הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ הפגיון השחור - 4

דרג ספר זה מתוך 5
32 דירוגים
4.2
ממוצע
1
1
2
5
3
1
4
4
5
21
35
הפגיון השחור 4: מאהב מתגלה
ג'יי. אר. וורד

במקום 46 

33.1 

הפגיון השחור 4: מאהב מתגלה

ג'יי. אר. וורד

דרג ספר זה מתוך 5
32 דירוגים
4.2
ממוצע
1
1
2
5
3
1
4
4
5
21
35

במקום 46 

33.1 

במקום 46 

33.1 

סדרה:‎ הפגיון השחור - 4
גודל (עמ'): 531
מו"ל: א(ה)בות

תקציר

 בצללי הלילה בעיר קוֹלְדְוֶול, ניו יורק, ניטשת מלחמה בין ערפדים לבין המחסלים שלהם, וישנה אחוות אחים סודית שאין שנייה לה - שישה ערפדים לוחמים, המגנים על מינם. אך כעת, בן בריתה של האחווה עומד לבוא פנים אל פנים עם תשוקותיו האפלות שלו-עצמו...

 

בוץ' אוניל הוא לוחם מטבעו. שוטר מחלק-רצח לשעבר שחי על הקצה, הוא בן האנוש היחיד שאי פעם הורשה להיכנס למעגל הפנימי של אחוות הפגיון השחור. וברצונו להעמיק אף יותר אל תוך עולם הערפדים - לקחת חלק במלחמת-השטח עם הלסרים. אין לו מה להפסיד. לבו שייך לערפדית, יפהפייה אריסטוקרטית אשר איתה אין לו כל סיכוי. אם מריסה לא תהיה שלו, לפחות יוכל להילחם לצד האחים...

הגורל מטיל עליו קללה ומעניק לו בדיוק את שביקש. כשבוץ' מקריב את עצמו כדי להציל ערפד אזרח מידי המחסלים, הוא נופל קורבן לכוח האפל ביותר במלחמה. לאחר שננטש על סף מוות, הוא נמצא באורח נס, והאחווה קוראת למריסה להחזיר אותו מהמתים. אך ייתכן שכדי להצילו, אפילו אהבתה אינה מספיקה...

"ממתק משגע".
ניקול ג'ורדן

"סוחף לגמרי וארוטי להפליא".
אנג'לה נייט

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7648-377
  • גודל (עמ'): 531
  • מו"ל: א(ה)בות
  • יצא לאור ב-: 28/03/2017
  • שם המחבר: ג'יי. אר. וורד
  • תורגם ע"י: תם פררו

1

ה אם הייתי אומרת לך שיש לי פנטזיה?"

בּוּץ' אוֹ'נִיל הניח את כוס הוויסקי שלו ובחן בעיון את הבלונדינית שדיברה אליו. היא התבלטה על רקע אזור האח"מים של מועדון זִירוֹ סַאם, עטויה רצועות עור לבנות ומבריקות אשר שיוו לה מראה שהיה הכלאה בין בַּרְבִּי לבַּרְבָּרֵלַה. קשה היה להבחין אם היא אחת מהמקצועניות שעבדו במועדון או שלא. הכומר סחר רק בטוב ביותר, אבל אפשר שהיא דוגמנית של מגזין גברים דוגמת FHM או "מקסים".

היא שתלה את ידיה על פני שולחן השיש ונשענה לפנים. שדיה היו מושלמים, הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. חיוכה קרן, כולו הבטחה למעשים שמצריכים מגני ברכיים. זו היתה אישה שספגה הרבה ויטמין די ונהנתה מכל רגע, בין אם שילמו לה או שלא.

"ובכן, אבא'לה?" אמרה והרימה את קולה מעל מוזיקת הטכנו הפסיכדלית. "רוצה להגשים לי חלום?"

הוא הבזיק לעברה חיוך נוקשה. מה שבטוח, היא תעשה מישהו מאושר מאוד הלילה. אולי אוטובוס מלא במישהו־אים. אבל הוא לא היה אחד כזה שייסע בדו־קומתי.

"מצטער, כדאי לך לחפש במקום אחר מישהו שיגשים לך את הפנטזיות."

היעדר התגובה המוחלט שלה ענה על קושיית הסטטוס המקצועי. היא חייכה חיוך חלול וריחפה לעבר השולחן הסמוך, נשענת וקורנת כמקודם.

בוץ' הטה את ראשו לאחור ובלע את שארית ויסקי הלַגָבוּלִין שבכוסו. הצעד הבא שלו היה לכידת תשומת לבה של המלצרית. היא לא ניגשה אליו, אלא הנהנה ונחפזה לבר כדי להביא לו משקה נוסף.

השעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר, כך ששאר חברי הטרויקה יגיעו תוך חצי שעה. וישס ורייג' היו עסוקים בציד לֶסֶרים, אותם ממזרים חסרי נשמה שצדו את בני מינם, אבל נראה שלשני הערפדים ציפתה נחיתה מאכזבת. במהלך ינואר ופברואר שככה המלחמה הסודית שניטשה בין בני מינם לבין אגודת הלסרים, ומחסלים מועטים הסתובבו ברחובות. היו אלה חדשות טובות לאוכלוסייה האזרחית של גזע הערפדים. וסיבה לדאגה לאחוות הפגיון השחור.

"שלום, שוטר." הקול הגברי הנמוך הגיח הישר מאחורי ראשו של בוץ'.

בוץ' חייך. הצליל תמיד העלה במוחו מחשבות על ערפל לילי מהסוג שמסווה את מה שעומד להרוג אותך. למזלו, הוא חיבב את הצד האפל.

"ערב טוב, כומר," אמר מבלי להסתובב.

"ידעתי שתסרב לה."

"מה אתה, קורא מחשבות?"

"לפעמים."

בוץ' העיף מבט מעבר לכתפו. הכומר ניצב בצללים, עיני האַחְלָמָה שלו זוהרות, שיערו נקצץ קרוב לגולגולתו בתסרוקת מוהוק. חליפתו השחורה היתה משובחת: וָלֶנְטִינוֹ. לבוץ' היתה בדיוק אותה חליפה.

אולם במקרה של הכומר, הצמר היוקרתי נרכש מכספו שלו. הכומר, הידוע גם בשמו רִבֶנְג', היה אחיה של בֶּלַה — השילאן של זִי — והבעלים של זירו סאם, והוא נָטל נתח מכל העסקאות שנסגרו בו. לעזאזל, כל מעשי השחיתות שהתרחשו במועדון סיפקו לו יער של מרשרשים ירוקים, שהשתלשל ישירות לכיסו בתום כל ערב.

"לא, היא פשוט לא היתה בשבילך." הכומר החליק לתוך המושב שמולו, מעביר את ידו על פני עניבת הוורסצ'ה שענד ושנקשרה בשלמות. "ואני יודע מדוע אמרת לא."

"באמת?"

"אתה לא אוהב בלונדיניות."

לא, הוא כבר לא אהב אותן. "אולי פשוט לא הייתי בקטע שלה."

"אני יודע מה אתה רוצה."

כשמנת הוויסקי החדשה של בוץ' הגיעה, הוא הקפיץ אותה במהירות למצב אנכי. "אתה חושב?"

"זו העבודה שלי. תסמוך עלי."

"בלי להעליב, אבל במקרה הזה אני מעדיף שלא."

"אני אגיד לך מה, שוטר." הכומר רכן קרוב אליו, מדיף ניחוח מופלא. אבל קוּל ווֹטֶר של דָוִידוֹף היה ככלות הכול בושם ישן וטוב. "אני בכל זאת אעזור לך."

בוץ' טפח על כתפו הרחבה של הזכר שמולו. "רק ברמנים מעניינים אותי, ידידי. שומרונים טובים עושים לי פריחה."

"לפעמים רק האחרונים עושים את העבודה."

"אז המזל שלנו בקַנְטים." בוץ' הנהן לעבר הקהל המעורטל למחצה, שהתנועע תחת השפעת אקסטה וקוק. "כולם כאן נראים אותו דבר."

משונה, במהלך שנות שירותו במשטרת קוֹלְדְוֶול נותר לגביו זירו סאם בגדר תעלומה. כולם ידעו שהמקום היה חור סמים ומאגר סקס, אבל איש במחלקה לא הצליח לשים אצבע על עילה סבירה מַסְפּקת לצו חיפוש — גם אם ניתן היה להיכנס אליו כל לילה מלילות השבוע ולראות עשרות עברות, רובן בזו אחר זו.

אבל כעת, משהתחיל בוץ' להסתובב עם האחווה, הוא ידע את הסיבה לכך. לכומר היו טריקים רבים באמתחתו בכל הנוגע לשינוי הדרך שבה אנשים קלטו אירועים ונסיבות. כערפד, הוא יכול היה למחות את זיכרונו של כל אדם, לתמרן מצלמות אבטחה, ולהיעלם מכוח רצונו. הבחור והבִּיזְנס שלו היו מטרה נעה שמעולם לא משה ממקומה.

"תגיד לי משהו," אמר בוץ', "איך הצלחת למנוע מהמשפחה האריסטוקרטית שלך לדעת על העבודה הלילית הזו שאתה מְתַחְזֵק מהצד?"

הכומר חייך, חושף קצות ניבים. "תגיד לי משהו, איך הצליח בן אנוש להתקרב ככה לאחווה?"

בוץ' הטה את כוסו במחוות כבוד. "לפעמים הגורל מושך אותך בכיוונים דפוקים."

"אמת דיברת, בן אנוש. אמת לאמיתה." הטלפון הנייד של בוץ' צלצל והכומר קם ממקומו. "אני אשלח לך משהו."

"אני לא מעוניין אלא אם כן אתה מתכוון לוויסקי, בנאדם."

"אתה תתחרט שאמרת את זה."

"אני בספק." בוץ' נטל את מכשיר המוֹטוֹרוֹלה רֵיְיזֶר ופתח אותו בהינף יד. "מ'נשמע, וי? איפה אתה?"

וישס התנשף כמו סוס מרוץ, שאגת הרוח העמומה מלווה את צליל נשימותיו: היתה זו סימפוניה של נתינת גז. "שיט, שוטר. אנחנו בבעיה."

האדרנלין הציף את בוץ', מדליק אותו כמו עץ חג מולד. "איפה אתם?"

"בפרברים, יש פה סיטואציה. המחסלים הארורים התחילו לצוד אזרחים בבתיהם."

בוץ' ניתר ממושבו. "אני מגיע —"

"לא, אתה לא, לעזאזל. תישאר במקומך. התקשרתי רק כדי שלא תחשוב שנהרגנו כשלא נופיע במועדון. נדבר."

השיחה התנתקה.

בוץ' חזר ושקע במושבו. קבוצת אנשים בשולחן הסמוך התפרצה בשמחה קולנית מבדיחה משותפת כלשהי שהעיפה את צחוקם מעלה, כמו להקת ציפורים הנוסקת יחדיו לאוויר הפתוח.

בוץ' הביט לתוככי כוסו. לפני שישה חודשים לא היה דבר בחייו. לא אישה. לא משפחה קרובה. לא בית לחזור אליו. ועבודתו כבלש מחלק הרצח אכלה אותו מפנים. ואז העיפו אותו בגלל אלימות משטרתית. כעת הסתובב עם האחווה בעקבות רצף ביזארי של אירועים. הוא פגש את האישה היחידה שאי פעם הותירה אותו נדהם עד כדי טמטום. והמלתחה שלו עברה מהפך טוטאלי.

לפחות השינוי האחרון נפל תחת סעיף הדברים הטובים, ונשאר שם.

במשך זמן מה היה השינוי מסיכה נהדרת שהסוותה את המציאות, אבל לאחרונה הוא שם לב שעל אף כל ההבדלים הוא עדיין נשאר במקום שבו היה תמיד: לא חי יותר מאשר כשנרקב בחייו הקודמים. עדיין עומד בחוץ ומביט פנימה.

הוא ינק את המשקה וחשב על מריסה, מדמיין את שיערה הבלונדיני שגלש עד לירכיה. את עורה החיוור. את עיניה התכולות. את ניביה.

כן, בלונדיניות לא היו בשבילו. הוא לא היה מסוגל אפילו להתקרב לסיטואציה מינית עם חיוורות־שיער למיניהן.

לעזאזל, שתלך טבלת צבעי השיער להזדיין. זה לא כאילו שמישהי במועדון הזה או על פני כדור הארץ כולו יכלה אפילו להתקרב לקרסוליה של מריסה. היא היתה טהורה כמו קריסטל המשקף את האור, והחיים סביבה הפכו טובים ורעננים יותר, ונצבעו בחינהּ.

שיט. כמה שהוא רכרוכי.

אבל, אלוהים, היא היתה כל כך יפה. בזמן הקצר שבו נראה שהיא נמשכת אליו, ניצתה בו תקווה שמשהו יתפתח ביניהם. אבל אז היא פשוט נעלמה. הוכחה ניצחת לכך שהיתה גם חכמה. לא היה לו הרבה להציע לנקבה כמוה, ולא מפני שהיה סתם בן אנוש. הוא טחן מים בשולי עולם האחווה, לא מסוגל ללחום לצדם בגלל מה שהיה, לא מסוגל לחזור לעולם האנושי משום שידע יותר מדי. והיציאה היחידה מדרך הביניים הנטושה הזאת היתה דרך חדר המתים.

ממש חומר מושלם לפרופיל באתרי הכרויות.

בפרץ נוסף של מי־שטוב־לו־ושמח, שחררה קבוצת השכנים שלו פיצוץ טרי של עליצות. בוץ' הציץ לכיוונם. בחור קטן ובלונדיני בחליפה מבריקה היה מסמר המסיבה. הוא נראה כבן חמש־עשרה, אך במהלך החודש האחרון היה לקוח קבוע באזור האח"מים, והשליך כסף לכל עבר כאילו היה קונפטי.

לא היה לו ספק שהבחור השתמש בארנקו כדי לחפות על ליקוייו הפיזיים. עוד דוגמה לכך שירוק שווה זהב.

בוץ' סיים את הוויסקי שלו, זימן את המלצרית באצבעו, ובהה בתחתית הכוס. שיט. ארבעה משקאות כפולים והוא לא הרגיש שיכור אף לא במעט, מה שהעיד רבות על רמת העמידות שהגיע אליה. היה לו ברור כשמש שהוא התקדם לליגת המקצוענים של האלכוהוליסטים, חסל סדר אימונים בליגה ב'.

כשהתחוור לו שהתובנה כלל לא מטרידה אותו, הבין שהוא כבר לא טוחן מים אלא שוקע בתוכם.

נראה שהלילה הוא ממש היה מסיבה של איש אחד.

"הכומר אומר לי שאתה זקוק לידיד."

בוץ' לא טרח להרים את מבטו אליה. "לא, תודה."

"למה שלא תסתכל עלי קודם?"

"תגידי לבוס שלך שאני מעריך את —" בוץ' הרים את עיניו ובלם את פיו מיד.

הוא זיהה את האישה שמולו בין רגע, אבל מה לעשות אם ראש האבטחה של זירו סאם היתה בלתי נשכחת בתכלית. גובהה היה מטר שמונים לפחות, שיערה שחור כפחם וקצוץ כשל גבר. עיניה היו בצבע אפור כהה, כקנה של רובה ציד. המבנה האתלטי של פלג גופה העליון ניכר מבעד לחולצת הסבא שלבשה, כל כולה שרירים, עורקים, ואפס אחוזי שומן. היא עשתה רושם של מישהי שיכולה לשבור עצמות וגם נהנית מזה, ומבטו נדד אל ידיה מבלי משים. ארוכת אצבעות. חזקה. מסוג האנשים שמסוגל לגרום נזק ממשי.

לכל הרוחות... הוא רצה שיכאיבו לו. הלילה הוא רצה שיכאב לו גם מבחוץ, לשם שינוי.

האישה חייכה קלות כאילו ידעה על מה הוא חושב, ולשנייה קלטו עיניו זוג ניבים. אה... אז היא לא היתה אישה. היא היתה נקבה. היא היתה ערפד.

הכומר צדק, ממזר שכמוהו. היא תתאים מפני שהיא כל מה שמריסה אינה. ומפני שסקס איתה יהיה אותו הסקס האנונימי שבוץ' חווה במשך כל חייו הבוגרים. ומפני שהיא היתה בדיוק מסוג הכאב שחיפש מבלי לדעת.

בעודו מחליק את ידו לתוך חליפת הרַאלְף לוֹרֵן היוקרתית שלבש, נענעה הנקבה את ראשה. "אני לא עושה את זה בשביל כסף. אף פעם. תחשוב על זה כעל טובה לחבר."

"אני לא מכיר אותך."

"אתה לא החבר שעליו אני מדברת."

בוץ' הביט מעבר לכתפה וראה את רבנג' נועץ בהם את מבטו מצדו השני של אזור האח"מים. הזכר חייך אליו חיוך מדושן עונג, ונעלם לתוך משרדו הפרטי.

"הוא חבר מאוד טוב שלי," לחשה הנקבה.

"אה, באמת. מה שמך?"

"זה לא חשוב." היא הושיטה לו את ידה. "קדימה, בוץ', או שעדיף שאקרא לך בשמך, בריאן, שם משפחה או'ניל. בוא איתי. בוא ותשכח לזמן מה את מה שגורם לך להוריד שוט אחרי שוט של לגבולין. כל ההרס העצמי הזה יחכה עד שתחזור, אני מבטיחה לך."

לעזאזל, הוא לא בדיוק התלהב מכמות המידע שהיה לה עליו. "למה שלא תאמרי לי קודם מה שמך."

"הלילה אתה יכול לקרוא לי סִימְפָּתִ'י. מה דעתך?"

הוא בחן אותה ממַחְלָפוֹת עד מגפיים. היא היתה לבושה מכנסי עור. לא מפתיע. "יש לך שָם במקרה עוד ראש, סימפת'י?"

היא צחקה צחוק נמוך ועשיר. "לא, ואני גם לא הוא־היא. לכם הגברים אין בלעדיות על סקס חזק."

מבטו ננעץ בעיניה המחושלות ונדד בחזרה לחדרי השירותים הפרטיים. אלוהים... כמה שזה היה מוכר. סקס חפוז עם אישה זרה, התנגשות חסרת משמעות בין שני גופים. עסקת החליפין המחורבנת הזו היתה מאז ומתמיד הבסיס לחיי המין שלו — פרט לעובדה שלא זכר שאי פעם אפף אותו ייאוש חולני שכזה.

שיהיה. מה הסיכוי שיקיים חיי פרישות עד שימות משחמת הכבד? רק מפני שנקבה שלא הגיעה לו לקבל לא רצתה בו?

מבטו נפל אל מכנסיו. גופו היה מוכן. לפחות משהו עדיין היה הגיוני.

בוץ' החליק הצידה וקם ממושבו, חזהו קר כמו אבני מדרכה בחורף. "בואי נלך."

הכינורות הרהיבו ברטט, התזמורת הקאמרית עברה בקלילות לוואלס, ומריסה הביטה בקהל המנצנץ מתמזג על רחבת אולם הנשפים. מכל עבריה נפגשו זכרים ונקבות, שילבו ידיים, הצמידו גוף אל גוף, ליכדו מבטים. האוויר נמלא בתבלין העשיר של עשרות גרסאות שונות של ניחוח ברית הזוגיות.

היא נשמה דרך שפתיה, מתאמצת שלא לשאוף יותר מדי ממנו.

אולם בריחה היתה סרת טעם כתמיד. נימוסים וסגנון לעד היו מקור גאווה לאצולה, אך ככלות הכול נותרה הגלימרה שבויה באמיתות הביולוגיות של הגזע: כשזכרים הזדווגו, לרכושנותם היה ניחוח. כשנקבות קיבלו את בני זוגן, הן נשאו את הבושם האפל על עורן בגאווה.

לפחות, מריסה הניחה שהיתה זו גאווה.

מתוך מאה עשרים וחמישה הערפדים שבאולם הנשפים של אחיה היתה היא הנקבה היחידה ללא זיווג. היו שם מספר זכרים לא מזווגים, אבל זה לא כאילו שהם אי פעם יזמינו אותה לרקוד. היא העדיפה שהפְּרִינְקֶפְּס הללו יישארו במושבם במשך הוואלס, או שייקחו את האמהות או את האחיות שלהם אל הרחבה, כל עוד לא יתקרבו אליה.

לא, היא היתה המנודה הנצחית, והשפילה את מבטה מתוך נימוס כשאחד הזוגות הסתחרר אל מול עיניה. הדבר האחרון שהיא נזקקה היה שימעדו זה על זה תוך ניסיון לחמוק ממבטה.

עורה קמל והיא לא היתה בטוחה מדוע דווקא הלילה חשה בנטל יוצא הדופן של מעמדה כצופה מודרת. למען השם, אף חבר גלימרה לא פגש את מבטה כבר ארבע מאות שנה, והיא היתה מורגלת בכך: בתחילה היתה השילאן הדחויה של המלך העיוור. כעת היתה השילאן הדחויה לשעבר של המלך העיוור, שננטשה לטובת מלכתו האהובה בת התערובת.

ייתכן שכבר נמאס לה לעמוד בשוליים.

בידיים רועדות ובשפתיים חשוקות היא הרימה את החצאית הכבדה של שמלתה, ועשתה את דרכה אל הקשת הגדולה שבכניסה לאולם. הישועה חיכתה לה ממש מחוצה לו. היא פתחה בדחיפה את הדלת לטרקלין הגברות ונשאה תפילה. האוויר שקידם את פניה הדיף ניחוח פרחי פְרֶזְיָה ובושם, ובין זרועות חיבוקו הבלתי נראה היא מצאה... דממה ותו לא.

תודה לבתולת הגורל.

היא נכנסה והביטה סביבה, ומתיחותה הוקלה במעט. היא תמיד חשבה על חדר השירותים הזה באחוזה של אחיה כעל חדר מלתחה מפואר שיועד לנערות החברה הגבוהה. אזור הישיבה וההתייפייפות היה אדום כדם, ועוטר במוטיב ססגוני מתקופת הצאר הרוסי. הוא היה מאובזר בעשרה שולחנות טואלט זהים, וכל עמדת איפור היתה מצוידת בכל מה שנקבה עשויה לרצות לשם שיפור הופעתה. באחורי הטרקלין ניצבו חדרי השירותים הפרטיים, וכל אחד מהם עוצב כביצת פָבְּרַזֵ'ה שונה מהאוסף הנרחב של אחיה.

כליל הנשיות. כליל היופי.

היא ניצבה בלב אותה שלמות ורצתה לצרוח.

במקום זאת נשכה את שפתה והתכופפה לבחון את שיערה באחת המראות. משקולת השיער הבלונדיני, שכשהיה פזור גלש עד גבה התחתון, סודרה על ראשה בדיוק של שָעָן, ותסרוקת השִינְיוֹן החזיקה מעמד היטב. אפילו לאחר מספר שעות עדיין נותר הכול במקומו. חוטי הפנינים שטוותה הדוֹגֶן שלה בשיערה נשארו בדיוק באותו מקום שבו היו כשירדה לנשף.

מצד שני, העובדה שבילתה את זמנה בשוליים לא אתגרה במיוחד את קונסטרוקציית מארי אנטואנט שניצבה על ראשה.

השרשרת שלה זזה ממקומה. היא הריצה את קולר הפנינים רב־השורות בחזרה למקומו, כך שהטיפה הנמוכה ביותר שבו — פנינה מטהיטי בקוטר עשרים ושלושה מילימטר — פנתה ישירות מטה, לעבר מעט המחשוף שהיה לה.

שמלת הערב בגון אפור־יונה שלבשה היתה שמלת וינטג' מבית האופנה בָּלְמֶיין. היא רכשה אותה במנהטן בשנות הארבעים של המאה העשרים. נעליה היו בעיצובו של סְטוּאָרְט וַיְְצְמָן והן היו חדשות לגמרי. לא שהן נראו מתחת לחצאיתה שנשפכה עד לרצפה. השרשרת, העגילים והצמיד היו כולם מכלבו טִיפַנִי, כמו תמיד: בשלהי המאה התשע־עשרה, כשאביה גילה את אמן הוויטראז' לוּאִיס קוֹמְפוֹרְט, בנו של מייסד בית הכלבו, הפכה המשפחה ללקוחותיה הנאמנים — עובדה שנותרה בעינה.

אך ככלות הכול היה זה סימן ההיכר של האריסטוקרטיה, לא כן? יציבות ואיכות בכול בעוד שינויים ופגמים התקבלו במורת רוח מובהקת.

היא זקפה את גבה והתרחקה מהמראה, כך שיכלה לראות את מלוא השתקפותה מצדו השני של החדר. הדמות שהחזירה את מבטה היתה אירונית: כל השתקפותה כולה אמרה נשיות ללא רבב; יופי בלתי סביר שנראה מפוסל, ולא מולד. היא היתה גבוהה ודקיקה, גופה בנוי זוויות עדינות שנשזרו זו בזו; פניה מרהיבות ממש, שילוב מושלם של שפתיים, עיניים, לחיים ואף. וכל אלה התעטפו בעור צחור כשלג. גון עיניה היה כחול כסוף. הדם שזרם בעורקיה היה מהטהורים ביותר בקרב בני מינה.

אלא שכל אלה לא שינו את מצבה. היא היתה ועודנה הנקבה הזנוחה. זו שנותרה מאחור. הבתולה הבלה, הדחויה, הפגומה, זו שאת מיניותה אפילו לוחם טהור־דם כמו רֵת' לא היה מסוגל לשאת אף לא פעם אחת ולו כדי לפטור אותה ממעמדה הבתולי. מה גם שתודות לסלידתו ממנה היא נותרה בבתוליה, אם כי התקופה שבה היתה בת זוגו של רת' נדמתה לה כנצח. כדי שתיחשב לשילאן היה חייב בן זוגה לקחת אותה למיטתו.

סופם היה פתאומי, אך כלל לא מפתיע. לגבי אף אחד. על אף שרת' הכריז שהיא עזבה אותו, ידעה הגלימרה את האמת. הוא לא נגע בה במשך מאות שנים, והיא מעולם לא נשאה את הניחוח שלו כעדות לברית ביניהם, מעולם לא נותרה איתו זמן רב לבדה. מעבר לכך אף נקבה לא היתה עוזבת את רת' מרצונה החופשי. הוא היה המלך העיוור, הערפד הטהור האחרון בעולם, לוחם דגול וחבר באחוות הפגיון השחור. לא היה לו שני במעלה.

ומה היתה המסקנה של האריסטוקרטיה? נראה שמשהו בה פגום, כשרוב הסיכויים שהיה זה פגם שנחבא מתחת לבגדיה וכנראה שהיה מיני באופיו. אחרת איזו סיבה הותירה לוחם טהור־דם ללא כל דחף מיני כלפיה?

היא נשמה עמוק. פעם אחר פעם.

ניחוח הפרחים הטריים חדר לאפה; המתיקות מתגברת ומשתלטת, מחליפה את האוויר... עד שהניחוח לבדו מילא את ריאותיה. נדמה היה לה שגרונה מתהדק כאילו נלחם במתקפה, והיא משכה בשרשרתה. הדוקה... היא היתה כה הדוקה סביב צווארה. וכבדה... כמו ידיים החונקות אותה... היא פערה את פיה כדי לנשום אך ללא הועיל. צחנת הפרחים סתמה את ריאותיה, נדבקה לדופנותיהן... היא נחנקה, טובעת אף שלא היתה במים...

היא צעדה לעבר הדלת ברגליים רועדות, אבל לא היה בכוחה להתמודד עם מראה הזוגות הרוקדים; עם אותם אנשים שהגדירו את טיבם בכך שהדירו אותה. לא, היא לא יכלה להרשות שיראו אותה... הם יבחינו עד כמה היא נסערת. הם ידעו עד כמה קשה לה. ויתעבו אותה אף יותר.

עיניה זינקו סביב טרקלין הגברות, מדלגות על הכול, קופצות ממראה למראה. אחוזת תזזית היא ניסתה... מה היא עושה? לאן תוכל... ללכת — לחדר השינה, למעלה... היא היתה מוכרחה... אלוהים... היא לא יכלה לנשום. היא עמדה למות כאן ועכשיו, גרונה נקפץ כמו אגרוף.

הברס... אחיה... היא צריכה להגיע אליו. הוא רופא... הוא יבוא לעזרתה — אבל יום ההולדת שלו ייהרס. ייהרס... בגללה. הכול נהרס בגללה... הכול באשמתה... הכול. כל החרפה שהיתה מנת חלקה היתה באשמתה... תודה לאל שהוריה מתים כבר מאות בשנים ולא נאלצו לראות אותה... כפי שהיא באמת...

היא עמדה להקיא. היא בהחלט עמדה להקיא.

מריסה התנודדה לתוך אחד מתאי השירותים, ידיה רועדות ורגליה כמו פודינג, ונעלה את עצמה בפנים. היא התעכבה מעל הכיור בדרכה לאסלה, פתחה את זרם המים כדי להסוות את נשימותיה המאומצות — במקרה שמישהי תיכנס — ונפלה על ברכיה, רוכנת מעל אסלת הפורצלן.

היא נשנקה וירקה, גרונה היבש מתאמץ להקיא אך דבר לא עלה לבד מאוויר. זיעה בצבצה על מצחה, מתחת לזרועותיה ובין שדיה. בראש מסוחרר ובפה פעור היא נאבקה לנשום, מוחה נמלא מחשבות על כך שתמות לבדה, ללא אדם אחד שיעזור לה; על שהיא הורסת את המסיבה של אחיה, על היותה מושא לתיעוב; מחשבות שהתפשטו כמו נחיל דבורים... נחיל דבורים שהתפזר בראשה, מזמזם, עוקץ... ממית... מחשבות כמו דבורים...

מריסה החלה לבכות, לא מפני שחשבה שהיא עומדת למות אלא מפני שידעה שהיא לא.

אלוהים, בחודשים האחרונים היו התקפי הפאניקה אכזריים, החרדה היתה כמו צייד שאין לו צורה ממשית אך נחישותו לא ידעה גבולות. בכל פעם שהתמוטטה היתה החוויה התגלות טרייה ונוראית.

היא התייפחה, קולה צרוד וראשה בידיה, דמעותיה זולגות במורד פניה ונלכדות בפנינים וביהלומים שלצווארה. היא היתה בודדה כל כך. שבויה בחלום בלהות יפהפה, שופע ומהודר, שבו המפלצות עטו חליפות טוקסידו ומקטורנים, ואוכלי הנבלות עטו עליה בכנפי סאטן ומשי כדי לנקר את עיניה.

היא נשמה עמוקות וניסתה להשתלט על נשימותיה. לאט... תירגעי. את בסדר. כבר עשית את זה בעבר.

כעבור זמן מה היא השפילה את מבטה לאסלה. האסלה היתה עשויה זהב טהור, ודמעותיה יצרו גלים על פני המים. הם נראו כאילו הם משקפים את אור השמש. לפתע היא נעשתה מודעת לתחושת המרצפות הקשות שמתחת לברכיה. ולמחוך שדקר את כלוב הצלעות שלה. ולעורה הלחלוחי.

היא הרימה את ראשה והביטה סביב. ובכן, מי היה מאמין. היא בחרה בתא השירותים האהוב עליה בתור זירת התמוטטותה. זה שעוצב על פי בֵּיצָת שושנת העמקים. היא ישבה, תלויה מעל לאסלה, מוקפת בקירות שנצבעו בגוון ורוד־סמוק ועוטרו בציורי גפנים בירוק עז ובפרחים קטנטנים ולבנים בעבודת יד. הרצפה, הדלפק והכיור היו עשויים שיש ורוד, שזור גידים בצבעי לבן ושמנת. הפמוטים היו זהובים.

נחמד מאוד. הרקע המושלם להתקף חרדה. אולם נראה שבזמן האחרון פאניקה הלכה עם הכול, לא? השחור החדש.

מריסה הרימה את עצמה מהרצפה, סגרה את הברז, והתמוטטה לתוך הכיסא הקטן מכוסה המשי שעמד בפינה. שמלתה נפרשה סביבה כמו חיה שמותחת את שריריה בתום כל הדרמה.

היא התבוננה בעצמה במראה. פניה היו מוכתמות מדמעות ואפהּ היה אדום. האיפור שלה נהרס. תסרוקתה נפרעה ושיערה היה סתור.

הנה, כך היא נראתה מבפנים. אין פלא שחברי הגלימרה תיעבו אותה. איכשהו הם ידעו את האמת שבתוכה.

אלוהים... אולי זו היתה הסיבה לכך שבוץ' לא רצה בה —

לא, לעזאזל. הדבר האחרון שהיא נזקקה לו עכשיו היה לחשוב עליו. עליה לזקוף את גבה כמיטב יכולתה ולעלות במהירות לחדרה. הסתתרות לא היתה מאפיין מושך, כמובן, אבל גם היא עצמה לא היתה מושכת במיוחד.

היא שלחה יד אל שיערה ושמעה את דלת הטרקלין החיצונית נפתחת ואת המוזיקה הקאמרית מתגברת ונחלשת לכשנסגרה.

נפלא. עכשיו היא היתה לכודה. היא קיוותה שהיתה זו נקבה אחת בלבד, כך שלא תיאלץ לחשוש מציתות לשיחתה.

"אני לא מאמינה ששפכתי את זה על הצעיף, סָנִימַה."

אוקיי, אז כעת היא גם היתה פחדנית וגם צותתה לשיחה בעל כורחה.

"בקושי אפשר להבחין בזה," אמרה סנימה. "לפחות תפסת את זה לפני שמישהו אחר שם לב, תודה לבתולה. ניכנס לכאן ביחד ונשתמש במעט מים."

מריסה ניערה את עצמה כדי להתמקד. שלא ידאיגו אותך, פשוט תסדרי את השיער. ובשם הבתולה, תעשי משהו לגבי המסקרה שלך. את נראית כמו דביבון.

היא נטלה מגבת פנים והרטיבה אותה בדממה בעוד שתי הנקבות הלכו לחדר הקטן מול תאהּ. היה לה ברור שהן השאירו את הדלת פתוחה — קולותיהן לא נחלשו.

"אבל מה אם מישהו ראה?"

"ששש... בואי נסיר ממך את הצעיף — אוי, אלוהים." היא שמעה צחוק קצר. "הצוואר שלך."

קולה של הנקבה הצעירה יותר נחלש לכדי לחישה נרגשת. "זה מָרְלוּס. מאז שבאנו בברית הזוגיות לפני חודש הוא מתנהג..."

כעת הן צחקו יחד.

"הוא מרבה לבקר אותך בשעות היום?" נימת קולה של סנימה היתה כולה חשאיות משועשעת.

"כן, בהחלט. כשהוא אמר שהוא רוצה לחבר בין חדרי השינה שלנו, לא ידעתי את הסיבה. עכשיו אני יודעת. הוא... בלתי נלאה. והוא... הוא לא מעוניין רק לאכול."

מריסה קפאה עם המגבת מתחת לעינה. רק פעם אחת בחייה ידעה את רעבונו של גבר כלפיה. נשיקה אחת, אחת ויחידה... והיא שמרה על הזיכרון מכל משמר. היא תרד לקברהּ בתולה, ואותו מפגש חטוף בין שפתיים יהיה הזיכרון המיני היחיד שייוותר לה.

בוץ' או'ניל. בוץ' נישק אותה ב — די כבר.

היא עברה לנקות את הצד השני של פניה.

"זיווג טרי, כמה נפלא. אבל אל תרשי למישהו אחר לראות את הסימנים האלה. העור שלך הושחת."

"זו הסיבה שמיהרתי להיכנס לכאן. מה היה קורה אילו מישהו היה מבקש ממני להסיר את בד המעטפת לאחר ששפכתי את היין?" מילים אלה נאמרו במעין אימה שהיתה שמורה בדרך כלל לתאונות שכללו סכינים.

אם כי בהתחשב באופי הגלימרה, מריסה יכלה להבין היטב את הרצון לחמוק מתשומת הלב.

היא השליכה את המגבת הצידה, ניסתה לסדר את שיערה מחדש... והתייאשה מניסיונותיה שלא לחשוב על בוץ'.

אלוהים, כמה שהיא היתה שמחה להסוות את סימני השיניים שלו מעיני הגלימרה. היא היתה מאושרת אילו היה עליה להסתיר אותו סוד מעורר תאווה; אם מתחת לשמלות המהוגנות שלבשה היה גוף שידע את תשוקתו הגולמית. והיא היתה שמחה לשאת על עורה את ניחוח בעלותו, ולצוות לו את הבושם המושלם שידגיש אותו, כמנהגן של נקבות מזווגות.

אבל דבר מכל אלה לא נועד להתממש. קודם כול, למיטב ידיעתה, בני אנוש לא באו בברית הזוגיות. וגם אם כן, בפעם האחרונה שראתה אותו, בוץ' או'ניל עזב אותה, כך שהוא לא היה מעוניין בה יותר. כנראה מפני ששמע על פגמיה. לא היה לה כל ספק שכבר היו פרטים רבים שידע עליה מפאת קרבתו לאחווה.

"יש כאן מישהו?" הפטירה סנימה בחריפות.

מריסה סיננה קללה כשהתחוור לה שנאנחה בקול. היא ויתרה על תיקון שיערה ופניה, ופתחה את הדלת. כשיצאה מהתא השפילו שתי הנקבות את מבטיהן — מחווה שפעלה במקרה הזה לטובתה של מריסה. שיערה נראה כמו תאונת דרכים.

"אל דאגה. לא אומר מילה," מלמלה נוכח זאת שאסור היה לשוחח על סקס במקום פומבי. וגם לא במקום פרטי כלשהו, למען האמת.

השתיים קדו בצייתנות ולא השיבו, ומריסה עזבה.

בשנייה שיצאה מהטרקלין היא חשה בעוד ועוד זוגות עיניים עוברים ממנה ונפנים להביט למקום אחר... בעיקר אלה של הגברים הלא מזווגים, שעישנו סיגרים בפינה.

רגע לפני שהפנתה את גבה אל הנשף היא קלטה את מבטו של הברס מבעד לקהל. הוא הנהן וחייך בעצב, כאילו ידע שאינה מסוגלת להישאר אף לא דקה נוספת.

אחי היקר, חשבה. הוא תמיד תמך בה, ומעולם לא גרם לה לחשוב שהוא מתבייש באדם שהפכה להיות. היא היתה אוהבת אותו בכל מקרה מכורח הוריהם המשותפים, אך יותר מכול היא העריצה אותו בשל נאמנותו.

היא נתנה מבט אחרון בגלימרה במלוא הדרה, והלכה לחדרה. לאחר מקלחת קצרה היא החליפה בגדים, עטתה שמלה ארוכה ופשוטה יותר, נעלה עקבים נמוכים יותר, ויצאה דרך המדרגות האחוריות של בית האחוזה.

חפה ממגע ולא רצויה — עם אלה יכלה להתמודד. אם זה מה שגזרה עליה בתולת הגורל, שיהיה כך. רבים חיו חיים נוראים משלה. בהתחשב בכל מה שהיה לה, היה משעמם ואנוכי מצדה לבכות על כל שחסר מחייה.

עם זאת, היא לא יכלה להתמודד עם היותה חסרת מטרה. תודה לאל, היה לה תפקידה במועצת הפרינקפס, ומושבה היה שמור לה הודות לייחוסה. אך היתה לה דרך נוספת להשאיר חותם חיובי על עולמה.

היא הקישה קוד, ופתחה דלת פלדה בעודה מתקנאת בזוגות שעוד רקדו בצדה השני של האחוזה. הם כנראה ירקדו כך לנצח. אך לא זה היה גורלה.

היא תצעד בדרכים אחרות.