הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
4.1 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
6
1
העץ של בני טורג'ה

העץ של בני טורג'ה


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
4.1 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
6
1
40 
40 
גודל (עמ'): 216
מו"ל: תמיר-סנדיק

תקציר

מותו בטרם עת של חבר קרוב מעמת את גיבור ספרו החדש של פיליפ קלודל עם שאלות קיומיות שעניינן החיים, המוות והמקומות שבהם הם נושקים זה לזה. 

"מה זה אומר להיות חי? במבט ראשון הדבר נדמה מובן מאליו. ההפרדה בין החיים למתים. להימצא בקרב החיים. פשוט לחיות. אבל מה המשמעות, המשמעות העמוקה, של ההוראה "חֳיֵה"? כשאני נושם והולך, כשאני אוכל, כשאני חולם, כשאני משתין, האם אני חי עד תום? מהי דרגת החיים הגבוהה ביותר? האם יש מצבים שונים שמאפשרים לנו לדעת אם אנו חיים בהם יותר או פחות?".

 

"העץ של בני טורג'ה" נע בין שתי נשים מופלאות, בין העבר וההווה, בין זיכרונות מרים שהזמן ריכך ורגעים של חסד שהעצים. קלודל מוביל את קוראיו למפגשים מרגשים ובלתי צפויים הסובבים סביב המקום שממלא המוות בחיינו, ומעלה על נס את ההבטחה שצופנים בחובם החיים.

 

פיליפ קלודל הוא סופר, קולנוען ומחזאי צרפתי. ספריו "הנפשות האפורות", "הדוח של ברודק" ו"הנכדה של מר לין" זכו בפרסים רבים ובשבחי הביקורת בכל רחבי העולם. "שקשוק המפתחות", שראה אור ב"תמיר//סנדיק", נבחר על ידי עיתון "הארץ" לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2015. הוא כתב וביים ארבעה סרטים, לרבות "לאהוב אותך מאז" בכיכובן של אלזה זילברשטיין וקריסטין סקוט תומאס, שזכה בשני פרסי סזאר.

"יצירת מופת".
Le Parisien

"כתיבתו של קלודל מגיעה לשיא חדש של יופי וצלילות".
L'express

"רומן מרגש וכתוב להפליא שקוראיו יצטערו עם סיומו".
Femina

 

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7664-19-3
  • גודל (עמ'): 216
  • מו"ל: תמיר-סנדיק
  • יצא לאור ב-: 01/09/2016
  • שם המחבר: פיליפ קלודל
  • תורגם ע"י: שי סנדיק
  • זמין להשאלה: כן

א

באי סוּלוואסי מתגוררים בני שבט הטורג'ה. המוות מכתיב בכפייתיות את קצב חייהם. כשאחד מבני השבט מת, ההתארגנות ללוויה אורכת שבועות, חודשים, לעתים אף שנים. מקובל להזמין לטקס את כל בני המשפחה של המנוח זה עשוי להגיע לאלפי אנשים המפוזרים על פני כל הארכיפלג האינדונזי ומעבר לו. על קרוביהם מוטלת האחריות להביאם, לארחם ולהאכילם. לא פעם שוקעים הקרובים בחובות אין־סופיים בשם כיבוד המסורת.

בתי עץ דקים ומקסימים כמו סירות קטנות מוקמים כדי לשכן את האורחים. בקר נקנה לקראת הסעודות. שוורים וחזירים מוקרבים כדי ללוות את המתים. ובמשך כל הזמן הזה משמרים את גופו של מי שעדיין אינו נחשב למת אלא לאדם חולה טוּ מאסאקי, בשפת הטורג'ה.

הקבר שבו נטמן המת חצוב מסלעי צוקים מקודשים. בתוך ארונות קבורה שצורתם שקועה מניחים את עצמות בני המשפחה, לצד צלמיות מעץ שמגנות עליהם. לעתים ארונות הקבורה נרקבים ונפתחים. הגלוסקמאות נופלות ארצה ושם הן נשארות, בין העלים והאדמה.

הגעתי לארץ הטורג'ה באביב 2012. באי הלא מוכר לי מצאתי את מה שתמיד אהבתי באינדונזיה: האנשים החייכנים והשלווים, הנופים ההרריים, התלולים לעתים, שיוצרים קשת אין־סופית של גוני ירוק, החל בבהיר ועד הכהה ביותר; השמים הרחבים והכחולים שעשויים בתוך יום להיהפך לאנכיים, קולאז' של ענני עופרת גבוהים המתבקעים לפתע וממטירים גשם חם על היערות, על הדרכים ועל שדות האורז; הלילה, שמקדים לבוא באכזריותו ומוציא את החרקים והשממיות ממחבואם; ההנאה שבשתיית בירה צוננת וזלילת נאסי גוֹרֶנג מטוגן או שיפודי כבש סאטה על אחת המדרכות, בישיבה על כיסאות פלסטיק המותאמים לגמדים; ההנאה שבעישון סיגריית קְרֶטק בריח מוסקט וקינמון.

סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי עץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט־אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ.

אנו קוברים את מתינו. אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו ואינן מהדהדות עוד. אנו מקפידים לערוך טקסים שרובנו מתקשים להסבירם. אנו מוחים מעולמנו את נוכחותו של המוות. אצל בני טורג'ה המוות הוא מוקד קיומם. ובכן, מי צודק?

באותו ערב, כששתיתי בירות ועישנתי סיגריות קרטק במרפסת הקטנה של חדרי במלון, חשבתי שוב על העץ, על גזעו הניזון מעצמות שבריריות העטופות בעור שהולך ונעלם. בקומה התחתונה צחקו כמה אמריקניות זקנות בקול רם מאוד, לאחר שסיימו את ארוחת הערב שלהן במרפסת המסעדה. נתקלתי בהן בשובי למלון. הן נעלו נעלי ספורט ורודות, לבשו מכנסי טיולים מרובי כיסים בצבע חאקי, חולצות טריקו ואפודים של כתבים באזורי לחימה. ראשיהן היו מעוטרים בשערות לבנות או אדמדמות, לפעמים בגוון סגלגל. לכולן היו אותו אף משופץ, אותן עיניים מוארכות, אותן שפתיים מנופחות. הן הגיעו לנקודת הסיום של חייהן, אך פניהן נראו כמו רישום מופשט וסכמתי של צעירות מלאכותיות, זהות בכול. הן נראו כמו בובות שנמלטו מחנות שמשום־מה ניסתה למכור פריטים מפלצתיים, לא ברור לאילו לקוחות. חשבתי על כל התעלולים המיותרים שאנו מעוללים לגופנו כדי לתעתע בזמן ובפחדינו.

מולי, בלילה האינדונזי, בעודי מתענג על ניחוח הסיגריות, זיהיתי דמויות בהירות של שוורים שנמנמו בעמידה בלב שדות האורז, צווארם רכון אל הבוץ. זרזיפי גשם וערפל דק זלגו על גופם הדומם. נדמה היה שהם שייכים למאה אחרת. הם נראו לי מחוקים. הרהרתי בהיעלמות. בהגעה לעולם. בריקוד הלא־עקבי, פעמים יפה, פעמים מחריד, שנקרא חיינו. בסוף שלנו, גם כן. קרפדות פטפטו. עטלפים גדולים פצחו בדו־קרב חרישי מעל ראשי. שלושה חודשים קודם לכן מלאו לי חמישים. האם יש לכך משמעות כלשהי?

לידי, כמו תמיד, היה מונח ספר. סִפרי לאותו ערב היה מי החזיר את דורונתן? מאת איסמעיל קאדרה, שאני מקפיד לקרוא לפחות פעם בשנתיים. זה סיפור יפהפה על הבטחה, על מוות, על רוח רפאים ועל רכיבה על סוסים. זה גם סיפור על החורף, העונה שבמהלכה אני תמיד מרגיש שאני באמת אני. היו לי פנקס ועט נובע קל כנוצה שנרכש לפני יותר מעשר שנים בשוק בסייגון. אינני יודע עוד אם רשמתי לפני הערות כששבתי להרהר בעץ, בקליפתו הנסגרת על הגופות הקטנות הבלתי נראות. אינני בטוח, הכתיבה בתוך הראש היא לפעמים הכתיבה הטובה ביותר. נמצאתי אז בתקופה שבין שני סרטים, ברגע הקשה הזה שבו אדם תוהה על מעשיו, שואל את עצמו אם החיים שווים את המאמץ, אם יש להם משמעות. רגע שבו יודעים עוד פחות אם צריך להמשיך הלאה.

סרט הקולנוע האחרון שביימתי זכה לקבלת פנים פושרת. הקהל לא גדש את האולמות. הוא הצליח קצת יותר בחו"ל. בתריסר המדינות שבהן הוקרן, שבהן ליוויתי אותו, השבתי על אותן שאלות, עטיתי את אותו חיוך בשביל הצלמים ובערב ישבתי לבד בחדרי במלון, והתבוננתי בבקבוקוני המיני־בר כאילו היו חברַי לצרה. לאחר הסיבוב הזה החלטתי לשכוח מהסרט שגזל שנתיים מחיי, לפתוח דף חדש, ונסעתי לסולוואסי כשבתוכי מתחילה לפעם תשוקה חדשה לתמונות, עדיין מטושטשת ועמומה, ממתינה בסבלנות לרגע שבו תתבהר. כבר מזמן הבנתי שלא אנו עושים את הסרטים, אלא הם נולדים מתוכנו ומגיחים כראות עיניהם, ברגע שהם בוחרים.

הגרוטאות האמריקניות, אפשר לחשוב שאני מדבר על מכוניות, השתתקו. הן חזרו ככל הנראה לחדריהן. דמיינתי אותן יושבות לבדן מול המראה בחדר האמבטיה, מהרהרות כל אחת בפניה המזויפים ובוחנות את גילן האמִתי בתוככי המבט העצוב. כל שקר צופן בחובו את קריסתו העגומה.

שלושה ימים לאחר מכן חזרתי לצרפת. הגעתי לדירתי, הנחתי את המזוודות, שתיתי כוס מים מהברז והתבוננתי סביבי. הרגשתי כאילו הגעתי למדינה זרה. הריחות היו מוכרים בהחלט, אך השתייכו לתקופה עירונית שנעדרתי ממנה וטרם מצאתי בה מחדש את מקומי. רצפת העץ חרקה תחת צעדי. זבובים מתים, שרגליהם פונות לתקרה, כמשו בצוותא על אדן החלון. הרגשתי שאני גם פשוט וגם אקזוטי. בפי עוד נותר טעמה המיוחד של הקרטק.

ובכל זאת שמעתי קולות מוכרים מעל לראשי, ובייחוד את צלילי הפסנתר המזייף של מר בֶּלָגאר, שכני הקשיש והחירש למחצה מהקומה השמינית, אשר פניו והאלגנטיות המעונבת שלו הזכירו במשהו את חורחה לואיס בורחס, ושניגן שעות על גבי שעות אריות מזרח־אירופיות נוגות.

עשיתי סיבוב בחדרים, הוא הסתיים במהירות שיא כיוון שיש רק שלושה, והקשבתי להודעות שהצטברו במשיבון המהבהב על השולחן הנמוך בסלון, לצד התצלום של פלורנס, גרושתי, שחייך אלי. ובין אותן ההודעות שמעתי את ההודעה מאזֶ'ן:

"אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני."