הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
3
גם ב - Kindle
העיניים של אמא

במקום 34 

28.9 

העיניים של אמא


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
3

במקום 34 

28.9 

במקום 34 

28.9 

מו"ל: דני ספרים

תקציר

מה קורה במשפחה שבה יום אחד האם הופכת לכמעט עיוורת? איך מתמודדים? איך אפשר לעזור? איך אפשר להקטין את הכאב?


בשאלות אלה מתלבט שחר, ילד רגיש וחכם המלווה את אימו במאבקה בנכותה הקשה ובמאמציה לחזור ולתפקד בבית ובעבודה האהובה עליה.


שחר פעיל בתנועת הצופים ומנגן בלהקה שהקים עם חבריו, והוא רוצה להמשיך בחיי השגרה כמו בימים שלפני הפגיעה בכושר הראייה של אימו, אבל רצונו העז לעזור לה ולהקל עליה מכתיב את סדר יומו ואת סדר העדיפויות שלו. האם יוכל למצוא דרך ביניים, שתאפשר לו גם להתמיד בתחביביו וגם לעזור לאימו?

הספר "העיניים של אמא" מביא סיפור על ניצחון האהבה ועל כוחה של נתינה, ומשקף בצד לבטיו של שחר את מאבקה האמיץ של האם הנלחמת על עצמאותה, נאבקת בהתקפי דיכאון קשים הנגרמים עקב פציעתה, ומנסה להשתקם ולהמשיך בעבודתה האהובה. 

זהו ספרה העשירי של המורה והסופרת רותי יצחקי-ריכטר. ספריה האחרים שראו אור בהוצאה 'דני ספרים' הם "התמונה" (2008), "מה שעובר לי בראש" (2013), "המנגינה של נועה" (2014) ו"נגד הזרם" (2017). 
 
המשך קריאה
  • ISBN: 390-3101
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 07/06/2018
  • שם המחבר: רותי יצחקי ריכטר
  • זמין להשאלה: כן
id="Mothers_Eyes-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

הקדמה

"הבאתי לךָ מחברת־יומן," אמר אבא כשביקרנו את אימא בבית־החולים. הוא הגיש לי מחברת גדולה עם כריכה עבה, מנעול ומפתח קטן.

"אני לא רוצֶה לכתוב יומן! רק בנות כותבות יומן!"

"לא נכון. עכשיו, כשאימא חולה, בוודאי קשה לך מאוד. הכתיבה יכולה לעזור לך," ענה אבא.

רוני ונועה, האחיות הקטנות שלי, מיששו את המחברת המוזרה וניסו לחקור את המנעול הקטן.

"אף פעם לא ראיתי מחברת עם מנעול," אמרה נועה וניסתה לסובב את המפתח בכוח.

המחברת נפתחה ורוני, שהיא אפילו לא בת ארבע אבל יש לה המון כוח בידיים, חטפה את המחברת, סובבה את המפתח לכיוון ההפוך והמחברת ננעלה בחבטה. אחר כך רוני הפסיקה להתעניין במחברת, הביטה באימא וצרחה בקול מלא דמעות, "אני לא אוהבת להיות פה! אני רוצה שתחזרי הביתה!"

ונועה הוסיפה, "אני שונאת את המקום הזה. אני לא רוצה לבוא הנה יותר."

אוּף! איזה נודניקיות! הן מתנהגות כמו תינוקות! למה הן לא מבינות?!

"אני יודעת, בנות, גם אני שונאת את המקום הזה, אבל אין לי ברירה. אני מוכרחה להבריא," הסבירה אימא בקול שקט.

לא היה לי כוח להתווכח עם אבא על היומן ולא רציתי להתרגז. בזמן האחרון, מאז שאימא נפצעה, אנחנו כל הזמן מתווכחים, כי הוא מטיל עלי כל מיני תפקידים ומשימות שתמיד אימא ביצעה. הוא לא רוצה להבין שיש לי עניינים משלי, ואני לא יכול לעמוד כל הזמן לרשותו.

שמתי את המחברת בתיק והחלטתי שלא אגע בה. מה פתאום לכתוב יומן? אין לי עכשיו כוח לשטויות כאלה! ולא רק לכתוב או להתווכח אין לי כוח, אלא גם לדברים אחרים. בעיקר אין לי כוח להעמיד פנים ולחייך כשאימא שלי שוכבת בבית־חולים עם עין חבושה אחרי תאונה קשה ובקושי רואה אותי. כלומר, היא רואה, אבל מעורפל ומטושטש, כאילו מסך דק של מים מלוכלכים עומד לפני העיניים שלה.

אימא מעמידה פנים שהכול יהיה בסדר, אבל אני יודע שהיא מיואשת ודואגת. היא משתדלת להיראות חזקה כי היא שונאת שמרחמים עליה, בעיקר כשחברים וקרובי משפחה באים לבקר אותה בבית־החולים ומביטים בה ברחמים.

אימא פריקית של קריאה, ותמיד יש ליד המיטה שלה ערימה גדולה של עיתונים, שבועונים וספרים. אבל עכשיו היא לא יכולה לקרוא, כי יש לה עין אחת עצֵלה והעין הטובה פצועה. היא כל הזמן מתלוננת שהערפל מול העיניים מעייף, ולכן רוב היום היא ישנה או מנמנמת.

כשאני מבקר אותה בבית־החולים, היא רוצה שאקריא לה קטעים מספר או מעיתון, ואני ממש שונא את זה, כי אני לא אוהב לקרוא. אני אוהב לנגן ואוהב ספורט, אבל אני שונא לקרוא ספרים על דברים דמיוניים שנולדו רק במוח של הסופר. אני גם שונא כשהמורה שואלת, "מה, לדעתכם, חשב המחבר?" נו, באמת! איך אני יכול להיכנס לראש של המחבר ולנחש מה הוא חשב?

לפעמים נדמה לי שאימא אחרת, זרה, נכנסה לגוף הפצוע ודחקה ממנו את האימא האמיתית שלי, כי בעבר היא הייתה מלאה מרץ, אף פעם לא השתעממה, ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה. ועכשיו, כשהיא חולה, אפילו הטלוויזיה שתלויה מעל המיטה שלה בבית־החולים לא מעניינת אותה ולא מצליחה לגרש את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאיתנו.

אבא ליטף את המצח של אימא כדי להרגיע אותה, וניסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים. הבטתי בו והבחנתי שבימים האחרונים הופיעו קמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם כמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם.

איך נעמוד באסון הזה שנפל עלינו פתאום? לאחיות הקטנות שלי יותר קל כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן.

ויש עוד כמה דברים שמדאיגים אותי. למשל, בשנה הבאה, כשאעלה לכיתה ז', אלמד בבית־הספר שאבא מלמד בו, ואני לא אוהב להיות "הבן של המוֹרֶה" כמו שאני עכשיו, כשאני לומד בבית־הספר שאימא מלמדת בו. וגם מדאיג אותי שאבא הרבה פעמים עצוב ומאוכזב, כי הוא חולם להשלים סוף־סוף את הדוקטורט שלו, אבל נאלץ לדחות את הגשמת החלום כדי לפרנס אותנו. ולכן במקום להמשיך ללמוד באוניברסיטה, הוא מלמד משרה וחצי בחטיבת ביניים בחיפה, ותמיד יש הר של מבחנים ועבודות של תלמידים בסלון, שהוא גם חדר העבודה שלו ושל אימא, כי הדירה שלנו קטנה.

עכשיו נוספו לאבא גם תפקידים שהיו מוטלים על אימא, והוא כל הזמן מתלונן ורוטן שהוא לא מספיק לתקן את המבחנים של התלמידים ולהכין את מערכי השיעור. הוא מסיע אותנו לחוגים, מנקה את הבית, עורך קניות ומבשל. בגלל זה הוא נורא עייף בזמן האחרון, והוא נרדם על הספה בסלון מול הטלוויזיה. אבל בכל זאת, כשהוא לא עייף, הוא מנסה לחייך חיוך טוב ומנחם ולעודד אותנו. גם אני משתדל להתנהג כמוהו, אבל לרוב אני לא מצליח.

סבא וסבתא עוזרים לאבא בבישול ובעבודות הבית. סבתא לא באה איתנו לבית־החולים אחרי הצהריים, אלא מבקרת את אימא בבוקר, כשאני ונועה בבית־הספר ורוני בגן. לפעמים, כשאני מסיים ללמוד מוקדם, אני בא איתה לבית־החולים ושומע איך היא מספרת לאימא מה אכלנו אתמול בצהריים, כי אוכל הוא דבר חשוב מאוד. כשהיא הייתה ילדה קטנה בפולין לא היה לה כמעט מה לאכול, ובגלל זה היא יודעת להעריך כל פרוסת לחם. אבל היום הילדים משאירים חלק מהאוכל בצלחת... איזה מין חינוך זה? באמת! אסור להתנהג ככה!

אימא מביטה בסבתא בעין החלשה שלה, העין שלא נפגעה בתאונה, זו שמכונה גם "עין עצֵלה", ואני יודע שהיא רואה את פניה כמו דרך מסך חלבי. אימא כבר שמעה את הטענות האלה גם אתמול וגם שלשום... כמה אפשר? וכדי שלא תתפרץ היא מפנה את הפנים לקיר, ואז סבתא מבינה שהגזימה ומדברת על עניינים אחרים.