הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
העור שלנו

במקום 44 

30.8 

העור שלנו


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 304
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

כל מה שרציתם לדעת על העור שלכם ולא העזתם לשאול


העור שלנו הוא האיבר הגדול ביותר בגופנו: שטחו כמעט שני מטרים רבועים והוא מכסה אותנו מכף רגל ועד ראש. הוא שגורם לנו למשוך בבהלה את היד שתפסה את הסכין בצדו החד, הוא שמונע מאיתנו להתקרר או להתחמם יתר על המידה, הוא שמייצר גירויים מיניים והוא שמגן עלינו מפני פולשים מזיקים. ואף על פי שאנחנו עסוקים בו מדי יום - מנקים אותו, מורחים עליו קרמים לטיפוח, מנסים למנוע את נזקי השמש ומשתמשים בתכשירים נגד אלרגיות - אנחנו יודעים עליו מעט מאוד.

עד היום.


בספרה המרתק והמבדר כאחד, הדרמטולוגית ד"ר יעל אדלר מפנה את תשומת הלב לעור שלנו ומסבירה בשפה בהירה ופשוטה את כל מה שרצינו לדעת עליו. היא לא מהססת לדבר על חצ'קונים, קמטים, רגליים מסריחות וסוגיות אחרות שלא נעים לנו לדבר עליהן בדרך כלל. היא מסבירה למה הסקס טוב למראה החיצוני שלנו, למה לגברים אין צלוליטיס ולמה העור שלנו הוא איבר חכם.


העור שלנו זכה להצלחה כבירה בגרמניה מיד עם צאתו, ונמכר ביותר מ-80 אלף עותקים תוך חודשיים. הוא מככב בקביעות ברשימות רבי המכר, וזכויות התרגום שלו נמכרו לכ-20 מדינות ברחבי העולם.


ד"ר יעל אדלר (ילידת פרנקפורט, 1973) היא רופאה, חוקרת בריאות, סופרת ומגישה גרמניה. היא מרבה להופיע בטלוויזיה וברדיו הגרמנית ולכתוב בעיתונות הגרמנית אודות תחום הבריאות.

  • ISBN: 1265-40
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 25/07/2018
  • שם המחבר: ד"ר יעל אדלר
  • תורגם ע"י: אורן שדה-לייכט
  • זמין להשאלה: כן

1

בתת־הקומה הראשונה: האפידרמיס

או: לחיות כדי למות

כאן נמצא מה שנקרא האפידרמיס. "אפי" היא מילה ביוונית עתיקה שפירושה "מעל". גם "דרמיס" היא מהיוונית ופירושה "עור". לכן קוראים לאפידרמיס גם "מעל העור". זו שכבת העור שאנחנו רואים בעינינו ויכולים למשש. עוביה הוא בדרך כלל בין 0.05 ל־0.1 מילימטר והיא היחידה שנושאת בגבורה את חומת ההגנה העורית ואת מעטפת ההגנה החומצית. במקרה של עומס מתמשך, כמו למשל בעור כף הרגל, היא יכולה להתעבות עד לעובי של שני מילימטרים. יש לה תפקידי הגנה חשובים הן כלפי חוץ והן כלפי פנים; היא מגוננת עלינו מפני חומרים כימיים, רעלים ואלרגנים, הודפת התקפות ביולוגיות של מחוללי מחלות מכל הסוגים והמינים ואף שומרת עלינו מפני פגיעות מכניות, בדומה למדבקת ההגנה מפני שריטות ששמים על טלפון סלולרי.

אם נסתכל על האפידרמיס בזכוכית מגדלת, נבחין מיד בקווים דקים בכל מיני כיוונים שמרכיבים יחד שדות קטנים בצורות גיאומטריות שונות ומשונות - כמו מקבילית, טרפז ושאר מיני מרובעים. התבנית המיוחדת הזו שעל העור נקראת "שדה העור", כי היא נראית כמו נוף חקלאי של חלקות מעובדות, כרי מרעה ושדות חרושים כמו שרואים ממעוף הציפור.

אם נסתכל על האפידרמיס בחתך רוחב, זו התמונה שתתקבל: שדות העור אינם ארץ שטוחה, אלא הררית למדי. מישורים הרריים מתחלפים במצוקים תלולים.

בעמקים צומחות השערות, פתחי בלוטות הזיעה נמצאים על רכסי ההרים. בשדות העור נמצאות גם בלוטות חֵלֶב. אפשר לראות היטב את הפתחים שלהן בעור הפנים: אלה הן הנקבוביות.

את מבנה שדה העור קל יותר לזהות בגב, בפרקי האצבעות ובמרפקים. לעור כפות הידיים וכפות הרגליים יש, מנגד, תבנית אחרת. בגרמנית הרופאים מכנים אותו "עור אימום". בצד הפנימי של כפות הידיים יש תלמים קטנים רבים שמקבילים זה לזה, כמו בשדה שנחרש זה עתה. תלמים אלה יוצרים תבליט ייחודי מאוד, והוא שונה בין אדם לאדם. הייחודיות הזו עוזרת לזהות אנשים, בעזרת טביעות האצבע המפורסמות.

מדוע משקיע האפידרמיס מאמצים בציוד הגוף שלנו בשני סוגי עור? פשוט מאוד: העור החלק בצד הפנימי של כפות הידיים ובכפות הרגליים יציב יותר מאשר שדה העור. זה יתרון גדול בהליכה, במישוש ובאחיזה. חוץ מזה, חסרות בו שערות ובלוטות חֵלֶב. במקומן יש יותר בלוטות זיעה.

לפני שתחשבו עכשיו, מממ, איזה מעצבן, ידיים מזיעות ורגליים מסריחות - האבולוציה כבר השקיעה בזה מחשבה. זיעה משפרת את כושר האחיזה של העור, ומסיבה זו אדם שרגליו מזיעות מסוגל לברוח מהר יותר אם פתאום מופיע דוב מעבר לפינה. זה היה יתרון הישרדותי לאבות אבותינו. ואם הם גם היו צריכים לטפס על איזה עץ, כף היד המזיעה עזרה בטיפוס. האחיזה בגזע העץ הייתה חזקה יותר.

אולי זה יישמע מוזר, אבל הגוף שלנו והעור שלנו עדיין חושבים שהם חיים בתקופת האבן, כאילו בכל רגע נתון עלולה להופיע חיית טרף כלשהי ולאיים עלינו. העובדה שהחלפנו את הערבה בג'ונגל העירוני הגדול, היא מעשה שרירותי שלא נצפה מראש!

אבן על אבן: חומת ההגנה העורית

נראה שהמשימה החשובה ביותר של האפידרמיס היא להגן עלינו מפני מסתננים מן החוץ. האפידרמיס ממלא את משימתו באמצעות בנייה של שכבת הגנה חזקה, שמכונה גם "חומת ההגנה של העור".

כיצד היא בנויה?

הבה נסתכל על המבנה של האפידרמיס מקרוב. האפידרמיס מורכב מארבע שכבות של תאים שונים: השכבה הראשונה היא "שכבת הילדות" (שכבת תאי הבסיס), אחריה באה שכבת "ההתבגרות והנערוּת" (שכבת התאים הקוצניים), לאחר מכן שכבת "הבגרות" (שכבת התאים המגורגרים) ולבסוף שכבת "התאים המתים" (השכבה הקרנית). כל תאי האפידרמיס מתחילים את חייהם בשכבת "הילדות". במשך ארבעה שבועות הם מתפתחים שלב אחר שלב לשאר סוגי התאים עד שהם מגיעים לחומת ההגנה, למעלה. החיים של תאי האפידרמיס מתנהלים אפוא מהפנים החוצה.

אבל בואו נלך לפי הסדר: המצע של הקומה התת־קרקעית הראשונה (האפידרמיס) הוא ממברנה יציבה שצורתה גלית. תאי הבסיס יושבים עליה בשורה בנוחיות רבה. בשלב הראשון הם גדלים עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, ואז קוראים להם תאים קוצניים. כאשר חוקרי רקמות רצו בעבר להסתכל על התאים האלה במיקרוסקופ, הם שמו אותם בתוך פורמלין שמייצב רקמות, דבר שהיה מקובל בזמנו. התאים התכווצו אך נשארו מקושרים זה לזה בעזרת חוטים דקים וחזקים. משום כך הם נראו כמו קוצים, כמו יצור שהוא שילוב של כוכב ים וקיפוד ים.

התאים הקוצניים ממלאים תפקיד חשוב למדי בחיינו: הם מפיקים את החלבון העקשן קרטין, שידוע בשם "חומר קרני". מסיבה זו נקראים התאים הקוצניים בעגה המקצועית גם קרטינוציטים. כפי שנראה מיד, לא רק שערות וציפורניים עשויות מחומר קרני. חומר זה חשוב גם לבניית חומת הגנה חזקה.

בכל אופן, התאים מתבגרים ועוברים לשלב השלישי של חייהם, הם הופכים לתאים מגורגרים, המשולים לאנשים מבוגרים שהולכים לעבודה. בשלב זה מגיעים תאי האפידרמיס לתפוקה המירבית שלהם ומייצרים כדוריות קטנות שמכילות שומן, קרטין וחלבונים אחרים עד להתפקע. לאחר שמיצו את חייהם המקצועיים, הם עוברים לשלב המכריע - לבניית חומת ההגנה העורית. איך הם בונים אותה? הם מתים. אבל אין סיבה להתאבל עליהם.

כאשר התאים של שכבת הבגרות מתים, הם הופכים לתאים של השכבה הקרנית וכך נבנית חומת ההגנה שלנו נגד העולם החיצון. תאים מתים מזהים לפי גרעין התא שנעדר מהם. ללא גרעין, התא לא יכול לתפקד, הוא אינו יכול להשתתף בחילוף החומרים וגם אינו יכול לגדול. זאת משום שבגרעין התא נשמר כל הדנ"א, החומר התורשתי של האדם. הגרעין הוא שמפקד על החיים בתא ובאורגניזם החי. ובשכבה הקרנית אי אפשר למצוא כלל גרעיני תא, רק מוות וחורבן...

מתחת לעדשת המיקרוסקופ, אפשר לראות שהתאים האלה נראים כמו לבֵנים. אומנם לבנים זערוריות, אבל חזקות מאוד, כי הן עשויות מקרטין (כלומר חומר קרני) קשה. התאים המתים היציבים והקטנים האלה משובצים בתוך חומר דמוי מלט. לא רק שהמלט מחזיק את הלבנים צמודות זו לזו, הוא גם דואג לכך ששום גוף זר לא יוכל לחדור פנימה מבעד לסדקים אפשריים. בהתאם לכך אנו, רופאי העור, קוראים למבנה הזה דמוי החומה "דגם המלט והלבנים".

המלט מורכב מתכולת הכדוריות של התאים המגורגרים. כאשר תאים אלו מתים, והופכים לשכבת העור הקרנית, מפרישות הכדוריות את "החומר" שבתוכן, שמורכב מחלבונים ומשומנים רבי ערך. אתם אולי מכירים אותם מפרסומות לקרמים שמכילים "צֵרַמידים רבי ערך". צרמידים אלה מנסים לשחזר את חומת השומן של העור שלנו. לפני שאתם רצים לחנות הקוסמטיקה הקרובה אליכם, קבלו אזהרה: עד היום אף מדען, לא כל שכן יצרן קוסמטיקה, לא הצליח לשחזר בדיוק את המבנה המופתי הזה. רק הגוף מסוגל באמת ליצור משהו כזה.

אבל מה קורה כאשר חומת העור נפגעת ונוצרים חורים? במקרה כזה המסתננים חודרים דרך הפרצות בחומה ובמלט, ומגיעים לעומק העור שלנו: חומרים שגורמים לאלרגיות (אלרגנים), מחוללי מחלות (פתוגנים) וחומרים כימיים. כמו כן, אי אפשר להחזיק כך ביעילות את המים ברקמות שלנו, המים מתאדים לעולם החיצון מהר מדי ובכמויות גדולות מדי.

התוצאה: העור שלנו מתייבש ונראה מיוסר ודואב. באזורים שאיבדו שומן ולחות, העור דוהה ומתקמט, ולעתים קרובות מרגישים גירוד באזור. אם אין לנו מזל, ייווצר גָרָב (אקזמה) דוחה כתוצאה מהתייבשות, מלווה בעור סדוק, ואם ממש אין לנו מזל, תתפתח אלרגיה מגרדת מאוד. אתם כבר רואים שהעדיפות העליונה שלנו צריכה להיות שמירה על המשך הפעילות של השכבה הקרנית בתפקידה כחומת הגנה, או לפחות תיקונה במקרה של חבלה. איך עושים את זה ביעילות רבה, תגלו אחר כך.

קשקשים

האם שמעתם על כלבי איתור? מדובר בכלבים בעלי השכלה מיוחדת לאיתור אנשים, כלבים שמחפשים נעדרים. איך הם מצליחים בעצם למצוא את עקבותיו של נעדר? הם תרים בחוטמיהם אחר הריח שהותירו קשקשים שנשרו. אם הייתי נעמדת מולכם עכשיו ושואלת: "האם נשרו ממני קשקשים?" כנראה הייתם עונים לשאלתי בשלילה, כי על החולצה השחורה שלי לא נראים שום קשקשים. אבל לאמיתו של דבר תאים קרניים קטנים נושרים כל הזמן מכל אחד ואחד - אין להם שימוש ולכן הם מפנים את מקומם ליורשיהם, לתאים קרניים מתים חדשים. בשורה התחתונה, כל אחד מאיתנו מאבד כ־40,000 קשקשים. בדקה! סך הכול זה מסתכם בכ־10 גרם ביום.

מה בדיוק קורה שם?

טוב, תאי השכבה הקרנית מיצו את החיים שלהם, הם התפתחו במשך ארבע שבועות ומתו בהצלחה, נשארו קצת על הגוף שלנו, כמו לבֵני בניין קטנות היו חלק מחומת ההגנה של העור, ואז נשרו בזה אחר זה. כאשר הכול מתנהל כשורה, הם נעלמים לאט ובשקט בלי שהעין האנושית תשגיח בכך.

אבל אבוי, פתאום אנחנו רואים קשקשים! אנחנו מתביישים בזה כי אנחנו חושבים שזה לא מושך וגם לא אסתטי. צווארון עמוס בקשקשים הוא סימן לכך שמשהו לא בסדר. לפעמים נשירת התאים פשוט חזקה מדי, היא מתרחשת מהר מדי ובראש ובראשונה היא דוחה.

בסחרחרת מחזור החיים והמוות של התאים, קורה לעתים שתאים קוצניים שעודם בחיים פוסחים על השלב הגרגרי ועוברים היישר לשכבה הקרנית. אפשר להשוות את זה לדילוג על שלב ההתבגרות. שלב זה הרי חיוני להבשלה ולהתנתקות מההורים. כאשר לקרטינוציטים אין זמן להבשיל, הם לעולם לא ילמדו איך להיפרד מבית הוריהם ולעבור בצורה מסודרת לחיים עצמאיים. דבר זה מזיק לחומת ההגנה של העור, כי תאים עם גרעין תא אינם מתאימים לשמש בתור לבֵנים. מה גם שהתאים עוד לא הפיקו מלט. לא היה להם זמן למות בשלווה, והם נדבקים לחבריהם למסע. בשל כך הם לא יכולים לנשור בשקט ובאין רואים, אלא רק בתור גוש. החברים מצרפים אותם מיד אליהם, אם הם רוצים או לא. אנחנו יכולים לזהות בעינינו קשקשים רק אם לפחות אלף תאים קרניים נדבקו זה לזה והפכו לגוש.

קשקשים הם לרוב תוצר של דלקות באפידרמיס, אשר נקראות גָּרָב (אקזמה). כל דלקת קלה באפידרמיס גורמת לקשקשת מהירה של התאים, כי הגוף רוצה להיפטר ממשהו, מגירוד, מאלרגן, מחיידקים או מיובש. והעור מאמין שהוא יכול להיפטר מהר מהבעיה הזו על ידי תחלופה מהירה של תאים: במקרים של אקזמות או בפסוריאזיס (סַפַּחַת), המסע של התאים דרך האפידרמיס נמשך חמישה ימים בלבד במקום ארבעה שבועות. כלומר, כאשר קשקשים כבר נראים לעין, מדובר במצב של חולי למחצה, שיסתדר מעצמו מתישהו, ואם לא, ייאלץ אותנו ללכת לרופא.

חוץ מאקזמות מגרדות, אלרגיות ויובש, יש גם מצב של דלקת עור סבוראית עם קשקשים שומניים: כאשר יותר מדי חֵלֶב מופרש על עורנו, פטריות השמרים שבנקבוביות עלולות להתרבות יתר על המידה, כי הן אוהבות חֵלֶב וזוללות אותו. תוצרי הפסולת של פטריות השמרים מגרים את העור. ברוב תמימותו הוא תמיד מגיב - כבר ניחשתם - בהשרת קשקשים.

הפטרייה אינה מדבקת למרבה המזל, היא חיה בנקבוביות של כל אחד מאיתנו ומתחילה להציק רק כאשר יש לה עודף חֵלֶב לאכול. חוץ מזה יש לה שם מלבב, כמו של דרקון מהאגדות: מַלַסֶצְיָה פוּרפוּר. כדי לדכא את פעילותה, רופאי עור בעלי תושייה צריכים לבדוק אם הקשקשים יבשים או שומניים. הם משווים אפוא את הצבע ואת ההתנהגות של הקשקשים: קשקשים לבנים שנושרים בקלות נקראים "קשקשים יבשים", קשקשים צהבהבים שנדבקים בקלות זה לזה נקראים "קשקשים שומניים". כאשר ממוללים בין האצבעות את הקשקשים השומניים, נותרת מין שכבה שומנית.

גברים סובלים בעיקר מאקזמה שומנית. פעמים רבות הם באים אליי למרפאה ומשחקים אותה קשוחים, כשאני אומרת: "זו לא אקזמה יבשה, להיפך, היא שומנית." הם נשבעים בכל היקר להם: "לא! דוקטור נכבדה, באמת שיש לי עור יבש מאוד. יש לי תמיד קשקשים בצדי האף, במצח, בראש ובגבות, לפעמים אפילו באוזניים!"

"ואיך אתה מטפל בזה?"

"נו ברור, אני לוקח את הקרם של אשתי, את בטח מכירה: 'טיפוח מזין לעור בוגר מגיל ארבעים'. אני מורח את זה על האזורים היבשים, ובבוקר המחרת, הקשקשים נעלמים!"

בלבי אני מוסיפה: "...אבל האדמומית כמובן נשארה." כי הגורם - הפרשה מוגברת של חלב - נותר בעינו. ואז מופיעה אקזמה שומנית או גם סֵבּוֹרֵיאָה, מצב שבו בלוטות החֵלֶב מוגדלות, ובהתאמה ייצור השומן גבוה: בראש, באוזניים ובאזור ה־T, כלומר במצח, בגבות ובאף. בדומה לשלשול (דיאריאה), המשמעות של סבוריאה היא "שלשול של חֵלֶב". "סֵבּוֹם" הוא חֵלֶב, ו"רֵיאָה" זו הפרשה. מי שנלחם בקשקשים שומניים בעזרת קרם שומני שמרכך אותם, בעצם מעמיס שומן נוסף על העור ועל הנקבוביות. פטריית המלסציה חושבת שזה נהדר ודלקת העור מחמירה, גם אם הקשקשים נעלמו לכמה שעות בזכות הקרם! קרם שומני הוא בדיוק מה שלא צריך לשים. משום שנשירה, כאמור, היא לא תמיד בגלל יובש! רופא עור ימליץ במקרה הזה לטפל בדלקת ובפטריית השמרים בעזרת שמפו וג'לים נטולי שומן או דלי שומן, ובמקרה של גירוד מטריד במיוחד הוא יציע כדורים להפחתת ייצור השומן.

מעטפת ההגנה החומצית והמיקרוביוטה

אישה יפה, נקייה ורעננה, מלטפת את עורה הבוהק והענוג בציפורניה המטופחות. בקולה הנעים היא מדברת על סבון שמגן על מעטפת ההגנה החומצית הטבעית של העור שלך. אבל האם סבון יכול לעשות זאת? ומהי בכלל מעטפת ההגנה החומצית של העור?

אם נשאל עובד במעבדה לכימיה, במקום את הפרסומת, הוא יסביר לנו שלחומצה יש ערך חומציות (pH) נמוך, בין 1 ל-2, לתמיסה בסיסית יש ערך חומציות שנע בין 11 ל־14. ערך חומציות ניטרלי הוא 7, כפי שנמדד למשל במים.

כדי שתוכלו לדמיין את זה טוב יותר: לחומצה שנמצאת בסוללות חשמל, שהיא חומצה מאכלת ביותר ומסוכנת מאוד, יש ערך חומציות נמוך מאחד, ומיד אחריה, למרבה העניין, נמצאת חומצת הקיבה, שערך החומציות שלה הוא 1 עד 1.5. הקיבה שלנו פיתחה עמידות לכושר האיכול של החומצה שהיא עצמה מפרישה, היא מוגנת באמצעות שכבה רירית והיא יכולה להפריש תמיסה בסיסית כדי לנטרל את ההתקפה החומצית. ערך החומציות של מיץ לימון הוא 2.4, אחריו חומץ - 2.5. לאחר מכן, ערך החומציות של נרתיק האישה נע בין 3.8 ל־4.5. פני העור של האדם הם בעלי ערך חומציות שנע בין 4.7 ל־5.5. ערך החומציות של הרוק של בני האדם נע בין 6.5 ל־7.4 והוא כבר קצת בסיסי (אלקלי). נוזל סבון הוא בעל ערך חומציות שבין 11-9, וערך החומציות של התמיסה הקלאסית, "אם כל התמיסות הבסיסיות", הסודה הקאוסטית, הוא בסביבות 14.

אנו רואים, אם כן, שהעור שלנו אינו בעל חומציות חזקה, אלא בינונית. רוב החומצות שעל עורנו הן תוצרים של תהליך חילוף החומרים שבתאים, פסולת של תאי הקרנית, של חלב העור ושל הזיעה שלנו. הזיעה מכילה חומצות חָלַב וכן "חומצות פירות" אחרות, אשר מוכרות לנו היטב מתעשיית הקוסמטיקה, מקרמים שמבטיחים לנו "פּילינג חומצי קל". החומצות יושבות על השכבה הקרנית, על חומת הלבנים שלנו, ושם הן לא רק מורידות את ערך החומציות של העור (כלומר, הופכות את העור לחומצי יותר), הן אף נקשרות באופן טבעי למים, וכך צוברות לחות בשביל שכבת העור העליונה. מסיבה זו הן נקראות "גורמי לחות טבעיים", חומרים ששומרים על הלחות באופן טבעי. תעשיית הקוסמטיקה מנסה, שוב, ברוב ייאושה לחקות את אותה לחות בקרמים ל"הזנת העור" שהיא מציעה.

ערך החומציות (pH) של העור הוא בעל חשיבות רבה שכן הוא משפיע על האורגניזמים הרבים שחיים על העור שלנו. העור שלנו הוא כמו אספלט. אין כאן ליטופים, שמחות או מזמוזים, כאן שולטים חוקי הרחוב. כנופיות וחבורות של נגיפים, פטריות שמרים, אֲקָרִיוֹת ומאות ואלפים של מיני חיידקים מתקוטטים ומתכתשים ביניהם כל הזמן. קוראים לזה מיקרוביוטה. המיקרוביוטה של האדם התפתחה במשך מיליוני שנים והיא כוללת את כל מחוללי המחלות שעל הגוף שלנו ובתוכו - על העור, בפה, באיברי המין ובאזור פי הטבעת, כמו גם במעיים. רק אחד מכל ארבעה תאים בגוף האדם הוא אנושי, כל השאר, כלומר 75% מכל התאים, הם אורחים שלנו, והם מתיישבים בכל האזורים החיצוניים והפנימיים של גופנו. בתוך כל אדם, ועליו, חיה כמות עצומה של חיידקים, בערך פי אלף מסך כל אוכלוסיית העולם.

החיידקים במעיים נחקרו היטב, אבל עם הזמן הולך וגובר עניינו של המדע בחיידקי העור דווקא. בדרך כלל אורחי המיקרוביוטה שעל עורנו לא מקימים רעש, כי הכנופיות מאזנות זו את זו ומונעות השתלטות של מי מהן. העור הוא בעצם ספק המזון של המיקרוביוטה - והחומצות שעליו דואגות לאקלים נעים ולפריונה של הקרקע.

בכל ס"מ רבוע של עורנו יש מקום למיליוני אורחים שבאים לזמן קצר או ארוך. המיקרוביוטה מכירה תודה לעור ולוקחת על עצמה את תפקיד שומרת הסף שלו. אילולא עשתה זאת, הרבה יותר דברים היו מסתננים אל מתחת לעור שלנו - הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. המיקרוביוטה מייצרת נשק שמגן עלינו מפני מסתננים חבלניים, מין אנטיביוטיקה מיוחדת. תוך שיתוף פעולה הדוק עם חומרי הגנה אחרים של האדם, היא ממלאת תפקיד חשוב בהגנה עלינו ואפילו מתפקדת בתור מאמנת של מערכת החיסון שלנו. רק תתארו את זה לעצמכם. ללא המיקרוביוטה, היינו ערימה מדולדלת של תאים חסרי ישע. חוץ מזה דואגות הכנופיות של המיקרוביוטה לכך שמערכת החיסון שלנו תילחם באמת רק במסתננים חבלניים ולא באחת מכנופיות המתיישבים ההגונים הזכאים לתושבות ולאזרחות.

מהסיבה הזו אנו זקוקים למיקרוביוטה שלנו! המעטפת השלמה של ההגנה החומצית היא קרקע פורייה ומשובחת לאורחים שלנו, בעלי הכוונות הטובות. ואולם השימוש שלנו במוצרים היגייניים לטיפוח הגוף, בתרופות, בבגדים, בחיסונים, באמצעי חיטוי, באנטיביוטיקה, וכמו כן התזונה שלנו וקרינה אולטרה־סגולה ועוד הרבה דברים אחרים, משנים למרבה הצער באופן תמידי ורציף את בסיס הקיום של המיקרוביוטה, ואפילו כאשר אנחנו רוחצים ידיים אנחנו מחסלים כהשפעת לוואי חיידקים חשובים. אגב, גם ניתוח קיסרי מפריע להתפתחות מיקרוביוטה בריאה על עור הוולד, כיוון שהעובר אינו מקבל חיידקים רבים חשובים מהנרתיק של האם - המתנה הראשונה של האם למערכת חיסון חזקה של היילוד. ההישגים של העולם המודרני, אפילו שהם יעילים ומצילי חיים, הכניסו הביתה מחלות בדלת האחורית...

קפלי עור

העור מצפה כמובן את כל קפלי הגוף שלנו. מבחינת האפידרמיס, מדובר במקומות מיוחדים ביותר, כי בנישות האלה, האפלות והדלילות באוויר, מתיישבים המונים של חיידקי עור. בבתי השחי, בין הישבנים, במפשעות, מתחת לשדיים ולפעמים - כל אחד בהתאם למצב ההשמנה שלו - גם בין ה"צמיגים" של הבטן או אפילו בקפלי הגב. באזורים אלה מתפתחים תנאים מיטביים לחיידקים: לחות, חום, אפלה. באווירה זו של רקבוביות חמימה, הם חיים ומתרבים ללא מעצורים.

איך זה קורה?

בגלל המגע בין עור לעור, כמעט שלא מגיע אוויר לאזורים האלה ומים לא יכולים להתאדות מהם בקלות - כאילו העור מכוסה ביריעת פלסטיק. המים מצטברים בדומה למה שקורה בחיתול, וחומת העור מתחילה להתרכך. נוזלי הגוף שמבעבעים אל פני השטח של הגוף והזיעה שהצטברה נשארים בין קפלי העור והופכים לחומר מעורר גירויים תוצרת בית. פטריות שמרים כמו קָנְדִידַה אָלְבּיקָנְס, שגורמת לזיהום פטרייתי בשם "פַּטֶּרֶת החיתולים", והחברים שלה בקפלי העור, ובינם החיידקים, מצאו קרקע מזינה מושלמת מבחינתם.

המצב עלול להידרדר עוד יותר: בלוטות הריח הרבות (בלוטות אפוקריניות), בייחוד בבית השחי, בישבן ובמפשעות, משנות את ערך החומציות של העור לכיוון הבסיסי, כאשר בעור רגיל הערך הוא חומצי (סביבות pH 5). בלוטות הריח הן סוג מיוחד של בלוטות זיעה והן בעצם בקבוקי הבושם של הגוף שלנו. הפתחים שלהן נמצאים בזקיקי השערות והן מפרישות לאוויר פֵרוֹמוֹנים, אשר משמשים לפיתוי מיני.

בלוטות אלה מתפתחות בעקבות שינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות. ההפרשה שלהן היא בעלת ערך בסיסי נמוך, סמיכה מעט וחלבית. בלוטות אלה מופעלות על ידי מערכת פעילה ביותר השייכת למערכת העצבים האוטונומית שלנו, קרי מערכת העצבים הסימפתטית. מי שמפחד מכלבים ונכנס ללחץ למראה כלב, מפעיל באופן תת־מודע את הבלוטות האלה, אבל הריח שהן מפרישות רק מסקרן את הכלב עוד יותר. הבלוטות האלה אשמות גם במנהג המגונה של הכלבים לרחרח לנו את האזור שבין הרגליים, שכן שם הריח חזק במיוחד.

היבט נוסף שהופך את קפלי העור למוקד משיכה לחיידקים ולפטריות הוא ההתחככות של חלקי העור זה בזה. בין הקפלים מתפתחת אדמומיות כואבת, שפשפת בפי העם, כלומר שפשוף מכני של שכבת ההגנה שכבר רוככה בגלל הדברים האחרים. זה הגיוני אפוא שבמקרים של משקל עודף, מצב שבו שטחי השפשוף גדולים, קפלי העור עמוקים וההזעה מוגברת, זיהומים בקפלי העור מתפתחים בקלות רבה.

סיבון יתר של קפלי העור בעזרת סבון בסיסי (אלקלי) מחמיר את המצב כי הוא מעלה את ערך החומציות של העור עד ל-8 או 9. קולוניות בלתי רצויות של חיידקים, אשר ניזונים בהתלהבות מן ההפרשות של בלוטות הזיעה והריח, יכולות להתרבות ללא הגבלה. תופעת הלוואי הבלתי רצויה: מתפתח ריח גוף מתקתק ולא נעים.

אגב, קפל עור שאינו זוכה לתשומת לב רבה הוא זה שמאחורי האוזן. כאשר התמחיתי ברפואת עור, הכרתי רופא בכיר שבכל פעם שהיה במצב של ריכוז עמוק נהג לחטט בלי משים באזור שמאחורי אוזניו. אחר כך נהג למולל את חלקיקי העור הלבנבנים והבצקיים בין אצבעותיו, רק כדי שיוכל לבסוף לרחרח אותם ברוב עונג. בכל פעם שהייתי רואה את זה, הייתה דעתי מוסחת מנושא הדיון, ולא יכולתי להמשיך להתרכז בדבריו. הרגשתי כאילו אני ממש מריחה את התרביות של פטריות השמרים המתקתקות. בסוף פגישות העבודה שלנו הוא נהג ללחוץ את ידי בידידות באותן אצבעות שתערובת של חלב־עור וזיעה דבקה בהן.

אם נשכח מהתרבית שראיתי בעיני רוחי, הסיפור הזה מדגים את המשיכה שלנו להפרשותינו, לקשקשים שלנו ולריח שאנו מדיפים. מה שמגעיל ודוחה אותנו באחרים, אנחנו אוהבים בעצמנו, זה נעים לנו ומרגיע אותנו, ואף מהווה, כפי שפסיכואנליטיקאי היה אומר, "גירוי ארוטי עצמי". כן, זוהי המשיכה "לשחק עם עצמנו", ומתווסף לה גם קורטוב של גאווה עצמית על התוצר המרתק הזה של הגוף.

ההסבר הפסיכואנליטי של המשיכה להפרשות שלנו עצמנו, לריחות שלנו ואפילו לסירחון שלנו, הוא שמדובר בספח מהשלב האנאלי של ההתפתחות המינית של הילד, מהזמן שהתגאינו ב"מנה" שהפקנו מעצמנו.

ויווה לה דיווה או: התחת לא תמיד עושה נחת

קפל הישבן הגדול הוא הדיווה של קפלי העור. כאשר מזכירים את הקפל האנאלי, הדמיון עובד שעות נוספות, מה שלא קורה עם קפלי עור אחרים: האחד מקשר מיד את הקפל הזה לעשיית צרכים, השני מקשר אותו לניקיון, ואחר יחשוב דווקא על פי הטבעת, שהוא איבר מין. העור מסביב לפי הטבעת הוא עדין ורגיש; סיבי העצבים הרבים שנמצאים שם הם האחראים לכך והם אלה שהופכים את פי הטבעת לאזור ארוגני.

השילוב של כל הגורמים האלה - אוכלוסיית החיידקים השופעת, המספר הגדול של בלוטות ריח ובלוטות זיעה, שפשוף עור בעור בזמן תנועה וכן מנהגי ניקוי הישבן - מבטיח שהקפל האנאלי יהיה מקום רגיש ועדין ביותר.

אין עוד איבר בגופינו שמעורר תגובות קוטביות כל כך: ישבן יפה של אישה, וגם של גבר, הם בהחלט מושכים ועשויים אף לעורר גירוי מיני. אנו מתייחסים לישבן כאל איבר ארוטי, מקשרים את הישבן הגברי העסיסי עם און מיני, ואת הישבן הנשי החטוב עם אגן ירכיים שמסוגל להביא ילדים לעולם. למרות כל אלה, הישבן קשור גם לנושא מסוים שעליו אנו לא כל כך אוהבים לדבר. כאשר לדוגמה עולה ממנו ריח לא נעים או כשנורא מגרד לנו שם.

ריח רע משמש כאזעקה באופן כללי. אם נהיה במקום מסריח, נבקש להימלט משם. סירחון מאותת לנו על סכנה לנו ולבני מיננו. כשממקום כלשהו עולה צחנה, גובר הסיכון להידבק במחלות. מאחר שגופנו הוא ישות ארכאית, הוא מיד עובר למצב של הגנה עצמית, הנשימות נעשות שטוחות או שאנו עוצרים את הנשימה, ופתאום אנחנו רוצים לברוח. "פלוץ" שאדם זר משחרר במעלית הוא חלום בלהות אמיתי מבחינת איבר ההרחה שלנו. רק הריחות שאנו עצמנו מדיפים חורגים באופן משונה מהכלל הזה.

כפי שנאמר: האסתטיקה והארוטיקה של הישבן מנוגדות ניגוד גמור לאסוציאציות הנפוצות שעולות בראשינו ביחס אליו. כמעט כל בני האדם ערכו היכרות לפחות פעם בחייהם עם גירודים בישבן, אבל איש לא מדבר על זה - זה נושא שיש עליו טאבו, בקפל עור שגם עליו יש טאבו. הגורמים לגירוד אנאלי הם שונים ומשונים. קפל העור הזה, הרגיש מכל קפלי העור של הגוף, מגיב במהירות. עור פי הטבעת הוא כה עדין, שכל פציעה קלה, אם זה בגלל ניקוי אגרסיבי מדי או כתוצאה ממגע מיני, או שפשופים שנגרמים מספורט בשילוב זיעה ובתוספת השיער סביב פי הטבעת, מביאים במהירות לגירוד מטריף.

הגורם השכיח ביותר לגירוד הוא לא ישבן מלוכלך, כפי שרבים חושבים, אלא ההיפך, ישבן שסובל מסיבון אגרסיבי מדי. כשמגרד לנו שם, אנו חושבים שצריך לנקות ביסודיות את קפל הישבן, "כי הוא בטח מלוכלך". אנחנו מתחילים מיד בטיפול הבלתי מתאים לעור הפצוע - לרוב באמצעות סבון אלקלי. מה רב ייאושנו כשלמרות הקרצוף והסיבון, אנחנו עדיין קולטים שאריות ריח. ואז אנחנו שוב מסבנים את המקום בצורה מסודרת, ובסוף גם מצחצחים את הישבן במגבונים ריחניים - הכול לחינם.

אין בכל העולם הזה תכשיר ניקוי שיכול לסלק את הריח של פי הטבעת! הוא לא מגיע מלכלוך או משאריות צואה, אלא מבלוטות הריח של הגוף עצמו. אתם צריכים להתייחס אליו בתור נתון טבעי. אגב, יש להתייחס כך גם לריח באזורי הערווה.

סיבון אגרסיבי של הישבן גורם לגירוד, כי שאריות סבון קלות־משקל מצטברות בפי הטבעת. פי הטבעת נקרא בגרמנית "רוזטה", קרי "שושנה", משום שלשריר הסוגר - הכוונה לשריר הסוגר החיצוני שבפי הטבעת - יש המון קפלים קטנים, שצורתם הכוללת מזכירה שושנה. בקפלים העדינים האלה, שנמצאים בדרך אל הרירית האנאלית, עלולים להצטבר כל מיני דברים - כמו למשל שאריות סבון, שלמעשה מרעילות את המקום העדין הזה. בן־רגע יכולה להיווצר אקזמה אנאלית מגרדת. מעגל האימים מתחיל: רחצה אגרסיבית גורמת לגירוד מוגבר וחוזר חלילה.

אבל לפעמים סיבות אחרות הן שגורמות לגירודים בפי הטבעת; לצד מחלות כמו פסוריאזיס ואסתמה של העור בקפל הישבן, גם טחורים עשויים להפריע את שלוות המקום. טחורים הם בעצם דָּלִיּוֹת בפי הטבעת, מאחורי השריר הסוגר ובצמוד אליו. כל אדם שלישי סובל מהם. הטחורים למעשה מצרים את פתח פי הטבעת, ממש כמו טַבַּעַת אֲטִימָה, ומפריעים כך להתפנוּת צואה או נוזלים מהרירית האנאלית. כשהוורידים האלה משתפשפים ונשחקים, ונראים כמו צינור מפותל, נוצרת דליפה במנגנון האטימה, ומפי הטבעת זולגות כמויות קטנות של נוזלים, שמצטברים בפתח פי הטבעת ובקפל האנאלי. הנוזלים האלה הם שגורמים לגירויים בעור, מה שמוביל בסופו של דבר גם לאקזמה האנאלית המגרדת.

גרדת נמרצת - כאשר הגירוד הוא כמו תולעים מעצבנות

ועוד שאלה אינטימית אחת: היו לכם פעם תולעים? גם הן יכולות להשתכן בקפל האנאלי שלנו. חוויה מגרדת שאין כמותה. המקום להידבקות בתולעים הוא בדרך כלל גן הילדים. עובי התולעים הלבנות הוא מילימטר אחד בלבד, ואורכן כסנטימטר אחד לכל היותר. אפשר להידבק בהן במגע של עור בעור, בצריכת מוצרי מזון מזוהמים או בלבישת בגדים מזוהמים, אבל הן יכולות לחדור לגופנו גם בדרכי הנשימה: אנו שואפים לקרבנו אבק ביצי תולעים. ה"אבק" נושר מפי הטבעת של אדם הנגוע בתולעים, נדבק לאצבעות ומהן ממשיך בדרכו לכל עבר. אבק הביצים הזה עלול להדביק אנשים אחרים במשך שלושה שבועות. מהסיבה הזו, ההנחיה לילדים (וגם למבוגרים) לרחוץ את הידיים לאחר הביקור בבית השימוש היא נכונה ביותר, מפני שביצי התולעים נדבקות לאצבעות לאחר ניקוי הישבן. לאחר שהן נקלטות בגופנו, הביצים נזקקות לשבוע עד ארבעה שבועות כדי להפוך לתולעת בשלה להתפאר. נקבות התולעים נודדות בלילות דרך המעיים לפי הטבעת, ומטילות שם כ־15,000 ביצים בהטלה אחת. אפשר ממש להרגיש את התולעים המתפתלות: הגירוד פשוט מטריף! מי שמגרד את פי הטבעת, למעשה מחדיר ביצים מתחת לציפורניים או לפיג'מה, לשמיכות, למזרון... מעגל אימים.

ואולם לא תמיד מתפתח הגירוד הנורא הזה בישבן. אצל נערות מתפתח לפעמים זיהום בנרתיק בלבד, שכולל דלקת והפרשה; באופן כללי, ילדים שנדבקו בתולעים מפתחים עצבנות, בחילות, אובדן תיאבון, ירידה במשקל, קשיים בריכוז, מיחושים וחיוורון. לא כל קושי בריכוז הוא הפרעת קשב וריכוז - לפעמים זה פשוט התולעים שבגוף. אם אתם רוצים לברר אם לילדכם יש תולעים, יש ניסוי שאפשר לעשות במסגרת משפחתית בבוקר, מיד לאחר שקמים מהשינה ולפני שהולכים לבית השימוש בפעם הראשונה ביום: קחו חתיכת סלוטייפ, הדביקו אותה על פי הטבעת החשוד, והסירו אותה באיטיות. במקרה "הטוב" יידבקו אליו ביצי התולעים, ואם באמת יש לכם מזל יידבקו אליו אפילו חתיכות של תולעים. שימו את חתיכת הסלוטייפ מתחת למיקרוסקופ של הילדים, והתקפי החרדה שלפני ארוחת הבוקר ייעלמו.

ההגנה הטבעית של קפלי העור

במסגרת ההכנה למבצע "קפלי עור בריאים", תוכלו למצוא כאן כמה עצות חשובות:

השתמשו בחומרי רחצה חומציים (לא אלקליים־בסיסיים) סינתטיים. בניגוד לסבונים המסורתיים, הם עוזרים להביא את ערך ה־pH של העור לערך הנכון לו: בסביבות 5.5.

בנוסף לכך, יפה תעשו אם תקפידו על "אוורור" קפלי העור בעזרת בד כותנה נושם; הוא גמיש ואוורירי, ונמתח על גבי הישבן. חוטיני גורם לשפשופים מיותרים. אם החזה גדול, מומלץ ללבוש חזייה נושמת ומתוחה, כדי שהחזה לא יישען על הבטן; כחלופה, אפשר להניח גם בד גָּזָה. הימנעו מלבישת בגדים תחתונים מבד סינתטי, אלה גורמים להזעה מוגברת ואי אפשר לכבס אותם בטמפרטורות גבוהות.

ככלל, בד סינתטי סופח מהר מאוד ריח של זיעה ישנה, מאחר שבכיבוס בטמפרטורות נמוכות אי אפשר להסיר מהסיבים המלאכותיים חיידקים עקשניים. גם אם תמסרו אותה לניקוי יבש, שמלת הנשף היפה שלכן תסריח תוך זמן קצר, כי ברגע שתתחילו להזיע ברחבת הריקודים, ישובו השאריות מנשפי העבר. אותו הדבר קורה גם לבגדי הספורט הסינתטיים המהוללים. בנוגע לבגדים תחתונים, אומר רק זאת: חרם מוחלט על לבני נשים ועל בוקסרים לגברים מפוליאסטר. כן, בחזרה ללבני הכותנה הישנים והטובים...

עצה מצוינת של רופא עור היא למרוח משחת אבץ לבנה ורכה על קפלי עור עדינים. משחות מסוימות מכילות גם חומר נגד פטריות, כדי למנוע התרבות של פטריות שמרים מזיקות. פתיתי האבץ במשחה הם נוגדי דלקת, והם גם סופחים עודפי מים. משחת אבץ יעילה היא משחה שלא נספגת מיד ושגם כמה שעות לאחר מריחתה אפשר להבחין בשכבה חלבית שקופה.

וכן, אני יודעת, העצה הקשה מכולן מכוונת לאותם אנשים ששומן תת־עורי עודף יוצר קפלי עור עמוקים במיוחד בגופם: לרדת במשקל.

צבע העור

שאלתם את עצמכם פעם מדוע לעור שלכם יש צבע שונה מזה של אנשים אחרים על פני כדור הארץ? מה הופך את צבע העור לאדום, חום, צהוב, כתום, אדום או לבן? ומה זה אומר שהעור מנוקד בשׁוּמוֹת או בנמשים?

התשובות לשאלות האלה נמצאות בשכבת העור העִלית. בשכבה זו יש תאי צִבְעָן (פִּיגְמֶנְט), אשר יוצרים את מגוון צבעי העור, מבהיר ועד כהה. מאידך, צבע העור מושפע גם מגורמים אחרים, כמו כלי הדם, אשר נמצאים בקומה התת־קרקעית השנייה, בשכבת הדרמיס. אתם בטח מכירים את הסומק שמופיע וחולף, את אודם הלחיים כשעושים ספורט, את הלחיים הסמוקות כשיש לנו חום או בזמן קיום יחסי מין, או את האדמומיות הבלתי־הפיכה המופיעה כשיש מתחת לעור הרבה כלי דם קטנים מוגדלים.

רבים סבורים שכלי דם בולטים הם כלי דם ש"התפוצצו". למעשה, הסיבים הגמישים שמהם עשויה מעטפת כלי הדם פשוט התבלו, ולכן כלי הדם אינם מהודקים עוד, ונראים כמו כֶּבֶל בצורת צמה. וגם ההיפך נכון, חיוורון עשוי להיגרם ממחסור בכלי דם או מייצור בלתי־מספק של המוגלובין אדום.

ואולם לעור יש עוד כמה צבעים שלפיהם אפשר לזהות בעיות שונות. אפילו כחול הוא חלק ממגוון הצבעים של עורנו. צבע זה מלמד שקָר לנו, כי כלי הדם בעור התכווצו. צבע העור יכול אפילו להעיד על מחסור בחמצן בדם, ואף על מחלות קשות של הריאות או על פַּקֶּקֶת (תרומבוזה), זאת במקרה שזרימת הדם העני בחמצן מאיטה והדם אינו מוחזר במהירות מספקת אל הלב. דם עני בחמצן נמצא באופן טבעי בוורידים, ומסיבה זו הם נראים כחולים; הדם מובל דרך הלב אל הריאות לשם מיחזורו. אם צבעו הכחול של הדם חולני, הרופאים מגדירים את המצב בשם כִּחָלוֹן (ציאנוזיס), מילה יוונית שפירושה "כחול". אם העור שחור, הרי שזו הצטברות של דם ישַן או במקרים גרועים במיוחד - סימן שאיבר מסוים מת. למקרה עצוב כזה קוראים הרופאים נֶמֶק (נקרוזיס).

צַהֶבֶת מגלה לנו שהכבד חולה; הוא אינו מסוגל לפרק במידה מספקת את המָרָה הצהובה, והיא מצטברת בכל איברי הגוף, כולל העור והעיניים.

גוון הגזר, כתום, הוא גוון בריא, בניגוד לצהוב; כתום מופיע בעור כששותים המון מיץ גזר שמכיל את חומר הצבע הטבעי בֶּטָא־קָרוֹטֵן. הכמות היומית הנחוצה נעה בין 2 ל־4 מיליגרם. מי שלוקח 30 מיליגרם בכל יום במשך שלושה שבועות, יקבל עור בגוון כתום בהיר. כמות כזו מתקבלת אם אוכלים בכל יום חצי קילו גזר (טרי או מיץ סחוט טרי) או על ידי נטילת טבליות שנמכרות בבית המרקחת. הגוון הקל הזה מחזק את ההגנה של העור מפני קרני השמש; מי שסובל מרגישות לשמש יכול לקחת בטא־קרוטן זמן מה לפני היציאה לחופשה, כטיפול מונע בעל בסיס רפואי מוכח. ולמי שמעוניין למשוך מבטים בחוף, הבטא־קרוטן הוא קלף מנצח: תצלומי פנים הוצגו בפני משתתפים במחקר, והמשתתפים התבקשו לקבוע איזה צבע עור מושך אותם יותר. ממצאי המחקר מראים שרוב האנשים נמשכים לפנים בעלי צבע כתום בהיר עקב נטילת קרוטן, יותר מאשר לפנים שהשתזפו מאוד בשמש.

הצבע השחום הזה מאפשר לנו להישאר בשמש במשך זמן ארוך יותר פי שניים ואפילו פי שלושה. במקום עשר עד עשרים דקות ללא קרם הגנה, גוון הגזר מאפשר לנו להישאר בשמש עד שעה בלי למרוח קרם הגנה. אף על פי כן רצוי להיזהר, ועל כך נרחיב בפרק שעוסק בכוויות.

השפעת לוואי נחמדה נוספת: בטא־קרוטן הוא חומר מַטְרִים של ויטמין A במזון (מסיבה זו הוא נקרא גם טרום־ויטמין A) ואכן, הגוף שלנו הופך אותו לוויטמין A. ויטמין A מועיל לעיניים ולראייה; מחסור בוויטמין הזה עלול לגרום עיוורון לילה. אנו זקוקים לוויטמין A גם בשביל העור והריריות, שכן הוא תורם לתהליך גדילת התאים, מונע נזקים או מתקן אותם, ומשפר את מערכת ההגנה של העור. כדי לעמוד בדרישה הרפואית לוויטמין A, די לאכול עד שני גזרים ביום. תוספת של טיפת שמן־מאכל תשפר את ספיגתו במעיים.

מלבד בגזר, בטא־קרוטן נמצא גם בירקות ובפירות אחרים, למשל בתרד, בכְּרוּב־עָלִים (קֵיְיל), בפלפלים, בבטטות ובסלק אדום, וגם בפירות כתומים כמו אפרסמון, משמש, אובליפיחה, נֶקְטָרִינָה ומנגו. חומר אחר, חזק אף יותר, משתייך גם הוא למשפחת הקרוטן ושמו לִיקוֹפֶּן. זהו חומר שנלחם ביעילות ברדיקלים חופשיים, מונע הזדקנות ומגן עלינו מפני סרטן, ולכן בתי המרקחת מציעים כמוסות ליקופן כתוסף תזונה. כמוסות אלה יקרות הרבה יותר מאשר עגבניות: העגבניות עשירות בליקופן, וריכוזו הטבעי גבוה במיוחד בצִיפָה שלהן.

ההגנה העצמית של הגוף מפני השמש

צבע העור מספר לנו גם מהו המוצא הגיאוגרפי־גנטי שלנו. הוא בעצם תוחם עבורנו את האזור הגיאוגרפי שנסתדר בו היטב עם עורנו, האזור שבו יהיה לנו כנראה יתרון הישרדותי.

מי שאחראי לצבע העור שלנו הוא סוג מסוים של תאים באפידרמיס. תאי הצבען נמצאים באפידרמיס, והם מוכּרים בשם מֶלָנוֹצִיטִים. אלו תאים שמקורם ברקמה העצבית העוברית, שנקראת הרכס העצבי, אך הם התנתקו ממנה עוד במהלך התפתחות העובר. בזמן ששאר חבריהם התאים התמיינו לתאים השונים של מערכת העצבים, נדדו התאים האלה אל העור.

המלנוציטים נראים כמו כפפה ויושבים על הממברנה הבזלית, על הרצפה של הקומה התת-הקרקעית הראשונה של העור שלנו, מפוזרים בין המוני תאי בסיס. שם, בצמוד לממברנה הבזלית, הם עשויים למות יחדיו ולהפוך לשומה. לזכר נדודיהם, הם נשארים במשך כל חייהם תאים תזזיתיים ביותר. מלנוציטים הופכים לפעמים לסרטן עור (מלנומה), אשר למרבה הצער עלול לשלוח במהירות גרורות ולהגיע לאזורים קרובים או רחוקים בגוף; כשמדובר בתאים סרטניים, חדוות הנדודים היא תכונה שממיטה אסון.

בין כל עשרה עד שנים־עשר תאי בסיס, משובץ מלנוציט אחד. משמעות הדבר היא בין 900 ל־1500 מלנוציטים במילימטר רבוע. בפּנים יש אפילו כ־2000, באזור הערווה כ־2400 מלנוציטים במילימטר רבוע לכל היותר, בכפות הרגליים ובכפות הידיים, לעומת זאת, יש רק בין 100 ל־200. דרך אצבעות הכפפה שלו, המלנוציט מעביר כדוריות שמכילות את הצבען מלנין אל תאי האפידרמיס. מלנוציט אחד "מֵזִין" במלנין בין 30 ל־40 קרטינוציטים. ברגע שהשמש זורחת, הם נכנסים לפעולה ומשחימים את עורנו.

אגב, לבעלי עור כהה ושחור יש אותו מספר של מלנוציטים כמו לבעלי עור בהיר. ברם, מלנוציט אחד שלהם מייצר עד 600 כדוריות צבען, כמות כפולה ומכופלת מהמלנוציטים של בעלי עור בהיר, שמייצרים רק 2 עד 12 כדוריות. חוץ מזה, עומדות לרשות בעלי עור כהה כדוריות גדולות יותר. מידת הכהוּת או הבהירוּת של העור תלויה גם ביחסים בין שני סוגי המלנין בעורנו. מבחינים בין שני סוגים: אוֹמֶלַנִין, שהוא חום־שחרחר, ופֶאוֹמֶלַנִין, שצבעו הוא אדום־צהבהב. המלנין השולט הוא שקובע את גוני העור, השיער והעיניים של האדם.

מלנין הוא כמו קרם ההגנה האולטימטיבי, מפני שהוא מסוגל לספוג את כל אורכי הגל של האור. אומלנין הוא פיגמנט מותרות אפוא ומגן עלינו היטב מפני הקרניים העל־סגולות; פאומלנין, בניגוד אליו, ממלא את ייעודו באופן יעיל פחות. בעלי עור בהיר מאוד ואדומי־שיער (ג'ינג'ים) מצוידים בהרבה יותר פאומלנין ולכן רגישים ביותר לשמש. באזורי הצפון, שם השמש זורחת פחות שעות בממוצע, השפע בפאומלנין מהווה בהחלט יתרון הישרדותי. העור חדיר יותר לקרניים העל־סגולות, אשר קיימות בקווי הרוחב הצפוניים. רק השילוב הזה מאפשר ייצור של ויטמין D במידה מספקת. בשמש הדרום זה בהחלט הופך לחיסרון. לבעלי עור בהיר אין הגנה מספקת נגד הכמויות הגדולות של הקרניים העל־סגולות. אצלם קיימת סכנה לסרטן עור ולקמטים.

העור הכהה מגן ביעילות רבה יותר מפני הפירוק של החומצה הפוֹלִית מקבוצת ויטמיני B, פירוק זה תלוי בנוכחותו של אור על־סגול, כאשר למשל נמצאים בקו המשווה שם קרינת השמש חזקה. ללא כמות מספקת של חומצה פולית, מספר תאי הזרע יורד פלאים והסכנה למומים בעובּר גדלה. צבע עור שמתאים למדד הקרינה העל־סגולה מבטיח, אם כן, את שימור המין כולו. מלנין, אגב, מגן גם מפני קרינה תת־אדומה (אינפרה־אדום). זהו המרכיב המחמם של אור השמש, והוא בעל אורכי גל ארוכים. בעלי עור כהה מתחממים הרבה פחות מהר מאור השמש לעומת לבעלי עור בהיר. זו הסיבה שלבעלי עור לבן־ורוד חם כל כך בשמש היוקדת והם מזיעים המון. רבים מהם נמנעים לפיכך באופן אינטואיטיבי מהשתזפות באור השמש.

צִבְעָנוּת (פיגמנטציה) כתמים חומים בפּנים ובערווה

אצל מקצת הנשים מתפתחים בקיץ כתמים חומים גדולים בפּנים בעקבות היריון, או עקב שימוש באמצעי מניעה, כמו גלולה למניעת היריון או התקן תוך רחמי הורמונלי. זה קורה משום שהמלנוציטים רגישים להורמונים. השילוב בין העלייה בהורמון הנשי לבין אור השמש גורם ליצירת כתמים חומים שנקראים "מֵלָסְמָוֹת". במקרים מעין אלה, רק הגנה יעילה ביותר מפני אור השמש עשויה לעזור; לחלופין, יש להפסיק לקחת את הגלולה, להוציא את ההתקן ההורמונלי או לחכות ללידה. אם הכתמים לא נעלמים, קיימות בשוק משחות הבהרה ואפשר גם לטפל בהם בקרני לייזר.

מאחר שהמלנוציטים רגישים להורמונים, גם עור הערווה והעור סביב פי הטבעת כהים יותר משאר חלקי הגוף. זאת מפני שהורמוני המין מגרים את המלנוציטים. לכן ההתכהות מופיעה עם ההתבגרות המינית. הבהרה של אזור פי הטבעת ועור הערווה - אופנה בהשפעת, רחמנא ליצלן, תעשיית הפורנו - משחזרת את המראֶה של האזורים האלה בזמן הילדות, כשהכול היה ורדרד. האם כולם מודעים לכך? לגבריוּת ולנשיוּת אמיתיות יש צבע. ככל שאדם מתבגר, כך העור שלו נעשה צבעוני יותר.

למרפאה שלי מגיעים כל הזמן אנשים שמראים לי כתמים חומים בפנים שלהם, שמפריעים להם מבחינה אסתטית. בשפת היום־יום הם מכונים "כתמי גיל". חותנתי יצאה פעם מאוכזבת מאוד ממרפאה, לאחר שהרופא אמר לה שיש לה כתמי גיל - היא הייתה אז רק בת ארבעים. כרופאה, צריך ללמוד מטעויות של עמיתים למקצוע. מסיבה זו, אני פשוט קוראת לכתמים החומים האלה כתמי שמש - כי זה באמת מה שהם: הם נובעים מספיגת קרני השמש לאורך שנים ועל כן הם סוג של כוויה מהשמש. כתמי גיל הם תגובת מחאה של העור והם מראים לנו שהגבול העל־הסגול נחצה כבר מזמן.

כתמי גיל אינם משנים את צבעם לאחר שהם מופיעים על העור, אבל יש כתמים אחרים שנעשים כהים יותר בקיץ ומתבהרים בחורף. מדובר - ודאי כבר ניחשתם - בנמשים. נמשים הם תורשתיים והם מקשטים את הפנים, הזרועות או את כל הגוף של טיפוסים רגישים לשמש, כמו בילבי הג'ינג'ית או הטניסאי בוריס בֶּקֶר. יש לציין שגם לאנשים כהי שיער או כהי עור יש לעתים נמשים.

מלנין לא נועד רק לצבוע ולהשחים את העור ולשַמש כמין מטריית הגנה מפני השמש, כדי שהקרינה לא תפגע בחומר הגנטי בתאים. המלנין צובע לעתים גם גבשושיות שפירות שמופיעות על העור, כגון קֵרָטוֹזוֹת סֵבּוֹרֵאיוֹת, שבשפת העם נקראות "יבלות גיל". רופא עור נעים־הליכות לא ישתמש במונח הזה, וימלמל משהו שיישמע כמו "יבלת קרנית". כמו כתמי הגיל, יבלות גיל יכולות להופיע כבר בגיל 35, ואולם הן מתרבות לאורך השנים. יש אנשים שאצלם הן ממש צפופות ורבות מספור. היבלות משירות קשקשים כאשר מנגבים אותן לאחר הרחצה, ונראות לפעמים מסוכנות ומבהילות. ואולם בשונה מנקודות חן, הן אינן משתנות לעולם.

מכחול המלנין נוטף לעתים בעקבות דלקות, פציעות, כוויות או לאחר ש"מוחצים" פצעון מהעור החיצוני לתוך קומת העור העמוקה יותר, קרי לשכבת העור התיכונה. גם בושם, בחשיפה לחום השמש, עשוי לגרום להיווצרות כתמים חומים - בעיקר בצוואר - מפני שחלק מהבשמים גורמים לדלקות עור פוטוטוקסיות, סוג של כוויות שמש חזקות שמובילות להשחמה של העור.

ההיפר־פיגמנטציה שנוצרת לאחר דלקת גורמת לכך שכתם כהה מאוד יזכיר לנו במשך חודשים רבים שהיה לנו שם פצעון שהתרפא מזמן. הסיבה לכך היא שאי אפשר לפנות במהירות את הצבען שהתקבע לו שם. עבודות הפינוי נעשות בעצלתיים. אילו השתתפנו בעבודות האלה, היינו עושים זאת בממשק שבין הקומות בחניון העור שלנו.

2

בין הקומות

אנחנו יוצאים מהקומה התת־קרקעית הראשונה, משכבת העור העִלית, ומחפשים את דרכנו לקומה התת־קרקעית השנייה, לשכבת העור התיכונה. אבל לפני שנרד לקומה השנייה, נישאר קצת באזור שבין הקומות ונסתכל על הרצפה הגלית שמצד אחד מפרידה בין שתי הקומות, ומצד שני מחברת ביניהן. כי קורים בה כל מיני דברים.

שומות

בעגה המקצועית אנחנו מכנים את הרצפה בשם "ממברנה בָּזָלִית". כאן נוכל למצוא למשל את אחיהם של המלנוציטים - את תאי נקודות החן או תאי השׁוּמָה. שומה היא קבוצת מלנוציטים או תאי שומה שצורתה עגולה. תאי השומה הם תאים עגלגלים ועצלים, על כן אפשר לומר שהם מלנוציטים מהזן חסר התועלת. הם עצלים כי הם לא עושים כלום ואיש לא מבין בשביל מה הטבע המציא אותם בכלל. בעיקרון, לא צריכים אותם לשום דבר.

קבוצות תאי השומה צמודות בדרך כלל לצד התחתון של הממברנה הבזלית, אבל לעתים גם לצידה העליון. קבוצות התאים השטוחות הן בצבע חום־בהיר, לחברותיהן השוכנות עמוק יותר יש צבע כחול־אפור, ולחברותיהן המתלבטות יש מין צבע חום לא כהה ולא בהיר, משהו באמצע. רופאי העור, הדֵרְמָטוֹלוֹגִים, מכנים את השומות הגדולות שצבען חום בהיר "נקודות קפה או־לה" או "עדשים חומות". השומות האלה נקראות גם "כתמי כבד" כי הן מזכירות את הצבע החום של הכבד, אבל אין להן שום קשר לאיבר הזה.

רוב השומות מופיעות במהלך החיים או שאפשר להבחין בהן במהלך החיים. במשך תקופה הן מתרוצצות אנה ואנה במעמקי הרקמה, עד שיום אחד הן צצות. הן בדרך כלל מופיעות עד סביבות גיל שלושים. גם במהלך ההיריון עשויות לצוץ להן כמה שומות. בגיל הזקנה, חלקן צוללות בחזרה למעמקי הרקמה. כתמי לידה הם שומות שנולדים איתן.

שומות הן גידולים שפירים, אשר יכולים להפוך למלנומה. למרבה הצער, יש לפעמים מלנוציטים שהופכים לסרטניים גם בעיניים, בבלוטות הלימפה, במעיים ובאיברים פנימיים אחרים, על כן מלנומה עלולה להופיע במקרים נדירים ביותר גם מחוץ לעור.

שַׁלְפּוּחִיות, פצעים וצלקות

בעזרת הדמיון נוכל לצייר לעצמנו את המבנה של הממברנה הבזלית, השכבה שבין הקומה התת־קרקעית הראשונה לשנייה, כמעין קרטון ביצים. בזכות המבנה הגלי הזה, השכבה העלית והשכבה התיכונה נצמדות זו לזו בחוזקה ולא מחליקות. אנו מרגישים את האפקט הזה כאשר אנחנו מנסים להידחס לג'ינס צמוד, או כאשר אנחנו נועלים נעליים צרות מדי, או כשמעסים לנו את הגב. ללא המבנה הזה, שכבת העור העלית הייתה מתנתקת מבסיסה ומחווירה.

על אף חוזקהּ, לממברנה הזו יש נקודת תורפה. מבחינת הרופאים היא "אתר בעל התנגדות נמוכה" (בלטינית: Locus minoris resistentiae). בגלל נקודת התורפה הזו נוצרות שלפוחיות, כפי שקורה בדוגמה הקלאסית: כאשר אנחנו הולכים לטייל בנעליים משפשפות בלי גרביים. שלפוחית היא כמו חלל שלכוד בין שתי שכבות העור, האפידרמיס והדרמיס, ומתמלא בנוזל לִימְפָה. ומאחר שהמון כלי עצב עוברים שם, השלפוחית גורמת לכאבים נוראיים, במיוחד לאחר שהיא מתפוצצת וקרקעית השלפוחית נחשפת לאוויר העולם.

ה"מכסה" של השלפוחית בנוי מהאפידרמיס על כל שכבותיו, ואף־על־פי־כן הוא דקיק ומתפוצץ בקלות. כאשר השלפוחית מתמלאת בכמות גדולה של נוזלים או כאשר היא מתפקעת, מפעילים עצבי החישה והכאב את האזעקה. הגוף צריך לדעת שמשהו לא בסדר, שיש דליפה שמאפשרת הסתננות חיידקים, או שהשלפוחית עומדת להתרחב. כדי למנוע את הדברים האלה, אפשר ונכון ללחוץ על השלפוחית כדי לרוקן אותה. אם אתם מניחים יד על השלפוחית, כי היא מאוד כואבת או כי היא מאוד מתוחה, אנא היזהרו: כדי למזער את הסיכוי לחדירת חיידקים לגוף, צריך לחטא היטב את אזור השלפוחית ורק אז לפוצץ אותה בזהירות בעזרת מחט מלובנת או בעזרת מחט היפודרמית שקונים בבית מרקחת. לאחר שהנוזל מתרוקן, יש להותיר את העור שמכסה את השלפוחית כפי שהוא או למשוך אותו מעט מעל הפצע, כי הוא כמו פלסטר ביולוגי של הגוף. אחר כך יש למרוח בזהירות משחת חיטוי על הפצע, ואפשר גם לשים עליו פלסטר מיוחד לשלפוחיות. את אותו הדבר יש לעשות כאשר מכסה האפידרמיס הדקיק לא יכול עוד לעמוד בלחץ והשלפוחית מתפוצצת מעצמה.

אפרופו שלפוחית חשופה: מסתובבת שמועה ישנה שלפיה "פצע צריך אוויר!" אבל כשמדובר בשלפוחית, עם או בלי מכסה, בשריטות או בכוויות, יש להעדיף את הטיפול המודרני בפצעים האלה, כי הוא עוזר לנו לרתום לטובתנו את כוחות הריפוי של הגוף שנמצאים בנוזל הלימפה. אמרו ביי־ביי לגלדים, וברכו לשלום את הטיפול הלח בפצעים! התחבושות המודרניות נקראות "תחבושות הידרו־קולואידיות", "תחבושות הידרוג'ל", "אַלְגִּינָט" או "תחבושות קצף פּוֹלִיאוּרִיתָנִי". אפשר לקרוא להן גם "תחליף זמני לעור". אם משתמשים בהן, לא יעלה גלד על הפצע וטוב שכך, כי הגלד הוא קשה, מחוספס ולא חי, ודווקא מאט את קצב הריפוי. הגלד חוסם את כניסתם של התאים הצעירים שבאים מכיוון שולי הפצע. גם פלסטר רגיל אינו פתרון טוב.

כאשר אזור הפצע לח ובה בעת נושם, יכולים התאים הרעננים והצעירים לשחזר את האפידרמיס ביעילות רבה. אתם יכולים לדמיין את אזור הפצע כמו צמח צעיר שדורש טיפול רב. המקום המיטבי לצמיחה מהירה ובטוחה שלו הוא במשתלה - בתוך המשתלה שורר מזג אוויר לח וחמים, ויש גם מספיק חמצן ודשן ביולוגי. התחבושות המודרניות לחבישת פצעים מאפשרות חדירת חמצן ובה בעת מונעות חדירה של חיידקים. בנוסף לכך, הנוזלים שנקווים מתחת לפצע משמשים כמו דשן ביולוגי. תמיסת האנרגיה הזו מכילה תרופות שהגוף עצמו מייצר, כמו תאים של מערכת החיסון, מַסְרָנים של מערכת העצבים, חלבונים וזרזים, אשר מזרזים ביעילות את גדילת תאי העור הרעננים.

אגב, נשיפה אחת של עשן סיגריות על העור הורגת מספר עצום של תאי עור רעננים! עישון גורם אפוא לעיכובים רציניים בתהליך הריפוי של פצעים.

גלד קטן וחצוף

אנו הדרמטולוגים בעלי חושים ערניים. אנו מסתכלים, מריחים וממששים. גלדים מושכים את חוש הראייה וגם את חוש המישוש שלנו. בנקודה זו אני רוצה לשתף אתכם הקוראים בתהליך קטן של איתור עקבות על סמך הגלד.

גלדים עשויים מנוזלים שהופרשו מסביב לפצע והתייבשו. הצבע של הגלד אומר לנו מה הייתה הבעיה המקורית: גלד שחור־אדמדם נוצר מדם שנקרש, והוא מופיע בפצעים שמהם זלג דם כמובן. אם הגלד צהוב בהיר, הרי שמדובר בנוזלי רקמות שהתייבשו (נַסְיוּב, נוזלי לימפה), אשר זולגים מבועות או משלפוחיות. גלדים מעין אלה מופיעים גם באקזמות שמפצעיהן מטפטף נוזל, כלומר דלקות בשכבת העור העִלית. אם צבע הגלד הוא כתום או "צהוב דבש", זהו סימן לזיהום חיידקי מדבק. הגלד עשוי ממוגלה יבשה שנוצרת מחיידקים מדבקים ביותר (סְטְרֶפּטוֹקוֹקִים או סְטָפִילוֹקוֹקִים). שם אחר למחלת עור מעין זו הוא גַּלֶּדֶת (אִימְפֶּטִיגוֹ בלעז).

גלדים מקבלים צבע אפור־שחרחר כאשר רקמה מתה. גלדים מעין אלה מפיצים לעתים "צחנת מוות", ומעידים כמובן על מחלה קשה. נמקים מעין אלה עשויים להופיע בעקבות דלקת בכלי הדם, חסימה בכלי הדם או שַׁלְבֶּקֶת חוֹגֶרֶת (הֵרְפֶּס זוֹסְטֶר).

אם הגלד מלא גושים וצבעו צהבהב־לבנבן, פירוש הדבר הוא שמספר תאי עור מהשכבה הקרנית התערבבו עם ההפרשות הבהירות מן הפצע. מסיבה זו, זכו גלדים אלה לקבל מרופאי העור את התואר "גלד קשקשי".

צלקות זללניות

יש אנשים שמתגאים בצלקות שלהם ואף התפרסמו בזכותן. השחקן יורגן פרוצ'נוב הוא חתיך ומפורסם - אבל יש לו צלקות אקנה; עד היום, לגרמנים ולאוסטרים קשישים ממעמד גבוה יש "צלקות דו-קרב": מדובר בצלקות סיף על הלחי שנחשבו לסימן כבוד ועזרו לבעליהן להתקבל למועדוני אחווה נוצצים. עד סוף מלחמת השנייה עיטרו צלקות אלה את פניהם של אקדמאים; בימינו מקשטות צלקות את עורותיהם של בני שבטים ילידיים; ו"צילוק" העור למטרות אסתטיות הוא אופנתי לפרקים גם בקרב צעירים עירוניים מעודכנים.

כמעט לכל אחד מאיתנו יש צלקת כלשהי שנוצרה בגלל פצעון אקנה עמוק, אבעבועות רוח, תאונות, כוויות או חתכים כירורגיים. רוב הצלקות לא פוגעות בהופעה החיצונית שלנו, אבל יש צלקות שעלולות לפגום במראה שלנו בכל זאת וקופצות לעין ממבט ראשון. ויש צלקות שנוצרו כתוצאה מאירוע נורא ומזכירות למצולקים את האירוע מדי יום ביומו. במקרים האלה, הצלקת היא נטל.

צלקת נוצרת תמיד כאשר חלק גדול מהממברנה הבזלית נפגע. אובדן החומר האפידרמי חייב להיות מפוצה ברקמה תחליפית שהיא נחותה וסוררת. בהתחלה הצלקת אדומה. אחראים לכך כלי דם בולטים, שדרכם, בדומה לדרך גישה לאתר בנייה, נשלחים חומרי הבנייה של הצלקת החדשה. בהמשך, משתנה הצבע שלה מאדום לוורוד, ובסוף, בתום עבודות הבנייה, היא נעשית לבנה, קשה ובלתי גמישה. בצלקת אין בלוטות זיעה או חלב, אין זקיקי שיער או תאי פיגמנט. צלקות לא משחימות והן קירחות. אבל בכל זאת הצלקות סוגרות את הפצעים בצורה הרמטית.

שריטה שטחית כואבת מאוד, משום שהיא חושפת את קצות העצבים הרגישים. אלה מתייחסים ברצינות רבה לתפקידם כמערכת האזעקה המקומית ומקימים רעש גדול גם כשהפצע שטחי, כדי למנוע נזק גרוע יותר. אבל שריטות שטחיות תמיד נרפאות ללא צלקת.

אם השריטה עמוקה יותר, ואפשר להבחין בנקודות דימום קטנות באזור הפצע, היא לא תמיד תתרפא ללא צלקת כי במקרה מעין זה נוצרים חורים בממברנה הבזלית. דרך החורים האלה אנו רואים את הקומה שמתחת, מביטים ישירות על כלי הדם של שכבת העור התיכונה. ככל שהפגיעה בממברנה הבזלית עמוקה יותר, כך גדול יותר הסיכוי שתתפתח צלקת. ואם החור עמוק מאוד - כלומר כל שכבת העור העלית ירדה וגם כל הממברנה הבזלית - אז בטוח במאה אחוז שתתפתח צלקת. אם אתם צריכים לעבור ניתוח, בטוח שתיווצר צלקת בדומה לשריטה עמוקה, כי אזמל המנתח עושה חתך ארוך בממברנה הבזלית.

מקרים של צלקות עלולים להיות מלווים בסבל - אם הצלקת בולטת לרעה מבחינה אסתטית, או אם היא מגבילה את תנועת האיברים, או אם היא מגרדת, כואבת, מצומקת, קשה ובלתי גמישה. חלק מהצלקות מִתְעבות, ונוצרת מין בליטה באזור החתך המקורי. רופאי העור מכנים את הצלקות התלת־ממדיות האלה צלקות "זללניות" או "הִיפֶּרְטְרוֹפיוֹת".

אם הצלקת גדֵלה עוד יותר, הרבה מעבר לתחום המקורי של הפצע, אזי מדובר בגוש גידולי הנקרא קלואיד. הקֶלוֹאִיד אינו סרטני, הוא סתם מין גוש שפיר אדום, עבה, דלקתי ולעתים מגרד, משום שסיבי העצב מסתבכים בדלקת והופכים לחלק ממנה. בתוככי הצלקת מתרחש ייצור מוגבר ושגוי, בעיקר של סוג מסוים של סיבים, ואין מה שיפרק אותם. כמו ייצור עודף באין ביקוש. כל פס הייצור הזה מנוהל על ידי "שליחי דלקת" שאפתניים מדי שברוב להטם לקבל מחמאות יוצרים לעצמם עבודה שלא לצורך. אגב, הנטייה לגדל קלואידים היא גנטית.

נסתרות הן דרכי הטבע, כמו למשל כשנקבים באוזניים הופכים לפומפונים אדומים ושמנים. הקלואידים מופיעים בהתלהבות גם בכוויות, בפצעוני אקנה עמוקים ובחזה, במיוחד בחזה הנשי. כוח המשיכה מושך את החזה, שבתורו מושך את הפצע. למעשה הצלקת "נסחטת" כהוגן. אותו הדבר קורה לצלקות במפרקים או בבליטות עצם, שעליהן הצלקות נמתחות עם כל תנועה. הרקמה שאחראית על ריפוי הפצע פעילה כאן הרבה יותר מבמקומות אחרים בגוף.

מי שמעוניין בתהליך ריפוי נכון של צלקת עקב פציעה, יכול - אחרי שהצלקת התייבשה - למרוח משחת סיליקון או פלסטר סיליקון במשך כמה שבועות עד כמה חודשים. לצלקת יהיה נעים מתחת לסיליקון, והיא ככל הנראה תניח שהשכבה שמעליה נרפאה כבר. הצלקת אוגרת את הלחות מתחת לסיליקון הנושם, ונראה שזה משפר את מצבה.

עיסוי עוזר לצמצם צלקות במפרקים, כל עוד הצלקת יציבה במידת־מה; ככלל, היא מתייצבת לאחר כארבעה שבועות. אפשר להסתיר צלקות לבנות בעזרת איפור קבוע בצבע עור או על ידי קעקוע.

במקרה של קלואיד עיקש, ימליצו הרופאים להשתמש בכרית לחץ או שיזריקו קורטיזון כדי לכווץ את הצלקת. משתמשים גם בלייזרים מסוגים שונים, במחטים מחוממות ובקור (עד מינוס 196 מעלות צלזיוס), ויש רופאים שאפילו מקרינים על הקלואיד קרני רנטגן רכות. בכל אופן, שולפים כאן את התותחים הכבדים. מה שהכי כדאי להימנע ממנו, במידת האפשר, זה ניתוח של הקלואיד - לפחות במקרים שהוא תוצאה של ניתוח. או אז הוא יחזור כמו "הנוסע השמיני".

סימני מתיחה

בגיל 16 הרך הסתכלתי בעניין רב על גופי בחוף הים. העור שלי נעשה שחום, לא כהה ולא בהיר מדי. על השוקיים הלא־כל־כך־מתוחים שלי נראו קווים לבנים ארוכים, שהתרחקו זה מזה באזורים מסוימים בגוף - כפי הנראה הם לא השתזפו כמו שאר הגוף. הקווים הזכירו לי צילומים אוויריים של שפך הנילוס. במשך דקה שלמה ריתקו אותי הדפוסים העדינים והמוזרים שעל עורי, אבל עד מהרה דברים אחרים הסיחו את תשומת לבי והקווים המיוחדים האלה נשכחו מלבי לגמרי.

נשכחו עד שנים רבות לאחר מכן, לאחר שכבר התחלתי לעבוד כרופאת עור ותור ארוך של נערות בגיל העשרה התדפק על דלת המשרד שלי. מתביישות. אומללות. מיואשות. הן בחיים לא יוכלו ללבוש שמלה קצרה, ועל חוף הים אין בכלל מה לדבר. פגם "עצום" שכזה לא אפשר לנערות הצעירות, הבריאות והיפות לעשות את הדברים האלה: אלה הם סימני המתיחה.

נזכרתי מיד בשפך הנילוס על השוקיים שלי, שבינתיים חברו לו מספר "רוכסנים" על הירכיים. מעולם לא העלתי בדעתי להימנע מהליכה לחוף הים בגלל הקווים האלה ולא חשבתי כלל וכלל שהם פגם. האם יכול להיות שזו הייתה רוח התקופה, שהחברה קיבלה אז נשים עם פסים וחריצים והן לא חששו מענישה (מה גם שאז עוד לא היה הפוטושופ, שהגדיר מחדש את מושג היופי)? או שפשוט תפסתי את הגוף שלי אחרת מהפיות האלה? האם הן חשו שהן חייבות להיות מושלמות וללא רבב, אחרת לא יחשקו בהן או לא ירצו אותן?

מנסיוני כאישה בוגרת - ועכשיו אני פונה אליכן הקוראות - לגברים לא באמת אכפת אם רואים את הפסים או לא. זאת ועוד: הם בכלל לא ערים לזה. הם בקושי שמים לב אם החברה שלהם עשתה תספורת חדשה או נועלת נעליים חדשות. העיקר שזו אישה. העיקר שהיא מתאימה. העיקר שיש לה גוף, שמבחינת הבחור נראה כמו יצירת אמנות, וזה ממש לא משנה שלמישהי יש משהו מוזר איפשהו. חלק מהנשים מפתחות סימני מתיחה בבטן במהלך הימים האחרונים של ההיריון. אבות רבים מתגאים בכך, אוהבים מאוד את הבטן של נשותיהם עם הפסים והחריצים שעליה - רק משום שהיא נושאת בקרבה את הילד המשותף שלהם.

זו עובדה שהסביבה מגיבה לסימני המתיחה באופן חיובי, באהבה ובאהדה, וכלל לא מפלה נשים בגללם. רוב האנשים בכלל לא שמים לב לסימני מתיחה, ויש החושבים שהם לא מפריעים כהוא זה. אבל זה לא מנחם את הנפגעות. ה"הפגם" הזה גורם להן סבל רב.

בדומה לעוד כמה המצאות משונות של הטבע, סימני מתיחה נראים מיותרים במבט ראשון, ובכל זאת הם שכיחים למדי. חשבתם פעם מה פשר קונכיות הסחוס המשונות שמזדקרות מימין הראש ומשמאלו ונקראות אוזניים? ומדוע יש לנו שערות עבות מעל העיניים, שנקראות גבות? או מדוע האצבעות שלנו מסתיימות במעין יעה הפוך עשוי קרנית קשה, המוכר יותר כ"ציפורן"? ואל תשכחו את הטבור... השקע הבולט באמצע הבטן, שלפעמים הוא עגול, לפעמים נראה כמו חריץ, לפעמים יש בו קפלי עור שמזכירים שבלול. מרגע שחתכנו את חבל הטבור, אין בו כל שימוש למעט, אולי, כבור אחסון למוך. אצל חלק מהאנשים, הטבור הוא מין חממה לגידול אבני טבור רגזניות שעשויות מתערובת של חומר קרני, חֶלב, וחיידקים. וזהו, בעצם.

הטבע המציא כל מיני דברים חסרי פשר, שאולי פשוט ממשיכים להתקיים מעבר לתפקיד האבולציוני שלהם. אבל איש לא חושב שההמצאות האלה הן פגמים. בתהליך האבולוציה ייעלמו ככל הנראה הציפורניים בבהונות הרגליים. אנחנו לא צריכים יותר טפרים ברגליים בשביל לטפס על משהו.

לסימני המתיחה, מנגד, דווקא יש טעם: הגוף שלנו צומח לאורך ולרוחב. הצמיחה לאורך מתרחשת במשך 16 עד 18 השנים הראשונות לחיינו, ואילו הצמיחה לרוחב מתרחשת כל החיים. בתקופת ההתבגרות של נשים, ההורמון הנשי, אסטרוגן, גורם ליצירת חמוקיים בבטן, בחזה ברגליים ובעכוז. מה שנשמע כמו רשימה של אזורים לחיטוב בחדר הכושר אינו אלא תיאור של גוף האישה. העור שלנו צומח יחד אתנו ומשתדל ככל יכולתו להישאר בכושר. בזכות הסיבים הגמישים בקומה התת־קרקעית השנייה של חניון העור, שכבת העור התיכונה גמישה וספורטיבית מאוד ונמתחת כמו גרביונים. בדומה לתעשיית ההלבשה, גם לעור יש יצרנים שונים: הכוונה להורים שלנו, אשר הורישו לנו עור גמיש במידה כזו או אחרת.

התורשה אפוא היא שקובעת אם העור שלנו יהיה כמו חלוק בית נעים או כמו ז'קט מסוגנן אך נוקשה.

לפעמים נמתח העור יתר על המידה באזורים מסוימים, כך שצריך מין תפר שיָקנה לו יציבות. כאשר שוק הרגל מאבדת ממסת השריר שלה במהירות, או שחזה האישה גדֵל ממידה B ל־D כפולה עקב גדילתן של בלוטות החָלב בתקופת ההיריון, או שהיקף הבטן מתרחב בגלל התינוק בבטן או "צמיג" שומן שדורשים את מקומם - אזי סיבי שכבת העור התיכונה מתרחקים זה מזה, נמתחים יתר על המידה ובשלב כלשהו נקרעים. כדי להטליא את הקרע הזה ברשת רקמת החיבור, בונה שכבת העור התיכונה רשת סיבים חלופית חזקה מאוד שתפקידה לייצב את האזור הרלוונטי. רשתות הייצוב התת־קרקעיות האלה נראות מבעד לשכבת העור העלית, שנמתחת בעצמה וכתוצאה מכך נעשית גם דקה יותר. כאשר הם חדשים, פסי המתיחה השקופים יהיו אדומים לעתים קרובות, כפי שמוכר לנו בפצעים אחרים שיוצרים צלקות. ברוב המקרים אנחנו לא מבחינים באדמומיות, יום אחד אנו פשוט מגלים את שפך הנילוס על העור שלנו, אשר הלבין כולו כבר מזמן בדומה לצלקת ישנה.

פסים אנכיים מלמדים שהעור נמתח לצדדים, פסים אופקיים הם סימן לצמיחה מהירה מדי לגובה. יש חסרי מזל שאצלם הפסים רבים במספרם, רחבים מאוד, צבעם עז, אדום או סגול, והעור שביניהם רפוי מאוד ותלוי כמו בלון ישן ללא אוויר. הגבול בין ממצאים נורמליים שאינם מצריכים טיפול לבין מחלה הוא נזיל.

סימני מתיחה אדומים יכולים להעיד על נטילת קורטיזון לאורך זמן או על "תסמונת קושינג" הנגרמת מייצור עודף של קורטיזול בבלוטת יותרת הכליה. כמויות מופרזות של קורטיזול בגוף הופכות את העור לדקיק ופריך, כך שסימני מתיחה מתפתחים הרבה יותר מהר. אם ישנו חשד ל"תסמונת קושינג", מומלץ ורצוי בהחלט לבדוק את רמת הקורטיזול בדם.

אפשר למנוע סימני מתיחה רק במידה מועטה, על ידי מתיחת העור באמצעות עיסוי במהלך ההיריון. כך מעסים: לוקחים משחה שמנונית או סמיכה, הרוקחת יכולה להוסיף למשחה גם קצת שמן זית. בשום פנים ואופן אין להשתמש בשמן טהור לשם עיסוי, כי הוא יתרכב עם השומנים החיוניים של שכבת ההגנה של העור, יִסְפַּח אותם, והעור יתייבש. משחת טיפוח שמנונית, מנגד, תתאים כאן. יש לקחת משחה ולתפוס קפל שומן בבטן או בירכיים, בין האגודל לאצבע המורה. תמעכו קצת את ה"צמיג", תמשכו אותו קצת למעלה, ותנו לו לצנוח בחזרה. אחר כך עברו לטפל באזור הבא. כדאי לעסות את כל האזורים המועדים לסימני מתיחה. כדי לספק לעור כמות מספקת של חומרי בנייה הנדרשים לסיבים גמישים, יש לשמור על רמת מיקרו־נוטריינטים מאוזנת בדם. רופא המשפחה יכול לבדוק את רמתם בדם ובמקרה הצורך להמליץ על שינוי בתזונה או על תוספי מזון.

קיימים הליכים רפואיים שיכולים לטפל בסימני המתיחה, אבל לא להעלים אותם כליל. אפשר לשקול את השימוש ברולר או במכשירים אחרים וגם טיפול בחימום בעזרת מחטי זהב ולייזר יעשה את העבודה. חלבונים הם בעלי רגישות גבוהה לחום. כל מי שבישל פעם ביצה יודע את זה. חום גבוה יכול לפיכך לחולל שינויים במבנים החלבוניים שמרכיבים את הצלקות שלנו.

בעזרת חום הלייזר אפשר גם להעלים את כלי הדם האדומים שבתוך סימני המתיחה. אם העור כבר תלוי ורפוי מאוד, צריך לפנות לרופא מנתח כי רק הוא יכול פשוט לחתוך את העור העודף ולהחזיר את העור למצבו המתוח. פסי המתיחה עדיין ייראו בבירור, ורק טיפולים ארוכים של חודשים או שנים, יוכלו לטשטש אותם מעט בהדרגה.