הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
העורג
גלילה רון פדר
44 

העורג

גלילה רון פדר

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 453
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

ישיותו של א“ד גורדון, שהפך לאגדה עוד בחייו, הייתה ממגנטת, ורבים מבני דורו, צעירים ובני נוער, ביקשו להתקרב אליו.


מבחינתם הוא היה מופת לכוח רצון, למימוש עצמי ולחיבור עמוק אל העם היהודי ואל ארץ–ישראל. אף על פי שלא כולם הבינו את הגותו, המגע עימו היה מקור לעידוד ולהשראה.


מאז מותו של א“ד גורדון, נכתבו ספרים אחדים המנסים להנגיש לציבור את הגותו, אבל הספר הזה אינו אחד מהם. אין בו כל כוונה לבאר והוא גם אינו ביוגרפיה. סיפור חיים הוא קודם כול סיפור, וככזה הוא מנסה להיות תחליף למגע אישי עם אדם יוצא דופן, מורה רוחני משכמו ומעלה, אשר ליחו לא נס, ועד היום מצויים בינינו צעירים וצעירות השואבים ממנו השראה.

גלילה רון–פדר-עמית התוודעה לא"ד גורדון באמצעות מתנדבי ´השומר החדש´, אשר כמו קבוצות רבות נוספות, לומדים את משנתו.


להפתעתה גילתה שכל מה שידעה עליו מפי השמועה אינו נכון. הוא לא היה "סוציאליסט" והוא מחה נגד חגיגות האחד במאי, הוא לא היה מאבות התנועה הקיבוצית, אלא שאף לקהילות המאפשרות מימוש עצמי של כל יחיד.


הוא לא ייסד את "דת העבודה", אלא התנגד למושג הזה שנקשר בשמו. הוא היה בעל תודעה יהודית חזקה וקשר עז לספרות ולמסורת היהודית. הספר העורג מלווה את א"ד גורדון מילדותו ועד יומו האחרון'.


העורג - סיפור חייו של א"ד גורדון מאת גלילה-רון-פדר עמית בהוצאת מודן, עורכת הספר: אורלי דורון ; עורך מדעי: עמית אלון.
אהרן דוד גורדון (1922–1855) (מבוטא לעתים על דרך הרוסית: אָ-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני", שחינוכו היה ברוח הדת ובהשפעת חסידות חב"ד. גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53361
  • גודל (עמ'): 453
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 29/11/2017
  • שם המחבר: גלילה רון פדר
  • זמין להשאלה: כן

פרק א'

מהמקום שבו הילד עוצר, סמוך לשער הבית שמארובתו מיתמר עשן, אפשר לראות את קצה השביל. השביל יוצא מתוך חורשה של עצי אלון עבי גזע, מתפתל בין שדות חרושים וכמעט נוגע בשני גברים הנוהגים בפִרְדָה. הפרדה רתומה למחרשה. ככל שהיא מתקדמת, כך מתארכים התלמים שהמחרשה מסמנת וריחה הרענן של האדמה מגיע עד לנחיריו של הילד ומעביר בגופו תחושה של עונג.

הוא אוהב מאוד את הריח הזה.

יש בו דבר מה קסום, אבל עדיין אין לו כלים להגדיר מהו. אילו היה יכול, בשמחה היה מצטרף לגברים החורשים.

השמיים מעוננים, עוד מעט יתערבב ריח הגשם בריח האדמה. גם את ריח הגשם הוא אוהב. גם בו יש דבר מה קסום, בעיקר כשחושבים על שליחותו, איך הוא יושב לו שם בשמיים וממתין בסבלנות לזמן הנכון ואז מרווה את האדמה הצמאה. איך היינו מסתדרים בלעדיו?

מפעם לפעם חודרת קרן שמש מבעד לעננים ונוגעת בשני הגברים החורשים. לילד נדמה שהיא מלטפת אותם, עוזרת להם להתקדם, מרוממת את רוחם. הוא בטוח שהליטוף נעים להם. הוא בטוח שגם עבודת החריש נעימה להם. הם נראים כל כך שלמים ומרוצים, ולרגעים תנועותיהם נראות לו כמו ריקוד. כשהם הולכים ומתרחקים, קרן השמש הולכת ומתרחקת איתם, עד שהם נהיים קטנים, כאילו התמזגו באדמה והפכו לחלק ממנה.

הוא אוהב את ההמתנה הזו ולא מפריע לו לעמוד ככה לבדו, עם עצמו. "עצמו" הוא עולם מלא עבורו, וברגעים כאלה שבהם אין הפרעות ברקע, הוא אוהב להעמיק אל תוכו. ההמתנה משרה עליו שלווה, פסק זמן ממשחקיו עם חבריו. היא איננה שלב מעבר לקראת משהו אחר, גם לא לקראת הפגישה שתבוא אחריה, אלא ראויה בזכות עצמה. לכן הוא אינו קצר רוח. ההמתנה היא מתנה נעימה, יש בה דגדוג מסעיר המלווה את כל מה שקורה במהלכה: המעקב אחרי החורשים, ההאזנה לציפורים, ההנאה הזו מריקוד העלים המתמסרים לרוח.

הוא ילד בן שבע, רזה, פניו חיוורות ויש לו שתי פאות שחורות ארוכות הנשמטות מתחת לשולי כובעו. מאז שהוא זוכר את עצמו, בן שלוש או ארבע, הוא אוהב את ריח האדמה הלחה. לא פעם אפילו הפציר בהוריו שיתירו לו להצטרף אל האיכרים החורשים, כדי להיות קרוב אליה ככל האפשר ולהתמזג בה כמוהם, אבל אימו אסרה עליו.

"העבודה בחוץ בסתיו, ברוח ובגשם, עלולה לגרום להצטננויות ולמחלות," היא אמרה, "זו ההוראה של הרופא: להיזהר ולהיזהר ולהיזהר. תוכל לשאול אותו."

הוא הקשיב לה בריכוז רב וחייך אליה. מדוע שישאל את הרופא? הרי הוא יודע שאימו דורשת רק את טובתו, והוא מאמין לכל מילה שהיא אומרת לו. היא אישה חכמה, שאוהבת אותו כפי שרק אימהות מסוגלות לאהוב. והיא אישיות מיוחדת במינה. אפילו יהודים שמתגוררים בעיירות הסמוכות לכפר אומרים את זה. יש לה הלב הכי רחב שלב יכול להיות, למרות שהוא אינו בולט מגופה. כי ליבה מתפשט לא בתוך גופה הפיזי, אלא נמשך למעלה, אל השמיים, אל המרחב שבו אין גבולות.

והיא אימצה את עטיה ריסיה כשזו הייתה בת שנתיים. לא עברה יממה מאז נודע לה שהילדה התייתמה, וכבר קיבלה אימו החלטה לקחת אותה אליה ונסעה עם אביו לעיירה אוֹבּוֹדוֹבְקָה לאסוף אותה.

והיא חכמה מאוד ומשכילה. בשעת מצוקה יהודים באים מרחוק כדי להתייעץ איתה. הם גם אומרים, שאילו הייתה נולדת בן, היא הייתה עילוי והייתה מגיעה לבקיאות מופלגת בתורה, ואולי אפילו נהיית רב חשוב ומפורסם, פוסק הלכות שהכול משחרים לפתחו.

ואם לא רב אז אולי רופא ידוע, כמו כמה מהמכובדים האלה בני משפחת בעלה.

אבל היא נולדה בת ומבחינתו טוב שכך, כי היא אימו ואין עוד אם כמוה. היא יודעת טוב מכולם מה נכון לו. היא יודעת את זה מבפנים, מתוך תוכה, מאיזשהו מקום עמוק בליבה הרחב. והיא תמיד צודקת.

ואף על פי כן, באותו יום שבו, בפקודת הרופאים, מהם קרובי משפחה ומהם זרים, היא אסרה עליו להצטרף לחריש באדמה הבוצית, והוא עמד ככה מולה עם מחנק של צער בגרון והקשיב לה, במוחו צצה שאלה חשובה והציקה לו, והוא הרגיש שכדי להיות שלם עם הציות להוראותיה הוא חייב, אבל ממש חייב, לקבל עליה תשובה.

"למה בוריס כן ואני לא?"

בוריס הוא בן גילו וחברו הטוב. הוא גם חברה הטוב של עטיה ריסיה, והיא רצה אחריו לכל מקום וישנם לא מעט ילדי איכרים שאומרים, "עטיה רוצה להיות הכלה של בוריס." בוריס אינו יהודי. הוא אוקראיני נוצרי כמו רוב תושבי כפר טרויאנו, ומדי יום ראשון הוא הולך עם הוריו לכנסייה. אביו הוא אחד משני האיכרים שמאיצים עכשיו בפרדה לסיים את החריש. הוא איכר, טוב לב במיוחד, שמעבד את האדמות השייכות למשק, שזוג היהודים, הוריו של אהרון דויד, חכרו בכפר. בכסף שהוא מקבל תמורת עבודתו, בבוא הזמן הוא יוכל לקנות לעצמו חלקה משלו.

אהרון דויד נע מרגל לרגל. מחר השכם בבוקר האיכרים יתחילו לזרוע, ובוריס בוודאי יצטרף אליהם, ואילו הוא ייאלץ להתבונן בהם מרחוק הולכים עם השקים התלויים ברצועות על כתפיים, זורים את הזרעים בתנועות מעגליות.

"בוריס הוא בן למשפחת איכרים. המשפחה שלו רוצה שהוא יגדל ויהיה איכר כמו אבא שלו, כדי שימשיך לעבד את האדמות שיהיו בקרוב של משפחתו. לכן עליו להכשיר את עצמו לעבודות האדמה, גם אם בחוץ קר או יורד גשם," זו הייתה תשובתה של אימו.

"ואני?"

"אתה לא..." היא נשמעה לו קצת נבוכה.

"למה?"

"קודם כול, כי האדמה הזאת אינה שלך, וכנראה גם לא תהיה שלך לעולם. גם אם היית רוצה להיות איכר, הצאר לא היה מתיר לך. ושנית, למשפחה שלנו יש אפשרות לשלוח אותך ללמוד, וכך תוכל להכשיר את עצמך למקצוע שתבחר כשתתבגר."

"להיות רופא?"

"להיות רופא זו אפשרות, אבל ישנן אפשרויות נוספות."

"אבל אנחנו משפחה של רופאים, לא? כל הדודים של אבא היו רופאים.״

"לא כולם. היו ביניהם גם למדנים גדולים."

"אהה..."

"אבל אם תרצה להיות רופא, תוכל להיות רופא."

"אהה..." הוא נראה מהורהר.

"מה?" אימו שאלה.

"למה האדמה לא שלי?"

"האדמה לא שלך, כי לא קנינו אותה."

"ולמה לא קנינו אותה?"

"כי הצאר לא הרשה לנו."

"למה?"

"כי אנחנו יהודים."

"אז איך אנחנו מנהלים את המשק?"

"אנחנו מנהלים את המשק כי חכרנו אותו," היא הסבירה, "לא קנינו, אלא חכרנו."

הוא התעמק בכל מילה שלה, ניסה ככל יכולתו להבין את משמעותה.

"חכרנו?"

"אנחנו משלמים כסף, כדי שבמשך תקופה מסוימת הכפר יהיה שלנו. אבל כשהתקופה הזאת תסתיים, והחוזה שלנו יסתיים, מי יודע אם נוכל להמשיך כאן."

"אם לא נמשיך כאן, לאן נלך?"

"אנחנו עדיין לא יודעים."

"אבל אם נלך, בוריס יישאר?"

"כן."

"רק כי הוא לא יהודי?"

"בוריס נולד כאן, ואבא שלו נולד כאן, וסבא שלו נולד כאן, וכל הסבים של הסבים של הסבים שלו נולדו כאן."

"ובגלל זה האדמה שלו?"

"לא," היא הנידה בראשה, "במשך הרבה שנים, גם איכרים כמו אבא של בוריס לא יכלו לרכוש אדמה. אבל עכשיו הצאר החליט לערוך שינויים בחוקים ולתת להם אפשרות לקנות אדמות."

"ומיהו הצאר?"

"אלכסנדר השני."

"והוא טוב?"

"הוא יותר טוב מהצאר הקודם."

"ומי היה הצאר הקודם?"

"ניקולאי."

"והוא היה רע?"

"מאוד. בעיקר ליהודים."

"למה?"

"כי החוקים שלו הפלו את היהודים לרעה באופן קיצוני."

"למה?"

"כי הוא טען שהיהודים לא משתלבים בחברה הרוסית, והוא רצה לאלץ אותם בכוח להשתלב."

"אהה..."

היא שתקה. בפניו של אהרון דויד ניכר שהוא מתעמק בדבריה. היא חיבקה אותו.

"מה מטריד אותך?" היא שאלה.

"אני פשוט לא מבין..."

"מה?"

"נראה לך שהצאר יכעס אם פעם אחת אני אצא עם החורשים?"

היא צחקה.

"לצאר לא יהיה אכפת," היא אמרה.

"אז למי יהיה אכפת?"

היא משכה בכתפיה.

"לאדמה?" הוא אחז בשולי שמלתה, "היא תרגיש שחורש אותה ילד יהודי שלא שייך אליה?"

אימו הנידה בראשה.

"לי יהיה אכפת," היא אמרה. "בתקופת הסתיו אנחנו חייבים לשמור עליך שלא תצטנן ושלא תחלה."

"אבל..."

"מה?"

"איך בוריס לא מצטנן ולא נהיה חולה?"

אימו נעה באי נוחות.

"בוריס הוא ילד חסון וחזק מאוד."

"ואני?"

בשלב הזה של השיחה עיניה האדימו והיא הסבה ממנו את פניה. הוא לא היה צריך להביט בה כדי לדעת שהינה שוב זולגות הדמעות, ומייד התחרט על השיחה הזאת וכעס על עצמו שהביא אותה לעצב הזה. למרות שבאוזניו היא כמעט לא הזכירה את האחים שיכלו להיות לו, אבל נפטרו ממחלות קשות בחודשי חייהם הראשונים, הוא חש שכל אחד מהם תופס מקום ניכר בליבה הרחב כל כך.

הם היו ארבעה. לכולם כבר הוכנו שמות. אולי, אם המחלות לא היו צדות אותם בגיל מוקדם כל כך, היום הוא לא היה בן יחיד אלא בן הזקונים, הילד החמישי במשפחה עליזה ורועשת, הכוללת כמובן גם את עטיה ריסיה, ובגיל שלוש כבר היו עוטפים אותו בטלית ומוליכים אותו בפעם הראשונה אל ה"חדר" בעיירה הסמוכה.

קר בחוץ ורוח נושבת, השמיים מעוננים. במקום להיות עטוף בטלית הוא עטוף במעיל שצווארונו מורם. במקום שבגיל שלוש יוליכו אותו ל"חדר" ללמוד בו עם ילדים יהודים נוספים, הוא עומד כאן לבדו והוא כבר בן שבע. בשום אופן אסור לו לחשוף את אוזניו לרוח ולקור, כי בריאותו, כמו בריאותם של האחים שיכלו להיות לו, אינה יציבה. אבל הפעם, בכל מה שנוגע לו, אימו לא מוותרת ומנהלת מלחמת חורמה נגד כל איומי המחלות. היא נחושה להקפיד ולמלא את כל הוראות הרופאים הטובים ביותר בחבל פודוליה, ולשמור עליו מכל משמר. לכן עד היום הוא לא התחיל ללמוד קרוא וכתוב. לכן לא הביאו אותו בגיל שלוש או ארבע, עטוף טלית, אל ה"חדר" בעיירה הסמוכה. לכן הוא לא יתקרב אל החורשים, לא ייצא עם הזורעים לפזר את זרעי החיטה בתלמים וגם לא יוליך את שש־עשרה הפרות השייכות להם אל האחו.

הרופא המומחה ההוא, קרוב משפחה רחוק, דוד של דוד, שהובא במיוחד מעיר המחוז ז'יטומיר כדי לייעץ להוריו איך לשמור עליו מפני כל רעה, הרכיב את משקפיו על חוטמו ובטון מלא חשיבות אמר לאימו שלימוד ב"חדר" עם עוד עשרה או עשרים ילדים קטנים מנוזלים ומשתעלים עלול להזיק לו מאוד. הוא יידבק בכל מחלה אפשרית, ולכן מוטב לשכור לו מלמד פרטי שיבוא הביתה וילמד רק אותו. אבל בבקשה, לא כל כך מהר. תנו לגוף של הילד החלש הזה להתחזק. אנחנו הרי לא רוצים לקצר את חייו, שום דבר לא בוער עד כדי כך.

הוא מחייך אל עצמו. זה מה שכל כך נעים בהמתנה. זיכרונות צפים ומעוררים הרהורים, והכול רגוע כל כך, והוא מרגיש יחידי בעולם, כמו אדם הראשון שהסתובב בגן עדן, לפני שאלוהים גירש אותו משם באשמת החטא הנורא שחטא.

"דוּדְל!" זה קולו של בוריס שכדרכו מדי יום, הגיע גם הבוקר אל השדה להביא לאביו את ארוחתו, ולפני שפנה לחזור אל ביתו הבחין בו.

הוא מרים את ידו ומנופף לו.

"בוא לכיכר! אנחנו משחקים שם!"

אהרון דויד מסמן לו בידו שהוא אינו יכול להיענות להזמנה.

"גם אחותך שם!" בוריס צועק.

"מצטער," אהרון דויד אומר.

"אתה מחכה למישהו?" בוריס מתקרב אליו ונעליו המלוכלכות בבוץ מעידות על כך שהאדמה אכן לחה.

"כן," הוא מהנהן.

"למי?"

"אורח."

"סודי?"

"בכלל לא," הוא מניד בראשו, "אני ממתין פה למלמד שלי."

"למלמד שלך?"

"מי שילמד אותי לקרוא ולכתוב."

"אהה," בוריס משפשף את כפות ידיו זו בזו, "טוב מאוד."

"מה?"

"אם תדע לכתוב, תוכל לכתוב מכתבים," הוא מסביר. "אבא שלי סיפר לי, שבשביל להשתחרר מהצבא הוא שילם כסף לאיש שכתב בשבילו מכתב למפקד המחנה של החיילים, אבל כשאני אצטרך להתגייס, אתה בטוח לא תיקח ממני כסף."

אהרון דויד נע מרגל לרגל. ענייני הצבא לא מטרידים אותו, גם מפני שבימים אלה לא מתחוללת כל מלחמה, וגם מפני ששמע פעם את אביו אומר לאימו שעכשיו, אחרי שהצאר אלכסנדר השני שינה את כל החוקים, הצבא כבר לא מגייס לשורותיו בנים יחידים, גם אם הם יהודים.

"אני לא יודע אם אוכל לכתוב בשבילך מכתב לצבא," הוא אומר לבוריס.

"למה לא?"

"כי אני אלמד לקרוא ולכתוב בעברית, ומכתבים לצבא צריך לכתוב ברוסית."

"עברית?" בוריס לא מבין.

"השפה של היהודים."

"אבל אתם מדברים יידיש," בוריס נראה מבולבל, "זה מה שאימא שלי אומרת. שהשפה שלכם היא יידיש."

"אנחנו מדברים יידיש, אבל מתפללים בעברית," אהרון דויד מבהיר.

"אהה..."

"התורה שלנו כתובה בעברית."

"אהה... אז כשאני אצטרך להתגייס לצבא, לא תוכל לכתוב ברוסית מכתבים למפקד של החיילים כדי לשחרר אותי?"

אהרון דויד נראה כמו מי ששוקל תשובה מדויקת לשאלה, אבל בדיוק באותו רגע, מרחוק, נשמע שקשוק גלגלים והוא מושך אליו את תשומת ליבו. והינה מגיחה עגלה מתוך היער והוא מצביע אל השביל וקורא:

"הוא בא!" וכבר הוא מסתובב לעבר הבית, "אני הולך לקרוא לאבא שלי!"

בוריס תופס בידו ומושך אותו לאחור.

"חכה רגע," הוא אומר, "זה לא הוא. זה בכלל לא המלמד שלך!"

"איך אתה יודע?"

"קודם ראיתי את העגלה הזאת וראיתי את יולינקה עולָה עליה," הוא דוחף את ידיו אל כיסי מעילו הקרוע, וקצה של אצבע אחת שלו מבצבץ החוצה. "אני בטוח שהיא ברחה מהבית ושהיא מתכוונת להסתתר אצל אימא שלך. אני בטוח שהיא שוב חטפה מכות מוואסילי."

אהרון דויד שותק. את הסיפורים על יולינקה ובעלה ואסילי הוא מכיר היטב. הרי הם גרים כאן בטרויאנו, וכל מה שקורה בטרויאנו עובר מהר מפה לאוזן והופך לשיחת היום. נוסף על כך, שני הבנים שלהם הם חבריו למשחקים. לפחות אחת לשבוע יולינקה מגיעה אל דבורה אימו, מנהלת המשק, בוכה באוזניה על צרותיה ומבקשת עצה מה לעשות ואיך לנהוג. ערב ערב חוזר בעלה ואסילי שיכור מבית־המרזח, מכה אותה ואת ילדיה שהם גם ילדיו.

אבל יולינקה מעולם לא הגיעה אל אימו בעגלה, תמיד היא באה ברגל. גם אם יירד גשם וגם אם היא תטבע בבוץ, היא תבוא ברגל. משפחתה היא משפחת איכרים ענייה ואין לה כסף מיותר לבזבז.

האם ייתכן שבוריס טועה, ולא יולינקה תרד מהעגלה כשזו תעצור?

האם ייתכן שבכל זאת מי שתכף ייצא אליו הוא המלמד שלו, ולכן עליו למהר ולהזעיק את אביו כדי שייצא בזמן לקדם את פניו?

איזו אכזבה.

בוריס לא טעה.

יולינקה יורדת מהעגלה ומתקרבת אל המדרגות.

"דודל," היא פונה אליו, "אימא בבית?"

אהרון דויד מהנהן, אבל לא מסיר את עיניו מהעגלה. משום מה יש לו תחושה שיולינקה לא הגיעה לבדה ושנמצא שם אדם נוסף והוא רק מתעכב. עובדה, הינה הוא רואה את העגלון יורד ופונה אל החלק האחורי של העגלה, משם הוא מוריד ארגז חפצים נעול, נושא אותו בשתי ידיו וממתין. והינה מתגלים שולי מעיל שחור, ואחר כך קצה זקן כהה, ואדם נוסף יורד מהעגלה ומושיט את ידיו אל העגלון, לקחת ממנו את הארגז.

"אבא!!!" אהרון דויד חוזר הביתה בריצה, "המלמד הגיע!"