הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
1
גם ב - Kindle
העוזבים

במקום 44 

33 

העוזבים


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
1

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 472
מו"ל: תמיר הוצאה לאור

תקציר

בוקר אחד יוצאת אמו של דֶמִינג גוּאוֹ, מהגרת לא חוקית מסין, לעבודתה במכון יופי בברונקס ולא חוזרת הביתה. בן זוגה ואחותו, שבדירתם מתגוררים דמינג ואמו, אינם מצליחים להתחקות אחר עקבותיה.


בהיעדר קרובי משפחה שיטפלו בו מועבר דמינג בן האחת-עשרה אל משפחת אומנה סינית ובהמשך מאומץ על ידי בני הזוג וילקינסון, אנשי אקדמיה לבנים מלאי כוונות טובות, שמשנים את שמו לדניאל ומצפים שישאיר מאחור את זיכרונותיו מאמו ומהקהילה בה גדל.


כעבור עשר שנים, בדיוק כאשר דניאל נמצא בנקודת משבר בחייו, הוא מקבל מידע חדש על אודות אמו ונפתחת בפניו האפשרות לברר מי הוא באמת ולקבל תשובות לשאלות שרודפות אותו מילדות. אבל ההחלטה אם ללכת בדרך הזו כלל אינה פשוטה.

העוזבים מסופר משתי נקודות מבט: זו של דמינג/דניאל, שגדל להיות בחור תלוש, הקרוע בין הרצון לרצות את הוריו המאמצים ובין השאיפה לממש את עצמו בדרכו שלו; וזו של אמו, דמות אם ייחודית, אוהבת ואנוכית, נחושה אבל גם מפוחדת, שנדרשת לשורה של בחירות מכווצות לב. עלילת הספר נעה בין ניו יורק לסין ובוחנת לעומק שאלות של גבולות והשתייכות, של התבגרות בצל אובדן ושל חיים לצד טעויות העבר.


ליסה קוֹ נולדה בניו יורק למהגרים סינים שהגיעו מהפיליפינים והתיישבו בשכונה לבנה בניו ג'רזי. העוזבים, רומן הביכורים שלה שנכתב בהשראת סיפור אמיתי, זכה בפרס פן/בלוות'ר לרומן חברתי עוד טרם צאתו לאור. הספר, שהפך לרב-מכר עולמי, זכה בפרס הורנבלואר לרומן ביכורים, הגיע לחמישייה הסופית של המועמדים לפרס הספר הלאומי והיה מועמד לפרס תגלית השנה של ברנס אנד נובל.


"אם ברצונכם להבין חלק מהותי ונשכח מהעולם שבו אנו חיים, 'העוזבים' הוא קריאת חובה." אן פאצ'ט ("נהר הפלאות", "בל קנטו")
"קו מצליחה להעלות את השלכותיה של מדיניות מנוכרת על חיי בני האדם הכפופים לה." וושינגטון פוסט
"בתקופה שבה עתידם של מהגרים תלוי על בלימה, 'העוזבים' רלוונטי מאי פעם." טיים מגזין
"דיוקן עשיר ומרובד על עקירה, טראומה וחוסר שייכות." האינדיפנדנט

זוכה פרס פן/בלוות'ר 2017 לרומן חברתי
ברשימת הספרים הטובים ביותר של שנת 2017 של הניו יורק טיימס, פיפל מגזין, לוס אנג'לס טיימס, אופרה מגזין, אייריש טיימס, אנ-פי-אר, מיאמי הרלד, הפינגטון פוסט, אנטרטיינמנט וויקלי, אייבוקס, איגוד חנויות הספרים האמריקני, אל ועוד.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625981
  • גודל (עמ'): 472
  • מו"ל: תמיר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 13/08/2018
  • שם המחבר: ליסה קו
  • תורגם ע"י: אינגה מיכאלי
  • זמין להשאלה: כן

1

יום לפני שדֶמינג גוּאוֹ ראה את אמו בפעם האחרונה, היא הפתיעה אותו בבית הספר. כובע בצבע כחול־צי ישב נמוך על מצחה וסביב צווארה צעיף כמו נחש חום גדול. "למה אתה מחכה, ילד? קר בחוץ."

הוא עמד בפתח בית הספר הציבורי 33, והיא רכסה את מעילו חזק כל כך עד שהצווארון צבט לו. "יצאת מהעבודה מוקדם?" השעה הייתה ארבע ושלושים, הערב כבר ירד, אבל בדרך כלל היא לא יצאה ממכון הציפורניים לפני שש.

כהרגלם, הם דיברו בפוג'יינית. "משמרת קצרה. מייקל אמר שהיית צריך להישאר אחרי כולם כדי לקבל עזרה באיזו מטלה." עיניה הצטמצמו מאחורי משקפיה והוא התקשה להחליט אם האמינה לסיפור. המורים לא התקשרו לאימא של תלמיד שקיבל ריתוק, הם רק נתנו טופס שהיה צריך לחתום עליו, ודמינג תמיד זייף את חתימתה. מייקל, שמעולם לא נענש בריתוק, הלך הביתה אחרי השיעור השמיני, ודמינג השתוקק ללכת איתו, לשבת מול הטלוויזיה ולהרגיש מוגן תחת מעטה קולות הצחוק המוקלטים של איזה סיטקום, בלי לחשוש שמא אכזב מישהו.

השלג צנח כמו גושים של כביסה רטובה. דמינג ואמו צעדו במעלה שדרות ז'רום. בירכתי חצר בטון עמדו שלושה נערים בוגרים והעבירו ביניהם ג'וינט במעילים פתוחים, בלי כובעים ובלי ילקוטים, רק עשן מתקתק וצחוק אטי שחיממו את האוויר הדליל של פברואר. "אני לא רוצה שגם אתה תהיה ככה," אמרה. "אני לא רוצה שתהיה כמוני. אני אפילו לא סיימתי כיתה ח'."

איזה רעיון נפלא, לא לסיים כיתה ח'. הוא בקושי צלח את כיתה ה'. המורים שלו אמרו שזה עניין של ריכוז, שהוא לא מתאמץ מספיק. אבל כשהוא שם רגל לטרוויס בּוֹפָּה בשיעור חשבון, דמינג היה המום לא פחות מטרוויס. "אני אבוא מחר לבית הספר," אמרה אמו, "אדבר עם המורה על המטלה ההיא." דמינג קרב את זרועו לזרועה של אמו, הוא אהב את הצליל החורקני שהשמיעו מעיליהם כשהתחככו זה בזה. היא לא הייתה מהאימהות האלה שרואים בטלוויזיה, שתמיד מחבקות את הילדים שלהן או מביטות בהם בחיוך מופתע, ובכל זאת התעקשה לאחוז בידו כשחצו רחוב סואן. מתחת לכפפות היו ידיה אדומות ושרוטות, עורה מגורה ומתקלף, ומדי לילה לפני השינה הייתה מורחת על אצבעותיה קרם סמיך ומעווה את פניה. פעם שאל אותה אם הקרם מקל את הכאב. רק לזמן קצר, ענתה, והוא רצה בכל לבו שיהיה קיים איזה קרם מיוחד שמצמיח עור חדש, או צמד כפפות עם כוחות על.

היא הייתה נמוכה ורחבה, לבושה תמיד במכנסי ג'ינס רפויים הוא מעולם לא ראה אותה בשמלה וקולה היה רם כל כך, עד שהכלבים בשכונה נבחו כשקראה בשמו וילדים אחרים סובבו את ראשיהם בבהלה. כשהראה לה את התעודה האחרונה שלו חשש שהצעקות שלה יפעילו את האזעקות במכוניות שחנו ארבע קומות מתחתם. אך צחוקה היה רם לא פחות מצעקותיה, ושום צליל לא היה ערב לאוזניו או מספק יותר מקול ידיה הנוחתות על ברכיה כשגעתה מצחוק למשמע איזו בדיחה מטופשת. היא צחקה מדברים שלא אמורים להיות מצחיקים, כמו סדרות דרמה מלוות בפסקולים תזמורתיים מוגזמים, ובמיוחד מדברים שדמינג אמר, כמו האופן שבו חיקה במדויק את המשפט הקבוע של השכן טומי, שפלט "לא־רע־לא־רע־לא־רע", בכל פעם שחלפו על פניו במדרגות כתשובה מוכנית לברכת "שלום, מה שלומך?" שעוד לא נאמרה. או כמו אז, כשזפזפה בין ערוצים ושאלה, "אין היום 'רוקדים עם כוכבים'?" והוא שלף את המובייל הישן של מערכת השמש שמייקל הכין פעם, ורקד איתו ואלס בסלון לקול תשואותיה. זה היה מספק כמעט כמו קריאות העידוד של חבריו.

כשדמינג עדיין התגורר עם סבא שלו במִינְגִ'יָאנְג, טיילה אמו לבדה ברחובות ניו יורק. היה בה איזה אי־שקט, מין חוסר יכולת להירגע או לשבת ללא ניע. היא הזיזה ללא הרף את כפות רגליה, הקפיצה את ברכיה, פקקה אצבעות ומוללה אגודלים. היא שנאה להיות כלואה בדירה ביום שטוף שמש, ונעה בחדרים אנה ואנה כמו ארי בסוגר כשסיגריה תלויה לה בזווית הפה. "מי רוצה לצאת לטיול?" נהגה לומר. ואז החבר שלה ליאון היה אומר לה להירגע, לשבת. "לשבת? אנחנו יושבים כל היום!" דמינג היה מעדיף להישאר על הספה עם מייקל, אבל לא היה מסוגל לומר לה לא, וכך הם יצאו לטייל, משפחה של שניים. היא הייתה כולה שלו אז, כשטיילו להם בנחת בפארק או על גדת הנהר והמציאו סיפורים על האנשים שגרים בדירות שעליהן הביטו מבחוץ משפחת סמית, חמישה ילדים, האבא מת, האם מכורה לבייגלס, זה הסיפור שהמציא ביום שבו טיילו באָפֶּר איסט סייד. "לבייגלס?" שאלה. "בייגלס באיזה טעם?" "בייגלס עם ה־כול," השיב לה, והיא צחקה עוד יותר, עד שבסוף שניהם היו מקופלים מצחוק בשדרות מדיסון. הם התפקעו מצחוק עד ששום צליל כבר לא בקע מגרונותיהם, והבטן שלו כאבה אבל הוא לא הפסיק לצחוק, וזְקֵנים לבנים נעצו בהם מבטים זועפים על שהעזו לעצור באמצע המדרכה. דמינג ואמו אהבו בייגלס עם הכול, את עצם החוצפה, את התעוזה הניו יורקית לקרוא לזה בייגל "עם הכול", אפילו שמדובר רק במאפה עם שומשום ופרג ומלח.

אוטובוס שחלף על פניהם בכבדות התיז בוץ. הרמזור הירוק אותת להם לחצות. "אתה יודע מה עשיתי היום?" שאלה אמו. "אישה אחת, הייתה לה על העקב יבלת בגודל של האף שלך. הייתי צריכה לשייף את כל העור המת הזה. זה היה אינסופי. ובסוף היא נתנה חרא של טיפ. אתה אף פעם לא תצטרך לעשות את זה, אם תהיה זהיר."

הוא התיירא מהפזמון החוזר והמוכר. אמו ידעה לקלל, אבל בפעם היחידה שהעז לומר בנוכחותה את צמד המילים בת זונה והתענג על תחושת ההברות שהתגלגלו בפיו כמו כדורי בשר, היא הכתה בזרועו ואמרה שזה לא לרמה שלו. כעת הוא לחש את המילים לעצמו, ללא אומר, הברה אחת בכל פסיעה.

"נראה לך שכשהייתי ילדה בגילך חשבתי לעצמי: היי, יום אחד אני אסע עד לניו יורק כדי לגרד גָאוֹ גָאוֹ מכף רגל של אישה זרה? זאת לא הייתה התוכנית."

תמיד תהיה מוכן, היא אהבה לומר. לעולם אל תסמוך על אחרים שישיגו עבורך את מה שתוכל להשיג בעצמך. היא תיעבה עצלנות, רכוּת, אנשים חלשים. היו לה מעט חברים, אך היא הייתה נאמנה להם. היא גם ידעה לנטור טינה, והייתה מסוגלת ללכת לחנות מכולת המרוחקת שלושה רחובות מהבית, רק כי לפני שנתיים הקופאית בחנות שבפינת הרחוב גיחכה למשמע האנגלית העלובה שלה. היא באמת עלובה, הסכים דמינג.

"קח את ליאון, לדוגמה. הוא נראה לך בסדר?"

"ליאון תמיד בסדר."

"הגב שלו הרוס לגמרי. הכתפיים שלו דפוקות. גברים לא עובדים במכוני ציפורניים. אם לא תסיים את הלימודים, בסוף גם אתה תחתוך בשר כמו ליאון, וגם לך תהיה דלקת פרקים בגיל שלושים וחמש."

נדמה היה שזו כמעט בגידה לדבר כך על יִי־בָּה ליאון, שהיה חזק כל כך עד שהיה מסוגל לעשות שכיבות סמיכה על יד אחת בפני דמינג ומייקל והחברים שלהם, מניח להם לתת לו אגרופים בבטן סתם בשביל הכיף, אף שדמינג הקפיד לא להכניס לו את האגרוף הכי חזק שלו. "תעשה את זה שוב," נהג ליאון לומר. "אתה קורא לזה אגרוף? זו לחיצת יד." ליאון אמנם לא היה אביו האמיתי בנושא הזה התעטפה אמו בשתיקה והוא ידע רק שהאיש מעולם לא היה בתמונה ולמרות זאת הוא הסב לדמינג גאווה. אם יש מישהו שהוא היה רוצה להידמות לו בבגרותו, זה ליאון, או הבחור שניגן בסקסופון בתחנת הרכבת התחתית, מוקף באנשים, אצבעותיו מרקדות וחזהו עולה ויורד והמוזיקה שלו שוטפת את המנהרה בהבזקים סגולים וכתומים. אח, להיות נאהב כל כך!

הרחוב הראשי היה שקט באורח יוצא דופן תחת מעטה השלג. קרח כיסה את המדרכה מול בניין נטוש בדרך פורדהם, ופיסת מסטיק אדמדמה נצמדה אליו כמו פפרוני יחיד על פיצה קפואה. "החורף הזה לא נגמר," אמרה אמו של דמינג, והם נאחזו זה בזה כדי לשמור על יציבות כשצעדו על המדרכה החלקלקה. "אתה לא רוצה לעוף מפה, ללכת למקום חם יותר?"

"בבית חם." בדירה, אם רק יצליחו להגיע לשם, פעל החימום במלוא העוצמה. היו ימים שהם לבשו רק חולצת טריקו.

אמו הזעיפה פנים. "הייתי הנערה הראשונה מהכפר שעברה לגור בבירת המחוז. הגעתי עד ניו יורק. נולדתי לטייל בעולם."

"אבל אז..."

"אבל אז ילדתי אותך. ואז פגשתי את ליאון. ואתם הבית שלי עכשיו." הם טיפסו במעלה שדרות יוניברסיטי. "אנחנו עוברים מכאן."

הוא קפא במקומו בתוך שלולית של רפש. "מה? לאן?"

"לפלורידה. מצאתי עבודה חדשה במסעדה. קרוב לדיסני וורלד. אני אקח אותך לשם." היא חייכה אליו, ונדמה שציפתה שיחייך בחזרה.

"גם יִי־בָּה ליאון עובר איתנו?"

היא משכה אותו החוצה מתוך השלולית. "בטח."

"ומה עם ויוויאן ומייקל?"

"הם יצטרפו אלינו מאוחר יותר."

"מתי?"

"העבודה מתחילה ממש בקרוב. תוך שבוע־שבועיים."

"שבוע? יש לי עדיין בית ספר."

"ממתי אתה אוהב כל כך ללכת לבית ספר?"

"אבל יש לי חברים." זה חודשים שטרוויס בופה מכנה את מייקל ואת דמינג מקקים, והדחף לשים לו רגל כשהתהלך בכבדות במעבר שבין השולחנות היה מבריק וספונטני; ההפתעה וחוסר האמון שנראו על פניו של טרוויס, הצליל שהשמיע גופו כשצנח בחבטה אל הקרקע. מייקל וכל החברים שלהם נתנו לו כיף. איזה גבר, דמינג! היה שווה לקבל ריתוק.

הם עמדו בכניסה לחנות המכולת. "אני ארשום אותך לבית ספר טוב. המשכורת טובה בעבודה החדשה. ונגור בעיירה שקטה."

קולה נשמע כמו תקיעת חצוצרה, ומילותיה מחודדות כמשולשים. דמינג זכר את השנים בלעדיה, את הבית הדומם בסמטה 3 עם יִי־גונג, ובדמיונו ראה רחוב חרישי כל כך שהצליל היחיד בו הוא קול עיניו הממצמצות. "אני לא עובר לשום מקום."

"אני אימא שלך. אתה חייב להיות איתי."

דלת המכולת נטרקה. גברת ג'ונסון, שהתגוררה גם היא בבניין שלהם, יצאה מתוכה עם שתי שקיות ניילון.

"את לא היית איתי כשנשארתי בסין," אמר לה.

"יִי־גונג נשאר איתך אז. ואני עבדתי כדי לחסוך כסף ולהביא אותך לכאן. עכשיו זה שונה."

הוא שחרר את ידו מידה. "במה זה שונה?"

"אתה תאהב את פלורידה. יהיה לך בית גדול וחדר משלך."

"אני לא רוצה חדר משלי. אני רוצה להיות עם מייקל."

"כבר עברנו דירה בעבר. זה לא היה כל כך נורא, נכון?"

הרמזור התחלף, אבל גברת ג'ונסון נשארה נטועה במקומה ועקבה אחריהם במבטה. שדרות יוניברסיטי אינן כמו צ'יינטאון, שבה התגוררו לפני שעברו עם ליאון לברונקס. ברחוב כולו לא הייתה אפילו משפחה אחת של דוברי פוג'יינית, והיו אנשים שהסתכלו עליהם כאילו עלתה שפתם ישירות מהביוב.

דמינג ענה לאמו באנגלית. "אני לא הולך לשום מקום. תעזבי אותי בשקט."

היא הרימה את ידה. הוא ניתר לאחור כשהיא זינקה קדימה. ואז היא חיבקה אותו, חזית מעילה המכוסה שלג התחככה בלחיו ואפו נמחץ אל חזה. הוא שמע את פעימות לבה מבעד לשכבות עבות של בגדים, את ההלמות הנחושה, ולפני שייכנע לתחושה ויירגע, אילץ את עצמו להתפתל ולהשתחרר מבין זרועותיה, ואז לרוץ משם במעלה הרחוב כשילקוטו נחבט שוב ושוב בגבו. היא מיהרה לדשדש אחריו במגפי הפלסטיק שלה, וזעקה כשהחליקה על המדרכה.

הם התגוררו בדירה קטנה בבניין גדול, ואילו אמו של דמינג רצתה בית גדול ומרובה חדרים. היא רצתה שקט. אבל לדמינג לא הפריע הרעש; הוא אהב לשמוע את השכנים מתווכחים באנגלית ובספרדית ובשפות אחרות שהוא לא הכיר, את טפיפות הרגליים ואת גרירת הכיסאות, את צלילי הסלסה והמֶרֶנגֶה וההיפ־הופ, את שאון משחקי הפוטבול ו"גלגל המזל" שבקע מתחת לדלתות וחלחל פנימה מבעד לסדקים שבתקרה, וגם את קרקוש צינורות הרדיאטור שהצטרף להדחת המים באסלה. הוא שמע אימהות אחרות צועקות על ילדים אחרים. בבניין הזה חיה עיירה שלמה.

איש לא הזכיר את פלורידה בארוחת הערב. דמינג ומייקל צפו ב"ג‘ורג‘ לופז", ולאחר מכן ב"ורוניקה מארס", ואמו של דמינג קיפלה את הכביסה מהשבוע שעבר. ליאון עבד משמרת לילה בבית המטבחיים. ויוויאן, אחותו של ליאון ואמו של מייקל, הייתה עדיין בעבודה. דמינג היה שרוע על הספה ברגליים מתוחות עד האמצע, ומייקל השתרע מהקצה האחר, כמו בתמונת ראי, והמשיך לשחזר את נפילתו של טרוויס בופה. "איך הוא נפל!" עקביו של מייקל הלמו בכריות. "מגיע לו!" ומה אם החדרים בפלורידה יהיו גדולים כל כך, שהם כבר לא ישמעו זה את זה?

אמו מרחה את ידיה בקרם. "אתם הבית שלי עכשיו," אמרה. מוקדם יותר התנדב לקנות לה סיגריות במכולת ופילח חטיף מילקי ויי, וכעת העביר מחצית מהחטיף למייקל בלי שתראה. "איזה גבר, דמינג." מייקל חיסל את החלק שלו בנגיסה אחת, והביט בו בהערצה גלויה כל כך, שדמינג ידע שהכול יהיה בסדר. כל עוד מייקל איתם, כל עוד הוא לא לבד, הם יכולים לעבור. אימא שלו לא תדע דבר על הריתוק, והוא ומייקל יוכלו להכיר חברים חדשים. בעיני רוחו ראה חופים, חול, אוקיינוס. מכנסיים קצרים בחג המולד.

מאוחר באותו לילה, כלומר מוקדם בבוקר, דמינג התעורר לקול חבטה על המזרן בקצה האחר של החדר; ליאון ואמו התלחשו, ומייקל נחר על גבו. "לך תזדיין," אמרה אמו. ברחוב התגלגלו מפלסות השלג וקרצפו את המדרכה עד שנותרה נקייה.

למרות מאמציו הוא שב ונרדם. כשהשעון המעורר צלצל ליאון עדיין ישן, מייקל היה במקלחת ואמו עמדה במטבח בבגדי העבודה שלה מכנסיים שחורים וחולצה שחורה וחצי סיגריה נחה על שפת צנצנת ריקה. האפר התארך והתרכך, ואז צנח.

"מתי אנחנו עוברים?"

הרדיאטור קרקש. שערה של אמו הזדקר סביב ראשה בהילה סבוכה של חשמל סטטי, ומשקפיה נראו מוכתמים ושמנוניים. "אנחנו לא עוברים," אמרה. "קדימה, תתלבש, שלא תאחר לבית הספר."

משנזנחה התוכנית לעבור לפלורידה, היום שמר על זוהרו למרות החופים שאבדו גם כשטרוויס בופה סינן "אני יהרוג אותך" במבטא ערפדי ממש מחוץ לקפטריה. הוא אמנם נהג לומר דברים מוזרים מזה גם לילדים אחרים, כמו אני ישרוף לך את הבניין ויאכל לך את האוזניים, אבל לטרוויס לא היו בני ברית, חסרה לו תגבורת. בסוף יום הלימודים צעדו דמינג ומייקל יחד הביתה, פתחו את דלת הדירה במפתחות שנתנו להם אמותיהם, ושלפו גוש של אורז מהמקפיא וחפיסה של נקניק, עיגולים ורדרדים ולחים של ירך חזיר. הם ידעו להכין ארוחות שהגעילו אפילו את החברים שלהם. לימים, יתגעגע דמינג יותר מכול דווקא לארוחות האלה: אורז מטוגן וסלאמי, שבזקו עליהם אבקת שום מתוך בקבוק פלסטיק גדול; או אטריות אינסטנט עם קטשופ, ומעליהן גבינה אמריקנית ורוטב טבסקו.

הם אכלו בסלון, על הספה שמילאה את רוב החלל, מפלצת חלקלקה בהדפס של פרחים כתומים ואדומים שהשמיעה קולות צורמים כשניסית להתיישב עליה, ובמקום זאת החלקת למטה. זו הייתה גם המיטה של ויוויאן. אמו שנאה את הספה הזאת, אבל דמינג גילה עולמות שלמים בהדפסים שלה. הוא נהג לבהות בצבעים עד שעיניו פזלו והפרחים עטו צורות שונות ומשונות כמו אקווריום, סוכריות, צמרות עצים באוקטובר, והיה מדמיין את עצמו מתחת למים, שוחה אל פני השטח של הבד. "כשיהיה לי מכון ציפורניים משלי, דבר ראשון אני נפטרת מהדבר המכוער הזה," נהגה אמו לומר. "יום אחד תחזור הביתה ותגלה שהוא איננו."

ארבע עד שמונה היו השעות המתות של הטלוויזיה, רק תוכניות אירוח וחדשות מקומיות. למחרת היה אמור להיות להם מבחן בגיאומטריה, אבל מייקל לא היה צריך להתכונן, וגם דמינג לא התכוון ללמוד לקראתו, אלא אם כן תגלה אמו שיש מבחן. הוא כמעט נרדם כשחשב על דף העבודה שהשלימו היום בכיתה, ושעליו שרבט תשובות מומצאות לגמרי ליד כל מיני משולשים ושאר צורות. מהו גודלה של זווית C? חמישים נקניקיות. כשהגיעה השעה שבע ואמו בוששה לחזור, שיער שנאלצה לעבוד עד מאוחר ושניצל מלימודי הגיאומטריה.

ויוויאן הגיעה עוד לפני שהסתיים הפרק של "ג‘פרדי", ונכנסה הביתה אפופה בריח אמוניה. היא נהגה לתפור ליד השולחן במטבח, עבודות קטנות שקיבלה ממפעל בגדים, אבל לאחרונה גם ניקתה בתים בריבֶרדֵייל.

"פולי לא חזרה? אף אחד לא הכין ארוחת ערב?"

"אכלנו נקניק," הכריז מייקל.

"זאת לא ארוחת ערב. דמינג, אימא שלך הייתה אמורה לקנות אוכל בדרך הביתה."

"היא בעבודה," השיב לה דמינג.

ויוויאן פתחה וסגרה את דלת המקרר. "טוב, בסדר. אני הולכת להתקלח." כשליאון חזר הביתה, השעה הייתה כבר שמונה. "אימא שלך הייתה אמורה כבר לחזור. כנראה שהבוסית החדשה אמרה לה לעבוד עד מאוחר." הוא קנה פיצות קפואות לארוחת ערב, ופרוסות הנקניקיות נראו כמו מורסות אבל היו שמנוניות וטעימות. דמינג אכל שלושה משולשים. מאמא אף פעם לא קנתה לו פיצה במכולת.

הטלפון הנייד של ליאון צלצל. הוא ענה לשיחה במסדרון, ודמינג הניח את הכלים בכיור וחיכה לו שיחזור. "זו מאמא? אני יכול לדבר איתה?"

"זו הייתה חברה שלה, דידי." ליאון מעך את הטלפון שבידו כאילו סחט מגבת רטובה.

"איפה מאמא? אנחנו נוסעים לפלורידה?"

"היא נסעה לכמה ימים. לבקר חברים."

"איזה חברים?"

"אתה לא מכיר אותם."

"איפה הם גרים?"

"כבר מאוחר. כדאי שתלך לישון."

מייקל ישב על המיטה שלהם. "איפה אימא שלך?" בלי המשקפיים שלו הוא נראה מבוגר וצנום יותר, ומבטו היה פעור ולא ממוקד.

"ליאון אומר שהיא נסעה לכמה ימים." דמינג הזדחל מתחת לשמיכה והתקשה לנער מעליו את התחושה שמשהו אינו כשורה.

שבוע חלף, והוא הלך לבית הספר רק פעם אחת. פעם, כשאמו וליאון נסעו לבלות לילה אחד באטלנטיק סיטי, היא התקשרה אליו והזכירה לו ללכת לישון בזמן, אבל עכשיו הוא נשאר ער עד שעה מאוחרת, אכל סוכריות אם־אנד־אם לארוחת הבוקר והבריז מהלימודים עם החבר שלו הוּנג, זה שאבא שלו מת לפני חודש. הם צפו ברצף בסרטי די־וי־די בדירה של הוּנג בשדרות ולנטיין עד שבסוף נרדמו והתעוררו ושוב נרדמו, והגבירו את עוצמת הקול עד שמרדפי המכוניות ושאון היריות השתיקו את האימה הקרה שאחזה בו מבפנים. איפה מאמא? הרי לא היו לה חברים שאפשר לבקר. כעת גם לא היה לו למי לשקר על הריתוק שקיבל למחרת היום, ולא היה איש שינדנד לו עם כל מיני תוכניות. ויוויאן מעולם לא בדקה שיעורי בית; מייקל תמיד הכין שיעורים.

ושוב הגיעה שבת. שפופרת קרם הידיים עמדה בארון התרופות ליד מברשת השיניים שלה, ובין הזיפים בצבץ לו מין כתם ירקרק, שריד לירק כלשהו שהברישה משן טוחנת. דמינג פתח את השפופרת וסחט מעט משחה. מיד הכה בסינוסים שלו ניחוח מוכר, מחטא ופרחוני, והוא מיהר לשטוף את ידיו בסבון ובמים חמים עד שהריח התפוגג ונעלם. הוא מצא גרב שלה למרגלות המיטה, ואת בן זוגו בקצה האחר של החדר, חבוי לו ליד השידה, וגלגל אותם לכדור כמו שאמו אהבה. הוא התיישב בפינת חדר השינה ולצדו ארגז ובו חפציה. מכנסי ג'ינס כחולים; חתול פלסטיק לקישוט האנטנה של הטלפון הסלולרי, עדיין באריזתו המקורית; סוודר צהוב ששרווליו מנוקדים בכדורי צמר זעירים שמעולם לא לבשה. היה שם כפתור כחול, עגול ומוצק, והוא דחף אותו לכיסו.

נעלי הספורט שלה, מברשת השיניים שלה, הספל הסגול עם השפה השבורה שאהבה לשתות בו תה; כל אלה נותרו בדירה, אבל לא המפתחות שלה, וגם לא הארנק או התיק שלה. דמינג פתח את הארון. המעיל שלה וכובע הצמר החורפי והמגפיים נעלמו אלה הבגדים שלבשה לעבודה ביום חמישי אך כל שאר הבגדים נותרו במקומם. הוא סגר את הדלת. היא לא ארזה. אולי היא נפלה קורבן לפשע, כמו ב"סי־אס־איי", ואולי היא מתה.

מייקל שתה מים מהספל הסגול, ודמינג רצה לחטוף את הספל מידיו. הוא לא רצה לגלות שהיא מתה, בחיים לא, אבל באופן די מעוות זה היה עדיף על המחשבה שהיא עזבה בלי לומר שלום. המילים האחרונות שאמר לה היו, "מתי אנחנו עוברים?" אלמלא קיבל ריתוק אם רק היה יוצא מבית הספר בשעה היעודה אילולא התנגד למעבר לפלורידה ואם רק היה תופס בזמן את המריבה שלה עם ליאון אולי הייתה עדיין כאן. כמו בלש שבוחן שוב ושוב את אותן חמש שניות של צילומי האבטחה, הוא שחזר במוחו את יום רביעי האחרון אחר הצהריים, כשצעדו יחד לאורך כמה רחובות בדרכם הביתה מבית הספר. שוב ושוב חצו דמינג ומאמא את דרך פורדהם, חיכו לרמזור שיתחלף, החליקו על הקרח והתחבקו תחת עינה הבוחנת של גברת ג'ונסון. הוא עשה זום על כל רגע, העביר בהילוך אטי את הליכתם במעלה שדרות יוניברסיטי, ואז גלגל את הסצנה כולה לאחור כך שדשדשו כמו צמד ברווזים במורד הגבעה, וגם כל המכוניות והאוטובוסים התגלגלו מטה בכבדות. בחיפושו אחר רמזים הוא ניתח כל מילה שאמרה, כמו המורה שלו לאנגלית שהכריחה אותם לקרוא שירים ואז במשך עשרים דקות דיברה על משפט אחד, על המשמעות שמאחורי המשמעות. המשמעות מאחורי הדברים שסיפרה על חייה. המשמעות של פלורידה. משמעות העובדה שעדיין לא חזרה הביתה.

הוא שמע את סיבוב המפתח בדלת וקיווה שזאת היא, שהיא תאמר לו, "מה, חשבת שאנטוש אותך? כמו מה אני נראית לך, ילד, כמו ההיא מ'השיבה הביתה'?" הם צפו יחד בסרט טלוויזיה על אם שנטשה את ילדיה בקניון ולא חזרה עוד, אבל הוא היה מרותק בעיקר לקניון הענק ולריקנותו הפרוורית. אם היא רק תחזור, הוא לא ישחק שוב עם האוכל שלו וגם לא ידבר שוב אנגלית מהר מכדי שתוכל להבין. הוא יעשה את שיעורי הבית שלו, וישטוף כלים, ויניח לה לכסח אותו במכונות המשחק כמו שעשתה בקרנבל הכנסייה בבֶּלמוֹנט בקיץ שעבר, כשמייקל הקיא את צמר הגפן המתוק שלו אחרי שעלה על מתקן התמנון.

אבל זו לא הייתה אמו מאחורי הדלת, זו הייתה רק ויוויאן, שניערה את הרפש מנעליה. הוא רץ אליה וצעק, "את חייבת למצוא אותה, היא בסכנה."

ויוויאן כרכה את זרועה סביבו, פניה עגולות ורחבות כמו של ליאון. "היא לא בסכנה." היא הייתה חמימה ומוכרת אבל לא האימא הנכונה, ובמקום לק וקרם ידיים היה לה ריח של זיעה ושל חומר ניקוי בניחוח לימון.

"היא בפלורידה?"

ויוויאן נשכה את שפתה. "אנחנו לא לגמרי בטוחים. אנחנו מנסים לברר. אני בטוחה שהיא בסדר."

השלג נמס. ניצנים ורודים קישטו את העצים. לילה אחד ויוויאן וליאון שוחחו במטבח, אבל כשדמינג נכנס, הם השתתקו והחליפו מבטים. באותו שבוע דמינג ומייקל אפסנו את מעילי החורף שלהם והורידו את חולצות הטריקו. דמינג הבחין בארון במעיל האביבי של אמו, זה שכינתה מעיל חג המולד שלה כי ירוק הוא הצבע של מחטי האשוח, ומיהר להפנות ממנו את מבטו. הוא התנצל בפני טרוויס בופה בתקווה שזה יחזיר את המצב לקדמותו, בתקווה שאם ימחל על כבודו זה יבטיח את ביטחונה של אמו. "תגיד, אתה השתגעת?" שאל אותו הוּנג, ומייקל הביט בו כאילו דמינג הכשיל אותו במקום את טרוויס. טרוויס רק מלמל, "שיהיה." אבל היא לא חזרה. ככל שירגיש גרוע יותר, היא תחזור מהר יותר. הוא החליט לא לאכול יום שלם, וזה לא היה קשה כל כך כי ויוויאן וליאון אף פעם לא היו בבית, וארוחת הערב הסתכמה בשקית צ'יפס ובספל של ראמֶן להכנה מהירה. וגם פיצה מהמכולת ארבע פעמים בשבוע. עכשיו היא תהיה חייבת לחזור. הוא נרדם בבית הספר כי נתקף חולשה לאחר שדילג על ארוחת הבוקר. היא תיקח אותו לאכול אֶנצ'ילָדאס, אבל תשמח לראות שאיבד ממשקלו כי לא תצטרך לקנות לו בגדים חדשים. אבל היא לא חזרה. אולי אם יקבל מאה בגיאומטריה, היא תחזור. הוא קיבל 80 בבוחן, הכפיל את מאמציו לקראת הבוחן הבא וקיבל 87. אבל היא לא חזרה. ויוויאן צדקה. היא נסעה לפלורידה, והיא נטשה אותו.