הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
2
4
2
5
1
6
הסקוטלנד יארד
אלכס גרסיאן

הסקוטלנד יארד

אלכס גרסיאן

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
2
4
2
5
1
6
37 
37 
גודל (עמ'): 432
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

שנה לאחר שג'ק המרטש גבה את קורבנו האחרון, נשטפת לונדון בגל של רציחות. תושביה אינם בוטחים עוד במשטרה שתגן עליהם.
יחידת הרצח של הסקוטלנד יארד ובה תריסר בלשים נאלצת להתמודד עם עומס עבודה בלתי אנושי ועם משימה כואבת ומביכה - פענוח הרצח של אחד מחבריה, שנמצא בארגז מסע כששפתיו ועיניו תפורות בחוט.
האם ג'ק המרטש חזר לסורו - או שהפציע רוצח מטורף חדש?

אלכס גרסיאן טווה פתילי עלילות ושוזר דמויות היסטוריות, שיטות פענוח של מדע הזיהוי הפלילי בחיתוליו ואת אווירת לונדון הויקטוריאנית לכדי סיפור בלשי עם טעם של פעם וקצב עכשווי.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-724-7
  • גודל (עמ'): 432
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: אלכס גרסיאן
  • תורגם ע"י: אורי שגיא

1

שעתיים לאחר גילוי גופתו של מר ליטל

הסמל קֶט התפנה לסקור לרגע את התחנה. יוסטון סקוור, התחנה האחרונה של קו הרכבת הצפוני־מערבי, סאנה בכל עת. מאות נוסעים הגיעו מדי יום וחוו כאן את חוויותיהם הראשונות מהעיר הכבירה, בעוד אחרים נמלטו לליברפול, ברמינגהם, מנצ'סטר, נוטינגהם וכל תחנות הביניים. קט ידע שיש סבירות נמוכה לכך שרוצחו של המפקח ליטל נשאר בזירת הפשע, ולמרות זאת... הוא שמר על תקווה קלושה שיבחין בקַצב. הוא ניצב בראש גרם המדרגות הכפול והרחב שהשקיף דרומה על שער האבן הגדול של התחנה. האולם הגדול נתחם בעמודים אדומים כהים, ואור השמש חדר אליו מבעד לכיפת זכוכית שנקבעה בתקרה הגבוהה, מנצנץ על רצפת הלבה המתכתית. מדי התכלת של עשרות שוטרים התבלטו על רקע הים האפור של נוסעי היום ועל רקע אבן הגרניט הלבנה של קירות התחנה. אבל נוכחותם של שוטרים כה רבים בתחנה, אף שבתחילה היה בה משום חידוש, התקבלה בסופו של דבר בהתעלמות מצד הנוסעים בחפזונם להגיע ליעדיהם.

פועלים אירים צעדו בכבדות בחולפם בכניסה העצומה לצד חיילים בחופשה וילדים קטנים ומלוכלכים שנסעו לקרובים רחוקים. מעבר לסוככים הירוקים הרחבים שמעל השערים בחוץ, ערפל הבוקר המשתהה החל להתפוגג, אבל קט לא ראה למרחק רב אל תוכו. הוא אהב את האפרוריות המתערבלת ואת האפשרות לאיזה חידוש היכנשהו בתוכה או מאחוריה.

הוא סקר את הקהל בשעה שהשוטרים נחפזו אנה ואנה מאחוריו.

הנה רופא ומשפחתו בדרכם לחופשה, זקנו המטופח מאבד את קרזולו בחום הפתאומי של הרציף ההומה, תיקו השחור אחוז בחוזקה כנגד חזהו. אשתו היפה נחפזת מאחוריו, ומאחוריה משרתת וילד, כולם עייפים ולחוצים למראה.

שתי זונות עמדו ונשענו על הקיר בקרבת אחד מחדרי הפגישות, וכשצד את מבטן, סימן להן בראשו בתנועה מהירה שיסתלקו. הן חלפו על פניו בחיוך.

"אנחנו אוהבות גברים עם זקן," אמרה הגבוהה שבהן.

"איזה גבר," אמרה היפה שבהן. צלקת נמשכה מקרקפתה עד הצוואר, אבל משום־מה היא הפכה אותה לפגיעה ומושכת יותר.

"תמשיכו ללכת," אמר קט.

"חבל."

והן נעלמו, לכודות בסחף הגופים.

זנות היתה לא חוקית, כמובן, וזאת היתה חוצפה מצדן להציג את מרכולתן בשעה מוקדמת כל כך ובמקום ציבורי כל כך, אבל היה גם אומץ במנהגן, ולא היה טעם לעצור אותן. הן יחזרו לעיסוקן בתוך שעות.

קט נד בראשו. רוצחים, גנבים, זונות ונוכלים נדחקו זה אל זה לצד הנדיר באנשים, האזרח ההגון. הוא יכול לבלות שעות ארוכות בהתבוננות בהמונים ברחוב יוסטון בלי שיצליח לברור את ההגונים מהארורים.

הוא נפנה וצפה באנשיו עושים את עבודתם.

ההיררכיה ביארד היתה יוצאת דופן משום שאיש לא היה בכיר בדרגתו מאיש. המפקחים התמחו בסוגים מסוימים של פשעים, בַּמקרים שהצריכו את הזמן הארוך ביותר לפענוח. השוטרים הפשוטים הוא מעולם לא קרא להם "כחולים", למרות הפופולריות של הכינוי בציבור הרחב טיפלו בעבירות היומיומיות בלונדון וסיירו ברחובות, מתוודעים לשכונות שלמות ולאנשיהן, מתוך מטרה תמידית לקטוע את הבעיות בעודן באִבן, לפני שיסלימו ויצריכו את תשומת לבם של הבלשים. והסמלים, ובהם קט, קישרו בין השוטרים למפקחים והבטיחו שכל אנשי כוח השיטור יתקשרו באופן חלק אלה עם אלה, שכולם יתפקדו במלוא היכולת.

השוטרים שלו הסבו לו גאווה. לפרקים חש קט שעליו להלך ביניהם ולנבוח פקודות כדי שיעשו את עבודתם, אבל היום, לנוכח חשיבות המקרה שלפניהם, עבד כל אחד מהאנשים בכחול בקדחתנות, ממלא את חלקו. השוטר המרסמית במיוחד עבד ללא לאות, וקט תהה כמה זמן חלף מאז שהבחור ישן. הוא היה מודע לכך שהמרסמית עובד כבר שתי משמרות לפחות ורשם לעצמו לשלוח את הבחור הביתה לנוח לפני שיתמוטט.

המפקח החדש, דיי, נראה מוכן ומזומן למלאכה, אבל קט לא ידע עליו רבות. היתה בו תמימות שהטרידה אותו. הוא ראה גברים אידיאליסטים באים והולכים, ראה את העיר שואבת מהם את התקווה מהר מדי. קט לא ידע אם דיי יחזיק מעמד ביארד, אבל הוא יעשה כמיטב יכולתו כדי שהבלש יישאר בתפקיד. היה בו משהו מעורר חיבה, מידה של סקרנות ושל תחושת חובה שעשויות להביא אותו רחוק.

לא כל האנשים שעבדו סביב ארגז המסע הקודר על רצפת הרציף היו תחת פיקוחו של קט. ד"ר קינגסלי היה היוצא מן הכלל, שכן באופן רשמי הוא לא היה חלק ממשטרת המטרופולין של הסקוטלנד יארד. הוא עבד במעבדה במרתף של בית החולים יוניברסיטי קולג' ויצר לעצמו את תפקידו כמומחה לזיהוי פלילי, פשוט משום שחש שיש בו צורך. לפני שלקח על עצמו לנהל את חדר המתים של המשטרה, כמעט לא היה קיים זיהוי פלילי. הגופות נשלחו למתקני החזקה גרועים, שם הלכו לאיבוד או נשכחו. הוא היה גבר קטן ומוזר, והמשטרה נתנה לו כר פעולה נרחב. עזרתו היתה יקרה מפז, והוא זכה לכבוד בקרב שורות הבלשים.

אם הרוצח של ליטל חכם, הוא עלה על הרכבת המוקדמת, ועכשיו הוא כבר רחוק מכאן.

אבל קט הרשה לעצמו לחייך חיוך קשוח. הם איבדו את עקבות המרטש, אך הופקו לקחים. אם הרוצח של ליטל נועז דיו או טיפש דיו להישאר בלונדון, קט האמין באמונה שלמה שהגברים האלה ימצאו אותו וימצו איתו את הדין.

***

הגבר הקירח ניצב בקצה ההמון וצפה בסמל קט שב לרציף. השוטר המבוגר והמחוספס הביט בו ישירות ללא כל סימן של זיהוי.

ד"ר קינגסלי חלף על פני קט בגרם המדרגות בלי לומר מילה, ועזב את התחנה מבעד לשער האבן בקצה הרחוק. הגבר הקירח מעולם לא פגש את קינגסלי, אבל הוא שמע כמה מהשוטרים מדברים על מומחה הזיהוי הפלילי המופנם. על פי כל העדויות, קינגסלי היה טוב. לא סתם טוב. הגבר הקירח הצטער שהוא לא יודע מה לחש קינגסלי לבלש הצעיר כהה השיער.

בעבר השני של הרציף הבלש הזעיף פנים וסימן לשני שוטרים סמוכים.

"קחו את הארגז הזה לבית החולים יוניברסיטי קולג' מיד," אמר. "למעבדה של ד"ר קינגסלי. ותהיו זהירים. הגופה בפנים היא של בלש."

הוא דיבר בקול רם מדי, ומהקהל נפלטו לחישות הפתעה. הגבר הקירח התאים את הבעת פניו בקפידה, מחקה את ההלם שראה על פני האנשים סביבו. מלמולים רבים נשמעו בעוד אנשים שבים לעבודתם, חולקים ממרחק בטוח את ההתלהבות שבתגלית ואת הסכנה.

שני הגברים נאבקו לשאת את הארגז. הגבר הקירח זיהה את אחד השוטרים האחרים, בחור בשם פרינגל. הוא הרים יד ופרינגל הבחין בו. השוטר הינהן והחווה לעבר קרן זווית נטושה יחסית ברציף. הגבר הקירח עבר בזריזות בקהל והצטרף שם לפרינגל.

"שלום, אדוני," אמר פרינגל. "סיפור רע מאוד הבוקר."

"שמעתי חלק ממנו," אמר הגבר הקירח. "בלש?"

"בארגז המסע." פרינגל העווה את פניו והינהן. "לפחות זה מה שהוא אמר. זה רע לכולנו, אם אתה שואל אותי, כשרוצחים בלשים."

"אבל אני בטוח שהם יתפסו אותו, מי שזה לא יהיה, יתפסו אותו מהר, לא?"

"אני מקווה, אדוני. אני באמת מקווה."

"מי זה הבחור שם? מי אחראי לכל זה?"

פרינגל הביט חטופות בגברים שהלכו בכבדות על הרציף, כשהארגז מתנודד ביניהם, והבלש בעקבותיהם.

"זה דיי, אדוני. המפקח דיי. הוא הצטרף אלינו רק בשבוע שעבר. הגיע מדבון, נראה לי. עוד לא פגשת אותו, אני בטוח."

"דיי מה?"

"שם פרטי ויליאם. ויליאם או... לא, זה וולטר. וולטר דיי, כן."

"בחור טוב?"

"אני באמת לא יודע, אדוני, אבל אני מקווה שהוא מוכן לזה. אסור להרשות שמישהו יתרוצץ פה ויחסל בלשים. אחר כך יתחילו להתנפל עלינו, האנשים העובדים. אסור להרשות את זה."

"לא, לא, ברור שלא."

"סיפור גרוע," שב פרינגל ואמר.

"טוב, אני אתן לך להמשיך, צריך לעבוד, אתה יודע."

"כמובן."

"אל תדאג, פרינגל. אני סמוך ובטוח שהמפקח החדש שלך יעשה את העבודה כמו שצריך."

פרינגל הינהן.

"בוודאי. אבל זה סיפור רע."

"כן. יום טוב."

הגבר הקירח הרים את צווארון מעילו והביט חטופות מעלה כשעזב את הבניין. עננים אפורים חלפו בשמים. הקהל יתפזר ברגע שהגשם יתחיל לרדת, והוא לא רצה להילכד במהומה.

הוא חצה את הרחוב בחיפזון, מתחמק מתלולית חדשה של גללי סוסים, ומילמל את שמו של הבלש. המפקח וולטר דיי יצריך פיקוח.

אבל הבעיה הדוחקת יותר היתה ד"ר קינגסלי. קינגסלי הראה משהו למפקח דיי, אבל הגבר הקירח היה רחוק מכדי לראות. האם השאיר שם רמז?

הגבר הקירח הצטער על מה שקרה. הוא העריך את משטרת המטרופולין, העריך את השוטרים וניסה לסייע להם בדרכו הצנועה. אבל המפקח ליטל גילה את הסוד שלו, ולא היתה ברירה.

קינגסלי ודיי. הגבר הקירח מילמל שוב את שמותיהם וירק על העפר הדחוס של הרחוב. הוא יצטרך לפקוח עין על קינגסלי ודיי. אם גם הם יגלו את הסוד שלו... הגבר הקירח נד בראשו, מבטל את הרעיון לעת עתה. הוא יעקוב אחר החקירה, ואם המפקח דיי יתקרב יותר מדי לאמת... טוב, דיי עלול פשוט להיעלם.

השוטר פרינגל ניקה פיסת מוך דמיונית ממכנסיו ויישר את חפתי חולצתו הנוקשה והמעומלנת. הוא הבין שיש לו שאלה לשאול את בן שיחו והביט מעבר לרחוב, סוקר את גבם של ההמונים העוזבים. מאוחר מדי. הוא יצטרך לקפוץ אליו מאוחר יותר.

הוא נפנה וחצה את הרציף בחיפזון. השוטרים המרסמית וג'ונס התקדמו באיטיות, הארגז מתנודד ביניהם.

"הי, נוויל," אמר פרינגל. "בא לך לבוא איתי? יש לי כמה דברים לסדר."

נוויל המרסמית הרים את מבטו ונהם.

"תלוי כמה זמן ד"ר קינגסלי יצטרך אותנו. אם הוא לא ירצה מאיתנו כלום, אני ארד ממשמרת, אבל היה לי לילה ארוך, קולין."

"זה לא ייקח הרבה זמן. אני אשמח לחברה. אני קצת עצבני היום, אתה יודע."

המרסמית גיחך והחליף את היד האוחזת בידית.

"שכחתי שאתה יוצא היום עם מגי, סבא."

"זאת ארוחת ערב. לא יותר."

"כמה אגבי מצדך. אני יכול להניח שתחזור לדירה רק בשעה מאוחרת? לא אחכה לך, אבל אתה מוכן להעיר אותי כשתגיע בבוקר?"

פרינגל חשק שפתיים בזעף מעושה.

"בבוקר? אתה מעליל עלי, אדוני. ואתה מכפיש את שמה הטוב של מגי."

"תסתלק מכאן, פרינגל," אמר ג'ונס. "להמרסמית יש עבודה לעשות."

פרינגל נופף באצבע מול ג'ונס, אבל הסתלק במהירות לפני שמישהו יבקש ממנו לעזור עם הארגז. הוא לא רצה ללכלך את המקטורן החדש שלו. הוא יאסוף את המרסמית מהקולג' לפני שיעצור אצל החייט.

המחשבה על המפקח ליטל השבור והמרוטש בתחתית הארגז חלפה במוחו, והוא סילק אותה. הוא ראה רק בחטף את הבלש המת לפני שדיי סגר את הארגז, אבל זה הספיק. הוא לא הכיר את ליטל טוב במיוחד. הבלש מעולם אפילו לא הביט בפרינגל, רק חילק לו פקודות. בלי ספק ליטל נתקל בצרות במסגרת חקירה, ומשום כך נרצח. אבל זה לא יקרה לפרינגל. הוא הצטרף למשטרה אך ורק בגלל המדים הנאים והבחורות היפות ששמו לב אליהם. הוא לא תחב את אפו בענייניהם של הבלשים.

הוא חייך ויצא לרחוב, מכניס את רגלו מיד לתלולית של גללי סוסים.