הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
הסודות המופלאים של אפריל, מאי ויוני
38 

הסודות המופלאים של אפריל, מאי ויוני


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 366
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

שינויים רבים חלו בחודשים האחרונים בחייהן של אפריל, מאי ויוני: הוריהן התגרשו, הן עברו עם אמן לשכונה לא מוכרת ועתה הן מתחילות ללמוד בתיכון חדש ומאיים. כמה נוח היה לוּ יכלו לחזות איך יעבור יומן הראשון בבית הספר, או יכלו לקרוא את המחשבות של חבריהם החדשים לכיתה, או – מפעם לפעם – פשוט להיהפך לרואות ואינן נראות. וכמה מפתיע כשזה בדיוק מה שקורה!
הסודות המופלאים של אפריל, מאי ויוני הוא סיפורה של שנה מלאת אתגרים בחייהן של שלוש אחיות מתבגרות, שמגלות בתוכן כוחות מפתיעים המסייעים להן להתמודד גם עם הקשיים המורכבים ביותר. אלא שהכוחות הללו אינם מלווים ב"מדריך למשתמש", וכדי להשתלט עליהם יוצאות השלוש למסע מרתק, מפחיד ומצחיק של גילו עצמי. בדרך הן מגלות מחדש את היכולות האמיתיות שלהן ואת האחווה העמוקה המקשרת בין שלושתן.

  • ISBN: 3624236
  • גודל (עמ'): 366
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: בנווי רובין
  • תורגם ע"י: ברק ברתנא
  • זמין להשאלה: כן
‫>‬id="April-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

פרק 1

"גם ככה אני כבר יודעת יותר מדי."

אפריל

אני שונאת להיות האחות הגדולה.

אני שונאת את זה כי אני זו שצריכה להתנסות בכל דבר ראשונה. וגם כשמדובר בדברים שלא התנסיתי בהם, האחיות שלי עדיין חושבות שאני יודעת הכול. מה שדי נכון, אבל זאת לא הנקודה. לפחות לא כרגע.

זה בדיוק כמו כשאחותי הקטנה יוני, בלילה שלפני היום הראשון שלנו בבית הספר החדש, הושיבה אותי על קצה המיטה שלי (מה שגרם לי לקמט את השמיכה) והפציצה אותי בשאלות על בית הספר כאילו הוא קטגוריה נפרדת ב"מלך הטריוויה".

"איפה הילדים המגניבים אוכלים?" שאלה אותי ונשפה לעצמה על הפוני כדי שהוא יֵצא לה מתוך העיניים, רק בשביל שכל השערות יתיישבו לה שוב בבלגן על המצח. "זה בסדר שאני עוד לא נוהגת? את חושבת שיציקו לי רק בגלל שזאת השנה הראשונה שלי בתיכון?"1

"יוני," אמרתי לה, "אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני לא יודעת. גם אני לא הייתי אף פעם בבית הספר הזה, זוכרת?"

"אבל מה יקרה אם אני לא אלבש בגדים מגניבים? או שיהיה ערפל בחוץ והשיער שלי יתקרזל? את חושבת שהם יהיו נורא שיפוטיים וכאלה?"

האחות האמצעית שלנו, מאי, שרבבה את הראש שלה לתוך החדר מהמסדרון. השיער שלה נערם על הראש במה שיוני נוהגת לכנות "בלגן גמור". אבל ממש לא יכולתי להאשים את מאי. בחוץ היה חם מכדי להתעסק עם עניינים כמו שיער. "כן," היא אמרה ליוני. "תשכחי מזה שמישהו יֵצא איתך בארבע השנים הקרובות. אז נקרא לך לוזרית בקיצור."

"רק בגלל שלך אף פעם לא היה דייט," נעצה בה יוני מבט כועס. "לוזרית בריבוע."

מאי גלגלה את העיניים ונופפה באייפוד שלה לעברי. "אני צריכה את האוזניות שלי בחזרה, בשביל שאני לא אצטרך לשמוע את כל הקיטורים."

"על השולחן שלי," אמרתי לה. "ויוני, ברצינות? כל עוד לא ישחררו מחר במסדרונות להקה של כלבי פרא..."

"הלוואי אמן," מלמלה מאי לעצמה בזמן שהיא חיטטה בין הדברים שעל השולחן שלי והפילה ערימת ספרים על הדרך.

"...את תהיי בסדר. ואת מוכנה להיזהר קצת, מאי?" סידרתי את הספרים מחדש ונעצתי בה מבט כועס. "קצת כבוד למילה הכתובה, בבקשה."

"רק את," אמרה מאי באנחה, "באמת מסוגלת לקרוא את הספרים שברשימת הקריאה לקיץ."

"יש כלבי פרא באזור הזה?" שאלה יוני. "אני יודעת שיש זאבי ערבות."

"אולי יש כאן עכביש," אמרתי לה.

"או שבעה," מאי הוסיפה.

נאנחתי. "אתן מוכנות לצאת מהחדר שלי כדי שאני אוכל לפחות להעמיד פנים שאני בת יחידה?"

אבל אחרי שהן יצאו מהחדר התגעגעתי אליהן. זה היה מוזר עד כמה רציתי שהן יהיו שם, וכשהן היו, עד כמה רציתי שהן יסתלקו. רק לפני שבועיים עברנו לבית החדש שלנו, באנו מאורנג' קאונטי אל הוואלי. עברנו דירה כי ההורים שלנו התגרשו וכי אמא מצאה כאן עבודה ואבא מצא עבודה חדשה ביוסטון ועמד לעבור לשם בעוד כמה שבועות. זאת לפחות הסיבה שאמא נתנה לנו כששאלנו למה אנחנו עוברות. אני, מצדי, הייתי די בטוחה שזה קשור לעובדה שמאי השתכרה בלילה שבו ההורים שלנו הודיעו לנו שהם נפרדים. אף אחד לא באמת מדבר על זה, ובטח שלא מאי, וגם אם כן היינו מדברות על זה, אין לי מושג מה הייתי אומרת. בטח הייתי אומרת משהו כמו, "למה את חייבת להיות כזאת קלישאה?" או, "אז איך זה מרגיש לככב בדרמה פרטית משלך?" ליוני הקטנה, שהיא רק בת ארבע־עשרה, לא היה מושג על ליל ההוללות של מאי. מה שעניין אותה זה שהרבה כוכבים מערוץ דיסני גרים בוואלי, ולכן היא התלהבה מאוד מהמעבר. מה שעניין אותי הוא שאף אחד לא שאל אותי או את האחיות שלי מה אנחנו רוצות, כך שהיינו חייבות לשתף פעולה. אבל אני מבטיחה לכם דבר אחד: אם הייתי יודעת שבסופו של דבר נמצא את עצמנו כאן, הייתי פותחת את הפה כבר מזמן. הוואלי בתחילת ספטמבר הוא מקום חם ברמה בלתי־מתקבלת על הדעת.

אז הגענו לבית חדש, עם עץ סיגלון שפרחיו הסגולים מכתימים באופן קבוע את המדרכה בחוץ, ועצי אקליפטוס בחצר האחורית. יפה כאן, אבל חסרה תחושה של בית. בקיצור, סתם מקום שגרים בו, ואם מקשיבים ממש טוב בלילה, אפשר לשמוע את התנועה בשדרות ונטורה. כשנכנסנו לבית החדש אמא אמרה ש"זו תהיה ממש הרפתקה," וחייכה חיוך כזה גדול, עד שאני והאחיות שלי נאלצנו לחייך אליה בחזרה, כאילו שלושת החודשים האחרונים, שבהם ראינו איך המשפחה שלנו משתנה לנגד עינינו, לא היו הרפתקה גדולה מספיק. יכול להיות שאני היחידה שרעדה מבפנים? אני לא יודעת. אני אפילו לא רוצה לדעת. גם ככה אני כבר יודעת יותר מדי.

אבל העניינים נרגעו ועלו על המסלול. התחלנו ללכת לבית הספר, וביום הראשון הלכתי לאיבוד ארבע פעמים כי הקמפוס היה הרבה יותר גדול מבית הספר הקודם שלנו, עם עמודים ענקיים מבטון כל שלושה מטרים בערך, ועם שבילים מתפתלים שגרמו לי למעוד פעמיים. ידעתי שמהר מאוד החיים יחזרו להיות נורמליים ואני אשכח מה היה קודם, אבל זה לא עודד אותי כשמצאתי את עצמי בטעות בשיעור גיאוגרפיה של כיתה ט' במקום בשיעור אנטומיה של כיתה י"א.

אני חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב בימים אלה. את תשכחי מה היה קודם.

יוני, כמו 99.9 אחוז מילדי כיתה ט', לא עשתה רושם על אף אחד; מאי שמרה על פוזת כיתה י' הקבועה שלה, כשהיא גוררת רגליים בקונברס השחורות שלה ומתעלמת מכולם; ואילו אני ניסיתי פשוט לשחות עם הזרם בשכבה שלי. אחרי הכול, למה לשחות נגד הזרם? כל מה שיוצא מזה הוא שמתעייפים ומתים מהר יותר. לשחות עם הזרם, אני אומרת.

זה לפחות מה שנהגתי לומר בעבר.

זה היה לפני שהתעוררתי וראיתי אדום.

* * *

זה קרה ביום שני, בשבוע השני של שנת הלימודים. הלוואי שיכולתי לומר שזה כל מה שאני זוכרת, אבל אני זוכרת הכול בנוגע לאותו היום. היה זה היום שבו אבי עבר סופית ליוסטון — בעצם הוא כבר עבר לשם קודם, אבל הוא בא אחרי הלימודים כדי להיפרד מאיתנו באופן רשמי. הוא הראה לנו תמונות של הדירה החדשה שלו — היא נראתה בדיוק כמו כל דירה אחרת באמריקה — ומאי, יוני ואני הסתכלנו בתמונות ואמרנו, "מגניב", כי, באמת, מה כבר יכולנו לומר?

אני זוכרת שהיה ערפל באותו בוקר יום שני ושמהקומה למטה עלה ריח של תה נענע. אני אפילו יכולה לומר לכם שגרבתי זוג גרביים של מאי מפני שכל הגרביים שלי היו במכונת הכביסה, אבל זה לא באמת פרט מועיל. ובבקשה אל תספרו למאי. יש לה קטע עם לחלוק את הגרביים שלה, שאני לא ממש מבינה — היא די מוזרה.

התעוררתי מוקדם, אפילו לפני צלצול השעון המעורר של יוני, בחדר הסמוך לשלי. בהתחלה חשבתי שאני עדיין חולמת כי כל מה שראיתי היה צבע אדום זוהר שצף לי מול העיניים. ואז חשבתי שזו פשוט השמש שמחוץ לעפעפיים שלי, מזכירה לי שעלי להתעורר.

כאילו יכולתי איכשהו לשכוח לעשות את זה.

אבל כשסוף־סוף פקחתי עיניים, החדר היה עדיין חשוך. לא היה אור שמש בשום מקום, רק שמים ורודים וערפל אפור ששייט וחלף לו על פני חלון חדר השינה שלי, והרגשתי נחשול מוזר של פחד ואדרנלין, כמו שקורה כשעולים על רכבת הרים ופתאום מבינים שזו היתה החלטה ממש גרועה לקשור את עצמכם לכיסא בתוך קרון רעוע ולצלול לאורך המסילה בלי לעיין ברשומות של בדיקות הבטיחות או לפחות לחבוש קסדה.

אבל בזמנו חשבתי שזה שום דבר. "את סתם לחוצה," אמרתי לעצמי בקול, והבטתי בערפל שהתחיל להתפוגג. "את סתם לחוצה, זה הכול." אמרתי את זה שוב ושוב עד שהאמנתי בזה, אף על פי שלא היתה לי שום סיבה להילחץ, ואז השעון המעורר של יוני צלצל. שמעתי את מאי צועקת מתוך שינה על יוני שתכבה אותו, והיום התחיל, כאילו כלום לא קרה, וכאילו קרה כבר הכול.

* * *

"אני הולכת להיות מקובלת," הכריזה יוני בדרך לבית הספר באותו הבוקר. היא ישבה במושב האחורי של המיניוואן הישן של אמא, הידוע גם כמכונית החדשה שלי. בכל פעם שנסענו לבית הספר, סירבה יוני לשבת במושב הקדמי של ה"אוטו־אמא", ומאי אמרה שלא אכפת לה איפה היא יושבת כי אנחנו נוסעות לבית הספר, וזה לא כאילו יש משהו שיכול לשפר את המצב (היא לא אופטימיסטית גדולה, אחותי מאי).

מאי ואני אפילו לא הסתובבנו כשיוני יצאה בַּהכרזה. "כמה נפלא," אמרתי ובדקתי במראה האחורית אם אין שוטרים בסביבה. אני גאה מאוד בכך שאף פעם לא קיבלתי דו"ח, ולא רציתי להרוס את זה.

"אפריל, יש גם דוושה בצד ימין," רטנה מאי מהמושב שלידי. היא היתה סרוחה על המושב, והקפוצ'ון שלה כיסה את שערה הבלונדיני־מלוכלך. "אולי תלחצי על הדוושה הזאת כדי שנזוז מהר יותר."

"תסלחי לי, אבל יש לי גיליון נקי מדו"חו..."

"אמרתי," קטעה יוני את הדיון מהמושב האחורי, "שאני הולכת להיות מקובלת. זאת המטרה שלי השנה. שנת לימודים חדשה, חיי חברה חדשים."

"את ממש שילוב של קלישאה של ילדה בכיתה ט' ואוֹפְּרה," גיחכה מאי בלעג, ולא הייתי צריכה להביט בה כדי לדעת שהיא מעקמת את האף. זה כל כך מעצבן כשהיא עושה את זה. "למה שלא תנסי להיות מיוחדת לשם שינוי?"

"הו, כן," אמרה יוני, "כי להיות מיוחדת עזר לך מאוד עד היום. ומה כל כך רע בלהיות פופולרית? גנדי היה פופולרי."

"גנדי הרעיב את עצמו למען שלום עולמי ובסופו של דבר נרצח בידי יריבו," הודעתי לה. "את בטוחה שאת רוצה ללכת בדרכו?" בזמן שחיכינו שהאור האדום ברמזור יתחלף, הסתכלתי במכוניות החולפות על פני הקניון הקטן ועל האנשים שעמדו בתור לסטארבקס בצד השני של הכביש. אם הייתי מתקדמת אל גוש הבניינים הבא, לא משנה באיזה כיוון, הייתי נתקלת בדיוק באותו הנוף. מאי כינתה את השכונה החדשה שלנו בשם "המקום שנשמט מזיכרונו של הגיוון".

"את בכלל יודעת מי היה גנדי?" שאלה מאי את יוני וסוף־סוף הסתובבה אליה בדיוק כאשר הרמזור התחלף לירוק. הסתכלתי על יוני במראה האחורית. היא נראתה מתוסכלת והחליקה בידיה על שערה הכהה, בניסיון לרסן אותו קצת. יש לה שיער חום ארוך ואת המצח שלה מעטר פוני קופצני מושלם, שאותו היא מנסה תמיד ליישר, לשווא. יש לה גם עיניים חומות גדולות, אבל בבקשה אל תאמרו לה את זה, כי אז היא תביט בכם בעיני ארנבת ותתחיל לעפעף בריסים, וזה פשוט ממש מביך לראות. אבל כן, אחותי הצעירה ממש חמודה.

זה מבאס.

"אהה, בדיוק כמו שחשבתי," אמרה מאי והסתובבה בחזרה. "אפריל, אני נשבעת באלוהים, את נוסעת כל כך לאט עד שנדמה לי שאנחנו נוסעות לאחור."

את מאי, לעומת זאת, קשה לכנות חמודה. חיות יער קטנות הן חמודות. יוני היא חמודה. מאי היא משהו אחר לחלוטין. היא כל כך רזה שכל דבר נראה עליה ענק. אפילו המרפקים שלה נראים כאילו הם הולכים לקרוע את העור הדק שמתוח עליהם. כשהיא לא מסתובבת עם פרצוף זועף, אפשר לראות שהיא בעצם יפה. היא היתה יכולה אפילו להיות יפהפייה, לו רק עצמות הלחיים שלה לא היו נראות כמו להבים של סכין.

בסך הכול, למאי יש את סוג המראה שכמו אומר, "תיזהרו לא להתקרב אלי." אולי זה מסביר את העובדה שמספר החברים שלה מסתכם באפס.

"את חושבת שאת יכולה לנהוג יותר טוב?" אמרתי לה והפעלתי את האיתות על אף שהצומת הקרוב היה במרחק של כגוש בניינים וחצי מאיתנו.

"תקשיבו," התעצבנה יוני, מבלי לשים לב כלל לשיחה שלי ושל מאי. "אני יודעת דבר אחד — בממלכת החיות, אם את לא מסתגלת, את מתה. זה נקרא דארוויניזם, תחפשו את זה במילון."

מאי פלטה נחרת בוז. "שיעור המדע הזה מוגש לכם בחסות המשפט, 'מה את אומרת?'"

האטתי מעט כאשר התקרבנו אל הצומת, אפילו שהיה אור ירוק. "מה את עושה?!" צווחה מאי. "יש אור ירוק! מה בדיוק מבלבל אותך?"

"יש ילדה אחת שנמצאת איתי בשיעור אנגלית," המשיכה יוני. כשיש לה רעיון בראש, דבר לא מונע בעדה מלדבר. גם לו היתה על סיפון הטיטאניק, היא היתה מקשקשת על כך שחליפת ההצלה הכתומה לא ממש מחמיאה לעור שלה בזמן שכל השאר היו נצמדים לקרחונים.

"אני מאטה כי זה הדבר הבטוח לעשות כאשר מתקרבים לצומת," התפרצתי על מאי. "ומה את בכלל יודעת? אסור לך עדיין לנהוג בלי מלווה."

מאי דפקה את הראש באטיות על משענת הראש.

יוני אפילו לא עצרה לקחת אוויר. "בכל מקרה, היא בשיעור אנגלית שלי? וקוראים לה מריה? היא בכיתה י' אז היא בשכבה שלך, מאי? והיא ממש מגניבה ו...?"

"ולמה?" התפרצה מאי לדבריה. "כל דבר? נשמע כמו שאלה? כשאת מדברת?"

"בכל מקרה," התעלמה ממנה יוני, אבל ראיתי איך היא מסמיקה במושב האחורי. "השם שלה הוא מריה ו..."

"מריה," אמרה מאי, "נשמעת כמו אחת שמר לה. תחשבי על זה."

"טוב, מי כמוך יודעת על מרירו...!" התחילה יוני לצעוק, אבל כשחצינו את הצומת, הפנים שלה התעוותו פתאום כאילו היא טעמה משהו מקולקל. ראיתי שהיא שולחת מבט מבעד לחלון אל עבר ההומלס שעמד ליד פינת הרחוב ומצטמררת.

"זה מה־זה לא בסדר, יוני," אמרתי לה. "זה שהוא הומלס לא אומר שהוא לא בן אדם."

"והנה מגיע הנאום," רטנה מאי.

"לא אמרתי כלום," מלמלה יוני, אבל הקול שלה נעשה חרישי יותר והיא לא הזכירה שוב את מריה.

"לא היית צריכה להגיד כלום," אמרתי. "ראיתי את זה על הפנים שלך ובאמת, אני חושבת ש... הֵי, רק רגע. את לא חוגרת את חגורת הבטיחות?"

"אופס." יוני כרכה סביבה את הרצועה. "טעות שלי."

"טעות קטלנית," אמרתי לה. "את לא יודעת שתאונות קורות קרוב לבית? שיכולנו..."

ופתאום ידעתי שאני צריכה לעבור נתיב. היתה לי בראש תמונה של אורות בלמים, כמו זיכרון של משהו שעדיין לא קרה, ולכן לפַתי את ההגה בכוח וסטיתי בחדות לנתיב השמאלי, כשאני גורמת לאחיות שלי לצרוח ולהיאחז בחגורות הבטיחות שלהן (הן היו חגורות, תודה לאל). שתי שניות לאחר מכן, אורות הבלמים הבזיקו, ובמסלול שממנו סטינו התרחשה תאונה, בדיוק כפי שחזיתי.

הראשונה שהתאוששה היתה יוני. "אם אצטרך חגורת תמך לצוואר, אני הורגת אותך," מלמלה מהמושב האחורי.

מאי רק נעצה בי עיניים גדולות. "מה זה היה לעזאזל?" התנשפה.

"אני... אני לא יודעת," הודיתי. אם לא הייתי אוחזת בהגה כל כך חזק, הידיים שלי בטח היו רועדות. "רק עברתי נתיב, זה הכול."

"טוב, מה שזה לא יהיה, זה מצא חן בעיני," חייכה מאי ונשענה לאחור. "סוף־סוף יש לנו קצת ריגושים."


1 בארצות הברית התיכון מתחיל בכיתה ט' (כל ההערות הן של המתרגם).