הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
3.3 ממוצע
1
5
2
2
3
3
4
1
5
8
8
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר


דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
3.3 ממוצע
1
5
2
2
3
3
4
1
5
8
8

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

גודל (עמ'): 259
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

יותר מ-70 שנה‭ ‬לאחר‭ ‬התאבדותו‭ ‬של‭ ‬שטפן‭ ‬צוויג, מגדולי‭ ‬סופריה‭ ‬של‭ ‬אירופה‭ ‬בין‭ ‬שתי‭ ‬מלחמות‭ ‬עולם, ‬רואה‭ ‬עתה‭ ‬לראשונה‭ ‬אור‭ ‬בעברית‭ ‬רומן‭ ‬מופלא‭ ‬ונוגע‭ ‬ללב‭ ‬שנמצא‭ ‬בעיזבונו.‬ השנה‭ ‬היא 1926, מלחמת העולם‭ ‬הראשונה‭ ‬הסתיימה,‭ ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬העוני‭ ‬הגדול. ‬כריסטינה, ‬צעירה‭ ‬ששכלה‭ ‬את‭ ‬אחיה‭ ‬במלחמה‭ ‬והתייתמה‭ ‬גם‭ ‬מאביה, ‬מתגוררת‭ ‬בעליית‭ ‬גג‭ ‬עלובה‭ ‬עם‭ ‬אמה‭ ‬החולה‭.
השתיים‭ ‬מתפרנסות‭ ‬בדוחק‭ ‬ממשכורתה‭ ‬הצנועה‭ ‬של‭ ‬כריסטינה, ‬העובדת‭ ‬כ‭"‬סייעת‭ ‬דואר‭"‬ באחד‭ ‬הסניפים‭ ‬הכפריים‭ ‬שבאוסטריה. ‬יום‭ ‬אחד‭ ‬היא‭ ‬מקבלת‭ ‬מברק. ‬כריסטינה‭ ‬מופתעת‭ ‬לגלות‭ ‬בו‭ ‬הזמנה‭ ‬לבלות‭ ‬עם‭ ‬דודתה‭ ‬ובעלה‭ ‬חופשה‭ ‬במלון‭ ‬פאר‭ ‬בשוויצריה. ‬הדוד‭ ‬והדודה‭ ‬כבר‭ ‬שם, ‬מחכים‭ ‬לה‭ !‬הדודה, ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬פגשה‭ ‬את‭ ‬כריסטינה, ‬היגרה‭ ‬לארצות הברית‭ ‬לפני‭ ‬שנים‭ ‬רבות‭ ‬בעקבות‭ ‬רומן‭ ‬שערורייתי‭ ‬שניהלה‭ ‬עם‭ ‬איש‭ ‬עסקים‭ ‬עשיר. ‬היא‭ ‬מיעטה‭ ‬לשמור‭ ‬על‭ ‬קשר‭ ‬עם‭ ‬משפחתה, ‬אבל‭ ‬כעת‭ ‬היא‭ ‬חיה‭ ‬ברווחה‭ ‬ותשמח‭ ‬לשתף‭ ‬בה‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬שארת‭ ‬בשרה‭ ‬הצעירה.‬ נערת‭ ‬הדואר‭ ‬קשת‭ ‬היום‭ ‬אורזת‭ ‬את‭ ‬מיטב‭ ‬בגדיה‭ ‬העלובים‭ ‬וחוצה‭ ‬לראשונה‭ ‬את‭ ‬גבולות‭ ‬ארצה‭ ‬לחופשה‭ ‬חלומית‭ ‬באלפים‭ ‬השוויצריים. ‬על‭ ‬גג‭ ‬העולם‭ ‬היא‭ ‬מבינה‭ ‬לראשונה‭ ‬מה‭ ‬החמיצה, ‬וכיצד‭ ‬המלחמה‭ ‬והעוני‭ ‬גזלו‭ ‬ממנה‭ ‬את‭ ‬עלומיה. ‬כשהחופשה‭ ‬נקטעת‭ ‬באחת, ‬וכריסטינה‭ ‬נאלצת‭ ‬לשוב‭ ‬לחייה‭ ‬הקודמים‭,‬ שום‭ ‬דבר‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬יוכל‭ ‬לחזור‭ ‬ולהיות‭ ‬כפי‭ ‬שהיה.
שטפן‭ ‬צוויג, ‬הסופר‭ ‬והאינטלקטואל‭ ‬היהודי‭ ‬הנערץ, ‬שספריו‭ ‬ראו‭ ‬אור‭ ‬בעשרות‭ ‬שפות‭ ‬ונמכרו‭ ‬במיליוני‭ ‬עותקים, ‬נמלט‭ ‬מאירופה‭ ‬עם‭ ‬התחזקות‭ ‬המשטר‭ ‬הנאצי. ‬על‭ ‬הרומן‭ ‬"הנערה‭ ‬מהדואר‭ "‬עבד‭ ‬בשנותיו‭ ‬האחרונות. ‬כתיבתו‭ ‬של‭ ‬צוויג‭ ‬הושפעה‭ ‬מפרויד‭,‬ ואף‭ ‬בספר‭ ‬זה‭ ‬זוכה‭ ‬הגיבורה‭ ‬בניתוח‭ ‬מרהיב‭ ‬וחד‭ ‬של‭ ‬עולמה‭ ‬הפנימי‭ ‬על‭ ‬רקע‭ ‬המצב‭ ‬הפוליטי, ‬החברתי‭ ‬והכלכלי‭ ‬ששרר‭ ‬באירופה. ‬ברומן‭ ‬ניכרים‭ ‬היטב‭ ‬הנושאים‭ ‬שהטרידו‭ ‬את‭ ‬צוויג‭ ‬בשנים‭ ‬האחרונות‭ ‬לחייו, ‬וקשה‭ ‬להתעלם‭ ‬מהמחשבה‭ ‬שצוויג‭ ‬שקל‭ ‬את‭ ‬הגורל‭ ‬שהועיד‭ ‬לגיבוריו‭ ‬באותם‭ ‬המאזניים‭ ‬שבהם‭ ‬בחן‭ ‬את‭ ‬גורלו‭ ‬שלו.
המשך קריאה
  • ISBN: 2052913
  • גודל (עמ'): 259
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 06/05/2013
  • שם המחבר: שטפן צוויג
  • זמין להשאלה: כן
סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. הם הולבשו בצורתם, או ליתר דיוק במדיהם, באותה תקופה פרנץ־יוזפית, צוידו באותם פריטי מלאי ובאותם רהיטים דלים וכולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית, וגם תחת אד הקרחונים, בנידחים שבכפרי טירול ההרריים, הם מדיפים בעיקשות אותו ריח לשכות אוסטרי ישן שאין לטעות בו, תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב. חלוקת החלל זהה בכולם: קיר עץ אנכי משובץ באשנבי זכוכית מחלק את החדר ביחס מדויק ומוכתב מראש לצד האחד ולצד האחר – לתחום הציבורי, שכל אדם רשאי לבוא בו, ולתחום השרד. היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור. הרהיט היחיד בחדר ההמתנה הוא על פי רוב דוכן כתיבה מתנדנד הנשען בחשש על הקיר, ציפוי השעוונית הסדוק שלו שחור מכתמי דיו לאין מספר אף על פי שאיש אינו זוכר שראה אי־פעם בקסת הדיו השקועה בגומחתה דבר־מה שאינו עיסה צמיגה, עבשה, שאינה ראויה לשימוש, ואם במקרה מונח קולמוס בשקע המוארך הכרוי בה, אזי יתגלה בוודאי שחודו מעוקם ולא כשיר לכתיבה. כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה: מאז הסירה הרפובליקה את תמונתו של פרנץ יוזף, העצם היחיד בחדר שאפשר לכנותו קישוט אמנותי הוא הכרזות הצעקניות התלויות על הקיר המסויד המלוכלך ומפרסמות תערוכות שנסגרו זה מכבר, מזמינות לקניית כרטיסי לוטו ובכמה לשכות שכחניות אפילו עדיין מציעות הלוואות מלחמה. בכיסויי קיר זולים אלה ולכל היותר בדרישה לא לעשן, שאיש אינו נותן את ליבו עליה, מסתכם רוחב ליבה של המדינה בתחום הציבורי. ואולם התחום שמעבר למחיצה הרשמית מיטיב להכיר בערך עצמו. כאן עורכת המדינה בסמליות ובדחיסות את הסימנים שאין לטעות בהם של מרותה ושל שיעור מידותיה. בפינה המוגנת עומדת כספת ברזל, ומן הסורגים שעל החלונות אפשר להניח שמזמן לזמן היא אכן אוצרת בקרבה סכומים נכבדים. על השולחן הנייד מתנוצץ כיהלום בכתר מכשיר טלגרף מפליז מצוחצח למשעי, לצידו, בעריסת ניקֶל שחורה, נם לו מכשיר הטלפון ביתר ענווה. לשני אלה בלבד הוקצה מרחב מה של כבוד, שכן הם מקשרים בכבלי נחושת את הכפר הזעיר והנידח עם כל רחבי הממלכה. ואולם חפצי הדואר האחרים נאלצים להצטופף יחדיו, משקל לחבילות ושקי מכתבים, ספרים, תיקיות, פנקסים, כרטיסיות רישום וקופות המצלצלים העגולות המקרקשות, מאזניים ומשקולות, עפרונות שחורים, כחולים, אדומים וסגולים, קרסים ומהדקים, שרוכי קשירה, שעוות חותם, ספוג לח ומַספֵּג, גומי ערבי, סכינים, מספריים ועצם לקיפול דפים, כל מגוון כלי העבודה של שירות הדואר מגובבים בערבוביה מסוכנת על משטחו הצר כאמת יד של שולחן הכתיבה, ובמגירות ובקופסאות הרבות נערמים בהמוניהם ניירות שונים ומגוונים. אבל הפזרנות המדומה שבבליל החפצים הזה אינה אלא אחיזת עיניים, שכן בחדרי חדרים מונה המדינה כל אחד ואחד מאביזריה הזולים בדקדקנות חסרת רחם. החל בעיפרון השחוק וכלה בבול הקרוע, החל בנייר הסופג הממורטט בקצותיו וכלה בשארית הסבון המשומש בכיור הפח, החל בנורה המאירה את המשרד וכלה במפתח הברזל הנועל אותו, קופת המדינה תובעת מעובדיה מפורשות דין וחשבון על כל פריט ציוד ציבורי שיש בו שימוש או שיצא מכלל שימוש. ליד תנור הברזל תלויה רשימת מלאי מקיפה, מודפסת במכונת כתיבה, שעליה מתנוססים חותמת רשמית ושם משורבט בכתב יד המעניק לה משנה תוקף, והיא מפרטת בדקדקנות פנקסנית אפילו את נוכחותו של הפחות והזניח שבחפצי השירות במשרד הדואר הנדון. חפץ שאינו מופיע ברשימה מקומו לא יכירנו בתחום המשרד ולהפך, כל פריט שנמנה בה חייב להימצא בו ולהיות בהישג יד בכל רגע נתון. זהו סדר הדברים וזה חוקם, כיאה וכיאות למשרד ממשלתי. מן הדין היה לרשום ברשימת המלאי המודפסת הזאת גם את האדם המרים את שמשת האשנב יום־יום בשמונה בבוקר ומפיח חיים באביזרים שעד אותו הרגע היו מוטלים שם בלא רוח חיים, פותח את שקי הדואר, מטביע חותמת על המכתבים, מפקיד את הכספים, כותב את הקבלות, שוקל את החבילות, מריץ על הנייר את העפרונות הכחולים, האדומים, הסגולים ורושם צפנים משונים, מרים את שפופרת הטלפון ומפעיל את הסליל במכשיר הטלגרף. אבל מתוך התחשבות כלשהי אותו אדם, הידוע לציבור כעובד דואר או פקיד דואר, אינו מופיע ברשימה. שמו כתוב במסמך רשמי אחר השמור במגירה אחרת ובמדור אחר של הנהלת הדואר, אבל גם הוא כמוהם רשום ומנוי ונתון לביקורת ולפיקוח. בתוך תחום השרד הזה, שסמל הנשר הממלכתי מקדשו, לא חל לעולם שינוי ניכר. החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי. בחוץ, סביב הבניין, עצים מלבלבים ושבים ועומדים בשלכת, ילדים גדלים וישישים מתים, בניינים נחרבים ושבים וקמים בדמות אחרת, ואילו המשרד הממשלתי בן בלי גיל הוא, אין הוא משתנה לעולם, וכי יש הוכחה טובה מזו למרותו חסרת המצרים בארץ ובשמיים? שכן תחת כל חפץ שמתבלה או אובד, שמתעקם ומתפרק בתחומי המרחב המשרדי יוזמן ויסופק פריט אחר, זהה לחלוטין, בידי הרשות הממונה, להמחיש את עליונות המדינה מול הפכפכותו של יתר העולם. התוכן חולף־עובר לו, הצורה עומדת על כנה. על הקיר תלוי לוח שנה. כל יום נתלש ממנו דף, שבעה דפים בשבוע, שלושים בחודש. כשלוח השנה מתדלדל ומגיע לסופו ב-31 בדצמבר, מוזמן חדש במקומו, במתכונת זהה, בגודל זהה, בדפוס זהה: השנה היא שנה אחרת, אבל לוח השנה אחד הוא. על השולחן מונח פנקס חשבונות מחולק לעמודות. כשנמלא העמוד השמאלי חיבורי מספרים עד סופו נמשך הסכום בעמוד הימני, וכך מעמוד לעמוד. כשנכתב הדף האחרון בפנקס עד תומו יותחל פנקס חדש, מאותו הסוג, באותה המתכונת, זהה לחלוטין לקודמו. דבר שנעלם ואיננו, שב ומופיע בלי שינוי ביום המחרת, כמוהו כמלאכת המשרד, וכך מונחים תמיד על לוח העץ אותם החפצים, תמיד אותם הדפים והעפרונות והקרסים והטפסים אחידי הצורה, תמיד אחרים ואף על פי כן זהים. דבר אינו כלה במרחב הממלכתי הזה, דבר אינו מיתוסף, זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך. רק קצב ההתבלות וההתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, אחר כך הוא נגמר ומוחלף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש, נורה – שלושה חודשים, לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף, לאדם שיכלה את ימי חייו בישיבה עליו – שלושים או שלושים וחמש שנות תעסוקה, אחר כך יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג. במשרד הדואר של קלַיין־רַייפלינג, כפר חסר חשיבות בסמוך לקְרֶמס, כשעתיים נסיעה ברכבת מווינה, פריט המלאי בר־ההמרה הזה, הלוא הוא "עובד המדינה", נמנה בשנת 1926 עם המין הנשי, ומאחר שהסניף הזה אינו מן הגדולים, הקצו לה הרשויות את התואר "סייעת דואר". מבעד לשמשת הזכוכית לא ניתן לראות הרבה יותר מצדודית נשית צעירה, חביבה וחסרת כל ייחוד, ששפתיה צרות במקצת, לחייה חיוורות במידת־מה ותחת עיניה צללים אפרפרים; בערב, כשעליה להדליק את המנורה החשמלית שאורה החד מאיר כל קו, ישגיח מבט בוחן בכמה קמטים קלים על מצחה ובזוויות עיניה. אף על פי כן, העלמה הזאת – לבד מהחלמיות בחלון ומעציץ הסמבוק רחב המידות ששמה היום בקערת הרחצה העשויה מפח – עדיין רעננה היא עשרת מונים מכל הפריטים האחרים במשרד הדואר של קלַיין־רַייפלינג, ודומה שתהיה ראויה לשימוש עוד עשרים וחמש שנים לפחות. עוד אלף אלפי פעמים יעלו ויורידו אצבעות ידה החיוורות את מחיצת הזכוכית המצטלצלת. עוד מאות אלפים ואולי מיליונים של מכתבים תוכל להשליך על המכתבה באותה תנועה סיבובית של פרק יד ימין ועוד מאות אלפי או מיליוני פעמים תנחית את חותמת הפליז המושחרת על הבולים באותה חבטה קצרה ורמה. מן הסתם אפילו ישתפר וישתכלל המפרק המתורגל וימלא את תפקידו מתוך היסח דעת גדול יותר וניתוק הולך וגדל מן הגוף הער. רבבות המכתבים יהיו לעולם מכתבים אחרים, אבל יישארו מכתבים. הבולים בולים אחרים יהיו, אבל יישארו בולים. הימים ימים אחרים יהיו, אבל כל יום ויום יחולק בין שמונה לשתים־עשרה, בין שתיים לשש, ובכל שנות השגשוג והקמילה תחזור העבודה ותישנה שוב ושוב ושוב. אפשר שפקידת הדואר בהירת השיער עצמה מהרהרת מאחורי אשנב הזכוכית שלה בהתרחשויות עתידיות כאלה בשעת הבוקר הקיצית השקטה, ואולי היא רק חולמת לה בהקיץ. מכל מקום, ידיה החליקו בחוסר מעש מן הדלפק אל חיקה, ושם הן נחות בשיכול, דקות, עייפות, חיוורות. בבוקר יוּלי כזה, הבוער כחול כל כך ויוקד בלהט, אין לו למשרד הדואר של קליין־רייפלינג שום סיבה לחשוש מעבודה, מטלות הבוקר הושלמו, הינטֶרפֶלנֶר, הדוור הגיבן הנוהג ללעוס טבק, כבר חילק מזמן את המכתבים, לפני הערב לא יגיעו חבילות ודוגמיות של סחורות למשלוח מהמפעל ולכתוב למישהו אין לתושבי הכפר כעת לא חשק ולא פנאי. האיכרים עודרים הרחק בכרמים, ראשיהם מוצלים בכובעי קש בעלי תיתורה שרוחבה מטר, הילדים משתובבים בנחל ברגליים יחפות, חופשיים מלימודים, אבני המדרכה המגובננות עומדות ריקות ברחוב בחום הצהריים הרותח כמתכת מלובנת. כמה טוב שהיא עכשיו בין ארבעה כתלים וכמה טוב שהיא רשאית לחלום. הניירות והטפסים ישֵׁנים במגירותיהם ובאצטבאותיהם בצילן המלאכותי של הרפפות המוגפות, מתכת המכשירים ממצמצת עצלה ועמומה באפלולית המופזת. דממה שורה על העצמים כאבק זהוב עבה, רק בין החלונות הסגורים מנעימים כינורותיהם הדקים של היתושים והצ'לו החום של דבורה אחת נעימות קיץ זעירות. דבר לא זע בחדר הקריר זולת שעון הקיר בעל מסגרת העץ שבין החלונות. בכל שנייה הוא בולע בגרגור עמום טיפה של זמן, אבל הקול הזה, הדק, החדגוני, מפיל תרדמה דווקא ולא מעורר. כך יושבת לה סייעת הדואר במין שיתוק ער ונעים בעולמה הקטן הנם את שנתו. לאמיתו של דבר עמדה לעסוק במלאכת יד, המחט והמספריים כבר מוכנים לפניה, אבל הרקמה צנחה ארצה בפקעת קמוטה ולה לא היה הרצון או הכוח להרימה. באיברים רכים ובנשימה רפה היא נשענת לאחור בכיסאה ומתמסרת בעיניים עצומות לפכפוך הנדיר והמענג של בטלה מוצדקת. ואז פתאום: טַק! היא ניעורה בבהלה. ושוב, חזק יותר, מתכתי יותר, תובעני יותר: טק, טק, טק. מכשיר הטלגרף הולם בפראות, מנגנונו פוצח בטרטור: מברק – אורח נדיר בקלַיין־רַייפלינג – מתדפק בנימוס. פקידת הדואר מקיצה באחת מתרדמת החושים העצלה, קופצת אל השולחן הנייד ומפעילה את הסליל. אבל עוד קודם שהיא מפענחת את המילים הראשונות של הכתב המסתלסל, גועש הדם בעורקיה ומציף את פניה. שכן זאת לה הפעם הראשונה בכל שנות עבודתה שהיא רואה את שמה על גיליון של מברק. היא קוראת פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים את הטלגרמה שעתה נפלטה כולה מן המכשיר הנוקש ואינה מבינה את פשרה. כי איך? מה? מי זה שולח לה מברק מפּוֹנטרֶזינָה? "כּריסטינֶה הוֹפלֶהנֶר קליין־רייפלינג, אוסטריה, מוזמנת מאוד, מצפים לך בכל רגע, בכל יום שתרצי, רק הודיעי קודם בואך במברק. ברכות קְלֵייר – אַנתוֹני." היא תוהה: מיהי או מיהו אַנתוֹני אלה המצפים לה? אולי אחד העובדים חמד לו לצון? אבל פתאום היא נזכרת שלפני שבועות סיפרה לה אמא שהדודה עתידה לבוא לאירופה בקיץ, ואכן, שמה הוא קלרה. ואנתוני, זה בוודאי שמו הפרטי של בעלה, אמא כינתה אותו תמיד רק אַנטוֹן. כן, ועכשיו מתחדד זיכרונה, לפני כמה ימים הרי הביאה בעצמה מכתב לאמא משֶׁרבּוּרג, וזאת עטתה על פניה ארשת סוד ושמרה את תוכנו בליבה. אבל המברק הלוא ממוען אליה, כריסטינה. האם היא שתוצרך בסוף לבקר את הדודה בפּוֹנטרֶזינָה? זה לא הועלה מעולם על הפרק. שוב ושוב היא נועצת את מבטה בגיליון הנייר שטרם הודבק, המברק הראשון שנשלח לכאן אליה אישית, קוראת ושבה וקוראת את המברק המוזר, אובדת עצות, סקרנית, ספקנית, נבוכה. לא, היא אינה יכולה לחכות עד הצהריים. עליה לשאול את אמא מייד מה פשר הדבר. בתנועה חדה היא חוטפת את המפתח, נועלת את המשרד ויורדת בריצה אל הדירה. מעוצם ההתרגשות היא שוכחת לנתק את זרוע הטלגרף. וכך נוקש לו פטישון הפליז עוד ועוד ועוד בחדר הריק, קוצף על היחס המזלזל, נוקש ונוקש בלא מילים על הנייר הריק. שוב ושוב מתגלה שמהירותה של תשדורת האלחוט החשמלית נשגבת מבינתנו משום שהיא עולה בזריזותה על מחשבתנו. שכן קומץ המילים האלה, שניחתו על המחנק המהביל שבמשרד האוסטרי כברק לבן וחסר קול, נכתבו דקות מעטות בלבד קודם לכן בצל קרחונים צונן תחת שמי אֶנגַדין זכים וכחולים־בוהקים במרחק שלוש ארצות משם, ועוד לפני שיבש הדיו על טופס המוען כבר הלמו מובנו והוראתו בלב נרעש. ואלה היו פני הדברים: אַנתוֹני ואן בּוֹלֶן, הולנדי שהשתקע בדרום ארצות־הברית לפני שנים רבות וסחר בניירות ערך של כותנה, אדם טוב־מזג, כבד־הליכות ובעיקרו של דבר מחוסר חשיבות של ממש, גמר זה עתה לאכול את ארוחת הבוקר על המרפסת – כלילת הזכוכית והאור – של מלון 'פּאלאס'. כעת באה שעתו של השיא הניקוטיני של ה-Breakfast, סיגר ההָוָאנה הבולבוסי, החום־שחור, שהובא לכאן במיוחד ממקום גידולו בקופסת פח אטומה. כדי ליהנות מלוא ההנאה מן השאיפה הראשונה, שאין כמוה להשיב את נפשו של המעשן הוותיק ולמוד התענוג, הניח האדון הכרסתני במידת־מה את רגליו על כיסא הנצרים שמולו, גולל את מפרש הנייר המרובע ורחב המידות של ה'ניו־יוֹרק הֶרַלד' והפליג עימו אל ים הדפוס הגדול לבלי חקר של שערי החליפין ותעריפי המסחר בניירות ערך. רעייתו היושבת בצידו האחר של השולחן, קלֵייר, שלפנים היה שמה סתם קלרה, פילחה בינתיים בשעמום את אשכולית הבוקר שלה. שנות נישואיהם הרבות לימדוה שאין כל טעם לנסות להבקיע בשיחה את חומת הנייר שבעלה פורש מולה בוקר־בוקר. לכן ששה למראה הנער־השליח החינני של המלון, שצץ פתאום לנגד עיניה בכובע מצחה חום ולחיי־תפוח, ובידו הדואר של הבוקר: על המגש היה רק מכתב אחד. אף על פי כן, דומה היה שתוכנו מסעיר את רוחה, שכן כאילו לא למדה דבר מניסיונות העבר החוזרים ונשנים, ביקשה להפריע את קריאת הבוקר של בעלה: "אנתוני, רגע אחד," ביקשה. העיתון לא זע. "אני לא רוצה להפריע לך, אנתוני, הקשב רק שנייה אחת, זה עניין דחוף. מֶרי–" בלי משים ביטאה את השם האוסטרי במבטא אנגלי" – מרי ביטלה את בואה. היא אומרת שלא תוכל לבוא, אף על פי שהיא רוצה מאוד, אבל מצב ליבה רע, רע מאוד, והרופא סבור שלא תעמוד באלפיים המטרים. זה לא בא בחשבון. אבל אם נסכים היא תשמח לשלוח אלינו לשבועיים במקומה את כריסטינה, אתה זוכר, הצעירה, הבלונדית. ראית תצלום שלה פעם לפני המלחמה. היא אמנם עובדת ב-Post Office אבל מעולם לא יצאה לחופשה של ממש ואם תבקש תקבל אותה מייד, ואחרי כל כך הרבה שנים היא תשמח כמובן 'לסור לבקרך, קלרה היקרה, ואת אנתוני הנכבד' וכו' וכו'." העיתון לא זע. סבלנותה של קלייר פקעה. "נו, מה אתה חושב, שנזמין אותה?... בוודאי לא יזיק ליצור המסכן לשאוף קצת אוויר צח, ואחרי ככלות הכול, מן הראוי לעשות זאת. אם כבר הגעתי עד הנה באמת כדאי שאכיר את בת אחותי, הרי כבר אין לנו שום קשר בכלל. יש לך איזו התנגדות שאזמין אותה?" העיתון רישרש קלות. תחילה היתמרה טבעת עשן הוואנה מעל שוליו הלבנים, עגולה, כחולה ויפה, ואחר כך נשמע הקול העמוק והאדיש: "Not at all. Whyshould I?" בהצהרה תמציתית זאת תמה השיחה והחל גורל. הקשר חודש לאחר עשרות שנים, שכן למרות צלילו הכמעט אצילי של השם לא היה "ואן" אלא "ואן" הולנדי רגיל ותו לא, ואף על פי שבני הזוג שוחחו ביניהם באנגלית לא היתה קלֵייר ואן בּוֹלֶן זאת אלא אחותה של מַארִי הוֹפלֶהנֶר ולפיכך דודתה ללא עוררין של סייעת הדואר בקליין־רייפלינג. לפני יותר מרבע מאה עזבה את אוסטריה עקב סיפור מפוקפק קמעה שאותו לא זכרה כעת אלא במעומעם – הזיכרון שש תמיד לחוש לעזרתנו – ושגם אחותה לא הרחיבה את הדיבור עליו באוזני בנותיה מעולם. אבל בימים ההם חוללה הפרשה סערה גדולה והיתה עלולה להביא לתוצאות חמורות עוד יותר אלמלא דאגו גברים חכמים וזריזים לסכל בעוד מועד כל עילה שתתקבל בברכה אצל הציבור הסקרן. בזמן ההוא עדיין היתה גברת קלייר ואן בולן העלמה קלרה, נערת מדידה פשוטה בסלון אופנה מהודר בקוֹהלמַרקט. ואולם עיניה הבורקות וגופה הגמיש טבעו חותם הרסני בליבו של תעשיין עץ מקשיש שליווה את אשתו למדידה. בתוך ימים מעטים התאהב היועץ הכלכלי העשיר והשמור למדי מעל לאוזניו במקסמיה השופעים והתוססים של קלרה הבלונדינית בכל פחז הרגשות הנואש של גבר מזדקן, ורוחב יד שהיה חריג אפילו בקרב חוגיו שלו זירז את תהליך החיזור. עד מהרה יכלה הדוגמנית בת התשע־עשרה, למורת רוחה הרבה של משפחתו המכובדת, להציג לראווה בעת טיול בכרכרה בגדים ומעילי פרווה מהודרים שבמהודרים שעד אז היתה רשאית רק להצעידם מול הראי לפני לקוחות רטנוניים ותובעניים על פי רוב ושכעת היו רכושה שלה. ככל שלבושה היה מהודר יותר כך גדל חינה בעיני מיטיבה המקשיש, וככל שגדל חינה בעיני היועץ הכלכלי, שפרשיית האהבים הלא־צפויה היכתה אותו בסנוורים, כך גברה פזרנותו. כעבור כמה שבועות כבר דשה ולשה את ליבו כל כך, עד שמונה פרקליט במלוא החשאיות להכין את מסמכי הגירושים והיא עמדה להיות לאחת מן העשירות שבנשות וינה – אלא שאז, בפרץ של טיפשות, התערבה רעייתו, שקיבלה מכתבי אזהרה אלמוניים. בחרונה המוצדק על כך שאחרי שלושים שנה של נישואים שלווים שוחררה פתאום מן הרתמה כסוס צולע, קנתה אקדח והפתיעה את הזוג המוזר בזמן שהתעלסו בקן אהבים מרוהט ברהיטים חדשים. בלי להכביר מילים ירתה הרעיה מוכת החרון שתי יריות היישר אל משביתת הנישואים, שאחת מהן החטיאה את מטרתה וחברתה פגעה במעלה זרועה. הפציעה אמנם התגלתה כקלה מאוד, ואולם כל הנלווה אליה היה מביך ביותר: שכנים בהולים, קריאות רמות לעזרה מבעד לחלונות מנופצים, דלתות נפרצות בכוח, התעלפויות וסצנות דרמטיות, רופאים, משטרה, איסוף ראיות ולבסוף – מחויב המציאות כנראה – המשפט, שכל הנוגעים בדבר חששו מן השערורייה הכרוכה בו במידה שווה. למרבה המזל, לשירותם של אנשים עשירים – לא רק בווינה, אלא בכל מקום – עומדים עורכי דין ממולחים האמונים על מלאכת השכחתן של פרשיות מרגיזות, והמעולה שבהם, היועץ המשפטי קַרפּלוּס, הקהה מייד את עוקצו המאיים של העניין. הוא הזמין את קלרה בנימוס אל משרדו. היא הופיעה בלבוש הדור ובתחבושת חיננית וקראה בסקרנות את החוזה, שעל פיו עליה להתחייב שתעזוב לאמריקה עוד לפני זימון העדים, ושם, נוסף על תשלום פיצויים חד־פעמי, ישולם לה סכום כסף מסוים באחד בכל חודש אצל Lawyer כלשהו במשך חמש שנים בתנאי שתסכור את פיה. קלרה, שבלאו הכי לא ששה לחזור להיות נערת מדידה בווינה אחרי השערורייה הזאת ושגורשה ממילא מביתה בידי משפחתה, ריפרפה בנחת על ארבעת דפיו הגדולים של ההסכם, חישבה מהר את הסכום, מצאה שהוא גבוה להפתיע ודרשה מייד אלף גולדנים נוספים. גם הם ניתנו לה, וכך חתמה בחיוך חטוף על ההסכם, נסעה מעבר לאוקיינוס ולא התחרטה על החלטתה מעולם. עוד במהלך ההפלגה לשם הוצעו לה הצעות נישואים לא מעטות ועד מהרה הכריעה אחת מהן את כל השאר: ב-Boarding-House בניו־יורק הכירה את ואן בולן שלה, שהיה אז רק עמיל זוטר של חברת יצוא הולנדית, אבל השכיל לפתוח עד מהרה עסק עצמאי בדרום עם ההון הקטן שהביאה עימה, שאת מוצאו הרומנטי לא ניחש מעולם. כעבור שלוש שנים היו להם שני ילדים, כעבור חמש שנים בית, כעבור עשר רכוש נכבד שהמלחמה לא רק שלא רמסה באכזריות כשם שעשתה באירופה, אלא הכפילה ושילשה אותו אצלם ובכל היבשות האחרות. שני בניהם הבוגרים וברוכי הכפיים כבר השתתפו כעת בסוכנות לניירות ערך של אביהם וכך יכלו שני ההורים המבוגרים להרשות לעצמם אחרי שנים לצאת במצפון שקט לטיול ממושך ונינוח באירופה. וראו זה פלא: ברגע שהפציע חופה השטוח של שֶׁרבּוּרג מן הערפל, בשבריר שנייה מהיר כברק, השתנו רגשותיה של קלייר למולדתה מקצה לקצה. אף על פי שזה מכבר היתה לאמריקנית בכל ליבה ובכל מאודה תקפו עליה געגועים פתאומיים לימי נעוריה רק משום שרצועת האדמה הזאת היא אירופה: בלילה חלמה על לולי התינוקות הקטנים שהיא ואחותה ישנו בהם זו לצד זו, אלפי פרטים ופרטי־פרטים שבו ועלו בזיכרונה, ופתאום נמלאה בושה שזה שנים לא כתבה ולו שורה אחת לאחותה המרוששת והאלמנה. הדבר הציק לה ולא הרפה: עוד מכבש הירידה מן האונייה שיגרה את המכתב ההוא ובתוכו שטר של מאה דולרים והזמנה להתארח במלונם. כדי להעביר כעת את ההזמנה אל הבת לא היה על גברת ואן בולן אלא לרמוז בידה וכבר חש אליה הנער־השליח בלבוש השרד החוּם והביא לה לבקשתה המרומזת טופס־מברק ואחר כך אץ־רץ אל סניף הדואר, מהדק את כובע המצחה על אוזניו ובידו הדף הכתוב. כעבור דקות מספר זינקו התווים ממכשיר הטלגרף המתקתק מעלה אל אגודת כבלי הנחושת המיטלטלים על הגג, והמסר, מהיר שבעתיים מן הרכבות המשקשקות, זריז לאין ערוך מן המכוניות שענני אבק מתאבכים מאחוריהן, גמא אלף קילומטרים של חוטי חשמל וניתז החוצה בהבזק אלחוט אחד ויחיד. בן רגע נחצה הגבול כבדילוג, בן רגע נחצו חבל פוֹראַרלבֶּרג בעל אלף הפסגות, ליכטנשטיין כלילת החן, חבל טירול מרובה העמקים, והמילים, שלבשו צורה אחרת כבמטה קסם, כבר טסו להן ממרומי הקרחונים היישר אל עמק הדנובה, לתוך שנאי בעיר לִינץ. שם נחו שניות אחדות ואחר כך, חיש־מהר, גלשה ההודעה מן החיבור החשמלי שעל גג המשרד בקליין־רייפלינג וירדה אל מכשיר הטלגרף המחריד נפשות ומשם ניחתו על לב נדהם, נבוך וקודח מסקרנות.