הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
1
5
0
4
הנערה מהגן

הנערה מהגן


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
1
5
0
4
44 
44 
גודל (עמ'): 212
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

בעיירה קטנה ליד טהראן, בצל עצי הפרי שבבוסתן ובין‭ ‬הקירות‭ ‬הלבנים‭ ‬של‭ ‬ביתה‭ ‬רחב‭ ‬הידיים, מנהלת‭ ‬משפחת‭ ‬מאלכותי‭ ‬היהודית‭ ‬את‭ ‬חייה‭ ‬הנוחים. לאשר‭ ‬מאלכותי‭ ‬יש‭ ‬כמעט‭ ‬הכל - עסקים משגשגים, משפחה תומכת ואישה צעירה ומושכת. אבל את הדבר שאליו הוא מתאווה יותר מכל, הוא עדיין לא קיבל: בן. יורש עצר שימשיך את דרכו ויהיה עדות חיה לגבריותו.


כיוון‭ ‬שרחל‭ ‬מאלכותי‭ ‬לא‭ ‬מצליחה‭ ‬לתת‭ ‬לבעלה‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬היחיד‭ ‬שהוא‭ ‬רוצה‭ ‬ממנה, היא לכודה בנישואים מדכאים, חרדה לגורלה ואכולת קנאה כלפי הנשים סביבה, שגורלן שפר עליהן. ‬ כשאשר‭ ‬מציב‭ ‬בפני‭ ‬רחל‭ ‬אולטימטום‭ ‬ומודיע‭ ‬לה‭ ‬שאם‭ ‬לא‭ ‬תהרה‭ ‬עד‭ ‬האביב‭ ‬היא‭ ‬תגורש, היא מחליטה לעשות הכל כדי להציל את נישואיה. אבל‭ ‬בדרך‭ ‬להגשמת‭ ‬חלומה‭ ‬להעניק‭ ‬לבעלה‭ ‬ילד, היא‭ ‬נאלצת‭ ‬לקבל‭ ‬החלטות‭ ‬קשות‭ ‬מנשוא‭ ‬שתוצאותיהן‭ ‬עלולות‭ ‬להיות‭ ‬הרסניות‭ ‬עבור‭ ‬שאר‭ ‬בני‭ ‬הבית.

‬"הנערה‭ ‬מהגן" ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬עוצמתי‭ ‬ונוגע‭ ‬ללב, ‬החושף‭ ‬את‭ ‬מורכבות‭ ‬החיים‭ ‬בצל‭ ‬החלטות‭ ‬גורליות.

"‬בספר‭ ‬הביכורים‭ ‬המדהים‭ ‬שלה, פורוטאן‭ ‬מתארת‭ ‬את‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬של‭ ‬משפחתה‭ ,‬כדי‭ ‬למזג‭ ‬את‭ ‬החוכמה‭ ‬עם‭ ‬המסורות‭ ‬של‭ ‬טהראן‭ ‬העתיקה. הספר‭ ‬המרתק‭ ‬הזה -‭ ‬על‭ ‬קנאה, הקרבה‭ ‬ובגידה‭- ‬והדמויות‭ ‬המתוארות‭ ‬מקרוב‭ ‬ומבפנים, ‬לא‭ ‬יישכחו‭ ‬במהרה".
בוקליסט

המשך קריאה
  • ISBN: 10-278923
  • גודל (עמ'): 212
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 15/08/2017
  • שם המחבר: פראנז פורוטאן
  • תורגם ע"י: עידית שורר
  • זמין להשאלה: כן

1

במבואות לוס אנג׳לס, באחד הפרוורים המתפרשים לכל עבר בחיקם של ההרים הזהובים והיבשים, יש בית, ולבית יש גן. בערבים החמימים של שלהי הקיץ מטריפים את הדעת ניחוחותיהם של היערה והיסמין. עציצי חרס עם גרניום וקוֹסמוֹס מנוּצֶה מקיפים את החצר. ליד הקיר האחורי צומח עץ רימון. עץ תאנה מבחיל את פירותיו בסוף הקיץ, סוכת הגפן מסתירה את אשכולותיה בין העלים, ענפי עץ התפוח כמעט נוגעים באדמה בסתיו, ועץ התפוז הטובל בשמש של דרום קליפורניה נושא פרי כל השנה. ענפי מנתה דקיקים זוחלים ומכסים את האדמה, ופרחי כובע הנזיר פורחים בשלל צבעים. הגן שייך לקשישה אחת. שמה מַהבּוּבֶּה מַאלַכּוּתי. פירוש שמה הפרטי, ״האהובה מכול״. פירוש שם משפחתה, ״של השמימי״.

מהבובה מטפלת בעצים ובפרחים בגנה, ועפר מצטבר בחריצי ידיה. היא טופחת קלות על הגזעים של עציה ומדברת אליהם ברוך. ״את זה אתם חייבים ללמוד,״ היא אומרת להם. ״שהמילה גן עדן באנגלית, מקורה בפרסית, פַּרדיז, והיא מציינת ׳מקום בין חומות, מקום מטופח המופרד ממרחבי הטבע׳.״ היא משוחחת עם ורדיה, מרימה גבעול קוצני ואומרת, ״קודם כול אני מגרדת את קצה הגבעול שלך.״ היא מקציעה בסכין קטן את הגבעול. ״אחר כך קושרת אותך אל גבעול של ורד אחר.״ היא כורכת את שני המקלות בחוט משיחה ונועצת אותם באדמתו של עציץ קטן. היא משקה את המקלות החשופים ומחכה בדממה עד שהמים ייספגו. אחרי שהות ארוכה היא אומרת, ״אתם תשתרשו, וברגע שיהיו לכם שורשים, תוכלו לגדול באדמה של כל גן.״ גנה שופע ורדים פורחים, צהובים, ורודים, מקצתם שמוטי עלים, ועלי הכותרת של אחרים מפוספסים באדום ולבן, אחדים עזי ניחוח ואחרים חסרי ניחוח, חלקם ארוכי גבעול ואחרים צומחים בשיחים נמוכים. מדי שנה היא מרכיבה עוד ועוד ייחורים, מחפשת ורד שצבעו וניחוחו זכורים לה מגן אחר.

מהבובה נושאת עמה סיפורים. הם זורמים ממנה וממלאים את החללים שבהם היא שוכנת, כמו רוחות רפאים מורעבות, מתחננים להתקיים. לפעמים היא שוכחת את ממדיו של המרחב הזה, את אילוצי הזמן, וגולשת אל העבָר של סיפוריה. צופר קצר־רוח של מכונית מצפצף ברחוב ליד ביתה, ובעיני רוחה מהבובה צועדת בחיפזון ברחובותיה הצפופים של טהרן, והיא שוב אישה צעירה שמצמידה את ספריה אל חזהּ, עקבי נעליה נוקשים על המדרכה, עיניה ממוקדות בפינת הרחוב הבאה, בפנייה שאחריה ובשער של דאנֶש סארַיֶא עאלי. היא מברכת את המנהל שממתין בחוץ כדי להבטיח שבנות חסותו יגיעו בשלום. היא נכנסת לבניין, עולה במדרגות ופוסעת במסדרון השיש אל הכיתה, על ריח הגיר שבה, מכתבות העץ, המיית הבנות המדברות והצוחקות. מורה נכנס, והבנות קמות מיד ומברכות אותו פה אחד, סָלאם אָגָא מוֹהֶבּי, והוא משיב, כיתה, נא לשבת, לוקח את הגיר ומתחיל לכתוב על הלוח. מהבובה מעתיקה בקדחתנות למחברת עמוד אחרי עמוד, ובסוף השנה, שוב ושוב ושוב, היא זוכה להכרה כתלמידה המצטיינת והמחוננת מכל התלמידות. המנהל מכריז את שמה, והיא שומעת מחיאות כף עד ששכנה צועקת באנגלית, ״אני באה, רק רגע.״ מהבובה מביטה סביבה כאילו התעוררה מחלום.

היא זוכרת את הגן מילדותה. חומת לבֵנים גבוהה חצצה בינו ובין רחובות המַהַלֶה היהודי בכרמנשאה. בין החומות הללו צמח גן נסתר, מוריק, שופע פרחים ועצי פרי. הוא הקיף את אחוזת המשפחה, ובתווך בין המבנים הייתה חצר פנימית, מוקפת מכל עבריה בבית המשפחה. מזרקה גדולה גרגרה במרכז החצר.

למהבובה יש תצלום שלה בצעירותה על רקע המזרקה הזאת. היא כבר נשואה וחוזרת לבקר את רחל ביום שמוכרים את אחוזת המשפחה בכרמנשאה. שאר בני המשפחה, אלמנתו של יוּסף וכל ילדיה, יעקרו לטהרן ויגררו אחריהם את רחל הקשישה והמרירה, וזו תנאץ ותקלל את הגורל ואת אלוהים ואת כל אחד מבני המשפחה כל הדרך לשם ועד סוף ימיה, שאותם תוציא בעליית הגג של בית המידות החדש ברחוב שאה רֶזָה בצעקות מבעד לחלון הפתוח כדי שכל העוברים והשבים מתחת ישמעו איך גזלו ממנה את הונה.

בביקור האחרון ההוא, מהבובה חזרה ושאלה את רחל, ״איך אמא שלי מתה?״

והזקנה ישבה בשקט, מרוכזת, מהורהרת. לבסוף הרימה את מבטה אל מהבובה והשיבה, ״אמרתי לך אלף פעמים, אלף פעמים. דֶג מַרְג שוֹד, היא מתה מצער.״

בדרך כלל כך הסתיימה השיחה ביניהן, אבל מהבובה ידעה שאולי זאת ההזדמנות האחרונה לקבל תשובה מרחל, לכן אזרה אומץ, הישירה מבט לעיניה של הקשישה ושאלה, ״איזה צער?״

״דֶג. דֶג. כזה שחונק אותך. שתופס אותך בגרון. דֶג,״ אמרה רחל ואחזה בצווארה שלה בידה הגרמית. ״כל הכעס וכל העצב מצטברים בפנים, ואין לך קול לצעוק אותם אל השמים, לכן את חייבת לבלוע אותם. עד שהם נהפכים בפנים לרעל ואוכלים לך את הלב.״

״מה היה מקור הצער?״ שאלה מהבובה.

״מאיפה לי לדעת? למה את שואלת אותי?״

״כי היית שם.״

רחל הביטה החוצה מהחלון, אל הגנים. זה היה בסוף הקיץ. העלים היו ירוקים, מאובקים. האוויר נשא את צינת הסתיו הממשמש ובא.

״הייתי שם,״ אמרה.

״וראית.״

״כן. ראיתי,״ אמרה רחל. הוא הביטה במהבובה רגע קט והנידה את ראשה. היא הפנתה שוב את ראשה להשקיף מהחלון ואמרה, ״את חושבת שיכולתי לעשות משהו? לא הייתה לי ברירה, בדיוק כמו לה. גם אני ידעתי מספיק צער. אבל היא הייתה יותר חלשה ממני.״

״מה ראית? תספרי לי מה ראית.״

״עזבי אותי במנוחה,״ אמרה רחל. ״אני פה, את הבית שלי מכרו לי מתחת לרגליים, ולא נשאר לי כלום משלי חוץ מהמטפחת על הראש, והגנבת הזאת מוכרת כל מה שהיא מצליחה להניח עליו את היד, מוכרת את העושר שאני צברתי, ואני, שהייתי מלכה, עכשיו אני קבצנית... ואת באה הנה עם השאלות שלך לגנוב ממני את מעט השלווה שעוד נשארה לי?״

מהבובה קמה בשקט והביטה בזקנה הנועצת בה מבט זועף. ״אני הולכת,״ היא אמרה.

״לכי. לכי לעזאזל עם כל האחרים. לכי ואל תבואי אף פעם לבקר אותי!״

מהבובה כן ראתה שוב את רחל, בטהרן, אבל תמיד בקרב בני משפחה וקרובים רבים, ולא הזדמן להן לשוחח בארבע עיניים. כשהייתה רחל זקנה מכדי להשתתף בהתכנסויות המשפחתיות, ראתה אותה מהבובה מציצה מבעד לווילונות בחלון של עליית הגג בכל פעם שצלצלה בפעמון הבית ברחוב שאה רזה. לפעמים רחל רק הסתכלה עליה ונסוגה לתוך החדר החשוך. לפעמים היא התכופפה מבעד לחלון הפתוח וחירפה אותה בצעקות. אבל אז כבר ידעה כל השכונה על הזקנה בעליית הגג, ואנשים צחקו ממנה או החישו את צעדיהם כשחלפו ליד הבית. כשרחל מתה, נשמתה יצאה בבת אחת. הרופא יצא מחדרה ואמר, ״היא הייתה רק קליפה. זקנה כל כך. לא נשאר ממנה כלום, רק הנשימה האחרונה הזאת.״

זה היה בקיץ, בשנת 1977, לפני שהסטודנטים יצאו לרחובות. כשהגיעה שנת 1978, למהבובה לא היה עוד מה לעשות בטהרן. כל מי שהכירה מת או עזב את איראן. מהבובה ארזה אפוא מזוודה אחת, ריפדה את מעילה בכסף, והחביאה את יהלומיה בצנצנות של פודרה וקרם. והיא זוכרת שחשבה, כשהמטוס הרים אותה כדי לקחתה הרחק, שהיא סוף־סוף נחלצת מההיסטוריה.

מהבובה נכנסת מהגן למטבח לחפש באלבום שמונח על השולחן את התמונה ההיא, שבה היא עומדת בחצר באחוזה הישנה של המשפחה. היא זוכרת שהתכוננה לקראת היום ההוא. היא משחה את פיה באדום ולבשה שמלה שחורה מחויטת ונעלה נעלי עקב שחורות עם רצועה שהקיפה את קרסוליה הגרובים בגרבי ניילון. היא אינה מצליחה להיזכר מי צילם את התמונה, אבל היא זוכרת שאחר כך הסתובבה כדי להסתכל לאחור, במזרקה שהתנוצצה מתחת לשמש הצהריים. ומאחורי המזרקה, בביתו הגבוה והמרשים של הדוד אשר. והיא ידעה שאי־שם, באחד מהחדרים הרבים בבית ההוא, רחל יושבת וממתינה.

במקום התצלום הזה, מהבובה מוצאת תמונה שגזרה מדפי מגזין תיירות לפני כמה שנים. זהו חמאם הנשים היהודיות בכרמנשאה. חדר גדול וריק ובו רק בלנית קשישה אחת בצ׳אדוֹר פרחוני כהה עומדת ליד הצינור שהזרים לאמבטיות מים חמים. מהבובה מביטה בתמונה ארוכות. היא נזכרת בבעל החמאם שעמד והמתין ליד הדלת.

מהבובה יושבת ליד השולחן, מחזיקה את התמונה ונזכרת, ואי־שם במרווחים ההולכים ומתרחבים בין צללי הבוקר המתנועעים היא רואה בעיני רוחה את רחל כנערה בת חמש־עשרה, כחצי מאה לפני שהתמונה הזאת צולמה, מביטה בתקרה של אותו חמאם, שבפסיפס מראותיו משתקפים שברי גוף מהחדר שמתחת. עכוזים וירכיים על האריחים הירוקים, רגליים מתוחות על שפת הבריכה המרכזית הגדולה, זרועות מורמות מעל לראש, גב זקוף או מעוגל, וירכיים רחבות וירכיים צרות ושדיים מדולדלים ושדיים דמויי תפוחים וחזות שטוחים של ילדות, השיער הפרוע מתחת לטבור, בטן עגלגלה או בולטת או שטוחה וצלעות מתחת לעור.

הבלנית הקשישה מקרצפת את כתפיה של רחל בכפפה גסה ומטלטלת את גופה בפראות הלוך ושוב. קשקשים של עור מת בגון אפר נושרים מזרועותיה אל רצפת השיש. חוֹרשיד, גיסתה של רחל, יושבת לצדה עירומה ומקרצפת את העור בעקב רגלה באבן ספוג. שערה השחור והשופע מכסה את כתפיה ואת שדיה, וירכיה וזרועותיה השמנמנות רוטטות עם כל תנועה. היא מפסיקה, פונה אל רחל ואומרת, ״אני לא רוצה שהרגליים שלי יהיו כמו שלך, דאדה. עם עור קשה כמו של כפרייה יחפה.״ חורשיד נועצת מרפק ברחל כדי לזכות בתשומת לבה. ״את רואה איזה עדינות ולבנות הן? גם רכות, כאילו הלכתי על שטיחי משי כל חיי.״ היא מרימה את כף רגלה עד מתחת לאפה של רחל ומנענעת את אצבעות הרגל. רחל הודפת את הרגל הצידה. חמותן זוֹלֵייחָה מעיפה בהן מבט מתרה וממשיכה למשוח את שערה הלבן באינדיגו ובחינה כדי להפוך אותו לשחור־עורב.

האדים עולים ומתעבים ומסתלסלים באוויר ונושאים ניחוחות של מי ורדים וסבון. פתאום נפתחת הדלת לרווחה, והמון של נשים ממלא את האולם. הנשים מטילות את ראשיהן לאחור ולשונותיהן מתחככות במהירות בחִכּן. צהלולי קוּלוּלוּ מצטהלים בין קמרונות האולם הגדול ומתנפצים על קירות האבן והקרמיקה, מהדהדים במסדרונות ומבשרים על בואה של כלה לפני חופתה. משרתות מאזנות על ראשיהן טסי כסף רחבים, גדושים בפירות ובממתקים, בידיהן מחצלות וכריות, והן חוצות את החמאם בדרכן אל המלתחה כדי להכין את ההילולה שתיערך אחרי קיום מצוות הטבילה. הבלנית המבוגרת ביותר מתחילה למחוא כף בקצב. היא צועדת סביב־סביב ומזמינה בתנועה מוגזמת את הנשים להצטרף אליה, עד שכל הנשים בחמאם מוחאות כף על פי הקצב שלה. היא עומדת במרכז האולם ושרה, ״שפתיים לשפתיים נצמדות...״

״שפתיים לשפתיים נצמדות,״ עונות הנשים במקהלה.

״טבור לטבור נצמד...״

״טבור לטבור נצמד.״

״עֵלי לתוך מכתש נכנס.״

״וה, וה, חַדיגֶ׳ה חאנוּם! איפה שמעת את זה?״ אומרת אישה קשישה אחת, ויתר הנשים צוחקות.

״הנה משהו יותר נימוסי שיתאים לטעם שלך,״ היא אומרת. ״דום דום דאדי דום דום...״ הבלנית מנענעת את ראשה, נוקשת באצבעותיה ומניעה את ירכיה הרחבות לקצב מחיאות הכף של הנשים.

רחל מפנה את ראשה כדי להביט בכלה הצעירה שממשיכה לעמוד בהיסוס בפתח. שדיה הם ניצנים זעירים ותפוחים, פטמותיה ורודות וקטנות, גופה הישר חסר מותניים, ורק תחילתו של שיער חום ורך בין רגליה. הילדה מסמיקה ומתמהמהת עד שאמו של חתנה המיועד אוחזת לבסוף בכתפיה והודפת אותה פנימה. אמה של הכלה פוסעת ממש מאחוריה ושורפת זרעים של שֶבֶר לבן בצלחת קטנה כדי שהעשן יסיט את מבטי הקנאה.

בעיצומן של השירה והברכות, הנשים ממשפחות הכלה והחתן לוקחות את הכלה הצעירה לפינת החמאם ומושיבות אותה על כיסא. הן מצטופפות סביבה, מתפצלות מעט כדי להכניס למעגל את נאנֶה עַדֶה, המיילדת הזקנה, ובאולם משתררת דממה פתאומית. הזקנה קרבה אל הכלה הצעירה, כורעת לפניה על ברכיה, לוקחת בידיה את פניה, מביטה בעיניה ושואלת אותה אם ידעה גבר. הילדה מנענעת את ראשה בפראות, ועיניה עגולות וקרועות לרווחה. האישה מניחה את ידיה הקמוטות על ירכיה של הנערה ומפרידה ביניהן, אוחזת בשפתיים החיצוניות של הפות באצבעות יבשות של יד אחת ומגששת בתוך קפלים הסמויים באצבעות ידה האחרת. כל הנשים עוצרות את נשימתן ומחכות. אף אחת לא זעה. לפתע נקטעת הדומייה באישור מפיה של הזקנה שהנערה תמה. השירים והריקודים מתחדשים, והנשים מובילות את הילדה לפינה אחרת כדי להסיר את הפלומה מזרועותיה ומרגליה ולתלוש ולעצב את גבותיה.

רחל מפנה את ראשה ורואה שחמותה מתבוננת בגבה, ומצחה נחרש בקמטי דאגה. ״רחל, אשר מבסוט ממך?״ שואלת זולייחה.

חורשיד מפנה את ראשה במהירות כדי להביט ברחל, וזו עונה לה במבט מבוהל ומשפילה את עיניה לרצפה.

״הוא שולח אותך למקווה כל חודש?״

״דאדה הלכה למקווה בתחילת השבוע, נאנֶה זולייחה,״ אומרת חורשיד.

״אני מדברת עם רחל, ילדתי. רחל, הבן שלי בא אלייך בלילות לעתים קרובות?״

״כן.״

״חורשיד נשואה לאיברהים שלי פחות משנה והיא כבר בהיריון.״

רחל שותקת. בחלל הקמרונות של החמאם היא שומעת את ההאשמה מוגברת ומרגישה מאה עיניים עליה. גופה נעשה צונן. הבלנית חדלה לרגע ממשימתה אך אינה מניחה לזרועה של רחל ולוחצת את ידה של הנערה בעידוד.

״אולי רחל חאנום לא אוכלת כמו שצריך,״ היא מציעה הסבר.

״היא אוכלת טוב,״ מגיבה זולייחה.

״היא אוכלת מספיק בשר אדום?״ שואלת אישה מהצד השני של החמאם.

״היא אוכלת טוב.״

״ניסית מְסוֹ של גמל?״ שואלת אישה אחרת.

״זה משפיע רק אם היא לא יודעת שהיא אוכלת את זה.״

״בת דודה שלי נסעה למַשהָד ועברה מתחת לשערים של העיר ואריה האבן. כעבור תשעה חודשים נולד לה בן.״

״הוא יצא דומה לאריה?״

״גם הבת הגדולה של עֶפַת.״

״היא עברה מתחת לתותח הפנינים בטהרן.״

״לא נכון, זה היה אריה האבן בשער משהד, כולם יודעים...״

״היא רזה מדי. היא צריכה להתמלא. תכניסי שומן כבשים לארוחות שלה.״

״את קמה מהר מדי אחרי שהוא גמר?״ מתערבת עוד אישה.

״לא.״ קולה של רחל הוא בקושי לחישה, היא מנענעת את ראשה לא, לא, לא. עיניה כבושות ברצפה והיא מתבוננת בעורקים הירוקים־כהים של השיש, ומסביבה כל הנשים צועקות.

״אל תקומי אחרי שהוא גמר.״

״תחכי בלי לזוז...״

״שעה.״

״יותר משעה.״

״תישארי על הגב ותרימי את האגן לכיוון התקרה.״

״כן, זה מה שצריך לעשות, אבל תזיזי את האגן מצד לצד.״

״ככה!״

רחל אינה מרימה את מבטה.

הנשים צוחקות ומוחאות כף בקצב עיכוסיה של האישה. ״כן, כן!״ הן צוחקות ומוחאות כף. ״תנענעי אותו בדיוק ככה.״

קולה של אישה קשישה, חמור ומתון, קוטע אותן. ״בתי, אסור לך אף פעם לרוץ ולקפוץ ולעשות תנועות פתאומיות.״ שוב מושלך הס באולם.

״כן,״ קולה הקרקרני של עוד ישישה מחרה־מחזיק אחריה. ״את צריכה להיות רגועה, להיות תמיד רגועה. אף פעם לא להרים את הקול. אף פעם לא להתנגד עם כל הלב, לבלוע את הכעס בשקט.״

״לאישה שלווה יש רחם שלֵו.״

״וכמה שתדברי פחות, הוא יאהב אותך יותר!״

שוב צחוק. הצחוק מצטלצל בין הקמרונות, פושט באוויר הלח וגליו משתברים על גופה של רחל. עיניה צורבות מדמעות. היא ממשיכה לבהות ברצפה.

באותו הלילה, רחל מצמידה את אשר אליה בבולמוס, כורכת את רגליה חזק עוד יותר סביב מותניו, מרימה את גבה מהסדין, דוחקת אליו את האגן ומושכת אותו לתוכה. השרירים הפנימיים מחזיקים בו, ואילו היא מתרוממת ומתנשפת במאמץ להכניס אותו. היא מחרחרת, גופה נרטב מזיעה כשאצבעותיה לופתות את גבו ואגרופיה הולמים בכתפיו. והוא מוריד את זרועותיה ואומר אל תזוזי כשהיא נאבקת. אל תזוזי, הוא מצווה, והיא מרגישה את עוויתות גופו, את טפיחת ירכיו על בשרה. כשנשימתו שבה ונעשתה קצובה, והיא שומעת את הנחרה הרכה והסדירה מתחילה בגרונו, היא מרימה את האגן ומתנועעת קלות מצד לצד, בבכי.

השער בחצר השכנים נטרק. לרגע מהבובה מתקשה למקם את הצליל. היא משפילה את מבטה אל ידיה הנחות על מפת התחרים שמכסה את השולחן. היא רואה את כחול ורידיה. אצבעותיה מסוקסות כמו ענפיו של עץ אגוז זקן. היא מרימה את ידיה אל האור ושומטת אותן בחיקה ומביטה מבעד לחלון הפתוח. הגן שלה. לוס אנג׳לס. אולי צהריים, יום חול. תמונות מהאלבום שלה פזורות על השולחן. היא אוספת אותן בזו אחר זו ותוהה כיצד נשרו מהדפים.

היא מוצאת ביניהן תמונה שלה כאישה צעירה עומדת ליד אביה, איברהים. ידה, אצבעות דקות, עור חלק, נחה על כתפו. אחיה יוּסֵף יושב לצד אביהם, ואשתו הצעירה של יוסף עומדת לצדו. ילדיו של יוסף מצטופפים מאחוריהם. הם מתנועעים יותר מדי. הצלם מציץ מתחת ליריעה השחורה ואומר להם שהם עלולים לצאת מטושטשים בתמונה. בנו הצעיר של יוסף חורץ לשון.

״הפרצוף שלך יישאר כזה, כמו של קוף, לתמיד,״ אומרת מהבובה. יוסף מחייך, אך ארשת פניו של אביהם איברהים אינה משתנה.

מהבובה גדלה כיתומה בבית ההוא בכרמנשאה, חרף נוכחותו של איברהים, שעשה את ימיו בקריאת שירה או שקוע בשרעפים. כילדה, בכל פעם ששאלה מה קרה לאמא שלה, הוא הגיב בשתיקה או אמר, ״היא מתה מסיבוכים של נשיוּת.״

מבטו של איברהים נראה מרוחק בתצלום, ומהבובה מרגישה כאב חד בשדהּ. היא ממהרת להחזיר את התמונה לאלבום לפני שזיכרון ברור מבדידות ילדותה יתעצב במוחה. היא לוקחת תמונה אחרת. בני המשפחה וקרובים מצטופפים בתמונה. מסיבת אירוסים בטהרן. ילדים יושבים לרגלי הוריהם, נשים צעירות מטפלות בעצבנות בשערן, פיות פתוחים באמצע משפט, גברים קשישים בוהים בעיניים פעורות. כמה מן הקלסתרים נתפסו בהבעת הפתעה, אחרים בקוצר רוח, חלקם בחלום, אולי על העבר או על העתיד. הצלם צילם את התמונה רגע אחד מוקדם מדי, לפני שהמצולמים סיימו את ההכנות. בפינת התצלום בשולי החבורה עומדת רחל, שער השיבה שלה מכוסה במטפחת ראש צנועה.

מהבובה נזכרת שצפתה בגלגל של סרט ממסיבה אחרת, מכלולותיה של אחיינית. בכמה תמונות קצרות עמדה רחל דוממת בקרב קהל רוקדים. היא הביטה סביב ואז הישירה מבט למצלמה, שנייה אחת, שתי שניות, שלוש שניות. בסרט רחל נראתה קטנטונת, פגיעה, כפופה משנים. היא בקושי הגיעה לכתפיהם של האנשים שביניהם עמדה. מהבובה הביטה בתמונה המהבהבת ההיא של רחל על המסך, ואפילו אז, בחדר רחוק מאוד מהישג ידה של רחל הן בזמן והן במקום, חשה מהבובה התכווצות בגרונה.

היא מנענעת את ראשה, סוגרת את האלבום ומאזינה לדממה הריקה של הרחובות השוממים ליד ביתה. הילדים בבית הספר, הוריהם בעבודה, רק הדוור, רק הגננים, מפרים את השקט. היא עוצמת עיניים ונזכרת בשקט ששרר אחר הצהריים במַהַלֶה היהודי בכרמנשאה, כשהגברים נטשו את הרחובות לכמה שעות, והנשים הגיחו חרש והגיפו מאחוריהן את הדלתות הכבדות של בתיהן וצעדו במרץ אל מחוז חפצן, וצלן חלף על פני הצד החיצוני של החומות הנישאות שהקיפו את החצרות הפנימיות שבהן חיו את חייהן. רחל ודאי הלכה לטבול במקווה בדממת שעות הצהריים הללו.

מהבובה רואה בדמיונה את רחל כנערה ממתינה בפתח עזרת הנשים בבית הכנסת, לא ליד דלת החזית שממנה נכנסים הגברים, אלא מעבר לפינה, בסמטה הצרה. היא רואה את רחל מציצה בזהירות מעבר לקיר ומחפשת את המיילדת הזקנה. השמש לאה אחר הצהריים, הרחובות ריקים, לבד מבעל החמאם שישן על כיסא השעון אל הקיר, ומהעלים החומים והצהובים המתפזרים לרגליו עם משב הרוח החולף. האיש משתעל וזע בשנתו. רחל ממהרת להתחבא מעבר לקיר. כעבור כמה דקות היא שבה ומציצה. סנטרו של האיש נח על חזהו, וידיו הרופסות שמוטות ארצה. היא מחפשת ברחוב את המיילדת ודואגת שמא הזקנה לא תזהה אותה מתחת לחיג׳אבּ. היא מתירה את הרוּבּאנד שמכסה את פניה. באוויר מורגשת קרירות קלה. היא עוצמת את עיניה ונוגעת במצחה הלח. סתיו, היא חושבת, עוד פעם קציר. ועדיין.

רחל ראתה את נאנה עדה פעמים רבות, בחמאם, במקווה. פעם ליד מיטתה של אמה הנוטה למות, אך בפעם ההיא נבצר גם מן המיילדת הזקנה לעשות דבר. נשות המַהַלֶה מזעיקות את נאנה עדה ללידות, אבל גם למיחושים החמורים בגוף האישה. המיילדת הקשישה נכנסת לבתיהן כדי להדביק עלוקות שינקו את הדם הנגוע וכוסות מזכוכית שישלפו את הרוחות הרעות. הן שואלות אותה בלחש כיצד להשתמש בכפות תמר טריות כדי לסיים היריון. הן קונות ממנה צרורות קטנים של צֶ׳שְמ־י חוֹרוּס ותַרַנגָ׳בּין וזורות מהם בחשאי על הארוחות של בעליהן כדי לעורר מחדש את יצריהם הבסיסיים.

שלושה ימים לפני כן, במקווה, עמדה רחל עירומה בראש המדרגות שהובילו אל בריכת מי הגשמים שלמרגלותיהן, ופתאום הזקנה פנתה אליה. ״עוד אין אש בתנור?״ שאלה אותה נאנה עדה. רחל משכה בכתפיה ונענעה את ראשה לשלילה.

״בת כמה את?״

״אני בשנה החמש־עשרה שלי,״ אמרה רחל.

נאנה עדה הביטה ברחל בעיניים מכווצות. היא התכופפה ורחרחה את האוויר ליד כתפה של רחל, צעדה צעד לאחור וסקרה אותה שוב. רחל שילבה את ידיה על בטנה ושדיה. ״את לא צריכה להסתיר ממני כלום, ילדתי. אני רואה את הפעולה של הגוף שלך.״ רחל הידקה את חיבוקה והביטה ברגליה. ״כמה שנים את אשת איש?״

״שלוש.״

נאנה עדה הרימה את ידה המיובשת כקלף, הדפה הצידה את זרועותיה של רחל והניחה את כף ידה על בשר בטנה המתוחה של רחל. רחל עצרה את נשימתה. הזקנה שפשפה את כף ידה היבשה במעגלים על בטנה של רחל, עצמה את עיניה והטתה את ראשה הצידה כאילו הקשיבה לצליל מרוחק. היא פקחה את עיניה והכריזה, ״לא טוב, ילדתי, לא טוב.״ רחל נרתעה מהזקנה, הטתה את גופה קלות לפנים וחזרה ושילבה את ידיה על מרכז גופה. ״אל תפחדי, בתי,״ אמרה נאנה עדה. ״יכול להיות שיש תרופה.״

״תרופה?״

״כן, ילדתי, אם אלוהים יראה לנכון, יש מרפא לבעיה שלך. לפעמים אישה שרוצה מאוד ילד לא מצליחה להתעבר כי הג׳ין אַל התמקמה עמוק בגופה.״

״אל?״

״כן, ילדתי, לפעמים אל לובשת דמות של אישה יפה ונכנסת לחלומות של גברים כדי לאסוף את הזרע שהם שופכים. או שהיא באה בצורת שֵד, עם גוף של תיש וראש של זקנה, וחוטפת עוללים משדי אמהותיהם. בתוך הרחם היא לובשת צורה של דג ושוחה ואוכלת את התינוק עוד לפני שיש לו פעימות לב.״

״את יכולה לעזור לי?״ אמרה רחל. ״את יכולה להוציא אותה ממני?״

״נראה מה אני יכולה לעשות, ילדתי.״ נאנה עדה הביטה כמה רגעים בפסיפס שעל הקיר והנידה את ראשה. אחר כך פנתה אל רחל ואמרה, ״חכי לי בעוד שלושה ימים אחרי האֲזאן של הצהריים ליד הכניסה לעזרת הנשים בבית הכנסת. עכשיו רדי לשם לטהר את הגוף שלך במי הגשמים, ותנקי גם את הלב שלך מהכיסופים, כדי שתוכלי להתחיל את החודש בטוהרה.״

רחל לפתה את ידיה של הזקנה בידיה.

״הרצון של הלב הוא כוח אדיר, ילדתי,״ אמרה הזקנה וליטפה את ידיה של רחל והחוותה לה בראשה שתלך.

רחל פנתה לרדת במדרגות האבן אל המים הכהים של הבריכה התת־קרקעית. נאנה עדה נגעה בידה בכתפה של רחל. ״אבל לפעמים, בתי, שום כמות של תשוקה, שום שיקוי ושום תפילה ושום קמע, גם אם הם חזקים, לא יכולים לשנות את הקיסמֶט. אני אנסה לעזור לך, אבל היתר הוא רצון האלוהים.״

מדרגות האבן היו קרות ולחות. רחל הניחה רגל אחת, גיששה באצבעותיה עד שמצאה את המדרגה, הורידה עוד רגל ועמדה איתנה ברגליים סמוכות זו לזו, ובידיה נאחזה בקירות שמשני צדי גרם המדרגות, ורק אז העזה רגלה להישלח קדימה ולחפש את המדרגה הבאה. המקווה היה מואר באור זעום, וככל שירדה נאלצה לאמץ את עיניה כדי להבחין בצורת הבור המלא מי גשם כהים. אין ג׳ינים במקום קדוש, הזכירה לעצמה. אף ג׳ין לא מחכה בצל כדי למשוך אותי ולהחזיק אותי מתחת למים. כשהגיעה לשפת הבריכה היססה. עורה נעשה לה לעיניים, השערות הדקיקות על זרועותיה הצנומות ועל גבה סמרו, היא גיששה באוויר כדי להרגיש תנועה, שינוי קל בטמפרטורה, היא הקשיבה לטיף־טיף של המים, ללבה ההולם באוזניה. היא הזיזה את רגלה ונגעה בפני המים הכהים בבוהן רגלה ולחשה את ברכת ההיטהרות. ברוך אתה אדונַי, ומצאה את המדרגה השקועה, נטעה היטב את רגלה, לא היו לה עוד קירות להיאחז בהם, זרועותיה הושטו כדי לשמור על שיווי משקל, אלוקינו מלך העולם, היא הניחה עוד רגל ועכשיו היו קרסוליה מתחת לפני המים אשר קידשנו, עכשיו היו ברכיה מתחת לפני המים, במצוותיו, ירכיה, אגן הירכיים הצר, וציוונו, היא שילבה את זרועותיה כדי לחפות על שדיה הקטנים, פטמותיה היו מתוחות, המים הגיעו עד צווארה על הטבילה, וחושך, לא לנשום.

היא הגיחה בנשיפה, מים נוטפים מפניה ומשערה. היא מיהרה לצאת מהבריכה, וכרעה על ברכיה על האבן החלקה בצד. ״אדונַי, תן לי ילד,״ לחשה אל המים הכהים. ״אנא, תן לי ילד. בן, אדוני. אפילו בן יחיד, כדי שבעלי יהיה מרוצה ממני. כדי שגם לי יהיה מקום בביתו. בבקשה, אדוני, אני מוכרחה תינוק.״ רחל התיישבה על הרצפה, הצמידה את ברכיה אל החזה והרימה את עיניה אל החשכה שמעל. ״אם אתה שם, אם אתה שומע אותי...״ קולה לחישה ניחרת, מצווה ולא מתחנן. היא קמה על ברכיה, הזדקפה ונעה קדימה ואחורה. ״תן לי בן. אומרים שאתה מחולל נסים. זה כל מה שאני מבקשת. זה כל מה שאבקש ממך אי־פעם.״

״רחל חאנום, עם מי את מדברת שם למטה?״ קולה של נאנה עדה הצטלצל וירד במדרגות ומילא את החלל הריק בין הקירות. ״מהר, יש עוד נשים בתור.״

״עם אף אחד, נאנה עדה, אני רק מתפללת. אני עולה.״ היא חפנה מים בכפותיה, התיזה על פניה ועלתה ברעש ובחיפזון לעבר האור.

שלושה לילות חלפו מאז פגישתה עם נאנה עדה, ובכל אחד מהלילות האלה שכבה רחל ערה לחלוטין לצד בעלה הישן, הניחה את כפות ידיה על בטנה והמתינה בקוצר רוח לנס. היא ציירה בעיני רוחה את פניו של הבן שתלד. את התלתלים בשערו הכהה, את אצבעות ידיו, את קימורי אוזניו העדינות. ביום השלישי ביקשה מאשר רשות ללכת למקווה, הודיעה לחמותה שהיא זקוקה להיטהרות נוספת ויצאה אל בית הכנסת בעת האזאן של הצהריים, השעה שבה העיר נרגעת למנוחת הצהריים. בו ברגע שנסגרה מאחוריה הדלת הכבדה של ביתה, לפתה בחוזקה את הצ׳אדור מתחת לצווארה והביטה ברחוב השומם מבעד לרשת השחורה של הרובאנד שכיסתה את פניה. כשנוכחה לדעת שאין שם נפש חיה, רצה לכיוון בית הכנסת. היא פנתה בפינת הרחוב אל הסמטה הצדדית והתכופפה כדי לשאוף אוויר.

עכשיו כשרחל ממתינה בסמטה הריקה היא מתחילה לדאוג שמא נאנה עדה לא תבוא. בו ברגע שהיא מציצה מעבר לפינת הבניין כדי להסתכל שוב ברחוב, היא חשה שאצבעותיה החזקות של המיילדת אוחזות בכתפה. היא סבה לאחור במהירות, ונאנה עדה מסיטה את הרובאנד שמכסה את פניה שלה. ״מישהו ראה אותך, ילדתי?״

״לא. נזהרתי.״

״קחי את זה.״ הזקנה מעבירה לידה של הנערה פיסת נייר מקופלת. ״זה פסוק מהתורה, הקטע שבו אלוהים נוטע את יוסף ברחם של רחל כדי שתמצא חן בעיני בעלה. תמיסי את פיסת הנייר הזאת במים ותשתי אותם. למחרת בבוקר תרחצי ותבשמי את הגוף שלך, אבל אל תרשי לבעלך לשכב איתך. רק תישארי קרובה אליו כדי שיריח אותך. תרחפי לידו כמו עש ליד להבה של נר. לילה אחד. חתול ועכבר. את מבינה?״ רחל מנידה את ראשה לחיוב. ״ואחרי זה תוודאי שהוא שוכב איתך כל לילה שבוע שלם. הוא צעיר, תעשי מה שאת יודעת כדי לפתות אותו.״ רחל מביטה ברגליה ומסמיקה. נאנה עדה אוחזת בסנטרה של רחל ומרימה את ראשה, ועיניה מביטות בעיני הנערה. ״די, בתי, את כבר לא ילדה. את אשת איש כבר כמה שנים. אין שום בושה בדברים האלה, תעזבי את השטויות ותחשבי על זה כמשימה כבדה שאת חייבת להתמחות בה, לטובתך. אבל תמלאי אחר ההוראות שלי כמו שהסברתי לך, כדי שהמאמצים שלך יצליחו.״ רחל לוקחת את ידיה של הזקנה בידיה ומקרבת אותן אל שפתיה. ״די, ילדתי. זאת לא אני, זה אלוהים עוזר לך,״ אומרת נאנה עדה, והיא מסובבת את הנערה בכתפיה והודפת אותה אל הרחוב הראשי. ״והלוואי שלא אראה אותך במקווה תשעה חודשים.״

רחל מסתובבת לאחור כדי להיפרד לשלום, אבל הזקנה כבר צולעת בחיפזון בסמטה, והרוח מעיפה את הצ׳אדור שלה התופח מאחוריה. רחל מביטה בה רגע והולכת ברחובות הריקים הביתה. בעל החמאם עדיין ישן בכיסאו. זבוב מרחף סמוך לפיו ומתיישב על סנטרו. רחל חולפת לידו לאטה. אין לה מה למהר. הגברים של העיר עדיין שוהים מאחורי וילונות בחדרי בתיהם או בפינות הנוחות בחנויותיהם או בפינות מוצלות, הם נחים עד שיפוג חום הצהריים. היא מקשיבה לנקישות החלולות של צעדיה על אבני המדרכה. היא אוחזת בחוזקה בנייר המקופל בידה ומתווה באצבעה את הסדקים לאורך החומות הגבוהות שמקיפות את בתי המַהַלֶה. והיא עוצרת כדי להביט בבניינים המצופפים ברחוב הצר. היא מרגישה את הרוח על לחייה ומתחוור לה ששכחה לכסות את פניה, אבל אין מי שיראה אותה, שישאל אותה למה אישה צעירה מתהלכת בחוץ בשעה זו של היום ללא ליווי ובפנים גלויים. היא עוצמת את עיניה ומפנה את פניה לשמש. היא שומעת המולה של קולות ילדים שעולה מן האַנדארוּני של אחד הבתים. אישה שרה חרש שיר אהבה עממי מגן נסתר כלשהו. רחל מקשיבה לציוצי ציפורים בכלובים, להמיית יונים, לצפצופי חוחיות, לקנרית צהובה המזמרת בטירוף בערגתה לעוּף.