הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
המתים, ואלה העומדים למות
39 

המתים, ואלה העומדים למות


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
39 
39 
גודל (עמ'): 304
מו"ל: קוראים הוצאת ספרים

תקציר

לאיש לא הייתה הזכות לצאת מכאן בחיים,“


סגן ג’ון ספולדינג, בעל עיטור “צלב השירות המצוין,“ חוף אומהה, 6 ביוני 1944, “היום הארוך ביותר.“


הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה תוארה בספרים ובסרטים רבים, אך מעולם לא כך: זהו תיאור ראשון מסוגו של הקרב העקוב מדם בחוף הפלישה “אומהה“ מנקודת מבטם של החיילים הפשוטים ומפקדי השדה בדיוויזיית הרגלים הראשונה שלצבאארה“ב,ששחו,טבעו,זחלו,נפֵצעוונהרגובדרכםאל הקרב, שהיה נקודת מפנה במלחמה ואחד הקרבות החשובים
בהיסטוריה.


לנגד עיני הקורא המשתאה נפרסת יריעה עצומה של טעויות קטלניות שעשו מתכנני הפלישה - בין אם בקריאת מפת ההתנגדות הנאצית ובין אם בכמות הציוד ואיכותו שהוטלה על כתפי החותרים אל החוף – טעויות שעלו בחייהם ובפציעתם החמורה של מאות ואלפים חיילים אמריקנים. מולם מזהירה התנהלות הגבורה העילאית של החייל הפשוט ודרגי השדה, שנטלו פיקוד וגילו מנהיגות למופת כשקציניהם נהרגו בסערת הקרב ותוך השלכת חייהם מנגד נלחמו בשיניים כדי למלא את  המשימה ולהכתיר את “היום הארוך ביותר“ בניצחון.


המחבר, ג’ון סי. מקמאנוס, ד“ר להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, בר-סמכא עולמי לנושא הפלישה לנורמנדי ומחברם של תריסר ספרים בתחומים צבאיים שונים, קיבל גישה בלתי מוגבלת לארכיונים – צבאיים, אזרחיים ופרטיים – המרכזים חומרים על הפלישה, כולל דו“חות, תחקירים וסיכומי קרבות שלא פורסמו עד כה.

  • ISBN: 456-3023
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: קוראים הוצאת ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: ג’ון סי. מקמאנוס
  • תורגם ע"י: עמוס רגב
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

רקע

שבעה חודשים קודם לכן כמעט באותו יום, כיסה מעטה ערפל עגמומי את רציפי נמל ליברפול. אוויר תחילת נובמבר היה צונן, אבל חד ומעורר. באלפיהם, ירדו חיילי דיביזיית החי“ר ה-1, רבים מהם ותיקי הלחימה הקשה בצפון-אפריקה ובסיציליה, במורד כבשי העץ מהאוניות, והציבו את כפות-רגליהם על אדמתה המקודשת של אנגליה. תזמורת ניגנה “דיקסי“, ובעקבותיו את “מדרכות ניו יורק.“ בעוד החיילים עושים דרכם לרכבות להובלת גייסות, הסתחררה בקרבם מערבולת של רגשות סותרים. חלקם פשוט שמחו על כך שעתה נמצאו מחוץ לזירת קרב. רבים חלמו בהקיץ על התענוגות שבריטניה תציע להם – פאבים, בירה, משקאות, טיולים, מחסות, מים זורמים, אבל בעיקר, נשים. כמה מאלו ששירתו עם הדיביזיה באנגליה בתקופת האימונים טרם קרב, שנה קודם לכן, ציפו לחדש את קשרי ההיכרות עם ידידים בריטיים. בכמה מקרים אנשים היו כה נרגשים, עד שפלטו שאגות שמחה. “אתם יכולים לתאר לעצמכם את שאון המהומה שקרעה את אוזני כל מי שנמצא מהלך קילומטרים משם“, כתב סרן ג’ו דוסון, מפקד פלוגה, למשפחתו, בנסותו לתאר את ההתלהבות של אנשיו.

אבל היה גם זרם תת-קרקעי של מתח ותחושת דיכאון. לחזרה לאנגליה הייתה יכולה להיות רק משמעות אחת: “הגדולה האדומה הראשונה“ הייתה בדרכה לשוב לקרב, קרוב לוודאי בפלישה הממשמשת ובאה לאירופה הכבושה בידי היטלר. אחרי לחימה במשך שנה כמעט, ורשימה ארוכה של ניצחונות בזירת הים התיכון, חשו רבים מהחיילים, כי הם כבר הרוויחו את זכותם לשוב הביתה. אחוזים בגאוות יחידה רמה, ומלאים בוז וטינה כלפי כל סמכות מחוץ לה, הם פיתחו תחושה צינית של “נשבר לי מהכול“, שאצל חלקם גבלה ברחמים עצמיים. עם תום המערכה בסיציליה, פשטו בדיביזיה שמועות לפיהן עומדים להחזיר אותה לארה“ב, שם תאמן מגויסים חדשים. כאשר האנשים עלו לספינות וגילו שהם בדרך לאנגליה, ומכאן בדרך חזרה ללחימה, “זה גרם,“ נזכר אחד הרובאים “לבעיות רבות בקרב הלוחמים, להרבה אי שקט וזעם.“ לסגן ג’ון דאונינג ולאנשיו “התקווה לשוב לארה“ב מתה, ובדרך הקשה. ידענו בוודאות שאם אנחנו לא חוזרים הביתה עכשיו, לא נחזור הביתה עד סוף המלחמה.“

רבים מוותיקי-המלחמה חשו שזה לא הוגן, ולא נחוץ. הם התלוננו במרירות על הרעיון של החזרה לקרב. אחרי הכול, הם היו בני-מזל ששרדו עד כה; עוד לחימה ממושכת משמעותה שסיכוייהם לשרוד ילכו ויקטנו. אדם יכול לחמוק מחוק הממוצעים רק במידה מוגבלת, עד שמזלו יאזל. “תחושתם הייתה שבטח אפשר למצוא יחידות חי“ר אחרות בצבא ארה“ב שאפשר להטילן להסתערות על מערב אירופה,“ הסביר טוראי סטיב קלמן. אכן היו, כמובן, יחידות נוספות, אבל אף אחת מהן לא כמו הגדולה האדומה הראשונה. ניסיונה של הדיביזיה בהסתערויות אמפיביות הפך אותה לנכס שאין לו תחליף, מנקודת המבט של מתכנני הפלישה (שלא להזכיר את היכרותה של הדיביזיה עם צורות קרב אחרות כמו לחימה בשטח בנוי, צליחת נהרות, לחימה הררית ולוחמת-קרקע משולבת ומתמרנת- כל אלה צורות קרב הצפויות בחודשים שלאחר הפלישה). בין דיביזיות החי“ר האמריקניות הזמינות לפלישה הקרבה-ובאה לחוף אומהה, אף אחת אחרת לא התנסתה עדיין בפלישה לחוף עוין. גם לוטננט-גנרל (גנרל שלושה כוכבים) עומר בראדלי, מפקד הארמיה האמריקנית ה-1, ומי שנועד לשלוט על כל כוחות הקרקע האמריקניים בפלישה הקרבה, ידע זאת היטב. “אף שלא אהבתי את הרעיון להטיל שוב על הדיביזיה ה-1 להוביל עוד פלישה משמעותית,“ כתב, “חשתי, כי כמפקד לא הייתה לי ברירה אחרת. התפקיד שהוטל עליי היה לנחות בחוף, להקים אזור צבירת-כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני. בדרך למימוש המשימה, לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי. כתוצאה מכך, הדיביזיה שהייתה ראויה להתחשבות ולחמלה כגמול על הישגיה מול קשיים קודמים, הפכה עתה לבחירה הבלתי-נמנעת למשימה הקשה ביותר שלפנינו.“ במלים פשוטות: אי-אפשר היה לוותר עליהם. המשימה הצפויה הייתה חשובה מדי, מאתגרת מדי.

החיילים שנחתו בליברפול עלו לרכבות שהובילו אותם לדרום אנגליה, שם יתמקמו ויחלו סבב חדש של אימונים. רבים נעלבו מפקודת-הקבע, שמקורה בביטחון שדה, להסיר את תגי הכתף ואת כל שאר האותות המזהים של השתייכותם לדיביזיה. העדר סימן זיהוי גרם להם להיראות כמו סתם חיילי תחלופה, “בשר טרי“, שהגיעו זה עתה מארה“ב, ולא כפי שהם: חיילים ותיקים, מצולקי-קרבות, גאים. זה נראה כמו עלבון ישיר לגאוותם ולמעמדם. סא“ל ג’ימי רייט, קצין האפסנאות של הדיביזיה, כל כך נסער מהפקודה, עד שפשוט סירב לציית לה. המשטרה הצבאית לכדה אותו, העלתה על הכתב תלונה נגדו, והעבירה את התיק לידי התובע של הארמיה ה-1. עזות מצחו של סא“ל רייט התפוגגה לבסוף מול האיום במשפט צבאי. הוא ואלפי ותיקים אחרים שהחזיקו בגישה דומה רטנו בזעם, אבל נאלצו לבלוע את גאוותם ולציית לפקודה1.

ומה שגרוע יותר, בעיני רבים מאנשי האדומה הגדולה הראשונה, היה דבר-מה אחר שאירע בשלהי מערכת סיציליה. בראדלי החליט להעביר מתפקידו את מייג’ור גנרל (גנרל שני כוכבים) טרי דה לה מסה אלן, מפקדה הפופולארי והססגוני של הדיביזיה ה-1. אלן היה חייל של חיילים, קצין-פרשים שרגליו על קרקע המציאות, שאהב את משחק הפולו, וויסקי, וסגנון דיבור פשוט וישיר. בנו של בוגר ווסט פוינט ונכדו של קצין במלחמת האזרחים, הוא נולד להיות חייל. כאיש צעיר, סולק אלן מווסט פוינט בגלל אופיו העצמאי מדי ונטייתו לחרוג מהשורה, הדחה שוודאי הכתימה נצר למשפחה בעלת שושלת צבאית מפוארת. אבל נאמן לנחישותו הטבעית, הוא התאושש מהביזיון בכך שקיבל תואר מהאוניברסיטה הקתולית של אמריקה, ובהמשך דרגת קצונה בצבא הסדיר. אופיו של אלן התמזג לחלוטין במקצוענות העצמאית של הדיביזיה ה-1.

בקרב הוא היה ההתגלמות של מפקד מעורר, השראה, אמיץ, נחוש ומלא-אנרגיה – סוג הגנרל שבקלות זכה באהדה מצד פקודיו, החל בלוחמים פשוטי הדרגה וכלה בקציני המטה. בקרבות בטוניסיה הוא נהג להגיע שוב ושוב אל העמדות הקדמיות ביותר, ולשוחח עם כל חייל אישית. “אין דבר מעורר יותר מאשר לראות גנרל מסתובב בקו החזית, ומדבר עם כל לוחם, כשהכדורים שורקים מסביב,“ כתב אחד מעוזריו במכתב לביתו. “הוא לא יודע מה זה פחד, והוא כמו זריקת-עידוד לאנשים שתחת פיקודו.“

הייתה לו סבלנות מועטה לגינוני חן. בקרב הוא לבש מדי ב’ פשוטים בצבע ירוק זית דהוי, מקומטים, קסדתו מוטה ברישול או לצידו, מעשן סיגריות, מגחך, זורק משפטים קצרים ושנונים. מטבעו, הוא נהג לטפוח טפיחות עידוד על כתף, ולספר סיפורים. הוא נהג להתרועע עם חייליו, אבל להקרין בה בעת נוכחות פיקודית חזקה. כמעט כל מי ששירת תחתיו בדיביזיה ה-1 הכיר אותו אישית ואהב אותו, בחלקו בגלל אישיותו הכובשת, בחלקו בגלל יכולתו, אבל בעיקר בגלל דאגתו המוכחת לשלום אנשיו. “מלאו את תפקידכם“, אמר לדיביזיה שלו. “אנחנו לא רוצים גיבורים מתים. אנחנו לא מחפשים תהילה. אנחנו כאן כדי למלא תפקיד מלוכלך, מסריח.“ במהלך חודשים ארוכים של קרבות בצפון אפריקה ובסיציליה, הוא עורר רוח תוקפנית בדיביזיה שלו. נאמן לשורשיו בחיל הפרשים, הוא האמין בתמרונים מהירים, בלחתוך ולשעוט קדימה, בהתקפות לילה וברוח היחידה.

לא היה אכפת לו מקידומו העצמי או מהקריירה שלאחר המלחמה. האנשים חשו שאצלו הם בעדיפות הראשונה, ואהבו אותו בשל כך. “חייליו של גנרל אלן אהבו אותו משום שבאמת היה אכפת לו מהם“, כתב פעם רב-טוראי סם פולר. “הוא שם פס על משחקי פוליטיקה, או על הפרסום של עצמו.“ אלן היה קצר רוח כלפי כל מי שהתעסק עם אנשיו, בין אם היו אלה הגרמנים ובין אם היה זה הפיקוד העליון. בקרב, גישה כזו תרמה להצלחה, אבל כאשר הדיביזיה הייתה בעורף, זה הוביל לעתים לבעיות משמעת. בזירת הים התיכון, לדיביזיה ה-1 יצאו מוניטין של יחידה קשוחה בקרב, אבל יחידה שאוהבת לשתות לשכרה, מרדנית, מחפשת צרות ובזה לאנשי הדרג העורפי, לפיקוד העליון, לכל מי שלא השתייך אליה. בעיני הגנרלים בראדלי, ג’ורג’ פאטון, דווייט אייזנהאואר וקצינים בכירים אחרים בזירה, אלן נתפס כמי שלא רק מתייחס בסובלנות לגישה הזו של אנשי הדיביזיה, אלא אפילו מעודד אותה.

הדוגמה הידועה ביותר לשמצה התחוללה באביב 1943, לאחר הניצחון במערכה על טוניסיה. לוחמי הדיביזיה מותשי הקרבות, השתוקקו לפקוד את הברים ובתי הבושת באוראן – עיר שאותה הם עצמם שיחררו בתחילת הפלישה לצפון אפריקה, בסתיו של 1942. אבל התברר להם, כי רק לחיילי הדרג העורפי, הלבושים מדי-חאקי נקיים ומגוהצים, מותרת הכניסה לעיר. חיילי האדומה הגדולה הראשונה עדיין עטו על עצמם את מדי הצמר הירוקים-דהים, שאותם לבשו במהלך כל חורף הלחימה הקשה בהרי טוניסיה. הקרביים חשבו, שאם למישהו מגיע ליהנות ממנעמי אוראן, אלה דווקא לוחמי הקו הראשון, ששוב ושוב סיכנו את חייהם. לכן, הם זעמו מאוד על כך שנדרשו להישאר מחוץ לעיר, לטובת “קומנדו מכונות הכתיבה“, כפי שנהגו לכנות את חיילי הדרג העורפי.

גנרל אלן הזדהה לחלוטין עם אנשיו. הוא הפר את הפקודות, וסיפק לחייליו אישורי כניסה לעיר, כך שיוכלו ליהנות מקצת בילויים ומנוחה. התוצאה הייתה רצף של חילופי מהלומות, שתייה ומהומות, מצד חוגרים וקצינים גם יחד. “אני עדיין זוכר את התחושה הנעימה שלי כשהכנסתי אגרוף לכרסו של רב-סרן שמן“, נזכר סרן אדוארד קוהן. “כבשנו בעבר את אוראן, ואיבדנו לא מעט חברים טובים בדרך. אנשי הדרג העורפי לא ימנעו מאתנו מלכבוש אותה גם בפעם הזו.“ כאשר גנרל פאטון התלונן באוזני אלן על התנהגות אנשיו, ודרש ממנו להחזיר אותם לסדר, אלן תמך בהם ללא סייג. “החיילים האלה היו בקו שישה חודשים ארורים“, אמר. “בואו ניתן להם לחזור לחיים. זה ייפסק עוד מעט.“ תגובתו והחלטתו העידו על אופיו. קצין הדואג לקריירה שלו היה בוודאי משתוקק יותר לרצות את הדרג הממונה עליו, בלי קשר לרצונם של החיילים שתחתיו. אבל גנרל אלן היה אחר. ברשימת העדיפויות שלו, אין ספק שחייליו קדמו לכל. ואולי העדיף להישאר פופולארי בעיניהם, גם אם משמעות הדבר יצירת איבה כלפיו בדרג הבכיר.

בעיני המפקדים הבכירים, האירועים באוראן ייצגו יותר מאשר את המתיחות הרגילה בין לוחמים לבין ג’ובניקים. בראדלי, למשל, סבר כי תחושה ברורה של מחנאות, רחמים עצמיים וצפצוף על המשמעת ועל שרשרת הפיקוד קרנה מ“האדומה הגדולה הראשונה“. החיילים נעשו קצת יותר מדי נאמנים לאלן ולמשנה שלו לפיקוד, והכריזמטי לא פחות, עוזר מפקד הדיביזיה בריגדיר גנרל (גנרל כוכב אחד) טד רוזוולט, בנו של הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט. “טד רוזוולט דמה מדי לאלן“, כתב בראדלי. “הם ראו במשמעת סוג של קביים לא רצויים, שמיועדים לשימושם של מפקדים פחות מוכשרים והלוקים ביחסי האנוש שלהם.“ לדעתו של בראדלי, הנאמנות שהפגינו חיילי הדיביזיה לשני המפקדים העומדים בראשם באה על חשבון הנאמנות הגדולה יותר, המתחייבת, לצבא בכללותו. “תחת פיקודו של אלן, הדיביזיה הראשונה הפכה יותר ויותר נוטה למצבי רוח הפכפכים, ורחשה בוז הן לתקנות והן לפיקוד העליון“, כתב בראדלי. “היא חשבה שחודשי הלחימה בקו העניקו לה פטור מהצורך בקיום משמעת. והיא האמינה שהיא הדיביזיה היחידה שסחבה את כל נטל המלחמה על גבה. אלן הפך ליותר מדי עצמאי מכדי שיכפיף עצמו בלי יותר מדי חיכוך למשא הקבוצתי של המלחמה.“ לבראדלי הצנוע, איש של המשימה-קודמת-לכל, האיש שתיעב כוכבי-על ואי הליכה בתלם, דרך הפעולה ההגיונית היחידה הייתה להדיח את אלן. הוא פיטר אותו באוגוסט 1943, סמוך לקץ מסע המלחמה בסיציליה. גם רוזוולט סולק, בחלקו משום שגם הוא כשל בהשלטת המשמעת, ובחלקו משום ש“אלן ... ייפגע מאוד, אם הוא ייאלץ לעזוב את הדיביזיה, ורוזוולט יישאר.“ הן פאטון והן אייזנהאואר אישרו את ההדחה.

הידיעה על הפיטורים היכתה בדיביזיה כמהלומת-קורנס. אנשים התקשו להבין למה מפקד כל כך מוצלח סולק בבעיטה. חלקם זעמו על הדחתו של אלן; המרירות שלהם כלפי הפיקוד העליון גברה והפכה לזעם, ובאופן אירוני, לגישה מתבודדת יותר, שהעצימה את אמונתם בגדולתה של הדיביזיה שלהם, לעומת חוסר התועלת של כל שאר הגורמים החיצוניים. ואלו שהיו קצת יותר מאופקים, כמו סגן ג’ון דאונינג, ראו בהדחה “סימן רע לבאות. אם גנרל חדש יקבל את הפיקוד, בטוח שנמצא עצמנו בעוד מערכה, היכנשהו.“ ההשערות הללו היו, כמובן, נכונות לגמרי. אחרים בדיביזיה היו עצובים, או מבולבלים. “הוא היה המפקד האהוד ביותר שהיה לנו אי-פעם“, סיפר בראיון שנים ארוכות לאחר מכן סרן צ’ארלס מרפי, מפקד פלוגה. בערב שבו גנרל אלן עזב בדרכו הביתה, כתב סרן דוסון, שעבד בצמוד אליו, לבני משפחתו על העצב שאפף את החיילים הפשוטים: “טרי עזב הלילה, ועמו הלך שיא, שאף גנרל, באף דיביזיה של צבא ארה“ב, לא הצליח להתקרב אליו. עברנו הרבה ביחד, וכולנו עצובים עם הליכתו.“2

בנסיבות הללו, הרבה מאוד היה תלוי בהחלטתו של בראדלי על זהות המחליף. למרבה המזל, הוא עשה בחירה נכונה מאוד בהחלטתו למנות את מייג’ור גנרל קלארנס הובנר, אדם שאישיותו הייתה הפוכה לחלוטין מזו של אלן, אבל יכולתו ואומץ ליבו השתוו לשלו. בעוד אלן נולד להיות חייל, הובנר נגרר איכשהו לשירות. בעוד הצלחתו של אלן שיקפה את נחישותו ואת הכריזמה שלו, הצלחת הובנר הייתה דוגמה לתרבות שלטון הכישרון (לפחות לגבי לבנים) של הצבא. הובנר היה בן למשפחת חוואים מגדלי חיטה בקנזס, בלי שום רקע צבאי. הוא למד בבית-ספר ובו כיתה אחת, מהסוג הנפוץ במדינות סְפַר. גופו התקשח ממטלות העבודה בחווה, והוא היה צעיר אתלטי, למרות מבנה גופו הבינוני וגובהו הממוצע. בתיכון הוא שיחק פוטבול, בייסבול וכדורסל. במהלך עונת האתלטיקה הוא היה קופץ מוט. בגיל 20, כשהוא אוחז בתעודת בגרות מהתיכון, החל לעבוד כפקיד רכבות. אבל לא היה לו חשק לבלות את חייו כפקיד; ב-1910 החליט להצטרף לצבא, והתגייס כטבח לחטיבת החי“ר ה-18, יחידה שהשתלבה מספר שנים לאחר מכן כחלק מדיביזיית החי“ר ה-1. הובנר גילה כי ניחן בכישרון טבעי להיות חייל. בתוך שבע שנים, זינק מדרגת טוראי לדרגת רב-סמל. ב-1916 עבר בהצלחה מבחן תחרותי לקצונה, ובנובמבר של אותה שנה הוסמך לקצין בדרגת סג“מ. למועד שבו נפרסה הדיביזיה בצרפת ב-1917, כבר היה סגן. מסלולו הקרבי במלחמת העולם הראשונה היה אחד הטובים במלחמה זו, או בכל מלחמה אחרת. בתוך 18 חודשים של מנהיגות בקו החזית, הוא התקדם מדרגת סרן, מפקד פלוגה, לדרגת סא“ל, מפקד חטיבה, כשהוא בן 30 בלבד. הוא זכה ב“צלב השירות המצטיין“ – אות הכבוד השני בחשיבותו של האומה – על אומץ לבו, כמו גם במדליית השירות המצטיין, על שירותו יוצא-הדופן. הוענקו לו גם כוכב-הכסף, לב-הארגמן (רסיס פגע מעל עינו הימנית בקרב סואסון), וכן מגוון עיטורים צרפתיים. הצלחתו של הובנר כמפקד נבעה מאומץ אישי, מהתנהגותו השוקטת, ומאינטליגנציה חודרת. לאחר המלחמה מילא כמה וכמה תפקידי פיקוד בגדודים ובחטיבות, בתוך הדיביזיה ה-1 ומחוצה לה. הוא גם למד בהרבה בתי ספר צבאיים, בהם בית הספר לפיקוד ומטה ו“קולג’ המלחמה“ של הצבא. בקיץ 1943, שירת הובנר, בן 55 ובדרגת מייג’ור גנרל (שני כוכבים) במטה קבוצת הארמיות ה-15 בפיקוד הפילדמרשל הבריטי הרולד אלכסנדר בזירת הים התיכון. שערו הידלדל והאפיר, אבל לסתו המרובעת ועיניו הכחולות המנצנצות רמזו על רוח נעורים שפיעמה בו עדיין.

במיוחד בהתחשב בנסיבות ניצב בפני הובנר, כמובן, אתגר לא פשוט במילוי מקומו של אלן. “כל מי שיחליף את הצוות אלן-רוזוולט צפוי היה לעמוד בפני חמת זעמה ותיעובה של הדיביזיה כולה,“ כתב אחד הוותיקים שנים לאחר מכן. בעיניו של סא“ל רוברט יורק, מפקד גדוד בחטיבה ה-18, “הובנר נראה קשיש ושקט“ בהשוואה לאלן הססגוני. הובנר מעולם לא עשה את הטעות של השמצת אלן, משום שהוא הביע באוזני אלן את הערכתו להישגים שאליהם הגיעו הוא והדיביזיה שלו. הוא פשוט חש, כי הדיביזיה סטתה מכמה עקרונות יסוד של חיילוּת, וחייבת עתה ללמוד אותם מחדש. באותה מידה, נזהר אלן שלא להרעיל את הבאר להובנר. הוא אפילו נפגש עמו פנים אל פנים, ערך לו סיור בדיביזיה, והכיר לו את כל המג“דים. המפקד החדש מעולם לא שכח את ההגינות הפשוטה ואת המקצוענות של המחווה.

בעקבות שינוי הפיקוד נפוצו במהרה שמועות חסרות-שחר בין שורות הממורמרים, לפניהן הובנר היה בסך-הכול ג’ובניק, קצין מנהלה שהובא מתפקיד משרדי בארה“ב, דמות זרה נטולת כל ניסיון קרבי. למפיצי השמועות לא היה צל של מושג על המסלול הקרבי המזהיר של הובנר, גם לא על העובדה שהוא צבר יותר שנות שירות בדיביזיה ה-1 מאשר גנרל אלן האהוב. הובנר היה צנוע מדי, מתון מדי, שתקן מדי לגבי עצמו, מכדי שינפץ את השמועות בכך שינופף בעברו המפואר ובעיטוריו. תחת זאת, הוא העדיף לרכוש את אמון אנשיו באמצעות פעולותיו תחת אש, לא בנשיאת נאום או בהפצת דף מידע עם קורות חייו.

האמת היא, שהובנר נטה לעסוק פחות בדימוי שלו עצמו, ויותר במשמעת, בבריאות ובמוכנותם לקרב של אנשיו. מיד לאחר שקיבל לידיו את הפיקוד בשלהי מערכת סיציליה, באוגוסט 1943, הוא יישם משטר של משמעת נוקשה, לפי הספר. איש לא היה פטור, כפי שגילה באחד הימים סא“ל ג’ורג’ פיקט, קצין הקשר של הדיביזיה, כאשר הגנרל הבחין בהפרת משמעת מצידו. “כל אחד ביחידה שלי מתגלח כל יום!“ נבח הובנר. “כן, סגן-אלוף, אני מתכוון אליך!“ כדרך של שיגרה, ירד מפקד הדיביזיה על טוראים ועל סגני-אלופים על כל הפרת-משמעת, ואפילו הזעירה ביותר. “רכשתי לעצמי שם של ממזר זקן, קשוח וחסר היגיון“, סיפר הובנר מאוחר יותר בראיון. הגנרל הכתיב תרגילי סדר, אימונים גופניים וביקורות קבועות. הוותיקים הגאים חשו שפוגעים בכבודם, שהגנרל מזלזל בהם כאילו היו לא יותר מ“בשר טרי“, טירונים שזה-עתה הגיעו. “כולם שנאו אותו! ממש שנאו אותו!“ סיפר סרן דוסון מאוחר יותר. הובנר היה רגיש די הצורך להבין, כי דימויו כנוגש נבזי ושנוא היה המחיר שעליו לשלם תמורת מנהיגות טובה (או מה שדור מאוחר יותר כינה אהבה תובענית). למען האמת, בגופו לא היה אפילו שמץ של כוונה רעה. הוא היה קפדן, בקלה כבחמורה, אבל לא בגלל איזשהו דחף סדיסטי לשלוט בפקודיו או להתעלל בהם, אלא משום שהוא ידע שזו הדרך היחידה להציל חיים ולהצליח בקרב. “כשאתה נוטל פיקוד לידיך,“ הסביר מאוחר יותר, “אתה יכול להתחיל כבן זונה, ואחר-כך להפוך לבחור הטוב. אבל אף פעם לא תוכל להתחיל בתור הבחור הטוב, ואז להפוך לבן זונה!3

הובנר היה קפדן מאוד בעניין הצדעות. זמן קצר לאחר שקיבל פיקוד, הוא סעד צהריים עם כל אחד ואחד מהמפקדים הבכירים ואנשי הסגל שלו. בסיומה של כל ארוחה, התייצב בהוראתו שוטר צבאי, והדגים בפני כל קצין הצדעה נכונה, לפי הספר. ואז הורה הובנר לקצין לחזור ליחידתו, וללמד את אנשיו כיצד יש להצדיע, בתוך 24 שעות. “ראיתי במו עיניי קצינים בכל הדרגות נאלצים לעבור את תרגולת ההצדעה הנכונה בפני מ“צ ענק שניצב בפתח המטה, פעם ופעמיים ושלוש,“ נזכר אדווין סאתרלנד, קצין מטה. מאחר שהצדעה בשדה הקרב הייתה אסורה לחלוטין (מהסיבה הברורה שצלפי האויב רק תרו אחרי מפקדים, כדי לחסלם), רוב לוחמי הדיביזיה הוותיקים ומנוסי-הקרבות ראו בהוראה להצדיע לא יותר מהוראת-זבל בסגנון שירות העורף בארה“ב. “כולנו חשנו שהטרידו אותנו במשהו נטול כל חשיבות“, כתב אל“מ סטנהופ מייסון, ראש המטה של הדיביזיה. אבל מייסון והאחרים הבינו מהר, כי הובנר היה רציני לגמרי בהוראתו, והתכוון לוודא שכולם ימלאו את הפקודה. הגנרל אימץ לעצמו במהירות מנהג לצוץ בכל מקום, ולדרוש מאנשים להצדיע. אחר-צהריים לוהט אחד הוא תפס את סגן פרנקלין ואת פלוגת הנ“ט שלו רובצת בשדה, בהפסקה מאימוני האש. הובנר פקד עליהם להתייצב בשורות על רגליהם. הוא פנה לג’ונסון והורה לו שידגים עד כמה יודעת הפלוגה להצדיע. התוצאה הייתה מפגן מרושל של הנפות ידיים, פגיעות במצח ואצבעות פסוקות. “זוועה!“ שאג הובנר. “ג’ונסון, כמה זמן ייקח לך ללמד את האנשים האלה להצדיע?“

“עשרים וארבע שעות,“ ענה ג’ונסון.

“אני אתן לך שלוש דקות,“ אמר הגנרל בקיצור נמרץ. הוא סב על עקביו, מותיר את ג’ונסון למלא את המשימה.

ההתעקשות של הובנר על הצדעה לא נבעה דווקא מגינוני הטקס הצבאיים, אלא בגלל שני דברים שאותם העריך כבעלי חשיבות עצומה בקרב: תשומת לב לפרטים וציות לפקודות. “אף פקודה לעולם אינה מושלמת, עד שהיא מתבצעת“, אמר למפקדי היחידות בדיביזיה בכנס שערך אחרי קבלת הפיקוד. “לכן, מוטל על המפקד שנתן את הפקודה לוודא את ביצועה.“ אם לא תצליחו לוודא ביצוע, אמר, “זה יהיה כאילו לא נתתם פקודה בכלל.“ בעיני הובנר, הוראה ולימוד חיוניים למנהיגות יעילה. “הדרך היחידה שבה תוכלו להביא מישהו לכך שיבצע מה שהטלתם עליו היא ללמד אותו כיצד לבצע זאת.“ המשמעות הייתה, כמובן, שמנהיגים חייבים לדעת את מה שהם מדברים עליו – המורה חייב להיות בעל יכולת טובה בהרבה משל תלמידו. כל קצין או נגד שלא היה בקיא בתחומו הסתכן בכך שיועף בו-במקום. דגש זה על הוראה ולימוד, יחד עם העדיפות שנתן לאימון גופני, היקנו להובנר את התואר “המאמן“ ברחבי צבא ארה“ב.

הכינוי הלם אותו להפליא. הוא הבין כי ההשפעה הגדולה ביותר על הדיביזיה תהיה בהכנתה לנחיתה בחוף אומהה, ולא בהכרח כשהוא עצמו מוביל. כמו מאמן, הוא הציב בפני עצמו את המטרה ללמד את אנשיו ולאמן אותם לקראת הסכנות הצפויות להם, ובכל העת לדעת מתי לרדת על אנשים, ומתי להדריך אותם. לאחר סוף המערכה בסיציליה הוא הגיע למסקנה שלוחמי החי“ר הסתמכו יותר מדי על אש הסיוע הארטילרית, במקום על יכולת הצליפה האישית. “המאמן“ לא היה הטיפוס שינקוט פעולה לפי תחושת בטן בלבד. הוא הורה לקצין האג“מ ולקצין האפסנאות שלו לבדוק את רמות צריכת תחמושת הרובים בשלב האחרון במערכת סיציליה. שלא במפתיע, הם דיווחו על עודפים שנותרו. הובנר היה רובאי מומחה, עם חיבה רבה לצליפה. הוא האמין, כי הלוחמים לא יורים די הצורך, משום שאין להם אמון בכישוריהם. בבדיקת תיקים אישיים בדיביזיה גילה, כי יותר מאלפיים חיילים – רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בשתי המערכות - מעולם לא עברו מבחן הסמכה עם רוביהם. אין פלא שהיו חסרי ביטחון! הוא החליט לתקן את המגרעת הזו באימון הבסיסי, בכך שהורה לכל אנשי הדיביזיה ללמוד טכניקות ירי נכונות. נבנו מטווחים ומסלולים לתרגול ירי קרבי. כל מי שלא עבר בוחן הסמכה בירי רובה – נפסל מלשמש כרובאי. הגנרל עצמו הסתובב בין המטווחים ואתרי האימונים, מחלק עצות לתנוחות ירי נכונות ולטכניקות ירי. “כשהוא העיר למישהו ותיקן אותו, גנרל הובנר מעולם לא הרים את קולו“, כתב אחד החיילים מאוחר יותר. “הוא הבהיר, כי אין שום דבר אישי בביקורתו על טכניקת הירי של מישהו, אלא שמדובר בג’וב שצריך לדעת לעשותו.“ לעתים, כשזיהה פגם בירי של הרובאי, נהג הובנר לתשאל את מפקד-הכיתה של האיש. אם הלה לא ידע, תיחקר מפקד הדיביזיה את המ“מ, ואחר-כך את המ“פ. בסופו של דבר, המפקדים כולם, שידעו כי הם עלולים להישאל שאלות נוקבות לעיני פקודיהם – הבינו שעליהם ללמוד היטב את הטכניקות הנכונות, אחרת יתבזו.

לעתים קרובות נטל הובנר רובה לידיו, הצמיד את הקת לשכמו, והפגין את כישרון הצליפה שלו. יום אחד בתום קרב מר בטרואינה, הוא כינס גדוד שלם והדגים תנוחת שכיבה לצליפה שהוא עצמו פיתח. “אז, ושם, מעבר לערוץ סמוך, תרגל כל הגדוד טכניקת צליפה בתנוחת ה׳רביצה׳... שהודגמה בפנינו על-ידי הגנרל בכבודו ובעצמו“, נזכר סא“ל ג’וזף סיסון, מפקד אותו גדוד. פעמים רבות ליווה הובנר בוחן כשירות ירי של כיתה שלמה, מתחילתו ועד סופו. הוא עצמו החטיא את מטרתו לעתים נדירות בלבד. הוא שלט בכל כלי הנשק הקלים של החי“ר כמו כל רובאי פשוט. האנשים הבחינו בכך. באחד הבקרים, לאחר שראה כיצד הגנרל משתופף בשוחה ונשאר בה בשלווה בעוד טנק עובד מעליה, נצמד חייל פשוט לגנרל קליף אנדרוס, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה, ואמר לו: “שמע, עושה רושם ש’הזקן’ יודע מה שהוא עושה.“

הובנר ניחן גם בחוש הומור שובב, טוב-מזג, ששיקף את הגינותו הבסיסית. יום אחד הוא בא בטענה לגנרל אנדרוס, שאחד מקציני התותחנים הצדיע לו הצדעה עקומה. אנדרוס צחק והסביר, כי הוא יודע שידו של הקצין שבורה. הובנר גיחך וצחק, והניד בראשו, נוזף בעצמו על אי ידיעתו. בפעם אחרת, נכנס הובנר לחמ“ל של אחת מיחידות המשנה, הרים את אפרכסת הטלפון ומצא עצמו מצותת לשיחה בין מפקד היחידה לבין קצין האפסנאות שלו. המפקד דרש לדעת מתי היחידה תקבל מעילים ונעליים חדשות. קצין האפסנאות הרגיע אותו באמרו, כי הגנרל הובנר כבר השלים את כל הסידורים הדרושים. “נו, טוב,“ השיב מפקד היחידה, “הגיע הזמן שהבן זונה הזקן יעשה משהו בשביל החיילים הלוחמים.“ הובנר הניח את אפרכסת הטלפון, גיחך ואמר: “טוב, מי שמצותת בסתר אף פעם לא שומע משהו טוב על עצמו.“ מתחת למעטה הקשוח, נזכר סרן דייוויד ליאונס, העוזר האישי שלו, “הסתתר גנרל רך, שדיבר בעדינות.“ ליונס, ששהה זמן ממושך לצד הגנרל, ראה בו אדם מתחשב ועמוק מחשבה.

הובנר לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי. הוא ידע כי הוא עלול לטעות, כמו כל אדם אחר ביחידה. אחרי סיציליה, כשהדיביזיה עלתה לסיפוני האוניות כדי להפליג לאנגליה, אמר לו גנרל ג’ורג’ פאטון (מפקד הארמיה), כי הוא מתכוון לעלות לסירה, ולהיפרד מהם אישית. הובנר אמר לאל“מ מייסון, ראש המטה שלו, להורות לאנשים להתייצב ליד מעקות הספינות ולהריע לפאטון בעת שיחלוף על פניהם. מייסון שירת בדיביזיה מאז תחילת המלחמה, וידע היטב עד כמה אנשי האדומה הגדולה הראשונה מתעבים את פאטון. חלק מהעוינות נבע מאמונתם שפאטון מעדיף יחידות משוריינות על פני יחידות חי“ר; חלק אחר – מדברי ביקורת על הדיביזיה, שיוחסו לפטון; והשאר נבע מהדחתו של הגנרל אלן האהוב, שאנשי הדיביזיה האשימו את מפקד הארמיה סוער היצרים כנושא באחריות למהלך. עיקרו של דבר, לא הייתה שום אפשרות שלוחמי הדיביזיה ה-1 ייתנו כבוד לגנרל פאטון, ובמיוחד עכשיו, כאשר כבר לא היו כפופים לו, ולא היה צורך לחשוש עוד מנקמתו. מייסון ידע לזהות מוקש כשהוא רואה אותו, כך שהוא ביקש מהובנר לשקול שוב את העניין. “המלצתי לא להציב את החיילים לאורך המעקות, ופירטתי את כל הרקע, שבגללו הערכתי שהחיילים לא יריעו ולא ימחאו כפיים לפטון.“ מייסון חשש שהעוינות של הגייסות תפגע בדימויו של הובנר. “המאמן“ שמע אותו, אך פקד עליו להמשיך בהכנות, לפי הוראותיו. בזמן המיועד, הופיע פאטון על סיפון הסירה, כשהוא לבוש במיטב מדיו, עם כל העיטורים והסרטים הצבעוניים. כשהסירה חגה סביב ספינות החיילים, ופאטון זקוף ומתנשא במלוא הופעתו, חיילי האדומה הגדולה הראשונה פשוט עמדו, והביטו בו. “הדממה הייתה מוחלטת“, נזכר מייסון. “על סיפון כל ספינה הצטופפו החיילים בהמוניהם ליד המעקות. אבל אף קריאת עידוד לא נשמעה. שום תשואות. שום דבר, פרט לדממת קבר.“ הובנר חש אכזבה ומבוכה. אבל הוא לא האשים את חייליו בקבלת הפנים הצוננת לפאטון, גם לא הטיל עליהם שום עונש; תחת זאת, האשים את עצמו על שלא הקשיב למייסון.

אם היה דבר אחד שהובנר תיעב יותר מכול, זו הייתה רשלנות בטיפול בכלי נשק. לתפיסתו, בעת קרב כלי הנשק של הלוחם הוא שווה-ערך לחייו. חייל ללא נשק כשיר לירי היה לא יותר מנטל חסר-ערך, לא מסוגל למלא אף משימה, סכנה לחייו שלו ולחיי חבריו סביבו. “מצאתי בדיביזיה הזו המון כלי נשק במצב רע בגלל לכלוך“, אמר לסגל מפקדיו ב-1943, “תוצאה של הזנחה מצד מפקדים כאלה או אחרים. אם עורכים מסדר נשק מדי יום, כלי נשק לא יכולים להידרדר למצב כל כך רע.“ הובנר דרש מכל מפקדי הכיתות והמחלקות לבדוק מדי יום את ניקיון כלי נשקם של חייליהם. יתר על כן, עליהם גם להכיר את החולשות, והיתרונות, של כל חייל. “מי זקוק לאימון, למי יש הרגלים מסוכנים ... הם חייבים ללמוד את אנשיהם, ולהכיר אותם לפני ולפנים. מי שאיטי – חייב לקבל תרגול נוסף.“ הוא היה כל כך נחוש לגבי ניקוי נשק, עד שהטיל קנסות על כל קצין שאנשיו לא טיפלו כנדרש ברוביהם ובמקלעיהם. “לא מעט קצינים חטפו קנסות כבדים למדי עד שהבינו ש’הזקן’ באמת מתכוון למה שהוא אומר,“ נזכר סאתרלנד4.