הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
3
7
המשחק 1: ריגוש

המשחק 1: ריגוש


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
3
7
37 
37 
סדרה:‎ המשחק - 1
גודל (עמ'): 311
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

מיקי ג'ונס יושבת בחצר בית–הספר עם חברות. כולן ממוקדות בשרירי הזרועות המרשימים של לוקה ווייץ', התלמיד החדש והאטרקטיבי. אבל מיקי מוטרדת. היא שומעת קול קורא בשמה. משהו גורם לה להתקרב לכביש ולהתבונן בילדה הקטנה שמשחקת לבדה. היא מבינה שהיא צופה בתאונת דרכים שעומדת להתרחש. בלי לחשוב היא מתחילה לרוץ, אבל הטנדר מהיר ממנה ותאונת הדרכים הופכת לנקודת המפנה של חייה.
היא מתעוררת בריאה ושלמה במקום ובזמן שאינם מוכרים לה, ומגלה שהיא חלק מקבוצה שנשלפת מחייה הרגילים לטובת משימה סודית. מה שנראה בהתחלה כמו משחק מתגלה כמאבק לחיים או למוות. בלי הסברים וללא הכנה מוקדמת מיקי מוצאת את עצמה נאבקת בדראו - יצורים מבעיתים ומסוכנים המבקשים להכניע את בני–האדם ולהשתלט על כדור הארץ.
בסיום המשימה היא חוזרת לחייה הקודמים כאילו לא קרה דבר, עד לפעם הבאה שבה תישלף לטובת משימה נוספת. ובינתיים - אסור לה לדבר על כך עם איש.
החלק הטוב בסדרת האירועים הזאת הוא ג'קסון טייט, ראש הצוות המלווה אותה. הוא חתיך–על והחיבור ביניהם מיידי ומחשמל. הבעיה היא שגם לוּקה ווּיִיץ' נמצא בסביבה, ושכל הסודות האלה מאוד לא מוצאים חן בעיני קארלי, חברתה הטובה מאז ומתמיד.
מיקי נחושה לעמוד במשימה ונראה שהיא מצליחה. אבל אז המשחק מקבל תפנית מחרידה וכל הקלפים נטרפים מחדש.

ריגוש הוא הראשון בטרילוגיית המשחק של איב סילבר. תרכובת מושלמת של פנטזיה, מתח מצמית ועוצמות רגשיות.

"חכם ומקורי. זהו ספר פעולה עתיר רגשות." ניו–יורק טיימס
המשך קריאה
  • ISBN: 2000529703
  • גודל (עמ'): 311
  • למבוגרים בלבד: כן
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2014
  • שם המחבר: איב סילבר
  • תורגם ע"י: דנית בן-קיקי

1

מיקי.

ראשי מתרומם במהירות. תשומת הלב שלי מתחדדת. אני מתרחקת מגדר הרשת שמסמנת את גבול חצר בית־הספר. החברות שלי יושבות שלובות רגליים על הדשא במרחק כמה מטרים ממני מתחת לעץ האלון הגדול, בפינת המגרש שאותה כבשנו לעצמנו.

למעשה, בבית־הספר התיכון גלֶנבּרוּק יש המון מגרשים: שני מגרשי סופטבול, חמישה מגרשי טניס, מגרש אתלטיקה קלה ומדשאת פוטבול עם יציעים לאלף צופים. המקום שלנו נמצא בקצה של מגרש רב־תכליתי, וחברותיי בחרו בו בגלל התצפית המצוינת על מגרשי האתלטיקה והטניס. הן אוהבות לצפות בבנים במכנסיים קצרים.

אנחנו כאן כמעט כל יום אחרי הלימודים. בהחלט בימים של אימוני אתלטיקה. היום אין אימון אתלטיקה, רק נער בודד שרץ מסביב למסלול.

מיקי.

הנה זה שוב, נער אומר את שמי. כאילו הוא מכיר אותי. כאילו הוא מצפה שאקשיב כשהוא מדבר.

אני לא מצליחה לזהות את הקול ואני לא רואה מי מדבר. בשנה שעברה היה איש מוזר שעקב אחרי נערה מהכיתה שלי בדרך הביתה. אני מקווה שלא נדבק גם אלי איזה צל. המחשבה מעבירה צמרמורת בגבי למרות שמש אחר הצהריים המאוחרת שמחממת את פניי.

אני עושה צעדים אחדים לעבר השביל המוביל מגדר בית־הספר אל הרחוב – אחד מכמה שמתפרסים מבית־הספר כמו חישורים של גלגל. השביל דומה יותר לפארק קטן שנמצא בין שני בתים, פס צר של אספלט מוקף ברצועות רחבות של דשא. עצים מתנשאים משני צדדיו, וענפיהם יוצרים חופה ירוקה. עדיין לא ממש סתיו, העלים ישנו את צבעם רק בעוד כמה שבועות.

אני הולכת לאט לקצה הפארק הקטן ועוצרת כמה מטרים מחברותַי, כמה מטרים מהרחוב.

אין אף אחד על השביל.

אבל מישהו אמר את שמי.

מהמקום שבו אני עומדת אני רואה ילדים קטנים, שחברי משמרות הבטיחות עוזרים להם לחצות את הכביש מול בית־הספר היסודי אוֹקוְויוּ בהמשך הרחוב. אני מביטה כמה דקות, עד שאין יותר ילדים שמחכים ליד הכביש, וחברי משמרות הבטיחות מתכוננים ללכת משם.

"מיקי!" הפעם זאת חברתי הטובה ביותר, קארלי קונֶר, שקוראת בשמי. היא שרועה על הדשא ורגליה הארוכות שלובות בקרסוליים. משקל גופה נח על מרפקה, שערה, בצבע בלונד בהיר מספר 11, נופל בווילון חלק מעבר לכתפיה. אני מעדיפה אותו על הבלונד פלטינה מספר 100 של החודש שעבר.

אני קצת יותר גבוהה מקארלי, מטר שישים ושבע. השיער שלי כהה באותה מידה ששלה בהיר. תווי פניי משקפים את העובדה שסבי מצד אמי היה נִיסֵיי – דור שני לאמריקאים ממוצא יפני – אבל את גוון עיניי קיבלתי מסבתי מצד אבי: כחול אינדיגו. בכל פעם שאנשים אומרים לי שאני נראית "אקזוטית", אני צריכה להתגבר על הדחף לבעוט להם בשוקיים.

גבתה של קארלי מתרוממת. שאלתה הדוממת תלויה בינינו: למה את שם ולא כאן?

אני פותחת את פי, אבל לפני שאני מספיקה להגיד מילה, דיפְטי סינג שואלת, "ראית אותו?"

"את מי?" אני שואלת, יותר מדי בחדות, מתוך מחשבה שהיא יודעת משהו על הנער שקרא בשמי.

"איזה ג'וק זחל לך לתחת?" פולטת דִי בזעף בזמן שקארלי מתיישבת ואומרת, "בחור חדש."

ואז קֶלי זימֶר תורמת את חלקה, "בחור חדש מדליק ביותר," ואני קולטת שאנחנו מדברות על דברים שונים לגמרי.

דִי משלבת את זרועותיה ומכווצת שפתיים. היא נעלבה. אני נאנחת. קארלי שולחת אלי מבט של תהיי נחמדה. היא בת אמצעית. תמיד משכינה שלום.

"איך את יודעת שהוא מדליק?" אני שואלת, יותר כדי לפייס את די מאשר מתוך עניין אמיתי.

הצלחה. היא מתעודדת ואומרת, "שמענו משָׂרה. היא ראתה אותו. בערך. את הפרופיל שלו, לפחות."

"אני הצלחתי לראות יותר מאשר את הפרופיל שלו." קארלי מושכת כל מילה, מותחת את די ואת קלי כמו מיתרים של כינור. "גברת סמית ביקשה ממני לקחת את גיליון הנוכחות למזכירות בשיעור האחרון, והוא נכנס בדיוק כשאני יצאתי. היינו ממש חזה לחזה."

אני מהדקת את שפתיי זו לזו ויודעת שקארלי אולי מגזימה טיפה. היא בטח ראתה אותו בצד השני של המזכירות, אבל הגרסה המשופצת שלה היא סיפור הרבה יותר מוצלח.

"ו...?" שואלת די.

"בואו נגיד שהקיבורת שלו..." – קארלי מעבירה את קצות אצבעותיה לאורך שריר הזרוע שלה – "לא צריכה תגבורת."

הגבתי בנחרה על הביטוי הזה. קארלי תוקעת בי מבט ומנענעת את גבותיה. ברור, היא לוחצת על כל הכפתורים של די, ודי משחקת ישר לידיה.

"או. מיי. גוד." עיניה של די נפערות והיא מוחאת כפיים.

"תתארי אותו. כל פרט," דורשת קלי.

קארלי שולחת את ידה לתרמיל שלה, שולפת מצית ומדליקה אותו. קצה הסיגריה שלה לוהט באדום. הבטן שלי מתכווצת מהמראה המוכר מדי. סלסול לבן של עשן מרחף מבין שפתיה ואני מסיטה את מבטי לפני שאגיד משהו שאתחרט עליו.

היא מכירה את ההיסטוריה שלי, ולמרות זאת היא מעשנת. הטפות מוסר לא ישכנעו אותה לעשות דברים אחרת. היא רק תתבצר בעמדתה. כבר הייתי שם, ניסיתי את זה כשהיא עברה את שלב האִימוֹ שלה, ואז את שלב הפירסינג שלה, ואז את שלב השתייה שלה – שנגמר בשלולית קיא ממש מול משרד המנהל, מוּרִי, שבוע הרחקה וקִרְקוּע של חודש.

עמדתי לצידה בכל הזמן הזה.

היא עמדה לצידי בזמנים גרועים יותר.

מיקי.

בשאיפת אוויר חדה אני מסתובבת במהירות לאחור ומוצאת רק חלל ריק. הנער היחיד בקרבתי הוא זה שרץ מסביב למסלול, והוא רחוק מכדי להיות זה שאומר את שמי. אני מביטה בו זמן מה, מביטה בזרועותיו וברגליו הנעות הלוך וחזור, ואני יודעת מה הוא מרגיש: אנדורפינים נעים במהירות בגופו. שיכרון ריצה. עם אור ראשון, חמישה ימים בשבוע, אני שם, ב"תחום" שלי, לבד עם המוזיקה שלי והריגוש שאני חשה כשרגליי טופחות על האדמה.

הנער על המסלול מאט. עוצר. הולך לעבר הדשא ולוקח את בקבוק המים שלו. הוא גבוה, שערו כהה. בגלל המרחק בינינו אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שהוא מסתכל עלי. ואז אני יודעת שהוא מסתכל עלי כי הוא שולח אלי תנועת ראש קצרה.

לוּקה ווּיִיץ'. היינו חברים לפני מיליון שנה, עד... מתי? אמצע כיתה ד'? הוא לא למד בגלנברוק בשנה שעברה, בכיתה י' – אני חושבת שאבא שלו נשלח מהעבודה לאיזה מקום במערב. עכשיו הוא חזר, והוא השתנה. זה לא רק שהוא יותר גבוה ויותר רזה. יש משהו בעיניו שלא היה בהן קודם.

עכשיו עיניו נעוצות בי. אני מנידה בראשי בתשובה ופונה בחזרה אל חברותי.

"או. מיי. גוד," אומרת די. היא משתמשת בביטוי הזה בלי אפליות. "זה לוקה?"

כולן מפנות את ראשן ונועצות מבט.

"הוא כזה חמוד," אומרת קלי.

"כזה חמוד," מסכימה די. "והרבה יותר בוגר מהחברים שלו."

"את חושבת?" שואלת קארלי.

די מושכת בכתפיה. "הוא לא תוקע גרעפסים ומספר בדיחות פלוצים. לא בקפטריה, בכל אופן."

אם זה לא ציון של בגרות, אני לא יודעת מה כן. אבל אני חושבת שדִי צודקת. למרות העובדה שהוא נינוח וידידותי, נראה שלוקה תמיד מתבדל, אפילו בין המון אנשים.

קארלי מביטה בלוקה לרגע ואז אומרת, "הוא לא רק מהמם. הוא גם חכם."

כולנו נועצות בה מבטים. זה לא משהו שבדרך כלל מרשים אותה. היא יותר נערה מהסוג של מעוניינת־רק־בפרצוף־חמוד־והרבה־שרירים, עדיף־אם־יש־לו־מכונית.

"מה?" היא שואלת בעיניים פעורות. "קשה לפספס את זה. הוא איתי בכימיה והוא עונה כמעט על כל שאלה בלי בעיות." היא מחייכת בשביעות רצון עצמית. "הוא יושב לידי ולא נראה שאכפת לו להסביר לי דברים."

"אבל את טובה בכימיה," אני מציינת. "למה את צריכה שהוא יסביר לך דברים?"

שלושתן מסתכלות עלי כאילו גידלתי ראש נוסף. ואז אני קולטת. "נכון. זאת לא שאלה של צורך..."

"זו שאלה של רצון," מסיימת קארלי במקומי בחיוך. "בינתיים לוקה עוזר לי בכימיה, דרנל עוזר לי בספרדית, ושֵיי עוזר לי בגיאומטריה."

"שֵיי," אומרת קלי באנחה.

"את לא צריכה עזרה באף אחד מהמקצועות האלה," אני אומרת.

שלושתן מגלגלות את עיניהן לכיווני.

"אני צריכה," אומרת קארלי בגבות מורמות. "אני באמת צריכה."

"אני מקווה שהבחור החדש לומד איתי בכל המקצועות," אומרת קלי. "הוא היה איתכן באיזה מקצוע היום?"

"אני לא חושבת שהוא התחיל ללמוד עדיין," אומרת קארלי. "אני חושבת שהוא רק נפגש עם המנהל מורי כשראיתי אותו היום במזכירות."

"אני מניחה שזה עניין של ניירת." קלי נאנחת. "עכשיו אנחנו צריכות לחכות עד יום שני כדי לראות איזה מקצועות הוא לומד."

והן ממשיכות לדבר עליו, מעלות השערות על החפיפה בין המערכת שלו לשלהן. תשומת הלב שלי נודדת, אבל אני קולטת את המילים 'מדליק' ו'משקפי טייסים ישנים'. הן קופצות לנושא הבא: נשף "ליל כל הקדושים". הוא בעוד שבוע, אבל לוקח זמן לתכנן תחפושת טובה.

עדיין לא הקדשתי הרבה מחשבה לתחפושת שלי.

הלוואי שיכולתי. הלוואי שהייתי חושבת שזה חשוב. חברותיי מתלהבות מדברים כמו סרטים ונשפים וקניות; הן מרגישות דברים בצורה חזקה כל כך. אני עושה כאילו ומעמידה פנים ממש טוב, אבל אני לא כמוהן, כבר כמעט שנתיים. וזה הורג אותי. אני רק רוצה לחזור להיות... נורמלית.

אני עומדת ליד הגדר, מביטה בהן, במרחק מתאים כדי להיות חלק מהקבוצה שלהן, אבל לא.

הפעם הצמרמורת זוחלת במעלה גבי לפני שאני שומעת את המילים.

מיקי ג'ונס.

הולך ומשתפר. הוא יודע גם את שם המשפחה שלי.

"מה?" אני שואלת בלחישה וסורקת במבטי את העצים, את פח האשפה, את הגדר. אני כועסת עכשיו. מישהו מתחבא באיזה מקום. קולות לא סתם מופיעים בראש של אדם. אבל חברותיי ממוקדות זו בזו, ואף אחת מהן לא שמה לב שמישהו קורא בשמי, ועוברת לי בראש המחשבה האיומה שאולי אני באמת שומעת קולות, כמו האיש ההוא בסרט על נפלאות התבונה.

האפשרות לא מוצאת חן בעיניי, ואני מחליטה שזאת מתיחה. "אתה נהנה?" אני רוטנת תוך סיבוב איטי סביב עצמי עד שאני עומדת שוב עם הפנים לרחוב. חברי משמרות הבטיחות אינם. אין אף אחד אחר בסביבה. מלבד...

יש ילדה, ילדה קטנה. היא כורעת ברחוב באמצע מעבר החציה. מה היא עושה? מרימה משהו? אני מצפה שהיא תתרומם ותמשיך ללכת, וכשזה לא קורה, אני נדרכת מייד.

זיכרון מכה בי: אני חוצה באותו מעבר חציה בתור ילדה קטנה, ואמא שלי מחכה בצד השני עם חיבוק ועוגייה. אני מכה בחזרה וקוברת את הזיכרון כי המחשבה עליו מכאיבה מדי. כאב הוא אחד משני הדברים שאני כן מרגישה כמו חוד של תער. כעס הוא השני. כל השאר מוחלש ומרוחק, כאילו אני יודעת שאני אמורה להרגיש דברים גם כשאני לא מרגישה אותם.

כרגע אני בוחרת בכעס במקום בכאב. הילדה הקטנה לא אמורה להיות שם. מישהו היה אמור לבוא לקחת אותה אחרי הלימודים. ראשה כפוף, והיא לא מרימה את מבטה כשאני צועקת, "היי," ושוב, חזק יותר, "היי!"

יש בה משהו מוכר...

לעזאזל. זאת אחותה הקטנה של ג'ניס הרפר. היא חירשת. וג'ניס לא באה לקחת אותה כי היא בריתוק.

מיקי! עכשיו!

המילים מהדהדות בראשי, אבל אני כבר נעה לפני שהנער הבלתי נראה מסיים לצעוק את הפקודה. כי יש טנדר – ישן, חלוד, נוסע מהר מדי - מתחיל לפנות, מאיץ ומתפתל מצד לצד. ראשו של הנהג מורכן, בידו יש טלפון. אני לא בטוחה אבל אני חושבת שהוא מסמס.

ליבי נחבט בצלעותיי.

אני לא חושבת. אני פשוט רצה. רגליי מכות בקרקע, אבל אני מרגישה עמומה, כבדה, כאילו אני רצה במים בעומק המותניים, וכל העולם – כולל אני – האט לקצב זחילה, חוץ מהטנדר.

אני רחוקה מדי.

מהר יותר. אני צריכה לנוע מהר יותר.

הטנדר יוצא מהפנייה עכשיו, ונוסע לפחות פי שניים מהמהירות המותרת. מוזיקה רועמת מחלונותיו הפתוחים.

אני צורחת במלוא ריאותיי, אני כבר צרודה. הילדה לא יכולה לשמוע אותי. היא לא יכולה לשמוע אותי.

אני רצה במלוא המרץ, החזה שלי מתנשף במהירות, אימה מניעה אותי. ומשהו אחר. כל הכעס והפחד והיגון שכבשתי בתוכי במשך שנתיים מבעבעים אל פני השטח, מוצאים פורקן בתקווה הקלושה שאוכל לשלוט בתוצאה כאן, שאוכל להגיע אליה בזמן.

אני על המדרכה עכשיו. קפיצה אחת מביאה אותי מעל לדשא ומעל שפת המדרכה אל הכביש.

הצל שלי נופל על הילדה והיא מרימה את מבטה, עיניה נפערות ופיה יוצר עיגול קטן ומושלם. היא מתחילה להתרומם. יש צווחה איומה של צמיגים על אספלט כשהנהג רואה אותנו ולוחץ על הבלמים. הטנדר מחליק הצידה ומתקרב כשצידו הרחב מופנה אלינו.

אני צוללת בידיים מושטות. ידיי נוגעות בחזה של הילדה ואני דוחפת אותה בכל הכוח.

היא עפה לאחור בצעקה.

אני רואה את הכול בבהירות חדה, בלתי רגילה, כמו סדרה של תצלומים מושלמים שלוכדים כל אלפית שנייה. אני רואה את הילדה. אני רואה את הדמעות שלה. אני רואה תנועה מטושטשת מזווית העין כשחברותיי רצות לאורך המדרכה לכיוון שלנו. ומישהו אחר עובר אותן ביעף... לוקה.

אני רואה את הטנדר שוב מסתחרר ומתקרב אלי חזיתית – כל כך קרוב שאני מבחינה בחתיכות חלודה על הסורג – והכביש, שטוח ואפור, הולך ומתקרב אלי. אני נוחתת בכבדות ומחליקה על פני המשטח המחוספס, ושכבות של בד ועור מתקלפות.

יש חריקה אינסופית של בלמים וריח של גומי שרוף. הראש שלי מתרומם במהירות ואני מנסה להימלט הצידה. אני לא מוצאת אחיזה.

אימה מחניקה את גרוני.

ואז מתהדקת יד על זרועי, חזקה כמו מלחציים, ומקימה אותי על רגליי.

לוקה.

הוא מושך. אני מושכת. בכיוונים מנוגדים. הריקוד שלנו לגמרי לא נכון.

הטנדר מתנגש בשנינו.

אני לא אמורה להיות מסוגלת להגדיר כל תחושה, כל אירוע. אבל אני מסוגלת. אני מתכופפת מכוח המכה. אחר כך אני מתרוממת. אני עפה. צורחת. עד שאני נוחתת על האדמה והנשימה בורחת מתוכי במהירות מתועבת.

אין כאב. עדיין לא. רק הלם והסכין החדה של הפחד שלי.

קולות מכאיבים לאוזניי. שמי. אנשים צורחים את שמי, שוב ושוב. אני רוצה להגיד להם שאני בסדר, אבל הפה שלי לא פועל, ואני צריכה לנשום כדי לספק קול למילים שלי.

כשאני מסובבת את ראשי אני רואה את הילדה הקטנה עומדת לצד הכביש ועל פניה שבילים של דמעות. חברותיי עומדות לידה, צורחות, דוחפות את האוויר. אני לא מבינה מה הן מנסות לעשות. השאגה באוזניי מטביעה את דבריהן.

האורות מהבהבים כאילו מישהו הזיז מפסק, אבל אנחנו בחוץ ואין מפסק שאפשר להזיז. הכול מחשיך. ואז יש שוב אור. הטנדר נמצא ממש מולי, פגוש הכרום החלוד מוכתם באדום, כמו צבעי אצבעות או מריחות של מיץ דובדבנים.

אני מסובבת את הראש לצד השני ורואה את לוקה, גופו מעוות ושבור, שלולית של דם נאספת מתחתיו על הכביש. עיניו פקוחות. הן כחולות כהות, בוהקות וצלולות כמו אגם ארקטי. כמו שלי. אף פעם לא שמתי לב לזה קודם, חשבתי שהעיניים שלו חומות. שפתיו נעות. אני לא מצליחה לשמוע, אבל אני חושבת שהוא אומר "בסדר".

הוא טועה. זה בהחלט לא בסדר.

אני מביטה למטה ומרגישה מעין חלחלה מרוחקת כשאני רואה גוף שהוא שלי אבל לא שלי. האיברים שלי מכופפים בזוויות מוזרות. פיסות עצם בוקעות מהעור. כשאני מנסה לזוז אני מבינה שאני לא מרגישה כאב כי אני לא מרגישה כלום. שום דבר. ולא משנה כמה אני מתאמצת, אני לא יכולה להזיז שום דבר מלבד הראש.

אני שבורה, כמו לוקה. שבורה ומדממת.

המחשבה נראית לי מעורפלת, כאילו אמורה להיות לה משמעות רבה יותר.

אני מריחה צמר־גפן מתוק ועוגיות. אני מריחה מתכת וסטייק נא.

ואז אני שוב שומעת אותן. את הצעקות. אבל הן רחוקות והן הולכות ונחלשות. הן נמוגות עד שאני שומעת רק את קול פעימות ליבי, הולכות ונעשות איטיות יותר. איטיות יותר.

איטיות יותר.

תשכבי בשקט. תני לזה לעבור, אומר הנער בראשי.

זה נשמע רעיון טוב.

אני מחכה לפעימת הלב הבאה, אבל היא לא מגיעה.