הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
המרוץ לשומ.קום

במקום 37 

27 

המרוץ לשומ.קום


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

27 

במקום 37 

27 

גודל (עמ'): 198
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

הטכנולוגיה והמדיה החברתית שינו, העשירו וסיבכו כל היבט של חיינו: החל בדרך שבה אנו מתקשרים עם חברים ובני משפחה, עבור באופן שבו אנו מנהלים את הקריירה שלנו ותומכים במטרות הקרובות ללבנו, וכלה בשיטות שבהן אנו מוצאים אהבה ומגדלים את ילדינו. על כולנו מופעל לחץ עצום להיות מקוונים ומקושרים ללא הפסקה. המחשב, הטלפון הנייד והטאבלט כבר לא שייכים לנו – אנחנו שייכים להם. מציאת איזון בין הטכנולוגיה לחיים נהפכה לאחד הנושאים הבוערים של תקופתנו.

רנדי צוקרברג, מומחית לטכנולוגיה ולמדיה חברתית, כיהנה במשך שנים כסמנכ"לית שיווק ופיתוח בפייסבוק וצפתה מן השורה הראשונה במהפכה הטכנולוגית ששינתה לחלוטין את חיינו. בספרה המרוץ לשומ.קום היא מתארת את ההזדמנויות ואת המכשולים, את הבעיות ואת הפתרונות הטמונים במציאות המקוונת החדשה, ומגדירה כללים חיוניים המכניסים סדר ובהירות בחיינו המחוברים.

המרוץ לשומ.קום מיועד לכל מי שמעוניין להבין את האופן שבו המהפכה הטכנולוגית משנה את חיינו, ולעשות בטכנולוגיה הזאת שימוש מושכל, חכם ומשמעותי: האתיקה של ביטול חברות בפייסבוק; הקשר בין המדיה החברתית למקום העבודה; הסכנות הטמונות בתיוג תמונות; החשיבות בהקניית הרגלים נכונים לילדינו בשימוש בטכנולוגיה ועוד.
צוקרברג משרטטת בעבורנו מתווה שבאמצעותו נוכל להשתמש בכלים החדשים והמדהימים העומדים לרשותנו על מנת לתקשר, לשתף פעולה ולחיות יחד מבלי לוותר על זמן האיכות עם היקרים לנו, על הגבולות בין עבודה לפנאי ועל שפיות הדעת.

  • ISBN: 3625032
  • גודל (עמ'): 198
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 24/04/2014
  • שם המחבר: רנדי צוקרברג
  • תורגם ע"י: אינגה מיכאלי
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

צעדים ראשונים ואחרונים

יש בחיים רגעים שבהם הכול משתנה.

לפעמים הרגעים הללו צצים פתאום משום מקום, כאילו ארבו לכם. לפעמים הם מתקרבים אליכם מרחוק, בהילוך אטי וצפוי עד כדי כך שהשינוי אינו מפתיע כלל.

ולפעמים מגיע מין רגע כזה שבו אתם פותחים את הפה ושופכים את הלב בעיתוי הכי אקראי ומפתיע. כך בדיוק השתנו חיי ב-20 באפריל 2011.

באותו בוקר ישבתי ליד שולחני בעבודה ולא היה לי שום מושג שזה עומד להיות אחד מהימים החשובים בחיי - יום שיעצב במובנים כה רבים את חלומותי, את הקריירה שלי ואת דעותי בנושאים כמו טכנולוגיה וחברה. אבל כבר אז ידעתי שזה עומד להיות יום מיוחד מאוד, או לכל הפחות מוזר מאוד.

התיישבתי ליד שולחני כדי לנוח לרגע. אינני נוהגת להתחיל את היום עייפה. בדרך כלל אני טיפוס של בוקר - אחת מאותם אנשים נמרצים שמוכנים לפעולה עוד לפני ששתו את הקפה של הבוקר. אבל באותו יום הייתי בשבוע השלושים וחמישה להיריון, והיתה לי תחושה שהעובר שוקל עשרים קילוגרם. כיוון שגובהי אינו עולה על 1.57 מטרים, נראיתי כמו בטן מהלכת, ועוד כזו שמתקשה לעמוד על רגליה.

חוץ מזה, עבדתי כמעט שמונים שעות רצוף - והדרך לפני עוד היתה ארוכה. השולחן שלי נראה כמו עיי חורבות: עשרות פתקים, שרטוטים ושרידים של ארוחות שהזמנתי. שקעתי בכיסא שלי וניסיתי לחזור לעצמי.

לפתע פתאום החלו עיי החורבות לרטוט. פשפשתי בבהלה מתחת לערימת ניירות בחיפוש אחר הטלפון הנייד. לחצתי על הכפתור והצמדתי את המכשיר אל אוזני.

"רנדי!" רעם לפתע קול מלא התלהבות. "זה רון!"

זה היה רון קונוויי, המשקיע המיתולוגי מעמק הסיליקון. הוא ידיד טוב, ויש לי תמיד - בכל מצב - זמן לשיחה איתו. כלומר, כמעט בכל מצב. הפעם שקעתי עמוק יותר לתוך הכיסא שלי. השעה היתה מוקדמת מדי, ואני הייתי עייפה מדי לברכת שלום נלהבת שכזו.

"היי, רון," עניתי לו ותיבלתי את קולי באנרגיה כמיטב יכולתי, בתקווה שלא אשמע נכאה כמו שהרגשתי. "איך אני יכולה לעזור לך?"

רון השתתק לרגע, אבל מיד המשיך, ממוקד ורציני כהרגלו. "תקשיבי, רנדי. אני צריך שתושיבי את אם-סי האמֶר ליד הנשיא."

לרגע התקשה מוחי לעבד את המשפט המגוחך והבלתי-אפשרי ששמעתי. אבל אז התחלתי לחייך. פתאום כבר לא הייתי עייפה כל כך.

השיירה של הנשיא היתה בדרכה לפייסבוק. זה היה היום שחיכיתי לו, רגע השיא בקריירה שלי.

השיחה התקבלה מהבית הלבן בדיוק שבועיים קודם לכן.

כשעבדתי בפייסבוק פנו אלי לא פעם אנשים שרצו שנארגן איתם אירועים, ששלחו תסריטים לעיוננו, או שרצו להציע הזדמנויות עסקיות למנהלים שלנו. ברוב המקרים ההצעות שלהם לא ממש התאימו לנו. כבר הייתי רגילה לסרב בנימוס כמה וכמה פעמים ביום.

ופתאום, כרעם ביום בהיר, התקשרו אלינו ממשרד התקשורת של הבית הלבן. הם צפו בכמה משידורי ה"פייסבוק לייב" שלי, ותהו אם נרצה לארח את הנשיא אובמה בעצרת שתתקיים בעוד שבועיים.

ידעתי שנצטרך להזיז הרים וגבעות כדי לעמוד במשימה. ידעתי גם שאין לנו כלום חוץ ממחסן ריק וכמה מצלמות. בכל זאת הגבתי בדרך היחידה שנראתה לי הגיונית... והסכמתי מיד. הרי לא בכל יום מקבלים שיחה מהבית הלבן.

הנה הנשיא רוצה להגיע לפייסבוק כדי לשוחח עם העובדים שלנו. יותר מזה, הוא רוצה לענות על שאלות שיעלו האזרחים לאתר כחלק מאותו אירוע של "פייסבוק לייב". שידור העצרת יועבר בסטרימינג (הזרמת מדיה), ואנשים יוכלו להתחבר לפייסבוק כדי לצפות באירוע ולשאול שאלות. זה לא היה סתם תעלול של יחסי ציבור. הנשיא התכוון להגיע לאזור כחלק מסיור כלל-ארצי וכדי להציג את המדיניות הכלכלית שלו - אסטרטגיה שתוביל לקיצוץ בגירעון תוך שמירה על היקפי הצמיחה. בשביל הנשיא היה זה רגע פוליטי קשה, ולא היה ברור אם יוכל לעמוד מול התנגדות הרפובליקנים בקונגרס.

בשביל פייסבוק היה זה רגע מכונן. כל ערוצי התקשורת במדינה עמדו לרשותו של הנשיא. אבל מבין כל אתרי האינטרנט, ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו הוא בחר דווקא בפייסבוק כדרך הטובה ביותר לפנות ישירות לאומה.

עוצמה, דרמה, טכנולוגיה - כל המרכיבים הדרושים לרגע שיווקי גדול בתולדות פייסבוק. עוד לפני שהספקתי לעכל את הפרטים הבסיסיים של האירוע, הסתחררו בראשי אינספור מחשבות על מה שנוכל לעשות - ומה חייב להיעשות - כדי לארח את הנשיא בפייסבוק תוך שבועיים.

עבדנו שלושה-עשר יום כמעט ללא הפסקה. זו היתה מערבולת מטורפת, מרגשת ומבעיתה, שבה כל יום התמזג בזה שבא אחריו. הצוות שלי ואני חיינו משיחת ועידה אחת לבאה, מפגישה לפגישה, מספל אספרסו לפחית של רד-בול (או במקרה שלי, כאישה הרה, מקפה ללא קפאין לתה צמחים). היינו צריכים לתאם את נושא הלוגיסטיקה והאבטחה עם הבית הלבן - וזה לא משהו שאפשר להתרשל בו. היינו צריכים לחשוב איך לשווק את האירוע כדי שהגולשים בפייסבוק ידעו מתי ואיך להתחבר לשידור. היינו צריכים להחליט מי יזכה להשתתף באירוע עצמו, איך לאסוף את השאלות, ואם בכלל לנסות למקד את הדיון.

היה לנו מנחה - אחי, מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל פייסבוק. אך באותו יום, כשניתקתי את השיחה, זה כל מה שהיה לנו. לא היה לנו אפילו מקום ראוי לקיום האירוע. רק חלל אחד היה גדול דיו להכיל עצרת, אבל היה זה בסך הכול מחסן ריק בתוך מתחם המשרדים שלנו. הוא לא היה מרוהט, ולא היה בו הציוד הטכני הדרוש כדי לארח עצרת בהשתתפות הנשיא.

ידענו שעלינו להפוך את המחסן לאולפן פעיל ולאודיטוריום. חוץ מזה, היינו זקוקים לצוות שלם של צלמים, שלא לדבר על מצלמות, תאורה ומערכת הגברה. וגם לחיבור אינטרנט מהיר ויציב דיו כדי לשדר את נאומו של הנשיא לרחבי העולם.

ביום הארבעה-עשר כבר השלמתי כשמונים שעות של עבודה כמעט רצופה, עם הפסקות קצרות לתנומה או לאוכל. הכיסאות הוצבו במקומם, אנשי האבטחה ביצעו סריקה אחרונה, והמצלמות נבדקו שוב ושוב. בבוקר האירוע חזרתי סוף-סוף הביתה כדי להתכונן לבואו של הנשיא. אבל אם נראה לכם שלבשתי חליפה מחויטת, אתם טועים. בכל זאת, היינו בעמק הסיליקון, אז התקשטתי ב"מראה פייסבוקי טיפוסי ליום צילום חגיגי" - דהיינו ג'ינס וחולצת טריקו נוצצת במיוחד, עם הלוגו של פייסבוק עשוי מזירקונים.

ואז חזרתי לעבודה. עמיתי אנדרו נויס, שעשה רבות כדי להביא אותנו אל היום הזה, בא לאסוף אותי מביתי, במרחק של כמה רחובות מהמטה של פייסבוק, כדי לעבור פעם אחרונה על התוכנית של אותו יום ואז ללכת יחד לאירוע. שמחתי שאנדרו אירח לי לחברה. אף שלא ישנתי זה ימים ארוכים, הרגשתי ערנית ומלאת אנרגיה, כי ידעתי מה מונח על כף המאזניים.

בדרך למשרד ראינו שורה ארוכה של ניידות שידור עם אנטנות שהופנו לשמים, מוכנות לשלוח אותות לכל קצווי תבל. על הגגות בצבצו פה ושם צלליות של רובי צלפים, כמעט נסתרות מהעין. בכל מקום היו מחסומים, ניידות שידור, וגם הרבה מאוד בחורים צעירים שנראו כמו דוגמנים בפרסומת של ריי-באן. מסוק משטרתי חג מעל לראשינו, ולהביו החרישו אוזניים.