הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.7
ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
1
5
המרדף אחרי המת
37 

המרדף אחרי המת


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.7
ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
1
5
37 
37 
גודל (עמ'): 368
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

לפני שנה נמצאה גופתו של אלכס טאון.

לפני חודש ראתה אותו אימא שלו ברחוב.

לפני שבוע הסכים דייוויד רייקר לחפש אותו.

וכמה שהוא מצטער על ההחלטה הזאת.

 

אלכס, בנה של מרי טאון, נעלם לפני שש שנים. כעבור חמש שנים נמצאה גופתו בתוך רכב שעבר תאונת דרכים. מחפש הנעדרים דייוויד רייקר לא רוצה את הג'וב הזה. זה בפירוש מקרה עצוב של טעות בזיהוי, מצד אישה שלא מצליחה להתגבר על אובדן בנה. לבסוף, רדוף על ידי זכרה של אשתו המתה, הוא מסכים לקבל על עצמו את המשימה.

טעות גדולה.

כי ככל שהוא חוקר וחופר, הוא מגלה שהחיים של אלכס כלל לא היו החיים שאמו האמינה שהוא מנהל. בעברו קבורים סודות שלא היו אמורים להתגלות אי פעם - ואיש מסוכן אחד שמוכן בהחלט להרוג כדי להגן עליהם. בקרוב יגלה רייקר שיש דברים גרועים ממוות...

ספר מתח מצמרר, מהיר ומחשמל, שלא תוכלו להניח מהיד.

המשך קריאה
  • ISBN: 99-1740
  • גודל (עמ'): 368
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 29/11/2011
  • שם המחבר: טים ויבר
  • תורגם ע"י: אורי בלסם
  • זמין להשאלה: כן

1

מדי פעם, לקראת הסוף, היא היתה מעירה אותי במשיכה בקצה חולצתי, כשעיניה מתגלגלות כמו גולות בצנצנת וקולה מתחנן אלי שאמשוך ואעלה אותה מהמעמקים. תמיד אהבתי את ההרגשה הזאת כי למרות סִבלה, זה הוכיח שהיא הצליחה לשרוד עוד יום אחד.

בחודשים האחרונים עורה נראה כמו בד ציור, מתוח ומהודק על עצמותיה. היא גם איבדה את כל השיער, חוץ מכמה זיפים בקצות האוזניים. אבל בעיני כל אלה לא שינו דבר. אילו ניתנה לי הבחירה בין לקבל את דֶרִין ליום אחד כפי שהיתה כשפגשתי אותה, לבין קבלתה עד אחרית ימי כפי שהיא היתה בסוף, לא הייתי מהסס לרגע. הייתי לוקח אותה ככה, כמו בסוף. כי ברגעים שבהם חשבתי על החיים בלעדיה, בקושי הצלחתי לנשום.

כשהיא גילתה את הגוש הראשון היא היתה בת שלושים ושתיים, צעירה ממני בשבע שנים. כעבור ארבעה חודשים היא התמוטטה בסופרמרקט. עבדתי כעיתונאי שמונה־עשרה שנה, אבל אחרי שזה קרה בפעם השנייה, ברכבת התחתית, התפטרתי, התחלתי לעבוד כפרילנסר וסירבתי לצאת לנסיעות. זו היתה החלטה קשה. אבל לא רציתי להיות בקצה העולם כשיתקשרו אלי בפעם השלישית להגיד שהפעם היא נפלה ומתה.

ביום שבו עזבתי את העיתון לקחה אותי דרין אל חלקת הקבר שבחרה לעצמה, בבית קברות בצפון לונדון. היא הסתכלה בקבר, ובי, וחייכה. אני זוכר את החיוך הזה בבירור. איך הוא חדר מבעד לכל הכאב והפחד עד שרציתי לשבור משהו. רציתי להכות עד שישותקו חושי. במקום זאת לקחתי את ידה, הבאתי אותה אלי וניסיתי לאצור בזיכרוני כל שנייה יקרה שנותרה לנו.

כשהתברר שהכימותרפיה לא עוזרת, היא החליטה להפסיק. באותו יום בכיתי. בכיתי נורא, אולי בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד. אבל במבט לאחור זאת היתה ההחלטה הנכונה. עדיין נותר לה כבוד עצמי. בלי הביקורים בבית החולים והזמן שנדרש לה כדי להתאושש מהם, חיינו נעשו ספונטניים יותר. לזמן מה זה היה מלהיב לחיות כך. היא קראה המון, היא תפרה, ואני עשיתי עבודות בבית, צבעתי קירות וביצעתי תיקונים בחדרים. וחודש אחרי שהיא הפסיקה עם הכימו התחלתי להשקיע קצת כסף כדי ליצור חדר עבודה, כי דרין הזכירה לי שאצטרך מקום לעבוד בו.

אלא שהעבודה לא הגיעה. היו כמה עבודות קטנות, בעיקר כטובות מדורשי טובתי, אבל הסירוב שלי לצאת לנסיעות גרם לכך שפנו אלי רק כמוצא אחרון. הפכתי לפרילנסר מהסוג שתמיד תיעבתי. לא רציתי להיות אדם כזה, הייתי אפילו מודע לכך שזה קורה, אבל בסופו של כל יום נהייתה דרין חשובה לי קצת יותר, ועל זה התקשיתי לוותר.

יום אחד הגעתי הביתה ומצאתי מכתב על השולחן בסלון. זה היה מחבֵרה של דרין. היא היתה נואשת. בתה נעלמה והמשטרה לא גילתה התעניינות. היא חשבה שאני היחיד שיכול לעזור. הסכום שהציעה היה עצום. הרבה יותר מכפי שהגיע לי תמורת מה שיכול להסתכם בכמה שיחות טלפון, אבל הרעיון הותיר בי תחושה מוזרה. הייתי זקוק לכסף והיו לי מקורות במשטרה העירונית שיוכלו למצוא את בתה בתוך ימים ספורים. אבל לא ידעתי אם אני רוצה שהחיים החדשים שלי יתחברו עם הקודמים. לא ידעתי אם אני רוצה משהו מהם בחזרה.

אז אמרתי לא. אבל כשלקחתי את המכתב לגינה שמאחורי הבית, דרין התנדנדה בעדינות בכיסאה, על פניה רמז קל לחיוך.

"מה מצחיק כל כך?"

"אתה לא בטוח אם אתה צריך לעשות את זה."

"אני בטוח," אמרתי. "אני בטוח שאני לא צריך לעשות את זה."

היא הנהנה.

"את חושבת שאני צריך לעשות את זה?"

"זה מושלם בשבילך."

"מה, לרדוף אחרי ילדים נעדרים?"

"זה מושלם בשבילך," היא אמרה. "קפוץ על ההזדמנות, דייוויד."

וכך זה התחיל.

דחקתי הצדה את הספקות, יחד עם העצב והכעס, וכעבור שלושה ימים מצאתי את הנערה בחדרון שכור בווֹלתַאמסטוֹ. עבודות נוספות באו בעקבות הראשונה, עוד ילדים נעדרים, וכבר ראיתי איך המקצוע שהותרתי מאחור מתחיל לחזור כגלי הדף. לשאול שאלות, לדבר בטלפון, לנסות לעלות על נתיב העקבות. תמיד אהבתי את החלק התחקירי של העיתונאות, העבודה השחורה, החפירות, יותר משאהבתי את הכתיבה. ואחרי זמן מה ידעתי שזו הסיבה לכך שמעולם לא הרגשתי שזה גדול עלי, לחפש ילדים שברחו מהבית, כי התהליך, החקירה, היו אותו הדבר. העניין באיתור נעדרים הוא שיהיה לך אכפת. למשטרה אין זמן לחפש כל ילד שעזב את הבית, ואני חושב שלפעמים הם לא מבינים למה ילדים נעלמים מלכתחילה. רובם לא בורחים רק כדי להוכיח שהם צודקים. הם עוזבים כי חייהם עוברים מהפך לא נשלט, והבריחה היא הדרך היחידה להתמודד עם זה. ובגלל מה שקורה אחר כך, המלכודות שאליהן הם נופלים, הם כבר לא יכולים לחזור.

אבל אף על פי שמאות ילדים נעדרים מבתיהם בכל יום מדי שנה, אני לא חושב שציפיתי אי פעם להתפרנס מהניסיונות לאתר אותם. לא הרגשתי שזו עבודה, כמו העיתונאות למשל. ובכל זאת, אחרי זמן מה הכסף התחיל להיכנס בכמויות גדולות. דרין שכנעה אותי לשכור משרד בהמשך הרחוב בניסיון להוציא אותי מהבית, ואני חושב שיותר מזה, כדי לשכנע אותי שאני יכול להפוך את מה שעשיתי למקצוע. היא קראה לזה תוכנית לטווח ארוך.

כעבור חודשיים היא מתה.