הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.6
ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
0
5
4
5
המקום שאליו הולכים
35 

המקום שאליו הולכים


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.6
ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
0
5
4
5
35 
35 
מו"ל: בוקטיק

תקציר

רומן פאראנורמלי

מה קורה כשהדבר שהורס לנו את החיים הוא גם מה שמציל אותם?

לא האמנתי ברוחות עד לפני שש שנים, כאשר תאונה מחרידה שינתה את חיי... לתמיד.

קוראים לי שרלוט.

רוב האנשים קוראים לי שָר... ויש לי יכולת מיוחדת.

אני מדברת עם המתים.

שלא תהיה שום טעות: אני לא יכולה להעלות ולזמן רוחות. אני יכולה לדבר רק עם רוחות שנתקעו כאן ולא הצליחו לעבור לצד השני.

אבל יש לזה מחיר, ואני משלמת אותו. החיים שלי לא היו קלים. הייתי מדוכאת, על סף ייאוש.

אך לגורל רצון משלו. בשנייה האחרונה, אייק מקדרמוט הציל אותי.

הוא טוב לב ועדין.

הגיבור שלי.

עשינו הסכם. הוא יעזור לי למצוא מקום לגור ועבודה חדשה ואני אעזור לו עם העניין הלא פתור שלו.

כשהסכמתי לעזור, לא ידעתי שאני עתידה להתאהב בתושביו המקסימים של מחוז באת, וב... אייק וג'ורג' מקדרמוט.

עכשיו, בלב חצוי שווה בשווה בין שני האחים, אני לכודה במצב אכזרי ולא הוגן.

אבל איך אפשר להיפרד מחצי לב?

המקום שאליו הולכים הינו סיפור ייחודי על אהבה אמיתית, קבלה וריפוי. על קשר רגשי עמוק מאוד.

המשך קריאה
  • ISBN: 1296-36
  • מו"ל: בוקטיק
  • יצא לאור ב-: 30/01/2019
  • שם המחבר: ב.נ. טולר
  • זמין להשאלה: כן

 

1

שרלוט

לסבתא שלי היה פתגם קבוע שהייתה אומרת לי בנקודות שפל בחיי. גם זה יעבור. בעיניי היא הייתה מדהימה וכל-יכולה, אז האמנתי לה. היא פשוט הייתה כזאת. הייתה לה יכולת לתקן את העולם ברגע אחד בעצם נוכחותה. עד היום אני נאחזת במילים שלה, משננת אותן עם כל שאיפה ונשיפה. לפעמים זו המשענת היחידה שיש לנו בתקופות קשות. משהו ריק וחסר תועלת כמו מילים יכול לפעמים לדחוף אותנו להמשיך לדשדש בנהר השוצף והאכזרי של החיים. וזה בדיוק מה שנתנו לי המילים האלה. מילים הן החוטים הדקים שקושרים אותי לעולם הזה, אוסרים עליי להיעלם אף-על-פי שכל אינסטינקט בגופי אומר לי לשים לזה סוף.

ופשוט לשחרר.

"שם." קולה של קייסי קוטע את מחשבותיי. היא מצביעה על גשר סמוך לכביש המהיר ליד שרלוטסוויל, וירג'יניה. עברו שלוש שעות מהעצירה האחרונה שלנו והחושך כבר ירד ומסתיר את מדרונות ההרים הססגוניים, המכוסים בצבעי הסתיו. אני מכוונת את הטויוטה ראנר שלי אל העשב בשולי הכביש קצת לפני הגשר. אני מותשת. לא רק פיזית, אלא בכל מובן אפשרי. הנסיעה ארכה ימים שלמים, רוקנה את מעט הכסף שהיה לי ודחפה אותי למחשבות אפלות יותר ממה שהיו לי אי-פעם בחיי.

"הוא השאיר אותי בשיחים שמתחת לגשר. אבל אני כבר לא נראית כמוני," היא מזהירה אותי, ואני משיבה לה בחיוך הכי אוהד שאני יכולה לגייס. הייתי רוצה לגעת בה, לנחם אותה במחווה גופנית כלשהי – אולי חיבוק.

אבל אני לא יכולה לגעת במתים.

אני יכולה רק לראות אותם ולדבר איתם.

"קייסי, אני..."

"את לא חייבת ללכת לראות," היא קוטעת אותי, "אבל אמרת שאת צריכה, כדי להיות בטוחה שזה אמיתי." זה נכון. באמת אמרתי את זה. בסך הכול, אם אני הולכת לשלוח למשטרה הודעה אנונימית על גופה, אני צריכה לדעת בוודאות שהגופה אכן שם.

גשם כבד יורד ואני מביטה קדימה בחשש בגשם המרעיש על ה-4x4 שלי. אני לובשת את מעיל הגשם שלי, או בעצם את המעיל של אחי, אקסל. המעיל עבר אליי עם מותו לפני שש שנים – כשהעולם התהפך על צירו והעיף אותי אל תהומות האבדון.

אני שולחת את ידי לתא הכפפות ומוציאה ממנו את הפנס הכחול. לא השתמשתי בו שנים, ואני מקווה בכל ליבי שהסוללות לא נגמרו. "כבר חוזרת." אני נאנחת, מכסה את ראשי בכובע של המעיל ויוצאת מהמכונית, כמעט מחליקה על התחת בעשב הרטוב. הייתי צריכה לדעת שככה זה ייגמר. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שנשמה של מישהו תמצא אותי ותבקש שאחשוף את מקומה של גופתה שהושלכה אי-שם אחרי רצח אכזרי. אני לוחצת על המתג ושום דבר לא קורה, אבל אחרי כמה טפיחות, הפנס מתחיל להבהב. הוא מספק אור מוגבל ביותר, אבל אני אומרת תודה. בבסיס הגשר יש מדרון קטן שיורד מגבעה תלולה. למטה זורם ערוץ נחל ונראה שמפלס המים גבוה מהרגיל, אז אני יורדת בזהירות ומקווה שלא אחליק לתוכו. הגשם אכזרי, מצליף בי חזק בדקירות קרות על עורי. היקום תמיד נגדי. אם השמיים היו צלולים, הפעם הראשונה שאני רואה גופת קורבן רצח יכלה להיות קצת פחות טראומטית – לא הרבה, אבל קצת.

כשאני מגיעה למטה אני נעצרת בחשש. המים מגיעים לי עד הברכיים, חודרים למגפי הגשם וממלאים אותם בתוך שניות. אני סורקת את האזור באור הפנס העמום מאוד, ורואה מיד את ערימת הצמחייה שקייסי תיארה קודם ליד העמוד הקרוב אליי ביותר. אני נושמת עמוק, בולעת את מיצי הקיבה שמטפסים בגרוני ומניחה את ידי על החזה כאילו זה מה שירגיע את ליבי ההולם. אני מגיעה לעמוד המוקף שיחים בעשרה צעדים. בהתחלה אני עומדת בלי לזוז ושוב נושמת עמוק.

"קדימה, שרלוט, תעשי את זה וזהו," אני מנסה לשדל את עצמי. אני מושיטה יד רועדת לאחד השיחים ומושכת אותו. הרוצח של קייסי לא השקיע במיוחד בהסתרת הגופה. ברגע שאני מתחילה להזיז דברים אני רואה בבירור את הגולגולת שלה ואת מה שנשאר משערה הבלונדיני. אני שומטת את השיח מידי ומועדת לאחור, מאבדת שיווי משקל ונופלת למים, ומאבדת את הפנס כשאני נוחתת. האור מהבהב וכבה מיד ואני מגששת במים השחורים העכורים, אבל כעבור דקות אחדות מבינה שהוא נעלם. אני קמה, עוצמת עיניים, מתפללת לא להקיא. זה הדבר האחרון שקייסי צריכה לראות עכשיו.

אני מטפסת בזחילה בחזרה לאוטו, נשענת על מכסה המנוע כדי לחלוץ את מגפיי ולרוקן אותם מהמים ונועלת אותם שוב. כשאני נכנסת, קייסי מסתכלת עליי אבל לא אומרת כלום. אני בוהה קדימה, שקועה במחשבות. קייסי מצאה אותי לא רחוק מגבול מדינת ורמונט, במסעדה שהוריה ואחותה ישבו לאכול בה. ברגע שראיתי אותה היא ידעה שאני יכולה לראות אותה למרות העובדה שהיא מתה. כשהמתים נגלים לעיניי, אין צלילים מוזרים או דמות מהבהבת. היה נחמד אילו היה איזה אות אזהרה, אבל לא זכיתי למותרות כאלה. הם נראים כמו כולם. רק כשהם רואים שראיתי אותם אני מבינה שהם מתים.

"מה עכשיו, קייסי?"

היא תוחבת את שערה הבלונדיני מאחורי אוזנה בתנועה עדינה. היא הייתה בחורה יפהפייה – מאותן בחורות שכל גבר מבחין בהן. למזלי המתים נגלים לעיניי כמו שהם נראו בחיי היומיום שלהם. לא כמו שנראו ברגע שמתו. "עכשיו את מתקשרת למשטרה," היא אומרת. פשוט.

"ומה בדיוק אני אומרת להם? הם עלולים לחשוב שאני מעורבת ברצח שלך."

"תדווחי אנונימית."

"ומה עם האיש שהרג אותך? את לא רוצה שהם ימצאו אותו?"

"הם ימצאו. כשיגיע הזמן. יש דברים יותר חשובים."

אני מתניעה את הטויוטה אבל ממשיכה לעמוד במקום עוד רגע, מגבירה את החימום למקסימום. "וזהו? זה מה שאת צריכה כדי לעבור לצד השני?"

"אימא ואבא שלי לא יכולים להמשיך הלאה בחיים כל עוד הם לא יודעים מה קרה לי. ברגע שהם ידעו שאני מתה, ברגע שיהיו בטוחים, הם יוכלו להתאבל ולהתקדם. חוסר הידיעה הורס אותם, ואחותי הקטנה מתפרקת. אני לא יכולה לעזוב לפני שאדע שהם יהיו בסדר."

"טוב." אני מהנהנת ומעבירה להילוך. אני רטובה עד לשד עצמותיי, קופאת מקור, אבל מוטב שאדווח בהקדם. כך קייסי תוכל להיות רגועה ואני אוכל להיות לבד. אם כי גם כשאני לבד, זה אף פעם לא נמשך זמן רב. לא משנה איפה אני, תמיד יש נשמה שצריכה סגירת מעגל, שחייבת ליישב איזה עניין לא פתור.

את קייסי רצח גבר שפגשה בבר כשהייתה בשנה השנייה שלה בקולג'. הוא עקב אחריה כשיצאה מהבר לבדה, והיא לא הבחינה בו. קשה לי מאוד לספר את כל הפרטים. האמת היא שהלוואי שאני לא הייתי יודעת אותם. יש דברים שפשוט קשה מדי לדמיין. רגעיה האחרונים בעולם הזה נלקחו היישר מתוך סיוט. אבל המשפחה לא הצליחה לשחרר, ולכן היא לא הצליחה לשחרר.

"תודה על הכול, שָר. אני יודעת שבעינייך היכולת לראות את המתים היא קללה ולא ברכה, אבל הענקת לי שלוות נפש."

אני לא מגיבה. אני יודעת שאני נותנת שלווה לנפשה, כפי שקרה לי עם אחרים לפניה, אבל שלוות הנפש שלהם עולה לי בשלי. על הברכה הזאת, כמו שהיא קראה לה, שילמתי באובדן כל מראית עין של נורמליות. שילמתי באובדן משפחתי, חבריי וכל שמץ של תקווה. אני נכנסת לתחנת דלק לא רחוק מהכביש המהיר. אני לוקחת את תרמיל הגב שלי מהמושב האחורי ומוציאה ממנו מחברת ועט.

יש גופה מתחת לגשר יוקון בכביש 501

הפתק קצר ותמציתי. אין צורך להכביר מילים. אני מוציאה מעטפה וכותבת עליה את שמו של החוקר הממונה ואת הכתובת שקייסי מכתיבה לי. אחר כך אני סוגרת את המכתב במעטפה ומדביקה עליה בול. אנחנו ממשיכות לעיר הקרובה ומוצאות את בניין הדואר, ואני משלשלת את המכתב לתיבת הדואר היוצא.

קייסי פולטת אנחה קולנית, בצליל שאני יכולה לתאר רק במילה הקלה. "אני אלך לראות אותם עוד פעם אחת וזהו. אחר כך אני יכולה ללכת."

"בהצלחה, קייסי," אני אומרת. אני לא יודעת מה עוד להגיד. מה עוד אפשר בכלל להגיד? דרך צלחה? תשלחי לי גלויה?

"תודה," היא אומרת בשקט. ואז היא נעלמת.