הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
המסע לא תם

במקום 46 

27.6 

המסע לא תם


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 46 

27.6 

במקום 46 

27.6 

גודל (עמ'): 312
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

דני אדינו אבבה, יוצא אתיופיה הראשון ששירת בגלי צה"ל והעיתונאי הראשון מבני הקהילה, נאלץ גם היום, כאבא לארבעה ילדים צברים, להתמודד עם דעות קדומות וגזענות. בספרו המסע לא תם הוא חושף את סיפור חייו המרתק והמופלא ועושה זאת בכישרון כתיבה יוצא דופן וברגישות רבה, אך גם בשנינות ובהומור: ילדותו בבקתת בוץ ללא מים וחשמל, המסע הרגלי המפרך לסודן, הימים הראשונים במרכז הקליטה בערד והחיים בפנימייה דתית, שנכפו עליו בידי המדינה, ואיך התמודד כעיתונאי עם המציאות שהיה עליו לסקר: פרשת תרומות הדם, האלימות המשטרתית והניכור של הממסד הרבני.

  • ISBN: 3625722
  • גודל (עמ'): 312
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 03/11/2019
  • שם המחבר: דני אדינו אבבה
  • זמין להשאלה: כן

פרק א

זה היה ביתי: ילדותי בכפר באתיופיה

הפסוקים הראשונים בתורה אומרים: "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". לפי הדברים האלה, אלוהים כנראה ברא גם את המקום שממנו באתי. אלא שמאז הוא לא חזר לשם. ברא ושכח. מאז ימי בראשית לא השתנה כמעט דבר בכפר הולדתי שבאתיופיה. במובנים מסוימים, הוא עדיין נמצא בתקופת התנ"ך.

גדלתי בבקתה קטנה בכפר היהודי טֵלָמָדו, באזור שנקרא מַיילְקוֹ, מצפון לעיר גוֹנְדָר. כפר טיפוסי שבו כמה מאות יהודים התגוררו יחד וחיו בשלום עם הנוצרים ועם המוסלמים מהכפרים השכנים. סבי מצד אבי הגיע מאחת המשפחות המכובדות באזור. קראו לו אָבֵּבֶּה רֵדָה. כיצד הפך שמו הפרטי לשם המשפחה שלי? הסיפור הוא כזה: כשהגענו לישראל שאל פקיד הסוכנות היהודית את אבי אם אבא שלו עדיין חי. אבי השיב שהוא נפטר עוד באתיופיה. הפקיד שאל מה שמו, ואבא ענה: "אבבה רדה." "אם כך," אמר הפקיד, "מהיום שם המשפחה שלכם הוא אבבה."

מכאן שמשפחת אבבה היא בעצם משפחת רדה.

* * *

כמו שאר תושבי הכפר גרנו בטוּקוּל - בית קטן שקירותיו מחופים בוץ ובמרכזו קורת עץ עבה המשמשת כעמוד תמך לחמש הקורות המחזיקות את הגג. בכל טוקול התגוררה משפחה שהיא חלק מחמולה גדולה. הטוקול מעיד על מעמדם הכלכלי של בעליו. לטוקול המסורתי גג עשוי ענפים, אבל הגג שלנו היה בנוי מלוחות פח, וכך גם דלת הכניסה. חשמל כמובן לא היה, עד היום אין בכפר הזה חשמל, ושני חלונות קטנים האירו בקושי את חלל הבית בשעות היום.

הטוקול שימש לא רק למגורי המשפחה, אלא גם כדיר וכרפת. הבהמות והצאן שהו בתוך חדרון שהופרד ממתחם המגורים שלנו בכלונסאות עץ עבים. אחי הגדול היה ישן מעל הפרות, במעין מיטה עשויה מוטות עץ ומרופדת בקש ובבגדים ישנים. אם תרצו, הגרסה האתיופית הכפרית לדירת גלריה תל אביבית. בני המשפחה האחרים ישנו על מיטות עשויות מעור של פרה. היו לוקחים את העור לאחר השחיטה, מנקים אותו היטב, מותחים בין שני מוטות - וכך היתה מתקבלת מיטה.

כמעט לכל בית בכפר היה גוֹואָרוֹ משלו - חצר קטנה מוקפת בגדר אבן המשמשת לגידולים חקלאיים. אצלנו בחצר גידלנו מָאשִׁילָה (תירס) וגֶבְס (חיטה) - בעיקר לשימוש המשפחה ולסחר חליפין, שנפוץ עד היום בכפרים בצפון אתיופיה. למשל: תירס תמורת טֵף, הדגן המשמש להכנת אִנג'רה. אני זוכר עד היום את אבא צועד יחף בין יבולי התירס הגבוהים. בין הבית לחצר חצצה גדר נוספת, גם היא מאבנים, שמנעה מהבהמות לעבור לגווארו שלנו ולכרסם את היבול שחיכינו לו זמן כה רב.

אבי לא היה חקלאי מצטיין. חלומו היה ללמוד. הוא מאוד רצה להיות אדם משכיל, אך לא זכה לכך ונאלץ לעסוק בנפחות ובעיבוד חלקת האדמה הקטנה שלנו.

היינו משפחה ענייה אפילו במונחים של הכפר. אך גם אם לא היה לנו מאום, הייתי מאושר. להיוולד בכפר נידח, מנותק לחלוטין מהעולם המערבי, זו חוויה מיוחדת השמורה לאנשים מיוחדים. כמונו. אני חי כבר ארבעה עשורים וחצי ותמיד הרגשתי, ועודני מרגיש, שהתמזל מזלי להיוולד במקום כזה ולחוות את החיים בימי קדם, במרחק שנות אור מהציוויליזציה.

למעשה, עד שעלינו לארץ לא יצאתי מתחומי הכפר ושדות המרעה שלו. חברי ואני לא הכרנו משהו אחר חוץ מהחיים בכפר שלנו. חיינו בתחושה שמעבר לו - העולם לא קיים. הכפר שלנו הוא העולם, ולתושביו יש חלום אחד הנמצא מעבר לאופק: ירוסלם, היא ירושלים.

תמיד ידענו שברגע שתיפול בידינו ההזדמנות, נעזוב הכול כדי להגשים את החלום ולממש את הכמיהה לירושלים. היה אסור לבטא בקול את הכמיהה הזאת. דיברנו עליה בלחש, בעיקר בשבתות ובחגים.

בכפר מעולם לא הזכירו את ישראל. התושבים כולם, גם הילדים, דיברו על ירושלים. על הממלכה הזאת, ארץ האלוהים והאבנים, שתושביה צדיקים ומדברים בשפת האלוהים. כל החגים הוקדשו לירושלים. כל התפילות הופנו לירושלים. בכל אירוע הזכירו את ירושלים. בחגים ובאירועים משפחתיים היו שרים שיר בשם "אֶנְדֶה ירוסלם" - "אין כמו ירושלים". לימים אימצו גם הנוצרים את השיר הזה, והם שרים אותו בחתונות.

ביהודי הכפר דבק הכינוי "פלאשים", כלומר זרים. הממסד האתיופי, על כל דרגיו ולאורך כל השנים, ראה ביהודים אנשים ללא שייכות שאינם נאמנים למדינה ולממשל. לכן לא היינו זכאים לקבל אדמות או זכויות בסיסיות שניתנו לשכנינו הנוצרים. היתה באתיופיה בדיחה לא מצחיקה: למה יהודים לא מתעשרים? כדי שלא ישאירו רכוש כשהם יברחו. מאותה סיבה גם לא נתנו הלוואות ליהודים: חששו שהם יימלטו ולא יחזירו את הכסף.

נדמה היה שגם אנחנו, היהודים, השלמנו עם כך שאנחנו יושבים על המזוודות במשך אלפיים וחמש מאות שנות גלות. לכן המילה "פלאשה" לא נחשבה בעינינו לכינוי גנאי. לא נעלבנו ממנה ולא ראינו בה ביטוי לאנטישמיות. מבחינתנו, כל הווייתנו באתיופיה היתה עניין של המתנה ושל כמיהה. יבוא היום שבו נגשים משאלת אבות, הגלות תסתיים ונשוב לירושלים, שעליה אנחנו חולמים כל חיינו. זו היתה המהות. לא הסתרנו את כמיהתנו לירושלים ומעולם לא אמרנו: "אתיופיה היא מולדתנו ונישאר נאמנים לה לדורי-דורות". ידענו היטב, וגם שכנינו הנוצרים והמוסלמים ידעו, שאנחנו חיים שם על זמן שאול.

בסופו של דבר, הכינוי הוכיח את עצמו, ונפלה בידינו הזדמנות פז לעזוב בחטף את אתיופיה.

* * *

הילדות בכפר נידח כמו זה שאני גדלתי בו היא חוויה מדהימה. אין דאגות מיותרות, אין בית ספר, אין שיעורי בית. עד עלייתנו ארצה לא למדתי מעולם במסגרת חינוכית. היום, כמי שהמערב "קלקל" אותו, קשה לי לדמיין את ילדי חיים כפי שחייתי אני בילדותי. לפעמים אני אפילו מתקשה להאמין שזו היתה הילדות שלי.

בכל בוקר היינו קמים עם ציוץ הציפורים ונהמת העגלים שמבקשים לינוק. אהבתי לקום מוקדם. ככה זה כשאין בית ספר... אבא היה מעיר אותנו, והייתי מתבונן בו מתפלל בדבקות לפני שפנה לחלוב את הפרות. בכפר לא היו לנו בית כנסת או קֵייס משלנו. הקייס האזורי הגיע מדי פעם לכפר להעניק שירותי דת, בעיקר באירועים ובחגים. בשאר הימים נהגו האנשים להתפלל בפתח הבית. בכל בוקר היה אבי עומד מחוץ לדלת, פניו לכיוון ירושלים, ואז כורע ברך ומנשק את האדמה. מצחו נגע בקרקע, ידיו ואצבעותיו העבות אחזו באדמה, ופיו מלמל דברי תפילה. בסיום התפילה היה קם, מנשק את ידיו וניגש לקחת את כלי החליבה.

בדרך כלל היו מפרידים בין העגל לאמו למשך כמה שעות כדי שתייצר חלב. העגל היה קשור בתוך הבית, ולפני החליבה נהגו לשחרר אותו, אפשרו לו לינוק מעט ואז הפרידו בינו לבין הפרה וחלבו אותה. לאחר מכן היו נותנים לעגל לסיים את ארוחתו. מיד משסיים לחלוב את הפרה היה אבא מגיש לנו את החלב. לעולם לא אשכח את טעמו, חם וטרי, על שפתי.

כך, בכל בוקר מחדש. תמונה אחת מתוך תמונות רבות של ילדותי. עד היום אני מתגעגע לרגעים הללו בגלל פשטותם וההדר הגלום בהם.

בכלל, חיינו היו פשוטים להפליא. הבנים לבשו מעין גלבייה בצבע לבן, שהגיעה עד הברכיים, ואילו הבנות לבשו בגד ארוך יותר. תחתונים היו רק ליחידי סגולה. בחגים נהג אבא לקנות לנו בגדים. הוא היה הולך לשוק בגֵדֵבִיֶה, צעדה של שעתיים-שלוש, ולעתים אפילו לעיר גונדר, מרחק הליכה של יום שלם, וקונה בגד אחד לכל ילד.

במחוז שלנו היה נהוג ללבוש עורות של כבשים, בעיקר בחורף. לאחר ששחטו כבש היו מנקים את עורו, מייבשים אותו היטב ומכינים עבורנו, הילדים, בגדים שכיסו את גופנו הדק. לעתים גם היו מכינים מהצמר כובעים שחיממו את ראשנו.

בבוקר, לאחר התפילה והארוחה, היינו יוצאים לרעות את הצאן והבקר, כל ילד ובהמותיו. מכל כפרי הסביבה נהרו הילדים אל שדה המרעה, שבמרכזו זרם הנהר. הפרות ליחכו עשב ואנחנו שמרנו עליהן, שמא יברחו או יתערבבו עם הפרות של שכנינו. כך היה גם עם הכבשים, עם העזים ועם החמורים.

התקדמנו באטיות, בקצב ההליכה של הפרות - הבהמות צועדות ומלחכות עשב ואנחנו בעקבותיהן. חלק מהילדים נעזרו בכלבי רועים.

שדה המרעה היה בית הספר שלנו. אמנם לא למדנו שם מתמטיקה ואנגלית, אבל למדנו אחריות מהי. וזו היתה גם חוויה חברתית. בשעה שהבהמות העלו גירה, אנחנו הילדים שיחקנו קְוָואסְצִ'יוָוטָה, כדורגל, בכדור עשוי מפיסות בד ישנות ובלויות. שתי אבנים גדולות שימשו קורות לשער. לא ממש הקפדנו על חוקי המשחק, אבל זה לא הפריע לאיש, ויכולנו לשחק שעות ארוכות. "ענף ספורט" נוסף היה המשחק שלושה מקלות - הגרסה הילדותית לקפיצה משולשת.

נהגנו גם לערוך תחרויות ריצה. לא הייתי ספורטאי מצטיין, אבל חברי סוּטֵטָהוּ ניצח כמעט בכל תחרות. בגלל עורו הכהה קראנו לו בכינוי חיבה "טֵקוּר" ("השחור"). בחיים הכול יחסי.

סוּטֵטָהוּ היה מגודל ושרירי, הילד הכי חזק בכפר, והגן עלינו מפני ילדים אחרים. היה לו פתיל קצר וכל הילדים בכפר שלנו ובכפרים השכנים - יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד - כיבדו אותו מאוד. פעם הוא התעצבן כשניצחתי אותו במשחק ונשך בחוזקה את יד ימין שלי. עד היום מעטרת אותה צלקת. כמוני, גם סוּטֵטָהוּ חי היום בישראל.

המשחק האהוב עלי ביותר היה גֵבֵטָה, שמוכר גם בשם מָנְקָלָה. היינו אוספים ארבעים ושמונה אבנים עגולות קטנות, חופרים שישה בורות קטנים, והרי לכם לוח משחק. היו ילדים שהביאו מהבית זרעים, למקרה שלא נמצא מספיק אבנים בגודל המתאים. שני ילדים שיחקו בכל סיבוב, והשאר התקהלו סביבם, מעודדים אותם או מחכים לתורם מול המנצח. מי שהצליח לקלוע את מספר האבנים הגבוה ביותר לתוך הבורות - ניצח בסיבוב. כך העברנו שעות על גבי שעות, עין אחת על הפרות ועל הכבשים והשנייה במשחק.

שיחקנו גם במשחק הכפיים, שבו מכים זה את זה על כף היד. המשחק הזה היה אהוב במיוחד על הבנות. כן, היו גם רועות צאן, והן יצאו איתנו למרעה והשתתפו בכל המשחקים שלנו.

בשעות הצהריים, כשהשמש עמדה באמצע השמים והחום הכביד, היינו מתפשטים וטובלים בנהר. כמה ילדים היו נשארים בחוץ כדי לשמור על הבהמות, שהרוו בינתיים את צימאונן. לא ידענו לשחות, אבל הנהר לא היה עמוק, ונהנינו להשתולל בתוך המים. הצחוק המתגלגל שלנו, הילדים, עדיין מהדהד לי באוזניים.

אחר כך קפצנו הביתה לארוחת צהריים, אכלנו את האנג'רה שהכינה אמא וחזרנו מיד לחיות.

כרועי צאן, הזבובים היו חלק בלתי-נפרד מחיינו. אנחנו, הילדים, היינו מגרשים אותם בידיים, ואילו למבוגרים היה לשם כך כלי מיוחד משערות של זנב סוס. רוב הזמן הייתי מנוזל, כך שהייתי מבחינתם אטרקציה אמיתית. מאחר שהיינו יחפים כל הזמן, העור בכפות רגלינו היה קשה כסוליה ועקבינו היו מבוקעים.

בשנים האחרונות ביקרתי פעמיים בכפר הולדתי באתיופיה,2 ובכל פעם מחדש צפו הזיכרונות וחיברו אותי לפרטים הקטנים שהרכיבו את עולמי כילד. למשל, תמונה שגרתית: שעת ערב מוקדמת, השמש שוקעת אט-אט והרועים, בהם אני, חוזרים בצעדים מהירים אל הכפר עם הבהמות: הפרות, הכבשים, העזים והחמורים, לקול געיותיהן, פעיותיהן ונעירותיהם, כשברקע נשמעות נביחות כלבים. דהירת הבקר מרעידה את האדמה. כל רועה סופר את הבהמות שברשותו. כיוון שלא ידעתי לספור מעל עשר, נהגתי לספור בנפרד את העזים, את הכבשים ואת מעט החמורים שהיו לנו. גם את סוסנו היחיד מניתי. הסוס הלבן הזקן שלנו היה עיוור בעין אחת וגבו היה מכוסה פצעים, אך הוא היה מרכז חיינו. הוא היה כלי הרכב שלנו ורכבנו עליו לכל מקום.

כילדים, השאלה שטרדה את מנוחתנו יותר מכול היתה איך לעזאזל מחזירים את כל הבקר והצאן לפני שירד החושך על הכפר, אז עלולה אחת העזים לברוח או שכבש יתנתק מהעדר. פחדנו שאבא יכעס עלינו ויפליק לנו. אחריות גדולה היתה מוטלת על כתפינו. התייחסנו ברצינות גמורה להיותנו רועי צאן, שכן הבהמות היו הנכס הכי חשוב של הורינו. על הסוס רכבנו כדי להגיע ממקום למקום, בעזרת החמורים הובלנו ציוד ואת הפרות חלבנו. גם בחלב העזים השתמשנו, וכשהזדקנו אכלנו את בשרן.

כשהגעתי הביתה מהמרעה בשעת בין ערביים, מאובק, יחף כמובן, בגלבייה מלוכלכת, לעתים קרועה - וכשהיה קר, גם עם כובע צמר שסרג מישהו מבני המשפחה - היה אבא שואל איך עבר עלי היום ומיד ניגש לחלוב את הפרות, כל עוד יש מעט אור. אמא היתה מגישה ארוחה שהכינה מבעוד מועד, וכמו אחרי חליבת הבוקר, כולנו היינו שותים מהחלב הטרי והחם שיצא זה עתה מעטיניה של הפרה, ואמא מזגה לכוסות חרס מעשה ידיה. זו היתה חוויה מענגת.

כשהחושך הלך וכיסה את הכפר, הדלקנו מדורה. לא בחצר; בתוך הבית. בלילות היינו שומעים את הבהמות מעלות גירה, והכלבים המשוטטים של שכנינו העניקו לנו תחושת ביטחון. לנו לא היה כלב משלנו. אבא לא אהב כלבים.

* * *

כמו שתיארתי, היה קסם רב בילדות בכפר באתיופיה, אבל האמת היא שחיינו לא היו קלים. אמנם לא למדנו בבית הספר, היה לנו הרבה זמן חופשי לשחק עם חברים ובילינו עם הצאן בשדות, אבל לילדים באתיופיה לא היו זכויות והם לא זכו לכבוד.

ילד באתיופיה היה שק החבטות של הוריו. מכות נחשבו לשיטת חינוך מצוינת. הן היו הדו-שיח היחיד בינינו לבין ההורים. גם הדודים הרביצו לנו כשמצאו לנכון. בעצם, כל מי שהיה יכול הכה אותנו בהזדמנות זו או אחרת. אני זוכר איך יום אחד הכה אותי דודי עד זוב דם, והורי לא התערבו, מפני שכך היה נהוג. אנחנו משפחה, והוא בכל זאת דוד.

הילדים לא ישבו לאכול עם ההורים, ואם ביקרו אצלנו אורחים, אכלנו את השאריות שהשאירו. כשאורח הגיע היינו שוטפים את ידיו, ואם אמא היתה עסוקה מדי, היינו רוחצים גם את רגליו.

הילדים היו בעצם כוח עבודה זול. במשפחות מרובות ילדים, הצעירים עבדו וההורים יכלו לנוח. הורי גידלו ארבעה בנים בלבד. במונחים של אתיופיה הם נחשבו כמעט לחשוכי ילדים.

* * *

אבי היה ועודנו איש נאה. שערו חלק, פניו ארוכות וטובות, ללא שמץ של רוע. הוא עטוף באהבת האחר. כל חייו בכפר היו כרוכים בנתינה. לכן רבים כיבדו והעריכו אותו, על אף שהיינו עניים יחסית. נוצרים ומוסלמים היו באים אלינו הביתה, יושבים בחוץ ומקשקשים, לוגמים בונה (קפה), שותים קצת טֵלָא, מעין בירה מקומית תוצרת בית, עשויה מחיטה, טעימה להפליא ובריאה, ואוכלים מעט אנג'רה. אמי היתה מכינה להם רוטב מגרגירי חומוס כדי שלא ייאלצו לאכול בשר שנשחט על ידי יהודים. הם כיבדו אותנו באמונתנו ואנחנו כיבדנו את אמונתם.

בכל ימות השבוע היו שכנינו הנוצרים והמוסלמים פוקדים את הכפר לצורכי מסחר או כדי לפגוש את חבריהם היהודים. הם זכו תמיד ליחס של בני בית, כמיטב הכנסת האורחים הנהוגה באתיופיה. בשבתות, ביום הכיפורים ובשאר החגים הדירו את רגליהם מהכפר כדי לא לחלל את היום הקדוש לנו. רק יהודים היו מסתובבים אז בחוצות, לבושים בבגדי החג המסורתיים הלבנים - הגברים באַגְדָמִיָה (בד לבן העוטף את הגוף כולו) והנשים בקֵמִיס (שמלה אתיופית ססגונית). האווירה בחגים ובשבתות היתה מיוחדת במינה.

אך למרות היחס הטוב והקרבה בין נוצרים, מוסלמים ויהודים, ואף על פי שאיש לא הפריע לאחר לחיות את חייו על פי דרכו ואמונתו, היו מדי פעם היתקלויות. כשהייתי בן שבע הסתכסך אבי עם אחד השכנים הנוצרים שלנו, שהתרעם על כך שאבא - נפח במקצועו - לא סיים בזמן את המחרשה שהזמין ממנו. האיש הגיע אל חצר ביתנו מצויד ברובה, ותוך כדי ריב אבי, או אחד מהאנשים האחרים שישבו שם - עד היום לא ברור מי - חבט בראשו באמצעות כלי עבודה כלשהו. הנוצרי נפצע, ועד מהרה פשטה השמועה כי יהודי שתה את דמו של נוצרי - לא פחות. קרוביו החליטו לנקום את נקמתו של האיש שדמו נשפך על ידי "יהודי מלוכלך". בסופו של דבר עשו סולחה, שילמו כסף למשפחתו של הפצוע - והמשבר נפתר.

* * *

לא הייתי ילד בריא. היתה לי בעיה בעין, שהיתה רגישה ודמעה לעתים קרובות. בהיעדר רופא מקצועי בכפר לקחה אותי אמא לבעל טֶנְקוּוַאי, מעין מכשף ורופא אליל שעזר לחולים ובמקרה הצורך גם הטיל קללות או סיפק הגנה מפניהן.

הכישוף היה חלק מהמסורת המקומית. אדם שביקש לעשות עין הרע לאדם אחר - בגלל יריבות או קנאה - היה הולך לבעל טנקוואי ומבקש ממנו להטיל קללה. המכשף היה נותן לו שורש כלשהו ומסביר לו כיצד להשתמש בו. למשל: לטחון את השורש, לערבב עם ביצה ולשפוך בפתח ביתו של האיש שאותו ביקש לקלל. ככל שאני יודע, על משפחתנו לא הטילו קללה מעולם וגם אנחנו לא הטלנו קללה על אחרים. אבל לשכנים שלנו זה קרה. הרבה משפחות אתיופיות תולות בפתח הבית שורש נגד קללות, שגם אותו מקבלים מהבעל טנקוואי. חלק מהיהודים שעלו לישראל המשיכו במנהג הזה גם בארץ.

אמי מספרת שעם לידתי הייתי דומה לפָרָנְג' - אדם לבן - דבר שהיה (לפחות אז) שם נרדף ליופי. כשהייתי תינוק החביאה אותי בבית, שמא אנשים יראו אותי, יקנאו ויטילו עלינו קללה. ואם לא די בכך, הורי התברכו בבנים בלבד, ובנים נחשבים לכוח עבודה יעיל. הנה עוד סיבה לקנא בהם. ואכן, כשחליתי בעיני, אמא חששה שהדבר נובע מקללה שהוטלה עלינו ולקחה אותי לכפר אַמְבּוֹבֶר, מרחק של חצי יום הליכה, שבו התגורר בעל טנקוואי מפורסם מאוד.

הבעל טנקוואי הקשיב בסבלנות לאמי, שהסבירה לו על הבעיה בעין, ואז הכין עבורי כְּתָב - קמע נגד עין הרע, מחלות, חלומות רעים וצרות אחרות. הוא לקח צרור צמחים ושורשים הנחשבים בעלי סגולות שונות, הניח אותם בתוך נרתיק עשוי מעור דק של פרה וענד את הקמע לצווארי. הסתובבתי עם הכתב במשך חודשים רבים כדי לרפא את הבעיה בעין ולהתגונן מפני עין הרע. מרבית ילדי הכפר הסתובבו עם קמעות דומים, כל אחד והקמע המתאים לבעיה שלו.

כשאדם היה חולה מאוד נהגו להכין עבורו אלונקה מאולתרת ממוטות עץ עם מצע של קש. ארבעה אנשים נשאו את האלונקה במשך שלוש או ארבע שעות לכפר אחר, שבו היתה מרפאה קונבנציונלית עם רופא ואחות. אבל לבעיות רפואיות שגרתיות, שלא נשקפת מהן סכנת חיים מיידית, מכשפים ותרופות סבתא סיפקו מענה. בהיעדר אנטיביוטיקה תמיד אפשר ללעוס איזה שורש מר. ואם המצב קצת יותר חמור, ייתכן שיידרש טיפול באמצעות שערה מרעמת אריה (באזור שלנו לא היו אריות, אבל בדרום אתיופיה עוד אפשר למצוא מכשפים שמטפלים בשיטה הזאת).

לצד הבעלי טנקוואי פעלו עוד כמה סוגי מרפאים עממיים: דֶבְּתֵרָה (הנחשב למי שיודע לאבחן ולרפא מחלות נפש באמצעות כתבי קודש), אָוָוקִי (אדם בעל ניסיון חיים שאפשר להתייעץ איתו לגבי בעיות יומיומיות, בפרט בתחום הזוגיות) ובעל הַזָאר (מגרש שדים). היו בהם גם יהודים.

פעם הלכנו, חבורת ילדים, להציץ לביתה של בעלת הזאר ולראות איך היא מגרשת שדים. היא ישבה בחדר אפוף עשן קטורת, סובבה את ראשה מצד לצד, גנחה בקול ומלמלה מילים חסרות פשר. לצווארה ענדה שרשראות עבות בצבע כחול וראשה היה עטוף בנֵטֵלָה (מטפחת). תנועות הראש שלה התחזקו בהדרגה וגופה נע אחורה וקדימה.

היינו ילדים קטנים ופחדנו מאוד, אבל הסקרנות גברה על החשש. כולנו ידענו שהשד תוקף אנשים בחולשתם - במצבי לחץ, צער או כאב. הזאר חיפש אנשים בודדים, למשל אלמנה שגרה בקצה הכפר, או גבר שניגן בגפו בחליל ליד הנהר.

בסיום טקס הגירוש ישבו המבוגרים ללגום בּוּנָה ואכלו קצת דָאבּוֹ (לחם אתיופי), ומגרשת השדים נתנה להם הוראות להמשך בקול משונה. אחרי שחזרנו הביתה התאספנו כמה חברים וחיקינו את הטקס שראינו.

כשמשפחה נקלעה למצוקה היה נהוג להביא כבש או תרנגול לבעל הזאר, סוג של קורבן שמטרתו להרגיע את הרוח הרעה.

אם הבעל טנקוואי הוא המקבילה הכפרית לרופא, הרי הדבתרה הוא כמו פסיכולוג, שאינו מוסמך לתת טיפול תרופתי. במקרים רבים היה הדבתרה אדם שלא עמד במבחנים הנוקשים שנדרשו כדי להתמנות לקייס ונאלץ להסתפק במשרת ייעוץ.

בכפר שלנו היה לדבתרה מעמד מיוחד לנוכח בקיאותו בקריאה ובכתיבה, ובעיקר משום שלא עסק בעבודת אלילים, אלא נתן לאנשי הכפר עצות שימושיות לחיי היומיום.

הקייסים בזו לאמונה בכישוף וניסו להילחם בה, אך המנהג היה מושרש עמוק בתרבות המקומית. בהגיעם ארצה הדחיקו בני הקהילה את התופעה וניסו להסתירה, אך היא ממשיכה להתקיים גם בישראל. חשפתי את הנושא לראשונה בכתבה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות".3

* * *

הקייס היה האיש הכי חשוב בקהילה. הוא היה איש דת, שופט והיחיד שידע קרוא וכתוב בשפת הקודש גֶּעְז. צייתנו לכל מה שהקייסים דרשו מאיתנו. למרבה הצער, הקייסים גם היו בין אלה שמנעו השכלה מיהודי אתיופיה, משום שראו בה סכנת התבוללות.

בפאתי הכפר שלנו היה עץ גדול ועתיק, גזעו עבה ושורשיו עמוקים, שתחתיו היו מקריבים קורבנות בחגים היהודיים. אז היה מגיע אלינו קייס מנשה זִימְרוּ, שהתגורר בכפר סמוך. איש זקן וכפוף היה קייס מנשה, פניו מעוטרות בזקן לבן, מצנפת גדולה לראשו וקולו רך ושקט. הילה של קדושה אפפה אותו.

לקראת בואו של קייס מנשה היתה תכונה רבה בכפר בכלל ובמשפחתנו בפרט. אבי העריץ אותו, וגם הילדים התרגשו לקראתו. אמי היתה מכינה את הטלא הכי טעימה ואת האנג'רה הכי איכותית - דקה ועם הרבה "עיניים".

קייס מנשה היה מגיע רכוב על פרד, סמל למעמדו. לפני שנכנס לכפר נהג לעצור על גדות הנהר, לטבול במים ולרחוץ את גופו. כששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, השיב: "לחצתי את ידיהם של גויים והתחבקתי עם חברי ילדותי הנוצרים. כשאני מגיע לכפר יהודי אני מגיע טהור."

אנחנו, הילדים, היינו מובילים את הפרד של קייס מנשה מהשדות לכפר. הבהמה קיבלה טיפול מסור וארוחה מיוחדת, והיינו מקפידים שלא לשים אותה ליד הסוסים והחמורים שלנו. אחרי הכול, היא משרתת אדם קדוש.

אנשי הכפר התחבקו והתנשקו עם הקייס, וכולנו עמדנו בתור כדי שיברך אותנו. גברים, נשים וילדים - כולם קיבלו ברכה חמה. את כולם היה הקייס שואל שאלות אישיות שמצביעות על היכרותו עם האנשים.

גם בחלוף עשרות שנים צרוב בי הזיכרון של קייס מנשה מגיע אלינו הביתה ומתיישב. אמי היתה מחממת מים בסיר, מתכופפת ומבקשת לרחוץ את רגליו. הקייס תמיד היה מסרב בנימוס, ואמא היתה מתעקשת עד שהיה מתרצה. כי זה המנהג: לרחוץ את רגליו של אדם נכבד. את המים, אגב, היתה אמא מביאה בכדים מבאר מרוחקת, שכן בכפר שבו גדלתי לא היתה באר. התפקיד הקשה הזה היה שמור בעיקר לנשות הכפר. לעולם לא אשכח את אמא סוחבת כד גדול על גבה כדי להביא לנו מי שתייה.

היינו מעלים זבח בכל החגים שבהם היו מקריבים קורבנות בתקופת בית המקדש - ובראשם פסח, והשחיטה היתה חלק מהטקס. מאחר שהקייס הגיע מרחוק ולא תמיד הספיק לשחוט בעצמו את הבהמה המיועדת לקורבן - פרה או כבש - הוא הסמיך את השִׁימַגְלֵוֶוצִ'י, זקני העדה ונכבדי הכפר, ובהם אחיו של סבא שלי, לשחוט בעצמם.

חג הסִיגֶד, שאותו מציינים ביתא ישראל חמישים ימים אחרי יום הכיפורים, היה יום צום, ובסיומו נערכה בכפר סעודה חגיגית. כולם היו לובשים בגדים לבנים נקיים, הזקנים שחטו פרות וכבשים, הנשים הכינו אנג'רה, וכל בני הכפר היו יושבים מתחת לעץ הגדול לאכול יחד.

* * *

הנערות באתיופיה נישאו בדרך כלל כבר בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, ולפעמים אפילו מוקדם יותר. משפחות רבות חששו שבנותיהן ייאנסו בידי גברים נוצרים או מוסלמים מהכפרים השכנים, ולכן מיהרו לחתן אותן.

ברוב המקרים, הכלה והחתן לא הכירו זה את זה קודם לחתונה ולא זכו לראות זה את זה עד יום הכלולות. רק הוריהם הכירו אלה את אלה. יום אחד היו מגיעים לבית הוריה של הנערה אנשים זרים, בדרך כלל שלושה, רכובים על סוסים, שתו שם קפה - ועד מהרה ידעו כל השכנים: הנערה עומדת להתארס, ובתוך כמה חודשים תתקיים חתונה.

נישואים בין בני זוג מאותו כפר לא היו מקובלים מחשש לנישואי קרובים, ואף לנוכח יחסי השכנות, שנחשבו גם הם לקרבת משפחה. השִׁימַגְלֵוֶוצִ'י בדקו את הקשרים המשפחתיים שבעה דורות לאחור. רק אם לא נמצא כל קשר, הותר לבני הזוג להינשא.

משפחתו של החתן התחייבה לגדל את הנערה כאילו היתה בתה, לשמור עליה מכל רע ולוודא שבעלה לא ישכב איתה בטרם הגיעה לפרקה. אף משפחה לא העזה להפר את האָדֵרָה - השבועה החמורה ביותר בתרבות האתיופית.

אמי גדלה בַּכפר מָאוּרִי, לא רחוק מגונדר. היא נולדה בשם בָּאזֵטוֹ, שם מיוחד שמשמעותו "שיהיו הרבה כמוך", ועם עלייתה לארץ העניקה לה הסוכנות את השם ברכה. היא נישאה לאבי כשהיתה בת אחת-עשרה בלבד - הוא עצמו היה אז בן שמונה-עשרה - ולאחר החתונה עזבה את משפחתה ועברה לחיות עם סבי וסבתי. את בנה הראשון, אחי הגדול, ילדה בגיל שש-עשרה, ואותי בגיל שבע-עשרה וחצי. אמא מתייחסת להוריו של אבי כאילו היו הוריה, אף על פי שיש לה הורים נחמדים מאוד משלה. את רוב חייה עשתה עם חמיה וחמותה. מדי פעם היתה הולכת לבקר את הוריה, יחד עם אבא, במסע רגלי ארוך.

חתונות היו אירוע מיוחד ומרגש עבור הכפר כולו, ולא משנה מי התחתן. הרי כולם הכירו את כולם. כל אנשי הכפר הוזמנו לאירוע וכולם, ילדים ומבוגרים כאחד, לקחו חלק בהכנות, שנמשכו חודשים רבים. הידיעה על החתונה המתקרבת עברה מפה לאוזן, ללא דואר, אינטרנט או ווטסאפ. לא היה אפשר לפספס את תחושת האושר שאפפה את הכפר לקראת המאורע המשמח.

לפני החתונה נערך טקס אירוסים, שבו העניק אבי החתן תכשיטים לאבי הכלה, ואילו החתן קיבל מהורי הכלה שוורים ופרות. אם החתן בא ממשפחה מבוססת, המוהר שנתנה משפחתו להורי הכלה כלל גם בהמות. ככל שהמשפחה היתה עשירה יותר - במושגים של הכפר האתיופי - היה המוהר גדול יותר. רק אדם אחד לא השתתף בטקס האירוסים: הכלה המיועדת.

המִיזֶה (שושבינים) נבחרו על ידי משפחת החתן והיו צמודים אליו כמה ימים לפני החתונה כדי לסייע לו בכל הנדרש. שלושה ימים טרם האירוע נערכו חגיגות נפרדות של משפחת החתן ושל משפחת הכלה, כל משפחה בכפר שלה. בכפרו של החתן נערך טקס קְשֵרָה (מהמילה העברית "כשר"): לקחו שני חוטים, האחד בצבע לבן, המסמל את טוהר החתן, והאחר בצבע אדום, המסמל את טוהר הכלה הבתולה. הקייס כרך את שני החוטים יחד, הניח אותם על כפות רגליו של החתן ואמר בקול רם: "מעפר באת." לאחר מכן היה מעביר את החוטים על ברכיו של החתן ואומר: "הגעת לפרקך." משם היה ממשיך אל חזהו של החתן, סמוך ללב, ואומר: "כוחך במותניך," ולבסוף קשר את החוטים סביב מצחו של החתן ואמר: "בינתך בראשך." בסיום כל אחד מהשלבים היה הקהל אומר, "אמן," ובתום הטקס פצחו כולם בשירה ובריקודים.

ביום החתונה היה החתן המיועד מגיע אל בית הוריה של כלתו המיועדת רכוב על פרד מקושט, כאשר שושביניו שרים לאורך כל הדרך. כשהתקרבו לביתה היו מקפצים באקסטזה, רוקדים ומנופפים במקלות ואף בכלי נשק וקוראים לאנשי הכפר לקחת חלק בשמחה.

הטקס בבית הוריה של הכלה היה למעשה הפעם הראשונה שבה נפגשו בני הזוג, ועדיין, גם בשלב זה, החתן לא ראה את פניה של הכלה, שהיתה עטופה כולה בבד שֵׁשׁ לבן, ורק עיניה חשופות. הקייס קיבל את פני הזוג ובירך אותם, והחתן התחייב שלא להחסיר מאום מאשתו, לפרנס אותה, לדאוג לכל צרכיה ולהיות נאמן לה.

בני הזוג והשושבינים המשיכו אל כפרו של החתן, שם נערך הטקס המשותף לשתי המשפחות. שבעה ימים נמשכו החגיגות, ומכרים הגיעו ממרחקים להשתתף באירוע - מי ברגל ומי על גב סוס או פרד, יהודים, נוצרים ומוסלמים. אחר כך התקיימו חגיגות במשך יומיים נוספים בכפרה של הכלה. התפקיד של ילדי הכפר, ואני ביניהם, היה לטפל בסוסים של אורחי החתונה, והיו רבים כאלה.

כמו בישראל, גם באתיופיה היה האוכל חלק מרכזי באירוע, אלא שאת התפקיד של חברת הקייטרינג מילאו כל נשות הכפר. כל אחת מהן הגיעה לבית משפחת החתן, קיבלה לידיה דלי מלא בּוּהוֹ, בצק דליל המשמש להכנת אנג'רה, לקחה אותו לביתה, הכינה שם את האנג'רה והביאה אותה לבעלי השמחה. זה היה הסימן המובהק לכך שחתונה מתקרבת: נשים שהולכות בין בתי הכפר כשבידיהן דליים מלאים בוהו, או כשעל כתפיהן מגשי אנג'רה מוכנה.

באותו זמן שחטו הגברים פרות וכבשים לקראת האירוע. משפחות עשירות שחטו בהמות רבות, ואילו העניים הסתפקו בכמה כבשים. זכורה לי היטב התרגשותו של אבי לקראת כל אירוע כזה, ואיך אמי היתה רצה יחפה להביא בוהו ומשתדלת לעזור ככל האפשר בהכנות לאירוע.

כמה ימים לפני החתונה הוקמה בלב הכפר סוכה ענקית שנקראה דָאס. גודלה נקבע לפי עושרה של המשפחה. הילדים התרוצצו בין רגליהם של המבוגרים שעסקו במלאכת הבנייה. מדי פעם הורו לנו ללכת לקושש ענפי איקליפטוס לבניית הסכך.

בהגיע רגע החתונה היה אחד המכובדים תוקע בשופר עשוי קרן של עז, וקולו הדהד ברחבי הכפר והשדות סביב. אז מיהרו כולם אל הסוכה, כי היה זה האות שהחגיגה מתחילה.

אזור מיוחד בסוכה הוקצה לזוג הצעיר, לבני משפחותיהם ולשושבינים, ומסביב ישבו כל שאר האורחים. שירי חתונה מיוחדים התנגנו והתלוו בריקודי אֶסְקְסְטָה, מחול אתיופי מסורתי המבוסס על תנועות נמרצות של הכתפיים למעלה ולמטה. האורחים הנוצרים והמוסלמים ישבו לאכול בנפרד מהאורחים היהודים, אך היו מצטרפים לריקודים.

בשעת דמדומים הגיעה הכלה, רכובה על פרד שאוכפו מעוטר, ואיתה החתן והשושבינים. היו אף חתנים שנשאו את הכלה על גבם עד הכפר, גם אם הדרך היתה ארוכה מאוד. כששמעו אותם מתקרבים, יצאו כל בני הכפר לקבל את פניהם בשירה ובריקוד. גם אנחנו הילדים הצטרפנו לתהלוכה, אבל בדרך כלל לא אפשרו לנו להשתתף בריקודים. בכל זאת, היינו רק ילדים.

תושבי הכפר הובילו את הכלה לתוך הסוכה, למקום שהוכן עבורה מראש. היא ישבה בפנים מכוסות ליד החתן, מוקפת בבנות משפחתה שניסו להסביר לה מה קורה.

הערב ירד וצלילי המֶסֶנְקוֹ (כלי נגינה בעל מיתר יחיד משערות זנב סוס) והקֵבֵרוֹ (תוף מסורתי) נשמעו בכל רחבי הכפר. לא היתה תאורה, וכמובן גם לא היתה מערכת סאונד, אבל למי אכפת? כולם שרו ורקדו והיו מאושרים.

אחרי שהקייס קידש ובירך את הזוג הצעיר, היו נכבדי הכפר מדברים בשבחו של החתן, ובעיקר בשבחה של משפחתו. למרות הגעגועים לירושלים, לא שברו כוס לזכר בית המקדש, שכן מדובר במנהג שבמקורו בתלמוד הבבלי ולא בתורה.

* * *

בכפר לא דיברו בחופשיות על מין, במיוחד לא עם הילדים. לחשושים וצחקוקים ליוו את הטקס שנערך לקראת ההתייחדות של בני הזוג במטרה לוודא שהכלה בתולה. אם היא היתה בוגרת מספיק לקיים יחסי מין, ההתייחדות נערכה מיד לאחר החתונה. אבל במקרים רבים הכלה היתה רק ילדה.

האדם הקרוב ביותר לחתן מבין השושבינים כונה בֵקֶר ואחד מתפקידיו היה ללוות את הכלה לטוקול שבו נערכה בדיקת הבתולין. השושבין נשבע בפני נכבדי הכפר להביא עדות אמת.

את הבדיקה עצמה ביצעו שתי נשים מכובדות מהכפר באמצעות ווֹסְפֶה, כלי בעל ראש עגול, דומה בקוטרו לאיבר מין גברי. אם התברר שהכלה בתולה הן היו לוקחות שָׁאשׁ (פיסת בד לבן דק), מורחות עליו דם של חיה, יוצאות מהחדר ומנופפות בו. אם הכלה עדיין לא היתה בגיל המתאים לקיום יחסי מין, היו מבצעים את הבדיקה רק לקראת מימוש הנישואים, כשהגיעה לפרקה.

אם הנשים לא היו יוצאות מהחדר ומנופפות בבד הלבן, היה זה סימן לכך שהכלה אינה בתולה. במקרה כזה קרע החתן את הקשרה מעל ראשו, החתונה היתה מבוטלת מיד והכלה גורשה בבושת פנים מהכפר, בחזרה לבית הוריה. מספרים גם על מקרים שבהם הכו את הנערה האומללה, אבל לי עצמי וגם להורי לא זכור מקרה כזה אצלנו בכפר.

כך או כך, ביטול החתונה והגירוש מהכפר לא היו נתונים לשיקול דעת, אלא אם כן קבע קייס שאיבדה את בתוליה כתוצאה מאונס. איש לא היה מוכן לקבל כלה שאיננה בתולה. הדבר נראה מוזר, ואפילו מקומם, בעיניים מערביות, אבל זו היתה המציאות. בקהילה העדיפו שלא לדבר על כך. טאבו מוחלט.

אם הכול היה כשורה, השושבינים ליוו את הזוג הטרי אל הטוקול החדש, שיהיה ביתם. אנחנו הילדים הסתתרנו בין ערימות הקש ובבתים הסמוכים כדי לשמוע מה הם עושים. החתן והכלה נכנסו לבית, השושבין הראשי נשאר בפתח, והשושבינים האחרים חזרו לסוכה. לאחר שקיימו יחסי מין נכנס השושבין וספג מאיבר מינו של החתן טיפת דם של הכלה הטרייה בשאש, אותו בד לבן. את הבד המוכתם הציג לנכבדי הכפר, אות לכך שהנישואים מומשו.

הבד הספוג בדם טרי נכרך סביב סִיפֶט - קערה מיוחדת, שהוכנה בעבודת יד. השושבין הסתובב בקהל עם הקערה בידיו, האורחים פרצו בשאגות שמחה והנשים פצחו בקריאות "קולולו".

כמה ימים אחרי החתונה הזמינו הורי הכלה את הוריו של החתן לחגיגה נוספת, שנקראת מִילָאשׁ. הם שחטו כבש וכך ציינו את היווצרות המשפחה הגדולה והמאוחדת.

* * *

הנשים באתיופיה היו אחראיות על חיי היומיום של המשפחה. כשהבעל שב מעבודתו בשדה, היה נהוג שאשתו רוחצת את כפות רגליו במים חמים ואז מנשקת אותן. גם אמי עשתה זאת, ולאחר מכן הגישה לאבי את הארוחה. זו היתה התרבות, ואיש לא ראה בכך השפלה או כניעות.

כאשר התגלעו סכסוכים בין בני זוג, זקני העדה נכנסו לתמונה במאמצי גישור ופישור. היה אסור להמרות את פיהם. החלטתם היתה סופית, כמו פסיקה של בית משפט. במקרה של אלימות כלפי האישה היה נהוג שבני הזוג יתגרשו, אך נשים גרושות התקשו מאוד למצוא בעל חדש, בעוד גבר גרוש היה יכול להתחתן שוב עם בתולה. משום כך נעשה כל מאמץ לשמר את ההרמוניה המשפחתית.

* * *

במשך דורות שמרנו על אמונתנו למרות המיסיונרים, שראו בנו מטרה קבועה וניסו לשכנע אותנו להמיר את דתנו. גם שלטונות אתיופיה ניסו להשפיע על היהודים: מי שהתנצר זכה למחוות מצד השלטון, כמו למשל אדמות.

אחת המשפחות בכפר שלנו, שהחליטה להתנצר, קיבלה מיד את כינוי הגנאי "פָלַשְׁמוּרָה" (פָלֶס מוּרָה - פרש מחיינו). המשפחה המומרת נודתה, עזבה את הכפר ומיהרה לקעקע צלב בולט - לבנות על המצח ולבנים על היד - עדות לכך שנטשו את היהדות.

הפגנו כלפי הפלשמורה סלידה עזה, כאילו הם עלולים לערער את הביטחון שלנו באמונתנו ולגרום לנו להטיל ספק באפשרות לגאולה. אפשר בהחלט לומר שהשנאה היתה הדדית. מאז שהתנצר, אותו שכן לשעבר נהג לירוק בכל פעם שראה אותנו בשדות המרעה או ליד הנהר. הוא קרא לנו קָיִילָה - אוכלי בשר אדם. היום אולי נדמה למתבונן מבחוץ שכולנו גוש אחד, אבל האמת היא שהקרע הפנימי בקהילה נמשך גם בישראל.

בעיני האדם הלבן, כל האנשים כהי העור נראים באותו צבע. ממש כך, באתיופיה כל האנשים הלבנים נראו בעינינו דומים, אבל ידענו להבחין בין הגוונים השונים של החום. מי שצבע עורו היה כהה יותר סבל לעתים מכינויי גנאי ומיחס מעליב. הכול יחסי בחיים, אפילו הגזענות.

אחד העלבונות הנפוצים היה בָּרִיָה, מילה שאנחנו הילדים לחשנו זה לזה ביראה, בלי להבין באמת את מלוא משמעותה. היה לנו בכפר ילד בשם גֵדָמוּ. משפחתו גרה בפאתי הכפר ועבדה עבור אחת המשפחות המבוססות. עור פניו של גדמו היה כהה יותר משלנו, ואנחנו קראנו לו בריה.

בריה היו עבדים שהוחזקו בידי משפחות אמידות, בני שבטים מגבול סודן שהופרדו ממשפחותיהם, גוירו וחיו כיהודים. הם חרשו את אדמות בעליהם, טיפלו בצאן ובבקר ועסקו בכל העבודות היומיומיות, ללא זכויות ובלי אדמה משלהם. הם לא קיבלו שכר תמורת עבודתם, אלא רק מקום מגורים ומזון. לעתים היה הבריה מגיע כילד לבעליו, שקנו אותו על מנת שישמש רועה צאן, ומשהתבגר הפך לחקלאי ולמשרת. מי שנולד למשפחת בריה נאלץ להמשיך את עבודת הוריו.

גדמו היה בן למשפחת בריה, וכולם ידעו זאת. כמוהו, הבריה היו בעלי גון עור כהה וזיהינו אותם גם לפי סימנים נוספים שנתנו בהם. אנחנו, שלא היינו בריה, נקראנו צ'וֹאָה - אנשים בעלי גון עור בהיר יחסית. כמוני, למשל.

בשנות השמונים, כשהחלו בכפר שלנו בהכנות לעלות לישראל, התעוררה מחלוקת: מה עושים עם המשפחה של גדמו? היו שראו בה חלק מהקהילה, שהרי היא חייתה בינינו וגידלה בכפר את ילדיה. אחרים ראו בה נטע זר. נשמעו דעות לכאן ולכאן, אבל בסופו של דבר, המשפחה שהחזיקה בגדמו ובהוריו קבעה שהם יבואו איתנו. הם חיים פה בישראל עד היום, אבל ניתקו כל קשר עם אדוניהם הישנים מאתיופיה.

משפחות רבות מיהודי אתיופיה הביאו עמן לישראל את הבריה שלהן. אם באתיופיה לא הרבו לדבר בנושא, הרי שבישראל הקפידו ממש להסתיר את התופעה. הגזענות הפנימית נמשכת במידה רבה גם כאן ועכשיו. בני הקהילה לא מתחתנים עם בריה ואסור לבוא עמם במגע. הכרתי קצין בצנחנים שהיה ממוצא בריה. הוא תכנן להתחתן עם חברתו, בחורה ממוצא אתיופי, אך בני משפחתה סירבו בתוקף ואיימו שאם בני הזוג יינשאו, לא יגיעו לחתונה. בסופו של דבר הוא התחתן עם בחורה לבנה.

לפני שנים מספר נכחתי בחתונה עצובה, עם מעט מאוד אורחים, שבה היה החתן ממוצא בריה. רגע לפני החתונה, האדון של העבד מאתיופיה הלשין שמדובר בבריה, ומשפחת הכלה דרשה לבטל את הזיווג ולבסוף החרימה את האירוע. העובדה שמשפחות הבריה עברו גיור כהלכה בעת עלייתן לישראל לא שינתה לאיש.

ואפשר לתהות: האם לא כולנו פה בישראל, במידה מסוימת, כמו בריה מול האדם הלבן?


2. את אחד הביקורים כבר הזכרתי, ושניהם מתוארים בהרחבה בהמשך הספר.

3. ראו נספח.