הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
המסע אל המשמעות
38 

המסע אל המשמעות


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 250
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

המסע אל המשמעות מתחיל בעוד כ-50 שנים מהיום ועוקב אחר העולם כפי שיראה בעתיד הקרוב, הן ברמה הטכנולוגית והן ברמה הערכית, באמצעות עלילה מרתקת אשר גיבורה הוא בחור בשם קלוד בלו. קלוד גדל בשבט אפריקני, שם לומד טכניקת תנועה ייחודית ומגלה כישורים יוצאי דופן, משם מתגלגל לאירופה, אסיה ובחזרה לאפריקה. הספר מאוד דינמי ועובר בין ארצות שונות ודמויות מגוונות תוך התבוננות באנושות העתידית. בסופו של הספר מציג קלוד בצורה סדורה, את תשובתו הרציונלית לפתרון שאלת המוות ותכלית חיי האדם. 

  • ISBN: 1272-192
  • גודל (עמ'): 250
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 11/10/2018
  • שם המחבר: משה נזרי
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון: האימוץ

הרחפת סטתה מהדרך ופגעה בצלע ההר במהירות של 300 קמ"ש. קלוד נפגע והחל לדמם. הרחפת נהדפה אל הוואדי, הידרדרה במדרון הארוך, התהפכה ונחבטה שוב ושוב. תחילה ניסה קלוד להשתלט עליה אך כוחותיו לא עמדו לו, ראייתו נחלשה ועד מהרה נפגע בראשו והתעלף.

הרחפת נעצרה בתחתית הוואדי בחבטה רועשת והתיזה גיצים לכל עבר. אלמלא קצף ההגנה האקטיבי היה קלוד מת באותו רגע.

חיישני הדרך הודיעו על התאונה מייד כשקרתה. צוות החילוץ הגיע תוך דקות ספורות והופתע מעוצמת ההרס שנגלה לעיניו. קלוד פונה לבית החולים בעודו מורדם ומונשם. בבית החולים התברר כי פגיעות הראש היו חמורות, ולמרות כל מאמצי הרופאים הוא לא שב להכרה.

קלוד נלחם על חייו, חוסנו כצייד היה לו לעזר במאבק בין חיים למוות, אך לא היה בו די להכריע ביניהם.

***

שנים רבות קודם לכן במערב אפריקה, כשהיה קלוד ילד בן שש, מתה אימו אלכסנדרה. היא היתה גבוהה ורזה, עיניה חומות ושערה צהוב מוכה שמש, פניה הבהירים היו חיוורים ושזופים גם יחד, ומבטה תאב דעת והרפתקה.

ד"ר אלכסנדרה בלו היתה רופאה צרפתייה, פעילת זכויות אדם, שהתנדבה לעבודה בכפר של שבט מאלאלולו, כמאתיים קילומטרים ממזרח לקארוג'ה סיטי שלחוף האוקיינוס האטלנטי.

הכפר שכן בקרחות היער בצל העצים הגבוהים, באזור שבו הג'ונגל מידלדל ופוגש את הסוואנה. קריאות של ציפורים ושאגות של קופים היו מוסיקת הרקע הקבועה בסביבה זו. אנשי השבט שמרו על קרבה אל הטבע, אך לא ויתרו על הקדמה הטכנולוגית של אותה תקופה, הם שילבו בין אורח חיים מסורתי ובין זה המודרני.

אלכסנדרה, בעלת המבט הסקרני, בבגדי חאקי ושיער משוך לאחור, קשרה ידידות עמוקה עם נוֹבוֹ, רופא השבט. הוא היה נצר למשפחה של רופאי אליל ונכדו של רופא אליל ידוע. נוֹבוֹ היה אדם נבון וישיר שסלד מדוברי שקר, אותם חשף כלאחר יד.

הוא היה בתחילת שנות השישים לחייו ונראה צעיר בעשור מגילו, אף שנטל רק גלולות נעורים מסוג פשוט. חומרים מאריכי חיים באיכות גבוהה היו יקרים מאוד וגרמו לחומרנות ולאלימות להסלים בחברה האנושית.

קומתו של נובו היתה בינונית, מבנה גופו רזה ועורו כהה. תווי פניו הרכים קרנו חום אנושי ועיניו השחורות הצניעו מבט עמוק. נובו היה איש של אמת, בעל אישיות ממגנטת שהכול כיבדו.

באותה תקופה, כלי התחבורה הנפוץ בעולם היה מגפי ריצה מכאניים. המכשיר דימה זוג רגליים מקבילות וחיצוניות לרגליים, מכף הרגל ועד למותניים. מגפי הריצה היו בעלי יכולת להכפיל ולשלש את גודל הפסיעה ולהפוך אותה לקלילה ומהירה. הם יצרו תחושה של ריצת ריחוף במאמץ מזערי.

נוֹבוֹ ואלכסנדרה נהגו לצאת אל הסוואנה מצוידים במגפי ריצה ולשוטט במרחבים הפתוחים. שם למדה אלכסנדרה מנובו על צמחי מרפא, על הרוחות הטובות והרעות, ועל הטבע האנושי. נובו היה חד עין במידה שלא תיאמן, ונדמה היה לה כי פיצח את קוד הגישה אל נפש האדם.

אלכסנדרה ונובו היו חברים קרובים. הם הרבו לשוחח על נושאים מיסטיים ופילוסופיים, על משמעות החיים ועל עתידו של האדם. נובו סירב לקבל את הקביעה המקובלת כי אלו הם נושאים ללא מענה.

באחד מטיולי הסוואנה, עצר לפתע נובו את אלכסנדרה והצביע לעבר עץ סמוך: "הביטי אל בין ענפי העץ, את רואה שם את הנמר? הוא אוחז בשיניו אייל שצד לפני זמן קצר, שלושת הצבועים שמתחת לעץ עדיין מנסים את מזלם, שמא ירפה הנמר מהטרף". היא הנהנה אך חשה חוסר ביטחון, הם היו קרובים מדי לזירה המסוכנת.

כאשר התרחקו מהמקום ועצרו בצלו של עץ עבה גזע, פנתה אלכסנדרה לנובו ואמרה בנימה מתלוננת "לא חשתי בנוח כשהיינו קרובים לנמר ולצבועים, ואיני רואה שאתה נושא נשק".

"אני רוצה לספר לך דבר־מה חשוב ואני מבקש שתשמרי אותו לעצמך".

"אשמור בסוד כל מה שתאמר".

נובו המשיך: "אני צייד, הצייד האחרון שמכיר את הטכניקה הסודית של בני המאלאלולו ופועל לפיה. בני השבט לא עוסקים בציד מזה זמן רב, ואחרוני הציידים השתמשו ברובים. בימים עברו, שבהם השתמשו הציידים בסכינים ובנשק קר, היו בני המאלאלולו הציידים הטובים באפריקה, הודות לטכניקה ייחודית ועתיקה הגורמת להגברת הזריזות הפיזית וזריזות המחשבה".

אלכסנדרה הקשיבה, "ומה מיוחד בטכניקת ציד זו?"

נובו בחר להדגים במקום להסביר. הוא פסע פסיעות אחדות ונעמד במרחק של כשני מטרים מגזע העץ העבה. נובו נראה מרוכז, מבטו חצב את גזע העץ כאילו ניצב מולו אויב מסוכן.

לפתע נע במהירות בלתי נתפשת, כמו רוח והקיף את הגזע. במהלך התנועה המהירה צצו בידיו שני סכינים, שאותם נעץ בחדות לעומק הגזע.

ההדגמה הושלמה, נובו נעמד מתנשף על מקומו, הוא הסתובב באיטיות לעבר אלכסנדרה וקד קידה.

אלכסנדרה התקרבה אל נובו כשעל פניה ארשת של התפעלות, היא חייכה לעברו ואמרה בהתלהבות: "זה היה כמעט על אנושי, איזו מהירות, איך עשית את זה?"

נובו סיפר לאלכסנדרה על הציידים בני השבט שהיו בעבר ציידים מעולים. הוא סיפר על שנים של אימונים מפרכים שעבר, אימונים שמרבית הנערים בזמנו התחמקו מלעבור, בטענה כי יש בנמצא רובה.

אלכסנדרה התלהבה מתורת הציד העתיקה ונובו תיאר באוזניה כמה מעקרונות השיטה. לבסוף ציטט את סבו: ״הישרדות הצייד בטבע הפראי תלויה ביכולתו לתפוש במהירות את האירוע על כל פרטיו ולצייר בדמיונו את שעומד להתרחש".

אלכסנדרה, שהיתה רופאה במקצועה, קלטה לפתע שהידע העתיק של המאלאלולו, הוא בעצם טכניקה לא מוכרת של העברת יכולות מוחיות מהמערכת הרציונאלית למערכת המיידית1.

"אם אתה אחרון הציידים, חובתך היא להעביר את הידע הלאה". נובו עיווה את פניו באי נוחות, הוא הבין מה מניע אנשים ומהן גחמותיהם הקטנות ביותר, לכן השיב: "אני בטוח שהידע העתיק, אם ייוודע ברבים, לא יהיה למורשת המאלאלולו ולא לענף ספורט חדש, הוא יוסב מתורת ציד לתורת לחימה. כפי שאת יודעת, בימינו החברה האנושית חסרת חמלה, התחרות על חומרים מאריכי חיים גרמה לזאב שבאדם להרים ראש, ואני לא רוצה להפיץ עוד תורת לחימה, יש מספיק מזה".

אלכסנדרה סלדה מכל סוג של אלימות, בין היתר עברה מאירופה לאפריקה בחיפוש אחר תמימות וקרבה אל הטבע, והנה היא מתלבטת בין שימור הידע העתיק ובין המחשבה שהוא יתרום לאלימות. היא הבינה את נובו, אבל בסופו של אותו יום הצליחה לשכנע אותו ללמד אותה את תורת הציידים.

***

שנים אחדות לאחר מכן, כשהיה קלוד בן שש, פקד אותו אסון גדול. בבוקרו של יום קיץ אחד, כשהתעורר וניגש אל אימו, ראה שהיא שוכבת במיטתה בצורה שונה מהרגיל וללא ניע. הוא נבהל, התקרב אליה, קרא בשמה, צעק וניסה להזיזה, אך היא לא הגיבה.

קלוד הבין שקרה דבר־מה רע. הוא רץ בכל כוחו לעבר הבקתה של נובו והזעיק אותו - אבל כפי שכבר ידע בליבו, זה היה מאוחר מדי.

ביום שבו מתה אימו, הסתגר קלוד בתוך עצמו, לא בכה, לא דיבר וכמעט שלא אכל. נובו ניסה לנחמו בחיבוק, במבט חם, אך ללא הועיל.

למחרת בבוקר, שב קלוד ושחזר בליבו את הרגע שבו ראה את אימו מוטלת חסרת רוח חיים במיטתה. משהו בתוכו נסדק והוא פרץ בבכי קולני. "למה?" צעק בכאב. אחר כך ייבב שעה ארוכה. בצערו התלונן: "למה דווקא אימא שלי? למה אנשים מתים?"

ביומיים הראשונים כמעט שלא דיבר. הוא היה שקוע בעצב, פניו החווירו וגופו שהיה רזה, הפך לכחוש. חברים ומכרים שהקיפו אותו ניסו לעזור לו אך הוא הדף אותם באופן שיטתי.

בשעות אחר הצהריים של היום השלישי, היו נוכחים בבית רק נובו וקלוד, הם ישבו זה ליד זה על מזרן שהיה מונח על המחצלת במבואה לבית. נובו קם ממקומו ונכנס לתוך הבית, כעבור רגע יצא כשבידיו שתי כוסות של חליטת עלים מקומית, הוא התיישב ליד קלוד ובדרכו המתונה הגיש כוס אחת לקלוד ואחז בשנייה.

הם ישבו כך זמן ממושך ללא מילים. נובו לגם מהכוס שבידו לגימות קצרות, וקלוד עשה כמותו. נובו התקרב לקלוד בהדרגה והניח את ידו על כתפי הילד בחיבוק אבהי. קלוד שאב כוח מהחיבוק והניח את ראשו על זרועו של נובו. נובו הידק בעדינות את חיבוקו בו בזמן שדמעות זלגו מעיניו של הילד והוא ייבב חלושות למשך דקות ארוכות.

קלוד שב והתעשת, והם סיימו לשתות את התה. נובו פנה אל קלוד ואמר: "הגיע הזמן שנצא מהבית לטיול בסוואנה". לקלוד לא היה שום חשק לצאת מהבית, הוא השיב בקול חלוש: "אני עייף, צא אתה ואני אשאר לנוח". נובו השיב בנימה מעודדת ואף מפתה: "אני רוצה שנצא ביחד לסוואנה כפי שנהגתי לעשות עם אימך". קלוד לא הבין את הרמז ונובו המשיך: "נצא עם מגפי ריצה". קלוד הביט בעיניו של נובו במבט שואל.

השימוש במגפי ריצה תקניים היה אסור לילדים מתחת לגיל עשר, הם השתמשו רק בדגמי צעצוע חלשים ומוגבלים.

הניצוץ שעלה בעיניו של קלוד לא נעלם מנובו. הוא לא הניח לרגע לחלוף, קם ממקומו ואמר לקלוד: "בוא איתי למחסן, אני רוצה לראות אם ניתן להתאים לך זוג מגפי ריצה".

המגפיים הותאמו, והמגע החדש עם האדמה, מהיר וכמעט מרחף, ריגש את קלוד והשכיח ממנו את צרותיו. הצמד יצא בריצה איטית אל המרחבים, לעבר שקיעה כתומה ורוח חמימה של אחר הצהריים. המגפיים והסוואנה עשו את עבודתם ושיפרו פלאים את מצב רוחו של קלוד. בימים הבאים שב נובו ויצא עם קלוד לריצות ואף הדריך אותו בשימוש במגפי ריצה תקניים. במהלך ימים אלו החליט נובו כי יכשיר את קלוד להיות צייד.

גם את נובו הכתה בצער פטירתה הפתאומית של אלכסנדרה. הוא חיפש דרך להתנחם ומצא את עצמו נאחז בילד שהותירה אחריה. הוא חווה שוב את ההרגשה שצאצאים מהווים חלק מתחושת משמעות החיים, בין היתר משום שהאמין כי בעתיד יֵדע האדם את מקומו בבריאה ואת תכלית קיומו, וילדיו הם אלו שימשיכו אחריו ויזכו לדעת ולחיות את התשובות.

נובו אימץ את קלוד בן השש, שהפך אח לבנו לומבה בן החמש ולבתו קומררה בת העשר. רוב הזמן הם גרו עם אימם, בת זוגו הראשונה של נובו, אשר קיבלה באהבה את הבן המאומץ.

קלוד גדל כילד טבע והכיר את הסוואנה ואת הג׳ונגל היכרות עמוקה. בכל פעם שהזדמן להם, היו קלוד וחבריו שואלים מכשירי ריצה ויוצאים אל המרחבים או אל היערות. בסוואנה ניסו לרוץ עם האיילות ובג׳ונגל התחרו בקופים בקפיצות בין ענפי העצים.

יותר מכל דאג נובו לחינוכו של קלוד. את השכלתו רכש הילד בבית הספר שבאינטרנט, ואת כל היתר למד מנובו, מורהו האנושי היחיד עד לבגרותו. תורת הציד היתה חלק חשוב בחינוכו של קלוד, הן כדרך חיים והן כתורת לחימה.

נובו האמין שיסודות נפשיים ומוסריים חשובים יותר מיֶדע. הוא הנחיל לקלוד ערכים כמו כבוד, מוסר ודרך ארץ. הוא לימד אותו על הדרך שבה אנשים חושבים, לימד על היוהרה, הגאווה והחולשה, על השכנוע הפנימי והשקר העצמי שמקורו בפחדים ובסתירות פנימיות שיש לאנשים בליבם.

מנובו למד קלוד את לב האדם על נפתוליו, ואת נפש החיה על דחפיה. השקפתו של נובו היתה כי הבנת חיית השדה מחדדת את הבנת האדם - החיה המסוכנת מכולן.

קלוד היה מוכשר והתפתח מאוד, ונובו דאג שמא צניעותו תיפגע והוא יְפַתח יהירות. יום אחד בשעת לימודי הציד חלק נובו תובנה עם קלוד: "אם תעמוד פעם מול נמר, אל תביט ישירות בעיניו, זו התנשאות מיותרת, הוא יחוש מאוים ויתקוף. גם אל תדחק אותו לפינה, זו הפגנת עליונות מיותרת, הנמר ייבהל ושוב יתקוף. לכן בני, תמיד הצנע לכת. זכור - היהירות שייכת לחלשים, היא מבטאת צד שלילי בטבע האדם".

***

כשהיה קלוד בן שלוש־עשרה, קנה לו נובו מכשיר ריצת שטח משומש, דגם ישן של מגפי ריצה מכאניים. קלוד היה המאושר באדם, והדבר שימח את נובו, הוא ידע שילד השמח במתנה כה צנועה, סביר שיגדל לאדם ערכי, לא חמדני ומאושר.

מדי בוקר היה קלוד משכים קום ויוצא את הכפר שבינות לעצים הגבוהים אל השטחים הפתוחים, לריצות ארוכות יותר ויותר.

יום אחד, בשעות הצהריים, נעל קלוד את מתקן הריצה שלו ולחץ על כפתור ההפעלה, המכשיר לא הגיב. נובו, שישב על המחצלת בצל לידו, התבונן ושתק.

קלוד, שטרם מלאו לו ארבע־עשרה שנים, ניגש אל אחורי הבקתה והביא ארגז קטן של כלי עבודה. לא עלה בדעתו לחפש מכונאי מומחה לתיקון הכלי המורכב הזה.

המכשיר היה מונח דומם על המחצלת, קלוד התיישב על ברכיו והחל לפרק אותו. הוא פעל כטכנאי מיומן ופירק את המכשיר בשיטתיות, שלב אחר שלב. תחילה הפריד את המכלולים הראשיים, את מערכות ההנעה, את המערכות ההידראוליות, את המייצבים ואת החיישנים. אחר כך ניגש אל מערכת הבקרה. הוא התעכב על בקרי התנועה ופירק מהם את הכרטיסים האלקטרוניים.

נובו לא הגיב, אם הנער יהרוס את המכשיר, הוא ילמד שיעור חשוב, ויצטרך למצוא מכונאי מוכשר ולשלם על התיקון מדמי הכיס שלו.

הפירוק התקדם יפה, קלוד עצר מדי פעם, התעכב על מכלול זה או אחר ובחן אותו. הוא פירק את מכשיר הריצה המורכב עד לבורג האחרון, ואת מאות החלקים הניח על המחצלת בסדר שהיה מובן רק לו.

קלוד היה מרוכז במעשיו והתעלם מקבוצת הסקרנים הקטנה שנאספה בסמוך למחצלת. בשלב מסוים לקח לידיו את הלוחות החשמליים ובחן אותם שוב מקרוב. חיוך עלה על פניו, הוא הביט בנובו בעיניים בורקות וקבע: ״זה מה שחשבתי, אם המכשיר מת, יש נתק וסביר שזה קצר באזור ספק הכוח, אחרת צריכה להיות תגובה כלשהי״.

הוא לקח לידיו מלחם ידני וחוט הלחמה, טיפל מעט במעגל החשמלי והניחו על המחצלת.

כעת החל להרכיב את המכשיר תוך שהוא בוחן שוב ומנקה כל חלק בתורו. סדר ההרכבה חשף משהו מההיגיון של סידור החלקים על המחצלת, אך עדיין נראה היה כי הסידור הודרך יותר על ידי רגישות אסתטית של ילד טבע, מאשר על ידי ארגון לצורך עבודה טכנית.

נובו היה נרגש אך הקפיד שלא להראות זאת, הוא לא ידע שבילד חבויים כישורים טכניים כה גבוהים.

קהל הסקרנים גדל במקצת, הוא מנה כעשרה אנשים. היו שם כמה מחבריו של קלוד וגם מבוגרים אחדים. אנשים הביטו בנובו ועקבו אחר תגובותיו. משהתמיד בהבעתו הסתומה, שתקו גם הם.

עוד לפני שסיים קלוד להרכיב את המכשיר, עמדה השמש באופק. רוח חמימה של אחר הצהריים ליטפה את פניו, קולות היער שלא השתתקו לרגע נשמעו ביתר שאת. קלוד הרים את מבטו מהמחצלת לעבר נובו ואמר בקולו הנערי: ״אני רואה שיש לך ספק, אל תדאג, המכשיר יעבוד, ויעבוד יותר טוב״.

נובו הופתע שקלוד קרא את נפשו בדיוק רב כל כך ונאנח בגאווה: "תלמידי הטוב ביותר".

כשסיים קלוד להרכיב את המכשיר, לא הפעיל אותו, כי היה רעב. הוא קם ממקומו ונכנס אל פנים הבקתה. כששב כעבור עשר דקות, שם לב שקהל הסקרנים כולו היה עדיין שם. קל היה להבחין על פני האנשים בהבעות של ציפייה וספק. האם המכשיר אכן יפעל?

קלוד התיישב על המחצלת, נעל את המכשיר, לחץ על כפתור ההפעלה והמתין.

לא היתה שום תגובה.

הקהל הקטן נותר דרוך. לפתע נשמעה לחישה שקטה מכיוון המערכת ההידראולית ונורית החיווי הבהבה בירוק. קלוד נעמד על רגליו, הביט לעבר נובו, התעכב לשנייה אחת נוספת, וכשחיוך של ניצחון על פניו, יצא בריצה מהירה אל עבר הסוואנה.

מאז מקרה זה, נהגו אנשים מהכפר לבוא אל הנער קלוד עם מכשירי תנועה תקולים. ארגז הכלים שלו הלך וגדל. עם הניסיון צצו גם רעיונות, הוא שיפר ושכלל את מכשיר הריצה הפרטי שלו, החליף את המנוע לחזק יותר והחליף את מגני הנפילה לדגם ספורטיבי הכולל מגביה רגליים. הרגליים הארוכות יצרו פסיעות ריצה מוגדלות, ומכאן גם ריצה מהירה יותר. מייצבי המכשיר התאימו לשימוש ספורטיבי רגיל, אולם בריצה מהירה, בתנאי הסוואנה, לא ניתן להימנע מנפילות. לכן בנה לעצמו קלוד מכשיר מיוחד הדומה למכשיר ריצה אבל מותאם לידיים. כאשר איבד שיווי משקל בריצת שטח, היה דוחף ברגליו קדימה, מזנק עם ידיו כנגד הקרקע והודף בחוזקה, פליפ־פלאפ באוויר והוא שוב על רגליו.

***

בגיל 17 היה קלוד עלם גבוה ורזה, שרירי ומהיר מאוד. הוא היה ספורטאי מצטיין של הטבע וחבריו כינו אותו צ'יקה, שילוב של צ'יטה וקלוד.

שערו השחור של קלוד היה צפוף וחלק, עורו ברונזה, לחייו גבוהות, אפו ישר ופניו ארוכים וסימטריים. עיניו חומות ומבטו הסקרן היה חודרני. מראהו העדין לא הסגיר את עוצמתו הפיזית, עוצמה שהיתה חיונית באותם זמנים סוערים של תסיסה חברתית ושל אלימות נקודתית, זמנים של ציפייה מהולה בחשש שמא תגיע פלישה של חייזרים לכדור הארץ.


1 מערכת מיידית היא מושג מתוך סיפרו של זוכה פרס נובל פרופסור דניאל כהנמן - "לחשוב מהר לחשוב לאט". מערכת התגובות המיידיות היא לא זו של הרפלקס, אבל היא מהירה ומקדימה את המחשבה.