הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
3
גם ב - Kindle
הממלכה האחרונה

במקום 39 

33.2 

הממלכה האחרונה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
3

במקום 39 

33.2 

במקום 39 

33.2 

גודל (עמ'): 420
מו"ל: אופוס

תקציר

הספר "הממלכה האחרונה" הוא הראשון בסדרת רבי המכר של ברנרד קורנוול. סדרה המתעדת את הסאגה האפית על לידתה של אנגליה, "כמו משחקי הכס, אבל אמיתי", (The Observer, בריטניה). ספר זה הוא הבסיס לסדרת הטלוויזיה המצליחה של בי-בי-סי אמריקה – "הממלכה האחרונה".
זהו הסיפור המסעיר, שכמעט אינו מוכר, על לידתה של אנגליה במאה ה-9 וה-10, השנים שבהן הביסו המלך אלפרד הגדול, בנו ונכדו, את הוויקינגים הדנים שפלשו לאנגליה וכבשו שלוש מארבע ממלכותיה.
הסיפור מתואר דרך עיניו של אות'רד, אציל שנושל מנחלתו ובילדותו נפל בשבי הדנים וגדל ביניהם. בשעה שהדנים פתחו במתקפה על ממלכת וסקס (ממלכתו של אלפרד, והממלכה האחרונה הנמצאת עדיין בידי האנגלים), ראה את עצמו אות'רד כמעט כדני. הוא אינו רוחש כל חיבה לאלפרד, הוא חושב שהוא חלש ומתחסד, ושהוא אינו יכול להתחרות עם פראותם של הוויקינגים, אך כשאלפרד מביס במפתיע את הדנים, והדנים עצמם פונים נגד אות'רד, הוא נאלץ לבסוף לבחור צד. בינתיים הוא נעשה גבר צעיר, מאוהב, למוד מלחמה ומוכן לתפוס את מקומו בחומת המגינים מטילת המורא. ומעל הכול הוא משתוקק לזכות שוב בנחלת אביו, מצודת בבנבורג המכשפת שליד הים הצפוני הפראי.
ההרפתקה המסעירה הזאת – המבוססת על רישומים ששרדו מימיהם של אבות-אבותיו של קורנוול – מתארת תקופה שבה החוק והסדר נקרעו לגזרים על-ידי מתקפה פגאנית על אנגליה הנוצרית, מתקפה שכמעט שמה קץ לקיומה של אנגליה.
ברנרד קורנוול החל את דרכו כעורך חדשות בערוץ בריטי, ב-1979, לאחר נישואיו לאזרחית אמריקנית, הוא עבר איתה לארצות הברית, ומתוך חוסר המעש שהיה שרוי בו בעת שהיה נטול גרין קארד, החל לכתוב רומנים. בספריו הוא עוסק בין השאר בפלישת הדנים לאנגליה במאה ה-9, בקורות המלך ארתור ובמלחמות נפוליאון. The Guardian הבריטי כתב עליו שהוא "סופר הרומנים ההיסטוריים הבריטי הטוב ביותר של כל הזמנים". The Wall street Journal האמריקני הכריז כי "ברנרד קורנוול הוא סופר הרומנים ההיסטוריים המצליח ביותר בעולם".

  • ISBN: 978-0-00-813947-6
  • גודל (עמ'): 420
  • מו"ל: אופוס
  • יצא לאור ב-: 25/12/2019
  • שם המחבר: ברנרד קורנוול
  • תורגם ע"י: בועז וייס
  • זמין להשאלה: כן

 

 

 

שמי הוא אוּתְ'רֶד. אני בנו של אות'רד, שהיה בנו של אות'רד ואף אביו היה שמו אות'רד. הלבלר של אבי, כומר ששמו בֵּאוֹקָה, איית את זה אוטרד. איני יודע אם כך אבי היה כותב את השם, שכן הוא לא ידע לקרוא או לכתוב, אבל אני יודע גם זאת וגם זאת ולעיתים אני מוציא את המגילות הישנות מתיבת העץ שלהן ואני רואה את השם כשהוא כתוב אות'רד או אוטרד או אוכטרד. אני מביט במגילות האלה, שהן שטרי קניין האומרים שאות'רד בן אות'רד הוא בעליהן היחיד והחוקי של הקרקעות המסומנות בקפידה באבנים ובסוללות, בעצי אלון ובעצי מילה, תחומות בביצות ובמי הים, ואני חולם על האדמות האלה, שטופות גלים ופראיות תחת שמיים סחופי רוחות. אני חולם ויודע שביום מן הימים אקח בחזרה את האדמה מידי אלה שגנבו אותה ממני.

אני בן אצולה, אך אני מכנה את עצמי הרוזן אות'רד, ואין הבדל בין השניים, והמגילות הדהויות הן ההוכחה לבעלותי על רכושי. על-פי החוק אני בעליה של האדמה והחוק, כך אומרים לנו, הוא שהופך אותנו לבני אנוש תחת שמיו של האל ולא לחיות בר בתעלה לצד הדרך. אבל החוק אינו עוזר לי ליטול בחזרה את אדמותיי. החוק רוצה פשרה. החוק חושב שכסף יפצה על אובדן. מעל לכול, החוק מתיירא מפני נקמת הדם. אבל אני הוא אות'רד, בנו של אות'רד, וזהו סיפור של נקמת דם. זהו הסיפור שיספר כיצד אקח מידי האויב את מה שהחוק אומר שהוא שלי. וזהו סיפורה של אישה ושל אביה, מלך.

הוא היה מלכי ואני חב לו את כל אשר לי. האוכל שאני אוכל, הטירה שבה אני שוכן וחרבותיהם של אנשיי, כל אלה באו מידיו של אַלְפְרֶד, מלכי, ששנא אותי.

 

הסיפור הזה מתחיל זמן רב לפני שפגשתי את אלפרד. הוא מתחיל כשהייתי בן תשע וראיתי בראשונה את הדֵנים. זה היה בשנת 866 ואז לא נקראתי אות'רד אלא אוֹסְבֶּרְט, שכן הייתי בנו השני של אבי, והבכור הוא שקיבל את השם אות'רד. אחי היה אז בן 17, גבוה ואיתן, וזכה בשיער הבהיר של משפחתנו ובפניו העגמומיות של אבי.

ביום שבו ראיתי בראשונה את הדנים רכבנו על חוף הים כשהבזים שלנו נחים על פרקי ידינו. היינו אבי, אחיו של אבי, אחי, אני ותריסר מאנשי משק ביתנו. זה היה בסתיו. הצוקים שלשפת הים היו מכוסים כליל בשיחי הקיץ האחרונים, על הסלעים רבצו כלבי ים והמוני עופות ים חגו באוויר וצרחו, רבים מכדי שנשחרר את הבזים שלנו מרצועותיהם. המשכנו לרכוב עד שהגענו לרצועת המים הרדודה שהפרידה בין אדמותינו לבין האי הקדוש לִינְדִיסְפַרֶנָה, ואני זוכר כיצד הבטתי מעבר למים אל חומות המנזר ההרוסות. הדנים בזזו את המנזר, אך הדבר התרחש שנים רבות לפני לידתי, ואף כי הנזירים חזרו לחיות שם המנזר לא זכה שוב בתהילת העבר שלו.

אני זוכר גם שהיום ההוא היה יפה, ואולי כך היה באמת. אולי ירד גשם, אבל איני חושב כך. השמש זרחה, הייתה שעת שפל ופני המים היו נמוכים, הגלים היו ענוגים והעולם מאושר. טופרי הבז לפתו את מפרק כף ידי בעד לשרוול העור וראשה המבורדס של הציפור נע מצד לצד משום ששמעה את קריאות השחפים. עזבנו את המצודה לפני הצהריים ורכבנו צפונה, ואף כי נשאנו בזים לא רכבנו כדי לצוד, אלא כדי שאבי יגיע לכדי החלטה.

אנחנו שלטנו בארץ הזאת. אבי, האציל אות'רד, היה אדון על כל השטח מדרום לנהר הטְוִויד ומצפון לנהר הטַיְין, אבל היה לנו מלך בנורת'מבריה ושמו, כשמי, היה אוסברט. הוא גר בדרום ועלה צפונה לעיתים נדירות בלבד ולא הטריד אותנו, אבל אדם ששמו היה אַאֵיְלָה רצה עכשיו את כס המלכות ואאילה, שהיה בן אצולה מהגבעות שממערב לאֶאוֹפֶרְוִויק, גייס צבא כדי לקרוא תיגר על אוסברט ושלח לאבי מתנות כדי לזכות בתמיכתו. אני מבין עכשיו שגורל המרד הזה היה בידי אבי. אני רציתי שהוא יתמוך באוסברט, בלי כל סיבה של ממש פרט לכך שהמלך החוקי ואני חלקנו את אותו השם ובגיל תשע הייתי טיפש דיי להאמין שכל אדם ששמו אוסברט הוא בהכרח אציל, טוב ואמיץ לב. האמת היא שאוסברט היה שוטה מוחלט, אבל הוא היה המלך ואבי לא היה להוט לזנוח אותו. עם זאת, אוסברט לא שלח מתנות ולא הפגין כבוד, ואילו אאילה נהג כך, ולכן אבי היה מודאג. יכולנו להוביל לקרב בהתראה של רגע אחד 150 איש, כולם חמושים היטב, ולו היו נותנים לנו חודש יכולנו להגדיל את הכוח הזה עד ל-400 איש, לפיכך, האיש שנעניק לו את תמיכתנו יהיה המלך, ויהיה אסיר תודה.

כך חשבנו.

ואז ראיתי אותן.

שלוש ספינות.

בזיכרוני הן החליקו מתוך חומה של ערפל שריחף על פני הים, ואולי כך אכן היו הדברים, אבל הזיכרון הוא כלי פגום והתמונות האחרות הזכורות לי מאותו היום הן של שמיים צלולים ונקיים מעננים, אם כן, אולי לא היה ערפל, אך נדמה לי שרגע אחד היה הים ריק וברגע שלאחריו הופיעו שלוש ספינות שבאו מדרום.

יצורים יפים להפליא. היה נדמה שהן נחות על האוקיינוס, חסרות משקל, וכשמשוטיהן התחפרו בגלים הן ריצדו על פני המים. חרטומן וירכתיהן התעקלו ונישאו לגובה והיו מעוטרים בראשי חיות, נחשים ודרקונים מוזהבים, ונדמה לי שבאותו יום קיץ נשכח מלב רקדו שלוש הספינות על פני המים, נדחפות עם עלייתן וצלילתן של כנפי הכסף שהיו שורות המשוטים שלהן. אור השמש בהק על להבי המשוטים הרטובים כשברי אור ואז צללו המשוטים שוב, נמשכו, והספינות עם ראשי החיות זינקו לפנים בעודי צופה בהן כמוכה כישוף.

"גללי השטן", נהם אבי. הוא לא היה נוצרי טוב במיוחד, אבל באותו הרגע היה מבוהל דיו להחוות את סימן הצלב.

"ומי ייתן והשטן יבלע אותם", אמר דודי. שמו היה אֶלְפְרִיק והוא היה איש תמיר, ערמומי, קודר וחשאי.

שלוש הספינות חתרו צפונה, מפרשיהן הרבועים מגולגלים על קורות המנור הארוכות, אך כאשר פנינו בחזרה דרומה ודהרנו על החול לכיוון הבית, רעמות הסוסים מתנופפות כקצף גלים ברוח והבזים שעל זרועותינו צורחים בבהלה מתחת לברדסים שכיסו את ראשיהם, פנו הספינות איתנו. רכבנו אל פנים היבשה היכן שקרס הצוק והותיר אחריו מישורת של אדמת כבול רעועה; הסוסים טיפסו במאמץ במעלה המדרון, ומשם דהרנו על דרך החוף אל המצודה שלנו.

לבֵּבַּנְבּוּרְג. בֶּבָּה הייתה מלכה בארצנו לפני שנים רבות והיא העניקה את שמה לביתי, שהוא המקום היקר ביותר בעולם כולו. המצודה ניצבת על סלע גבוה המתעקל אל תוך הים. הגלים מכים בחופה המזרחי ונשברים בקצף לבן על הכף הצפוני של הסלע, ואגם רדוד של מי ים מרצד לאורך הצד המערבי בין המצודה ליבשה. כדי להגיע לבבנבורג עליכם לעלות על הסוללה שמדרום, רצועה נמוכה של סלע וחול ששומר עליה צריח עץ גדול, השער התחתון, שהוקם על חומת אדמה, ואנחנו דהרנו בקול רעם דרך הקשת של שער הצריח, סוסינו לבנים מזיעה, ורכבנו הלאה על פני המתבנים, המפחה, הרפתות והאורוות, מבני עץ מקוּרים בקש שיפון, והמשכנו עד לשביל הפנימי המוביל אל השער העליון שהגן על פסגת הסלע והיה מוקף ביצורי עץ שהקיפו את טירתו של אבי. שם ירדנו מעל הסוסים, הנחנו לעבדים לקחת את הסוסים ואת הבזים ורצנו אל החומה המזרחית, שממנה השקפנו אל הים.

שלוש הספינות היו קרובות עכשיו לאיים שעליהם חיים תוכיי הים ובחורף רוקדים שם כלבי הים. צפינו בהן, ואימי החורגת, שקול פרסותינו הזעיק אותה, באה מהטירה והצטרפה אלינו על הביצורים. "השטן פתח את מעיו", קידם אבי את פניה.

"שאלוהים וקדושיו ישמרו עלינו", אמרה גִיתָ'ה והצטלבה. לא הכרתי את אימי האמיתית, שהייתה אשתו השנייה של אבי, ובדומה לראשונה מתה בשעת הלידה, לפיכך אחי ואני, שהיינו רק אחים למחצה, היינו שנינו יתומים מאם, אבל אני חשבתי על גית'ה כעל אימי, ובסופו של דבר היא הייתה טובה אליי, טובה יותר מאבי, למען האמת, שלא חיבב במיוחד ילדים. גית'ה רצתה שאהיה לכומר ואמרה שאחי הבכור יירש את האדמה ויהפוך ללוחם כדי להגן עליה, ולכן עליי למצוא לעצמי נתיב אחר בחיים. היא ילדה לאבי שני בנים ובת, אבל אף אחד מהם לא שרד את שנתו הראשונה.

שלוש הספינות התקרבו כעת. היה נדמה שהן באות כדי לבחון את בבנבורג, זה לא הדאיג אותנו, שכן המצודה נחשבה לבלתי ניתנת להכנעה, והדנים יכלו לבהות בה כאוות נפשם. לספינה הקרובה ביותר היו שתי שורות תאומות של תריסר משוטים, וכששייטה במרחק 100 צעדים מהחוף קפץ אחד הגברים מעבר לדופן הספינה ורץ לאורך שורת המשוטים הקרובה אלינו, פוסע ממוט למוט כרקדן, וזאת כשהוא לבוש בשריון חוליות ואוחז בחרב. כולנו התפללנו שייפול למים, אבל כמובן, הוא לא נפל. שערו היה ארוך ובהיר, ארוך מאוד, ולאחר שקיפץ ופיזז לכל אורך שורת המשוטים הוא הסתובב ורץ בחזרה בכיוון השני.

"לפני שבוע היא סחרה בשפך נהר הטיין", אמר אלפריק, אחיו של אבי.

"אתה יודע את זה בוודאות?"

"ראיתי אותה", אמר אלפריק. "אני מזהה את החרטום הזה. אתה רואה את קורת הקוער הבהירה?" הוא ירק. "אבל היא לא הייתה מעוטרת בראש הדרקון לפני שבוע".

"הם מורידים את ראשי החיות כשהם עוסקים במסחר", אמר אבי. "מה הם קנו?"

"הם החליפו פרוות במלח ובדגים מיובשים. אמרו שהם סוחרים מהַאיְתַ'בּוּ".

"הם סוחרים שפניהם עכשיו לקרבות", אמר אבי, והדנים על שלוש הספינות אכן קראו עלינו תיגר והקישו בחניתותיהם ובחרבותיהם על מגיני העץ הצבועים שלהם, אך לא היה בכוחם לעשות דבר נגד בבנבורג ולא היה דבר שאנו יכולנו לעשות כדי לפגוע בהם, אף כי אבי הורה להניף את נס הזאב שלו. על הדגל התנוסס ראש של זאב נוהם, וזה היה הנס שתחתיו יצא אבי לקרב, אך הרוח לא נשבה והדגל היה רופס והאיום המרומז שבו לא נגע לליבם של הפגאנים, שאחרי זמן מה החלו להשתעמם מההתגרות בנו, חזרו למושביהם וחתרו הלאה דרומה.

"עלינו להתפלל", אמרה אימי החורגת. גית'ה הייתה צעירה מאבי בשנים רבות. היא הייתה אישה קטנה ושמנמנה בעלת רעמת שיער בהירה שרחשה הערצה רבה לקַתְ'בֶּרְט הקדוש, וסגדה לו בשל הניסים שחולל. היא שמרה בכנסייה ליד הטירה מסרק שנהב, נאמר עליו שזה היה המסרק שבו סירק קת'ברט את זקנו, ואולי כך אכן היה.

"עלינו לפעול", נהם אבי. הוא פנה מהחומה. "אתה", אמר לאחי הבכור, אות'רד, "קח תריסר אנשים, רכב דרומה. פקח עין על הפגאנים, אבל לא יותר מכך, אתה מבין? אם הם מביאים את ספינותיהם לחוף, אני רוצה לדעת היכן הם עוגנים".

"כן, אבא".

"אבל אל תילחם בהם", הורה אבי. "רק תעקוב אחרי הממזרים ותחזור הנה עד רדת הלילה".

שישה גברים אחרים נשלחו להזעיק את אנשי האזור. כל אדם חופשי היה חייב לשרת בצבא, ואבי כינס את צבאו וציפה שיעמדו לרשותו קרוב ל-200 איש עד לרדת הדמדומים למחרת, אחדים מהם חמושים בגרזינים, בחניתות או בחרמשים ואילו אנשיו, אלה שגרו איתנו במצודת בבנבורג, היו מצוידים בחרבות מחושלות היטב ובמגינים כבדים. "הדנים אינם נלחמים אם אין להם יתרון מספרי", אמר לי אבי באותו הלילה. "הם כמו כלבים, הדנים. פחדנים של ממש, אבל הם שואבים אומץ כשהם יחד בלהקה". היה חשוך ואחי טרם חזר, אבל איש לא דאג בשל כך שלא לצורך. אות'רד היה מיומן, גם אם נהג בפזיזות מדי פעם, והוא בוודאי יגיע בשעות הקטנות של הלילה. אבי הורה להדליק משואה בכלוב הברזל שמעל לשער העליון, שתראה לו את דרכו הביתה.

הנחנו שאנחנו מוגנים בבבנבורג שכן המצודה מעולם לא נכבשה בידי אויב, אך אבי ודודי חששו בכל זאת שהדנים חזרו לנורת'מבריה. "הם מחפשים אוכל", אמר אבי. "הממזרים הרעבים רוצים לעגון, לגנוב כמה ראשי בקר ואז להפליג שוב".

זכרתי את דבריו של דודי, שאמר שהספינות נראו בשפך נהר הטיין, שם סחרו בפרוות בתמורה לדגים מיובשים; אם כן, איך הם רעבים? אבל לא אמרתי דבר. הייתי בן תשע ומה כבר ידעתי על הדנים?

ידעתי שהם היו פראיים, פגאנים עובדי אלילים ונוראים. ידעתי שבמשך שני הדורות שקדמו ללידתי ספינותיהם פשטו על חופינו. ידעתי שהאב באוקה, לבלרו של אבי והכומר שלנו, התפלל בכל יום ראשון בשבוע שנינצל מחרונם של אנשי הצפון, אבל החרון הזה חלף מעל לראשי. מאז נולדתי לא הגיע אף דני לארצנו, אבל אבי לחם בהם די והותר, ובאותו הלילה, כשחיכינו לשובו של אחי, הוא דיבר על האויב הוותיק. הם באו, כך אמר, מארצות בצפון שהקרח והערפל שלטו בהן, הם סגדו לאלים הישנים, אותם אלים שלהם סגדנו גם אנו לפני שאורו של ישו בא לברך אותנו, וכשהגיעו בראשונה לנורת'מבריה, הוא אמר לי, דרקונים יורקי אש עופפו בשמי הצפון, ברקים ענקיים צילקו את הגבעות ואת הים ונבלעו במערבולות.

"האל שלח אותם", אמרה גית'ה בפחד. "כדי להעניש אותנו".

"להעניש אותנו על מה?" חקר אבי בזעם.

"על חטאינו", אמרה גית'ה והצטלבה.

"מארה על חטאינו", רטן אבי. "הם באים לכאן כי הם רעבים". אמונתה היוקדת של אימי החורגת הכעיסה אותו והוא סירב לוותר על דגל ראש הזאב שלו שהכריז שמשפחתנו היא מצאצאי ווֹדֶן, אל המלחמה הסקסוני הקדום. הזאב, כך סיפר לי אֵיאַלְדְווּלְף הנפח, היה אחד משלוש החיות האהובות על וודן; שתי האחרות היו הנשר והעורב. אימי רצתה שהדגל שלנו יציג לראווה את הצלב, אבל אבי היה גא באבותיו, אף שהוא לא הרבה להזכיר את וודן. אפילו בגיל תשע הבנתי שנוצרי טוב אינו אמור להתרברב על שיצא מחלציו של אל פגאני, אבל גם אני אהבתי את המחשבה שאני מצאצאיו של אל, ואיאלדוולף הרבה לספר לי סיפורים על וודן וכיצד הוא גמל לאנשינו כשהעניק לנו את הארץ שאנו קוראים לה אנגליה, וכיצד זרק פעם חנית סביב לירח, וכיצד מגינו היה יכול להחשיך את שמי הקיץ וכיצד היה יכול לקצור את כל התבואה שבעולם בתנופה אחת של חרבו הגדולה. אהבתי את הסיפורים האלה. הם היו מוצלחים יותר מסיפוריה של אימי החורגת על הניסים שחולל קת'ברט. נוצרים, כך היה נדמה לי, העבירו את רוב זמנם בבכי, ולא חשבתי שמאמיניו של וודן הרבו לבכות.

חיכינו באולם הגדול בטירה. האולם היה — ועודנו — אולם עץ גדול מקורה בשכבה עבה של קש ומחוזק בקורות איתנות, היו בו נבל על במה מוגבהת ואח עשויה מאבן על הרצפה במרכז. תריסר עבדים עבדו כל היום כולו כדי להבטיח שהאש הגדולה תמשיך לבעור; הם גררו את העצים לאורך הסוללה ודרך שערי הטירה, ובסוף הקיץ הייתה לנו ערמת גזעים גבוהה יותר מהכנסייה כדי להבטיח חומר בעֵרה לחורף. בצידי האולם היו במות עץ, ממולאות באדמה דחוסה ומכוסות במרבד של גזרי עץ, ואנחנו חיינו על הבמות האלה, מעל לרוחות שנשבו באולם. הכלבים נשארו למטה, על הרצפה המכוסה בעשבי ים מיובשים, שם היו האנשים שמעמדם נחות משלנו אוכלים בארבעת המשתים הגדולים של השנה.

באותו הלילה לא היה משתה, רק לחם, גבינה ושיכר, ואבי חיכה לאחי ותהה בקול אם הדנים חסרי מנוחה שוב. "בדרך כלל הם באים להשיג אוכל ולבזוז", הוא אמר לי, "אבל במקומות אחדים הם נשארו ולקחו לעצמם אדמות".

"אתה חושב שהם רוצים את האדמה שלנו?" שאלתי.

"הם ייקחו כל אדמה שיוכלו להשיג", אמר אבי ברוגז. השאלות שלי תמיד הרגיזו אותו, אבל באותו הלילה הוא היה מודאג, ולכן המשיך לדבר. "האדמות שלהם הן אבן וקרח, ויש שם ענקים שמאיימים עליהם".

רציתי שיספר לי עוד על הענקים, אבל הוא שקע בשתיקה קודרת. "אבותינו", המשיך אחרי זמן מה, "לקחו את הארץ הזאת. הם לקחו אותה ובנו אותה והחזיקו בה. אנחנו לא נוותר על מה שאבותינו נתנו לנו. הם באו מעבר לים ולחמו כאן, והם בנו כאן ונקברו כאן. זוהי אדמתנו, דמנו מהול בה, עצמותינו חיזקו אותה. היא שלנו". הוא כעס, אבל בכך לא היה חדש. הוא הביט בי בזעם, כאילו תהה אם אני חזק דיי להחזיק בארץ הזאת, נורת'מבריה, שאבותינו לקחו בחרבות ובחניתות ובדם ובהרג.

אחרי זמן מה נרדמנו; אני, לפחות, ישנתי. אני חושב שאבי פסע על החומות אך כשעלה השחר הוא היה שוב באולם, ואז התעוררתי לקול תקיעת הקרן מהשער העליון, ירדתי בכבדות מהבמה ויצאתי אל אורו הראשון של הבוקר. העשב היה מכוסה בטל, עיטם חג באוויר ממעל וכלביו של אבי זרמו מדלת האולם למשמע קריאת הקרן. ראיתי את אבי רץ מטה אל השער התחתון ומיהרתי אחריו עד שהצלחתי להידחק בין הגברים שהצטופפו על חומת העץ והביטו אל הסוללה.

פרשים קרבו אל הטירה מדרום. הם היו תריסר, ופרסות סוסיהם בהקו מטל. סוסו של אחי פסע בראש החבורה. זה היה סוס מנומר, עיניו פראיות והילוכו משונה. הוא הטיל את רגליו הקדמיות לצדדים כשדהר ואיש לא היה טועה בזיהויו, אבל האיש שרכב עליו לא היה אות'רד. לאיש שישב באוכף היה שיער ארוך מאוד בצבע זהב חיוור, שיער שהתנופף כמו זנבות הסוסים בשעה שרכב. הוא לבש חולצת שריון, נדן היטלטל בצד גופו ועל כתפו היה תלוי גרזן, והייתי משוכנע שזה אותו האיש שרקד על המשוטים יום קודם לכן. חבריו היו לבושים בבגדי עור או צמר, וכשקרבו אל המצודה סימן להם הגבר בעל השיער הארוך לעצור את סוסיהם והמשיך להתקדם לבדו. הוא קרב כמטחווי קשת אבל איש מאיתנו, על הביצורים, לא קירב חץ אל מיתרי קשתו. האיש עצר את הסוס ונשא את מבטו מעלה אל השער. הוא הביט בשורת הגברים הארוכה, הבעה לגלגנית על פניו, ואז קד, זרק משהו על השביל וסובב את הסוס לאחור. הוא נעץ את עקביו בצלעותיו של הסוס וזה מיהר לחזור, ואנשיו הפרועים למראה הצטרפו אליו וכולם דהרו דרומה.

הדבר שזרק על השביל היה ראשו הכרות של אחי. הראש הובא אל אבי, שהתבונן בו שעה ארוכה אך לא הסגיר כל רגש. הוא לא זעק, הוא לא עיווה את פניו, הוא לא זעף; הוא רק הביט בראשו של בנו הבכור ואז הביט בי. "מהיום", הוא אמר, "שמך הוא אות'רד".

כך זכיתי בשמי.

 

האב באוקה עמד על כך שיש להטביל אותי שוב, שאם לא כן לא ידעו בשמיים מי אני כשאגיע למעלה עם השם אות'רד. אני התנגדתי, אבל גית'ה רצתה בכך ואבי דאג לשביעות רצונה יותר משדאג לשביעות רצוני, ולכן הביאו חבית אל תוך הכנסייה ומילאו אותה למחצה במי ים והאב באוקה העמיד אותי בתוך החבית ויצק מים על שערותיי. "קבל את משרתך אות'רד", הוא זמרר, "בקהל המקודש של קדושיך ובין שורות מלאכיך הבוהקים". אני מקווה שלקדושים ולמלאכים היה חם יותר באותו היום מכפי שהיה לי, ואחרי שהסתיים טקס הטבילה גית'ה בכתה עליי, אף שאין לי מושג מדוע. אולי היה עדיף לו הייתה שופכת את דמעותיה על אחי.

גילינו מה קרה לו. שלוש הספינות הדניות עגנו בשפך נהר האלן, היה שם ישוב קטן של דייגים ובני משפחותיהם. התושבים היו נבונים וזהירים דיים וברחו לתוך היבשה, אך כמה מהם נשארו והשגיחו על שפך הנהר ממקום גבוה יותר בתוך היער, הם אמרו שאחי הגיע עם רדת הליל וראה את הוויקינגים שורפים את הבתים. הכול כינו אותם ויקינגים כשהם באו לפשוט ולבזוז, אבל כשבאו כסוחרים קראו להם דנים או פגאנים, והאנשים האלה שרפו ובזזו, ולכן נחשבו לוויקינגים. כנראה רק מעטים מהם ירדו לישוב ורובם נשארו על הספינות, לכן החליט אחי לרכוב אל הבקתות ולהרוג את מעט הפולשים האלה, אבל, כמובן, זו הייתה מלכודת. הדנים ראו את הפרשים שלו מתקרבים, צוות של אחת הספינות הסתתר מצפון לכפר, ואותם 40 איש מיהרו לסגור על אנשיו של אחי מאחור והרגו את כולם. אבי טען שמותו של בכורו ודאי היה מהיר, וזה העניק לו נחמה, אבל ברור שזה לא היה מוות מהיר מכיוון שהוא חי די זמן כדי שהדנים יגלו מי הוא, שאם לא כך מדוע טרחו להחזיר את ראשו לבבנבורג? הדייגים אמרו שהם ניסו להזהיר את אחי, אבל אני מתקשה להאמין בכך. אנשים אומרים דברים כאלה כדי שלא יאשימו אותם באסון. אבל אחי, בין שהזהירו אותו ובין שלא, נהרג, והדנים לקחו 13 חרבות משובחות, 13 סוסים טובים, חליפת שריון, קסדה, ואת שמי הקודם.

העניין לא הסתיים בכך. ביקור חטוף של שלוש ספינות אינו אירוע רב חשיבות, אבל שבוע לאחר מותו של אחי שמענו שצי דני גדול חתר במעלה הנהרות וכבש את אֶאוֹפֶרְוִויק. הם זכו בניצחון הזה ביום כל הקדושים, וגית'ה בכתה כי זה היה סימן שאלוהים נטש אותנו. אבל הגיעו גם חדשות טובות, שכן נראה שהשותף לשמי הקודם, המלך אוסברט, כרת ברית עם יריבו, הטוען לכתר אאילה, והשניים הסכימו לשכוח את הטינה ביניהם, לחבור זה לזה ולכבוש את אאופרוויק בחזרה. זה נשמע פשוט, אבל נדרש לכך זמן, כמובן. שליחים רכבו, יועצים בלבלו, כמרים התפללו, ורק עם בוא חג המולד חתמו אוסברט ואאילה על ברית השלום ונשבעו זה לזה, ואז הזעיקו את אנשיו של אבי, אבל אנחנו, כמובן, לא יכולנו לצעוד בחורף. הדנים היו באאופרוויק ואנחנו הותרנו אותם שם עד שבתחילת האביב הגיעו אלינו החדשות שאמרו שצבא נורת'מבריה יתכנס מחוץ לעיר, ולשמחתי אבי החליט שאני ארכב איתו דרומה.

"הוא צעיר מדי", מחתה גית'ה.

"הוא כמעט בן עשר", אמר אבי, "והוא צריך ללמוד להילחם".

"תצמח לו תועלת רבה יותר מכך שימשיך בלימודיו", אמרה גית'ה.

"איש ספר מת לא יביא תועלת לבבנבורג", אמר אבי, "ואות'רד הוא היורש עכשיו, ולכן עליו ללמוד להילחם".

באותו הלילה הוא הורה לבאוקה להראות לי את המגילות שהיו שמורות בכנסייה, תעודות הקלף שהעידו על היותנו הבעלים של הארץ. באוקה לימד אותי לקרוא זה שנתיים, אבל אני הייתי תלמיד גרוע ולייאושו הרב של באוקה לא מצאתי את ידיי ואת רגליי בתעודות. באוקה נאנח ואז אמר לי מה כתוב שם. "בתעודות מתוארת האדמה", הוא אמר, "האדמה השייכת לאביך, וכתוב בהן שהאדמה הזאת שלו על-פי חוקי האל ועל-פי החוק שלנו". ויום אחד, כך נראה, האדמות האלה יהיו שלי, שכן באותו הלילה הכתיב אבי צוואה חדשה שבה נאמר שאם הוא ימות, בבנבורג תהיה של בנו אות'רד ואני אהיה מאצילי הארץ, וכל האנשים החיים בין נהר הטוויד ונהר הטיין יישבעו לי אמונים.

"בעבר היינו מלכים כאן", הוא אמר לי, "והארץ שלנו נקראה בֶּרְנִיקִיָה". הוא הטביע את חותמו בשעווה אדומה והותיר טביעה בצורת ראש זאב.

"אנחנו צריכים להיות מלכים שוב", אמר דודי אלפריק.

"לא משנה איך קוראים לנו", אמר אבי בחטף, "כל עוד מצייתים לנו". ואז הוא אילץ את אלפריק להישבע על המסרק של קת'ברט הקדוש שיכבד את הצוואה החדשה ויכיר בי בתור אות'רד מבבנבורג. אלפריק נשבע לעשות כן. "אבל זה לא יקרה", אמר אבי. "אנחנו נטבח את הדנים האלה כמו כבשים במכלאה ונרכב בחזרה עם שלל ותהילה".

"בעזרת האל", אמר אלפריק.

אלפריק ועוד 30 איש יישארו בבבנבורג ישמרו על הטירה ויגנו על הנשים. הוא נתן לי מתנות באותו הלילה; מעיל עור שיגן עליי מלהב חרב, ומשהו מוצלח אפילו יותר, קסדה שאיאלדוולף הנפח ריתך סביבה חישוק של ארד זהוב. "כדי שידעו שאתה נסיך", אמר אלפריק.

"הוא לא נסיך", אמר אבי, "אלא יורשו של בן אצולה". אבל הוא היה מרוצה מהמתנות שאחיו העניק לי והוסיף שתי מתנות משלו, חרב קצרה וסוסה. החרב הייתה להב ישן, מקוצר, עם נדן עור מרופד בצמר. היה לה ניצב כבד והיא הייתה מגושמת, אבל באותו הלילה ישנתי עם הלהב מתחת לשמיכתי.

בבוקר המחרת, כשאימי החורגת מתייפחת על הביצורים ליד השער העליון, תחת שמיים כחולים וצלולים, רכבנו למלחמה. 250 איש יצאו דרומה בעקבות נס ראש הזאב שלנו.

זה היה בשנת 867 וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי למלחמה.

ומעולם לא חדלתי.

 

"אתה לא תילחם בחומת המגינים", אמר אבי.

"לא, אבא".

"רק גברים יכולים לעמוד בחומת המגינים", הוא אמר, "אבל אתה תתבונן, תלמד, ותגלה שהמהלומה המסוכנת ביותר אינה מהלומת החרב או הגרזן שאתה יכול לראות, אלא זו שאינך יכול לראות, הלהב שמתגנב מתחת למגינים כדי לנשוך את קרסוליך".

הוא נתן לי עצות רבות נוספות, בזעף, בשעה שעשינו את הדרך הארוכה דרומה. 250 איש יצאו מבבנבורג לאאופרוויק, ו-120 מהם רכבו על סוסים. אלה היו אנשי משק הבית של אבי או האיכרים העשירים ביותר, אלה שיכלו להרשות לעצמם שריון מסוג כלשהו והיו ברשותם חרבות ומגינים. רוב האנשים לא היו עשירים, אבל הם נשבעו לתמוך באבי וצעדו כשהם נושאים חרמשים, מגלים, קרסי דיג וגרזינים. היו כאלה שנשאו קשתות ציד, וכולם הצטוו להביא איתם אוכל לשבוע, והם הביאו בעיקר לחם קשה, גבינה קשה אף יותר ודגים מעושנים. לרבים מהם התלוו נשים. אבי הורה ששום אישה לא תצעד דרומה, אבל הוא לא שלח אותן בחזרה ביודעו שממילא הנשים יבואו בעקבות השיירה, ושגברים לוחמים טוב יותר כשרעיותיהם או המאהבות שלהם צופות בהם, והוא היה בטוח שהנשים האלה יצפו באנשי נורת'מבריה טובחים בדנים. הוא טען שאנחנו הגברים הקשוחים ביותר באנגליה כולה, נוקשים בהרבה מבני מֶרְסִיָה הרכרוכיים. "אימך הייתה ממרסיה", הוא הוסיף, אבל לא אמר דבר פרט לכך. הוא מעולם לא דיבר עליה. ידעתי שהם היו נשואים פחות משנה, שהיא מתה כשילדה אותי, ושהייתה בתו של אציל, אבל מבחינת אבי דומה שמעולם לא התקיימה. הוא טען שהוא בז לבני מרסיה, אבל לא כפי שתיעב את הסקסונים המערביים המפונקים. "הם לא מכירים קשיים בווסקס", הוא טען, אבל את חוות הדעת החמורה ביותר שמר לבני מזרח אנגליה. "הם חיים בביצות", אמר לי פעם, "וחיים כמו צפרדעים". אנחנו, בני נורת'מבריה, שנאנו מאז ומעולם את בני מזרח אנגליה שכן פעם, בעבר הרחוק, הם הביסו אותנו בקרב והרגו את אֶתֶ'לְפְרִית', מלכנו ובעלה של בֶּבָּה שעל שמה נקראה הטירה שלנו. אחר כך גיליתי שתושבי מזרח אנגליה סיפקו סוסים ומחסה בחורף לדנים שכבשו את אאופרוויק, ואבי צדק ששנא אותם. הם היו צפרדעים בוגדניות.

האב באוקה רכב עימנו דרומה. אבי לא חיבב במיוחד את הכומר, אבל לא רצה לצאת למלחמה בלי איש אלוהים שיאמר תפילות. באוקה, לעומתו, היה מסור בכל נפשו לאבי, ששחרר אותו מעבדות ודאג לחינוכו. אבי היה יכול לסגוד לשטן, ואני חושב שבאוקה היה מפנה את מבטו הצידה. הוא היה צעיר, מגולח למשעי ומכוער להפליא, הייתה לו פזילה איומה, אף פחוס, שיער אדום פרוע ויד אחת, השמאלית, שהייתה משותקת. הוא היה גם חכם מאוד, אך באותה העת לא ידעתי להעריך זאת ונטרתי לו טינה משום שהוא היה הממונה על לימודיי. האיש האומלל עבד קשה כל-כך כדי ללמד אותי את האותיות, אבל אני לעגתי לכל מאמציו והעדפתי לספוג הלקאה מאבי במקום להפנות את תשומת ליבי אל האותיות.

התקדמנו לאורך הדרך שבנו הרומאים, חצינו את החומה הגדולה שלהם על נהר הטיין ואז המשכנו דרומה. הרומאים, אמר אבי, היו ענקים שבנו דברים מופלאים, אבל הם חזרו לרומא והענקים מתו והרומאים היחידים שנשארו עכשיו היו כמרים, אבל הדרכים שבנו הענקים עדיין היו כאן, וכשעשינו את דרכנו דרומה הצטרפו אלינו עוד אנשים עד שצבא שלם צעד בערבה משני צדדיה של דרך האבן השבורה. האנשים ישנו תחת כיפת השמיים אבל אבי ובכירי אנשיו בילו את הלילות במנזרים או במתבנים.

נוסף על כך, פיגרנו. אף כי הייתי בן תשע בלבד ראיתי היטב עד כמה אנחנו מפגרים. אנשים הביאו איתם משקאות או שגנבו מי תמד ושיכר בכפרים שעברנו בהם ופעמים רבות השתכרו ופשוט קרסו לצד הדרך. דומה היה כי אין זה מפריע לאיש. "הם ישיגו אותנו", אמר אבי באדישות.

"זה לא טוב", האב באוקה אמר לי.

"מה לא טוב?"

"צריך יותר משמעת. קראתי על המלחמות הרומאיות, ואני יודע שצריך משמעת".

"הם ישיגו אותנו", אמרתי, חוזר על דבריו של אבי.

באותו הלילה הצטרפו אלינו גברים ממקום ששמו סֶטְרֶכְט, שם, לפני זמן רב, הבסנו את הוולשים בקרב גדול. המצטרפים החדשים שרו שירים על הקרב ותיארו כיצד האכלנו את העורבים בדמם של הזרים, והמילים רוממו את רוחו של אבי שאמר לנו שאנו קרובים כבר לאאופרוויק ושלמחרת נחבור אל אוסברט ואאילה, ושיום לאחר מכן נאכיל שוב את העורבים. ישנו ליד מדורה, אחת ממאות המדורות שנפרשו בשדות. מדרום לנו, על פני האדמה השטוחה, יכולתי לראות את השמיים בוהקים באורן של מדורות נוספות וידעתי שהן מציינות את המקומות שבהם נאסף שאר צבא נורת'מבריה.

"העורב הוא משרתו של וודן, לא כן?" שאלתי בחשש.

אבי הביט בי בחמיצות. "מי סיפר לך את זה?"

משכתי בכתפיי ולא אמרתי דבר.

"איאלדוולף?" הוא ניחש. הוא ידע שהנפח של בבנבורג, שנשאר במצודה עם אלפריק, היה עובד אלילים בסתר ליבו.

"פשוט שמעתי את זה", אמרתי וקיוויתי שאצליח לחמוק מעונש. "ואני יודע שאנחנו צאצאיו של וודן".

"נכון", הודה אבי, "אבל עכשיו יש לנו אל חדש". הוא הביט בטינה במחנה, שם ישבו הגברים ושתו. "אתה יודע מי מנצח בקרבות, ילד?"

"אנחנו, אבא".

"הצד שפחות שיכור", אמר אבי, ואז, אחרי רגע, הוסיף, "אבל זה עוזר, להיות שיכור".

"למה?"

"כי חומת מגינים היא מקום נורא". הוא הביט אל תוך האש. "הייתי בשש חומות מגינים", הוא המשיך, "ובכל פעם התפללתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אחיך, לעומת זאת, הוא היה גבר שאולי היה אוהב את חומת המגינים. היה לו אומץ". הוא השתתק, שקע במחשבות, ופניו קדרו. "האיש שהביא את ראשו. אני רוצה את הראש שלו. אני רוצה לירוק בעיניים המתות שלו ואז לנעוץ את הגולגולת שלו על מוט מעל השער התחתון".

"אתה תקבל אותו", אמרתי.

הוא נחר בלעג. "מה אתה יודע בכלל?" הוא שאל. "הבאתי אותך, ילד, כי אתה צריך לראות קרב. כי האנשים שלנו צריכים לראות שאתה כאן. אבל אתה לא תילחם. אתה כמו כלב צעיר שצופה בכלבים הזקנים כשהם הורגים את חזיר הבר, אבל אינו נושך. צפה ולמד, צפה ולמד, ויום אחד אולי תוכל להביא תועלת. אבל בינתיים אתה רק כלבלב". הוא נופף בידו בביטול וסילק אותי מעל פניו.

למחרת הלכנו במישור בדרך הרומאית שחצתה סוללות ושוחות, עד שלבסוף הגענו למקום שבו התמקמו צבאותיהם של אוסברט ואאילה. מעבר להם, כמעט סמויה מן העין מאחורי העצים הפזורים, הייתה אאופרוויק, ושם היו הדנים.

אאופרוויק הייתה, ועודנה, העיר החשובה ביותר בצפון אנגליה. יש בה מנזר גדול, ארכיבישוף, מצודה, חומות גבוהות ושוק ענקי. היא ניצבת ליד נהר האוּס ומתגאה בגשר, אבל ספינות יכולות להגיע אליה מהים הרחוק, וכך הגיעו הדנים. הם ידעו ודאי שמלחמת האזרחים החלישה את נורת'מבריה, שאוסברט, המלך החוקי, צעד מערבה כדי להילחם בצבאו של אאילה, הטוען-לכתר, וניצלו את היעדרו של המלך כדי לכבוש את העיר. הם ודאי לא התקשו לגלות שאוסברט אינו בעיר. המאבק בין אוסברט לאאילה נמשך שבועות ארוכים ואאופרוויק הייתה מלאה בסוחרים שידעו על היריבות המרה בין השניים, רבים מהם באו מעבר לים. דבר אחד למדתי על הדנים — הם יודעים כיצד לרגל. הנזירים שכותבים את דברי הימים מספרים לנו שהם הופיעו משום מקום, שספינותיהם בעלות חרטומי הדרקון פשוט מופיעות לפתע פתאום מהרִיק הכחול. אבל זה לא היה כך. צוותים של ויקינגים תקפו אולי במפתיע לפעמים אבל הציים הגדולים, ציי המלחמה, הפליגו למקומות שבהם היו כבר קשיים. הם מצאו פצע פתוח ומיהרו למלא אותו כמו רימות.

אבי הוביל אותי קרוב אל העיר, יחד עם 20 מאנשיו. כולנו רכבנו על סוסים והיינו לבושים בשריון עור. ראינו את האויב על החומה. חלקים מהחומה היו בנויים מאבן, וזאת הייתה מלאכתם של הרומאים, אבל רוב העיר הייתה מוגנת בחומת עפר שעליה גדר עץ גבוהה, וקטע מהגדר הזאת היה שבור בצד המזרחי של העיר. היה נדמה שהגדר נשרפה, שכן ראינו קורות מפוחמות על חומת העפר, במקום שבו ננעצו באדמה כלונסאות חדשים כבסיס לגדר חדשה, שהייתה אמורה להחליף את זו שנשרפה.

מאחורי הכלונסאות החדשים היה סבך של גגות קש, צריחי הפעמון העשויים מעץ של שלוש כנסיות, ומעל הנהר נישאו תורני הספינות של הצי הדני. הצופים שלנו טענו שיש שם 34 ספינות, וזה העיד על כך שלדנים היה צבא שמנה כ-1000 איש. הצבא שלנו היה גדול יותר, כמעט 1500 איש, אך היה קשה לספור אותם. היה נדמה שאיש אינו מפקד על הצבא. שני המנהיגים, אוסברט ואאילה, הקימו את מחנותיהם הרחק זה מזה ואף כי כרתו ברית שלום, לכל הפחות רשמית, הם סירבו לדבר איש עם רעהו ותקשרו באמצעות שליחים. אבי, האדם השלישי בחשיבותו בצבא, דיבר עם שניהם אבל לא עלה בידו לשכנע את אוסברט ואת אאילה להיפגש, ועל אחת כמה וכמה להסכים על תוכנית לניהול המערכה. אוסברט רצה לצור על העיר ולהרעיב את הדנים ואילו אאילה דרש מתקפה לאלתר. הביצורים פרוצים, הוא אמר, והתקפה תעמיק לחדור אל סבך הסמטאות, שם יהיה אפשר לרדוף את הדנים ולהרוג בהם. איני יודע מה הייתה התוכנית שאבי העדיף, שכן הוא לא אמר את דעתו אף פעם, אבל ההחלטה נלקחה מידינו, בסופו של דבר.

צבאנו לא היה יכול להמתין. הבאנו איתנו מעט מזון, אבל הוא נגמר במהרה ואנשים נדדו הרחק כדי לחפש מזון, והיו ביניהם שלא חזרו. הם פשוט חמקו וחזרו הביתה. אחרים רטנו והתלוננו שחוותיהם מצריכות עיבוד ושאם לא יחזרו הביתה צפויה להם שנה של רעב. כל האנשים החשובים כינסו פגישה ובילו את היום כולו בוויכוחים. אוסברט השתתף בפגישה, ולכן אאילה לא בא אליה, אבל אחד מתומכיו החשובים היה שם ורמז שחוסר הלהיטות שהפגין אוסברט באשר לתקיפת העיר נבע מפחדנות. אולי כך באמת היה, שכן אוסברט לא הגיב לעלבון ותחת זאת הציע שנחפור ביצורים מחוץ לעיר. שלוש או ארבע מצודות כאלה, הוא אמר, ילכדו את הדנים. טובי הלוחמים שלנו יוכלו לאייש את המצודות האלה, ושאר האנשים יוכלו לחזור הביתה ולדאוג לשדותיהם. מישהו אחר הציע להקים גשר חדש מעל הנהר, גשר שילכוד את הצי הדני, וחזר על טיעוניו שוב ושוב, לעייפה, אבל אני חושב שהכול ידעו שאין לנו זמן להקים גשר מעל לנהר כה רחב. "כמו כן", אמר המלך אוסברט, "אנחנו רוצים שהדנים ייקחו מכאן את הספינות שלהם. שיחזרו לים. שילכו להציק למישהו אחר". אחד הבישופים הפציר בנוכחים שימתינו עוד זמן מה באומרו שהאציל אֶגְבֶּרְט, שהחזיק באדמות מדרום לאאופרוויק, טרם הגיע עם אנשיו.

"גם רִיקְסִיג לא הגיע", אמר אחד הכמרים, בהתייחסו לאציל חשוב נוסף.

"הוא חולה", אמר אוסברט.

"מחלת האומץ", אמר דוברו של אאילה בבוז.

"תנו להם זמן", הציע הבישוף. "יחד עם אנשיהם של אגברט ושל ריקסיג יהיו לנו די חיילים כדי להבריח את הדנים בזכות כוחנו הרב בלבד".

אבי לא אמר דבר בפגישה, אף שהיה ברור שרבים רצו שידבר, ואני השתוממתי כששמר על שתיקה, אבל באותו הלילה הסביר לי באוקה את הסיבה לכך. "לו היה אומר שאנחנו צריכים לתקוף", אמר הכומר, "אנשים היו מניחים שהוא תומך באאילה, ולו היה תומך במצור היה נראה שהוא לצידו של אוסברט".

"זה משנה?"

באוקה הביט בי מעברה האחר של המדורה, או לפחות אחת מעיניו הביטה בי בזמן שהשנייה נדדה אל הלילה. "אחרי שהדנים יובסו", הוא אמר, "הקרב בין אוסברט ואאילה יתחדש. אביך אינו רוצה כל קשר לכך".

"אבל זה שיזכה לתמיכתו", אמרתי, "יהיה המנצח".

"אבל נניח שהם יהרגו זה את זה?" שאל באוקה. "מי יהיה המלך אז?"

הבטתי בו, הבנתי, ולא אמרתי דבר.

"ומי יהיה המלך לאחר מכן?" שאל באוקה והצביע עליי. "אתה. ומלך צריך לדעת לקרוא ולכתוב".

"מלך", עניתי בבוז, "יכול תמיד לשכור אנשים שיודעים לקרוא ולכתוב".

ואז, למחרת בבוקר, ההחלטה אם לצור על העיר או לתקוף אותה נלקחה מידינו מכיוון שהגיעו אלינו חדשות, שאמרו שספינות דניות נוספות הופיעו בשפך נהר ההַמְבֶּר, עובדה שהבטיחה לאויב תגבורת בתוך כמה ימים, ואבי, ששמר על שתיקה כל אותו הזמן, דיבר לבסוף. "אנחנו צריכים להתקיף", הוא אמר לאוסברט ולאאילה, "לפני שהספינות החדשות יגיעו".

אאילה, כמובן, הסכים בהתלהבות, ואפילו אוסברט הבין שהופעתן של הספינות החדשות שינתה הכול. נוסף לכך, לדנים בתוך העיר היו בעיות עם החומה החדשה שלהם. בוקר אחד התעוררנו וראינו קטע שלם חדש של גדר מכלונסאות עץ טריים ובוהקים, אבל באותו היום נשבה רוח עזה והגדר החדשה התמוטטה, הדבר עורר עליצות ניכרת במחנה שלנו. הדנים, אמרו אנשינו, אינם מסוגלים אפילו לבנות חומה. "אבל הם יכולים לבנות ספינות", אמר לי האב באוקה.

"אז?"

"אדם שיכול לבנות ספינה", ענה הכומר הצעיר, "יכול בדרך כלל לבנות גם חומה. זה לא קשה כמו בניית ספינות".

"אבל היא נפלה!"

"אולי היא הייתה אמורה ליפול", אמר באוקה, וכשבהיתי בו בחוסר הבנה, הוא הסביר. "אולי הם רוצים שנתקוף במקום הזה?"

איני יודע אם הוא שיתף את אבי בחשדותיו, אבל אין לי ספק שאבי התייחס לדבריו בביטול. הוא לא סמך על דעותיו של באוקה בכל הקשור למלחמה. תפקידו של הכומר היה לעודד את אלוהים להנחית על הדנים מכה ניצחת ותו לא, ולמען האמת באוקה אכן התפלל באריכות ובלהט שאלוהים יעניק לנו את הניצחון.

ויום לאחר קריסת החומה הענקנו לאלוהים הזדמנות לממש את תפילותיו של באוקה.

תקפנו.

 

איני יודע אם כל מי שתקף את אאופרוויק היה שתוי, אבל הכול היו ודאי שתויים לו היו שם מספיק מי-תמד, שיכר ויין משרף לִבְנֶה. השתייה נמשכה רוב הלילה, ועם עלות השחר כשהתעוררתי הייתי מוקף גברים מקיאים. המעטים שהיו ברשותם חולצות שריון של ממש, בדומה לאבי, לבשו אותן. רוב האנשים עטו שריון עור, ולאחדים לא הייתה כל הגנה פרט למעיליהם. כלי נשק הושחזו על אבני משחזת. הכמרים פסעו במחנה ופיזרו ברכות בזמן שהגברים נשבעו אחווה ואמונים זה לזה. היו כאלה שהתכנסו יחד בחבורות והבטיחו לחלוק בשלל עם חבריהם. היו כמה שנראו חיוורים, ולא מעט חמקו בין הסוללות שביתרו את הנוף השטוח והרטוב, ונעלמו מן העין.

20 איש הצטוו להישאר במחנה ולשמור על הנשים ועל הסוסים, האב באוקה ואני הצטווינו לעלות על סוסינו. "אתה תישאר על גב הסוס", אבי אמר לי, "ואתה תישאר איתו", אמר לכומר.

"כמובן, מילורד", אמר באוקה.

"אם יקרה משהו", אמר אבי, כשהוא מקפיד לשמור על ערפול, "רכבו בחזרה לבבנבורג, סגרו את השערים וחכו שם".

"אלוהים לצידנו", אמר באוקה.

אבי נראה כלוחם אדיר, וכך אכן היה, אך הוא טען שהוא כבר זקן מדי לקרבות. זקנו המאפיר בצבץ מעל חולצת השריון שלו, שעליה תלה צלב מגולף מעצם שור, מתנתה של גית'ה. חגורת החרב שלו הייתה עשויה מעור ומעוטרת במסמרות כסף וחרבו הגדולה, ששמה היה משברת-עצמות, הייתה נתונה בנדן עור מחוזק בחישוקי ארד מוזהבים. על מגפיו, משני צידי הקרסול, היו לוחות ברזל, שהזכירו לי את עצתו באשר לחומת המגינים, וקסדתו הייתה מלוטשת עד ברק, ומגן הפנים שלה, על חורי העיניים והפה הזועם, היה מעוטר בכסף. המגן העגול שלו היה עשוי מעץ תרזה ובמרכזו היה עיגול ברזל כבד. המגן היה מצופה בעור ומעוטר בציור של ראש זאב. האציל אות'רד יצא למלחמה.

הקרנות הריעו והזעיקו את הצבא. במערך לא שרר סדר רב. קודם לכן היו ויכוחים בשאלת מיקום הכוחות, מי יהיה מימין ומי משמאל, אבל באוקה אמר לי שהוויכוח הוכרע כשהבישוף הטיל קובייה והמלך אוסברט היה כעת באגף הימני, אאילה משמאל ואבי במרכז, ודגליהם של שלושת המנהיגים הובאו כעת לפנים כשהקרנות הריעו. הגברים נאספו תחת הדגלים. אנשי משק הבית של אבי, טובי לוחמיו, ניצבו בחזית, ומאחוריהם היו אנשיהם של בעלי בריתו. בעלי הברית היו אנשים בעלי מעמד, בעלי נחלות גדולות, שאחדים מהם היו אפילו בעלי מצודות, והם חלקו את הבמה עם אבי באולם בשעת המשתים, והיה צריך לפקוח עליהם עין למקרה ששאפתנותם תגרום להם לחתור תחת אבי ולנסות לכבוש את מקומו, אבל כעת הם נאספו מאחוריו בהפגנת נאמנות והקָארֶלִים, איכרים חופשיים מהמעמד הנמוך ביותר, נאספו לצידם. אנשים לחמו יחד בקבוצות שהורכבו מבני משפחה או לצד חבריהם. בצבא היו נערים רבים, אולם אני הייתי היחיד מביניהם שרכב על סוס והיחיד שהיו ברשותו חרב וקסדה.

ראיתי כמה דנים מאחורי המתרסים השבורים משני צידי החור היכן שנפלה הגדר שלהם, אבל רוב צבאם מילא את החור הזה ויצר מחסום של מגינים על פסגת חומת האדמה, וזו הייתה חומת אדמה גבוהה, בגובה שלושה או ארבעה מטרים לפחות, ותלולה, לפיכך הטיפוס לעבר הרוצחים הממתינים יהיה ללא ספק מפרך. אבל אני הייתי משוכנע שהניצחון יהיה שלנו. הייתי בן תשע, כמעט בן עשר.

הדנים צעקו אלינו, אבל היינו רחוקים מכדי לשמוע את העלבונות שהטיחו בנו. מגיניהם, עגולים כשלנו, היו צבועים בצהוב, שחור, חום וכחול. אנשינו החלו לחבוט בנשקם על המגינים, והצליל היה מפחיד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי צבא מתופף את מוזיקת המלחמה הזאת; הלמות של חניתות עץ ולהבי מתכת על מגיני עץ.

"זה נורא", אמר לי באוקה. "מלחמה היא דבר נורא".

לא אמרתי דבר. אני חשבתי שהמלחמה מופלאה ונהדרת.

"חומת המגינים היא המקום שבו גברים מתים", אמר באוקה ונישק את צלב העץ שהיה תלוי סביב צווארו. "שערי גן העדן והגיהינום יהיו מלאים בנשמות עוד לפני שהיום הזה יגיע אל קיצו", המשיך בקדרות.

"המתים אינם נלקחים לאולם המשתאות?" שאלתי.

הוא נעץ בי מבט משונה מאוד, ונראה מזועזע. "איפה שמעת דבר כזה?"

"בבית, בבבנבורג", אמרתי. הייתי נבון דיי לא להודות שאיאלדוולף הנפח סיפר לי את האגדות האלה בשעה שצפיתי בו הולם במוטות ברזל והופך אותם ללהבי חרבות.

"הכופרים מאמינים בכך", אמר באוקה בחריפות. "הם מאמינים שלוחמים מתים נישאים אל היכל הגוויות של וודן כדי לאכול ולסבוא שם עד לסוף העולם, אבל האמונה הזו שגויה ורעה מאוד. זוהי טעות! הדנים שרויים בטעות מתמדת. הם משתחווים לאלילים, הם מתכחשים לאל האמיתי, הם טועים".

"אבל אדם מוכרח למות כשחרב בידו?" התעקשתי.

"אני רואה שעלינו ללמד אותך היטב את עיקרי המצוות כשכל זה ייגמר", אמר הכומר בתקיפות.

לא הוספתי לדבר. התבוננתי וניסיתי לקבוע בזיכרוני כל פרט ופרט מאירועי אותו היום. השמיים היו כחולים וקיציים, היו כמה עננים במערב, ואור השמש השתקף בחודי החניתות של הצבא שלנו כמו ניצוצות אור המרצדים על הים בקיץ. פרחי בכור-אביב נימרו את השדה שבו נאסף הצבא וקוקייה קראה מתוך היער מאחורינו, שם התכנסה חבורה של נשים לצפות בקרב. ברבורים שטו בנהר שהיה שלֵו מכיוון שלא הייתה רוח. העשן ממדורות הבישול בתוך אאופרוויק נישא לאוויר בקו כמעט ישר, והמראה הזכיר לי שבלילה ייערך בעיר משתה, משתה של בשר חזיר צלוי או כל דבר אחר שנמצא במחסני האויב. כמה מאנשינו, אלה שניצבו בשורות הקדמיות, זינקו לפנים כדי לצעוק אל האויב או להתגרות בו, להזמין את הדנים לקרבות פנים-אל-פנים בין השורות, אבל איש מהדנים לא יצא מבין השורות. הם פשוט עמדו והביטו, חיכו, חניתותיהם יוצרות גדר, מגיניהם חומה, ואז הקרנות שלנו הריעו שוב והצעקות ותיפוף הנשק על המגינים דעכו כשצבאנו החל לקרטע לפנים.

הכול התנהל בכבדות. כעבור זמן, כעבור זמן רב, הבנתי את חוסר רצונם של גברים להסתער על חומת מגינים, שלא לדבר על חומת מגינים הניצבת בראש סוללת אדמה תלולה, אבל ביום ההוא הייתי רק קצר רוח וחיכיתי שצבאנו יסתער וישמיד את הדנים המחוצפים, ובאוקה נאלץ לרסן אותי, לאחוז ברסן סוסתי כדי למנוע ממני לרכוב אל השורות הקדמיות. "אנחנו נחכה עד שהם יפרצו", הוא אמר.

"אני רוצה להרוג דני", מחיתי.

"אל תהיה טיפש, אות'רד", אמר באוקה בכעס. "אם תנסה להרוג דני", הוא המשיך, "לאביך לא יהיו בנים. אתה ילדו היחיד עכשיו, וחובתך היא לחיות".

וכך מילאתי את חובתי ונשארתי מאחור, וצפיתי בזמן שצבאנו, באיטיות משוועת, אזר אומץ והחל להתקדם לעבר העיר. הנהר היה משמאלנו, המחנה הריק מאחורינו בצד ימין, והחור המזמין בחומת העיר היה לפנינו, ושם חיכו הדנים בדממה, מגיניהם חופפים זה לזה.

"האמיצים ביותר ילכו בראש", אמר לי באוקה, "ואביך יהיה אחד מהם. הם ינסו ליצור טריז, מה שהמחברים הלטינים מכנים בשם פּוֹרְדְנוּם קַפּוּט. אתה מבין למה הכוונה?"

"לא". גם לא רציתי להבין.

"ראש חזיר. כמו ניבים של חזיר-בר. האמיצים ביותר ילכו בראש, ואם הם יצליחו לפרוץ האחרים יבואו בעקבותיהם".

באוקה צדק. שלושה ראשי חץ התגבשו בקדמת הקווים שלנו, מקרב אנשיהם של אוסברט, אאילה ואבי. האנשים הצטופפו יחד, מגיניהם חופפים בדומה לאלה של הדנים, בזמן שהשורות האחוריות בכל אחד מראשי החץ האלה החזיקו את המגינים גבוה, כמו גג; ואז, כשהיו מוכנים, שאגו הגברים בשלושת ראשי החץ שאגה גדולה והחלו להתקדם. הם לא רצו. אני ציפיתי לראותם רצים, אבל לא ניתן לשמור על צפיפותם של ראשי החץ האלה בזמן ריצה. ראש החץ הוא מלחמה בהילוך איטי, איטי דיו כדי שהאנשים המרכיבים אותו יוכלו לתהות על כוחו של האויב ולפחד ששאר הצבא לא יבוא אחריהם. אבל האחרים באו. שלושת ראשי החץ עברו כ-20 צעדים בלבד ושאר החיילים החלו לפסוע גם הם לפנים.

"אני רוצה להיות קרוב יותר", אמרתי.

"אתה תחכה", אמר באוקה.

שמעתי עכשיו את הצעקות, צעקות של התרסה וצעקות שנועדו לתת אומץ, ואז הקשתים על חומות העיר שחררו מטח של חיצים וראיתי את הנוצות מרצדות בזמן שהחיצים מיהרו לעבר שלושת ראשי החץ המתקדמים, ורגע לאחר מכן הגיע תורן של חניתות ההטלה, שטיפסו מעל לשורת הדנים ואז נפלו על המגינים המורמים כלפי מעלה. למרבה ההפתעה — אני לפחות הופתעתי — היה נדמה שאיש מאנשינו לא נפגע, אבל ראיתי שמגיניהם מלאים בחיצים ובחניתות ממש כמו גב של קיפוד, אך שלושת ראשי החץ הוסיפו להתקדם, ועכשיו הקשתים שלנו ירו לעבר הדנים, וכמה מאנשינו ניתקו מהשורות מאחורי ראשי החץ והשליכו חניתות הטלה אל חומת המגינים של האויב.

"בקרוב", אמר באוקה בדריכות. הוא החווה את אות הצלב. הוא התפלל בשתיקה וידו השמאלית הנכה התעוותה.

אני התבוננתי בראש החץ של אבי, הטריז המרכזי, זה שהיה לפני הדגל עם ראש הזאב, וראיתי את המגינים הנוגעים זה בזה נעלמים בתעלה שהייתה לפני חומת האדמה וידעתי שאבי קרוב למוות עד מאוד והפצרתי בו בליבי שינצח, שיביא תהילה נוספת לשם אות'רד מבבנבורג, ואז ראיתי את המגינים מגיחים מתוך התעלה וזוחלים כמו חיה מפלצתית על פני החומה.

"היתרון שלהם", אמר באוקה בנימה הסבלנית שבה השתמש כשניסה ללמדני, "הוא שרגליהם של האויבים מהוות מטרות נוחות, כשהם באים מלמטה". אני חושב שהוא ניסה להרגיע את עצמו, אבל בכל זאת האמנתי לו, ונראה שצדק מכיוון שראש החץ של אבי, שהיה הראשון שהגיע לפסגת החומה, לא נבלם כשנתקל בחומת המגינים של האויב. כעת לא ראיתי דבר פרט להבלח החרבות המונפות והצוללות ושמעתי את הצליל הזה, את המוזיקה האמיתית של הקרב, הלמות ברזל על עץ וברזל על ברזל, וראש החץ שלנו המשיך להתקדם, כמו ניב חד של חזיר-בר, וניקב את חומת המגינים הדנית ונע הלאה, חולף בינות לדנים שהקיפו אותו, והיה נדמה שאנשינו מנצחים שכן הם התקדמו הלאה על פני סוללת העפר, והחיילים שמאחור חשו ודאי שהאציל אות'רד הביא להם את הניצחון, שכן פתאום הם הריעו והסתערו לעזור לראש החץ המוקף מכל עבר.

"השבח לאל", אמר באוקה, שכן הדנים ברחו. רגע אחד הם ניצבו שם בחומת מגינים איתנה, סומרת מכלי נשק, וכעת נעלמו בתוך העיר, והצבא שלנו, בהקלה של אנשים שחייהם ניצלו, הסתער בעקבותיהם.

"לאט עכשיו", אמר באוקה. הוא רכב לפנים והוביל את סוסתי אחריו, כשהוא אוחז ברסן.

הדנים נעלמו. חומת האדמה הייתה שחורה כעת, מכוסה באנשינו שטיפסו דרך הפתח בביצורי העיר ואז צללו בצד האחר אל תוך הרחובות והסמטאות שמעבר לחומה. שלושת הדגלים, ראש הזאב של אבי, קרדום הקרב של אאילה והצלב של אוסברט, היו כעת בתוך אאופרוויק. שמעתי גברים מריעים ובעטתי בסוסתי, וחילצתי אותה מאחיזתו של באוקה. "חזור!" הוא צעק, אבל אף כי רכב אחריי, הוא לא ניסה להרחיק אותי משם. ניצחנו. אלוהים העניק לנו את הניצחון, ואני רציתי להיות קרוב דיי כדי להריח את הטבח.

איש מאיתנו לא היה מסוגל להיכנס לתוך העיר, שכן החור בביצורים היה מלא באנשינו, אבל אני דרבנתי שוב את הסוסה והיא פילסה את דרכה בתוך ההמון. היו כמה אנשים שהביעו מחאה, אך כשראו את עיגול הארד על קסדתי והבינו שאני בן אצולה הם ניסו לעזור לי לעבור בזמן שבאוקה, שנותר תקוע מאחור, צעק שאסור לי להתקדם בלעדיו יתר על המידה. "תשיג אותי!" צעקתי אליו.

ואז הוא צעק שוב, אבל הפעם קולו היה מבוהל, מבועת, ואני פניתי וראיתי דנים נוהרים על פני השדה שבו התקדם צבאנו. זה היה צבא דני שהפליג בוודאי מהשער הצפוני של העיר כדי לחסום בפנינו את הדרך לסגת, והם ודאי ידעו שניסוג, כי התברר שלמרות הכול, הם יודעים לבנות חומות, והם בנו את החומות לרוחב הרחובות בתוך העיר, ואז העמידו פנים שהם נסוגים מעל הביצורים רק כדי למשוך אותנו אל שטח ההשמדה, ועתה סגרו עלינו את המלכודת. כמה מהדנים שבאו מהעיר רכבו על סוסים, אבל רובם הלכו ברגל, ובאוקה נתקף בהלה. איני מאשים אותו. הדנים אוהבים להרוג כמרים נוצרים, ובאוקה, שללא ספק ראה את המוות, לא רצה להפוך לקדוש מעונה ולכן הפנה את סוסו ובעט בו בכוח והסוס דהר לדרכו לצד הנהר. הדנים, שהיו אדישים לגורלו של אדם אחד בשעה שכה רבים אחרים חיכו להם, הניחו לו להסתלק.

ברוב הצבאות מי שממלא את השורות האחרונות הם הפחדנים ואלה שברשותם כלי נשק גרועים. האמיצים הולכים לשורות הקדמיות, החלשים נותרים מאחור, ואם תצליח להגיע אל צבא האויב מצידו האחורי תספוג טבח של ממש.

נער הייתי וגם זקנתי, והגורל זימן לי הזדמנויות רבות לראות את האימה מציפה צבא כלשהו. הבהלה הזאת איומה יותר מאימתן של כבשים במכלאה שזאבים תוקפים אותן, קדחתנית יותר מהתפתלותו של דג הסלמון שנלכד ברשת ומועלה לאוויר. צליליה קורעים, ללא ספק, את הרקיע, אבל עבור הדנים ביום ההוא זה היה הצליל המתוק של הניצחון, ועבורנו זה היה קולו של המוות.

ניסיתי להימלט. האל יודע שגם אני נתקפתי אימה. ראיתי את באוקה מתרחק בדהרה לצד עצי הערבה שעל גדת הנהר והצלחתי להפנות את הסוסה לאחור, אבל אחד מאנשינו התנפל עליי באותו הרגע, ככל הנראה כדי לקחת ממני את הסוסה, ואני הייתי צלול דיי לשלוף את חרבי הקצרה ולהכות בו בעיוורון בזמן שנעצתי את עקביי בין צלעות הסוסה, אבל הצלחתי רק לרכוב מתוך ההמון המבועת היישר אל דרכם של הדנים, וסביבי היו צרחות והגרזינים והחרבות של הדנים התנופפו וקצצו. המלאכה הקודרת, משתה הדמים, שיר הלהב, כך קוראים לזה, ואולי ניצלתי לרגע מכיוון שהייתי היחיד בצבאנו שרכב על סוס וכמה מהדנים היו רכובים גם הם, ואולי הם טעו בי וחשבו אותי לרגע כאחד משלהם. אבל אז אחד מהדנים קרא אליי בשפה שלא דיברתי, ואני הבטתי בו וראיתי את שערו הארוך, שלא היה מכוסה בקסדה, את שערו הארוך ואת שריונו הכסוף ואת החיוך הגדול שעל פניו הפראיות, וזיהיתי אותו כאיש שהרג את אחי, ואני, שוטה שכמותי, צרחתי עליו. נושא דגל רכב מאחורי הדני ארוך השיער, מניף כנף של עיט על מוט ארוך. דמעות ערפלו את עיניי, ואולי קדחת הקרב תקפה אותי, שכן למרות האימה שחשתי רכבתי לעבר הדני ארוך השיער ותקפתי אותו בחרבי הקטנה, וחרבו הדפה את שלי, והלהב העלוב שלי התעקם כמו דג מלוח. החרב פשוט התעקמה והוא הניף את חרבו להרוג אותי, ראה את הלהב העקום העלוב שלי והחל לצחוק. אני השתנתי מרוב פחד, והוא צחק, ואני הכיתי אותו שוב בחרב חסרת התועלת והוא המשיך לצחוק, ואז רכן לפנים, תלש את הנשק מידי והשליך אותו הצידה. ואז הוא הרים אותי. צרחתי וחבטתי בו, אבל הוא חשב שזה מצחיק להפליא, והשכיב אותי על בטני על האוכף לפניו ואז דהר אל עומק הכאוס כדי להמשיך להרוג.

וכך פגשתי את רַגְנָר, רגנר חסר המורא, האיש שהרג את אחי, האיש שראשו היה אמור לפאר מוט על ביצורי בבנבורג, הרוזן רגנר.