הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
2.3 ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
0
5
2
4
המלאכים של הצפון

המלאכים של הצפון


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
2.3 ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
0
5
2
4
29 
29 
גודל (עמ'): 160
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

זוג תל אביבי צעיר מקבל מתנה משפחתית נדיבה ומפתיעה: בית במטולה. לכאורה, החיים אמורים להיות מעתה יפים, מעושרים ונינוחים. הם עולים לצפון לחיות את חייהם החדשים, מלאי כוונות טובות לחיות את החיים הטובים ביותר שהם יכולים לחיות, אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, אמירה יהודית ידועה שהחמות הנדחפת ויודעת הכל לא לקחה חשבון דווקא עכשיו.

עד שהם נתקלים בטיפוסים המקומיים ובקיר המציאות, והסיפור הופך במהרה מ"בית קטן בערבה" לסיפור אימה של סטיבן קינג, עד שהמציאות סביבם מתעשתת ומתחילה להתאזן. בדרך הם סוגרים פינות וזנוחות בחייהם, בנפשם, במערכות היחסים שלהם עם אנשים ואפילו עם הבנק.

  • ISBN: 978-965-7629-20-8
  • גודל (עמ'): 160
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 12/01/2014
  • שם המחבר: ישראלה ברוש
  • זמין להשאלה: כן

1.

שקעתי בתוך הלבן לבן הזה, הרגשתי שהלבן מכסה את כל גופי, רק הראש נשאר בחוץ. הלבן הזה מקיף את צווארי וגורם לי לתחושת חנק. נשמתי אוויר לבן ורך, משי לבן, משי רך ולבן. ידעתי שעוד רגע אני טובעת בלבן. מסביב חבצלות לבנות, אני מנסה להושיט יד לקטוף אחת, הידיים לא נענות לי.

"דנה, תפתחי את העיניים. דנה, זה אני".

קול מוכר. אני לא מזהה. שינסה שוב. הוא ניסה.

"דנה, דנה".

מה דנה עכשיו? למה להפריע לי לשקוע בלבן? ניסיתי לפקוח את העיניים ונתקלתי במשי לבן.

"דנה!", הוא צועק.

זה עידו. למה הוא צועק? שימשוך אותי מהלבן הזה, למה לצעוק?

אני מתחילה לצוף למעלה. אני אצא מפה. מה זה כל הלבן הזה? אני מנסה לחשוב, אולי אני בבית חולים? משהו קרה, בטוח. למה לחשוב נגטיבי? אני גוערת בעצמי, משי לבן, אולי חתונה? לא! אני כבר התחתנתי, התחתנתי עם העידו הזה שצועק שם את שמי, ובטח שלא היה בחתונה שלי משי לבן.

באטיות אני מרגישה שמתבהרות לי המחשבות. אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה מוצעת בסדיני משי לבנים, במרחק נגיעה שוכב גבר זר, הגבר היפה ביותר שפגשתי מעודי.

"ברישניקוב", אני מזדקפת.

"תודה לאל", אומר עידו.

"הוא מת?".

"הוא מת! על זה בדיוק דיברנו לפני שהתעלפת".

"ברישניקוב, הוא מת", אני ממלמלת, "מה עושים אתו עכשיו?".

כל כך בא לי לשקוע שוב בלבן.

"קומי!", עידו נשמע תכליתי.

"תאספי את עצמך ואת כל השאר תשאירי לי".

 

2.

"בפעם הבאה ניפגש בבית המשפט", אמרה ורדה, מנהלת הבנק.

ובפעם הבאה נפגשנו בבית המשפט. לא בדיוק נפגשנו, ורדה לא הגיעה. במקומה הגיעה עורכת הדין של הבנק, יצור מרושל עם קול צווחני, שבכל פעם שפתחה את פיה גרמה לי לסנן מבין שפתיי, בצורה בלתי רצונית, את דעתי עליה. אותנו ייצג עורך דין ירחמיאל מותק. לא, הוא לא מותק בכלל, זה שם המשפחה המעוברת שלו, שהיה פעם מוטוקובסקי. את עורך דין מותק קיבלנו בירושה, כמו עוד כמה דברים שקיבלנו ממשפחתו של עידו. ציפורה, אימא של עידו, שלחה אותו אלינו או אותנו אליו. "הוא נהדר, הוא עשה לניצה (בתה הבכורה והמוצלחת) את החוזה לדירה, והנה תראו, זה הצליח". ככה היא מכרה לנו את עורך דין מותק, שיודע לעשות חוזים לדירות, שייצג אותנו במשפט נגד הבנק הגדול במדינה, וככה זה נראה.

 

הגברת עורכת הדין מתחנחנת בפני השופט עם קולה הצווחני ואני תוקעת את מרפקי במותניו העבים של מותק: "תגיד משהו! אתה לא שם לב שרק היא מדברת?". כל ניסיון של מותק לפצות את פיו נתקל בגערות מצד כבוד השופט, גם אני קיבלתי על הראש ואפילו הוזהרתי שבפעם הבאה שאני מדברת מבלי שייפנו אליי אצטרך לצאת מהאולם.

הסוף היה ידוע מראש. כבוד השופט פסק שיש לנו 90 יום להחזיר את חובנו לבנק ולא - יפנו אותנו מביתנו.

"היית צריכה להביא את האישור מהרופא שאסור לך לשתוק", זה כל מה שהצליח עידו להגיד כשיצאנו מבית המשפט. וזה היה מינורי לגמרי לעומת משפט המחץ שאמר עורך דין החוזים, מותק: "מי שחייב צריך להחזיר את חובו".

הוא לא ידע במה הסתבך. דבריו גרמו לי לאבד שליטה לגמרי על שרירי הלשון וקולי הצליח כמעט לעלות לגבהים של העורכת דין המתחנחנת: "מי אתה שתגיד לנו מה לשלם ולמי לשלם? גם אתה לא תזכה לראות גרוש על מה שעשית כאן. בשביל מה הגעת לכאן? בכלל לא פתחת את הפה כל הדיון. תחזור למאיפה שבאת ותיקח איתך את ציפורה וניצה ואת כל מי שהמליץ עליך. ואל תשכח לשנות את השם שלך למשהו עם גוון קצת יותר חמוץ כי מותק זה ממש לא אתה ו...".

רציתי להמשיך כשעידו משך אותי לכיוון החניה ועשה לי באוזן את הששש... המעצבן שלו, שמעצבן אותי גם בזמנים שאני לא עצבנית במיוחד, ורק כשהתיישבתי במכונית הפסיק לששש לי באוזן ועבר למנטרה אחרת: "מה עושים?". לא הייתה לי תשובה וזה נמשך, הסתכלתי על השעון, במחזוריות של אחת לשתי דקות: "אז מה עושים?".

סחבתי את הפיאסטה שלנו במעלה הדרך, זה כבר לא בשבילה הדרך הזאת. למזלנו שתינו, הדיון נערך בבית המשפט בקרית שמונה. מזלי, כי ב-15 דקות מגיעים הביתה וזה אומר שעידו יכול רק 15 פעם לשאול מה עושים. מזלה של פיאסטה, שיותר ארוך מזה לא הייתה מחזיקה מעמד ומזלה הגדול שלא הייתה צריכה לשמוע את עידו.

 

בפנייה למטולה המשכתי לעבר הר צפייה בהחלטה פתאומית. עצרתי במצפה דדו, דוממתי מנוע.

"תנוחי פיאסטה, מגיע לך", הרגעתי את הרותחת ויצאתי לשבת על הספסל. לעידו כנראה נשארו עוד כמה "מה עושים" שהיה חייב לשחרר, כי עברו כמה דקות לפני שהצטרף אליי, וברגע שהושיב את ישבנו הסקסי על הספסל אמרתי: "אם אתה שואל אותי עוד פעם אחת מה עושים אני מעיפה אותך למטה".

ראיתי את עידו מסתכל מסביב והיה ברור לי שהוא מנסה לבחור לאיזה כיוון כדאי לו שאעיף אותו. הוא לקח כמה נשימות עמוקות ובלע את כל ה"מה נעשה" שנשארו לו, שחרר אנחה שהבריחה מהמקום זוג ציפורים, ולאט לאט קירב את ידו לידי. השענתי את ראשי על כתפו ועם כל היופי שמסביב יכולתי לשכוח את כל הצרות, כששמעתי את עידו שואל בקול קטן קטן: "דנה, איך הגענו לזה?".

ועל זה הייתה לי תשובה.