הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
0
7
המידענית
טיילור סטיבנס

המידענית

טיילור סטיבנס

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
0
7
39 
39 
גודל (עמ'): 336
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

ונסה‭" ‬מיקל" ‬ מונרו‭ ‬מתפרנסת‭ ‬מאיסוף‭ ‬מידע‭.‬ היא‭ ‬צריכה‭ ‬תרחיש‭ ‬ומדינה‭,‬ והיא‭ ‬כבר‭ ‬תמצא‭ ‬דרך‭.‬
מונרו‭ ‬נולדה‭ ‬במרכז‭ ‬אפריקה‭,‬ והיבשת‭ ‬הקשוחה‭ ‬עיצבה‭ ‬אותה‭.‬ כבר‭ ‬בנעוריה‭ ‬נמנתה‭ ‬על‭ ‬חבורה‭ ‬של‭ ‬מבריחי‭ ‬נשק‭ ‬ובנתה‭ ‬לעצמה‭ ‬מוניטין‭ ‬של‭ ‬מי‭ ‬שניחנה‭ ‬בחושים‭ ‬חדים‭ ‬ובאכזריות‭ ‬הנדרשת‭ ‬להצליח.
‬אבל‭ ‬המחיר‭ ‬שנאלצה‭ ‬לשלם‭ ‬היה‭ ‬גבוה‭ ‬מדי‭ ‬והותיר‭ ‬אותה‭ ‬מצולקת. ‬מונרו‭ ‬בורחת‭ ‬מהיבשת‭ ‬השחורה‭ ‬לטקסס‭,‬ שם‭ ‬היא‭ ‬בונה‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬חייה‭ ‬כמידענית‭ ‬עבור‭ ‬העשירון‭ ‬העליון‭.‬ כשאיל‭ ‬נפט‭ ‬מקומי‭ ‬מוכן‭ ‬לשלם‭ ‬לה‭ ‬כדי‭ ‬שתגלה‭ ‬מה‭ ‬קרה‭ ‬לבתו‭ ‬המאומצת‭ ‬שנעלמה‭ ‬בג'ונגלים לפני ארבע שנים, מונרו מגלה שיש הצעות שקשה לסרב להן.
‬ אבל‭ ‬האתגר‭ ‬המקצועי‭,‬ גורל‭ ‬הנערה‭ ‬והכסף‭ ‬הם‭ ‬רק‭ ‬תירוצים. ‬בתוך‭ ‬תוכה‭ ‬יודעת‭ ‬מונרו‭ ‬שכדי‭ ‬להתמודד‭ ‬עם‭ ‬השדים‭ ‬שרודפים‭ ‬אותה‭ ‬לילה–לילה‭ ‬היא‭ ‬חייבת‭ ‬לשוב‭ ‬ולהתייצב‭ ‬במקום‭ ‬שנשבעה‭ ‬לעצמה‭ ‬כי‭ ‬כף‭ ‬רגלה‭ ‬לא‭ ‬תדרוך‭ ‬בו‭.‬
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-786-5
  • גודל (עמ'): 336
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 04/05/2014
  • שם המחבר: טיילור סטיבנס
  • תורגם ע"י: גיא הרלינג
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אנקרה, טורקיה

ונסה מייקל מונרו שאפה אוויר באופן איטי ומדוד, ומיקדה את כל תשומת לבה במדרכה הנגדית.

היא מדדה את זמן התקדמות השיירה מבאלגאט ועד שוליה של כיכר קיזילאי ועמדה שם, ללא ניע, צופה מתוך גומחה מוצלת בחבורת היעד, שיצאה מכלֵי הרכב והתקדמה במורד גרם מדרגות רחב ומתון. שני גברים. חמש נשים. ארבעה שומרי ראש. עוד כמה דקות והמטרה תגיע.

מבנייני זכוכית רבי־קומות השתקפו אורות ניאון על רחובות רחבים שעדיין שקקו הולכי רגל רבים, גם בשעות הערב המאוחרות. גופים התחככו בה, כאילו אינם מודעים לנוכחותה או לעובדה שהיא עוקבת אחר תנועות בחשכה.

היא הציצה בשעונה.

מרצדס נעצרה מעברו השני של הרחוב והיא הזדקפה כשהדמות היחידה הגיחה מן המושב האחורי. הוא התקרב בצעדים נינוחים אל הדלת, וכשנעלם כליל משדה הראייה היא יצאה בעקבותיו, במורד גרם המדרגות המוביל אל ה"אנטוליה": המועדון הפרטי מכולם, קודש הקודשים של אנקרה, שבו חברו בעלי ההון ובעלי הכוח כדי לשמן את גלגלי השיניים של הדמוקרטיה.

ליד הדלת היא שלפה והציגה את כרטיס הביקור שנדרשו שבועיים של כפות ידיים שמנוניות ופגישות חשאיות כדי להשיגו.

במחווה של זיהוי, הינהן השוער ואמר, "אדוני."

מונרו השיבה בהנהון משלה, החליקה שטר כסף אל כף ידו וחלפה על פניו אל תוך המולת העשן והמוזיקה. היא עברה את כוורת תאי הישיבה המבודדים, חלפה על פני הבר ושורת הכיסאות הגבוהים והמלאים־למחצה שלצדו, חצתה את המסדרון שהוביל אל השירותים, ולבסוף הגיעה אל הדלת "לעובדים בלבד".

החלל שבפנים לא היה הרבה יותר מארון, וכאן היא השילה מעצמה את חליפת הארמאני, את הנעליים האיטלקיות ואת מאפייני הדמות הגברית.

כמה חבל שאיש הקשר שבו השתמשה כדי להשיג גישה הכיר אותה כגבר, כשדווקא הלילה, מכל הלילות, היתה צריכה להיות כולה אישה. מתוך החזה היא ניערה מטה את יריעת הבד שתתפקד כשמלה צמודה ואז החליקה מבטנת המקטורן שלה סנדלים דקי רצועות והשחילה לתוכם את כפות רגליה. היא שלפה תיק יד קטן מכיס החליפה ואז, אחרי שווידאה שהמסדרון ריק, צעדה אל תוך השירותים כדי להשלים את המהפך בעזרת איפור ותסרוקת.

כשחזרה לחדר הראשי, שומרי הראש של השיירה עמדו כמגדלורים, והיא, בפסיעות ארוכות ועצלות, צעדה לעברם. הזמן האט. ארבע שניות. ארבע שניות של קשר עין ישיר עם המטרה ואז רמז קל שבקלים לחיוך לפני שהסיטה את מבטה והמשיכה הלאה.

היא התייצבה בקצה הבר, לבדה, פניה פונות לכיוון השני, גופו פונה לעברה. היא הזמינה משקה. היא שיחקה בביישנות בתליון שנח על צווארה, וחיכתה.

זה השלב האחרון, ואז המשימה תושלם.

היא העריכה שזה ייקח עשר דקות, אבל ההזמנה להצטרף למסיבה הגיעה בתוך שלוש דקות. שומר הראש ששימש כשליח ליווה אותה לשולחן, ושם, בתום סבב קצרצר מאוד של היכרויות, חיוכים מבוישים ומבטים חטופים וסמויים, היא השתחלה אל תפקידה להערב; לחפש, לצוד, לדרבן, והכול במסווה של יפהפייה נבובה.

העמדת הפנים נמשכה אל תוך שעות הבוקר המוקדמות, ואז, לאחר שהשיגה את מה שרצתה, היא ביקשה להיפרד מהחבורה בטענה שתשו כוחותיה.

האיש ששמה לה למטרה עקב אחריה מהמועדון אל הרחוב, ולאור מנורות הניאון, הציע טרמפ שאותו דחתה בחיוך. הוא קרא להביא אליו את מכוניתו, וכשהחלה להתרחק, הוא בא בעקבותיה, אצבעותיו לופתות את זרועה.

היא ניתקה ממנו. אחיזתו התהדקה והיא שאפה עמוקות, מכריחה את עצמה לעטות חזות שלווה. בעיניה ראתה עכשיו אפור. מבטה עבר מפניו לוורידים שעל צווארו, שכל כך קל לשסף, אל גרונו שכל כך קל למחוץ, וחזר למקומו. הדם הלם באוזניה והיא נאבקה בדחף להרוג אותו.

כנגד האינסטינקטים שלה, היא המשיכה לחייך ואמרה במתיקות, "בוא נשתה עוד משהו."

המרצדס עצרה ליד שפת המדרכה. המטרה פתח את הדלת האחורית ואז, עוד לפני שהנהג הספיק לצאת החוצה, דחף את מונרו אל המושב האחורי. הוא נכנס אחריה וטרק את הדלת. הורה לנהג לנסוע ואז הצביע בתנועה חדה אל המיניבר. "רצית לשתות," הוא אמר.

בחיוך פלרטטני, היא הביטה אל מעבר לכתפה, רואה אך לא רואה. זה היה חיוך של מוות והרס, מסווה לתאוות הדם שבערה כעת בוורידיה. היא ניסתה בכל כוחה לשמור על דעה צלולה. להתמקד. היא כבשה את הדחף, הושיטה יד אחת לעבר בקבוק הג'ק, יד שנייה לעבר תיק היד שלה, ואמרה, "שתה איתי."

בתגובה לשלוותה, ובזכות ההבטחה שבשתיקה למין עתידי, הוא נרגע ונעתר למשקה שהציעה. היא טבלה את אצבעותיה בתוכו ואז הצמידה אותן אל פיו. היא חזרה על המחווה, בשובבות, מחדירה בפתיינות את הרוהיפנול אל תוך גופו עד שהכוס התרוקנה, וכשהמשימה הושלמה, היא השתהתה עד שהסם החל להשפיע. היא אמרה לנהג לקחת את האיש הביתה, וללא כל התנגדות יצאה מהמכונית.

באוויר הקריר שלפני עלות השחר, היא נשמה עמוקות כדי להחזיר לעצמה את צלילות הדעת. ואז היא החלה ללכת, מתעלמת מהשעה, מודעת רק לשמים ההולכים ומתבהרים ולבסוף לקריאות לתפילת הבוקר שנשמעו מהמינרטים ברחבי העיר.

שמש הבוקר כבר זרחה במלואה כשהגיעה לדירה ששימשה כביתה בתשעת החודשים האחרונים.

התריסים היו מוגפים והמקום היה אפל, והיא הדליקה את מתג האור. נורה עירומה ודַלַת עוצמה השתלשלה מן התקרה, וחשפה דירת חדר, ששטח רצפתה הוקדש בעיקר לערמות מבולגנות של ספרים, קלסרים ומחשבים, עם כל החוטים והאביזרים הנלווים אליהם, ופחות לשולחן או לספה ששימשה גם כמיטה. פרט לכך, המקום היה ריק.

היא הסירה את התליון מצווארה ועצרה במקומה, דעתה מוסחת לרגע מן האור האדום המהבהב למרגלות ספה. ואז, כשהתליון פרוש על כפות ידיה, היא סובבה אותו והוציאה כרטיס זיכרון ממוזער מתוך חצאי התליון הפתוחים. היא התיישבה מול המחשב, תחבה את הכרטיס לתוך קורא כרטיסים, ובעוד הנתונים יורדים, שלחה יד אל המשיבון.

הקול בהקלטה היה כמו שמפניה: קייט בּרידֶן בצהרי היום. "מייקל, יקירתי, אני יודעת שאת עדיין סוגרת עניינים ולא מצפה למשימה נוספת בקרוב, אבל קיבלתי בקשה יוצאת דופן. התקשרי אלי."

מונרו התיישבה על הספה, השמיעה שוב את ההקלטה, השעינה את מצחה על זרועותיה ועצמה את עיניה. התשישות מן המשימה שנמשכה יממה שלמה הכבידה עליה, והיא נשכבה לאחור, עיניה בוהות כמזוגגות בצג ובמצב העדכני של תהליך ההורדה. היא הציצה בשעונה. קצת אחרי עשר בדאלאס. היא חיכתה רגע, ואז הזדקפה, התכוננה לקראת העתיד לבוא, הרימה את השפופרת וחייגה.

נמרצותו של הקול שמעבר לקו עוררה אצלה קצה־קצהו של חיוך, ומונרו אמרה, "הרגע קיבלתי את ההודעה שלך."

"אני יודעת שאת לא מחפשת עוד עבודה לחודשים הקרובים," אמרה קייט, "אבל זה משהו חריג. הלקוח הוא ריצ'רד בֶּרבֶּנק."

מונרו עצרה לרגע. השם היה מוכר. "נפט ביוסטון?"

"זה האיש."

היא נאנחה. "טוב, פקססי לי את המסמכים. אני אעיף מבט."

השתררה שתיקה מביכה, ואז ברידן אמרה, "תמורת מאה אלף דולר, תהיי מוכנה להיפגש פנים אל פנים?"

"באנקרה?"

"יוסטון."

מונרו לא אמרה דבר. פשוט הניחה לדממה של הרגע לבלוע אותה.

ברידן דיברה שוב. "עברו שנתיים, מייקל. תראי בזה סימן חיובי. בואי הביתה."

"זה שווה את זה?"

"את תמיד יכולה לחזור."

מונרו הינהנה אל חלל ריק, אל הבלתי נמנע שאותו הצליחה לדחות עד עתה, ואמרה, "תני לי שבוע לסגור עניינים." היא שמטה את השפופרת על כנה, נשכבה על הספה, וכשזרוע אחת כרוכה מעל עיניה שאפה עמוקות. היא לא תישן היום.

בפעם הרביעית בתוך ארבע דקות מונרו בדקה את שעונה, ואז את אורך התור שלפניה.

חותמות הוטחו בדרכונים. המהלומות הלא־קצובות יצרו מקצב שהסיח את דעתה, וששירטט את הרקע למחשבותיה.

היא בדרך הביתה.

הביתה. אם זה בכלל אומר לה משהו.

הביתה. אחרי שנתיים של מעבר בין אזורי זמן ובין מדינות עולם שלישי, של חיים רציפים בתרבויות שונות, במקומות זרים ומלאי חיים. אלו היו עולמות שאותם יכלה להרגיש ולהבין בניגוד לבית.

מונרו עצמה את עיניה בשיניים חשוקות ושיחררה אוויר ברכות, היטתה את ראשה כלפי מעלה ולקחה עוד לגימה של אוויר.

אדם נוסף עבר את ביקורת הדרכונים והתור הזדחל כמה סנטימטרים קדימה. היא נשמה שוב, מנסה לייצר שלווה זמנית, להפיג חרדה שהצטברה במהלך השעות האחרונות, ועם הנשימה הזו גברה עוצמתה של ההמולה בתוך ראשה.

הִיבּוֹק תיבּוֹק הארץ, והִיבּוֹז תּיבּוֹז...

המסע עבר דרך שתי זריחות ושקיעה אחת. גופה אמר 15:00 אחר הצהריים אתמול, והשעון על הקיר שממול אמר 6:48 בבוקר.

אוּמלָלוּ, מְרוֹם עם הארץ...

עוד מבט נסתר על השעה. עוד נשימה. עוד כמה סנטימטרים קדימה. היא ריפרפה על סף הפניקה, אבל הדפה אותה מעליה, נשימה אחר נשימה.

הביתה.

והארץ חָנפָה, תחת תושביה...

חלפו דקות, התור נותר על מקומו, ותשומת לבה הוסבה קדימה, שם האיש שמול פקיד ההגירה גימגם מילים ספורות באנגלית, ולא הצליח להשיב על השאלות הבסיסיות שהופנו אליו. הוא התנשא לגובה מטר ושמונים, עם יציבה מושלמת ושיער שחור כפחם, החזיק מזוודה קשיחה ולבש מעיל ארוך בצבע אדום כהה.

עוד שלוש דקות שחלפו בייסורים כאילו היו שלושים, ופקיד ההגירה שלח את המעיל הארוך לחדר נפרד בקצה המסדרון.

כי עָברוּ תוֹרוֹת חָלפוּ חוֹק...

היא עקבה אחריו בלכתו ודחפה את תיקהּ קדימה בכף רגלה.

על כן, אָלָה אכלה ארץ...

כל צעד וצעד שלו החזירו אליה את האימה מכניסתה הראשונה לארצות הברית. דלתות דומות וחוויה דומה כמה כבר היה יכול להשתנות בתשע שנים?

וַיֶאֱשמוּ, יוֹשבֵי בָה...

המעיל הארוך היה כעת צללית מאחורי חלון שקוף למחצה. היא הציצה בשעונה. עוד אדם אחד בתור. עוד דקה אחת.

...שָבַת מְשׂוֹשׂ תופים...

היא עמדה מול הביתן, הדרכון והמסמכים בידיה, והרעש שבתוך ראשה הצטמצם כעת ללחישה מתחת לפני השטח. שאלות דקדקניות, תשובות דקדקניות. הפקיד החתים את הדרכון ומסר לה אותו בחזרה.

...חָדַל שאון עליזים...

לא היו לה כבוּדה או משהו להצהיר עליו, ובמבט חטוף אחרון לעבר צלו של המעיל הארוך, היא יצאה מן המתחם דרך דלתות זזות עמומות שנפתחו אל קהל של ממתינים. היא סרקה את הפרצופים, ותהתה אילו מן העיניים המצַפּות והמבטים הממוקדים מחכים לה.

...יֵימַר שֵיכָר לשוֹתָיו...

על קיר רחוק היתה סוללת טלפונים, והיא הלכה לעברה.

...נשברה, קִריַת תוֹהוּ...

היא חייגה ואז נעמדה בזווית שממנה תוכל להשקיף אל הדלתות העמומות.

עָרְבָה, כל שִמחה, גָלָה, מְשׂוֹשׂ הארץ...

נוסעים יצאו בקצב לא סדיר, מחייכים כשבאו במגע עם יקיריהם שעמדו וחיכו. כך צריכה להיראות שיבה הביתה, לא שליחת חבילות ומתנות מבעוד מועד למשפחה מנוכרת ולכמה זרים המתקראים חברים, בחשש מפני האיחוד המחודש הבלתי נמנע.

המשיבון של קייט ענה, ומונרו ניתקה בלי להשאיר הודעה. המעיל הארוך יצא מדלתות הזכוכית.

...נִשאַר בָּעיר, שַמָּה; וּשְאִיָה, יוּכַּת־שַעַר...

הוא היה לבדו. לא חיכו לו חברה עם פרחים או כל פרצוף שמח אחר אפילו לא חליפה חמורת סבר שהחזיקה שלט עם שמו. הוא חלף מטרים ספורים מהמקום שבו עמדה מונרו, ועיניה עקבו אחריו. מתוך דחף היא הרימה את תיקה והלכה בעקבותיו אל קומת הקרקע, שומרת על קרבה מספקת כדי לא לאבד אותו בתוך ההמון.

המעיל הארוך עלה על ההסעה ל"מריוט", והיא עלתה מאחוריו. הוא הינהן פעם אחת לעברה ומעבר לכך לא התייחס אליה. בלבושה הנוכחי, זה היה צפוי. שיער קצוץ, מכנסי דגמ"ח קלים, חולצת פשתן שהיתה פעם לבנה, ומגפי עור עבות־סוליה: רק חדי העין במיוחד היו מבחינים שהיא איננה גבר כמותו.

במלון, מונרו התחקתה אחריו אל דלפק הקבלה ועמדה בתור. נוֹאָה ג'ונסון. חדר 319. שם כל כך אמריקני, ולמרות זאת הוא התקשה עם אנגלית בסיסית. היא הכירה את המבטא: צרפתית של החברה הגבוהה במרוקו.

כשסיים סוף־סוף את הרישום בקבלה, היא הזמינה חדר, עשתה כמה טלפונים, ולבסוף, כשהצליחה להסתנן מעבר לחומות התא הקולי של קייט ברידן, קבעה להיפגש איתה לארוחת ערב במסעדת המלון.

כשיצאה החוצה, קראה מונרו למונית ומקץ עשרים דקות עמדה במגרש חניה ברחוב תעשייתי נטוש למחצה. הרחק בהמשך הרחוב, משני צדדיו ולשני הכיוונים היו מבני בטון גוציים, בתי עסק שביניהם חצצו חלונות צרים וחניות למשאיות.

מונרו צפתה במונית מתרחקת ואז טיפסה במדרגות שהובילו אל הדלת הקרובה ביותר. על השלטים, באותיות מטאליות עבות וגדולות, נכתב לוֹגֶנ'ס.

הדלת הקדמית היתה נעולה. היא הצמידה את פניה לזכוכית, ומשלא ראתה אור, הלמה בה. חלפו כמה דקות, אור נדלק מאחור, הוא פתח את הדלת. לוגן התקרב בטרנינג, יחף ועל פניו חיוך מבויש. הוא פתח את הדלת והכניס אותה, ואז, כשהוא סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, אמר, "את נראית זוועה."

היא שמטה את תיק הצד על הרצפה בכניסה והניחה לדלת להיסגר. "גם אני שמחה לראות אותך," היא אמרה.

חיוכו הפציע ראשון, ושניהם צחקו. הוא כרך את זרועותיו סביב כתפיה בחיבוק ואחר כך המשיך לאחוז בה והרחיק אותה מעט. "ברוכה השבה," הוא אמר. "אלוהים, טוב לראות אותך. איך היתה הנסיעה?"

"ארוכה ומייגעת."

"אם את רוצה להתרסק איפשהו, הספה פנויה."

"תודה אבל לא תודה," היא אמרה. "אני הולכת נגד הג'ט־לג."

"אז קפה?" הוא הסתובב לעבר המטבח הקטן. "אני בדיוק מרתיח מים."

"קפאין לא יזיק לי. שחור חזק."

שום דבר שירקח במטבחו לא יתקרב לקפה הטורקי; המחסור בקפאין יצטרף בקרוב לחרדה ולג'ט־לג. דיה לצרה בשעתה.

אזור המשרדים של הבניין כלל ארבעה חדרים. לוגן השתמש באחד מהם כמשרד, בשני כחדר ישיבות, ובשלישי וברביעי כחדרי מגורים. המחסן שמאחור תיפקד גם כסדנת תיקונים וגם כאזור אחסון. הוא לא היה אמור לגור בבניין, אבל שילם את דמי השכירות בזמן ועד עתה איש לא התלונן בפני מנהלי הנכס. הסידור הזה נמשך עוד מאז שמונרו הכירה אותו באותו ליל קיץ הביל שבע שנים קודם, כשדעות קדומות בבר אופנוענים קטן ואפלולי הידרדרו לאלימות והיא התגייסה לטובתו של האנדרדוג. הם צחקו כשזה נגמר, כשישבו בשולי הדרך, תחת השמים הכהים, וערכו היכרות כמו נשמות תואמות שפגישתם נחזתה בכוכבים.

מונרו חצתה את המסדרון לאט, עברה על פני שורה של תמונות ממוסגרות בגודל של כרזות שעיטרו את הקירות, ועצרה לרגע מול כל אחת מהן. רובן הכילו צילומים של אופנועים על הכביש המהיר, לוגן במירוצים שבהם התחרה, הבזקים של חלקיקי שנייה בחייו המקצועיים.

לוגן היה בן שלושים ושלוש, עם שיער בלונדיני אפרפר, עיניים ירוקות, וחיוך תמים שגרם לו להיראות יותר כמו בן עשרים וחמש. במרוצת השנים, התום הילדותי ששידר מיגנט אליו עוד ועוד בני זוג, ובזה אחר זה הם גילו את המציאות: מדובר בנשמה אפלה ונוקשה.

לוגן היה לבדו מאז שהיה בן חמש־עשרה, ובראשית דרכו התפרנס בקושי מתיקון מכוניות ואופנועים במשרה חלקית במוסך שהיה שייך לחברו הטוב ביותר של אביו. את כל מה שהיה לו הרוויח בציפורניים, בעבודת פרך יומיומית, ולמיטב שיפוטה של מונרו, הוא היה הדבר הקרוב ביותר לשלמות שמצאה בתשע השנים שעברו מאז שהניחה את רגלה על אדמת אמריקה.

לוגן הצטרף אליה מול התמונה האחרונה והגיש לה ספל מהביל. היא הודתה לו בהנהון, והם עמדו בדממה נוחה למשך כמה רגעים. "שנתיים זה הרבה זמן," הוא אמר לבסוף. "יש הרבה פערים לסגור." הוא נפנה אל הדלת האחורית. "את מוכנה?"

היא לא זזה, ובקול שהיתה בו נימת וידוי אמרה, "יכול להיות שאני לוקחת עוד משימה."

הוא עצר.

"זו הסיבה שחזרתי."

לוגן בחן אותה. "אני מופתע שאת בכלל שוקלת את זה. חשבתי שאמרת לקייט לסרב לכל הבקשות שמגיעות אליה."

מונרו הינהנה.

"את יודעת מה אני חושב," הוא אמר. גם אם היה נסער, הוא הסתיר זאת היטב. "אם תחליטי לקחת אותה, אני אהיה לצדך ואגבה אותך."

היא חייכה, הושיטה יד אל ידו, והניחה בכף ידו את התליון. "זה היה מושלם," היא אמרה. "תודה."

הוא הינהן ובחצי חיוך אמר, "אני אצרף את זה לאוסף שלי." הוא כרך את זרועו סביב כתפיה. "בואי, נלך."

הם יצאו מהמשרד ומאזור המגורים דרך הדלת האחורית שנפתחה אל המחסן והסדנה, ובאמצע הדרך לקצה הבניין עצרו. מונרו הושיטה יד אל תוך ערמה של מגירות פלסטיק, והוציאה תרמיל וכמה פריטים אישיים בזמן שלוגן פרשׂ כֶּבֶשׁ וגילגל את הדוקאטי מתוך חלל האחסון שלו.

האופנוע היה מבריק ושחור כולו, יופי צרוף, ומונרו חייכה כשהעבירה את אצבעותיה על המעטפת האווירודינמית. "טיפלתי בו יפה," אמר לוגן. "לקחתי אותו לסיבוב בשבוע שעבר רק כדי לוודא שהכול מכוון ומוברג כמו שצריך."

אם אפשר לאהוב מכונה, הרי שאת המכונה הזו מונרו אהבה. היא היתה סמל לכוח, לְחיים המופרדים למרווחים של חלקיקי שנייה, לסיכון מחושב. מעטים הדברים שיכלו לספק לה את אותו פרץ אדרנלין כמו כוחות הסוס בין רגליה כשקרעו את הכביש במהירות של יותר מ־250 קילומטר לשעה. הפרץ הזה הפך למעין תרופה עצמית, חומר נרקוטי מתוק יותר מסמים או מאלכוהול, ממכר לא פחות והרסני באותה מידה.

שלוש שנים קודם לכן היא הרסה לחלוטין את האופנוע שקדם לו. עצמות מרוסקות ופגיעת ראש השאירו אותה בבית החולים למשך כמה חודשים, וכשהשתחררה לקחה מונית ישירות מבית החולים אל הסוכנות כדי להשיג כלי חדש.

מונרו התיישבה בפישוק על האופנוע, נאנחה, וסובבה את מתג ההצתה. היא הרגישה את נחשול האדרנלין וחייכה. זה היה הבית: לדהור על פי התהום באימה שהביאה על עצמה, לחשב סיכוני תמותה כנגד סיכויים סטטיסטיים.

המשימות היו האתנחתה. כשהיתה בחו"ל, אף על פי שעשתה כל מה שצריך כדי להשלים את עבודתה, היתה מידה כלשהי של נורמליות, של שפיות, של תכלית, והכוחות ההרסניים שדחפו אותה להמר על חייה נותרו רדומים.

מונרו שלחה הנהון פרֵדה חבוש־קסדה לעבר לוגן, וביללת מנוע צווחנית, נורתה קדימה. החזרה הביתה היתה התרחשות אפשרית, אבל אם תיכננה להישאר בחיים, אולי לא מעשה חכם במיוחד.

היתה זו שעת בוקר מוקדמת כשחזרה למלון. היא העבירה את היום בספא, שם טבלו ועטפו אותה, קילפו ומשחו אותה; הם החזירו לה את כבודה העצמי ואת נשיותה, והיא אהבה כל רגע.

עכשיו היא לבשה בגדים שחבקו את גופה, הדגישו את רגליה הארוכות ואת גזרת הדוגמנית הגבוהה שלה. דמותה היתה אנדרוגינית נערית, חלקלקה ומחודדת והיא חצתה את הלובי בצעדים חושניים, פרובוקטיבית במרומז, מודעת היטב למבטים הכמוסים שנשלחו אליה מן האורחים, גברים ברובם.

...מַבליגִיתִי, עֲלֵי יגון; עָלַי, לבי דָוַוי...

תשומת הלב שיעשעה אותה, והיא לקחה את הזמן.

...הָשבַּרְתי; קָדרתי, שַמָּה הֱחזַקתָני...

עכשיו, בביקורה השמיני בארצות הברית, כשכל חזרה נראית כמו הקודמת והחרדה ממשיכה לגאות גלים־גלים, הגיע הזמן למצוא הסחת דעת. אתגר. משחק.

הוא היה בחדר 319. אבל קודם כול היה לה עניין עסקי לטפל בו. מונרו הציצה בשעונה. ברידן ודאי כבר מחכה.

לפני שש שנים היה לקייט ברידן משרד עורכי דין משגשג בלב העיר אוסטין והיא היתה נשואה, עם בת בחטיבת הביניים, בית של שמונה מאות אלף דולר, וחופשות שנתיות ליעדים רחוקים. ואז הגיעו הגירושים המלוכלכים.

הבית, המכונית, החופשה והנכסים להשקעה, כולם נמכרו, וחוק הרכוש המשותף של טקסס חילק רווחים של עשרים שנה שווה בשווה. בתה בחרה לחיות עם בעלה לשעבר, וברידן לקחה את מה שנותר, הפקידה בקרן השקעות, ארזה את חייה ועברה לדאלאס להתחיל מחדש.

הן נפגשו בקמפוס האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית, לשם חזרה ברידן כדי ללמוד לתואר שני, ומונרו היתה בשנת הלימודים השנייה שלה. בתחילה היה זה קשר זהיר של תחליפי אם־בת, בתקופה שבה אנשים עדיין קראו למונרו בשמה המקורי.

כשקיבלה את הצעת העבודה יוצאת הדופן שתחייב אותה לקטוע את לימודיה על מנת לנסוע למרוקו, ברידן היתה זו שאליה פנתה כדי להתייעץ.

לברידן היתה עכשיו חברה מצליחה לייעוץ שיווקי, ובין לבין היא שימשה כעורכת דין עבור כמה לקוחות נבחרים. עבור מונרו, היא היתה הקו שחצץ בין חיי היומיום לבין החיים במשימות. במהלך החודשים, ולפעמים השנים, שבהן מונרו שהתה מחוץ למדינה, ברידן שילמה את החשבונות, החזיקה את חשבונות הבנק פתוחים, והעבירה אליה עניינים לטיפול דחוף. ברידן היתה חמימה וידידותית וחסרת רחמים מאין כמוה. היא ידעה לתחמן אנשים בחיוך מנומס להתחבב ואז לקבור אותם בחיים ומהסיבה הזאת, ברידן גם היתה בת ברית: היא היתה מקום בטוח.

ברידן היתה בלונדינית מחומצנת עם שיער בגובה הכתפיים ופוני עבות שהחמיא לעיני השקד שלה. מונרו מצאה אותה בשולחן פינתי, עוברת על ערמת ניירת ולוגמת יין אדום. ברידן יצרה קשר עין, קמה בחיוך ענקי, ולפתה בחום את ידיה של מונרו. "מייקל," היא אמרה בהשתנקות שהפכה לסמלה המסחרי, "את נראית כל כך נהדר. טורקיה עשתה לך טוב!"

"את זה ה'פור סיזנס' עשה לי," אמרה מונרו והתיישבה, "אבל כן, אהבתי את טורקיה."

"סגרת שם לגמרי את העניינים?"

"עוד כמה פרטים קטנים ואני מסיימת." מונרו נעצה את אצבעותיה בלחמנייה, מרחה עליה חמאה במהירות, ואז סימנה בנימוס לעבר המסמכים.

ברידן העבירה אותם אל צדו השני של השולחן. אחרי כמה דקות של דפדוף, אמרה מונרו, "זה לא נראה כמו משהו שאני מטפלת בו." היא חייכה. "לזה התכוונת כשאמרת 'חריג'?"

"זה הכסף הקל," אמרה ברידן. מונרו השתתקה לרגע, וברידן המשיכה. "כשהבת של ברבנק נעלמה באפריקה לפני כארבע שנים, הוא שכר את החוקרים הבינלאומיים הכי טובים, וכשהם חזרו בידיים ריקות, עבר לשכירי חרב. עד עכשיו, לא כלום."

"למה לפנות אלי?"

"הוא ראה את העבודה שלך, אומר שזה גם מידע, רק מסוג אחר."

"יכול להיות," משכה מונרו בכתפיה. "אבל זה כסף שמגיע מעבודה קשה. אין בזה שום דבר קל."

"כשהגיעה אלי השיחה, דיברתי עם ברבנק בעצמו בלי מתווכים או יועצים אסטרטגיים. הוא מציע את המאה אלף האלה רק בשביל הפגישה, בלי קשר לתשובה שלך. הוא רוצה להציג בפנייך את התיק באופן אישי."

מונרו פלטה שריקה שקטה.

"טוב, הסברתי לו שהוא כנראה מבזבז גם את זמנו וגם את כספו. אבל יש דרכים גרועות יותר להרוויח מאה אלף מאשר להשקיף על קו הרקיע של יוסטון ליום אחד."

מונרו הצמידה אגודל אל גשר אפה ונאנחה. "אני ממש לא יודעת, קייט. ברגע שאשמע את הפרטים, אולי ארצה לקחת את זה, ושתינו יודעת שאם אני רוצה וגם אם אני לא, אני צריכה הפסקה..." קולה דעך.

"אני אתקשר לברבנק בבוקר," אמרה ברידן. "אני אודיע לו שוויתרת."

מבטה של מונרו נפל על המסמכים. "עדיין לא ויתרתי," היא אמרה. "נסעתי עד כאן, לא?" היא הושיטה יד אל המסמכים ועילעלה בהם שוב. "זה הכול?"

"רשמית, כן."

"קראת את הכול?"

"כן."

"ולא רשמית?"

"בתיקיות יש כל מיני פריטי מידע אישיים שמתמקדים באליזבת ברבנק. נראה שבערך בתקופה שבה הצוותים הראשונים יצאו לאתר את אמילי, היא חטפה התמוטטות עצבים והיו צריכים לאשפז אותה. במשך שנה היא נכנסה ויצאה ממוסדות ואז הלכה לעולמה. התאבדות."

ברידן לגמה מהמים. "עבור המשפחה, הטרגדיה הזו הגיעה דווקא בתקופה מוצלחת. פחות מחודשיים לפני מותה של אליזבת נמצא נפט במיזם הקידוח של ברבנק מול חופי מערב אפריקה, והמניה של החברה שלו זינקה בטירוף. הוא הפך למולטי־מיליונר בן־לילה ומאז, באמצעות השקעות הון זהירות, הוא הרוויח עוד מיליארדים רבים."

היא השתתקה, ומונרו סימנה לה שתמשיך.

"לפני כן לא היו למשפחה שום קשיים. ריצ'רד ברבנק נחל הצלחה יפה בחייו בזכות יוזמות עתירות סיכון שהשתלמו, והוא גם התחתן טוב פעמיים. אליזבת היתה בת למשפחה שעשתה את הונה כבר מזמן והתחככה עם האליטה של יוסטון, אז אפשר לומר בוודאות שמצבם היה מצוין עוד לפני תגלית הנפט. אליזבת היתה אשתו השנייה של ריצ'רד אמילי, הנערה הנעדרת, היא בתה של אליזבת מנישואים קודמים. ריצ'רד אימץ אותה באופן רשמי כשהיתה בת שבע־עשרה. זה היה ממש אחרי יום הנישואים העשירי שלהם. הוא ואליזבת ערכו טקס לחידוש נדרי הנישואים, והוא ביקש מאמילי לבחור גוף צדקה ולתרום לו סכום גדול."

המלצר התקרב עם הארוחה, וברידן עצרה. מונרו פרשה בתנועה חדה את המפית על ברכיה ושאפה את הניחוח שעלה מצלחתה. "טוב," היא אמרה, "אז הוא נדבן. מה עוד? איך הוא כאדם?"

"קשה לומר," השיבה ברידן. "ממה שהתרשמתי בטלפון, אין אצלו משחקים, הוא משיג את מה שהוא רוצה. אין הרבה סיקור עיתונאי אודותיו עד לתגלית הנפט. החברה שלו, 'טייטן אקספלוריישן', נסחרת בבורסה כבר כמעט שבע שנים, אבל אין הרבה אזכורים לברבנק עצמו, פרט לכך שהוא המייסד ואחד מבעלי המניות העיקריים. נראה שהוא קצת מתרחק ממצלמות."

מונרו הינהנה ולעסה. היא כיחכחה בגרונה. "בשביל מאה אלף, אני אקשיב למה שיש לו להגיד. אבל תוודאי שהוא יודע שאני באה בשביל הכסף ומתוך סקרנות בלבד."

"לדעתי הוא ירצה לראות אותך בהקדם האפשרי."

"נסי לארגן את זה לעוד כמה ימים תני לי קצת זמן לנשום."

"איך המצב הפעם?" שאלה ברידן.

"לא השתנה הרבה. אני מתמודדת." מונרו הניחה את הסכין והמזלג. לא היתה לה כל כוונה לדון בטירוף שבתוך ראשה; זה היה גיהנום פרטי שעדיף לחיות אותו לבד. "אני בסדר," היא אמרה.

ברידן שלפה טלפון נייד. "לפני שאשכח." היא הושיטה אותו למונרו. "כדי שאני לא אצטרך לרדוף אחרייך. המספר מאחור, המטען במזוודה. אני אתקשר אלייך ברגע שאצליח לסדר את הפגישה."

הארוחה נגמרה, מונרו חזרה לחדרה, פרקה את תכולת התיקייה, העיפה מבט חטוף בדפים, ובשלב מסוים באמצע התעוררה סקרנותה. כשגילתה שאיבדה תחושת זמן, היא כיוונה את השעון המעורר וחזרה להתחלה, אל הסיכום שבקבצים הרשמיים.

האדם שכתב את המסמך הזה, יהא אשר יהא, תיאר את האפריקה שהיא הכירה היטב וכבר מזמן ויתרה על הניסיון לשכוח אותה. מונרו שקעה בתוך הדפים עד שהשעון זימזם והזכיר לה שיש משהו שדורש את תשומת לבה. נואה ג'ונסון.

הוא יהיה הסחת הדעת שלה להיום, המשימה של הלילה. היא ערמה את הדפים לחבילה מסודרת־בערך והשליכה אותם על השולחן. היא השעינה את ראשה לאחור, עצמה את עיניה, ולקחה נשימה עמוקה, שלאחריה באו עוד כמה מעבר ממצב עבודה אחד לבא אחריו.

היא מצאה אותו בבר, בוהה במשקה שלו. אפילו ממרחק הוא היה יפה, ואלמלא היה שקוע כל כך במחשבותיו, אולי היה מבחין במבטים שנשלחו מכמה נשים סמוכות. מונרו התיישבה מעברו השני של הבר, הזמינה משקה וביקשה להגיש לו כוסית נוספת ממה שהוא שותה.

כשהגיעה הכוסית, הוא הרים את עיניו ואז הפנה אותם לעברה כשהברמן הצביע עליה. היא רכנה אל מעבר לזוג שהסתיר אותה ממנו ונופפה קלות. הוא חייך, הרים את כוסו וצעד לעברה. " בּוֹנסוּאָה," הוא אמר, התיישב על הכיסא השכן והרים את כוסו לאות תודה.

הניסיון לימד אותה שגם הוא, כמו רוב הגברים אחרי כמה כוסיות ומול אישה יפה שמביעה עניין, לא יצליח להתאפק. התכלית העיקרית לא היתה להכניס אותו למיטה; האתגר היה בהשתלטות, בהתגנבות אל תוך ראשו, עמוק כל כך שלא ירצה שתצא.

היא השיבה בצרפתית וחיפשה בשיחת החולין את אישיותו, מסננת אפשרויות מבעד לתשובותיו. כשהחלקים יהפכו לשלם מוגמר, היא תעבור לתכונות שעמן יהיה לה הכי קל לשבות אותו בקסמיה אותו תפקיד מסוים והכרחי להשגת המטרה הסופית. מופקרת, מתחנחנת, פתיינית רק לבחור דמות וללבוש אותה.

תשובותיו היו לא צפויות והצחיקו אותה, לא צחוק של שחקנית אלא כן, אמיתי. והעובדה שגם עליו נחה רוח תאוות האדרנלין, גם היא לא הזיקה.

כשגילה שעבודתה הביאה אותה למרוקו, הבזיק על פניו חיוך מתגרה והוא עבר מצרפתית לערבית: " הָל תַּתַּכַּלָמי אַל־עַרַבִּיָה?"

היא חייכה ולחשה, " טָבּעָאן."

שיחתם התנהלה כמו גל, פעם גאתה ופעם נרגעה. אישיותו עלתה על ציפיותיה היא היתה קרובה יותר לשלה מכל הסחת דעת שמצאה עד היום. אולי המצוד הזה יהיה הקל מכולם. בלי משחקים, בלי תפקידים, רק גרסה סטרילית של מי שהיתה באמת.

מונרו רצתה יותר פרטיות מכפי שהציעו לה הבר והטרקלין, ואמרה, "רוצה למצוא איתי את הג'קוזי?"

"הייתי שמח," הוא אמר, "אבל אין לי בגד ים."

היא התקרבה אל אוזנו. "גם לי לא, אבל אם תלבש תחתונים ותתנהג כאילו המקום שייך לך, אף אחד בכלל לא ישים לב."

הוא צחק, צחוק עמוק מכל הלב, ספונטני ומלא חיים. הוא הערה אל פיו את שארית המשקה והניח את הכוס על הבר. "נראה לי שאת מוצאת חן בעיני, ליידי מונרו." הוא קם. "איפה הג'קוזי הזה?"

האמבט המחומם שכן בתוך גומחה, בנפרד מהברכה הראשית, וכשמצאו אותו, מונרו השילה את בגדיה והחליקה אל תוך המים המקציפים. נואה בחן אותה לרגע ואז, בלי לנתק קשר עין, פרש את חולצתו על כיסא נוח שעמד בסמוך והחליק פנימה לצדה. "אֵלֶה," הוא אמר, מעביר את אצבעו לאורך הבקיעים הלבנים הרבים שנחרצו בגופה. "גם הצלקות הם חלק מהעבודה שלך?"

היא התחילה לומר משהו, ואז היססה ועצרה. "כל אלה," היא אמרה לבסוף, "הם סיפור לפעם אחרת." היא לא מכרה לו את הקשקוש הרגיל על תאונות דרכים וזכוכיות, וזה עזר לה להימנע מאמת שלא היה לה כל רצון לחוות מחדש.