הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
2.9
ממוצע
1
4
2
0
3
3
4
1
5
3
3
גם ב - Kindle
המושבעים

במקום 44 

33 

המושבעים


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
2.9
ממוצע
1
4
2
0
3
3
4
1
5
3
3

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 400
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

רב מכר בינלאומי; דרמת מתח משפטית מתוחכמת שבה הרוצח לא עומד למשפט - הוא חלק מחבר המושבעים: כאשר שחקן הוליוודי מואשם ברצח, הבלש הפרטי אדי פלין נשכר כדי לחקור את המקרה. להפתעתו, הוא מגלה שהרוצח האמיתי מתכוון לוודא שהשחקן יישא בעונש ויוצא להורג על לא עוול בכפו. כדי לעשות זאת, הרוצח מצליח להיכנס לחבר המושבעים שיושב במשפט, במטרה להביא להרשעתו של השחקן. אדי פלין צריך לוודא שזה לא יקרה, ויוצא למירוץ נגד הזמן. דיאלוגים חדים, סצנות אולם משפט מחשמלות ודמויות מעוצבות היטב הופכים את המושבעים למותחן יוצא דופן.


"יוצא מן הכלל! עלילה מותחת שאי אפשר לעזוב וסוף מדהים." - לי צ'יילד.

  • ISBN: 3626138
  • גודל (עמ'): 400
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/2020
  • שם המחבר: סטיב קוואנו
  • תורגם ע"י: ניצן לפידות
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

בספסלי בית המשפט שמאחורי לא ישבו כתבים. היציע של הקהל הרחב היה ריק. שום בני משפחה מודאגים לא נראו בסביבה. רק אני, מרשתי, התובע, השופט, הקצרנית והפקידה. אה, כן, והמאבטח של בית המשפט, שישב בפינה וצפה בחשאי במשחק של היאנקיז בטלפון שלו.

הייתי ברחוב סנטר מספר 100 במנהטן, בבית המשפט לעניינים פליליים, באולם משפט קטן בקומה השמינית.

אף אחד אחר לא היה שם, כי לאף אחד אחר לא היה אכפת. למעשה, לתובע לא ממש היה אכפת מהתיק, והשופט איבד עניין ברגע שקרא את כתב האישום: החזקת סמים וציוד לשימוש בסמים. התובע היה עורך דין ותיק במשרד התובע המחוזי בשם נורמן פולקס. נורם היה אמור לצאת לפנסיה בעוד שישה חודשים, וראו את זה עליו. הכפתור העליון בחולצה שלו היה פתוח, החליפה שלו נראתה כאילו נקנתה בתקופת הנשיאות של רייגן, והדבר הכי נקי במראה שלו היה זיפים בני יומיים.

פניו של כבוד השופט קליבלנד פארקס נראו כמו בלון מרוקן מאוויר. הוא השעין את ראשו על ידו ורכן מעל לדוכן השופטים.

"כמה זמן עוד נצטרך לחכות, מר פולקס?" שאל השופט פארקס.

נורם הציץ בשעונו, משך בכתפיו ואמר, "אני מתנצל, כבוד השופט, הוא אמור להגיע בכל רגע."

הפקידה רשרשה בדפים שלפניה. דממה נפלה שוב בחדר.

"הרשה לי לומר, לפרוטוקול, מר פולקס, שאתה תובע מנוסה ביותר, ואני מניח שאתה יודע שאין דבר שמרגיז אותי יותר מאשר איחורים," אמר השופט.

נורם הנהן, התנצל שוב ומשך שוב בצווארון חולצתו שעה שהסנטר הכפול של השופט פארקס החל להחליף צבעים. ככל שפארקס נאלץ לשבת ולהמתין, כך הלכו פניו והאדימו. זו היתה מידת החיות הגבוהה ביותר שהגיע אליה. הוא מעולם לא הרים את קולו או נופף באצבע מאשימה - הוא פשוט ישב ורתח. כולם ידעו שהוא שונא מאחרים.

הלקוחה שלי, זונה לשעבר בת חמישים וחמש בשם ג'ין מארי, התכופפה אלי ולחשה, "מה קורה אם השוטר לא מגיע, אדי?"

"הוא יגיע," אמרתי.

ידעתי שהשוטר יגיע. אבל גם ידעתי שהוא יאחר.

דאגתי שזה יקרה.

התרגיל היה יכול להצליח רק אם נורם היה התובע. הגשתי את הבקשה לביטול כתב האישום לפני יומיים, קצת לפני חמש, כשהרשם כבר הלך הביתה. שנים של אימון לימדו אותי כמה זמן לוקח למשרד לעבור על הניירת ולקבוע תאריך לשימוע. בגלל עומס התביעות במשרד, סביר להניח שלא היינו מצליחים לקבל שימוע לפני היום, ומנהלת בית המשפט היתה צריכה להתאמץ כדי למצוא אולם פנוי. בקשות מהסוג הזה מתנהלות בדרך כלל בסביבות שתיים בצהריים, אבל גם התביעה וגם ההגנה לא יֵדעו לאיזה אולם להגיע כמה שעות לפני השימוע. זה לא היה חשוב. בשעות הבוקר נורם יהיה נוכח בהקראת כתבי אישום, וגם אני. בדרך כלל נהוג לבקש מפקיד בית המשפט באולם שבו נמצאים לבדוק במחשב ולומר לנו באיזה אולם יתקיים הדיון בבקשה בהמשך היום. כשפקיד בית המשפט חוזר עם פרטי האולם המאושרים, כל התובעים שולפים את הטלפון הנייד ומתקשרים לעד שלהם לומר לו לאן להגיע. חוץ מאשר נורם, כי לא היה לו טלפון סלולרי. הוא לא האמין בהם. הוא חשב שהם פולטים כל מיני גלי רדיו מזיקים. מוקדם יותר הבוקר טרחתי לחפש את נורם באולם הקראת כתבי האישום ולומר לו באיזה אולם יתקיים השימוע אחר הצהריים. נורם סמך על כך שהעד שלו יעשה בדיוק את מה שהוא היה עושה אלמלא אמרתי לו את מספר האולם. העד שלו יצטרך לחפש את אולם המשפט על הלוח.

הלוח ממוקם בחדר 1000 בבניין בית המשפט - במשרד של הפקיד הראשי. בתוך המשרד, לצד תורים של אנשים הממתינים לשלם קנסות, ניצב לוח מחיק עם רשימת הדיונים והשימועים של אותו יום. הלוח נמצא שם כדי שעדים, שוטרים, תובעים מחוזיים, סטודנטים למשפטים, תיירים ועורכי דין ידעו איפה קורה כל האקשן בבניין בכל רגע נתון. שעה לפני הדיון עליתי לחדר 1000, ובגבי אל הפקיד, מצאתי את הדיון שלי על הלוח, מחקתי את מספר האולם ושרבטתי מספר חדש. תכסיס קטן. כלום לעומת המבצעים הארוכים והמסוכנים שניהלתי כשהייתי נוכל לפני עשר שנים. מאז שנעשיתי עורך דין אני מרשה לעצמי מדי פעם לחזור לסורי.

בהתחשב בהמתנה הארוכה למעלית במקום הזה, תיארתי לעצמי שתרגיל ההסחה שלי יעכב את העד של נורם בערך בעשר דקות.

הבלש מייק גריינג'ר נכנס אל אולם המשפט כעבור עשרים דקות. בהתחלה לא הסתובבתי כששמעתי את הדלתות נפתחות מאחורי. רק הקשבתי לקול צעדיו של גריינג'ר על האריחים. הם היו מהירים כמעט כמו אצבעותיו של השופט פארקס שתופפו על השולחן. אבל אז שמעתי קול צעדים נוסף. עכשיו כבר הסתובבתי.

אחרי גריינג'ר נכנס אל האולם גבר בגיל העמידה בחליפה יקרה והתיישב מאחור. לא היה שום מקום לטעות בזיהוי: בלורית בלונדינית, שורה של שיניים לבנות כמו בסרטים ועור חיוור של עובדי משרד. רודי קארפ היה עורך דין שעובד על תיקים עם פרופיל גבוה ומוזמן להופיע בחדשות הערב. הוא צולם לערוץ שידורי בית המשפט, פניו הופיעו על שערי העיתונים, והיו לו כל הכישורים הדרושים כדי להצדיק את מעמדו. עורך דינם הרשמי של הכוכבים.

מעולם לא פגשתי אותו. המעגלים החברתיים שלנו לא השיקו. רודי הוזמן לארוחת ערב בבית הלבן פעמיים בשנה. השופט הארי פורד ואני שתינו יחד ויסקי זול פעם בחודש. פעם הייתי נותן לאלכוהול להשתלט עלי. זה לא המצב היום. פעם בחודש. לא יותר משתי כוסות. זה בשליטה.

רודי נופף לכיוון שלי. הסתובבתי וראיתי את השופט נועץ מבט בבלש גריינג'ר. כשהסתובבתי בחזרה, רודי נופף שוב. רק אז הבנתי שהוא מנופף לי. נופפתי בחזרה, הסתובבתי וניסיתי לחזור ולהתרכז. בכל היקר לי, לא הצלחתי להבין מה לעזאזל הוא עושה באולם המשפט שלי.

"יפה מצדך שהצטרפת אלינו, אדוני הבלש," אמר השופט פארקס.

מייק גריינג'ר נראה כמו אב-טיפוס של שוטר ניו יורקי בדימוס. ההליכה שלו נטפה ביטחון עצמי. הוא הוריד את הנשק שלו, ירק את המסטיק והדביק אותו על הנרתיק ואז השאיר אותו מתחת לשולחן התביעה. אסור להיכנס לבית המשפט עם נשק וגם אנשי משטרה אמורים להפקיד את הנשק שלהם בעמדת הביטחון. קציני בית המשפט נהגו לוותר לשוטרים בדימוס, אבל גם הם הקפידו לא לעלות עם אקדח לדוכן העדים.

גריינג'ר ניסה להצדיק את האיחור. השופט פארקס קטע אותו בניד ראש. שמור את זה לדוכן העדים.

שמעתי את ג'ין מארי נאנחת. השורשים השחורים שלה נראו מבעד לשערותיה המחומצנות ואצבעותיה רעדו כשהיא קירבה את ידה אל פיה.

"אל תדאגי. אמרתי לך, את לא חוזרת לכלא," אמרתי.

היא הגיעה לבית המשפט בחליפת מכנסיים שחורה חדשה. הבגד החמיא לה - נתן לה קצת יותר ביטחון.

בזמן שניסיתי להרגיע את ג'ין, התחיל נורם לנהל את המופע וזימן את גריינג'ר להעיד. הוא הושבע, ונורם עבר איתו על פרטי המעצר של ג'ין.

באותו ערב הוא עבר ברחוב 37 פינת לקסינגטון וראה את ג'ין עומדת מחוץ למכון עיסוי עם שקית ביד. גריינג'ר ידע שיש לה הרשעות קודמות על שידול, מפעם. הוא עצר, ניגש אליה, הציג את עצמו והראה לה את התג שלו. לדבריו, בשלב הזה הוא ראה ציוד לשימוש בסמים מבצבץ מפתח שקית הנייר החומה של ג'ין.

"באיזה ציוד לשימוש בסמים מדובר?" שאל נורם.

"קשית לשתייה. מכורים משתמשים בזה כדי להסניף. ראיתי אותה, ברורה כשמש, מבצבצת מתוך השקית שלה," אמר גריינג'ר.

השופט פארקס לא הופתע, ובכל זאת הוא גלגל את עיניו. תאמינו או לא, בששת החודשים האחרונים חצי תריסר גברים שחורים צעירים נעצרו והוחזקו על ידי משטרת ניו יורק על החזקת ציוד לשימוש בסמים כי היתה ברשותם קשית, מאלה שבדרך כלל נעוצות בפחית או בכוס חד-פעמית.

"ומה עשית?" אמר נורם.

"מבחינתי, אם אני רואה ציוד על בן אדם - זאת עילה סבירה. גברת מארי הורשעה בעבר בעבירות סמים, אז ערכתי חיפוש בשקית שלה ומצאתי בתוכה את הסמים. חמש שקיות קטנות של מריחואנה בתחתית. אז עצרתי אותה."

נשמע כאילו ג'ין הולכת לכלא. עבירת סמים שנייה בתוך שנים-עשר חודשים. הפעם היא לא תקבל תקופת מבחן. היא עמדה לחטוף שנתיים עד שלוש בפנים. למעשה, נזכרתי שהיא כבר ישבה בכלא על אותה עבירה. אחרי המעצר היא ישבה שלושה שבועות בכלא לפני שהצלחתי לשכנע משחרר בערבות לשלם בשבילה.

שאלתי את ג'ין על המעצר. היא אמרה לי את האמת. ג'ין תמיד אמרה לי את האמת. הבלש גריינג'ר עצר לידה כי חיפש קצת אקשן בחינם במושב האחורי של המכונית שלו. ג'ין אמרה לו שהיא כבר לא בעסקי הזנות. אז גריינג'ר יצא מהמכונית, תפס את השקית שלה וכשראה את הסמים, חישב מסלול מחדש. הוא אמר לה שהוא רוצה חמישה-עשר אחוז מהרווחים שלה מעתה והלאה, אחרת הוא עוצר אותה במקום.

ג'ין אמרה לו שהיא כבר משלמת עשרה אחוזים לשני שוטרי הסיור מרובע 17, ועכשיו היא רואה שהם לא ממש עושים את העבודה שלהם. השוטרים האלה הכירו את ג'ין, ולא היתה להם שום בעיה להעלים עין. למרות הרקע שלה, ג'ין היתה פטריוטית. היא מכרה מריחואנה אמריקאית במאה אחוז ישר מחווֹת הגידול המורשות בוושינגטון. רוב לקוחותיה היו קשישים שעישנו כדי לשכך את כאבי דלקת המפרקים שלהם או לטיפול בגלאוקומה. הם היו לקוחות קבועים והם לא עשו בעיות. ג'ין אמרה לגריינג'ר להתחפף, אז הוא עצר אותה והמציא סיפור שלם.

כמובן, לא יכולתי להוכיח שום דבר מכל זה בבית המשפט. ולא היתה לי שום כוונה לנסות.

כשנורם התיישב, קמתי על רגלי, כחכחתי בגרוני וסידרתי את העניבה. עמדתי בפישוק ברוחב הכתפיים, לגמתי מים וייצבתי את עצמי. נראיתי נינוח - מוכן להתדיין עם גריינג'ר לפחות שעה-שעתיים. לקחתי דף מהתיקייה שעל השולחן שלי והצגתי לגריינג'ר את שאלתי הראשונה.

"אדוני הבלש, בהצהרה שלך ציינת שהנאשמת החזיקה את השקית ביד ימין. ידוע לנו שמדובר בשקית נייר חומה גדולה. קשה להחזיק אותה ביד אחת. אני מניח שהיא החזיקה את השקית בידיות שבחלקה העליון. אני צודק?"

גריינג'ר הסתכל עלי כמו על מישהו שמבזבז את זמנו היקר בשאלות בנאליות ומטופשות. הוא הנהן וחיוך הזדחל אל זווית פיו.

"כן, היא החזיקה את השקית בידיות," הוא אמר. אחר כך הוא הביט בביטחון אל שולחן התביעה, להראות שהוא שולט בפרטים: נראה שנורם וגריינג'ר שוחחו ביניהם באריכות על השימוש החוקי בקשיות כהכנה לשימוע. גריינג'ר התכונן לזה. הוא ציפה ממני לוויכוח סוער על הקשית, ואם היא שימשה רק לשתייה - בלה, בלה, בלה.

התיישבתי בלי לומר מילה נוספת. שאלתי הראשונה היתה גם האחרונה.

ראיתי שגריינג'ר מביט בי בחשדנות, כאילו הרגיש שכייסו אותו כרגע, אבל לא היה בטוח. נורם אישר שאינו מעוניין לחקור את העד שוב. הבלש גריינג'ר ירד מדוכן העדים וביקשתי מנורם למסור לי שלושה מוצגים.

"כבודו, מוצג מספר אחת בתיק הזה הוא השקית. השקית הזאת," אמרתי והרמתי באוויר שקית ראיות שקופה וסגורה הרמטית ובתוכה שקית נייר חומה עם הלוגו של מקדונלד'ס מלפנים. התכופפתי ולקחתי שקית מקדונלד'ס משלי. הרמתי אותה באוויר לצורך ההשוואה.

"השקיות האלה זהות בגודלן. העומק של השקית הזאת הוא שלושים וחמישה סנטימטרים. קיבלתי אותה היום עם ארוחת הבוקר שלי," אמרתי.

הנחתי את שתי השקיות ולקחתי את המוצג הבא.

"זוהי תכולת השקית של הנאשמת, שנלקחה מהלקוחה שלי בליל מעצרה. מוצג מספר שתיים."

בתוך שקית הראיות השקופה היו חמש חבילות קטנות של מריחואנה. כל החמש יחד לא מילאו קערה של דגני בוקר.

"מוצג מספר שלוש הוא קשית סטנדרטית לשתייה ממקדונלד'ס. אורכה של הקשית עשרים סנטימטרים," אמרתי והרמתי את הקשית באוויר. "זו קשית זהה שלקחתי משם היום בבוקר." הרמתי את הקשית שלי והנחתי אותה על השולחן.

הכנסתי את המריחואנה לשקית שלי ממקדונלד'ס והרמתי אותה באוויר מול השופט. אחר כך לקחתי את הקשית, החזקתי אותה במאונך ושמטתי אותה לשקית ביד אחת. בידי השנייה החזקתי בידיות של השקית.

הקשית נעלמה מן העין.

הושטתי את השקית לשופט. הוא הביט בה, הוציא את הקשית ושמט אותה בחזרה פנימה. הוא חזר על הפעולה כמה פעמים ואפילו העמיד את הקשית במאונך בתוך השקית, מעל שקיות המריחואנה. הקשית עדיין היתה שבעה-שמונה סנטימטרים מתחת לשולי השקית. ידעתי את זה כי התאמנתי בעצמי.

"כבודו, תתקן אותי הקצרנית אם אני טועה, אבל ברשומות שלי כתוב שעדותו של הבלש גריינג'ר בקשר לקשית היא: 'ראיתי אותה, ברורה כשמש, מבצבצת מתוך השקית שלה.' ההגנה מסכימה כי ייתכן שהקשית תהיה גלויה לעין אם חלקה העליון של השקית מקופל. עם זאת, הבלש גריינג'ר אישר בעדותו כי הלקוחה שלי החזיקה את השקית בידיות. זהו, כבודו, הקש ששבר את גב הגמל - אם יורשה לי לומר."

השופט פארקס הרים את ידו. הוא שמע מספיק. הוא נע בכיסאו והפנה את תשומת לבו אל נורם.

"מר פולקס, בחנתי את השקית הזאת ואת הקש יחד עם הפריטים עצמם שנמצאו בתחתית השקית. לא השתכנעתי כי הבלש גריינג'ר היה יכול לראות קשית מבצבצת מתוך השקית הזאת. על כן, לא היתה לו עילה סבירה לערוך חיפוש, וכל הראיות שנאספו כתוצאה מהחיפוש אינן קבילות בבית המשפט. כולל הקשית. אני מודאג, בלשון המעטה, מהאופנה החדשה בקרב שוטרים לסווג קשיות וחפצים תמימים אחרים כציוד לשימוש בסמים. כך או כך, אין בידיך ראיות המצדיקות מעצר, ואני מבטל את כל ההאשמות. אני בטוח שיש לך הרבה מה לומר לי, מר פולקס, אבל אין שום טעם - אני חושש שפשוט איחרת את המועד."

ג'ין חיבקה את צווארי וכמעט חנקה אותי. טפחתי על זרועה בעדינות, והיא שחררה אותי. אולי היא לא תרצה לחבק אותי כשתקבל ממני את החשבון. השופט ואנשי הצוות שלו קמו ויצאו מאולם המשפט.

גריינג'ר יצא בסערה ובדרך ירה בי באצבעו המורה. זה לא הזיז לי, אני רגיל לזה.

"אז מתי אפשר לצפות שתגיש ערעור?" אמרתי לנורם.

"בגלגול הבא," הוא השיב. "גריינג'ר לא סתם עוצר סוחרים זוטרים כמו הלקוחה שלך. בטח יש מאחורי המעצר הזה משהו אחר שאתה ואני לא נדע לעולם."

נורם ארז את הדברים שלו ויצא מהאולם בעקבות הלקוחה שלי. עכשיו רק רודי קארפ ואני נותרנו באולם. הוא מחא כפיים, ועל פניו היה מרוח חיוך שנראה אמיתי.

רודי קם ואמר, "כל הכבוד, זה היה... מרשים. אני צריך חמש דקות מזמנך."

"בשביל מה?"

"אני רוצה לדעת אם תהיה מעוניין להיות פרקליט משנה בתיק הרצח הכי גדול שהעיר הזאת ראתה אי-פעם."