הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
2
4
המורדת
דבורה פלדמן

המורדת

דבורה פלדמן

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
2
4

במקום 37 

22 

במקום 37 

22 

גודל (עמ'): 304
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

דבורה פלדמן נולדה בקהילה האולטרא-חרדית של חסידות סאטמר לאם שנטשה אותה בהיותה פעוטה ולאב רפה שכל. סבה וסבתה גידלו אותה לפי כל הכללים החמורים, ובעיקר: לא שואלים שאלות ולא קוראים ספרים חילוניים. אבל הילדה הסקרנית קראה ספרים בסתר והעזה לחלום על חיים אחרים.

המתח העולה בין תשוקותיה של דבורה לבין חובותיה כבת סאטמר נאמנה התפוצץ כאשר בגיל 17 היא התחתנה עם גבר צעיר שפגשה למשך 30 דקות בלבד לפני הנישואין, והתקשתה לאפשר את היחסים המיניים המלאים כנהוג לאחר החופה. קרובי משפחתה משני הצדדים האשימו וביישו אותה בפומבי, והיא מצאה את עצמה לכודה בנישואין כושלים מינית ורגשית.

אך רוחה לא נפלה. בהחבא נרשמה ללימודי ספרות באקדמיה, וכאשר בגיל 19 נולד לה ילד היא הבינה שלא רק עתידה שלה מונח על כף המאזניים, אלא גם העתיד של בנה, ולמרות כל המכשולים היא התגרשה מבעלה, עזבה את הקהילה, והיום חיה בניו יורק עם בנה ולומדת עוד ועוד על הספרים שעליהם תמיד חלמה.

בספר המורדת מגוללת דבורה פלדמן בת ה־25 את סיפורה האישי בגילוי לב מלא רגש, ולא חוסכת פרטים ותיאורים, כולל מעורבות בני משפחתה בחייה מאז ילדותה, חוויית המקווה המרתיעה, וקשיי הקשר המיני עם בעלה. סיפורה המרתק מעלה דמות של אישה צעירה אמיצה וחכמה ומאפשר הצצה נדירה לחיי הקהילה החרדית הסגורה.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-638-8
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: דבורה פלדמן
  • תורגם ע"י: צילה אלעזר

1

בחיפוש אחרי הכוח הסודי שלי

מטילדה השתוקקה שהוריה יהיו טובים ואוהבים ומבינים ומכובדים ואינטליגנטים. העובדה שהם לא היו שום דבר מכל אלה, היתה משהו שהיא נאלצה להשלים איתו...

ובהיותה קטנה מאוד וצעירה מאוד, הכוח היחיד שהיה למטילדה ולא לאיש ממשפחתה היה כוח־המוח.

— מתוך מטילדה, מאת רואלד דאל

אבי אוחז בידי שעה שהוא מתעסק במפתחות המחסן. הרחובות ריקים משום מה ודוממים ברובע התעשייתי של ויליאמסבורג. בשמי הערב זוהרים הכוכבים במעומעם. בקרבת מקום רוחשות מכוניות שחולפות מדי פעם בכביש המהיר. אני מביטה מטה בנעלי העור המבריקות שלי, המתופפות בחוסר סבלנות על המדרכה, ונושכת את שפתי העליונה כדי לעצור את הדחף לקפוץ פנימה. אני שמחה להיות כאן, לא כל שבוע לוקח אותי טאטע איתו.

אחת העבודות המזדמנות של אבי היא להדליק את התנורים במאפיית הבייגל הכשרה אחרי צאת השבת. כל בית עסק יהודי חייב לשבות מעבודה במשך השבת, ועל פי הדין, יהודי הוא שצריך להניע שוב את העניינים לפעולה. אבי מתאים בקלות לתפקיד שהדרישות בו פשוטות כל כך. הפועלים הגויים כבר עובדים כשהוא מגיע לשם, מכינים את הבצק, מגלגלים אותו לצורה של לחמניות וכיכרות, וכאשר אבי עובר דרך המחסן רחב הידיים ומרים את המתגים, מתחיל המהום ורשרוש וצובר תנופה בעת שאנחנו עוברים דרך החדרים הגדולים. זה אחד מאותם השבועות שהוא לוקח אותי איתו, ואני מתרגשת מכל המהומה הזאת ויודעת שאבי עומד במרכזה, שהאנשים האלה חייבים לחכות לו שיגיע לפני שהעסקים יוכלו להימשך כרגיל. אני מרגישה חשובה רק מהידיעה שגם הוא חשוב. הפועלים מהנהנים אליו כשהוא עובר, מחייכים גם אם הוא מאחר, והם טופחים לי על הראש בידיים נתונות בכפפות מקומחות. כשאבי מסיים את תפקידו בחלק האחרון, המפעל כולו פועם בצלילים של מכונות בחישה וחגורות מסוע. רצפת המלט רוטטת קלות למדרך רגלי. אני מתבוננת במגשים המחליקים אל תוך התנורים ויוצאים מהצד האחר עם לחמניות זהובות בוהקות, מסודרות כולן בשורה, בעת שאבי מגלגל שיחה עם הפועלים ובתוך כך נוגס בקיכְל ביצים.

בָּאבֶּע, סבתא, אוהבת קיכְל ביצים. אנחנו תמיד מביאים לה כמה עוגיות כאלה אחרי ההליכות שלנו למאפייה. בחדר הקדמי של המחסן יש מדפים עמוסים תיבות ארוזות וחתומות של דברי מאפה שונים שמוכנים למשלוח בבוקר, ובדרכנו החוצה ניקח איתנו רבים ככל שנוכל לשאת. ישנן שם הקאפּקייקס הכשרות המפורסמות, הבזוקות בגרגרי סוכריות בשלל צבעים; כיכרות בּבּקה, עוגות השמרים שבקינמון ובטעם שוקולד; עוגת שבע השכבות הכבדה ועתירת המרגרינה; העוגיות הזעירות בשחור־לבן שאני אוהבת לאכול מהן רק את החלק של השוקולד. מה שאבי בוחר בדרכו החוצה יגיע אל בית סבתי אחר כך, יוטל על השולחן בחדר האוכל כמו שלל ואני אוכל לטעום מהכול.

היש משהו שישווה לעושר שכזה, לשפע כזה של דברי מתיקה ומרקחות הפזורים על מפת שולחן דמשקאית כמו מוצרים במכירה פומבית? הערב אירדם בקלות עם טעמו של הזיגוג שנשאר בחריצים בין שיני, ועם הפירורים שיימסו בכיסי לחיי.

זה אחד הרגעים הטובים המעטים שאני יודעת עם אבי. על פי רוב הוא נותן לי סיבות מעטות מאוד להיות גאה בו. בבתי השחי של החולצות שלו יש כתמים צהובים אף על פי שבּאבּע דואגת לרוב הכביסה שלו, והחיוך שלו רחב מדי ומטופש, כזה של ליצן. כשהוא בא לבקר בבית של בּאבּע, הוא מביא לי שלגונים מתוצרת קליין טבולים בשוקולד, ומביט בי בריכוז כשאני אוכלת את זה, מתוך ציפייה לדברי ההערכה שלי. זה מה שנקרא להיות אבא, הוא ודאי חושב לספק לי פינוקים. אחר כך הוא הולך באותה פתאומיות שבא, הלאה, אל עוד אחד מ"הסידורים" שיש לו לעשות.

אנשים מעסיקים אותו מתוך רחמים, אני יודעת. הם שוכרים את שירותיו כנהג שיסיע אותם, כשליח למסירת חבילות, כל דבר שנראה להם שהוא מסוגל לבצע בלי לעשות שגיאות. הוא לא מבין את זה. הוא חושב שהוא עושה שירותים חשובים.

אבי עושה הרבה שליחויות, אבל הוא מרשה לי להשתתף רק בנסיעות המזדמנות למאפייה, ולנדירות יותר שהוא עושה לנמל התעופה. הנסיעות לנמל התעופה מסעירות יותר, אבל כאלה יש רק שתיים בשנה. אני יודעת שזה נשמע מוזר שאני נהנית מעצם הביקור בנמל התעופה, כשאני יודעת שלעולם לא אעלה על מטוס, אבל אני אוהבת לעמוד ליד אבי כשהוא מחכה למי שהוא אמור לקחת משם, ולהתבונן בהמוני האדם נחפזים לפה ולשם עם המזוודות חורקות מאחוריהם, בידיעה שכולם נוסעים לאיזשהו מקום, שיש להם יעד ברור ומוחלט. איזה עולם מופלא הוא זה, אני חושבת בלבי, שציפורים יורדות בו אל הקרקע לרגע קצר לפני שהן מופיעות שוב, כבמטה קסם, בנמל תעופה אחר, אי־שם בחציו האחר של כדור הארץ. אילו ניתן לי להביע משאלה, הייתי מבקשת להיות תמיד בנסיעות, מנמל תעופה אחד לאחר, להיות חופשייה מהכלא שבישיבה במקום אחד.

אחרי שאבי מוריד אותי בבית, יכול לעבור זמן לא מועט עד שאראה אותו שוב אלא אם אני נתקלת בו ברחוב, ואז אסתיר את פני ואעמיד פנים שאינני רואה אותו, כדי שהוא לא יקרא לי לגשת אליו ויציג אותי בפני מי שהוא מדבר איתו. אני לא יכולה לשאת את הרחמנות הסקרנית שאנשים מגלים כלפי כשנודע להם שאני הבת שלו.

"אז זאת המֵיידָלע שלך?" הם אומרים במתיקות מתנשאת וצובטים לי את הלחי או מרימים לי את הסנטר באצבע מעוקלת. הם בוחנים אותי היטב, מחפשים סימן כלשהו שאני באמת צאצאית של האיש הזה, כדי שיוכלו לומר אחר כך, נֶעבֶּעך, מסכנה קטנה, היא אשמה שהיא נולדה? רואים בפנים שלה שהיא לא לגמרי פה."

בּאבּע היא האדם היחיד שחושב שאני מאה אחוז לגמרי כאן. אצלה אפשר לראות שהיא בכלל לא מפקפקת בכך. היא לא שופטת אנשים. היא גם אף פעם לא הסיקה מסקנות בעניין של אבא שלי, אבל אולי זאת היתה רק הכחשה. כשהיא מספרת על אבא שלי עת היה בגילי, היא מציירת אותו כשובב חביב. הוא תמיד היה רזה מדי, ולכן היא ניסתה כל דבר כדי לשכנע אותו לאכול. הוא קיבל מה שהוא רצה, רק לא רשות לעזוב את השולחן לפני שהצלחת שלו תהיה ריקה. פעם הוא קשר את הפּולקֶע שלו לחוט ושלשל אותו מהחלון לחתולים שבחצר, כדי שלא יצטרך להישאר תקוע ליד השולחן שעות ארוכות בזמן שכולם כבר יצאו החוצה לשחק. כשבּאבּע חזרה הוא הראה לה את הצלחת הריקה, והיא שאלה, "איפה העצמות? לא אוכלים גם את העצמות." ככה זה נודע לה.

רציתי להעריץ את אבי על הרעיון הגאוני שלו, אבל בועת הגאווה שלי התפקעה כשבּאבּע סיפרה לי שהוא אפילו לא היה פיקח מספיק לחשוב על משהו מראש, למשוך את החוט בחזרה כדי שיוכל להניח שוב על הצלחת עצמות שזה עתה כורסמו. בגיל אחת־עשרה הייתי שמחה מאוד לשמוע על ביצוע ממולח יותר של מה שיכלה להיות תוכנית מצוינת.

כשהיה בגיל ההתבגרות פג הקסם משובבותו התמימה. הוא לא היה מסוגל לשבת בשקט בישיבה, ולכן שלח אותו זיידע למחנה העבודה של גרשום פלדמן באַפּסטֵייט ניו יורק, שבו ניהלו ישיבה לילדים בעייתיים משהו שהיה כמו ישיבה רגילה, אלא שהחטיפו שם מכות על התנהגות לא נאותה. המסגרת הזאת לא ריפאה את התנהגותו המוזרה של אבי.

אולי תימהונות אצל ילד נסלחת בקלות, אבל מי יכול להסביר מבוגר שאוגר עוגות במשך חודשים עד שריח העובש הוא בלתי־נסבל? מי יכול לתרץ שורה של בקבוקים במקרר, שכל אחד מהם מכיל אנטיביוטיקה ורודה של ילדים, שאבי מתעקש לבלוע ממנה כל יום נגד מחלה בלתי־נראית כלשהי ששום רופא לא מצליח לזהות?

בּאבּע עדיין משתדלת לטפל בו. היא מבשלת בשר בקר במיוחד בשבילו, על אף שזיידע לא אוכל בשר מאז הסקנדל שהיה לפני עשר שנים, כשהתברר שמקצת הבשר הכשר לא היה כשר כלל. בּאבּע עדיין מבשלת בשביל כל בניה, גם הנשואים שבהם. יש להם עכשיו נשים שיכולות לדאוג להם, אבל הם עדיין באים אליה לארוחה העיקרית, ובּאבּע מתנהגת כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. כל לילה, בשעה עשר, היא מנגבת את דלפקי המטבח ומכריזה בצחוק ש"המסעדה" סגורה.

גם אני אוכלת אצלה, ואני אפילו ישנה אצלה רוב הזמן, כי אמי כבר לא בסביבה ועל אבי אי־אפשר לסמוך שידאג לי. אני זוכרת, שכשהייתי קטנה מאוד קראה לי אמי ספרים לפני השינה, סיפורים על תולעים רעבות ועל קליפורד הכלב האדום הגדול. בבית של בּאבּע הספרים היחידים הם ספרי תפילה. לפני שאני שוכבת לישון אני אומרת תפילת "שמע".

הייתי רוצה לקרוא שוב ספרים, כי הם הזיכרונות המאושרים היחידים שיש לי, הספרים שקראו לי, אבל האנגלית שלי לא כל כך טובה, ואין לי שום דרך להשיג ספרים בכוחות עצמי. אז במקום זאת אני מזינה את עצמי בקאפקייקס מ"בַּייגלס" ובקיכלאך ביצים. בּאבּע כל כך נהנית ומתלהבת מאוכל, שאני לא יכולה שלא להיסחף בהתלהבות שלה.

המטבח של בּאבּע הוא כמו מרכז העולם. שם מתכנסים כולם לפטפט ולרכל בזמן שבּאבּע יוצקת מצרכים למיקסר החשמלי או בוחשת בסירים שלעולם עומדים על הכיריים. שיחות רציניות מתנהלות עם זיידע מאחורי דלתות סגורות, אבל בחדשות טובות משתפים תמיד את האחרים במטבח. מאז עמדתי על דעתי נמשכתי אל החדר הקטן הספון אריחים לבנים והמעורפל לא פעם מאדי בישול. כזאטוטה הייתי יורדת בזחילה בגרם המדרגות מהדירה שלנו שבקומה השלישית אל המטבח של בּאבּע בקומה השנייה, ומתקרבת בזהירות ברגלי התינוקת השמנמנות שלי במורדה של כל מדרגה מצופה לינוליאום, בתקווה שפרס בצורת ג'לי בטעם דובדבן יצפה לי בסוף עמלי.

המטבח הוא המקום שבו הרגשתי תמיד בטוחה. מפני מה אינני יכולה להגדיר בדיוק, אלא רק לומר שבמטבח לא חשתי את התחושה המוכרת הזאת, שאני כאילו תועה בארץ זרה, היכן שאיש אינו יודע מי אני ואיזו שפה אני מדברת. במטבח הרגשתי כאילו הגעתי למקום שממנו באתי, ולא רציתי כלל שימשכו אותי בחזרה אל הכאוס.

בדרך כלל אני מתכרבלת על שרפרף העור הקטן שתחוב בין השולחן למקרר, מתבוננת בבּאבּע בוחשת את העיסה לעוגת שוקולד, ומחכה לכף הבחישה שאני תמיד מקבלת לליקוק. לפני שבת בּאבּע דוחסת בכף עץ למטחנת הבשר כבדי עוף שלמים, מוסיפה מדי פעם חופן בצלים מושחמים ומחזיקה מתחת למטחנה קערה שתקלוט את מחית הכבד הטחון שנפלטת מפתח המטחנה. לפעמים, בבוקר, היא בוחשת בסיר קקאו הולנדי משובח וחלב מלא, מרתיחה עד לבועות, ומגישה משקה שוקולד עשיר, כהה וחם שאני ממתיקה בקוביות סוכר. הביצים המקושקשות שהיא עושה שוחות בחמאה. הבּוּנדאשׁ שלה, הגרסה ההונגרית של לחם מטוגן, תמיד פריך ומושחם להפליא. אני אוהבת להתבונן בה מכינה אוכל אף יותר מאשר לאכול אותו. אני אוהבת איך שהבית נמלא בניחוחות. הם נישאים לאיטם בחלל הדירה, נכנסים אל כל חדר בזה אחר זה, כמו רכבת עדינה של ריחות. אני מתעוררת בבוקר בחדרי הקטן, הנמצא הרחק בקצהו האחר של הבית, ומרחרחת בציפייה ובניסיון לנחש מה מכינה בּאבּע באותו יום. היא תמיד מתעוררת מוקדם מאוד, ותמיד, כשאני פוקחת את עיני, ההכנות של מאכל זה או אחר כבר בעיצומן.

אם זיידע לא בבית, בּאבּע שרה. היא מזמזמת נעימות, בלי מילים, בקולה הדק והנעים, שעה שהיא מטילה גוש רך של מרגרינה אל קערת פלדה מבהיקה. זה ואלס וינאי, היא אומרת לי, או רפסודיה הונגרית. נעימות מילדותה, היא אומרת, זיכרונותיה מבודפשט. כשזיידע חוזר הביתה היא מפסיקה לזמזם. אני יודעת שלנשים אסור לשיר, אבל לפני בני המשפחה מותר. ובכל זאת זיידע מעודד זמרה רק בשבת. מאז שנחרב בית המקדש, הוא אומר, אנחנו לא אמורים לשיר ולא להאזין למוזיקה, אלא רק באירועים מיוחדים. לפעמים בּאבּע לוקחת את הטייפרקורדר הישן שאבי נתן לי, ומשמיעה שוב ושוב קלטת מהמוזיקה של חתונת בן דודי, בקול נמוך, כדי שהיא תוכל לשמוע אם מישהו בא. היא מכבה את המכשיר לשמע רמז של צליל חריקה שמגיע מהכניסה.

אבא שלה היה כהן, היא מזכירה לי. הוא יכול לשחזר את מורשתו מאז הכוהנים של בית המקדש. הכוהנים נודעים כמי שניחנו בקולות עמוקים ויפים. זיידע לא יכול להשמיע שום נעימה אפילו יהיו חייו תלויים בכך, אבל הוא אוהב לשיר את השירים שאביו נהג לשיר פעם, באירופה, את זמירות השבת המסורתיות שקולו השטוח מעוות לנהימות צורמות. בּאבּע מנענעת בראשה ומחייכת לשמע הניסיונות האלה שלו. היא ויתרה על הרצון להצטרף אליו זה כבר. בגלל זיידע כולם מזייפים, סלסוליו מבליעים את קולו של כל אחד אחר, עד שאי־אפשר לזהות עוד את הנעימה. רק אחד מבניה ירש את קולה, אומרת בּאבּע. השאר דומים לאביהם. אני אומרת לה שאני נבחרתי לשיר סולו במקהלת בית־הספר, שאולי בכל זאת ירשתי את קולי החזק והצלול מהמשפחה שלה. אני רוצה שהיא תהיה גאה בי.

בּאבּע אף פעם לא שואלת איך הולך לי בבית הספר. היא לא מטרידה את עצמה בפעילויות שלי. זה כמעט כאילו שהיא לא רוצה להכיר אותי כמות שאני באמת. היא ככה עם כל אחד. אני חושבת שזה מפני שכל המשפחה שלה נרצחה במחנות הריכוז, ולא נותר לה כוח להיקשר רגשית לאנשים.

כל מה שמדאיג אותה הוא אם אני אוכלת מספיק. די פרוסות לחם שיפון מרוחות בשכבה עבה של חמאה, די צלחות מלאות במרק ירקות עשיר, די ריבועים של שטרודל תפוחי עץ לח ובוהק. נראה כאילו בּאבּע מניחה לפני אוכל כל הזמן, אפילו ברגעים הכי לא מתאימים. טעמי מההודו הצלוי הזה בארוחת הבוקר. נסי את סלט הכרוב הזה באמצע הלילה. מה שהיא מכינה במטבח, זה כל מה שיש. אין שום שקיות של צ'יפס במזווה ואפילו לא אריזות של דגני בוקר. כל מה שמוגש בבית של בּאבּע מוכן בידיה בלבד.

זיידע הוא מי ששואל אותי על בית הספר, אבל בעיקר כדי לוודא שאני מתנהגת יפה. הוא רוצה רק לשמוע שאני מתנהגת יפה, כדי שאיש לא יגיד שיש לו נכדה לא צייתנית. בשבוע שעבר, לפני יום כיפור, הוא יעץ לי לכפר על מעשי כדי שאוכל להתחיל את השנה מחדש, ואהפוך כבמטה קסם לילדה שקטה ויראת שמים. זה היה הצום הראשון שלי. אף שעל פי התורה אהיה אישה בגיל שתים־עשרה, אתחיל לצום, כמו בנות אחרות, בגיל אחת־עשרה, רק כדי להתנסות. עולם שלם של דינים חדשים מצפה לי כשאעבור את הגשר מילדות לבגרות. השנה הבאה תהיה מעין נסיעת הרצה.

נשארו רק עוד כמה ימים עד החג הבא, סוכות. זיידע זקוק לי שאעזור לו לבנות את הסוכה שכולנו נסעד בה במשך שמונת ימי החג. כדי להניח את סכך החִזרן הוא צריך שמישהו יושיט לו כל ענף בזמן שהוא עומד על השלב הכי גבוה בסולם ומגלגל את הענפים הכבדים למקום מעל קורות העץ שהוא חיבר קודם במסמרים. הזיזים מקשקשים בקול בזמן שכל אחד מהם נכנס למקומו. איכשהו תמיד אני מוצאת את עצמי בסופו של דבר בתפקיד הזה, שיכול לשעמם מאוד אחרי שעות של עמידה לרגלי הסולם, כשצריך למסור כל ענף בנפרד לידיים של זיידע.

אבל כך אני מרגישה שאני מועילה במשהו. אף על פי שהענפים הם בני עשר שנים לפחות ונחו במחסן שבמרתף כל השנה, יש להם ריח רענן ומתוק. אני מגלגלת אותם קדימה ואחורה בין כפות ידי, והם צוננים למגע, ממורקים עד ברק משנים של שימוש. זיידע מרים כל אחד לאט ובתנועה מכוונת. אין הרבה מטלות של בית שזיידע מוכן לקבל על עצמו, אבל הוא מוכן להקדיש זמן לכל עבודה שקשורה להכנות לקראת החגים. סוכות הוא אחד החגים החביבים עלי, כי מבלים בו בחוץ, במזג אוויר צונן של סתיו. כשהימים מתחילים להתקרר, אני סופגת כל שארית של אור שמש במרפסת של בּאבּע, גם אם עלי להתעטף בכמה וכמה סוודרים כדי להרחיק את הצינה. אני שוכבת על מיטה שהותקנה משלושה כיסאות עץ, מפנה את פני אל השמש שקרניה עוברות באקראי דרך הסמטה הצרה המפרידה בין קבוצת בתי שיכון שניצבים גב אל גב. אין דבר שמרגיע אותי יותר מליטופה של שמש סתיו חיוורת על עורי, ואני משתהה עד שהקרניים מציצות חלושות מעל האופק המאובק והקדורני.

 

סוכות הוא חג ארוך, אבל בתוכו יש ארבעה ימים שהם במידה מסוימת ימי חול. בימי חול המועד האלה מותר לנסוע ולהוציא כסף, ומבלים אותם בדרך כלל כמו ימים רגילים בשבוע, רק שלעבוד אסור, ולכן רוב האנשים יוצאים אז לטיולים. בני הדודים שלי תמיד נוסעים לאן שהוא בחול המועד, ואני בטוחה שבסוף אמצא את עצמי נגררת עם כמה מהם. בשנה שעברה נסענו לקוני איילנד. השנה מימי אומרת שנלך להחליק על הקרח בפארק.

מימי היא אחת מבני הדודים שנחמדים אלי. אני חושבת שזה מפני שאביה גרוש. עכשיו אמהּ נשואה למישהו אחר שאינו מהמשפחה שלנו, אבל מימי עדיין באה הרבה לבית של בּאבּע כדי לראות את אביה, דודי סינֵי. לפעמים אני חושבת שהמשפחה שלנו מחולקת לשני חצאים, אלה עם הבעיות בצד אחד והאנשים המושלמים בצד האחר. רק אלה עם הבעיות מוכנים לדבר איתי. אבל זה לא משנה, כי עם מימי כל כך נחמד להיות. היא לומדת בבית־ספר תיכון ומרשים לה לנסוע לבד, יש לה שיער בצבע דבש והיא עושה פֶן מסלסל.

אחרי יומיים מעצבנים של עזרה לבּאבּע להגיש את ארוחות החג, לשאת את מגשי האוכל מהמטבח לסוכה ובחזרה, מגיע סוף־סוף חול המועד. מימי באה לקחת אותי בבוקר. אני לבושה ומוכנה, לאחר שמילאתי את הוראותיה בדיוק. גרבונים עבים וזוג גרביים מעליהם, סוודר עבה מעל החולצה כדי שיהיה לי חם, כסיות תפוחות לידיים, וגם כובע. אני מרגישה נפוחה וגמלונית, אבל מוכנה היטב. מימי לובשת מעיל צמר שחור והדור עם צווארון קטיפה וכפפות קטיפה, ואני מקנאה באלגנטיות שלה. אני, עם הידיים המשוכות כלפי מטה מכובד הכסיות, נראית כמו קוף מגוחך.

החלקה על הקרח היא דבר קסום. בהתחלה אני מתנדנדת בחוסר יציבות על מחליקיים שכורים, נאחזת חזק בקיר הזירה כשאני עושה את דרכי סביבה, אבל אני תופסת את העסק די מהר, וברגע שזה קורה אני טסה. אני צוברת תנופה בכל תנועה של רגל ואחר כך עוצמת את עיני בהחלקה הזורמת שבאה אחרי כן, מקפידה לשמור על גֵו זקוף, כמו שמימי אמרה לעשות. מעולם לא הרגשתי כל כך חופשייה.

אני שומעת קול של צחוק, אבל הוא נשמע מרוחק, נבלע ברשרוש של האוויר שמצליף על אוזני. צליל המחליקיים המגרדים את משטח הקרח הוא הרם ביותר, ואני אובדת בקצבו. תנועותי מתחילות לחזור על עצמן והופכות למשהו דומה לטראנס, ואני חושבת שהלוואי והחיים היו כאלה כל הזמן. בכל פעם שאני פוקחת את עיני, אני מצפה למצוא את עצמי במקום אחר.

שעתיים חולפות ואני נוכחת לדעת שאני גוועת ברעב. זה סוג חדש של רעב, אולי הרעב שבא מעייפות מתוקה, והריקנות שבתוכי, בזו הפעם, נעימה. מימי הכינה לנו כריכים כשרים. אנחנו מתיישבות על ספסל מחוץ לזירה כדי לאכול אותם.

אני לועסת בהתלהבות את הטונה בלחם שיפון ובתוך כך מבחינה במשפחה יושבת ליד שולחן פיקניק לידנו, ובמיוחד בילדה שנראית בגילי. בניגוד לי היא לבושה כראוי להחלקה על קרח, עם חולצה קצרה הרבה יותר וגרבונים עבים בצבע זוהר. יש לה אפילו כיסויי אוזניים דמויי פרווה.

היא רואה אותי מביטה בה ומחליקה מהספסל. היא מושיטה אלי כף יד סגורה, וכשהיא פותחת אותה, אני רואה שיש בה ממתק עטוף בנייר כסף מבריק. אף פעם לא ראיתי ממתק כזה.

"את יהודייה?" אני שואלת, כדי לוודא שזה כשר.

"אה־הה," היא אומרת. "אני אפילו הולכת לבית־ספר עברי והכול. אני יודעת את האל"ף־בי"ת. קוראים לי סטפני."

אני לוקחת ממנה את הממתק בזהירות. זהו שוקולד וכתוב עליו "הֶרשי". הירש זה ביידיש "צבי". זה גם שם יהודי נפוץ של בנים. ה"יִ" שבסוף המילה משווה לשם צליל של חיבה. אני תוהה איזה מין בנאדם הוא הרשי. האם הילדים שלו גאים בו כשהם רואים את השם שלו מודפס על עטיפות של ממתקים? אילו רק היה לי מזל לאבא כזה. לפני שאני מספיקה לפתוח את עטיפת השוקולד כדי לראות איך הוא נראה בפנים, אני מבחינה במימי היושבת על הספסל, פניה חמורות סבר והיא מנענעת בראשה מצד אל צד באזהרה.

"תודה," אני אומרת לסטפני ומאגרפת את ידי סביב חפיסת השוקולד עד שהיא נעלמת מן העין. היא מניפה את ראשה לאחור וחוזרת אל השולחן שלה.

"את לא יכולה לאכול את השוקולד," מכריזה מימי ברגע שסטפני יוצאת מטווח שמיעה. "זה לא כשר."

"אבל היא יהודייה! היא בעצמה אמרה לי! אז למה אני לא יכולה לאכול את זה?"

"כי לא כל היהודים שומרים על כשרות. ואפילו אלה שעושים את זה, הכשרות אצלם לא תמיד מספיקה. תראי, את רואה את הסימן על העטיפה? כתוב פה 1,OUD שזה אומר מחלבה כשרה. אבל זאת לא המחלבה חלב ישראל, וזה אומר שהחלב שבו הם משתמשים אינו בהשגחה הרבנית הראויה. זיידע יתעלף אם תביאי את הדבר הזה אליו הביתה."

1 ראשי תיבות של Orthodox Union Dairy הם הסמל המסחרי לזיהוי כשרותם של מוצרי חלב.

מימי לוקחת את חפיסת השוקולד מידי ומטילה אותה אל פח האשפה שלידנו.

"אקנה לך שוקולד אחר," היא אומרת. "אחר כך, כשנחזור. שוקולד כשר. את יכולה לאכול את הוופלה 'להיט'. את אוהבת את הוופלות האלה, נכון?"

אני מהנהנת, מפויסת. כשאני מסיימת לאכול את כריך הטונה, אני מביטה בהרהור בסטפני, שמבצעת קפיצות על רצפת הגומי. מחודי המחליקיים המשוננים שלה עולים קולות עמומים של חבטה בכל פעם שהיא נוחתת ביציבה מושלמת. איך את יכולה להיות יהודייה ולא לשמור על כשרות? אני תוהה בלבי. איך את יכולה לדעת את האל"ף־בי ועדיין לאכול שוקולד של "הרשי"? היא לא מבינה מה היא עושה?

 

לדודה חיה יש עכשיו הפרצוף הכי לא מרוצה. היא יושבת לידי בשולחן החג ומלמדת אותי לאכול מרק בלי להשמיע קולות של שאיבה. המבט הרושף שלה מפחיד דיו כדי שהשיעור יהיה מהיר ויעיל. אני חיה בפחד שאמשוך את תשומת לבה. תשומת הלב הזאת אף פעם אינה חיובית. דודה חיה עמדה תמיד מאחורי כל החלטה חשובה שנעשתה בקשר לחיי, גם אם אינני רואה אותה עוד לעתים קרובות. פעם גרתי אצלה, מיד אחרי שאמי עזבה לתמיד, כשהסתלקה בהונדה השחורה הקטנה שלה לעיניהם של כל דיירי הרחוב שתקעו את ראשיהם החוצה מהחלון כדי לצפות במחזה. היא היתה אולי האישה הראשונה בוויליאמסבורג שידעה לנהוג.

הייתי אומללה מאוד כשגרתי אצל דודתי חיה. היא היתה צועקת עלי בכל פעם שבכיתי, אבל ככל שניסיתי להפסיק, כן רבו הדמעות ובגדו בי. התחננתי לעבור לגור אצל בּאבּע, ואף שסבי וסבתי היו זקנים וגידול ילדים היה מזמן מאחוריהם, הרשו לי בסופו של דבר לחזור לגור איתם. זיידע עדיין מתייעץ עם חיה איך לחנך אותי, ואני תוהה מה עושה אותה למומחית, עם שלוש בנות שהורידו את הגרביים עם התפר ברגע שסיימו את הלימודים, ועברו לבורו־פארק אחרי שנישאו.

לפני סוכות שלחה אותי בּאבּע לדירה של חיה בקומה הרביעית לעזור לה לנקות את הבית לכבוד החג. חיה פיזרה מלכודות עכברים, כי למרות הביקור הדו־חודשי של המדביר, תמיד היתה לנו בעיה של עכברים, כמו לכל מי שגר בבניין ישן בוויליאמסבורג. חיה תמיד מורחת שכבות עבות של חמאת בוטנים על מגשים צהובים דביקים ומחליקה אותם מתחת לרהיטים. כשהגעתי לשם היא בדקה את כל המלכודות, ותמרנה בעזרת מטאטא מגש אחד ממקומו מתחת לתנור. ושם, בציוצים מכמירי לב ובפרכוסים נואשים, נח לו עכבר על המגש. ידעתי כי מרגע שהוא נדבק אי־אפשר בשום אופן להוריד אותו מהמגש, ובכל זאת השתוקקתי לפתרון רחום יותר, כמו כשתופסים חרק ומשחררים אותו לרחוב. אבל לפני שהספקתי להגיד מילה, הרימה חיה את המגש בשתי ידיים, קיפלה אותו לשניים בתנועה מהירה ועזה בין שתי כפות ידיה, ומחצה את העכבר למוות.

לרגע עמדתי שם פעורת פה. מעולם לא ראיתי מישהו נפטר מעכבר בהנאה כזאת. כשבּאבּע היתה מוצאת עכבר, הוא היה כבר בדרך כלל מת, והיא היתה עוטפת אותו בשקיות פלסטיק ומורידה אותו לפח האשפה בחצר הקדמית. לפני כמה חודשים פתחתי את אחת המגירות בשידה שלי ומצאתי משפחה של עכברים מקננת בין קפליו של סוודר שלי: תשעה יצורים ורדרדים, כל אחד בגודל של האגודל שלי, מתרוצצים שמחים וטובי לב באמצע תלולית של קרעי נייר כסף ונייר לבן שאמם סיפקה להם, כך הנחתי. הרשיתי להם להישאר שם שבוע בלי לספר לאיש על התגלית שלי. יום אחד הם נעלמו. ברוב טיפשותי הרשיתי לעכברים בוגרים אחרים להתרוצץ בחופשיות בביתנו, שעה שבּאבּע שברה כל הזמן את הראש איך להיפטר מהם.

זה לא שאני אוהבת עכברים. אני פשוט לא אוהבת להרוג דברים. זיידע חושב שחמלה כזאת כמו שיש לי איננה ראויה ואינה במקומה. הכוונה היא, שחמלה זה דבר טוב, אבל אני לא משתמשת בה נכון, או משהו כזה. אני מרגישה רע ביחס לדברים שאני לא אמורה להרגיש רע בגללם. אני צריכה להרגיש חמלה כלפי האנשים שמנסים לחנך אותי, הוא אומר. אני צריכה להתאמץ יותר כדי שהוא יהיה גאה בי.

אני חושבת שכל הדודות והדודים שלי נוהגים בקשיחות בילדים שלהם. הם גוערים בהם, מביכים אותם וצועקים עליהם. זה נקרא חינוך, גידול ילדים על פי התורה. אחריותם הרוחנית של ההורים היא שילדיהם יגדלו להיות יהודים יראי שמים ושומרי מצוות. לכן כל צורה של הטלת משמעת היא ראויה כל עוד היא מיועדת לתכלית הזאת. זיידע מזכיר לי לעתים קרובות שכאשר הוא מוכיח אחד מנכדיו בדברים קשים, זה רק מתוך תחושה של מחויבות. כעס אמיתי אסור, הוא אומר, אבל יש לזייף אותו לטובת החינוך. במשפחה הזאת אנחנו לא מחבקים ומנשקים. אנחנו לא מחמיאים זה לזה. במקום זאת אנחנו עוקבים זה אחר זה בקפידה, לעולם מוכנים להצביע על חולשה רוחנית או גופנית של מישהו מאיתנו. זוהי, אומרת חיה, חמלה חמלה שמכוונת לרווחתו הרוחנית של מישהו.

וחיה חרדה לרווחה הרוחנית שלי בחמלה רבה יותר מכל אחד אחר במשפחה שלי. בכל פעם שהיא מבקרת אצל בּאבּע היא עוקבת אחרי בעיני נץ, ומציינת כל כמה דקות מה אני עושה לא בסדר. לבי דופק במהירות כשאני לידה. הקצב שלו הולם בחוזקה באוזני, מבליע את צליל קולה. זה לא שאף אחד אחר במשפחה אינו מותח עלי ביקורת. דודה רייצ'ל תמיד מביטה בי כאילו יש לי לכלוך על הפנים ששכחתי לנקות, ודוד סיני מכה על ראשי כשאני עומדת בדרכו. אבל חיה מישירה בי מבט כשהיא מדברת אלי, ופיה נוקשה בהבעה קרובה לכעס שאני לא ממש מבינה. היא תמיד לבושה בחליפות ובנעליים יקרות תואמות, שהיא מצליחה איכשהו למנוע מלהתקמט או לקבל כתמים בזמן שהיא מגישה אוכל או מנקה אחרי הארוחה. וכשקורה שקצת מרק ניתז לי על הצווארון, היא מצקצקת בלשון בבוז. ואני מרגישה איכשהו שהיא נהנית מהפחד שהיא מעוררת בי. זה מקנה לה תחושה של כוח. אני חושבת שאיש מהאחרים לא שם לב למה שאני מרגישה כלפיהם, אבל היא יודעת שהיא מפחידה אותי, והיא אוהבת את זה. לפעמים היא אפילו מעמידה פנים של חביבות, ומדברת בקול שכולו נופת צופים, אבל הניצוץ שבעיני התכלת הצרות שלה אומר משהו אחר. היא שואלת אותי אם אני רוצה לעזור לה לאפות פאי דובדבנים, ואחר כך סוקרת אותי בעיניים בוחנות כשאני לשה את הבצק בקערת המתכת הגדולה, ומחכה למעידה הקטנה ביותר.

חיה היא הבלונדינית האמיתית היחידה במשפחה. יש לי שתי דודות אחרות שחובשות פאות בלונדיניות, אבל כולם יודעים שהשיער שלהן נהיה שטני זמן רב לפני שהן נישאו. רק לחיה יש הצבעים של בלונדינית אמיתית: עור בהיר, בגוון אחיד, ועיניים בצבע של קרח שנמהל בכחול. נדיר מאוד בוויליאמסבורג להיות בלונדיני טבעי, ואני יודעת שחיה מתפארת ביופייה. לפעמים אני סוחטת לימון על הראש ומורחת במיץ את קווצות השיער בתקווה שהן יבהירו, אבל שום שינוי לא נראה. פעם מרחתי קצת אקונומיקה על קווצת שיער אחת, וזה עבד, אבל פחדתי שאנשים ישימו לב כי זה בלט מדי. אסור לצבוע את השיער, ולא הייתי יכולה לשאת את הרכילות שהיתה מתגלגלת אילו חשד מישהו בתלתלי הזהב החדשים שלי.

חיה שכנעה את זיידע להרשות לה לקחת אותי לפסיכיאטר אחר. היינו כבר אצל שניים, שניהם יהודים אורתודוקסים עם מרפאות בבורו־פארק. הראשון אמר שאני נורמלית. השני סיפר לחיה כל מה שאמרתי לו, אז ננעלתי וסירבתי לדבר שוב עד שהוא הרים ידיים. עכשיו חיה אומרת שהיא תיקח אותי לרופאה.

אני מבינה למה אני צריכה לראות רופא של אנשים משוגעים. אני מניחה שגם אני אולי משוגעת. אני ממש מחכה ליום שבו אתעורר עם קצף בפה כמו אחות של סבתא שלי אסתר, שהיא אפילפטית. וחיה הרי רומזת שזה קיים במשפחה מהצד של אמא שלי. וברור שאני, עם הירושה הגנטית העגומה שלי, לא בדיוק יכולה לקוות לבריאות נפש. מה שאני לא מבינה הוא שאם הרופאים האלה יכולים לעזור, למה לא שלחו את ההורים שלי לרופא כזה? ואם כן, וזה לא עזר, אז למה שזה יעזור לי?

שמה של האישה הוא שפרה. יש לה גיליון נייר ועליו מפה שהיא קוראת לה אניאגרם. זאת רשימה של תשעה טיפוסים שונים של אישיות, והיא מסבירה לי שאדם יכול להיות אחד מסוגי האישיות האלה, אבל שבכל זאת יהיו לו "אגפים" באישיויות האחרות, כך שהוא יכול להיות מספר חמש, עם אגפים של ארבע ושש.

"הארבע הוא אינדיבידואליסט," היא אומרת לי. "וזה מה שאת."

כמה מהר היא הכניסה אותי לקופסה בעשר הדקות הראשונות של פגישתנו. והאם יש משהו פסול כל כך בלהיות אינדיבידואליסט, בלהיות עצמאי ופרטי, כפי שהיא אומרת? האם זאת הנוירוזה שחיה רוצה לגרש מתוכי, כדי שתוכל לעשות אותי דומה לה יותר: נוקשה, ממושמעת, ויותר מכול קונפורמיסטית?

אני יוצאת בסערה מהפגישה לפני הזמן. "הרופאה" ללא ספק תשתמש בכך כהוכחה שאני באמת בעיה טעונת פתרון, אישיות מופרעת שיש לסדרה מחדש. אני מתהלכת הלוך וחזור בשדרה השש־עשרה, מתבוננת בנשים ובנערות עורכות את קניותיהן לשבת. ריח של דג מלוח ישן נישא מהביבים המזוהמים ואני מעקמת את האף. אני לא מבינה מדוע אינני יכולה להיות כמו הנערות האחרות האלה, שהצניעות מושרשת בהן כל כך עד שהיא זורמת בעורקיהן. רואים שאפילו המחשבות שלהן דוממות ושקטות. אצלי אפשר לראות על הפנים כל מה שאני חושבת. וגם אם אני אף פעם לא אומרת בקול אילו מחשבות עוברות לי בראש, רואים שהן אסורות. לאמיתו של דבר, יש לי מחשבות אסורות ממש עכשיו. אני חושבת שבוויליאמסבורג לא מצפים לשובי אלא בעוד שעה וחצי, ובמרחק של כמה בלוקים בלבד צפונה נמצאת הספרייה הציבורית שעברתי לידה כל כך הרבה פעמים בעבר. כאן, בשכונה שאיש לא מכיר אותי, יהיה בטוח יותר בשבילי לחמוק לתוכה. אני לא צריכה לפחד כל כך שיזהו אותי.

בספרייה כל כך שקט ודומם שאני מרגישה שהמחשבות שלי מתרחבות בחלל שהתקרה הגבוהה מספקת. הספרנית מסדרת תצוגה באזור של הילדים, שהוא, תודה לאל, ריק. אני אוהבת את האזור של הילדים כי יש שם מקומות ישיבה, והספרים כבר נבחרו בשבילי. הספרניות תמיד מחייכות כשהן רואות אותי, ועידוד חשאי בעיניהן.

אני לא רשומה בספרייה, לכן אני לא יכולה לקחת איתי ספרים הביתה. הלוואי שיכולתי, כי כשאני קוראת אני מרגישה כל כך שמחה וחופשייה, שאני משוכנעת, שספרים, אילו רק יכולתי שיהיו לי כל הזמן, היו הופכים לנסבל כל דבר אחר בחיי.

לפעמים נדמה לי כאילו המחברים של הספרים האלה מבינים אותי, שכאשר הם כתבו את הסיפורים האלה הם חשבו עלי. איך עוד אפשר להסביר את קווי הדמיון ביני לבין גיבורי המעשיות של רואלד דאל: ילדים מסכנים ומפותחים לגילם שמשפחותיהם ובני גילם הרדודים בזים להם ומזניחים אותם?

אחרי שקראתי את ג'יימס והאפרסק הענק חלמתי שאני מתגלגלת ברחם של פרי מהגינה של בּאבּע. נדמה לי שבספרות ילדים, קורה אצל ילדים מוזרים ולא מובנים כמוני, שבשלב מסוים מופיע משהו כדי לשנות את חייהם, כדי להעביר אותם אל הארץ התחתונה הקסומה שהיא המקום שהם שייכים אליו באמת. ואז הם נוכחים לדעת שחייהם הישנים היו פשוט טעות, שהם היו מיוחדים כל הזמן ונועדו לדברים גדולים וטובים יותר. בסתר לבי גם אני מחכה ליפול לבור שייקח אותי לארץ הפלאות, או לעבור דרך אחורי הארון לנרנייה. אילו עוד אפשרויות יכולה אני לשקול? הרי ברור לגמרי שבעולם הזה אף פעם לא ארגיש בבית.

אני משכלת את רגלי בציפייה מתוקה כשאני קוראת על מטילדה שמגלה את כוחה בכיתה יום אחד, ברגע המפנה הנואש ההוא שקיים כמדומה בכל סיפור, כשנדמה שכל תקווה אבדה ואז לפתע פתאום היא מופיעה שוב ממקום בלתי־צפוי כלשהו. האם גם אני אגלה באחד הימים שיש לי כוח שהוסתר ממני? האם הוא נח רדום בתוכי ממש ברגע זה? כי אז, אם אהיה כמו מטילדה ואלך בסוף הביתה עם מיס מרשמלו, הכול יהיה מובן.

תמיד יש סוף טוב בספרי ילדים. כיוון שעדיין לא התחלתי לקרוא ספרים של מבוגרים, למדתי לקבל גם את המוסכמה הזאת כעובדת חיים. בפיזיקה של הדמיון, זה הכלל: ילד יכול לקבל רק עולם צודק. אני חיכיתי זמן רב למישהו שיופיע ויציל אותי, בדיוק כמו בסיפורים. ומה מרה היתה האכזבה, כשנוכחתי שאיש לעולם לא ירים את סנדל הזכוכית שהשארתי מאחור.

 

אסתרא בלגינא קיש קיש קריא מטבע בכלי ריק מקשקש הכי חזק. זה הפתגם שאני שומעת כל הזמן מחיה, מהמורות בבית הספר ומספרי הלימוד ביידיש. ככל שאישה קולנית יותר, כן רב הסיכוי שתהיה חסרה יותר, כמו הקערה הריקה שרוטטת בהד מהדהד. מכל מלא לא משמיע שום קול. הוא דחוס מכדי לצלצל. פתגמים רבים השמיעו לי שוב ושוב במשך כל שנות ילדותי, אבל הפתגם הזה צורב במיוחד.

אני משתדלת, אבל לא יכולה לשלוט בדחף הטבעי שלי לענות. אני יודעת שזה לא חכם מצדי לרצות תמיד שתהיה לי המילה האחרונה. הנטייה הזאת היא לי פתח של צרות שיכולתי בקלות לחסוך מעצמי, אילו רק למדתי לשתוק. ובכל זאת אני לא יכולה להרשות לשגיאה של מישהו אחר לעבור בלי שישימו אליה לב. אני חייבת להעיר על מעידות בדקדוק ועל ציטוטים שגויים שאני שומעת מהמורות שלי, מתוך תחושה חסרת פשר של מחויבות לאמת. התנהגות זאת סימנה אותי כמֶחיצֶעף, חצופה.

אני הולכת עכשיו לבית־ספר של סאטמר. חיה החליטה לאיזו כיתה להכניס אותי. היא מנהלת את חטיבת בית הספר היסודי. התלמידות האחרות קינאו בי בהתחלה, בהנחה שאני איהנה מיחס מיטיב ללא הגבלה, אבל האמת היא שזוהי לחיה עוד הזדמנות לעקוב אחרי ולדווח לסבי וסבתי. היא אומרת שהיא הכניסה אותי לכיתה של התלמידות הטובות כדי שארגיש מאותגרת. בבית הספר יש שתים־עשרה כיתות ו"ו, וכל אחת מהן נודעת בתכונה המיוחדת שלה. הבנות בכיתה שלי הן תלמידת שקדניות וחרוצות ולא מבינות את התשוקה שלי לדברים מלהיבים.

אני מתופפת בעיפרון בשקט על השולחן שעה שהמורה מרחיבה את הדיבור על פרשת השבוע. אני פשוט לא מסוגלת לשאת את הדבר הזה שעות ארוכות, להקשיב לברבור המונוטוני הרגיל שלה. אילו רק טרחה לעשות את זה קצת יותר מסעיר, כדי שלא יהיה לי קשה כל כך לשבת בשקט. טוב, אני מחליטה, אם היא לא תמציא לנו קצת בידור, אעשה זאת אני.

לפני שבועיים גילה מישהו עכבר מת מתחת לרדיאטור. היסטריה שלמה התעוררה כשכל הבנות ניסו לברוח מהחדר בבת אחת. הסירחון היה נורא, ואני זוכרת שחיה ירדה מהמשרד שלה שבקומה הרביעית כדי לראות על מה קמה המהומה. היא ניגשה לאיטה בכיוון ירכתי הכיתה בנקישה מהדהדת רמה של עקביה המרובעים על רצפת העץ, וידיה שלובות מאחורי גבה הזקוף מאוד. היא הטילה על כתפה את המטפחת שכיסתה את הפאה הבלונדינית הקצרה לפני שהתכופפה לבדוק מה קורה מתחת לרדיאטור. כשהזדקפה שוב, התדלדל גוש אפור ומצומק מידה הנתונה בכפפה. לידי כבשה מישהי צווחה. חיה הטילה את היצור המת לתוך שקית פלסטיק, שפתיה היו קפוצות וגבותיה מורמות בלעג. אפילו המורה נראתה מזועזעת בעליל, ופניה היו חיוורות כסיד. אני הייתי היחידה שלא הוכתה באלם מרוב הפתעה.

אני לא יכולה להסביר את דודתי. היא שייכת למשפחה רק בקשר של נישואים, ואני יודעת מעט מאוד על עברה. כל מה שאני יודעת הוא שילדיה מוזרים כמוה. לכולם יש את אותן הליכות צוננות, אותה נוקשות ביציבה ובגישה לדברים. היא גאה בהם על כך ורוצה שאני אהיה כמוהם. זה כאילו היא חושבת שאני לעולם לא אחוש כאב, ומכאן שאוכל תמיד לעשות את מה שמצפים ממני. לפעמים אני חושבת שהיא צודקת. אבל אני לא מוכנה למחוק את האפשרות של הנאה מהקיום שלי, ולחיות כמוה זה אומר לוותר על רגש. אני בטוחה שהיכולת שלי להרגיש בעומק היא מה שעושה אותי מיוחדת, ושזה הכרטיס שלי לארץ הפלאות. בכל יום עכשיו יהיה על שולחן הלילה שלי איזה שיקוי שיישא את המדבקה "שתי אותי". עד שזה יקרה, אני תקועה בכיתה הזאת. אני חייבת למצוא איזושהי דרך להעביר את הזמן מהר יותר.

אילו רק התגלה עוד עכבר. שעה שהעיפרון שלי מתופף חרש על השולחן בכיתה, עולה על דעתי רעיון, מפציע כמו צינה נעימה במעלה גבי. מה אם... לא, זה לא בא בחשבון. אבל אולי... לא, הסיכון גדול מדי. לטעון שראיתי עכבר כשלא היה בכלל דבר כזה? אבל אם אצליח, מי יוכל אי־פעם להצביע עלי באצבע? האם זה מעשה קונדס להיחרד מישיבה על כיסא למראה עכבר שמתרוצץ בכיתה? קשה להגיד שזה משהו שתוכנן מראש. איברי מדגדגים עכשיו בציפייה עצבנית. איך אוציא אל הפועל את המתיחה הזאת? כן, זהו אפיל את העיפרון. ואז, כשאתכופף להרים אותו, אקפוץ על הכיסא שלי בצווחות של אימה. אני אצעק "עכבר!" וזה כל מה שיידרש.

המעיים מתהפכים בתוכי כשאני מגלגלת לאיטי את העיפרון בכיוון קצה השולחן, מתבוננת בו נוחת על הרצפה בנקישה שעה שאני דואגת להיראות משועממת וישנונית ככל האפשר. אני מתכופפת אל מתחת לשולחן כדי להרים אותו, ולרגע אני משתהה שם מתחתיו, לשנייה של היסוס מיוסר, לפני שאני קופצת על הכיסא. "אאאההה!" אני צורחת. "עכבר! ראיתי עכבר!"

בתוך שנייה הכיתה מתעוררת לחיים בצווחות כשהילדות קופצות על השולחנות במאמץ להימנע מהמכרסם המאיים. אפילו המורה נראית אחוזת פלצות. היא שולחת את התורנית לקרוא לשרת. בינתיים לא יתקיימו עוד לימודים עד שהשרת יסרוק את הכיתה ויכריז שאין שום עכבר, כפי שברור לי שהוא יעשה.

למרות זאת הוא חוקר אותי בניסיון לשחזר את הנתיב של העכבר והיכן יכול להיות החור שאל תוכו הוא נעלם, בלי לגלות ולו פעם אחת סימן של פקפוק בטענה שלי. האם זה מפני שהוא בשום אופן לא יכול להעלות על דעתו אפשרות שילדת סאטמר טובה תרקח מתיחה כזאת? או שמא זה מפני שהפחד וההלם שעל פני הם בחלקם אמיתיים? אפילו אני נרתעת מהתעוזה שלי.

בהפסקה מתגודדות סביבי בנות כיתתי בסקרנות מפוחדת, ודורשות לשמוע כל פרט של המראה. "הפנים שלך כל כך חיוורות!" הן מעירות. "את נראית מבוהלת באמת!" איזו שחקנית אני. פנים חיוורות וידיים רועדות מתלוות אל הצעקה שלי. לחשוב מה אני יכולה לעשות עם כישרון כזה היכולת לשכנע אחרים ברגשות שאני לא באמת מרגישה! זאת מחשבה מסעירה.

אחר כך, כשהם שומעים על התקרית מחיה, בּאבּע וזיידע צוחקים. רק חיה נפנית אלי במבט חשדני שמרצד בעיניה, אך אינה אומרת דבר. בפעם הראשונה אני מרגישה מנצחת, ואני מביטה בה בחזרה בשלווה. זה, אם כן, הוא כוחי. אולי אני לא יכולה להזיז דברים בכוח המחשבה, כמו מטילדה, אבל אני יכולה להעמיד פנים. אני יכולה לשחק בצורה משכנעת כל כך שאיש לעולם לא יוכל לגלות את האמת.

 

"בּאבּע, מה זה בתולה?"

בּאבּע נושאת את עיניה אלי מהמקום שהיא לשה בו בצק לקרעפּלאך על משטח הברזל היצוק של השולחן. זה יום לח, מושלם להתפחת בצק. האדים העולים מהכיריים מתאבכים על החלונות הרטובים מגשם. אצבעותי המקומחות משאירות כתמים על בקבוק הזכוכית של שמן זית שמודבקת עליו תמונה של אישה עטוית גלימות נאות המשמשת רקע למילים extra virgin.

"איפה שמעת את המילה הזאת?" היא שואלת. אני רואה את ההבעה ההמומה על פניה ומבינה שאמרתי משהו רע, ולכן אני מגמגמת בחרדה את תשובתי. "א־נ־נ־י לא יודעת, בּאבּע, אני לא זוכרת..." אני מסובבת את בקבוק שמן הזית כך שהמדבקה שעליו תהיה עם הפנים אל הקיר.

"זאת לא מילה שילדות אמורות לדעת," אומרת בּאבּע וחוזרת ללוש בידיה החשופות את בצק קמח תפוחי האדמה העדין. מצנפת הכותנה הוורודה שעל ראשה עקומה, כך שאבן הזכוכית הנוצצת, הקבועה בקשר הקדמי, נמצאת עכשיו מעל אוזנה הימנית, וסכך של קווצות לבנות נגלה לעין. כשאני אתחתן, יהיו לי מצנפות אופנתיות, עשויות מבד מגבת ומלופפות לקשר מרובע בקודקוד הראש, והצוואר שלי יהיה מגולח למשעי, על אף שבּאבּע אומרת שהצוואר מגרד לה כל הזמן אחרי גילוח יסודי.

בּאבּע אוהבת לספר איך זיידע ביקש ממנה לגלח את הראש. שנתיים אחרי שהם נישאו זה היה. הוא פשוט הופיע יום אחד ואמר, "פרידה, אני רוצה שתגלחי את כל השיער שלך."

"בעלי," היא הטיחה לעומתו בתרעומת, "אתה השתגעת בראש או מה? לא מספיק לך שאני מכסה את השיער שלי בפאה, כשאמא שלי אפילו את זה לא טרחה לעשות באירופה, אז עכשיו אתה רוצה שאני גם אגלח את כל השיער? בחיים שלי לא שמעתי על פְרוּמקַייט כזאת, על דתיות כזאת, שאומרת שאישה חייבת לגלח את הראש."

"אבל, פרידה," הפציר זיידע, "הרבי אמר! זה חוק חדש. כל הגברים אומרים לנשים שלהם לעשות את זה. את רוצה שאני אהיה הגבר היחיד שאשתו לא מגלחת את השיער? בושה כזאת את רוצה להמיט על המשפחה שלנו? את רוצה שהרבי ידע שאני לא יכולתי לשכנע את אשתי לקיים את החוקים?"

בּאבּע נאנחה בדרמתיות. "נו, ומהו הרבי הזה? לפני המלחמה הוא אף פעם לא היה הרבי שלי, וגם הרבי שלך הוא לא היה. פתאום יש לנו רבי חדש? ותגיד לי מי הוא זה הרבי הזה שהוא יגיד שאני צריכה לגלח את השיער שלי, כשהוא אף פעם לא פגש אותי? אישה צנועה ואדוקה יותר הוא לא פגש בחיים שלו. תגיד לו את זה, גם אם יש לי קצת שיער על הראש."

ולמרות זאת, אחרי עוד המון הפצרות, בּאבּע נכנעת ומביאה תער גילוח אל ראשה. היא תמיד אומרת לי, "הגילוח הזה, את חושבת שזה היה עניין כל כך גדול? לא עניין גדול בכלל. התרגלתי לזה כל כך מהר! ובאמת, ככה הרבה יותר נוח, בייחוד בקיץ."

בסופו של דבר זה ממש לא כלום, היא אומרת. לפעמים זה נשמע כאילו היא מנסה לשכנע את עצמה ולא רק אותי.

"למה הרבי החליט שנשים חייבות לגלח את הראש שלהן?" אני שואלת תמיד, "אם אף אחת לא עשתה את זה באירופה?"

בּאבּע המהססת לרגע לפני שהיא משיבה. "זיידע אומר לי שהרבי רוצה שנהיה יותר עֶרלאך, יותר ישרים ואדוקים ממה שיהודי כלשהו היה אי־פעם. הוא אומר שאם נלך עד הסוף בניסיון לעשות שאלוהים יהיה גאה בנו, הוא אף פעם לא יפגע בנו עוד כמו שהוא עשה במלחמה." וכאן היא תמיד משתתקת, שוקעת בזיכרונות של סבל.

אני מביטה עכשיו בבּאבּע הרכונה מעל עבודתה הנצחית, ומתבוננת בה מיישרת את המצנפת בידיה המקומחות, ומותירה פס לבן על המצח. היא מתחילה לחתוך ריבועים מהעלה המרודד של בצק הקרעפלאך, ממלאה אותם בגבינת איכרים, ואחר כך מקפלת את הריבועים לחצי, ליצירת כיסנים בצורת משולש. אני מטילה את הקרעפלאך אל סיר מים רותחים שעומד על הכיריים, ומתבוננת בהם נדחפים זה אל זה כדי לתפוס מקום על פני המים. הלוואי שיכולתי למשוך בחזרה את השאלה שלי, אני אומרת בלבי, או לפחות להגיד לבּאבּע איזו גוּט ואָרט מילה טובה משהו שיבטיח לה שאני ילדה טובה שלא משתמשת במילים לא יפות. אבל כל מה שיש לי תמיד הוא שאלות. "אוי־וֵויי," אומרת בּאבּע באנחה כשאני מתחילה לשאול שאלות, "למה את תמיד צריכה לדעת הכול?" אני לא יודעת למה, אבל זה נכון, אני פשוט חייבת לדעת. אני רוצה לדעת על הספר הזה שהיא מחביאה במגירת הלבנים שלה, ספר הכיס הזול עם האישה בעלת השפתיים המשורבבות על העטיפה, אבל אני יודעת שהוא חבוי שם מסיבה כלשהי, שזה סוד ואני אמורה לשמור עליו.

גם לי יש סודות. אולי בּאבּע יודעת עליהם, אבל היא לא תגיד שום דבר על שלי אם אני לא אגיד שום דבר על שלה. או שאולי אני רק מדמיינת את שותפותה זו לדבר עברה. בהחלט יכול להיות שההסכם הזה הוא חד־צדדי בלבד. האם בּאבּע תרכל עלי? אני מסתירה את הספרים שלי מתחת למיטה, והיא מסתירה את שלה במגירת הלבנים, ופעם בשנה כשזיידע בודק את הבית לפני פסח, מחטט לנו בדברים, אנחנו מסתובבות לידו בחרדה, בפחד שניתפס. זיידע אפילו מרפרף במגירת הלבנים שלי. ורק כשאני אומרת לו שאלה פריטי האישה האינטימיים שלי, הוא מהסס, כי אינו רוצה לחלל את פרטיותה של אישה, ועובר הלאה לארון הבגדים של סבתי. היא מגיבה בהתגוננות כמוני כשהוא מפשפש בלבניה. שתינו יודעות שהמחבוא הקטן שלנו לספרים חילוניים יזעזע את סבי יותר מאשר תוכל אי־פעם ערמה של חמץ לעשות. בּאבּע אולי תצא מזה בנזיפה, אבל אני לא אמלט ממלוא עוצמת זעמו של סבי. כשהזֵיידֶע שלי מתרגז, הזקן הלבן הארוך שלו כאילו מתרומם ומתפשט על פניו כמו להבה יוקדת. ואני מתכלית מיד בלהט שאט הנפש שלו.

"דֶער טוּמאהדיק שְׁפּראך!" הוא מרעים בקולו כשהוא שומע אותי מדברת עם בני הדודים שלי באנגלית. שפה טמאה, אומר זיידע, היא כמו רעל לנשמה. קריאת ספר באנגלית היא גרועה אף יותר. היא מותירה את הנשמה פגיעה, היא מחצלת מפתן מזמינה שנפרשת לכבוד השטן.

 

היום אינני כתמול שלשום, מה שמסביר את פליטת הפה שלי. יש לי השבוע משהו חדש מתחת למזרן, ועוד מעט (כשבּאבּע לא תזדקק לעזרתי עם הקרעפלאך) אסגור את דלת חדרי ואוציא אותו משם, את הכרך הנפלא בכריכת העור עם הריח המשכר של ספר חדש. זה חלק מהתלמוד, עם התרגום האסור לאנגלית ואלפי עמודיו, כך שהוא מחזיק הבטחה של שבועות של קריאה מגרה. לא להאמין שסוף־סוף אוכל לפענח את השיח התלמודי העתיק המנוסח במיוחד כדי להרחיק ממנו בורים כמוני. זיידע לא מרשה לי לקרוא את הספרים העבריים שהוא מחזיק נעולים בארון: הם רק לגברים, הוא אומר. בנות שייכות למטבח. אבל אני כל כך סקרנית לדעת על הדברים שהוא לומד, ומה בדיוק כתוב בספרים שהוא רוכן מעליהם כל כך הרבה שעות, אחוז התרגשות של למדנים. כמה פיסות של חוכמה מדוללת שהמורות שלי מספקות בבית הספר רק מעוררות את רעבוני לעוד. אני רוצה לדעת את האמת על רחל, אשתו של רבי עקיבא, שניהלה את ביתה בעוני במשך שתים־עשרה השנים שבעלה למד תורה באיזו ארץ נוכרייה. איך יכלה בתו המפונקת של איש עשיר להסכין עם סבל כזה? המורות שלי אומרות שהיא היתה קדושה, אבל ההסבר חייב להיות מורכב יותר. איזו סיבה יכלה להיות לה בכלל להתחתן עם איש עני ונבער כמו עקיבא? קשה להניח שהוא היה טוב מראה, כי אז היא לא היתה מסכימה למסע שתים־עשרה השנים שלו. חייבת להיות סיבה מתקבלת על הדעת, ואם איש לא יגיד לי אותה, מתפקידי למצוא אותה בעצמי.

קניתי את התרגום לאנגלית של התלמוד במהדורת שׁוֹטֶנשטיין בשבוע שעבר, בחנות "יודאיקה" שבבורו־פארק. החנות הקטנה היתה ריקה ומוארת רק ברצועות האור הקלוש שהסתננו דרך החלונות המלוכלכים. תלתלי האבק הכסופים היו כאילו תלויים בקרני האור, מרחפים לאיטם ברוח הקלה שהגיעה ממפזר החום. הסתתרתי בצל מדפי הספרים הרעועים, ומשם מלמלתי למוכר הספרים משהו על הספר שהוא בשביל בן דודי, ושהתבקשתי לקנות אותו. תהיתי אם העצבנות ניכרה עלי. הייתי בטוחה שהשקר היה כתוב לי על המצח, בדיוק כמו שזיידע הזהיר אותי תמיד שכך יהיה. "דֶער אֱמֶעס שׁטֵייט אויף די שׁטֶערן," אומר זיידע. "לא משנה כמה משכנעים יהיו השקרים שתגידי, המצח תמיד יסגיר אותך." אני מדמה מילים חרותות בעורי, זוהרות כאור ניאון בחושך, וקווצות הפוני החומות והדקות שלי נמשכות למעלה ברוח פתאומית.

תמיד רק איש אחד עובד בחנות הספרים הזעירה שבניו אוּטרֶכט אווניו, כפי שראיתי מסיורי ההיכרות הרבים שערכתי. הוא זקן, עם ידיים רועדות ועיניים שממצמצות בחוסר יציבות, וכשהוא עטף את הספר הגדול והמגושם בנייר חום, לא יכולתי להאמין שיצאתי מזה בשלום. אולי האיש הזה לא יודע לקרוא מצחים או שאני הצלחתי להיראות טיפשה כשדאגתי שעיני יישארו ללא הבעה וללא רוח חיים. הוא לקח את שישים הדולר שלי, שרובם היו בשטרות של דולר אחד שהרווחתי מהשגחה על תינוקות, מנה אותם באיטיות ואחר כך הנהן בראשו. "זה גוּט," הוא אמר: אני יכולה ללכת. ניסיתי לצאת מהחנות כאילו כלום, ורק כשהגעתי לקצה הבלוק התחלתי לקפץ בשמחה שלוחת רסן. הריגוש מהמעשה האסור שזה עתה עשיתי הרעיד לי את הברכיים באוטובוס כשנסעתי הביתה לוויליאמסבורג. כל אחד ללא ספק יכול להבחין בתעלול שעשיתי עכשיו. הגברים ישבו בחלק הקדמי של האוטובוס, במרחק בטוח, תודה לאל, אבל הנשים עם הראשים העטופים במטפחות ועם הגרביים העבים כאילו הביטו בעיניים מאשימות בי ובחבילה הגדולה שעל ברכי.

הלכתי ברחוב פֶּן כשאני מצמידה אלי את החבילה העטופה בנייר חום, ומתקדמת ברגליים קופצניות ומחושמלות מתערובת של פחד וניצחון. התחמקתי ממבטיהם של עוברים ושבים, מפחד שאתקל בשכן חשדן. מה אם מישהו ישאל אותי מה יש לי בחבילה? עקפתי בנים שרכבו רכונים על אופניים ונערים מתבגרים שדחפו אחים או אחיות צעירים בעגלות טיול חורקות. כולם היו בחוץ ביום האביב המבושׂם הזה, והבתים האחרונים שעמדו ביני לבין הבית נראו כאילו נצח נדרש לעבור אותם.

בבית נחפזתי להחביא את הספר מתחת למזרן המיטה שלי, ודחפתי אותו עד הסוף, על כל צרה. החלקתי את הסדינים והשמיכות ופרשתי את כיסוי המיטה כך שהוא היה תלוי עד לרצפה. התיישבתי על קצה המיטה והרגשתי את האשמה מציפה אותי בפתאומיות כזאת שהעוצמה שבה הדביקה אותי למקום.

רציתי לשכוח שהיום הזה בכלל קרה. במשך כל השבת בער הספר מתחת למזרן, נזף בי וקרא לי חליפות. התעלמתי מהקריאה. היא היתה מסוכנת מדי, אנשים רבים מדי היו בסביבה. מה היה זיידע אומר אילו ידע? וידעתי שאפילו בּאבּע היתה נחרדת.

יום ראשון נמתח לפני כמו "קרעפל" סגור, יום בצקי רך שעוטף מילוי סודי. כל מה שעלי לעשות הוא לעזור לבּאבּע בבישול, ואחר כך יהיה לי כל אחר הצהריים חופשי לעשות כרצוני. בּאבּע וזיידע הוזמנו היום לבר מצווה של בן דוד, וזה אומר שיהיו לי לפחות שלוש שעות של פרטיות לא מופרעת. עדיין ישנה במקפיא פיסה מעוגת שוקולד ואני בטוחה שבּאבּע, עם הזיכרון המתעתע שלה, לא תרגיש בחסרונה. האומנם יש לאחר הצהריים הזה סיכוי להשתפר?

לאחר שקול פסיעותיו הכבדות של זיידע גווע במורד המדרגות, ואני מסתכלת מחלון חדרי שבקומה השנייה ורואה את סבי וסבתי נכנסים למונית, אני מחליקה את הספר החוצה ממקומו שמתחת למזרן ומניחה אותו אחר כבוד על שולחן הכתיבה שלי.

הדפים עשויים מנייר שעוותי שקוף, וכל אחד עמוס טקסט: המילים המקוריות של התלמוד וגם התרגום לאנגלית, והשיח הרבני שממלא את החצי התחתון של כל עמוד. אני הכי אוהבת את הדיונים הללו, שהם תיעוד של השיחות שניהלו החכמים הקדמונים על כל משפט קדוש בתלמוד.

בעמוד השישים־וחמישה מתווכחים הרבנים על המלך דוד ואשתו בת שבע שנלקחה בחטא, סיפור תנ"כי מסתורי שתמיד עורר את סקרנותי. מהקטעים המוזכרים מתברר שבת־שבע היתה כבר נשואה כשדוד ראה אותה לראשונה, אבל הוא נמשך אליה כל כך שהוא שלח בכוונה את בעלה אוריה אל החזית הקדמית כדי שייהרג במלחמה, וישאיר את בת־שבע פנויה להינשא בשנית. אחר כך, כשדוד לקח לו לבסוף את בת־שבע המסכנה לאשתו החוקית, הוא הביט לה בעיניים וראה במראת אישוניה את פני חטאו ונמלא סלידה. ואחרי כן הוא סירב לראותה שוב, והיא חיה עד סוף ימיה בהרמון של המלך, זנוחה ושכוחה.

עכשיו אני מבינה מדוע אסור לי לקרוא את התלמוד. המורות שלי אמרו לי תמיד, "דוד היה חף מכל חטא. דוד היה קדוש. אסור לדבר סרה בבנו האהוב של אלוהים ובמלך המשוח." האם זה אותו אב קדמון מהולל שהתלמוד מתכוון אליו?

לא זו בלבד שהוא השתובב עם נשותיו הרבות, לדוד, כך מתברר לי, היו גם חברות לא נשואות. קוראים להן פילגשים. אני לוחשת בקול את המילה החדשה פי־ל־גש, והיא לא נשמעת אסורה כפי שהיא אמורה להישמע, היא רק מעוררת בי מחשבה על עץ גבוה ומלכותי למראה. עץ הפילגש. אני רואה בעיני רוחי נשים יפות תלויות לו על הענפים. פי־ל־גש.

בת־שבע לא היתה פילגש כי דוד כיבד אותה בכך שלקח אותה לו לאישה, אבל התלמוד אומר שהיא היתה האישה היחידה הלא בתולה שדוד בחר. אני חושבת על האישה היפה שעל בקבוק שמן הזית, ה"אקסטרה־וירג'ין". הרבנים אומרים שאלוהים הועיד לדוד רק בתולות, ושקדושתו היתה מחוללת אילו נשאר עם בת־שבע, שכבר היתה נשואה.

המלך דוד הוא אמת המידה, הם אומרים, שעל פיה כולנו נמדדים בעולם הבא. באמת, כמה נורא יכול מחבוא הספרים באנגלית הקטן שלי להיות, ליד פילגשים?

אני לא מודעת ברגע זה לכך שאיבדתי את תומתי. רק מקץ שנים רבות יתחוור לי הדבר. יום אחד אביט לאחור ואבין שבדיוק כשם שהיה רגע בחיי שגיליתי היכן נח כוחי, היה גם רגע מסוים שהפסקתי להאמין בסמכות רק מתוקף היותה סמכות והתחלתי להגיע למסקנות משלי לגבי העולם שאני חיה בו.

באותה עת הבעיה עם אובדן התמימות שלי היתה שהוא הקשה עלי להמשיך להעמיד פנים. בתוכי התחולל מאבק מטורף בין מחשבותַי שלי לבין התורה שהרביצו בי. מדי פעם היה מתח זה גולש אל החזות השקטה שלי ואחרים היו מנסים להרחיק אותי מלהבות הסקרנות לפני שארחיק לכת מדי.

 

ביום שני בבוקר אני לא שומעת את השעון המעורר, וכשאני מתעוררת לבסוף השעה היא 8:40 ואין לי זמן לעשות שום דבר אלא רק להתלבש ולרוץ אל הדלת. אני מושכת על רגלי את הגרביים השחורים העבים שבּאבּע כיבסה אתמול וייבשה על חבל הכבסים שבמרפסת; האריג נוקשה וקר מהאוויר הצונן ומסרב להתיישר עם רגלי, מתעקם לי בכיעור סביב הברכיים והקרסוליים. באמבטיה אני מציצה במראה הסדוקה מתחת לנורת הפלואורסצנט וממששת את הנקודות השחורות שיש לי על האף. שערי שטוח וסתור, ועיני בצבע אפור סערה מתחת לעפעפיים נפוחים.

שכחתי ללבוש חולצה מתחת לסוודר. יש איסור חדש: אסור ללבוש סריגים ישר על הגוף. עכשיו, כשאנחנו מתבגרות, אומרות המורות שלנו, עלינו להקפיד להימנע מאריגים נצמדים. אני עלולה להסתבך בצרות, אבל השעה כבר עשרה לתשע ואם אצא עכשיו, אספיק להיכנס לקפטריה לתפילת שחרית. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאחר היום. יש לי כבר שתי נקודות שחורות שעומדות נגדי, עזבי את החולצה, אני אומרת לעצמי.

אני טסה לבית הספר ומגיעה בדיוק ברגע שהמזכירה הזוטרה עומדת לסגור את דלת חדר התפילה. היא נאנחת כשהיא רואה אותי, ואני יודעת שהיא מתקשה להחליט אם להרשות לי להיכנס או לשלוח אותי לחכות ליד המשרד של המנהלת, שם יירשם לי איחור. אני נדחפת על פניה במרווח של הדלת הפתוחה למחצה בחיוך תמים. "תודה," אני אומרת ללא נשימה ומתעלמת מהפרצוף הזעוף שלה.

ילדה מכיתה חי"ת נבחרה לנהל את התפילה. אני חומקת אל אחד המקומות הריקים בשורות האחרונות, ליד רייזי, שעדיין מעבירה מסרק בשערה החום הפרוע. אני משפילה את עיני בכיוון הכללי של הסידור שעל ברכי, אבל אינני ממוקדת, כך שהמילים מיטשטשות לי על הדף. וכשהמזכירה הבכירה עוברת במעבר ובודקת לראות אם כולנו עוקבות אחרי הנעשה, אני מניעה את שפתי כדי שאיראה כמתפללת. רייזי מחליקה את המסרק מתחת לדף הסידור ושרה בקול יחד עם האחרות.

אנחנו מתפללות לאלוהי עמנו, שאנחנו מכנות השם. השם האמיתי של אלוהים הוא קדוש להשחית ומעורר השראה. להעלות אותו על דל שפתיים זה כאילו להביע משאלת מוות, אז במקום זאת יש לנו בשבילו כינויים בטוחים: הקדוש־ברוך־הוא, בורא עולם, מלך המלכים, ריבונו של עולם, בעל הרחמים, אדון כל הארץ, ועוד רשימה ארוכה של שמות הנקשרים לכל סגולותיו. לכבוד אלוהותו עלי להתמסר כל בוקר בגוף ובנפש. לכבוד האלוהים הזה, אומרות המורות שלי, עלי ללמוד שתיקה כדי שרק קולו יוכל להישמע דרכי. אלוהים חי בנשמתי, ועלי לחיות את חיי במירוק נשמתי מכל זכר של חטא כדי שהיא תהיה ראויה לקבל את נוכחותו. חרטה היא חובה יומיומית. בכל תפילת בוקר אנחנו מתחרטים מראש על החטאים שנחטא במשך היום. אני מביטה סביבי באחרות, שכנראה מאמינות בכל לבן ברוע הטבוע בהן, כי הן בוכות ללא בושה וזועקות לאלוהים שיעזור להן לדכא את יצר הרע, ולגרש את כל נטיותיהן הרעות ממחשבותיהן.

אני מדברת עם אלוהים, אבל לא באמצעות תפילה. אני מדברת איתו בלבי, ואפילו מוכנה להודות שאני לא באה אל אלוהים בענווה, כפי שאני אמורה לעשות. אני מדברת איתו בגלוי, כאילו דיברתי עם חבר, ואני כל הזמן מבקשת ממנו טובות. בכל זאת אני מרגישה כאילו אלוהים ואני מסתדרים יפה, יחסית. הבוקר, כשכולן מתנדנדות סביבי בלהט, אני עומדת בשלווה בים הרוגש הזה של הבנות, ומבקשת מאלוהים שיעשה את היום הזה לנסבל.

אני ילדה שקל מאוד להיטפל אליה. המורות יודעות שאני לא חשובה, שאיש לא יגן עלי. אני לא בת של רב, אז כשהן מתרגזות בכיתה, אני שעיר לעזאזל מושלם. אני מקפידה לא להרים את מבטי מהסידור בזמן התפילה, אבל חָווי הלבֶּרשטם, הבת של הרב, יכולה לנגח במרפק את החברה שלה אֶלקי כדי להצביע על נייר הטואלט שנדבק לנעל של המורה, וזה כאילו כלום לא קרה. אבל אם אצלי עולה אפילו צל של חיוך, כבר תופסים אותי. ולכן אני זקוקה לאלוהים שיעמוד לצדי. אין לי מישהו אחר שייחלץ להגנתי.

הבוקר, ברגע שאני נכנסת לכיתה שלי שבקומה הרביעית, ניגשת אלי גברת מָייזליש, המורה שלנו ליידיש. הגבות המחוברות שלה מקומטות בכעס. מאחורי הגב אני קוראת לה אדון מייזֶל, או גברת עכברה. אין לי שליטה על זה. השם שלה ממש מתחנן שיצחקו עליו, וכשהשפה שלה מתרוממת מעל שתי השיניים הקדמיות היא נראית בדיוק כמו עכברוש. היא לא אוהבת אותי במיוחד.

"את לא לובשת חולצה מתחת לסוודר," נובחת עלי גברת עכברה ממקומה שלפני שולחן המורה הגדול שבקדמת הכיתה, ומסובבת את ראשה לעברי כך שהצמה השחורה העבה שלה מצליפה מאחוריה כמו זנב. "שלא תחשבי אפילו לחזור למקום שלך. את הולכת ישר למנהלת."

אני נסוגה לאיטי, ובאיזשהו מקום שמחה להגליה. אם יהיה לי מזל והמנהלת תהיה עסוקה כל הבוקר, אוכל לשבת במשרדה במקום לעשות בושות בשיעור היידיש. זה יהיה עסק לא רע. ברור שאחטוף צעקות, אולי אפילו ישלחו אותי הביתה להחליף בגדים. אם זיידע לא יהיה בבית, אוכל להרוויח את רוב שעות אחר הצהריים בשם "החלפת הבגדים". אולי אפילו לסיים את הספר החדש הזה שאני קוראת עכשיו, על נערה אינדיאנית שמתאהבת במתיישב אמריקני במאה השבע־עשרה. אבל תמיד יש סיכוי שזיידע יהיה בבית, ואז הוא ירצה לדעת למה שלחו אותי הביתה מבית הספר, ואני לא אוכל לשאת את ההבעה של אכזבה הורסת שתהיה על פניו כשהוא יגלה שאני לא התלמידה למופת שהוא רוצה שאהיה.

"נו, דבוירֶה," הוא גונח בקול מפציר. "את לא יכולה להיות ילדה טובה בשביל הזיידֶע שלך, כדי שיהיה לו קצת נאחֶעס, קצת גאווה, ממך?" הוא מדבר יידיש במבטא אירופי כבד ותמיד באינטונציה של עצב קורע לב, שבכל פעם שאני שומעת אני מרגישה כמו אישה זקנה ועייפה.

אולי אני לא צריכה לבקש את זה מאלוהים, את המשאלה הזאת שישלחו אותי הביתה להחליף בגדים רק כדי להתחמק מכמה שעות בבית הספר, לא אם יש סכנה שאצטרך להתיישב ליד שולחן האוכל להטפת מוסר על צייתנות וכבוד.

המשרד של הרֶבּעֶצן קליינמן הפוך לגמרי. אני דוחפת בכתף אחת את הדלת החורקת כדי לפתוח אותה, מזיזה מפתח הדלת קרטונים ומעטפות וחוברות כדי שאוכל להיכנס על בהונותי פנימה, ונזהרת לא להפיל אף אחת מהקופסאות הפתוחות המגובבות על קצה שולחן העבודה. נראה שאין שום מקום פנוי להתיישב עליו. הכיסא היחיד הוא שרפרף עץ עמוס סידורי תפילה. אני מתיישבת על קצה אדן החלון, המקום שבו הצבע לא מתקלף יותר מדי, ומתכוננת להמתנה ממושכת. יש לי תפילה מיוחדת לאירועים הללו, פרק יג בספר תהלים, שהוא החביב עלי, ובמצבים האלה אני תמיד חוזרת עליו שלוש־עשרה פעמים. "הביטה ענני השם," אני ממלמלת חרש בעברית. תחינות דרמתיות, אבל לזמנים קשים נדרשים אמצעים קשים. וגם, זה המזמור הכי קצר בספר, ולכן הקל ביותר לשינון בעל פה. בבקשה עשה שלא אהיה בצרה כזאת שיהיה צורך להזמין את זיידע, אני מתפללת חרש. עשה שהיא תסתפק בנזיפה ואני לעולם לא אשכח שוב ללבוש חולצה. בבקשה, אלוהים. "עד אנה ירום אויבי עלי..."

בחוץ מרכלות המזכירות בקול רם, זוללות את החטיפים שהן החרימו בתפילת הבוקר מכמה מהבנות שלא הספיקו לאכול ארוחת בוקר וקיוו להזדמנות להכניס משהו לבטן המקרקרת לפני השיעור הראשון. ההפסקה הבאה היא רק ב־10:45. "עד אנה תסתיר את פניך ממני, השם..."

אני שומעת פסיעות בחוץ, ומזדקפת במהירות שעה שהמנהלת נושאת את גופה נכבד המידות אל תוך המשרד ופניה סמוקות ממאמץ. אני משלימה בראשי את הסבב האחרון של המזמור: "יגל לבי בישועתך אשירה להשם כי גמל עלי." נדרשות לה דקות אחדות להתמקם בכורסה הענקית שלפני שולחנה. נשימתה כבדה וקולנית גם לאחר שהתיישבה.

"ובכן," היא אומרת ופונה אלי במבט אומד. "מה נעשה איתך?"

אני מחייכת בביישנות. זו לא הפעם הראשונה שאני במשרד הזה.

"המורה שלך אומרת שאת מתקשה למלא את הכללים. אני לא מבינה מדוע את לא יכולה להיות כמו כולן. לאף אחת מהבנות אין בעיה ללבוש חולצה מתחת לסוודר. למה לך יש?"

אני לא עונה. אני לא אמורה לענות. כל השאלות שלה רטוריות. אני יודעת את זה מניסיון. אני אמורה לשבת בשקט, בראש מושפל ובהבעה של ענווה וחרטה, ולחכות שזה ייגמר. אחרי כמה דקות היא תירגע ותיעשה חביבה יותר, תחפש פשרה. אני רואה שנמאס לה להתמודד עם בעיות המשמעת שלי. היא לא נמנית עם המנהלות שנהנות מהריגוש שבמרדף, כמו זאת שהיתה לי בכיתה ו"ו, שאצלה הייתי צריכה לעמוד מחוץ למשרד שלה.

פסק הדין כבר כאן.

"לכי הביתה והחליפי בגדים," אומרת רבעצן קליינמן ונאנחת בתבוסה. "ושלא אתפוס אותך שוב עוברת על כללי הצניעות."

אני חומקת מהמשרד בהכרת תודה וגומאת את ארבע הקומות בשתי מדרגות כל פעם. ברגע שאור שמש האביב נח על פני, זה כמו טעם יין הקידוש של זיידע, נשימת האוויר הצח הראשונה שלי היא עקצוץ איטי שיורד בגרוני.

בהצטלבות של מארסי אבניו ורחוב הופר אני חוצה את הכביש אל המדרכה הנגדית אפילו בלי לחשוב על כך, ונמנעת מלעבור ליד הכנסייה הקתולית הגדולה שמכבדת את הפינה בנוכחותה. אני מקפידה להסיט את עיני מהפסלים המפתים הניבטים אלי מהמתחם הסגור בשער. להיישיר מבט אל מתחם של כנסייה זה להביט אל רוע, אומרת בּאבּע כשאנחנו עוברות בפינה ההיא. זו הזמנה פתוחה לשטן. אני חוצה בחזרה ברחוב יוז, מזרזת את פסיעותי, כי אני חשה בעיניים ננעצות בגבי ומדמיינת את דמויות האבן מתעוררות לחיים, מתקדמות בכבדות ברחוב מארסי ורומסות משהו בכל צעד.

אני מחבקת את זרועותי, מעסה אותן כדי להעלים את גבשושי עור הברווז שעליהן. בחפזוני אני כמעט מתנגשת באיש שפוסע בכיוון ההפוך, הולך וממלמל תפילה ופאותיו מתנדנדות. עלי לנתר בגמלוניות אל תוך הביב כדי להימנע מלגעת בו. מוזר, אני שמה לב לפתע, אבל אין שום נשים אחרות ברחוב. אף פעם לא ראיתי רחוב בשעה כזאת ביום, כשכל הבנות בבית הספר והאימהות עסוקות בניקוי הבית ובהכנת האוכל. ויליאמסבורג נראית חלולה וריקה. אני מזרזת את קצב הליכתי, ומדלגת מדי פעם מעל שלוליות מים מלוכלכים שבעלי חנויות שופכים לרחוב. הצליל היחידי הוא ההד הצורמני של פסיעותי על האספלט המבוקע.

אני פונה שמאלה ברחוב פֶּן, עוברת ליד חנות המכולת של מר מאייר שבפינה, ועולה בדילוגים במדרגות הבית שלי הבנוי לבנים אדומות. אני פותחת את הדלת הכפולה הכבדה וכורה אוזן לשמוע קול כלשהו, אך לא שומעת דבר. אני סוגרת את הדלת בעדינות, על כל צרה. נעלי מקימות רעש קל של נקישה כשאני עולה בגרם המדרגות, אבל אם זיידע נמצא במשרד שלו בקומה התחתונה, הוא לא שומע אותן. אני מוציאה את המפתח שבּאבּע משאירה לי תמיד מתחת למחצלת הכניסה כשהיא יוצאת, וכצפוי, האורות כבויים והבית שקט ודומם.

אני מחליפה בגדים במהירות, חולצה עם שרוולים ארוכים שאני מכפתרת עד הצוואר כך שהצווארון מהודק היטב סביבו. אני לובשת שוב את הסוודר מעל החולצה ומוציאה את שני חודי הצווארון והם נחים יפה על הצמר הכחול כהה. אני מסתובבת פעמיים לפני המראה, בודקת אם אני ארוזה היטב מכל הצדדים. אני נראית כמו ילדה טובה, בדיוק כמו שזיידע רוצה שאהיה, בדיוק כמו שהמורות תמיד מכנות את חווי, בת הרב. טוב ויפה, כמו אריג יקר, כמו חרסינה משובחת, כמו יין.

אני נחפזת ברחובות הריקים לחזור לבית הספר. הגברים מתנהלים בכבדות הביתה מהשיעורים שלהם כדי לאכול צהריים שנשותיהם הכינו, חומקים ממני על המדרכה, ועושים הצגה מהקטע שהם צריכים להסיט את מבטיהם. בא לי להתכווץ אל תוך עצמי.

בתוך בניין בית הספר אני נושמת לרווחה. מעמדת היתרון של הכיתה שלי אני מביטה החוצה מהחלון המשקיף על מארסי אווניו, ומתפעלת מחדש מהיעדר של צבע וחיים שם למטה, בניגוד בולט לרחש של אלף בנות הכלואות בבלוק המרובע הזה שבבניין בן חמש הקומות. מדי פעם מתנהל לו צעיר לבוש כולו בשחור במארסי אווניו ובכיוון בית הכנסת של סאטמר ברחוב רוֹדני. ידיו מסלסלות את הפאות המשתלשלות ליד לחייו, ומתחזקות כך את סלסולן לסלילים נאים. הגברים המבוגרים יותר נוהגים לתחוב את הפאות מאחורי אוזניהם ובמקום זאת משתמשים בידיהם כדי להחליק את זקניהם השופעים, גם כאשר הזקנים מתנפנפים ברוח כמו דגלים. כולם צועדים בחיפזון ובראשים מושפלים.

בקהילה שלנו יש חשיבות רבה לסממנים של אדיקות. חיוני ביותר שניראה בכל עת אדוקים, כסוכנים אמיתיים של אלוהים. מראית עין היא הכול. יש לה הכוח להשפיע על מה שאנחנו בתוכנו פנימה, אבל היא גם אומרת לַעולם שאנחנו שונים, שעל כל האחרים לתפוס מרחק מאיתנו. אני חושבת שהסיבה העיקרית שחסידי סאטמר לבושים בסגנון מיוחד ובולט כל כך היא, להזכיר גם ליושבים בפנים וגם לנמצאים בחוץ את התהום הענקית הפעורה בין שני העולמות. "התבוללות," אומרת המורה שלי תמיד, "היתה הסיבה לשואה. אנחנו מנסים להשתלב, ואלוהים מעניש אותנו על שבגדנו בו."

קול פצפוץ. גברת מייזליש מכה באצבע צרֵדה בקול מתחת לחוטמי. אני נחרדת.

"למה את לא מסתכלת?" היא שואלת בחומרה.

אני הופכת בעצבנות את הדפים הרפויים של תיק הניירות שעל שולחני ומחפשת את הסטנסיל המתאים. בגלל גברת מייזליש, שעושה הצגה שלמה מלחכות עד שאתעשת, הכיתה כולה מסתכלת עלי עכשיו. אני מרגישה את האודם עולה בלחיי. אני חושבת שאנחנו לומדים עכשיו ברכות, ויודעת ש"המדריך לברכות המתאימות" נמצא אצלי היכנשהו. אני עושה הצגה שלמה מלמצוא את המקום הנכון, וגברת מייזליש נותנת בי מבט חטוף ביותר של שביעות רצון.

"מהי הברכה לתות שדה?" שואלת גברת מייזליש, שעדיין עומדת לפני שולחני, בהטעמה המיוחדת של יידיש.

"בורא פרי האדמה," שרה הכיתה פה אחד. אני לוחשת בלא חמדה עם כולן, כדי שהיא תוכל לשמוע אותי, ובתקווה שתחזור לאמצע הכיתה וכך לא אצטרך להביט כלפי מעלה בסנטר שלה המכוסה פלומת שער תינוקות שחור.

אחרי ההפסקה מגיעה השעה לשיעור היומי בצניעות. גברת מייזליש ממשיכה היכן שהפסקנו בסיפור של רחל, אשתו הקדושה של רבי עקיבא, ושאר הבנות בכיתה מביטות בה מרותקות. היא יודעת לספר סיפור, גברת מייזליש, בבריטון העמוק שלה שהיא משנה לקצב גחמני שלעולם לא מניח למאזין להרגיש בנוח. היא תמיד משתתקת בחלקים הכי טובים של הסיפור כדי להחליק כמה שערות תועות אל תוך הצמה שלה, או להרים פיסת מוך בלתי נראית מהחצאית שלה, בעת שהמתח מצטבר והבנות מביטות בה בפיות פעורים מרוב שקיקה.

לא זו בלבד שהיתה אשתו של עקיבא וצדקת אמיתית, רחל היתה גם אישה צנועה במיוחד, עד כדי כך וכאן גברת מייזליש נעצרת ליצירת האפקט הדרוש שפעם היא תקעה את שולי החצאית עם סיכות בשוקי רגליה, כדי שהחצאית לא תתרומם ברוח ותחשוף את ברכיה.

אני מתכווצת כשאני שומעת את זה. אני לא יכולה להפסיק לדמיין את השוקיים הנקובות של האישה, ובעיני רוחי חוזר הדיקור שוב ושוב, ובכל פעם מותיר אחריו עוד דם ניגר, שריר קרוע, עור שסוע. האומנם זה מה שאלוהים רצה מרחל? שהיא תטיל בעצמה מום כדי שאיש לא יכול להעיף מבט בברכיה?

גברת מייזליש כותבת את המילה ערווה באותיות דפוס גדולות על הלוח. "ערווה היא כל חלק בגוף האישה שיש לכסות, החל מעצם הבריח ועד לפרקי הידיים והברכיים. כשערווה חשופה, מצוּוים הגברים לסור משם. אין לשאת תפילות או ברכות כאשר ערווה נראית לעין."

"אתן רואות, בנות," מכריזה גברת מייזליש, "כמה קל להיכנס לקטגוריה של חוטא ומחטיא את הרבים, שהוא מי שמביא את זולתו לידי חטא, רק מתוך כך שאינו מקפיד על אמות המידה הגבוהות ביותר של צניעות? בכל פעם שמבטו של גבר נח באקראי על חלק כלשהו בגוף האישה שהתורה מצווה שיהיה מכוסה, הוא חוטא. אבל גרוע מזה, האישה היא שהחטיאה אותו. והיא תישא באחריות לחטא הזה ביום הדין."

כשנשמע הצלצול החותם את יום הלימודים, התיק שלי כבר ארוז ומוכן, והמעיל בידי. אני נחפזת לצאת מהכיתה ברגע שהמורה נותנת לנו את הסימן, בתקווה להגיע אל הקומה השנייה לפי שגרם המדרגות יעלה על גדותיו מהמון הבנות. וכצפוי אני יורדת בטיסה משתי הקומות הראשונות, אבל נעצרת באחת כשאני עוקפת את הפינה אל הקומה השנייה, שם נדחקות חבורות של תלמידות קשקשניות מפתחי הדלתות, דוחפות ונדחפות בפקק שעל המדרגות. אני מחכה לבנות האחרות, שאינן ממהרות, ולפיכך נאלצת לעשות צעד איטי אחד בכל פעם כדי לזוז. נדמה שנדרש נצח לרדת משתי הקומות האחרונות, ואני מרגישה כאילו אני עוצרת את נשימתי, עד שלבסוף אני פורצת החוצה מגרם המדרגות שבקומת הקרקע ומזגזגת דרך חבורות הילדות מכיתה אל"ף כדי להגיע אל היציאה. אני חוצה את החצר הקדמית המוקפת גדר אבן גבוהה ומעוטרת בסלילים של חוטי תיל, דוהרת במורד מדרגות האבן הרחבות, ומייחדת רק מבט אחד אחרון בפסלי המפלצות ערופות הראש המזדקרות מצריחי בניין האבן המתפורר.

אוויר האביב הרענן מרגש אותי כשאני רצה במארסי אווניו, טסה כדי להגיע הביתה ראשונה, נעלי חובטות בקול על המדרכה וההמון המתנהל לאיטו נשאר מאחורי. הרחובות מלאים, תפוחים מתלמידות בחצאיות קפלים שנשפכות אל הביבים המטונפים. מכוניות צופרות כשהן עוברות לאיטן בכביש. אני מרגישה את צווארון החולצה חופר לי בצוואר, ואני פותחת את הכפתור העליון, מנערת את הצווארון כדי לשחררו, ונושמת עמוק. שום גבר לא נראה לעין, לא עכשיו, לא בשעה הזאת, כשהרחוב שייך לי, ולי בלבד.