הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
7
המועמדת 6: עד עצם היום הזה

המועמדת 6: עד עצם היום הזה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
7
44 
44 
סדרה:‎ המועמדת - 6
גודל (עמ'): 406
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

אחרי ההצלחה המסחררת של סדרת "המועמדת" — הסיפורים שעדיין לא קראתם על איליאה ועל בית המלוכה שלה.

היכנסו לעולם של "המועמדת" ובואו לפגוש את הנסיך מקסון לפני שהתאהב באמריקה סינגר, תוכלו לקרוא על תהליך הבחירה מבעד לעיניו של אסֶּפן לג'ר, השומר שנאלץ לראות את אהבתו הראשונה נסחפת ממנו והלאה, ועל המועמדת
שמתאהבת בבחור שאיננו הנסיך...
קיארה קאס מוסיפה פרטים על הגיבורות והגיבורים שאהבנו בסדרת סיפורים מרתקת, שגם היא, כמו כל ספרי הסדרה, שבתה את לב המעריצים ונחלה הצלחה
בעולם כולו.

  • ISBN: 3625968
  • גודל (עמ'): 406
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/03/2019
  • שם המחבר: קיארה קאס
  • תורגם ע"י: אסיה ברוך

1

עברו רק שבועיים, וזו היתה המיגרנה הרביעית שלי. איך הייתי אמורה להסביר את זה לנסיך? היה גרוע מספיק שכמעט כל הבנות שנשארו היו שתיים; שהמשרתות שלי עבדו בפרך כדי לטפל בכפות ידי היבשות והקשות. בשלב כלשהו אהיה חייבת לספר לו על גלי המחלה ששוטפים אותי בלי אזהרה. טוב, אם הוא אי־פעם ישים לב אלי.

המלכה אבּי ישבה בקצה השני של חדר הנשים, כמעט כאילו הפרידה את עצמה בכוונה מהבנות. הבחנתי בצמרמורת קלה בכתפיה והרגשתי שהיא לא ממש רואה בנו אורחות רצויות.

היא הושיטה את זרועה למשרתת, שלקחה אותה ושייפה את ציפורניה באופן מושלם. אבל אפילו בזמן ששירתו וטיפחו אותה, המלכה נראתה כעוסה. לא הבנתי אותה, אבל ניסיתי לא לשפוט. אולי גם הלב שלי היה מקשיח אם בעלי היה מת צעיר כל כך. היה לה מזל שפורטר שרייב, בן הדוד של בעלה המנוח, נשא אותה לאישה ואיפשר לה לשמור על הכתר.

העברתי את מבטי על החדר והתבוננתי בבנות האחרות. ג׳יליאן היתה ארבע כמוני, אבל ארבע מהוגנת. שני ההורים שלה היו שפים, ולפי האופן שבו דיברה על הארוחות שלנו, הנחתי שהיא תלך באותה דרך. לי ומדיסון למדו וטרינריה וביקרו באורוות בכל הזדמנות שהיתה להן.

ידעתי שנוֹבָה שחקנית ושהמוני מעריציה רצו שהיא תזכה בכתר. אוּמה היתה מתעמלת קרקע, וגזרתה הדקה היתה מלאת חן גם ללא תנועה. חלק מהשתיים כאן אפילו לא בחרו עדיין מקצוע. הנחתי שאם מישהו היה מכלכל אותי, מאכיל אותי ודואג לי לקורת גג, גם אני לא הייתי מוטרדת מעניינים כאלה.

עיסיתי את הרקות הכואבות שלי והרגשתי את העור הסדוק מתחכך במצחי. עצרתי ובהיתי בידי המחוספסות.

הוא לעולם לא ירצה בי.

עצמתי את עיני ונזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי את הנסיך קלארקסון. זכרתי עד כמה היתה ידו חזקה כשהוא לחץ את ידי. תודה לאל שהמשרתות שלי מצאו בשבילי כפפות תחרה, אחרת הוא היה שולח אותי הביתה באותה שנייה. הוא היה שקט, מנומס וחכם. כל מה שנסיך צריך להיות.

בשבועיים האחרונים שמתי לב שהוא לא מחייך הרבה. נראה כאילו הוא חושש שיטילו בו דופי אם יפגין חוש הומור. אבל אלוהים, איך שהעיניים שלו הוארו כשהוא חייך. השיער הבלונדיני הכהה, העיניים הכחולות הדהויות, החוזק שקרן ממנו בכל תנועה… הוא היה מושלם.

למרבה הצער, אני לא הייתי כזאת. אבל הרגשתי שחייבת להיות דרך לגרום לו לשים לב אלי.

אדל היקרה,

החזקתי את העט באוויר לכמה רגעים. זה היה חסר תועלת, אבל בכל זאת המשכתי.

אני מסתגלת היטב לחיים בארמון. הוא יפה. הוא גדול ויפה יותר מיפה, אבל אני לא יודעת אם אצליח למצוא את המילים כדי לתאר אותו. החום פה באנג׳לס שונה מהחום בבית, אבל גם את זה אני לא יודעת לנסח. נכון שהיה נהדר אם היית יכולה לבוא ולראות ולהרגיש ולהריח הכול בעצמך? כן, יש פה המון מה להריח.

בנוגע לתחרות עצמה, לא ביליתי שנייה אחת לבד עם הנסיך.

ראשי פעם בכאב. עצמתי את עיני ונשמתי לאט. הכרחתי את עצמי להתמקד.

אני בטוחה שראית בטלוויזיה שהנסיך קלארקסון שלח שמונה בנות הביתה, כולן ארבע או חמש וגם שש אחת. נשארו עוד שתי ארבע וכמה שלוש. אני תוהה אם מצפים ממנו לבחור שתיים. אני מניחה שזה הגיוני, אבל זה שובר את לבי.

תוכלי לעשות לי טובה? תשאלי את אמא ואבא אם יש אולי בן דוד או מישהו אחר במשפחה ממעמד גבוה יותר? הייתי צריכה לשאול לפני שעזבתי. אני חושבת שמידע מהסוג הזה יעזור לי מאוד.

התחלתי להרגיש את הבחילה שמדי פעם התלוותה לכאבי הראש.

אני חייבת לרוץ. הרבה דברים לעשות. אשלח עוד מכתב בקרוב.

אוהבת לנצח,

אמברלי

הרגשתי חולשה. קיפלתי את המכתב והכנסתי אותו למעטפה שכבר נשאה את הכתובת. עיסיתי שוב את רקותי בתקווה שהלחץ יקל עלי קצת, אף על פי שזה אף פעם לא עזר.

״הכול בסדר, אמברלי?״ שאלה דָניקָה.

״בסדר גמור,״ שיקרתי. ״אני בטח סתם עייפה. אולי אצא להליכה קצרה. להזרים קצת את הדם.״

חייכתי אל דניקה ואל מדליין ויצאתי מחדר הנשים לכיוון השירותים. מעט מים קרים על פני יהרסו את האיפור, אבל אולי יעזרו לי להרגיש טוב יותר. לפני שהספקתי להגיע לשם תקפה אותי שוב סחרחורת. התיישבתי על אחת הספות הקטנות שניצבו לאורך המסדרון והשענתי את ראשי על הקיר, בניסיון להקל את הכאב.

לא היה בזה שום היגיון. כולם ידעו שהאוויר והמים בחלקיה הדרומיים של איליאה מזוהמים. אפילו לאנשים ממעמד שתיים שחיו שם היו בעיות בריאות לפעמים. אבל עכשיו, כשאני במקום שיש בו אוויר נקי, אוכל טוב וטיפול נהדר — אני אמורה להרגיש טוב יותר, לא?

אם זה יימשך כך, אחמיץ כל הזדמנות להרשים את הנסיך קלארקסון. מה אם לא אוכל להגיע למשחק הקרוקט אחר הצהריים? הרגשתי איך החלומות שלי חומקים בין אצבעותי. עדיף שכבר אודה בתבוסה. זה יכאב פחות אחר כך.

״מה את עושה?״

הרמתי את ראשי מהקיר וראיתי את הנסיך קלארקסון עומד מעלי ומביט בי.

״שום דבר, הוד מלכותך.״

״את חשה ברע?״

״לא, מובן שלא,״ התעקשתי והכרחתי את עצמי לעמוד. אבל זו היתה טעות. הרגליים שלי קרסו ונפלתי על הרצפה.

״מיס?״ הוא שאל וכרע לצדי.

״אני מצטערת,״ לחשתי. ״כמה משפיל.״

הוא הרים אותי בזרועותיו. ״אם את מרגישה סחרחורת, תעצמי עיניים. אנחנו הולכים לאגף בית החולים.״

איזה סיפור מצחיק לספר לילדים: המלך נשא אותי פעם ברחבי הארמון כאילו הייתי חסרת משקל. אהבתי להיות בזרועותיו. תמיד תהיתי מה תהיה התחושה.

״הו, אלוהים,״ שמעתי צעקה. פקחתי את עיני וראיתי אחות.

״אני חושב שהיא התעלפה או משהו,״ אמר קלארקסון. ״נראה שהיא נפצעה.״

״הנח אותה כאן בבקשה, הוד מלכותך.״

הנסיך קלארקסון הניח אותי בזהירות על אחת המיטות שבמחלקה והסיר את ידיו ממני בעדינות. קיוויתי שהוא יכול לראות בעיני עד כמה אני אסירת תודה.

הנחתי שיעזוב מיד, אבל הוא עמד שם בשעה שהאחות בדקה לי את הדופק. ״אכלת היום, יקירה? שתית מספיק?״

״בדיוק סיימנו את ארוחת הבוקר,״ הוא ענה במקומי.

״את מרגישה חולה?״

״לא. טוב, כן. כלומר, זה שום דבר.״ קיוויתי שאם אגרום לזה להיראות חסר חשיבות, עדיין אוכל להשתתף מאוחר יותר במשחק הקרוקט.

הבעת פניה היתה קשוחה ורכה בו־זמנית. ״אני לא חושבת. היו צריכים לסחוב אותך לכאן.״

״זה קורה כל הזמן,״ פלטתי בתסכול.

״למה את מתכוונת?״ לחצה האחות.

לא התכוונתי להודות בזה. נאנחתי וניסיתי לחשוב איך להסביר. עכשיו הנסיך יראה מה החיים בהוֹנדוּרָגוּאָה גרמו לי.

״יש לי כאבי ראש לעתים קרובות. ולפעמים הם גורמים לי לסחרחורת.״ בלעתי רוק וחששתי ממה שהנסיך יחשוב. ״בבית אני הולכת לישון כמה שעות לפני האחים שלי, וזה עוזר לי לעבור את יום העבודה. כאן קשה יותר לנוח.״

״אממ־הממ. עוד משהו, חוץ מכאבי ראש ועייפות?״

״לא, גברתי.״

קלארקסון נע לצדי. קיוויתי שהוא לא יכול לשמוע את לבי הולם.

״כמה זמן את סובלת מהבעיה הזאת?״

משכתי בכתפי. ״כמה שנים, אולי קצת יותר. כבר התרגלתי.״

האחות נראתה מודאגת. ״יש מקרים דומים במשפחה שלך?״

שתקתי לפני שעניתי. ״לא בדיוק. אבל לאחותי יש לפעמים דימומים מהאף.״

״המשפחה שלך חולנית?״ שאל קלארקסון, עם שמץ של דחייה בקולו.

״לא,״ עניתי. רציתי להגן על עצמי, אבל ההסבר הביך אותי. ״אני גרה בהונדורגואה.״

הוא זקר גבות בהבנה. ״אה.״

כולם ידעו עד כמה הדרום מזוהם. האוויר, המים. היו בו כל כך הרבה ילדים מעוותים, נשים עקרות ומוות בגיל צעיר. כשהמורדים הגיעו, הם השאירו אחריהם שובל של כתובות גרפיטי שדרשו לדעת למה משפחת המלוכה לא עושה שום מאמצים לתקן את המצב. זה היה נס שלא כל המשפחה שלי היתה חולה כמוני, או שאני לא הייתי חולה עוד יותר.

נשמתי עמוק. מה בעצם אני עושה פה? את השבועות שלפני הבחירה ביליתי בטיפוח פנטזיה ילדותית במוחי. אבל משאלות וחלומות לא יעזרו לי להיות ראויה לאדם כמו קלארקסון.

הפניתי את מבטי ממנו כי לא רציתי שיראה אותי בוכה. ״אתה יכול ללכת, בבקשה?״

השתררו כמה שניות של דממה, ואז שמעתי את קול צעדיו כשיצא מהחדר. ברגע שהקול נעלם, נשברתי.

״ששש, יקירה, זה בסדר,״ אמרה האחות בקול מנחם. הייתי אומללה כל כך עד שחיבקתי אותה כאילו היתה אמי או אחותי. ״התחרות הזאת יוצרת לחץ רב, והנסיך קלארקסון מבין את זה. אני אדאג שהרופא ירשום לך תרופה לכאבי הראש, וזה יעזור.״

״אני מאוהבת בו מאז שהייתי בת שבע. כל שנה לחשתי לו שיר יום הולדת לתוך הכרית שלי כדי שאחותי לא תצחק עלי שזכרתי. כשהתחלתי ללמוד כתב מחובר, הייתי כותבת את השמות שלנו יחד כדי להתאמן… ובפעם הראשונה שהוא באמת מדבר איתי, הוא שואל אם אני חולנית.״ השתתקתי ופלטתי יפחה. ״אני לא טובה מספיק.״

האחות לא ניסתה להתווכח איתי. היא פשוט הניחה לי לבכות.

הייתי נבוכה כל כך. קלארקסון תמיד יראה אותי כנערה החולה שביקשה ממנו ללכת. הייתי בטוחה שהחמצתי את ההזדמנות לזכות בלבו. למה שהוא ירצה אותי עכשיו?