הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
המוח המאושר - מנין בא האושר ומדוע
44 

המוח המאושר - מנין בא האושר ומדוע


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 337
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

כולנו מייחלים לאושר, אך האם הוא דבר מובהק שניתן למדוד? בהמשך לספרו המוח הטיפש, יצא דין ברנט לחקור מהם הדברים שגורמים לנו אושר, מדוע הם מסיבים לנו אושר, מה זאת אומרת להיות מאושר ומעל לכול, מה יודע המדע על "המוח המאושר".

ברנט סוקר את השפעתם של גורמים שונים על האושר, החל במקום המגורים, עבודה, זוגיות, חיי קהילה והומור, וכלה בהצלחה ובכסף. הוא אינו פוסח על דבר ועונה גם על שאלות כגון: האם קומיקאים עצובים יותר מאנשים אחרים? מדוע כמאמר הקלישאה, אם כולם יקפצו מהגג סביר להניח שגם אנחנו נעשה זאת? איזו מוזיקה תגרום לנו לרקוד? מדוע יש אנשים שנהנים מאלימות גרפית ומאימה? ומה תפקיד המוח בכל זה?

באמצעות מחקרים מדעיים, אנקדוטות משעשעות וראיונות עם דמויות מגוונות - קומיקאים, מדענים, פסיכולוגים, מיליונר שעלה לגדולה, מומחיות למערכות יחסים ומיניות וזמרת מפורסמת - מתחקה דין ברנט אחר תשובות לשאלות הרבות שחֵקר האושר מעלה.

בסגנונו הבהיר והמבדר הוא מלמד אותנו על תפקודי המוח במצבים שונים ונוגע בהיבטים העדינים והייחודיים של הקיום האנושי. אמנם אין מדובר בספר עזרה־עצמית, אך מתוך הבנה כיצד מוחנו פועל, יוכל הקורא להיטיב להבין את עצמו.

  • ISBN: 10015407108
  • גודל (עמ'): 337
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 30/06/2019
  • שם המחבר: דין ברנט
  • תורגם ע"י: ניצן לפידות
  • זמין להשאלה: כן

1

האושר הוא במוח

הייתם רוצים שידחפו אתכם לתוך צינור? עם הראש קודם?

אל תענו עדיין, כי זה עוד לא הכול.

הייתם רוצים שידחפו אתכם כך לתוך צינור קר וצר שאסור לכם לזוז בתוכו? למשך שעות? צינור שמשמיע קולות רועשים במיוחד, המולה בלתי פוסקת של נקישות וחריקות, כמו דולפין מתכתי ענק?

כמעט כל מי שתשאלו אותו את השאלה הזאת יענה לא, ואז ירוץ לחפש את המבוגר האחראי הקרוב. אבל תארו לעצמכם לא רק להסכים לעשות את זה, אלא אפילו להתנדב לעשות את זה! שוב ושוב ושוב! איזה מין בן אדם יעשה כזה דבר?

אני. כן, עשיתי את זה הרבה פעמים. ואם יבקשו ממני, אעשה זאת שוב. לא, אין לי פֵטיש מוזר וספציפי ביותר, אבל אני מדען מוח, תלמיד להוט של המוח וחסיד נלהב של מדע, ולכן התנדבתי בעבר להשתתף בכל מיני ניסויים במדעי המוח ובפסיכולוגיה. ומתחילתו של המילניום הנוכחי, ברבים מהניסויים הללו המוח שלי נבדק ב־fMRI.2

MRI, או דימות תהודה מגנטית, הוא הליך מתקדם ומורכב המבוסס על שדות מגנטיים חזקים, גלי רדיו ועוד כמה סוגים של כוחות קסם טכנולוגיים, שיוצר דימויים מפורטים ביותר של החלקים הפנימיים של הגוף האנושי החי וחושף דברים כמו עצמות שבורות, גידולים ברקמות רכות, נגעים בכבד וטפילים חייזריים (סביר להניח).

אבל הקוראים הדקדקנים יותר ודאי שמו לב שהופיעה שם גם האות f. וה־f הזאת חשובה. זהו קיצור של המילה ״פונקציונלי״ או תפקודי, כלומר, אני מדבר על ״דימות תהודה מגנטית תפקודי״. פירוש הדבר שאותה שיטה שבה בוחנים את מבנה הגוף יכולה לשמש אותנו, בהתאמות מסוימות, להתבוננות בפעילות המוח תוך כדי פעולה, וכך לאפשר לנו לחזות באינטראקציות המתרחשות בין אינספור תאי העצב (נוירונים) שמוחנו בנוי מהם. זה אולי לא נשמע כל כך מרשים, אבל הפעילות הזאת היא הבסיס לתודעה שלנו, ממש כמו שתאים בודדים מרכיבים את גופנו (תאים מתחברים זה לזה בדרכים מורכבות ויוצרים רקמות, המתחברות זו לזו בדרכים מורכבות ויוצרות איברים, המתחברים זה לזה ויוצרים ישות מתפקדת - אדם). מבחינה מדעית זה סיפור די גדול.

אבל... למה אני מספר לכם את זה? אנחנו אמורים לבדוק מנין בא האושר, מה קשור עכשיו כל התיאור המפורט הזה של שיטות מתקדמות של דימות מוחי? ובכן, לא אכחיש שדיבור על שיטות מתקדמות של דימות מוחי מסב לי אושר, אבל יש גם סיבה יותר פשוטה.

אתם רוצים לדעת מנין בא האושר? ובכן, ״מהו אושר?״ אושר הוא תחושה או רגש או מצב רוח או מצב נפשי או משהו כזה. לא משנה איך מגדירים את זה, אין כל ויכוח על כך שזה משהו המיוצר - ברמה הבסיסית ביותר - על ידי המוח שלנו. אז הנה, האושר מקורו במוח. סיכמנו את הנושא כולו בפחות מעמוד אחד. נכון?

לא נכון. אמנם מבחינה טכנית נכון לומר שהאושר מקורו במוח, אבל ההצהרה הזו ריקה מתוכן. כי על פי הלוגיקה הזאת, הכול מקורו במוח. כל מה שאנחנו תופסים, זוכרים, חושבים ומדמיינים. כל היבט של החיים האנושיים כרוך במוח במידה זו או אחרת. חרף משקלו הקטן, המוח האנושי מבצע כמות בלתי נתפסת של עבודה. הוא מורכב ממאות חלקים שונים שעושים אלפי דברים שונים מדי שנייה, ומעניק לנו את קיומנו העשיר בפרטים, שאנו לוקחים כמובן מאליו. אז ברור שהאושר מקורו במוח. אבל זה כמו שתשאלו איפה זה סאות'המפטון ויענו לכם ״במערכת השמש״; זה נכון, אבל בלתי מועיל בעליל.

אנחנו צריכים לדעת מאיפה בדיוק במוח בא האושר. איזה אזור מייצר אותו, איזה אזור מחזק אותו, איזה אזור מזהה את התרחשותם של אירועים המסבים לנו אושר? לשם כך צריך להסתכל בתוך מוח מאושר ולראות מה קורה שם. זוהי אינה משימה פשוטה, ובשביל שיהיה איזשהו סיכוי להצליח בה, צריך להשתמש בשיטות מתקדמות של דימות מוחי כמו fMRI.

רואים? אמרתי לכם שזה רלוונטי.

למרבה הצער, יש כמה וכמה מכשולים לניסוי הספציפי הזה.

ראשית, סורק MRI טוב שוקל כמה טונות, עולה כמה מיליונים ומייצר שדה מגנטי חזק מספיק להעיף כיסא משרדי מקצה החדר במהירות קטלנית. וגם אם אשיג גישה למכשור־העל הזה, לא אדע מה לעשות בו. הייתי בתוך אחד כזה הרבה פעמים, אבל זה לא אומר שאני יודע להפעיל אותו. טסתי הרבה מאוד פעמים במטוס, אבל זה לא אומר שאני טייס.

המחקר שלי במדעי המוח היה בתחום המחקר ההתנהגותי של יצירת זיכרונות.1 זה אולי נשמע מורכב ומרשים, אבל רוב הזמן בניתי מבוכים מסובכים (אך זולים) לחיות מעבדה וצפיתי בהן פותרות אותם. זה היה מאוד מעניין, אבל בשורה התחתונה לא הפקידו בידיי את תפעולו של שום דבר מסוכן יותר מסכין יפנית, וגם אז רוב האנשים העדיפו לצאת מהחדר, רק ליתר ביטחון. אף פעם לא הרשו לי להתקרב לשום דבר מסובך כמו סורק MRI.

אבל התמזל מזלי ואני גר קרוב מאוד ל־CUBRIC, מרכז הדימות וחקר המוח של אוניברסיטת קרדיף, שם התנדבתי להשתתף בכל המחקרים הנזכרים לעיל. המרכז נבנה בשנים שבהן עבדתי על הדוקטורט שלי בבית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קרדיף, והוא נחנך זמן קצר אחרי שעזבתי. האמת היא שהתזמון נראה לי קצת זדוני, כאילו כל המכון אמר, ״הוא הלך? יופי, אפשר להוציא את החומר הטוב.״

מרכז CUBRIC הוא מקום מעולה לפנות אליו בשביל המחקרים החדשניים ביותר בדרכי הפעולה של המוח האנושי. ולמרבה המזל, יש לי חברים שעובדים שם. אחד מהם הוא פרופסור כריס צ'יימבֶּרס, מומחה וחוקר בכיר בדימות המוח. הוא שמח להיפגש איתי ולדבר על התוכנית שלי לאיתור האושר במוח.

אבל הפגישה הייתה עסקית, לא חברתית. וכדי לשכנע פרופסור לתת לי להשתמש בציוד היקר־בטירוף שלו בשביל המחקר האישי שלי על הדרך שבה המוח מעבד אושר, הייתי חייב לעשות שיעורים כמו שצריך. אז מה המדע כבר יודע - או לפחות חושד - לגבי האופן שבו האושר עובד במוח?

אושר כימי

אם אתם רוצים לדעת איזה חלק במוח אחראי לאושר, חשבו רגע מה נחשב ל״חלק״ במוח.

פעמים רבות מתייחסים אל המוח כאובייקט אחד (ומכוער להפליא), אך למעשה ניתן לפרק אותו למספר עצום של מרכיבים בדידים.3 למוח שתי המיספרות (שמאלית וימנית) המורכבות מארבע אונות נפרדות (מצחית, קודקודית, עורפית ורקתית), וכל אונה מורכבת מאינספור אזורים וגרעינים שונים. האזורים והגרעינים מורכבים מתאי מוח המכונים תאי עצב או נוירונים ומאינספור תאי תמיכה חיוניים אחרים, המכונים תאי גליה ואמונים על תפקודם הרציף של תאי העצב. כל תא הוא סידור מורכב של כימיקלים. אז אפשר לומר שבדומה לרוב האיברים והדברים החיים, המוח הוא גוש גדול של חומרים כימיים. חומרים כימיים המאורגנים בצורות מורכבות להדהים, אבל עדיין - חומרים כימיים.

למען ההגינות, אפשר לפרק אותו למרכיבים קטנים עוד יותר. חומרים כימיים מורכבים מאטומים, אשר בתורם מורכבים מאלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים, המורכבים מחלקיקים שנקראים גלואונים, וכן הלאה. ככל שצוללים עמוק יותר אל המבנה הבסיסי של החומר, מגיעים לפיזיקת חלקיקים מורכבת יותר ויותר. אבל יש כמה חומרים כימיים במוח המשמשים למטרות שהן מעבר למבנה הפיזיקלי הבסיסי, כלומר שתפקידם ״דינמי״ יותר מאשר לשמש אבני בניין של תאים. החומרים הכימיים הללו הם מוליכים עצביים, ולהם תפקידים מרכזיים בתפקודו של המוח. אם מחפשים את המרכיבים הפשוטים והבסיסיים ביותר של המוח שיש להם השפעה עמוקה על מה שאנחנו חושבים ומרגישים, המוליכים העצביים הכימיים הללו הם התשובה.

המוח במהותו הוא מצבור עצום ומורכב ביותר של תאי עצב, וכל מה שהמוח עושה תלוי בדפוסי הפעילות שנוצרים בתאי העצב הללו, והוא תוצאה שלהם. אות אלקטרוכימי בודד, או פּוּלס המכונה ״פוטנציאל פעולה״, עובר לאורכו של תא עצב, וכאשר הוא מגיע אל קצהו הוא מועבר אל תא העצב הבא, עד שהוא מגיע אל יעדו. דמיינו שזהו אמפר בודד הנע לאורך המעגל החשמלי שבין השקע בקיר לבין מנורת הלילה שלכם. יחסית לדבר כה זערורי, המרחק שהוא עובר מרשים ביותר, אבל זה כל כך יומיומי ושכיח שאיננו מקדישים לכך מחשבה.

הדפוס והקצב של האותות הללו, או של פוטנציאלי הפעולה הללו, מגוונים מאוד, ושרשרות תאי העצב המעבירות אותם יכולות להיות ארוכות מאוד ולהתפצל באופן כמעט אינסופי, כך שבמוח האנושי נוצרים מיליארדי דפוסים וטריליוני חישובים אפשריים המבוססים על קשרים בין כמעט כל אזור ייעודי במוח. משום כך הוא כל כך עוצמתי.

אבל בואו ניקח לרגע צעד אחד לאחור, אל הנקודה שבה האות עובר מתא עצב אחד למשנהו. זוהי נקודה חשובה ביותר. תהליך העברת האות מתרחש בסינפסה, מקום המפגש של שני תאי עצב. אבל - וכאן זה מתחיל להיות קצת מוזר - אין שום קשר פיזי משמעותי בין שני תאי העצב; הסינפסה עצמה היא בסך הכול הרווח ביניהם. אז אם תאי העצב אינם נוגעים זה בזה, איך האות בכל זאת עובר מתא עצב אחד למשנהו?

התשובה היא מוליכים עצביים. האות מגיע אל קצה תא העצב הראשון בשרשרת, מה שגורם לתא העצב לירות מוליכים עצביים אל תוך הסינפסה. שם המוליכים העצביים נקשרים לקולטנים ייעודיים על תא העצב הבא, מה שגורם להשראה של האות בתא העצב, אשר בתורו מעביר את האות לתא העצב הבא בתור. וחוזר חלילה.

דמיינו הודעה חשובה מכוח הסיור בצבא מימי הביניים שצריכה להגיע אל המפקדים היושבים במטה. ההודעה כתובה על דף נייר שאותו מחזיק חייל הצועד רגלית. הוא מגיע לנהר, אבל הוא מוכרח להעביר את ההודעה למחנה הנמצא בעברו האחר. אז הוא קושר את דף הנייר לחֵץ ויורה אותו אל הצד השני, שם חייל אחר יכול לקחת את הדף ולהמשיך איתו את המסע אל המטה. מוליכים עצביים הם כמו החץ הזה.

המוח משתמש במגוון רחב של מוליכים עצביים, והמוליך העצבי הספציפי שהוא בוחר להשתמש בו משפיע באופן ניכר על ההתנהגות והפעילות של תא העצב הבא בתור. כל זה בהנחה שלתא העצב הבא יש הקולטנים המתאימים על הממברנה שלו; מוליכים עצביים עובדים רק אם הם מוצאים קולטן מתאים להיקשר אליו, כמו שמפתח עובד רק עם מנעול ספציפי או עם סדרה של מנעולים. בואו נחזור לרגע למטפורת החייל. ההודעה מוצפנת כך שרק חיילים מאותו הצבא יוכלו לקרוא אותה.

יש גם מגוון רחב של פקודות שההודעה יכולה להכיל: מתקפה, נסיגה, ארגון כוחות, הגנה על האגף השמאלי, וכן הלאה. גם מוליכים עצביים יכולים להיות גמישים. יש מוליכים המגבירים את עוצמת האות, ואילו אחרים מנמיכים אותה. יש מוליכים המבטלים את האות, ואחרים הגורמים לתגובות שונות בתכלית. אנחנו מדברים כאן על תאים, ולא על חוטי חשמל חסרי חיים; הם מגיבים באופנים רבים ושונים.

בשל המגוון הרב שהמערך הזה יוצר, פעמים רבות המוח משתמש במוליכים עצביים ספציפיים באזורים מסוימים כדי לבצע פונקציות מסוימות. אז עכשיו שאנחנו יודעים את כל זה, האם ייתכן שיש מוליך עצבי - כלומר חומר כימי כלשהו - שאחראי לייצור האושר? מפתיע ככל שזה יישמע, הרעיון הזה לא כל כך מופרך. יש אפילו כמה מועמדים לתפקיד.

דופמין הוא אחד הבולטים. דופמין הוא מוליך עצבי בעל תפקידים רבים ומגוונים במוח, אבל אחד מתפקידיו המוכרים והמוכחים היטב קשור לגמול ולהנאה.2 דופמין הוא המוליך העצבי התומך בפעילות במסלול הגמול המֶזולימבּי במוח, המכונה לעיתים המסלול הדוֹפָּמינֶרגי מתוך הכרה בתפקידו המרכזי. בכל פעם שהמוח מזהה שאנחנו עושים משהו שהוא אוהב (שותים מים כשאנחנו צמאים, נמלטים ממצב מסוכן, מקיימים יחסים אינטימיים עם בן/בת זוג, וכו'), הוא מתגמל את ההתנהגות הזאת בהשראת חוויה קצרה אך עוצמתית בדרך כלל של הנאה, שמקורה בשחרור דופמין. והנאה מסבה לנו אושר, נכון? מסלול הגמול הדופמינרגי הוא האזור במוח שאחראי לתהליך הזה.

יש גם ראיות לכך ששחרור דופמין מושפע מהמידה שבה גמול או חוויה מפתיעים אותנו. ככל שהם מפתיעים יותר, כך אנו נהנים מהם יותר, וזה ככל הנראה קשור לכמות הדופמין המשתחרר במוח.3 גמול צפוי נקשר לעלייה ראשונית ברמת הדופמין שבעקבותיה חלה ירידה. אבל גמול בלתי צפוי נקשר לעלייה ממושכת יותר ברמת הדופמין לאחר חוויית הגמול.4

במונחים ממשיים יותר, אם נכנס כסף לחשבון הבנק שלנו ביום תשלום המשכורת, זהו גמול צפוי. לעומת זאת, אם נמצא שטר של עשרים פאונד בזוג מכנסיים ישן, זהו גמול בלתי צפוי. במקרה השני קיבלתם הרבה פחות כסף, אבל הוא מתגמל יותר בהיותו בלתי צפוי. וככל הידוע לנו, אירוע מסוג זה מוביל לשחרור משמעותי יותר של דופמין.5

בדומה לכך, היעדרו של גמול צפוי (למשל, אם המשכורת לא נכנסה לחשבון הבנק שלכם ביום המיועד) גורם לצניחה ניכרת ברמת הדופמין. אירועים כאלה מלחיצים ואינם נעימים. אז ברור שדופמין הוא מרכיב מהותי ביכולתנו ליהנות מדברים.

אבל כאמור, התמיכה בהנאה ובגמול היא רק אחד מהתפקידים והפונקציות הרבים והמגוונים של דופמין ברחבי המוח. אולי יש חומרים כימיים אחרים בעלי תפקיד ספציפי יותר בהשראת הנאה?

כמובן, מוליכים עצביים אנדורפיניים הם העידית של החומרים הכימיים המעוררים הנאה. בין שהם משתחררים בעקבות זלילת שוקולד או סקס לוהט, אנדורפינים הם החומרים המחוללים את התחושה החמימה הנרגשת והכה נפלאה ששוטפת את גופנו.6

אין להמעיט בערך עוצמתם של האנדורפינים. סמים אופיאטיים חזקים כמו הרואין ומורפיום עובדים מפני שהם מפעילים קולטנים של אנדורפין במוחנו ובגופנו.7 ברור לכול שהסמים האלה גורמים הנאה (ולכן שיעור מדאיג של אנשים משתמשים בהם), אבל ברור לא פחות שהם גם פוגעים בתפקוד. אדם שנתון ב״היי״ של אופיאט חזק לא יכול לעשות כמעט דבר מלבד לבהות בחלל ולהזיל ריר מעת לעת. ויש הטוענים כי יעילותו של הרואין היא כ־20% מזו של אנדורפינים טבעיים! כלומר, חומרים חזקים פי חמישה מהסם החזק ביותר מסתובבים חופשי בתוך המוח - פלא שאנחנו מצליחים בכלל לעשות משהו.

אז לצערם של מי שרודפים אחר הנאה, ולשמחתם של מי שמתפקדים כהלכה - המוח משתמש באנדורפינים בזהירות רבה. בדרך כלל הוא משחרר אותם בתגובה לכאב ולדחק חמורים. דוגמה טובה לכך היא לידה.

אימהות משתמשות בשלל תיאורים ללידה - מאורע "פלאי", "מדהים", "לא ייאמן" וכן הלאה - אבל הן ימעיטו לומר מאורע "מהנה". ואף על פי כן, חרף העומס הגופני הקיצוני המוטל על גוף האישה, הן מצליחות לעבור את זה, ולא מעט מהן יותר מפעם אחת. זאת משום שבנות אנוש פיתחו מגוון דרכי הסתגלות להקלת הלידה, בהן אגירה ושחרור של אנדורפינים במהלכה.

המוח משתמש באנדורפינים כדי לרכך את הכאב ולמנוע ממנו להגיע לרמה שתפסיק את פעילות הלב (מה שיכול לקרות).8 נוסף על כך, אנדורפינים תורמים לאושר־על־גבול־ההזיה שנשים חוות ברגע לידת התינוק (אם כי ייתכן שזה פשוט מרוב הקלה). הודות לאנדורפינים, לידה - כואבת ככל שתהיה - הייתה יכולה להיות קשה יותר.

זוהי דוגמה קיצונית אחת. אך יש דרכים אחרות לחשוף את עצמנו למספיק כאב ודחק כדי לעורר שחרור אנדורפינים (כמו להיות גבר ולהגיד לאימהות שהלידה הייתה יכולה להיות יותר קשה). אנחנו יכולים למשל להכניס את גופנו למצבים גופניים קיצוניים. רצי מרתון מדווחים על ״היי של אצנים״, עוררות גופנית מענגת המתרחשת כאשר הגוף חווה קושי כה רב, עד שהמוח מוציא את התותחים הכבדים ומטביע את כל הכאב.

אפשר לטעון אפוא שתפקידם של האנדורפינים אינו לגרום הנאה, אלא למנוע כאב. אז אולי לתייג אנדורפינים כ״גורמי הנאה״ זה כמו לתאר כבאית כ״מכונת הרטבה״; כן, זה מה שזה עושה, אבל לא, לא לשם כך זה נועד.

יש הטוענים שהפונקציה של הפחתת ייסורים רלוונטית רק לרמות ניתנות לזיהוי של אנדורפינים, כאשר האדם שם לב לפעולתם.9 אך יש ראיות לכך שלריכוז נמוך יותר של אנדורפינים יש תפקיד בסיסי יותר בוויסות התנהגות ובניהול משימות. באמצעות אינטראקציות מורכבות במערכת העצבית המווסתת דחק והנעה,10 מערכת האנדורפינים עוזרת לנו לדעת מתי משימה ״הושלמה״. נניח שעלינו לבצע משימה חשובה וזה מלחיץ אותנו; בתום המשימה מוחנו משחרר מינון עדין של אנדורפינים כדי שנרגיש: ״המשימה הושלמה, אפשר לעבור הלאה.״ מינון האנדורפינים הנמוך לא יוצר הנאה של ממש, אבל הוא מועיל ומפיג מתח, ועל כן תורם לרווחה הכללית ולאושר.11 זוהי ראיה נוספת לתפקידם המניעתי של אנדורפינים בשמירה על האושר.

אחת הבעיות בהסברים המתבססים על דופמין ואנדורפינים היא שהם אינם מבחינים בין ״אושר״ לבין ״הנאה״. ובעוד שזה בהחלט אפשרי (ואף נורמלי) להיות מאושרים כשאנו חווים הנאה, אושר אמיתי דורש הרבה יותר מזה. החיים הם יותר מסדרה של רגעי אופוריה. אושר קשור גם לשביעות רצון, לסיפוק, לאהבה, למערכות יחסים, למשפחה, להנעה, לרווחה, ולעוד מילים רבות שאפשר למצוא במֵמים בפייסבוק. הייתכן שיש חומר כימי התומך בדברים ה"עמוקים" יותר האלה? אולי.

אחד המתמודדים לתפקיד הזה הוא אוקסיטוצין. לאוקסיטוצין יש מוניטין יוצא דופן, בעיקר כ״הורמון האהבה״. בניגוד לרושם המתקבל מהתבוננות בתקשורת המודרנית, בני האדם הם מין ידידותי ביותר, ובדרך כלל זקוקים לקשרים חברתיים עם אחרים כדי להיות מאושרים. ככל שהקשרים הללו קרובים וחזקים יותר, כך הם חשובים יותר. קשרים בין בני זוג, קרובי משפחה וחברים קרובים מאוד גורמים בדרך כלל לאנשים להיות מאושרים בטווח הארוך. ומסתבר שאוקסיטוצין הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך.

אם נחזור שוב ללידה, אוקסיטוצין מתפקד כידוע כחומר כימי המשתחרר במינונים גבוהים במהלך הלידה וההנקה.12 זהו הורמון מרכזי במפגש הבסיסי ביותר בין שני פרטים - הוא גורם להיקשרות מיידית רבת־עוצמה בין האם לתינוק, הוא קיים בחלב אֵם והוא מעודד ייצור חלב.13 עם זאת, אוקסיטוצין נקשר ברבות השנים למגוון רחב הרבה יותר של סיטואציות: עוררות מינית ותגובות מיניות, דחק, אינטראקציות חברתיות, נאמנות ועוד.

לממצאים הללו יש כמה השלכות משונות. למשל, אוקסיטוצין הוא גורם חשוב ביצירתם של קשרים חברתיים ובחיזוקם, אך הוא משתחרר גם במהלך יחסי מין. מצב עניינים זה יכול להסביר מדוע קשה מאוד לשמר הסדרים בין ״יזיזים״ (שני ידידים שמחליטים לקיים יחסי מין בלי מערכת יחסים/מחויבות מגבילה). הודות לאוקסיטוצין, האינטראקציה המינית יכולה לשנות מהותית את האופן שבו תתפסו את בן/בת הזוג שלכם, וכך להפוך משיכה גופנית טהורה לחיבה ולכמיהה עמוקות. בזמן שאתם עושים אהבה, אוקסיטוצין ״מייצר אהבה״.

אף על פי שאוקסיטוצין משפיע על נשים יותר מאשר על גברים, יש לו השפעה חזקה גם עליהם; למשל, מחקר הראה כי גברים במערכות יחסים המקבלים אוקסיטוצין שומרים בסיטואציות חברתיות על מרחק רב יותר בינם לבין נשים מושכות, לעומת גברים רווקים.14 המסקנה מהמחקר היא שרמות מוגברות של אוקסיטוצין גורמות לגברים יתר מחויבות לבנות הזוג שלהם ומגבירות את מודעותם לאופן שבו פעולותיהם עשויות להשפיע על בנות זוגם. לכן הם נוטים להימנע מאינטראקציות עם נשים זרות מושכות, במיוחד בנוכחותם של אחרים. כך שאפשר לטעון כי אוקסיטוצין מחזק קשרים רומנטיים קיימים. אבל הוא לא יוצר אותם, ועל כן גברים רווקים לא הציגו התנהגות דומה.

יש עוד הרבה מה לומר בעניין, אבל העיקר הוא שהאוקסיטוצין חיוני כדי שהמוח האנושי יחווה אהבה, אינטימיות, אמון, חברוּת וקשרים חברתיים. ומלבד גדולי הציניקנים, כולנו מסכימים שהמרכיבים הללו הכרחיים לתחושת אושר מתמשכת. אז האם אוקסיטוצין אחראי לאושר?

לא בדיוק. באופן לא מפתיע, גם לאוקסיטוצין יש צדדים שליליים.

למשל, חיזוק הקשרים החברתיים שלכם עם אדם או קבוצה עשוי להעצים את העוינות שאתם חשים כלפי אנשים מחוץ לקשרים הללו. מחקר אחד מצא שגברים שקיבלו אוקסיטוצין ייחסו ביתר קלות תכונות שליליות לכל אדם שאינו שייך לתרבות או לרקע האתני שלהם.15 או במילים אחרות: אוקסיטוצין גורם לגזענות. אם גזענות היא חלק בלתי נפרד מאושר, אינני בטוח שמגיע לבני האדם לחוות אותו.

אבל זה לא חייב להיות כל כך קיצוני; מן הסתם הייתם עדים לכך שאדם מסוים (או אפילו אתם) חווה קנאה, מרירות וטינה ואף שנאה, כאשר הוא רואה את מושא אהבתו מתנהג/ת באופן ידידותי מדי עם אדם אחר. עצם קיומו של המושג ״פשע על רקע רומנטי״ מוכיח כמה עוצמתית והרסנית התגובה הזו יכולה להיות. יש דרכים רבות לתאר אדם אכול קנאה וזעם או חשד פרנואידי; ״מאושר״ אינו אחת מהן. אוקסיטוצין הוא אולי מרכיב הכרחי ביצירת קשרים חברתיים, אבל לא כל הקשרים החברתיים מובילים לאושר. למעשה, הם יכולים להוביל אל ההפך הגמור.

ואולי הגישה הזאת עקיפה מדי? אפשר לטעון כי הנאה ואינטימיות מובילות לאושר, ולכן כל חומר כימי שמעורר אותן ״גורם״ אושר רק בעקיפין. האם יש חומר כימי שגורם אושר באופן ישיר?

סרוטונין עשוי לעשות זאת. זהו מוליך עצבי המשמש במגוון רחב של תהליכים נוירולוגיים, כך שיש לו מגוון רחב של תפקידים, כגון השראת שינה, פיקוח על העיכול, והתפקיד הרלוונטי מכולם לענייננו - ויסות מצב הרוח.16

נראה כי לסרוטונין תפקיד מכריע בקיומו של מצב רוח טוב, כלומר ״שמחה״. נוגדי הדיכאון השכיחים ביותר כיום פועלים להגברת הרמות הזמינות של סרוטונין במוח. על פי התיאוריה השלטת בימינו, דיכאון הוא תוצאה של רמות סרוטונין נמוכות, וזה דורש תיקון.

פרוזאק ותרופות דומות מסווגות כ־SSRI, מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין. אחרי שסרוטונין משתחרר אל תוך הסינפסות כדי להעביר אותות הוא אינו מתפרק או מושמד, אלא נקלט בחזרה על ידי תאי העצב. תרופות מסוג SSRI מעכבות את קליטתו מחדש. כתוצאה מכך, במקום פרץ מהיר של פעילות בתא העצב הבא שנוצר על ידי הופעתו הקצרה של סרוטונין בסינפסה, הפעילות מתארכת מפני שהסרוטונין נשאר בסביבה בשלמותו וממשיך להפעיל את הקולטנים הרלוונטיים. נכון שכאשר הטוסטר שלכם מתיישן הוא מקפיץ את פרוסת הלחם לפני שהיא מוכנה, ועליכם לכוון אותו לזמן ממושך יותר כדי לקבל טוסט שחום לטעמכם? זה קצת דומה. וזה עוזר לטפל בדיכאון. אם כך ברור שסרוטונין הוא חומר כימי שגורם לאושר, נכון?

לא נכון. למעשה, איש אינו יודע (עדיין) מה תגבור של סרוטונין אכן עושה במוח. אם בסך הכול צריך להוסיף סרוטונין למערכת כדי ליצור מצב של אושר, הבעיה אמורה להיות קלה לטיפול. אבל בגלל מהירות המטבוליזם והפעילות המוחית שלנו, תרופות מסוג SSRI מגבירות את רמות הסרוטונין באופן מיידי למדי. ואף על פי כן, לרוב התרופות מהסוג הזה נדרשים שבועות של מינון יציב עד שנצפה שיפור.17 אז ככל הנראה סרוטונין לבדו אינו הגורם היחיד האחראי למצב רוח שמח, והוא בוודאי משפיע בעקיפין על משהו אחר.

אולי הבעיה האמיתית היא בגישה; זה שאנחנו מייחסים תכונות נוירולוגיות רבות־עוצמה למולקולות פשוטות, לא אומר שכך הדברים עובדים. בחיפוש קצר תוכלו למצוא בקלות שלל מאמרים וטורים המסבירים כיצד ניתן לפרוץ אל ״הורמוני האושר״ שלכם, או טוענים שבעזרת שינויים תזונתיים פשוטים ותרגילים נכונים אפשר להעלות את רמות החומרים הכימיים הרלוונטיים במוח ולהרגיש שביעות רצון מתמשכת והנאה מהחיים. למרבה הצער, זוהי הפשטת־יתר קיצונית של תהליכים מורכבים להפליא.

דומה כי הניסיון לקשור בין אושר לבין חומר כימי ספציפי הוא ניסיון עקר. החומרים הכימיים הם חלק מהתהליך, אך הם אינם הגורם לאושר. שטר של עשרים פאונד הוא בעל ערך, והוא עשוי נייר. אבל זה לא אומר שהוא בעל ערך מפני שהוא עשוי נייר. בדומה לכך, ייתכן כי החומרים הכימיים המתוארים לעיל קשורים לאושר כפי שנייר קשור לכסף; הם מאפשרים את קיומו, אבל התפקיד שלהם מקרי בלבד.

לכו אל המקום השמח שלכם

אז אם חומרים כימיים ספציפיים אינם הגורם לאושר, מנין במוח יכול להגיע האושר? האם יש במוח אזור מסוים המעבד אושר? אזור השואב מחלקים אחרים במוח מידע בנוגע למה שאנו חווים, מעריך אותו ומזהה שהוא אמור להסב לנו אושר, וכך גורם לנו לחוות את המצב הרגשי המיוחל? אם החומרים הכימיים הם הדלק, אולי האזור הספציפי הזה הוא המנוע?

זה בהחלט אפשרי, אבל צריך להיזהר לא לקפוץ מהר מדי למסקנות. מדוע?

אני כותב שורות אלה באמצע שנת 2017, תקופה טובה להיות מדען מוח. חקר המוח ודרכי הפעולה שלו כבר נכנס אל הזרם המרכזי במדע: פרויקטים עתירי מימון בחקר המוח מתבצעים ברחבי ארצות הברית ואירופה,18 אינספור ספרים ומאמרים החוקרים את פעולות המוח יוצאים לאור מדי שנה, כתבות חדשות על פריצת הדרך או הגילוי האחרונים מתפרסמים מדי יום, וכן הלאה. אלה הם ללא צל של ספק זמנים מרגשים ורווחיים למדעי המוח.

אבל יש גם חסרונות לפופולריות הגואה הזאת. למשל, אם ברצונכם לדווח על משהו בעיתון, עליכם לעשות זאת באופן נהיר לקהל קוראים שרובם אינם מדענים בהכשרתם. על כן יש לפשט את המסר ולהשיל ממנו מונחים מקצועיים. כמו כן, על הידיעה להיות תמציתית, וזה נכון היום יותר מתמיד בשל אופייה של התקשורת התחרותית, הרודפת אחר תשומת לב וכמהה לסאונד־בייטים. אם קראתם פעם פרסומים מדעיים אתם יודעים שרוב המדענים לא כותבים כך, ולכן דרושים שינויים רבים כדי לתרגם דוחות טכניים בנויים לתלפיות על ניסויים שתוכננו בקפידה לכדי טקסט קל להבנה.

במקרה הטוב יבצעו את השינויים כתבי מדע מיומנים או דוברים מנוסים עם התמחות במדע - מי שמבינים את הדרישות של פלטפורמות התקשורת הפופולריות ומסוגלים להבחין בין עיקר לטפל במידע ולערוך את הטקסט נכונה. לצערנו, פעמים רבות אין זה המקרה. לפעמים מדובר בכַתב פחות מנוסה בעיתון או נטול ההכשרה המתאימה, ולעיתים אפילו במתמחה.4 זו יכולה גם להיות מחלקת יחסי הציבור של האוניברסיטה או המכון שבהם נערך המחקר, המבקשת קצת הכרה לעבודה ולמאמצים שהשקיעה.

אך תהיה זהותו של העורך אשר תהיה, הוא בדרך כלל יעשה שינויים או חיתוכים המעוותים או אפילו מסלפים את הסיפור האמיתי. אם מביאים בחשבון את כל הגורמים האחרים שיכולים להוביל לסילוף המידע עצמו (הגזמה כדי למשוך תשומת לב, הדגשה של סוגיה מסוימת על ידי עיתון עם אג'נדה אידיאולוגית מסוימת, וכן הלאה), אין זה פלא שרבות מן הכתבות המדעיות המתפרסמות בחדשות שונות למדי מהמחקרים שעליהם הן מבוססות.

בתחום כמו מדעי המוח - הזוכה לסיקור נרחב ולעניין רב אך המדע מאחוריו מבולגן למדי, חדש יחסית ולא לגמרי מובן - עיוותים מהסוג הזה יכולים להוביל לתפיסות פשטניות רווחות של אופן הפעולה של המוח.19

אחת התפיסות החוזרות פעם אחר פעם היא שלכל פעולה שהמוח עושה יש ״אזור״, ״מוקד״ או ״מרכז״. מדי יום מתפרסמות כתבות על אזורים במוח האחראים להעדפות פוליטיות, לדת, להתלהבות ממוצרי אפל, לחלימה מודעת או לשימוש יתר בפייסבוק (את כל אלה ראיתי שחור על גבי לבן). הרעיון שהמוח הוא מסה מודולרית המורכבת מחלקים בדידים הניתנים לזיהוי, שלכל אחד מהם פונקציה ייעודית (כמו ארון של איקאה רק קצת פחות מבלבל), שכיח היום יותר מתמיד. אבל המציאות מורכבת יותר.

התיאוריה שלפיה חלקים מסוימים במוח אחראים לתפקודים מסוימים היא בת מאות שנים, ויש לה היסטוריה מטרידה בחלקה. היזכרו בפרקטיקה של הפרנולוגיה, התיאוריה הגורסת כי אפשר להסיק מצורת הגולגולת מסקנות על אופיו של אדם.20 הלוגיקה פשוטה למדי: לטענת הפרנולוגיה, המוח הוא גוף של אזורי חשיבה ייעודיים הפועלים יחד. לכל מחשבה, פעולה או תכונת אופי יש מיקום ספציפי במוח, ובדומה לשרירים, ככל שאזור שימושי יותר או עוצמתי יותר, כך הוא גדול יותר. למשל, אם אתם חכמים במיוחד, האזור שבו מתרחש עיבוד תבוני יהיה נרחב יותר.

בצעירותנו הגולגולת שלנו גמישה, וככל שאנו מתבגרים היא מתקשחת. לטענת הפרנולוגים, פירוש הדבר שצורת מוחנו משפיעה על צורת הגולגולת שלנו. אזורים גדולים או קטנים יותר במוח באים לידי ביטוי בבליטות או בגומות בגולגולת. הפרנולוגים סברו כי ניתן להעריך את הבליטות והגומות הללו כדי לקבוע את סוג המוח של הפרט ולפיכך את יכולותיו ואת אופיו. אדם בעל מצח תלול יותר ייחשב לבעל אינטליגנציה נמוכה, ואילו אדם בעל בליטות קטנות יותר באחורֵי הגולגולת ייחשב לנטול יכולת אמנותית, דברים כאלה. פשוט ולעניין.

הבעיה האמיתית היחידה בגישה הזאת היא מועד היווצרותה - היא נהגתה בתחילת המאה ה־19 כאשר ראיות מוכחות חזקות לתמיכה בה היו ״רעיון נחמד״ ולא דרישת סף. הפרנולוגיה לא עובדת כלל. הגולגולת אולי ״רכה יותר״ בצעירותנו, אבל היא עדיין מורכבת מכמה משטחי עצם צפופים וחזקים למדי, שהתפתחו כך כדי להגן על המוח מפני כוחות חיצוניים. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את הנוזל והממברנות המקיפים את המוח.

עצם הרעיון ששינויים בגודלם של אזורים שונים במוח, העשוי חומר אפור ספוגי, יכולים לגרום לשינויים מדידים בגולגולות הקשות שלנו באופן המשקף תכונות אופי מסוימות בצורה אמינה, הוא מגוחך לחלוטין. למרבה המזל, אפילו בימים ההם נחשבה הפרנולוגיה למדע ״אלטרנטיבי״ למדי, ובהדרגה הוא הופרך ויצא מהאופנה. אכן מזל גדול, שכן הפרקטיקה הפרנולוגית הייתה בלתי נעימה בעליל, למשל כש״הוכיחה״ שאנשים לבנים נעלים יותר ביחס לגזעים אחרים או שהנשים הן נחותות מבחינה אינטלקטואלית (הן בדרך כלל קטנות יותר, ולכן הגולגולת שלהן קטנה יותר בהתאמה). הקביעות הללו, לצד היעדר הכרה של הקהילה המדעית הרחבה, הקנו לפרנולוגיה שם רע.

השלכה שלילית נוספת אך פחות בולטת של הפרנולוגיה היא שבתגובה אליה פיתחו כמה מדעני מוח בני התקופה התנגדות לתיאוריית המודולריות של המוח, או לרעיון שבמוח יש אזורים ספציפיים בעלי תפקידים ספציפיים. מדענים רבים טענו אז שהמוח ״הומוגני״, שמבנהו אינו ניתן לחלוקה, ושכל אחד מחלקיו מעורב בכל פונקציה שלו. חלקים מסוימים עושים דברים מסוימים? לא, זה נשמע כמו פרנולוגיה, ולכן כל תיאוריה שרק רמזה לכך נפסלה על הסף.21

אולם היום אנו יודעים שיש במוח אזורים ספציפיים רבים האמונים על ביצוען של פונקציות ספציפיות. אלא שהאזורים הללו קשורים לדברים בסיסיים הרבה יותר מאשר תכונות אופי, והם בוודאי אינם ניתנים לזיהוי דרך ניתוח בליטות על הגולגולת.

למשל, אנו מכירים את ההיפוקמפוס באונה הרקתית,5 שיש הסכמה גורפת כי הוא אינטגרלי לקידוד ולבנייה של זיכרונות; בליטת פיוּזיפוֹרם אחראית ככל הנראה לזיהוי פנים; אזור בּרוֹקה - אזור מורכב ומגוון באונה המצחית - אחראי לדיבור; קליפת המוח המוטורית, חלקה האחורי של האונה המצחית, מפקחת על השליטה המודעת בתנועה. והרשימה עוד ארוכה.22

זיכרון, ראייה, דיבור, תנועה: כל אלה תהליכים בסיסיים. אבל אם נחזור רגע לנקודה המרכזית, האם ייתכן שיש אזור במוח האחראי למשהו מופשט יותר, כמו אושר? או האם בדומה לפרנולוגיה בעבר ולעיוותים השכיחים בתקשורת בהווה, זוהי אינה אלא הפשטת יתר של מבנה המוח, שחוצה את גבולות ההיגיון?

ראיות מעטות מרמזות כי אולי אין זה מגוחך כל כך לנסות לשייך את האושר לאזור מסוים במוח. במוחנו כמה וכמה אזורים העוסקים ברגשות מסוימים. האמיגדלה למשל היא אזור קטן סמוך להיפוקמפוס בעל תפקיד חיוני בהצמדת ״הקשר רגשי״ לזיכרונות.23 באופן כללי, אם יש לכם זיכרון של דבר־מה שהפחיד אתכם, האמיגדלה היא זו שהוסיפה פחד לזיכרון. דומה כי חיות מעבדה נטולות אמיגדלה אינן מסוגלות לזכור שעליהן לפחד מדברים מסוימים.

דוגמה נוספת היא האינסולה, אזור בקליפת המוח הממוקם עמוק במוח בין האונות המצחית, הקודקודית והרקתית. אחד התפקידים המיוחדים לאינסולה הוא עיבוד של תחושת גועל. היא מופעלת בתגובה לריחות רעים, למראות זוועה ולמחזות מעוררי בחילה, ויש הסוברים שהיא מופעלת גם כשאנו מבחינים בהבעת גועל על פניו של אדם אחר, או אפילו רק מדמיינים משהו מגעיל.

יש אפוא שני חלקים במוח שמעבדים משהו שרבים רואים בו תחושה או רגש, בדומה לאושר. האם יש אזור האחראי לאושר עצמו?

אחד המועמדים למשימה נזכר לעיל, מסלול הגמול המֶזוֹלימבּי. מסלול זה נמצא במוח התיכון (אזור עמוק ו״מבוסס״ יותר במוח, לא רחוק מגזע המוח), והוא אחראי לתחושה המתגמלת שאנו חווים כשאנו עושים משהו נעים. ממחקרים עולה כי בניגוד להנאה, כדי לחוות אושר מתמשך, אזור בשם הסטריאטום הגחוני צריך להיות פעיל. מחקרים אחרים מראים כי הפעילות בקליפת המוח הקדם־מצחית עולה כשאנו מרגישים אושר.24 ומחקר אחר טוען שזה בכלל קורה באזור שנקרא פרקונאוס.25 בשורה התחתונה, טובי המדענים בעולם חיפשו איזה חלק במוח מייצר את האושר, ובכל פעם הם מצאו תשובה שונה.

זה לא מוזר כמו שזה נשמע. המוח הוא מקום מסובך להפליא, והשיטות לחקר המדוקדק שלו עדיין נחשבות חדשות במונחים מדעיים. עצם הרעיון להשתמש בגישות אנליטיות דקדקניות ובטכנולוגיה מתקדמת כדי לחקור מצבים רגשיים מופשטים, הוא חדש עוד יותר. כלומר הדרך ״הכי טובה״ או ״הנכונה״ לבודד את האושר טרם נמצאה, ולכן אפשר לצפות לבלבול קל וחוסר עקביות בשלב הזה. אבל זאת לא אשמתם הבלעדית של המדענים (טוב, בדרך כלל לא), כי הרבה מרכיבים מוסיפים בלבול לתמונה.

הקושי המובן מאליו הוא השיטה שנוקטים החוקרים כדי לנסות לגרום לנבדקים שלהם להרגיש ״אושר״. יש חוקרים שמשתמשים בשאלות ובהנחיות המעוררות זיכרונות מאושרים, יש הנעזרים בדימויים נעימים, אחרים משתמשים במשימות ובמסרים המשרים מצב רוח שמח, וכן הלאה. אך איש אינו יודע בוודאות כמה הדברים הללו אכן גורמים לאנשים להיות מאושרים, ומן הסתם התשובה משתנה בין אדם לאדם. נוסף על כך, הניסוי תלוי בדרך כלל בדיווח של הנבדקים על מידת האושר שהם מרגישים, מה שמוסיף רובד נוסף של בלבול.

עם בעיה זו מתמודדים חוקרים רבים שעורכים ניסויים בפסיכולוגיה ומקווים לנתח את דרך הפעולה של אנשים בהקשרים מסוימים בתנאי מעבדה. האמת היא ששהות במעבדה והשתתפות בניסוי אינן סיטואציה רגילה לרוב האנשים, ולכן הם נוטים להיות קצת מבולבלים ואפילו מעט מפוחדים. כלומר יש סיכוי גבוה שהם יעשו כל מה שהדמות הסמכותית הקרובה ביותר תגיד להם. אלה הם בדרך כלל החוקרים, ובאופן לא מודע הנבדקים נוטים לומר להם את מה שהם חושבים שהחוקרים רוצים לשמוע, ולא את מה שהחוקרים באמת רוצים לשמוע (במקרה הזה, תיאור מדויק ככל הניתן של המצב הפנימי שלהם). תמיד קיים הסיכון שהנבדקים מנסים ״לעזור״ על ידי הגזמה או שיפוץ של התיאור של מה שהם אכן מרגישים (למשל, ״הניסוי הזה עוסק באושר, אז אם לא אגיד שאני מאושר, אני יכול להרוס הכול״). למרות הכוונות הטובות, צעד כזה אינו עוזר לחוקר, אלא להפך.

אם מביאים בחשבון את כל המרכיבים הללו, ברור שהחיפוש אחר האושר במוחו של אדם רצוף אתגרים. אבל יכולנו לעקוף אותם אילו יכולנו להשיג נבדק שמכיר היטב את סביבת המעבדה, אינו חש מאוים על ידי החוקרים או המכשירים המוזרים שלהם, יודע היטב שעליו להיות מדויק לחלוטין בדיווח על מצבו הפנימי, ימציא את הניסוי שלו בעצמו וגם ינתח את הנתונים שלו...

המשימה שלי הייתה ברורה. אני לא רק אבקש מפרופסור צ'יימברס להשתמש במכשירי ה־MRI שלו; אני אשאל אותו אם אני אוכל להיות הנבדק. זה נשמע הגיוני לגמרי; אני אדע אם אני מאושר או לא, ויש סיכוי קטן הרבה יותר שהסיטואציה תשפיע עליי, כך שהתוצאות אכן יהיו תקפות ומועילות. אז כל מה שאצטרך לעשות זה לגלוש אל תוך הסורק, להדליק אותו, להביא את עצמי למצב מאושר, ואז להסתכל על הנתונים. קלי קלות.

כמובן, ברגע שחשבתי על הרעיון הזה מייד הכה בי החשש שהוא מגוחך או סתם מוזר. אך למזלי, אפילו מבט חטוף במחקרי האושר השונים מוכיח שהדברים כמעט תמיד נעשים מאוד מוזרים.

הדרך אל האושר אינה קלה

בתחילת שנת 2016 נכחתי בהרצאה של פרופסור מורטן ל' קרינגֶלבּאך, העומד בראש קבוצת המחקר הבינלאומית 'הֶדוֹניה'. תדמיינו את בנדיקט קמבֶּרבֶּאץ' מגלם מדען דני בעל שם. ככה פרופסור קרינגלבאך נראה. רק יותר נמוך.

'הדוניה', קבוצת המחקר של פרופסור קרינגלבאך, היא שיתוף פעולה בין אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה לבין אוניברסיטת אורהוס בדנמרק.26 הקבוצה חוקרת את הדרכים השונות שבהן אנשים חווים הנאה, ובפרט כיצד הנאה קשורה לבריאות ולחולי. באותו יום פרופסור קרינגלבאך דיבר על משהו מוזר שהם גילו.

החוקרים ניסו להבין מדוע ההנאה שאנו מפיקים ממוזיקה מעוררת בנו חשק לרקוד. אנשים רבים נהנים לרקוד, ואנשים רבים נהנים לצפות באחרים רוקדים. ריקוד מסב אושר לרבים. אבל לא לכולם. יש אנשים שפשוט לא אוהבים את עצם הרעיון, לפחות לא כאשר אנשים אחרים רואים אותם. אבל גם הם מרגישים צורך לזוז עם שמיעת שירים או מנגינות מסוימים, גם אם הריקוד אינו אלא הקפצה קצבית של הרגל או הנהון ראש או ענטוז בלתי מכוון כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל. אם זה משהו שאנשים לא אוהבים באופן מודע, למה הם בכל זאת עושים את זה?

כפי שפרופסור קרינגלבאך הסביר, יש קשת מסוימת של תכונות מוזיקליות שהמוח מעדיף. ניסויי הקבוצה מראים שעל מנת לעורר תגובה של הנאה ולגרום לאדם להניע את גופו בתגובה למוזיקה, צריך להיות בה מינון בינוני של סינקופה (או מרכיב בלתי צפוי). בשפה פשוטה: המוזיקה צריכה להיות לא שגרתית - אבל לא יותר מדי לא שגרתית - כדי שאנשים יאהבו אותה מספיק כדי לרצות לרקוד.27

בטח חוויתם את זה בעצמכם. מקצבים מונוטוניים פשוטים אינם באמת מהנים (נסו לרקוד לצלילי מטרונום ותראו כמה רחוק תגיעו). יש בהם מיעוט סינקופות, והם בפירוש לא מעוררים חשק לרקוד. כמו כן, מוזיקה כאוטית ובלתי צפויה, כמו ג'ז חופשי, גדושה סינקופות, אך גם היא כמעט לא מעוררת באנשים חשק לרקוד. יש כמובן מי שלא יסכימו עם הקביעה הזאת, פשוט מפני שלא משנה איזה דבר־מה לא נעים/מוזר/בלתי נתפס תבחרו, תמיד יימצא מי שאוהב דווקא אותו. אכן זה מה שיפה בהם, בבני האדם.

במקום טוב באמצע (חוקרים רבים אוהבים לתת כדוגמה מוזיקת פאנק כמו ג'יימס בראון, וזו גם המוזיקה שפרופסור קרינגלבאך רקד לצליליה להנאתנו הרבה) מופיעה מוזיקה המאזנת באופן המיטבי בין הצפוי לכאוטי, וזו המוזיקה שהמוח שלנו נוטה להעדיף. רוב שירי הפופ המודרניים נתונים בטווח הזה. משום כך כנראה גם אם אתם שונאים בתכלית איזשהו שיר פופ מודרני, וגם אם תכריזו קבל עם ועדה שאתם מתעבים אותו בכל רמ״ח איבריכם, אם הוא יתנגן בחנות שנכנסתם אליה - עדיין תקפיצו רגל על פי הקצב.

הנקודה החשובה היא שמשום מה, מנגינות שיש בהן איזון מסוים בין הצפוי לכאוטי מעוררות הנאה במוחנו ומסבות לנו אושר רב המעורר אצלנו תגובה גופנית. מובן כי תהליכי הרקע שבאמצעותם מוחנו קובע מה מסב לנו אושר אינם פשוטים וישירים. זאת לא רק שאלה של כן/לא, האם דבר־מה מסב לנו אושר אם לאו; פעמים רבות זהו מינון מסוים של דבר־מה המסב לנו אושר, ויותר או פחות ממנו יעוררו תגובה הפוכה. זה קצת דומה למלח; מעט מדי מלח באוכל, והוא לא טעים לנו. יותר מדי מלח באוכל, והוא לא טעים לנו. כמות מדויקת של מלח באוכל - והוא יטעם לנו מאוד, והמלצר המסכן יכול סופסוף לעבור לשרת שולחן אחר.

יש עוד ממצא מוזר: אולי זה בכלל לא המוח שלנו שקובע את אושרנו, אלא המעיים. אף שכולנו מכירים קלישאות ואמרות כנף בדבר קיומם של קשרים בין המוח למערכת העיכול (״על פי תחושת הבטן שלי״, ״אי־אפשר לחשוב על בטן ריקה״, וכן הלאה), אולי תופתעו לדעת שיש בסיס מדעי איתן לטענה כי פעילות המעיים שלנו יכולה להשפיע באופן ישיר ומשמעותי על מצבנו הנפשי.

חשוב לזכור שהבטן והמעיים שלנו אינם סתם צינורות גמישים שפיסות מזון חולפות דרכם; הם איברים מתוחכמים להפליא בפני עצמם. לא זו בלבד שיש למעיים שלנו מערכת עצבים מסועפת וייחודית משל עצמה (מערכת העצבים המעית, שלעיתים יכולה לפעול באופן עצמאי ועל כן יש המכנים אותה ״המוח השני״), הם גם משמשים בית לעשרות טריליוני חיידקים מאלפי זנים וסוגים. לכל אלה תפקיד פוטנציאלי בתהליך העיכול שלנו, היות שהם קובעים אילו חומרים ייכנסו לזרם הדם ויטיילו אל כל חלקי גופנו, ואולי ישפיעו על פעילותם של כל האיברים והרקמות. בסך הכול ברור למדי שהחיידקים הללו משפיעים באופן ישיר על מצבנו הפנימי.

זכרו, המוח - חרף תחכומו ומורכבותו הבלתי נתפסת - הוא בסך הכול איבר. הוא לא מושפע רק מדברים שאנו חשים מן העולם שמחוץ לנו, אלא גם ממה שמתרחש בתוך הגוף. הורמונים, אספקת דם, רמות חמצן ואינספור היבטים אחרים של הפיזיולוגיה האנושית: כל אלה משפיעים על פעולתו של המוח. כיוון שלמעיים (ולחיידקים המתגוררים בהם) תפקיד מרכזי בכל הנוגע למה שנכנס לגופנו, אין פלא שיש להם השפעה חשובה, גם אם בעקיפין, על תפקוד מוחנו.6 המדע מכיר בכך, ועל כן נטבע המונח ״ציר המעיים־מוח״.28

אחת ההשלכות של מערכת היחסים המפותלת הזאת היא שנמצא קשר חזק בין המעיים לבין מקרי דיכאון.29 יש מחקרים הטוענים כי קיומם של זנים וסוגים מסוימים של חיידקי מעיים הוא תנאי מוקדם לחוויות של דחק ודיכאון ולהפרעות דומות אחרות במצב הרוח.30 אולם נכון להיום מקורן של מרבית הראיות ממודלים של בעלי חיים, ולכן קשה לקבוע אם אכן קיים קשר ״עמוק״ כזה בין המעיים לבין מצב הרוח בבני אדם; אבל הרעיון אינו מופרך מיסודו.

תשעים אחוזים מן הסרוטונין בגוף, המוליך העצבי שהכרחי לדעתנו בשביל לחוות מצב רוח טוב, מצויים במעיים. ניסינו לבדוק גם כיצד מוליכים עצביים מסוימים קובעים את מצב הרוח שלנו ואת תפיסת ההנאה. המוליכים העצביים הללו נוצרים בתאי העצב, ולשם כך צריכים תאי העצב אספקה יציבה של החומרים והמולקולות המשמשים לייצורם. אבני הבניין הללו נגזרות בדרך כלל מהמזון שאנו אוכלים, והחיידקים במעיים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהתהליך. כך שאם יש לנו חסר או עודף בסוג החיידק הנדרש כדי להפיק מטבוליטים (המרכיבים הבסיסיים של חומרים כימיים גדולים ומורכבים אשר נגזרים מתהליכים מטבוליים) לצורך ייצור מוליכים עצביים, הכמות הזמינה של אותו מוליך עצבי במוחנו תשתנה. שינוי זה ישפיע בתורו על מצב הרוח שלנו - או לפחות כך אפשר היה לצפות.

נכון אמנם שהטענה כי ״חיידקי המעיים משפיעים על מצב הרוח שלנו״ סבירה במידה מסוימת, אולם היא מתעלמת מכך שזוהי מערכת מורכבת להפליא, והתיאור הקצרצר הזה חוטא לאמת.7 הסרוטונין במעיים, ככל הידוע למדע כיום, כנראה אינו קשור לסרוטונין במוח, לפחות לא מבחינה תפקודית. יתרה מכך, התמקדות בפן אחד שבו איבר אחד בגופנו משפיע על תפקודו של המוח פירושה פתיחה של סכר המאפשרת דיון בכל הקומבינציות האפשריות של סוג התרחשות זה, ולמי יש זמן לזה? לכן זכרו רק את הנקודה החשובה הזאת: הדברים המשפיעים על יכולתו של מוחנו להסב לנו אושר חורגים מהחוויות וההעדפות האישיות שלנו.

ואף על פי כן, יש חוקרים שממשיכים לנסות למצוא פתרון פשוט לסוגיה ״מדוע אנשים מאושרים?״ בתקשורת מתפרסמות כתבות רבות על שלל משוואות ונוסחאות המנבאות לכאורה מה מסב אושר לאנשים, מהו היום המאושר ביותר בשנה, מהו היום המדכא ביותר בשנה, וכן הלאה. לאור כל מה שאמרנו עד כה על אופיו המורכב של האושר, אולי תופתעו לקרוא שיש משוואה אחת או נוסחה אחת שבכוחן להסביר את האושר. וזה באמת צריך להפתיע אתכם, כי זה לא אפשרי.

הנוסחאות המופרכות הללו קיימות מכמה וכמה סיבות. אחת מהן היא ״קנאת פיזיקה״.31 לא משנה מה אתם חושבים על פיזיקה ומתמטיקה, אלה הם תחומי ״יסוד״ החוקרים את תכונותיהם של מספרים, חלקיקים, כוחות: המרכיבים שמהם עשויים העולם והמציאות שלנו. הדברים הללו בדרך כלל מצייתים לחוקים מורכבים אך מוגדרים, כלומר הם מתנהגים בדרכים מדידות וצפויות כמעט בכל הקשר. כתוצאה מכך כל עוד כל המשתנים ידועים, ניתן להגדיר אותם באמצעות משוואות.

אולם המדעים הביולוגיים ה״גמישים״ יותר, ובמיוחד פסיכולוגיה, לא מגיעים לקרסוליים של התחומים הללו מבחינת חוקים נוקשים ויכולת ניבוי. אובייקט בעל מסה מסוימת יאיץ באותו הקצב לא משנה איפה תפילו אותו על פני כדור הארץ, אבל אותו אדם יתנהג ויגיב בדרכים שונות כתלות בחדר שהוא נמצא בו, באדם שמדבר איתו, בפרק הזמן שעבר מאז הארוחה האחרונה שלו, במה שהוא אכל, וכן הלאה.

פעמים רבות התוצאה היא שהפיזיקה והמתמטיקה נתפסות כמדעים ״טובים״ יותר. אקדמאים וחוקרים בתחומים אחרים, אולי באופן לא מודע, רוצים שעמיתיהם הפיזיקאים יתייחסו אליהם ביתר רצינות, ולכן מנסים להעתיק את הפיזיקה והמתמטיקה אל תחומי המחקר שלהם על ידי ניסוח משוואות לדברים מורכבים ומבולגנים להחריד כמו התנהגות אנושית ומצבי רוח. כמו אושר.

אז לאור כל האמור לעיל, ידעתי מאילו מלכודות עליי להיזהר אם ברצוני לחקור את האושר. ידעתי מה לא לעשות. אז מה הייתה המשימה שלי? בשלב הזה כבר חקרתי קצת, הבאתי בחשבון את כל מה שידעתי, והגיתי תוכנית שקולה והגיונית. רציתי לדעת מנין בא האושר במוח. כדי לגלות זאת נזקקתי לסורק MRI כדי להסתכל על מוח מאושר פעיל. בשל כל מיני מגבלות הקשורות לשימוש בנבדקים אנושיים שאינם רגילים למחקרים כאלה, חשבתי שהאפשרות הטובה ביותר היא להשתמש במוח שלי, בהתחשב ברקע ובניסיון שלי. אז הייתי צריך:

1. להשיג גישה לסורק MRI

2. להיכנס לתוכו

3. לגרום לעצמי להרגיש אושר (לשם כך אזדקק לגירוי נעים כלשהו, אבל אם אצליח להגיע כל כך רחוק בתוכנית שלי, חשבתי שכבר אהיה די מאושר ממילא)

4. לבקש ממישהו שיסרוק לי את המוח

5. להסתכל על התוצאות ולמצוא את החלק הכי פעיל, שהוא לפיכך מקור האושר במוח

די פשוט. אז עכשיו היה עליי להיפגש עם פרופסור שיש לו המשאבים הדרושים לי ולשכנע אותו להרשות לי לעשות את זה.

צ'יימברס ואני

הגעתי לפגישה עם פרופסור צ'יימברס בפאב קרדיף הנחמד ליד המשרד שלו, שם קבענו לאכול יחד ארוחת צהריים. כשנכנסתי הוא נופף לי לשלום מירכתי הפאב.

פרופסור כריס צ'יימברס הוא אוסטרלי שובה לב בסוף שנות השלושים לחייו. במה שנראה ככניעה מוחלטת לסטריאוטיפים תרבותיים, הוא תמיד לובש חולצת טריקו ומכנסיים קצרים רחבים (אפילו כשיורד גשם בחוץ). ראשו קירח לחלוטין, ואפילו "מבריק". עד היום פגשתי לא מעט פרופסורים צעירים שאין להם אף לא שערה אחת על הראש. התיאוריה שלי גורסת כי מוחות גדולים וחזקים מייצרים כל כך הרבה חום, שהוא חורך את זקיקי השיער מבפנים.

בכל מקרה, החלטתי לקפוץ ישר למים ולהגיד לו מה אני רוצה ממנו: ״אני יכול להשתמש במכשיר ה־MRI שלך כדי לסרוק לעצמי את המוח כשאני מאושר ולבדוק מה מקור האושר במוח?״

אחרי חמש דקות בערך הוא הפסיק לצחוק לי בפרצוף. אפילו האדם האופטימי ביותר מוכרח להודות שזאת לא התחלה מבטיחה. בשעה הבאה הסביר לי פרופסור צ'יימברס, בפרטי פרטים, מדוע התוכנית שלי מגוחכת.

״לא ככה עובדת סריקת fMRI, ולא ככה היא אמורה לעבוד. כשפיתחו את ה־fMRI אי־אז בשנות התשעים, או מה שמכונה 'הימים הרעים' של דימות מוחי, יכולת למצוא הרבה מאוד 'כתמולוגיה': לדחוף אנשים לתוך הסורקים ולחפש אחר 'כתמים' של פעילות במוח.

״את אחת הדוגמאות החביבות עליי שמעתי באחד הכנסים הראשונים שלי. הוצג שם מחקר בשם 'fMRI של שח לעומת נח'. במחקר הכניסו לסורק אנשים ששיחקו שח ואנשים שלא עשו כל פעילות שהיא. המוח כולו היה פעיל, אבל הפעילות הייתה שונה בתרחישים השונים, ובתרחיש של משחק השח אזורים מסוימים במוח נראו פעילים 'יותר'. על סמך הממצא הזה טענו החוקרים שאזורים אלה אחראים לתהליכים הקשורים במשחק השחמט. היה שם היסק לאחור: החלק הזה פעיל, ובשחמט אנחנו עושים את הדברים האלה והאלה, אז כנראה זה מה שהחלק הזה עושה. זה לעבוד הפוך. זה להסתכל על המוח כמו היה מנוע של מכונית; זה הרעיון שכל אזור במוח עושה דבר אחד בלבד.

״הגישה הזאת מובילה להרבה מסקנות שגויות; רואים פעילות באזור מסוים במוח ומשייכים את האזור הזה לפעילות ספציפית. אבל זה שגוי מיסודו. פונקציות רבות מבוצעות באזורים רבים, וכל זה מנוהל על ידי רשתות קוגניטיביות. זה מאוד מסובך. זאת הבעיה עם דימות מוחי באופן כללי; והבעיה הזאת מחריפה עוד יותר כשחוקרים משהו סובייקטיבי כמו אושר.״

למרות שמבחוץ צחקתי איתו על הטיפשים התמימים שחשבו שאפשר להשתמש ב־fMRI לאיתור הנקודה שבה משחק שחמט מתרחש במוח, מבפנים רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. הרי קיוויתי לעשות דבר די דומה. אם להשתמש במושג שלמדתי זה עתה, גיליתי שאני כתמולוג מושלם.

מסתבר שאין שום בעיה להשתמש באמצעי דימות לחקר דברים כמו ראייה; אפשר לשלוט באופן אמין במה שהנבדק רואה ולוודא שכל הנבדקים רואים את אותו דימוי כדי להבטיח עקביות, וכך לזהות ולחקור את קליפת הראייה. אבל הרבה יותר מסובך לחקור את מה שפרופסור צ'יימברס מגדיר כ״הדברים המעניינים באמת״, כלומר התפקודים הגבוהים יותר כגון רגשות או שליטה עצמית.

״השאלה אינה 'איפה נמצא האושר במוח?'. זה כמו לשאול, 'איפה נמצאת תפיסת הקול של נביחת כלב במוח?' השאלה הטובה יותר היא, 'כיצד המוח תומך באושר? אילו רשתות ותהליכים מעורבים בהיווצרותו?'״

פרופסור צ'יימברס נגע גם בסוגיה שהעליתי לעיל: מהו אושר, מבחינה טכנית? ״על איזה פרק זמן אנחנו מדברים? האם מדובר באושר מיידי, מסוג 'הבירה הזאת משובחת!'?8 או האם מדובר באושר כללי וארוך טווח, כמו כשהילדים שלנו מסבים לנו אושר, או כמו לעבוד כדי להגשים מטרה, להיות שבעי רצון מחיינו, להיות שלווים ורגועים, דברים מהסוג הזה? יש כמה רמות תפקוד במוח התומכות בכל אלה, אז איך מפרקים זאת לגורמים?״

בשלב הזה כבר ויתרתי על כל תקווה שלי לממש את רעיון הניסוי האפוי למחצה שלי, והודיתי בכך. למרות הפחדים המוקדמים שלי בדבר עריצותם של פרופסורים הנתקלים באנשים חכמים פחות מהם, פרופסור צ'יימברס ענה באדיבות שבמצב רגיל היה מוכן לתת לי לרוץ עם זה קדימה, ולו כדי לספק הדגמה שימושית של השיטה. אבל למרבה הצער, סריקות fMRI הן יקרות להחריד, וכמה וכמה קבוצות מחקר תמיד מתחרות על השימוש בהן. זה בטח ירגיז הרבה אנשים אם הוא יבזבז את זמנו יקר הערך של הסורק רק כדי לאפשר לאיזה ליצן לחטט בקליפת המוח שלו בחיפוש אחר האושר.

חשבתי להציע לממן את העלויות בעצמי, אבל הסכום היה גבוה מדי. לא כל מי שכותב משהו הוא ג'יי קיי רולינג, ונדיבה ככל שתהיה היחצנית שלי סופי כשמדובר בהגשת דוח הוצאות למוציאים לאור, אפילו היא לא תאשר תביעה מסדר הגודל הזה. כרטיס נסיעה ברכבת - 48 פאונד, כריך - 5 פאונד, קפה - 3 פאונד, יום של סריקות fMRI - 13,000 פאונד. תיארתי לעצמי שמחלקת הכספים לא תעבור על זה בשתיקה.

אבל במקום לסווג את הפגישה כניסיון כושל, החלטתי לשאול את פרופסור צ'יימברס אם יש בעיות נוספות בגישת ה־fMRI שעליי להיות מודע להן, לפני שאנסה לנסח מחדש את הרעיונות שלי לכדי הצעה ״ישימה״.

מסתבר שפרופסור צ'יימברס הוא אדם להוט ופעיל במיוחד בכל הנוגע לציון הבעיות והמגבלות הפושות בכל מחקרי דימות המוח המודרניים, ובכלל זה פסיכולוגיה. הוא אפילו כתב ספר, The Seven Deadly Sins of Psychology (״שבעת החטאים של הפסיכולוגיה״),32 המפרט כיצד ניתן וצריך לשפר את הפסיכולוגיה המודרנית.

כמה סוגיות חשובות בנוגע ל־fMRI הבהירו לי עד כמה אתקשה להשתמש בו כדי לממש ניסוי לאיתור האושר. ראשית, כאמור, זה יקר. לכן מחקרים המשתמשים בו הם בדרך כלל קטנים מאוד ומבוססים על מספר מוגבל מאוד של נבדקים. זאת בעיה כיוון שככל שמשתמשים בפחות נבדקים, נפגמת היכולת לקבוע כי תוצאות הניסוי מובהקות. ככל שמשתמשים ביותר נבדקים, מתחזקת ״העוצמה הסטטיסטית״33 של התוצאות, וכך גדל ביטחונם של החוקרים שהתוצאות תקפות.

דמיינו שאתם מטילים קובייה. נניח שאתם מטילים אותה עשרים פעמים, וב־25 אחוזים מהמקרים מתקבל המספר 6. כלומר, קיבלתם את המספר 6 חמש פעמים. זה אולי נשמע קצת לא סביר, אבל זה בהחלט אפשרי. התוצאה לא תיראה מובהקת. נניח שאתם מטילים אותה עשרים אלף פעמים, וב־25 אחוזים מהמקרים מתקבל המספר 6. כלומר, קיבלתם את המספר 6 חמשת אלפים פעמים. זה כבר ייראה מוזר. ככל הנראה תגיעו למסקנה שמשהו קרה לקובייה; היא בטח לא תקנית או שעברה איזו מניפולציה. אותו הדבר נכון גם לגבי ניסויים בפסיכולוגיה; כשמקבלים את אותו האפקט או אותה התוצאה בקרב חמישה אנשים זה מעניין, אבל בקרב חמשת אלפים אנשים - מן הסתם זאת תגלית משמעותית.

לערוך ניסוי על אדם אחד, כמו שאני קיוויתי לעשות, זה חסר תוחלת לחלוטין מהבחינה המדעית. מזל שגיליתי את זה לפני שהתחלתי.

אחר כך פרופסור צ'יימברס הסביר לי שהעלות הזאת פירושה גם שחוקרים כמעט אף פעם לא חוזרים על ניסויים. על המדענים מופעל מכבש לחצים אדיר לפרסם תוצאות חיוביות (כלומר, ״גילינו משהו!״ בניגוד ל״ניסינו לגלות משהו, אבל זה לא קרה!״). תוצאות חיוביות מגדילות את הסיכוי שהמאמר יפורסם בכתב עת מדעי, שעמיתים ואחרים יקראו אותו, שהוא יקדם את הקריירה של החוקרים וישפר את סיכוייהם לזכות במענקי מחקר, וכן הלאה. אבל תמיד כדאי לחזור על ניסוי כדי לוודא שהתוצאות שהתקבלו אינן תלויות ביד המקרה. למרבה הצער, לחץ רב מופעל על מדענים לעבור למחקר הבא, להגיע לתגלית הגדולה הבאה, ולכן פעמים רבות איש אינו קורא תיגר על תוצאות מעניינות34 שהתקבלו במחקרים המבוססים על fMRI.

אז גם אילו יכולתי להריץ את הניסוי שלי בעצמי, הייתי צריך להריץ אותו שוב ושוב, ללא תלות בתוצאה. גם אם הניסוי לא היה מפיק את הנתונים שרציתי. וזאת בעיה נוספת.

הנתונים המופקים בסריקת fMRI כלל לא ברורים וחד־משמעיים כפי שהם מוצגים בדיווחים לקהל הרחב. ראשית, אנחנו מדברים על החלקים במוח ש״פעילים״ במהלך המחקר, אבל כפי שפרופסור צ'יימברס ציין, ״בפועל, זה הבל הבלים. כל חלקי המוח פעילים, כל הזמן. ככה המוח עובד. השאלה היא, באיזו מידה האזורים הספציפיים האלה פעילים יותר, והאם הם פעילים יותר במידה ניכרת

כדי להגיע ולו לסטנדרטים של ״כתמולוגיה״, צריך לקבוע אילו כתמים בסורק ״רלוונטיים״. וזאת דרישה לא פשוטה בפעולה מסובכת כמו ניטור הפעילות באזורים ספציפיים במוח.9 קודם כול, מה נחשב לשינוי ״משמעותי״ בפעילות? אם כל החלקים במוח מציגים עליות וירידות בפעילות בכל רגע נתון, באיזו מידה הפעילות צריכה לעלות כדי שהעלייה תיחשב רלוונטית? איזה סף עליה לחצות? זה משתנה ממחקר למחקר. זה קצת כמו להיות בהופעת פופ של כוכבת־העל האחרונה ולנסות להבין מיהו המעריץ מספר אחת שלה בהתבסס על הצרחות הנלהבות החזקות ביותר; זה אפשרי אבל לא קל וכרוך בהרבה מאוד עבודה.

וכפי שפרופסור צ'יימברס הסביר לי, כתוצאה מכך מתעוררת בעיה קשה נוספת.

״בסריקת fMRI יש בעיה ענקית שאנחנו מכנים בעיית 'דרגות החופש של החוקר'. פעמים רבות אנשים לא מחליטים מראש איך ינתחו את הנתונים שלהם, ולפעמים אפילו איזו שאלה ירצו לשאול, אלא אחרי שהם מריצים את המחקר שלהם. הם מתחילים, והם חוקרים, ואז הם נתקלים בבעיית 'השבילים המתפצלים', כאשר אפילו במחקרי ה־fMRI הפשוטים ביותר צריך לקבל אלפי החלטות אנליטיות, וכל אחת מהן משנה מעט את התוצאה המתקבלת. אז בסוף התהליך החוקרים כורים את הנתונים שלהם כדי להגיע לתוצאה מועילה.״

כל זה קורה כיוון שיש דרכים שונות ומגוונות לנתח נתונים מורכבים, והיכן ששילוב מסוים של גישות יכול להוליד תוצאה שימושית, שילובים אחרים יולידו תוצאות חסרות תועלת. זה אולי נשמע כמו רמאות, קצת כמו לירות במכונת ירייה על הקיר ואז לצייר מטרה סביב האזור הצפוף ביותר בחורי קליעים כדי להוכיח שאתה צלף טוב. זה לא עד כדי כך גרוע, אבל זאת המגמה. אבל כשהקריירה וההצלחה שלכם תלויות בפגיעה במטרה, והאופציה הזאת קיימת, למה שלא תלכו עליה?

אבל זהו רק קצה הקרחון של מכלול הבעיות בהרצת ניסויים עם fMRI. לפרופסור צ'יימברס היו תשובות ופתרונות אפשריים לכל הבעיות הללו: לדווח מראש על שיטות הניתוח שהחוקרים מתכוונים ליישם; לרכז נתונים ונבדקים מקבוצות שונות כדי לחזק את התוקף ולצמצם עלויות; לשנות את האופן שבו מדענים נבחנים ומוערכים לצורך קבלת מענקים והזדמנויות.

כולם פתרונות יפים וטובים. אבל אף אחד מהם לא עזר לי. הגעתי לפגישה הזאת בתקווה לנקוט איזה הוקוס־פוקוס טכנולוגי כדי לאתר את מקור האושר במוח שלי. אבל במקום זאת המוח שלי נשאר להתמודד עם אינסוף בעיות של מדע מתקדם, והוא היה מאוד לא מאושר מכל העניין.

בסופו של דבר, פרופסור צ'יימברס חזר לעבודה, ואני עשיתי את דרכי המאוכזבת הביתה. ראשי היה מסוחרר לא רק בגלל שתי הבירות ששתינו בפגישה. כשהתחלתי, חשבתי שיהיה די קל לקבוע מה מסב לנו אושר ומנין האושר בא. אבל מעבר לעובדה שהשיטות המדעיות שקיוויתי להשתמש בהן אינן פשוטות כמו שחשבתי, גיליתי שהאושר - משהו שכולם חווים, כולם רוצים וכולם מרגישים שהם מבינים - הרבה יותר מסובך מכפי שציפיתי.

בעיניי זה כמו המבורגר. כולם יודעים מה זה המבורגר. כולם מבינים המבורגרים. אבל מאיפה באים המבורגרים? התשובה המובנת מאליה היא - ״מקדונלדס״. או ״ברגר קינג״. או כל מזללה אחרת שתבחרו. פשוט ככה.

אבל המבורגרים לא סתם מופיעים מהחלל הריק במטבחים של מסעדות מזון מהיר. יש לכם בשר בקר (בהנחה שמדובר בהמבורגר בקר) שנטחן ועוצב לצורת קציצה על ידי הסַפּק, שקיבל את הבשר מהאטליז, שקיבל אותו ממגדל בקר, שגידל את הפרות על שטח מרעה וטיפל בהן והאכיל אותן, וכל זה צורך משאבים רבים.

המבורגרים מגיעים בתוך לחמניות. הלחמניות מגיעות מספק שונה, אופה מסוג זה או אחר, שזקוק לקמח ולשמרים ולחומרי גלם רבים נוספים (אולי אפילו זרעי שומשום לפזר למעלה), שאותם הוא לש לכדי בצק ואז מכניס לתנור, אשר זקוק לדלק כדי לשמור על החום וליצור את הסביבה הדרושה לאפייה. ואל תשכחו את הקטשופ (כמויות עצומות של עגבניות, תבלינים, סוכר ואריזות שיוצרו בתהליכים תעשייתיים) ואת התוספות (שדות המוקדשים לגידול ירקות, שאותם צריך לקטוף, להוביל ולאחסן באמצעות תשתית מורכבת).

כל אלה מספקים את המרכיבים הבסיסיים ביותר של המבורגר. ואתם עדיין זקוקים למישהו שיצלה אותו וירכיב אותו. את הפעולה הזאת עושים אנשים אמיתיים, שצריך לתת להם מזון, שתייה, חינוך ומשכורת. וגם המסעדה המספקת את ההמבורגרים זקוקה לחשמל, למים, לחימום, לתחזוקה וכו' כדי לתפקד. כל המאמצים הללו, השרשרת האינסופית הזאת של משאבים ועבודה שהאדם הממוצע כלל לא שם לב אליהם, מושקעים כדי להניח המבורגר אחד על הצלחת מול הפרצוף שלכם, ובסוף אולי תאכלו אותו בהיסח הדעת בעודכם בוהים בטלפון שלכם.

ייתכן שזאת מטפורה מפותלת ומסובכת, אבל זאת בדיוק הנקודה. במבט מקרוב דומה שהמבורגר ואושר הם תוצאות מוכרות־אך־מהנות של רשת מסועפת עד כדי גיחוך של משאבים, תהליכים ופעולות. אם רוצים להבין את השלם, צריך לבחון את החלקים שהוא מורכב מהם.

אז אם אני רוצה לדעת איך האושר עובד, עליי להסתכל על מגוון הדברים שמסבים לנו אושר ולנסות להבין מדוע. וזה מה שהחלטתי לעשות. ממש אחרי שאוכל המבורגר.

אין לי מושג למה, אבל פתאום נתקפתי חשק לאכול אחד.


2 אני מודה שגרמתי לזה להישמע יותר גרוע ממה שזה, בשביל הבדיחה. אפשר לגרום לכל חוויה יומיומית להישמע מפחידה על ידי שימוש יצירתי בשפה, למשל: "האם הייתם רוצים שיפשיטו אתכם וינעלו אתכם בארון קבורה מתוחכם שיפציץ אתכם בקרינה מזיקה?" זה נשמע כמו חוויה איומה ונוראה, ואף על פי כן מיטות שיזוף הן עניין שכיח למדי.

3 בשום פנים ואופן אל תנסו באמת לפרק מוח למרכיבים הבדידים שלו. אם תעשו את זה מושא המחקר שלכם ימות, ואתם תבלו את שארית חייכם מאחורי סורג ובריח.

4 פעמים רבות חדשות המדע נחשבות לתחום ״נישתי״ בפלטפורמות המרכזיות, ולכן מטפלים בהן אנשים נמוכים יותר בהיררכיה הארגונית. פעם התבקשתי להתראיין כדי לעזור למישהו שסיקר סיפור מדעי בעיתון גדול בבריטניה. הבחור המסכן היה חסר כל מושג, והתוודה בפניי שעד לפני שבוע עבד במדור הבידור.

5 חשוב להבהיר כי המוח מורכב מהמיספרה שמאלית והמיספרה ימנית, כפי שהוזכר קודם. בדרך כלל אחת ההמיספרות היא "דומיננטית", ולכן אנשים הם שמאליים או ימניים, אבל מבחינה מבנית שני הצדדים כמעט זהים. אז כשאני מדבר על אזור ספציפי כמו "ההיפוקמפוס", בעצם יש במוח שניים; אחד בצד שמאל ואחד בצד ימין. האזורים המקבילים לרוב עובדים יחד או שהם מגבים זה את זה. יש הרבה עודפות במוח. אבל בהקשר הזה קל יותר להתייחס אל האזורים הללו בלשון יחיד.

6 לפני שתחשבו שמדובר במערכת יחסים חד־כיוונית, אתם יכולים להירגע. פעמים רבות המוח הוא הקובע והמחליט עבור מערכת העיכול במגוון דרכים מפתיעות ולעיתים אף מזיקות. התייחסתי לנושא בספרי הראשון, 'המוח הטיפש'.

7 אם תרצו להעמיק בקריאה בנושא, כותב המדע המצוין אד יונג סוקר את תפקידם החיוני והמורכב של חיידקי המעיים בפירוט רב בספרו I Contain Multitudes ("אני מכיל ריבוי", The Bodley Head, 2016).

8 ישבנו בפאב אז הזמנתי לנו בירה. כיוון שהוא הזכיר את זה ואני מדווח על כך בשורות אלה, זה הפך להוצאה מוכרת לצורכי מס.

9 וכמו כדי להקשות עוד על חיינו, fMRI לא עושה אפילו את זה. בגלל דרך הפעולה של ה־fMRI, היינו זיהוי האופן שבו אטומים מפזרים גלי רדיו וכל זה, הוא מזהה שינויים ברמות החמצון של הדם בחלקים ספציפיים מאוד במוח. רקמת המוח, כמו כל הרקמות, משתמשת בחמצן בכל עת שעליה לעשות משהו, כך שאזור פעיל יותר יצרוך יותר חמצן, מה שיגרום לשינויים ברמות החמצן בדם באותו אזור, ואלה ניתנים לזיהוי ב־fMRI. זהו מדד תקף של הפעילות המוחית, אבל הוא עקיף הרבה יותר מכפי שהיה אפשר לצפות.