הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
16 דירוגים
4.1
ממוצע
1
1
2
0
3
3
4
4
5
8
7
גם ב - Kindle
המהלכים בקצוות

במקום 33 

16.5 

המהלכים בקצוות


דרג ספר זה מתוך 5
16 דירוגים
4.1
ממוצע
1
1
2
0
3
3
4
4
5
8
7

במקום 33 

16.5 

במקום 33 

16.5 

גודל (עמ'): 246
מו"ל: גרף

תקציר

ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים - עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג'יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה. ג'יימי נחוש לחזור הביתה - אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאוד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג'יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…

ספר קלאסי, מיצירות המופת של סופרת הפנטזיה המהוללת דיאנה ווין ג’ונס (מחברת "הבריון של ארצ'ר" ו"הטירה הנעה").

דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער.

ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל מכלול יצירתה, ובין חסידיה המושבעים נמנים מבקרים וסופרים רבים. ספריה מענגים ילדים ומבוגרים כאחד. לטענתה כתיבתה מלאה בהתרחשויות מוזרות, מופלאות ומטרידות, כי בהיותה בת חמש "העולם כולו השתגע פתאום", עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה עם בעלה בבריסטול שבאנגליה, ויש לה שלושה בנים מבוגרים.

 

ג'ונס הלכה לעולמה ב-26 למרץ 2011.

המשך קריאה
  • ISBN: 676-28
  • גודל (עמ'): 246
  • מו"ל: גרף
  • יצא לאור ב-: 09/08/2010
  • שם המחבר: דיאנה ווין ג'ונס
  • תורגם ע"י: ענבל שגיב-נקדימון
body>

פרק 2

האחד מההם שהיה קרוב אלי יותר ניגש מאחורי וסגר את הדלת. "עוד גורם אקראי," הוא אמר. הוא נשמע מרוגז. הוא אמר את זה כמו שאמא שלי היתה אומרת, "אוף! שוב יש עכברים בבית."

והשני אמר, "אז צריך לפתור את הבעיה הזאת לפני שנמשיך." הוא אמר את זה כמו שאבא שלי היה אומר, "אז כדאי שתניחי שוב מלכודות, יקירתי."

"איך?" שאל הראשון, שעקף אותי שוב וחזר למכשירים. "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו גופה בשלב הזה? חבל מאוד שאי אפשר להימנע מהאקראיים האלה."

"אבל אי אפשר," אמר השני. "אנחנו זקוקים להם. חוץ מזה, הסיכון מוסיף להנאה. אני חושב שכדאי שנשליך אותו לחוגי המוּקצים — אבל בוא נוציא קודם קריאה על השפעת גופה על המשחק."

"נכון, נכון," אמר הראשון.

שני ההם התכופפו מעל המכשירים. ראיתי אותם דרך היריעות הלבנות של השתקפות השמים, מסתכלים עלי בתשומת לב כל פעם ואז מורידים מבט ולוחצים על עוד כפתור. ככה אמא שלי היתה מסתכלת כל הזמן על צבע הווילונות שלנו כשהיא היתה בוחרת טפטים חדשים. אחרי זה ההם עברו להקדיש תשומת לב לחלק אחר של המכשיר והביטו בו, בספקנות רבה. ואז הלכו לקצה השני של החדר והביטו בשולחן המרצד הענק.

"הממ," אמר הראשון. "המשחק נמצא באיזון שברירי למדי כרגע, מה?"

"כן," אמר השני. "אם זה היה בצד שלך, הוא היה עוזר לקרב את המהפכה שלכם, אבל אני לא יכול כרגע להרשות לעצמי תסיסה עירונית, לפחות לא בעשורים הקרובים. אני טוען לסיכון לא הוגן. נשליך. הסכמנו?"

הראשון חזר, עמד והביט אל תוך המכשיר בריכוז הזה של ההם. "יש בכך היגיון," אמר, "אם נוכל לעבור על משפחתו של המושלך הזה ולמחוק כל זיכרון ממנו."

"לא, לא," אמר האחר, וניגש גם הוא. "זאת הפרה של החוקים כשמדובר במושלך. העוגן, אתה יודע. העוגן."

"אבל אנחנו יכולים למחוק כשמדובר בגופה. למה לא?"

"כי כבר טענתי לסיכון בלתי הוגן. נו, קדימה. שיהיה מושלך."

"כן, למה לא?" אמר הראשון. "זה לא חשוב עד כדי כך. מה הכלל? היום כבר חייבים לבדוק עם השאר למקרה שחוגי המוּקצים עמוסים מדי, לא?"

בחיי שזה נכון! ההם אמרו את כל זה, דיברו עלי כאילו שהייתי כלי משחק מעץ, או קלף. ואני ריחפתי שם ולא יכולתי לעשות שום דבר. ואחרי רגע ההם לחצו על עוד כפתורים, בצד השני של המכשירים.

והחדר נפתח.

אתם יודעים איך זה כשהולכים למספרה שיש בה הרבה מראות, ואפשר לשבת ולהסתכל לתוך מראה אחת ולראות דרכה את המראה שמאחור, ושוב ושוב ושוב, עד שהכול נהיה מטושטש מרוב מרחק? אז מה שקרה היה דומה לזה. שוב ושוב ושוב, פתאום היו מכל הצדדים חדרים משולשים, מטושטשים. הם התגלו משני העברים, ומעבר להם ומעבר להם, ומתחת, מטה–מטה. וגם מעלינו נערמו עוד ועוד חדרים משולשים. הסתכלתי, אבל זה עשה לי בחילה, כשראיתי שניים מן ההם הולכים להם למעלה, ואחרים מההם מעל ובצד, וכולם ניגשו למקום שממנו היו יכולים לראות אותי. כל ההם לבשו את הגלימות האלה, אבל ההם האחרים לא היו סתם השתקפויות של השניים הראשונים. כל ההם היו אנשים אחרים. אבל רק את זה הבנתי. הכול היה כל כך מטושטש ומרצד, וההשתקפויות של קשתות התעלות עברו דרך הכול, כאילו הן היו הדבר האמיתי היחיד שם.

"אבקש את תשומת לבכם לרגע," אמר זה מההם שהיו איתי. "אנחנו עומדים להשליך. תוכלו לאשר שיש עדיין מקום בקצוות?"

קול מרוחק אמר, "מְחַשֵּׁב."

קול קרוב יותר וחלול יותר שאל, "מה הסיבה להשלכה?"

השני מההם שלי אמר, "יש לנו פלישה של גורם אקראי, וכרוכה בה הסכנה הרגילה של משוב לתוך העולם הילידי כאן. טענתי לסיכון לא הוגן נגד החזרה כגופה."

"נשמע הולם," אמר הקול החלול.

כמעט בבת אחת אמר הקול המרוחק, "בקצוות יש הקצאה לארבע השלכות נוספות. אני חוזר, עוד ארבע השלכות בלבד. הסיבה מספקת?"

נשמע מלמול חלש. לרגע חשבתי שאני הולך לגמור בתור גווייה. עדיין לא ידעתי מה צפוי לי, אתם מבינים. ואז המלמול גבר — בנימת הפתעה, כאילו ההם תוהים מה מבקשים מהם. "הסיבה מספקת. הסיבה מספקת," נשמעה נהמה מכל העברים, מלמעלה ומלמטה.

"אם כן, עלי להזהיר," אמר הקול החלול. "מעכשיו חל במשחק כלל מספר שבעים ושניים אלף. שלוש ההשלכות האחרונות ייעשו אך ורק בזהירות רבה ורק אם הצורך דוחק ביותר."

אחרי הדברים האלה כל ההם נמוגו ונעלמו שוב אל תוך השתקפות השמים, והשאירו רק את שני ההם שלי.

השני התקרב אלי במין ריחוף. הראשון עמד עם היד כבר על מין ידית. השני דיבר אלי, לאט ובקפידה, כאילו אני דביל. "אתה עכשיו מושלך," הוא אמר. "אין לנו עוד צורך בך במשחק. אתה חופשי לשוטט בקצוות כרצונך, אבל אם תיכנס למשחק בעולם כלשהו זאת תהיה הפרה של הכללים. על מנת להבטיח שתקיים את הכלל הזה, אתה תועבר לשדה אחר של המשחק בכל פעם שמהלך מסתיים בשדה שאתה נמצא בו. הכללים קובעים גם שאתה רשאי לחזור הביתה אם תוכל. אם תצליח לחזור הביתה, הרי שתהיה רשאי להיכנס שוב למשחק באורח הרגיל."

הרמתי אליו מבט. הוא היה דמות אפורה ומטושטשת מאחורי יריעה לבנה של השתקפות שמים. ככה היה גם השני, והוא בדיוק עמד למשוך בידית. "היי! רק רגע!" אמרתי. "מה זה צריך להיות? מה זה הכללים האלה? מי קבע אותם?"

שני ההם תקעו בי מבט. הם נראו כמו שאתם הייתם נראים אילו הביצה מארוחת הבוקר היתה פוצה פה לפתע ואומרת, "אל תאכל אותי!"

"אין לכם שום זכות לסלק אותי ככה בלי הסבר!" אמרתי.

הוא משך בידית בזמן שדיברתי, כמו שאתם הייתם אולי טופחים בכפית על ראש קליפת הביצה הרכה. העווית הצידה הגיעה בזמן שאמרתי "ככה". כשאמרתי "הסבר!" כבר הייתי במקום אחר לגמרי.

מקום אחר ל–ג–מ–ר–י. קשה להסביר עד כמה הוא היה שונה. עמדתי באוויר הפתוח, ממש כמו שחשבתי שאני כאילו באוויר הפתוח מתחת לקשתות התעלה קודם, רק שהפעם זה היה באמת, מוצק וממשי. עשב ירוק צמח במעלה ובמורד הגבעות שהיו שם בכל הכיוונים. מעבר לעמק שלפני היתה קבוצה של בעלי חיים שחורים ולבנים שאכלו את העשב. חשבתי שאלה כנראה פרות. עד אז לא ראיתי עוד אף פעם פרה חיה. מאחוריהן עלה עמוד עשן על רקע השקיעה. וזה הכול. וחוץ מזה וממני המקום היה ריק. הסתובבתי כדי לוודא, וזה אכן היה כך.

זה לבדו היה הלם, לילד כמוני שגדל בעיר. זאת היתה הרגשה איומה. רציתי לכרוע על הברכיים ולהעביר את העיניים איכשהו לקצה הקודקוד שלי, כמו צפרדע, כדי שאוכל לראות בבת אחת את מה שסביב מכל הכיוונים. אבל זה לא היה הכול. האוויר במקום ההוא היה רך ועדין. היה לו ריח שונה והרגשה שונה. גם הצורה שבה הוא הפעיל עלי משקל היתה שונה, הוא היה כזה כבד ואיטי. העשב לא נראה בדיוק כמו שהוא היה צריך להיראות, ואפילו השמש, ששקעה מעבר לגבעה שעליה היה עמוד העשן, לא היתה כמו השמש שהייתי רגיל אליה. היא צבעה את השקיעה בצבע לא נכון.

בזמן שהסתובבתי סביבי פעם נוספת עלה בדעתי שהמדרון בעמק שבדיוק מאחורי הוא בדיוק באותה צורה כמו המדרון בפארק המשולש של ההם, במקום שעמד בו הפסל.

ואז הבטתי בתשומת לב רבה בשאר המדרונות הירוקים שמסביב. כן. העמק לפנים היה המקום שבו החלק הקטן של העיר אמור להיות, ומסילת הרכבת. והגבעה לידי, וזאת שעליה השמש שקעה, היו שתי הגבעות שביניהן עברה התעלה על הקשתות. המדרון בצד השני שלי עלה למקום שבו החצר והבית שלי אמורים להיות. אבל העיר נעלמה.

"לעזאזל איתם!" צעקתי. כי ידעתי אז, בלי שהייתי צריך לחשוב על זה עד הסוף, שאני בעולם אחר. לעולם הזה היתה כנראה צורה זהה לעולם שלי, אבל מכל בחינה אחרת הוא היה שונה. ולא ידעתי איך לחזור לעולם שלי.

במשך זמן מה עמדתי שם וצעקתי על ההם כל קללה שידעתי, וידעתי לא מעט, כבר אז. ואז התחלתי ללכת לכיוון קו העשן ההוא שהתרומם אל השקיעה. בטח יש שם בית, חשבתי. אין טעם לגווע ברעב. ובזמן שהלכתי חשבתי בריכוז רב על מה שההם אמרו.

ההם דיברו על קצוות וחוגי מוּקצים והשלכות וגורמים אקראיים וכללים. הבנתי שאלה מילים במשחק ענקי ורציני. ואני הייתי גורם אקראי, אז ההם השליכו אותי, אבל היו חוקים גם לעניין הזה. ולפי החוקים האלה — זה שדיבר אלי בסוף אולי דיבר כאילו אני דביל, אבל הצורה שבה הוא דיבר אלי היתה דווקא כמו שוטר שמדבר למישהו שהוא עוצר: "כל דבר שתאמר יירשם ועלול לשמש נגדך כראייה." ההם אמרו לי מה הכללים, ולפי הכללים מותר לי לחזור הביתה אם אצליח. אז אני אצליח. אני אולי מושלך בחוגי המוּקצים, ומהלך בקצוות, אבל אני מהלך הביתה, וחסר לההם שישכחו את זה! אני אחזור הביתה על אפם ועל חמתם! ואז, כדאי להם להיזהר!

עד אז כבר התקרבתי לפרות. פרות הן תמיד גדולות יותר ממה שמצפים, והקרניים שלהן חדות. יש להן מין מנהג מטריד: הן מפסיקות לאכול כשאתה מתקרב, ונועצות בך מבט. נעצרתי ונעצתי בהן מבט גם אני. פחדתי. לא העזתי אפילו להסתובב ולחזור, כדי שלא ירוצו מאחורי וישפדו אותי על הקרניים האלה כאילו אני טוסט על שיפוד שמכניסים לאש. אלוהים יודע מה הייתי עושה אלמלא באו אז כמה אנשים בדהרה כדי לאסוף את הפרות. הם היו שעירים ומלוכלכים, לבושים עורות בקר, והסוסים שלהם היו גרועים לא פחות מהם. כולם בהו בי: האנשים, הסוסים והפרות, ואחד מהאנשים היה דומה כמו שתי טיפות מים לבעל בית הדפוס מהחצר שבהמשך הרחוב שלנו.

זה נתן לי הרגשה הרבה יותר טובה. לא חשבתי שהוא באמת בעל הדפוס — והוא לא היה, כמובן — אבל עם בעל הדפוס הסתדרתי, והנחתי שאני אוכל להסתדר גם עם ההעתק הזה שלו. "שלום," אמרתי. "אולי במקרה אתה רוצה ילד שיעשה בשבילך כל מיני עבודות מזדמנות?"

הוא חייך, כמו חריץ גדול ושעיר שנפער בזקן שלו. והוא ענה. וזאת היתה עוד מכה. קשקוש. לא הבנתי מילה. הם דיברו בשפה שונה מאוד מהשפה שלי.

"אמא'לה!" ייללתי. "אני אחזיר לההם על זה, גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה בחיים!"

הרועים השעירים דווקא היו נחמדים אלי. אפשר לומר שהיה לי מזל. יש מוּקצים שהמצב שלהם בהתחלה קשה הרבה יותר משלי. למרות מגבלת השפה, ההתחלה שלי לא היתה גרועה בכלל. הם עזרו לי לעלות לסוס מאחורי בעל הדפוס, ואז רכבו איתי ועם הפרות אל המקום שהם גרו בו. והם גרו באוהלים — מערך של אוהלי עור גדולים ומסריחים שעדיין היו עליהם גושי שיער בכל מיני מקומות. העשן שראיתי קודם הגיע ממדורה כזאת שעליה הם בישלו.

הרגשתי שאני מסוגל לסבול את זה. אמרתי לעצמי שאני בהרפתקה. אבל לא יכולתי לסבול את המנהיגה שלהם. היא היתה אישה ענקית, שמנה ורוטטת עם קול כמו צופר של רכבת. היא כל הזמן גערה. היא גערה בגברים על זה שהם הביאו אותי ובי על זה שבאתי, היא גערה בי כי דיברתי קשקוש ולבשתי בגדים משונים, ובאש כי היא בערה ובשמש כי היא שקעה. ככה לפחות חשבתי. לקח לי כמה ימים להבין את המילה הראשונה בשפה שלהם.

מאז כבר התרגלתי ללמוד שפות. אתה יוצר לעצמך שיטה. אבל השפה שלהם ממילא היתה מזעזעת — היו להם שש–עשרה מילים ל"פרה" ואם היית משתמש במילה הלא נכונה הם היו מתפקעים מצחוק — ואני חושב שלא ממש השתדלתי. לא חשבתי שאהיה שם כל כך הרבה זמן. התכוונתי לחזור הביתה. ולא עזר לי שהגברת המנהיגה החליטה לתת לי שיעורי שפה בעצמה. היא חשבה שאם היא תגער בקול רם מספיק אני אהיה חייב להבין מעצם עוצמת הקול שלה. היינו יושבים ישיבה מזרחית זה מול זה, והיא היתה גוערת בשיא הצווחות, ואני הייתי מהנהן ומחייך.

"כן, כן," הייתי אומר ומהנהן בתבונה, "תצעקי כמה שאת רוצה, שקית ג'לי זקנה שכמותך."

ואז היא היתה מרוצה, כי היה נראה לה שאני מנסה, והיא היתה צורחת בקול עוד יותר חזק. ואני הייתי מחייך.

"ואת גם מסריחה," הייתי אומר. "יותר מהפרות שלך."

טוב, זה עזר לי לשמור על שפיות. וזה נתן לה עניין בחיים. היה שם די משעמם, בשדה המרעה של הבקר. ההתרגשות היחידה התעוררה אם איזה שור התעצבן, או שעדר רועים אחר חלף באופק. בכל זאת, הייתי צריך לומר לעצמי כל הזמן בתוקף, "זה לא כל כך נורא. יכול להיות יותר גרוע. אלה לא חיים רעים." גם זה עזר לי לשמור על שפיות.

אחרי איזה שישה שבועות תפסתי כבר את השפה. הייתי מסוגל לשבת על סוס בלי למצוא את עצמי יושב על האדמה אחרי שנייה, והייתי מסוגל לכנס את הפרות. התחלתי ללמוד איך להכין חבל מעור ולעבד עורות ולקלוע מושכות, ועוד איזה תריסר דברים שימושיים. אבל לא למדתי לחלוב פרה. זה היה קדוש. רק לנשים היה מותר. ובשלב הזה, הם פירקו את האוהלים ויצאו לדרך לחפש מקום מרעה טוב יותר. הם אף פעם לא תיכננו להישאר במקום אחד הרבה יותר מחודש.

רכבתי איתם, עזרתי לשמור שהבקר לא יתפזר, כשיום אחד בסביבות הצהריים היתה לי הרגשה משונה נורא. הרגשתי כאילו משהו מושך אותי, מושך חזק ולא נותן מנוח, הצידה מהכיוון שאליו התקדמנו. ונלוותה לזה גם הרגשה גרועה יותר — מבפנים. כמיהה וערגה איומה. עד כדי כך שכאב לי הגרון ממנה. זה היה כמו גירוד. רציתי להיכנס לעצמי לתוך הראש ולגרד. שתי התחושות היו חזקות עד כדי כך שהייתי חייב לסובב את הסוס שלי לכיוון שאליו הן משכו אותי, וברגע שעשיתי את זה, הרגשתי יותר טוב — כאילו אני עושה עכשיו את מה שצריך. וברגע שהתחלתי לדהור לכיוון ההוא כבר התמלאתי התרגשות. אני חוזר הביתה. הייתי בטוח. ככה מעבירים אותך בין הקצוות. צדקתי כשחשבתי שאהיה בעולם הזה רק זמן קצר.

(זה היה פחות או יותר הדבר היחיד שלגביו צדקתי, מסתבר. אתה כמעט תמיד מרגיש, כשאתה רק נכנס לעולם, כמה זמן תצטרך להישאר בו. רק פעם אחת טעיתי. ותקופת הזמן ההיא היתה ארוכה פי שניים ממה שחשבתי שהיא תהיה. אני חושב שאחד מההם כנראה שינה את דעתו לגבי המהלך שלו.)

בפעם הראשונה ההיא, הגברת המנהיגה שלחה אחרי שני רוכבים שעירים והם סגרו עלי כאילו שהייתי פרה.

"מה אתה חושב שאתה עושה? מה פתאום אתה רוכב ככה לבד?" היא צרחה עלי. "ואם היית פוגש אויב?"

"זאת הפעם הראשונה שאני שומע שיש לכם בכלל אויבים," רטנתי. הַמְּשִׁיכָה והכמיהה היו איומות.

אחר כך היא הכריחה אותי לרכוב בין כל הבנות, ולא היתה מוכנה להקשיב לשום דבר שאמרתי. בינתיים כבר למדתי לשתוק כשהקצוות קוראים לי. זה חוסך צרות. אז הייתי חייב לחכות עד הלילה, ועברו עלי ייסורים. הרגשתי שהמשיכה סוחבת אותי נורא והיתה לי בחילה מרוב הכמיהה — בחילה אמיתית: לא הייתי מסוגל לאכול ארוחת ערב. בזבוז של סטייק טוב. ומה שהיה הכי גרוע זה שכל הזמן רדפה אותי המחשבה שאני אאחר. שאני אפספס את ההזדמנות לחזור הביתה. הייתי חייב להגיע למקום אחד מסוים כדי לעבור לעולמות האחרים, וחששתי שלא אגיע לשם בזמן.

היה חשוך מאוד כשסוף–סוף היתה לי הזדמנות להתגנב משם. היה קצת מעונן ולא היה ירח — יש עולמות שאין להם ירחים: לאחרים יש אחד או שניים או שלושה — אבל זה לא שינה לי. הקצוות קראו לי בעוצמה כזאת שידעתי בדיוק לאן ללכת. התקדמתי לשם בריצה. רצתי כל הלילה החמים והלח. הייתי שטוף זיעה והתנשפתי כמו מישהו שמנסר עץ. בסוף כבר נפלתי כל כמה מטרים, ואז הייתי קם וממשיך בצעדים כושלים. כל כך פחדתי שאאחר. כשהשמש זרחה אני חושב שכבר בקושי הנחתי רגל לפני רגל. טיפש. מאז כבר למדתי. אבל זאת היתה הפעם הראשונה, וכשהיה אור, צעקתי מרוב אושר. בין הגבעות הירוקות שלפנים היה שטח ירוק פתוח, ומישהו סימן את המקום במעגל עמודי עץ.

כשראיתי את זה הצלחתי לעבור לריצה קלה והגעתי בצעדים כושלים לתוך המעגל. התקרבתי כמעט לאמצע כשהעווית משכה אותי שוב הצידה.

בטח ניחשתם מה קרה. בכל אופן אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי. עדיין היה שחר, שחר בוהק בפסים עזים. הגבעות הירוקות נעלמו, אבל לא היתה במקומם עיר — ולא שום דבר דומה. הנוף הגבשושי החשוף סביבי היה מלא ערימות של משהו שנראה כמו אפר, וליד כל ערימה עמדה בקתה קטנה ועגמומית. לא היה לי מושג מה אני רואה — למעשה היו אלה מִכרות. בעולם החדש ההוא לא היית בן אדם אם לא היה לך חור משלך שממנו היית חופר כל הזמן פחם או נחושת. אבל לא היה לי אכפת מה קורה שם. הרגשתי את האוויר, כמו בפעם הקודמת, והבנתי שזה עוד עולם אחר. ואז גם הבנתי שאני אמור להישאר שם זמן ארוך למדי.

בעולם ההוא התחלתי להבין שההם לא סיפרו לי אפילו חצי מהכללים. ההם פשוט אמרו לי את הכללים שעניינו אותם. בעולם הזה גוועתי ברעב וחטפתי מכות ונקברתי מתחת לערימת סיגים ופסולת שהתמוטטה. אני לא הולך לתאר את זה. אני שונא את הסיפור הזה יותר מדי. וגם הייתי שם פעמיים, כי מה שקרה היה שנתקעתי בטבעת קטנה של עולמות והקפתי אותה פעמיים. בזמנו חשבתי שאלה כל העולמות שיש — חוץ מהבית, שאליו לא יצא לי לחזור — וחשבתי עליהם בתור עולמות, אבל הם לא, בעצם.

הם יקומים נפרדים, והם צמודים זה לזה בקבוצות כמו שראיתי את החדרים המשולשים של ההם לפני שההם שלחו אותי לדרך. כל היקומים האלה משיקים זה לזה במקום כלשהו — והמקום שבו הם משיקים הוא הגבול — אבל הם לא מתערבבים. מוּקצים הם כנראה היחידים שיכולים לעבור מיקום אחד לאחר. ואנחנו עוברים על ידי הליכה לאורך הקצוות עד שאנחנו מגיעים לגבול ואז, אם אחד מההם גמר מהלך, העווית מעבירה אותנו לגבול בכדור–ארץ אחר, ביקום אחר. הבנתי את זה כמו שצריך רק כשהגעתי לעולם השישי, שבו הכוכבים שונים לגמרי.

הסתכלתי על הכוכבים שם. "ג'יימי חביבי," אמרתי. "זה מטורף." יכול להיות שגם אני הייתי אז קצת מטורף, כי ג'יימי ענה לי ואמר, "אלה בטח הכוכבים בחצי הדרומי של כדור הארץ — אוסטרליה וכאלה." ואני עניתי לו. "זה עדיין מטורף," אמרתי. "אם ככה, אז העולם הזה הפוך."

הוא היה הפוך גם מבחינות אחרות. ההם ששיחקו בו כנראה היו משונים באמת. אבל בזכות העניין הזה הבנתי כמה כל אחד מהעולמות היה נבדל וגם — טוב — כולל, יקום נפרד הכולל הכול. ובאיזה מובן בסיסי הושלכתי, ואני דחוי, ותועה בין כל העולמות ונאלץ להמשיך לתעות כל הזמן. בכל התקופה שאחרי זה הסתובבתי וראיתי את כל העולמות כאילו הם לא יותר מאשר אורות צבעוניים על גלגל שמשתקפים על איזה קיר. ההם מסובבים את הגלגל ומדליקים את האורות, ומה שאנחנו רואים הן רק ההשתקפויות, וזה כל מה שזה. אני עדיין רואה את העניין ככה לפעמים. אבל כשאתה מגיע לעולם חדש, הוא מוצק, עד כמה שעשב וגרניט יכולים לשוות לו מראה מוצק, והשמים סוגרים אותך בתוכו ממש כאילו אין דרך יציאה. ואז אתה אוזר אומץ. ואז מתחילה העבודה המתישה: לגלות איך פועלים בו הדברים וללמוד את השפה.

לא הייתם מאמינים כמה אפשר להיות בודד.

אבל עמדתי לספר לכם על הכללים שההם לא גילו לי. הזכרתי כמה מהצרות שהיו לי בעולם המִכרות. היו לי עוד צרות בעולמות אחרים. ואף אחד מהדברים האלה לא הרג אותי. כמה מהדברים בהחלט היו אמורים להרוג אותי, בעיקר ערימת הסיגים ההיא — הייתי מתחתיה במשך כמה ימים. וזה הכלל: אני קורא לו כלל מספר אחת. גורם אקראי כמוני, שמהלך בקצוות, חייב להמשיך בדרך. לשום דבר אסור לעצור בעדו. הוא יכול לגווע ברעב, ליפול ממקדש בגובה של יותר מקילומטר, להיקבר, והוא עדיין ימשיך בדרך. הדבר היחיד שיכול לעצור אותו הוא אם יגיע הביתה.

אנשים גם לא יכולים להפריע בדרכו של מוּקצה. יכול להיות שזה תת–סעיף של כלל מספר אחת, אבל אני מעדיף לקרוא לו כלל מספר שתיים. אם אתם לא מאמינים שאנשים לא יכולים לעמוד בדרכי, תמצאו אותי ותנסו. תכף תראו. אני אספר לכם — בעולם החמישי שלי, היה לי קצת כסף לשם שינוי. מטבע זהב שלם, ליתר דיוק. מצאתי עבודה אמיתית במפעל עורות — וגם סחבתי איתי את הריח משם עד לעולם שאחר כך. ביום החופש שלי הסתובבתי בשוק וחיפשתי את העוגות שאני אוהב. הן היו דומות קצת לרפרפת של חג המולד עם זיגוג מעל — אדירות! ופתאום איזה ילד בערך בגיל שלי התקרב אלי, נתן לי מכה ועוד אחת — זה גם כאב נורא — וברח עם המטבע שלי. צעקתי כמובן והתחלתי לרוץ אחריו. אבל הוא היה מתחת לעגלה תוך רגע, מת כמו הילדה של השכנים שלנו בבית. היד שלו עם המטבע בלטה החוצה, ממש כאילו שהוא מחזיר לי אותו, אבל לא היה לי לב לקחת. לא יכולתי. הרגשתי שזה היה באשמתי, העגלה.

אחרי כמה זמן אמרתי לעצמי שאני מדמיין את הכלל הזה. לגופה של הילד ההוא היתה יכולה להיות השפעה גרועה על המשחק, ממש כמו שההם אמרו שהיה יכול להיות עם הגופה שלי. אבל אני חושב שזה היה אחד מהדברים שההם התכוונו אליהם כשהם אמרו שהסיכון מוסיף להנאה. לא דמיינתי את הכלל הזה. דברים דומים קרו לי כמה פעמים גם אחר כך. הפעם היחידה שלא הרגשתי רע כשזה קרה היתה כשאיזה שופט מושחת עמד לשלוח אותי לכלא כי לא יכולתי לשלם לו שוחד. הגג של בית המשפט התמוטט עליו.

גם כלל מספר שלוש לא נעים במיוחד. הזמן לא פועל אותו הדבר בעולמות השונים. הוא מדלג סביבך במין צורה אחרת כשאתה עובר מעולם לעולם. אבל הזמן כמעט לא פועל בכלל על מוּקצה. התחלתי לראות את הכלל הזה בפעם השנייה שהקפתי את מעגל העולמות. בפעם השנייה שהגעתי לעולם ההפוך, לדוגמה, חלפו בו כמעט עשר שנים, אבל רק איזה שמונה שנים חלפו בעולם הבא שחזרתי אליו. אני עדיין לא יודע כמה מהזמן שלי עצמי בזבזתי במעגל העולמות ההוא, אבל אני נשבע שהייתי מבוגר רק בימים מעטים. נראה היה לי שאני בטח מתקיים לפי הזמן של הבית שלי. אבל, כמו שסיפרתי לכם, אני עדיין נראה רק בן שלוש–עשרה בערך, והייתי כבר במאה עולמות מאז.

הבנתי את כל הדברים האלה רק באמצע הסיבוב השני שלי במעגל העולמות. גיליתי שלא אגיע הביתה בקלות כמו שחשבתי, בכלל לא. לפעמים היו לי ספקות שאחזור לשם בכלל. זה כאב לי בפנים כמו כשקר בכף הרגל. שום דבר לא היה מסוגל לחמם את הכאב הזה. ניסיתי לחמם אותו בזיכרונות מהבית, ומהחצר שלנו והמשפחה שלי, זיכרונות של הפרטים הכי קטנים. זכרתי דברים שלא ממש שמתי לב אליהם כשקרו — דברים טיפשיים, כמו למשל כמה שאמא שלנו הקפידה לקנות לנו מגפיים. מגפיים היו מצרך יקר. היו ילדים בחצר שהלכו בלי נעליים בקיץ, ולא היו יכולים לשחק כדורגל כמו שצריך, אבל אנחנו אף פעם לא היינו יחפים. אפילו אם אמא שלי היתה צריכה לגזור את החצאית הישנה שלה ולתפור לאלסי שמלה כדי שנוכל להרשות לעצמנו מגפיים, לא היינו הולכים יחפים. ואני קיבלתי את זה כמובן מאליו. מאז כבר הלכתי יחף מספיק פעמים, תאמינו לי.

וזכרתי אפילו את הפרצוף שאלסי היתה עושה — היא היתה כאילו דוחפת את האף שלה במורד הפנים עד שנראתה כמו גמל — כשהיו מתקנים את המגפיים הישנים של רוֹבּ בשבילה. היא אף פעם לא היתה מתלוננת. היא רק היתה עושה את הפרצוף הזה. אני זוכר איך אבא שלי עשה פרצוף קצת דומה כשאמא שלי רצתה שאני אמשיך ללמוד בבית הספר. נשבעתי לעצמי שאעזור לו בחנות כשאחזור הביתה. או שאשקוד בחריצות בבית הספר, אם זה מה שהם יחליטו. אני אעשה הכול. חוץ מזה, אחרי לימוד השפות השקדני בכל העולמות, יכול להיות שבית הספר כבר יהיה לי קלי קלות.

אני חושב שההתעמקות הזאת בזיכרונות רק החמירה את כאב הרגל הקרה בתוכי עוד יותר, אבל לא הייתי מסוגל להפסיק. בגלל זה גם שנאתי את ההם עוד יותר, אבל זה דווקא לא הפריע לי.

במשך כל הזמן הזה לא פגשתי אפילו עוד מוּקצה אחד. חשבתי שגם זה כלל, שאנחנו לא אמורים להיפגש. תיארתי לעצמי שמפרידים בינינו במרווחים קבועים, כדי שאף פעם לא נשיג זה את זה. ידעתי שיש אחרים, כמובן. אחרי כמה זמן למדתי להבחין בסימנים שהם השאירו מאחור. היינו משאירים סימנים זה לזה — כמו שנוודים וגנבים עושים בחלק מהעולמות — בעיקר סביב הגבולות.

עבר הרבה זמן עד שידעתי לפענח את הסימנים בכוחות עצמי. קודם כול, הגבולות היו שונים כל כך אלה מאלה עד שאפילו לא שמתי לב לסימנים לפני שלמדתי לחפש אותם. טבעת העמודים בעולם מרעה הבקר היתה תואמת לגוש עצים בעולם הרביעי, ולמקדש ענקי ומלוכלך בשביעי. בעולם המכרות לא היה שום דבר שציין את הגבול. מתאים לעולם ההוא. פעם חשבתי שאת הגבולות סימנו ככה ההם, ובהתחלה הייתי מסתלק משם כמה שיותר מהר, עד ששמתי לב לסימן שהיה חרוט על אחד העצים. משום מה הוא גרם לי לחשוב שהאנשים בעולמות הם שסימנו את הגבולות. אותו הסימן היה חרוט גם במקדש. פירוש הסימן הזה היה "כאן מרוויחים יפה". עשיתי כסף טוב בשני העולמות ההם.

ואז, כשעברתי את כל הסדרה בפעם השנייה, התחלתי להבין גם את הקצוות, וגם את הסימנים ואת הגבולות. קצוות הובילו לגבולות משלושה כיוונים שונים, כך שאפשר היה להגיע בדרך אחרת ועדיין לעבור דרך הגבול, אבל מצד אחר. ראיתי יותר סימנים באופן הזה.

אבל מה שהיה מוזר זה שהיה נדמה שהאנשים בעולמות ידעו שהקצוות שם, וגם הגבולות. הם אף פעם לא הילכו בקצוות, כמובן — הם לא היו מרגישים את הקריאה — אבל הם כנראה הרגישו משהו. היו עולמות שהיו בהם ערים וכפרים לכל אורך הקצה. בעולם השביעי הם חשבו שהקצוות קדושים. יצאתי ממקדש הגבול וראיתי שורה שלמה של מקדשים ממשיכה הרחק אל האופק, כל מקדש גבוה ולבן בדיוק כמו עוגת הכלולות של בת הדודה שלי מרי, שורה של עוגות כלולות לבנות, אחת לכל גבעה.

בכל אופן, רציתי לומר שכשהתחלתי להסתכל גיליתי סימנים אחרים משני הצדדים האחרים של הגבולות. למדתי ככה הרבה סימנים. ואז נתקלתי בסימן שעוד לא ראיתי אף פעם קודם לכן. מאז כבר ראיתי אותו הרבה. הפירוש שלו הוא "אקראי" ואני בדרך כלל שמח לראות אותו. ככה הצלחתי לצאת מטבעת העולמות האיומה ההיא וסוף–סוף פגשתי כמה מוּקצים אחרים.