הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
המבחן

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1

במקום 37 

22.2 

במקום 37 

22.2 

גודל (עמ'): 381
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

חבר הקהילות המאוחדות ﬠוקב מדי שנה אחר הישגיהם של בוגרי בתי הספר מכל שמונה־ﬠשרה המושכות. התלמידים המצטיינים מובאים לﬠיר טוֹסוּ כדי להשתתף במבחן. מי שﬠובר אותו מקבל הזדמנות ללמוד באוניברסיטה ולהפוך לאחד ממנהיגי הﬠתיד של הקהילות המאוחדות.

שאלה מס´ 1: מה הופך אדם למוﬠמד למבחן?

סיה וייל ממושבת חמשת האגמים היא דוגמה למוﬠמדת אידיאלית: צﬠירה, נחושה, בﬠלת כישורים מכניים יוצאים מגדר הרגיל והתמצאות מרשימה בﬠולם הטבﬠ.

שאלה מס´ 2: כיצד מחליטה ממשלת הקהילות המאוחדות מי ﬠובר את המבחן ומי נכשל בו?

המבחן מתוכנן כך שגם לוחמים וגם שוחרי השלום יכולים להצטיין בו. מוﬠמדים שאינם יכולים (או אינם רוצים) לבצﬠ את שנדרש מהם במהלך המבחן נפסלים בשל מﬠשיהם שלהם, בגלל המבחן ﬠצמו, ובמקרים מסוימים בידי מוﬠמדים יריבים.

שאלה מס´ 3: האם מוﬠמדים יכולים לסרב להשתתף במבחן?

לא. ﬠל המוﬠמדים שנבחרו מוטלת חובת השתתפות וﬠליהם להמשיך במבחן ﬠד סיומו או ﬠד שייפסלו.

שאלה מס´ 4: האם המבחן בטוח?

ממשלת הקהילות המאוחדות אינה דנה בפרטים הנוגﬠים למהות המבחן או בסוגי המשימות שהמוﬠמדים נדרשים לבצﬠ.

שאלה מס´ 5: האם קרה שמישהו איבד את חייו במהלך המבחן?

להתקדמות יש מחיר. ממשלת הקהילות המאוחדות אינה מכחישה או מאשרת נתוני תמותה שקשורים למבחן.

המבחן הוא ספר ראשון בטרילוגיה. שני הספרים הראשונים יצאו לאור בארצות הברית והפכו לרבי־מכר.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624895
  • גודל (עמ'): 381
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 12/03/2014
  • שם המחבר: ז'ואל שרבונו
  • תורגם ע"י: שירה שלמה
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

יום טקס סיום הלימודים.

אני בקושי מצליחה לא לזוז כשאמי מיישרת את גלימת הטקס האדומה שלי ומסיטה קווצת שיער חום בהיר אל מאחורי אוזני. לבסוף היא מסובבת אותי ואני מביטה במראה שעל קיר חדר המגורים שלנו. אדום. אני לובשת אדום. לא עוד ורוד. אני אדם בוגר. דגדוג חולף בבטני למראה ההוכחה לכך.

"את מוכנה, סִיה?" אמי שואלת. גם היא לובשת אדום, אם כי השמלה שלה עשויה בד דקיק שנופל אל הרצפה בגלים רכים. לידה, השמלה חסרת השרוולים שלי ומגפי העור נראים ילדותיים, אבל זה בסדר. יש לי זמן לגדול עד שאתאים למעמדי כאדם בוגר. בגיל שש־עשרה אני צעירה מדי לזה. הצעירה ביותר בכיתה שלי.

אני מעיפה מבט אחרון למראה ומקווה שהיום הוא לא יום הלימודים האחרון בחיי, אבל אין לי שליטה על כך. רק חלום שיקראו בשמי למבחן. אני בולעת את הרוק בחוזקה ומהנהנת. "בואי נלך."

טקס סיום הלימודים נערך בכיכר המושבה, בין הדוכנים העמוסים דברי מאפה וחלב טרי, כי בית הספר אינו גדול דיו להכיל את כל המשתתפים. המושבה כולה מגיעה לטקס הסיום, וזה הגיוני משום שכל אחד במושבה הוא קרוב משפחה של תלמיד אחד לפחות העובר לשלב הבגרות או חוגג את עלייתו לכיתה הבאה. השנה מחזור המסיימים הוא הגדול ביותר אי־פעם במושבת חמשת האגמים. שמונה בנים, שש בנות. סימן ברור לכך שהמושבה משגשגת.

אבי וארבעת אחי, כולם לבושים בגדי טקס סגולים של בוגרים, ממתינים לנו מחוץ למגורים שלנו. אחי הבכור, זִין, מחייך אלי ופורע את שערי. "נו, מוכנה לגמור את בית הספר ולצאת לעולם האמיתי איתנו ועם שאר הכלומניקים?"

אמי מזעיפה פנים.

אני צוחקת.

זִין ושאר האחים שלי הם ממש לא כלומניקים. למעשה, בנות פשוט נופלות לרגליהם. אבל אף שהאחים שלי אינם חסינים בפני פלירטוטים, נראה שאף אחד מהם אינו מעוניין להתמסד. מעניין אותם ליצור את צמח העגבנייה ההיברידי הראשון יותר מאשר להקים משפחה. זִין יותר מכולם. הוא גבוה, בלונדיני וחכם. מאוד־מאוד חכם. ולמרות זאת הוא מעולם לא נבחר למבחן. המחשבה על כך מעיבה על היום החגיגי. אולי זה הלקח הראשון שאלמד כבוגרת — שאי־אפשר לקבל תמיד את מה שרוצים. זִין בטוח רצה להמשיך לאוניברסיטה — ללכת בדרכו של אבא. הוא בטח מבין ללבי. לרגע הייתי רוצה לדבר איתו. לשאול אותו איך התגבר על האכזבה שקרוב לוודאי מצפה לי. למושבה שלנו יהיה מזל אם ייבחר תלמיד אחד למבחן, אם בכלל. חלפו כבר עשר שנים מאז נבחר התלמיד האחרון מחמשת האגמים. אני תלמידה טובה, אבל יש טובים יותר. הרבה יותר. מה הסיכוי שלי?

אני מכריחה את עצמי לחייך ואומרת, "ברור. אני לא יכולה להישאר בבית הספר אם אני מתכוונת לנהל את המושבה עד שכולכם תהיו נשואים."

וִין והַארְט מסמיקים. הם מבוגרים ממני בשנתיים ועצם המחשבה על נישואים או אפילו על לצאת עם בנות גורמת להם לברוח על נפשם. שניהם נהנים לעבוד זה לצד זה במשתלה, ולגדל את הפרחים והעצים שאבא יצר כדי להתמודד עם הקרקע ההרוסה שבשולי המושבה.

"אף אחד לא יצליח לעשות הרבה אם לא נזדרז," אמא אומרת בקול תקיף ומתקדמת במורד השביל. אחַי ואבי ממהרים בעקבותיה. הנישואים של זִין ושל הָאמִין, שאינם נראים באופק, הם נקודה רגישה אצל אמא שלנו.

בגלל העבודה של אבא, הבית שלנו רחוק ממרכז המושבה יותר מאשר רוב הבתים. אחַי ואבי הפכו את הקרקע שסביב ביתנו הקטן לפורחת וירוקה, מלאה צמחים ועצים, אבל במרחק שלושים מטרים מסף ביתנו הקרקע סדוקה ויבשה. אף שגדלים בה קצת עשבים וכמה עצים מדובללים. אבא אומר שהקרקע בצד המערבי גרועה בהרבה, ולכן החליטו המנהיגים למקם את מושבת חמשת האגמים כאן.

בדרך כלל אני רוכבת לעיר על האופניים שלי. לכמה אזרחים יש מכוניות, אבל דלק או קולטי שמש גדולים מספיק להנעתן הם יקרים מדי לשימוש יומיומי. היום אני משתרכת מאחורי המשפחה שלי כשאנחנו הולכים ברגל כמעט שמונה קילומטרים עד לכיכר הקהילה של המושבה.

למען האמת, כיכר היא לא המילה הנכונה. אבל אנחנו משתמשים בה למרות זאת. היא לא נראית כמו כיכר רגילה, אלא יותר כמו צב, אליפטית עם תוספות בצדדים. במרכזה עומדת מזרקה יפהפייה שמתיזה אל האוויר רסיסי מים צלולים. המזרקה היא מותרות, משום שלא תמיד פשוט להשיג מים נקיים. אבל מאפשרים לנו את הבזבוז והיופי האלה מתוך כבוד לאיש שגילה איך לסלק את הזיהום מהאגמים ומהבריכות אחרי שלב מספר שבע. את מה שנשאר מהאוקיינוסים קשה יותר לנקות.

ככל שאנחנו מתקרבים למרכז המושבה, האדמה נעשית ירוקה יותר ונשמע ציוץ ציפורים. אמא לא מדברת הרבה בדרך. זִין מקניט אותה ואומר שהיא לא רוצה שאתבגר, אבל אני לא חושבת שזה העניין.

אמא ואני מסתדרות בינינו היטב, אבל נראה שבשנתיים האחרונות התרחקנו. במקום לעזור לי בשיעורי הבית, היא התעניינה יותר בניסיונות לחתן את הבנים ולדבר על המקום שאתמחה בו בסיום הלימודים. היא לא קידמה בברכה שום שיחה על האפשרות שיבחרו בי למבחן. אז איתה אני מדברת פחות ופחות, ועם אבי יותר ויותר. הוא לא משנה את הנושא כשאני מדברת על כך שהייתי רוצה להמשיך ללמוד, אף שהוא לא מעודד אותי לכך ביוזמתו. אני מניחה שהוא לא רוצה שאתאכזב.

השמש יוקדת וזיעה נוטפת במורד גבי כשאנחנו מטפסים על הגבעה האחרונה. צלילי המוזיקה והצחוק, המגיעים מהמקום שעדיין נמצא מחוץ לטווח הראייה שלנו, מחישים את צעדי. ממש לפני שאנחנו מגיעים לראש הגבעה, אבא כורך את זרועו סביב כתפי ומבקש ממני לחכות בזמן שהאחרים ממשיכים להתקדם.

ההמולה שמעבר לגבעה מושכת אותי אליה, אבל אני נשארת במקומי ושואלת, "קרה משהו?" חיוכו מאיר, אבל עיניו קודרות.

"לא קרה שום דבר," הוא אומר. "רק רציתי רגע עם הילדה הקטנה שלי לפני שהמהומה תתחיל. ברגע שנעבור את הגבעה הזאת, הכול ישתנה."

"אני יודעת."

"את מתרגשת?"

"בערך." התרגשות, פחד ורגשות אחרים מתערבלים בתוכי, ואני מתקשה לדעת מה באמת אני חשה. "מוזר לא לדעת מה אעשה כשאתעורר מחר בבוקר."

רוב חברי לכיתה כבר החליטו בנוגע לעתידם. הם יודעים איפה יתמחו או אם יעברו למושבה אחרת למצוא עבודה. כמה מהם אפילו יודעים עם מי יתחתנו. אני לא יודעת שום דבר מהדברים האלה, אף שאבי הבהיר לי שאני יכולה לעבוד איתו ועם אחַי אם ארצה. האפשרות הזאת נראית לי עגומה, במקרה הטוב, כי אין לי שום כישרון לגידול צמחים. בפעם האחרונה שעזרתי לאבי כמעט הרסתי את זרעי החמניות שהוא יצר במשך חודשים. דברים מכניים אני מתקנת. צמחים אני הורגת.

"את תתעוררי ותתמודדי עם מה שיהיה. אני אתגאה בך בכל מקרה."

"גם אם לא אתקבל למבחן?"

"במיוחד אם לא תתקבלי למבחן." הוא מחייך ושולח אצבע מקניטה אל בטני. כשהייתי קטנה, הייתי מתגלגלת מצחוק מהמחווה הקטנה הזאת. גם היום היא עדיין מעלה חיוך על פני. נחמד לדעת שיש דברים שלא משתנים, גם אם אני לא ממש מאמינה לו.

אבא למד באוניברסיטה. שם הוא למד לשנות את הגנטיקה של צמחים ועצים כך שישרדו בקרקע ההרוסה. הוא לא מדבר הרבה על הלימודים או על המושבה שגדל בה, כנראה משום שהוא לא רוצה שנרגיש שההצלחה שלו מחייבת גם אותנו. אבל אני כן מרגישה כך.

"אתה חושב שאני לא אתקבל."

אבי מקמט את מצחו. "אני חושב שאת חכמה יותר ממה שאת חושבת. אף פעם אי־אפשר לדעת במי תבחר הוועדה ולמה. מהכיתה שלי נבחרו ונבחנו חמישה. הארבעה האחרים תמיד הצליחו יותר בבית הספר, אבל אני היחיד שהצליח להגיע לאוניברסיטה. המבחן לא תמיד הוגן, ולא תמיד צודק."

"אבל אתה לא מצטער שהלכת. תראה איזה דברים מדהימים אתה עושה כל יום בזכות זה." העצים לידנו מלאים פרחים, שמבטיחים שבחודשים הקרובים יהיו תפוחים. שיחים של אוכמניות בר גדלים ליד חינניות ופרחים אחרים שמעולם לא למדתי את שמותיהם, אבל אני יודעת שלאבא היה חלק ביצירתם. כשהייתי קטנה, הדברים האלה לא היו קיימים. לפחות לא בגרסתם הבריאה שעכשיו מנקדת בצבע את הגבעות. אפילו היום אני עוד זוכרת את הכאב הריק הזה בבטן כשהולכים לישון רעבים. המזון היה נדיר אז, כשאבא עבד עם חקלאים כדי להצמיח דברים. והם צמחו. במושבת חמשת האגמים אנחנו נזהרים לא לבזבז, אבל הרעב כבר אינו דאגתנו העיקרית. אבי הוא הסיבה לכך.

"אני לא יכול להצטער על משהו שלא היה החלטה שלי." עיניו נישאות הרחק משם כשהציפורים מצייצות סביבנו. לבסוף הוא מחייך, אף שניכר בעיניו שהוא עדיין שבוי בזיכרונות כלשהם. "וחוץ מזה, אם לא הייתי הולך ללמוד באוניברסיטה, לא הייתי עובר לגור כאן ולא הייתי פוגש את אמא שלך. ואז איפה הייתי?"

"כנראה היית נשאר לגור בבית עם ההורים שלך ומדאיג את אמא שלך במחשבה שלעולם לא תהיה רציני בקשר לעתיד שלך."

הקדרות עוזבת את עיניו והן מנצנצות כשהוא פורע את שערי. "נשמע כמו גורל גרוע ממוות." כך בדיוק אמא שלי נשמעת כשהיא אומרת לזִין שהחיים חולפים על פניו. "קדימה, אם לא נתחיל לזוז, אמא שלך תפעיל את האזעקה. אני רק רוצה שתזכרי דבר אחד. אני מאמין בך. לא משנה מה יקרה."

בזרועות שלובות אנחנו ממשיכים לטפס במעלה הגבעה כדי להצטרף לחגיגות שבעברה השני. אני מחייכת, אך עמוק בלבי אני חוששת שאבא תמיד שיער שלא אגיע להישגיו ושאאכזב בכל מקרה.

המושבה משתרעת על פני קילומטרים רבים, וזהו האירוע היחיד בשנה שבו מובטחת התכנסות של כל קהילת חמשת האגמים. מדי פעם, כשיש הודעה ממנהיגי ארצנו שצריכה להימסר לכולם, כולנו מתאספים, אך האירועים האלה נדירים. במושבה שלנו חיים רק מעט יותר מתשע מאות אזרחים, והיא אחת הקטנות ביותר והמרוחקות ביותר מהעיר טוֹסוּ, שם שוכנת ממשלת הקהילות המאוחדות. אנחנו לא מושכים תשומת לב רבה, ומבחינת רובנו זה בסדר גמור. אנחנו מסתדרים טוב מאוד בכוחות עצמנו. זרים אינם מנודים, אבל גם לא ממש מתקבלים בזרועות פתוחות. הם צריכים לשכנע אותנו שהם שייכים.

הכיכר די גדולה, אבל התחושה היא שהמרחב קטן בגלל האנשים הרבים, הלבושים במיטב בגדי הטקס שלהם. החנויות בשולי הכיכר מוכרות נרות, דברי מאפה, נעליים ומיני חפצים לבית. החנויות ייסגרו כשיתחיל הטקס, אבל כרגע מתנהל בהן מסחר ער, כי אזרחים שאינם מגיעים העירה לעתים קרובות קונים או מחליפים בהן פריטים חיוניים. המטבע של חבר הקהילות המאוחדות נדיר במושבה שלנו, אבל האנשים המעטים המקבלים משכורת מהממשלה, כמו אבא, משתמשים בו.

"סיה!" היד המתנופפת מושכת את תשומת לבי, ואני רואה את חברתי הטובה ביותר, דֵיילין, ממהרת אלי. שערה הבלונדיני ושמלתה הוורודה מתנפנפים, והיא נדחקת בין חבורות של אזרחים מפטפטים כדי להגיע אלי. היא אוחזת גביע גלידה ורודה שהולכת ונמסה במהירות. היא מחבקת אותי חזק ואומרת, "את מאמינה שאת מסיימת? זה כל כך מרגש. הם אפילו מחלקים גלידה בחינם."

אני מחבקת אותה בחזרה, ונזהרת שלא לגעת בגלידה הנמסה. אמא שלי ממש תתעצבן אם יהיה לי כתם על השמלה החדשה עוד לפני שהטקס מתחיל. "מרגש ומפחיד. אל תשכחי את החלק המפחיד."

דֵיילין היא היחידה שדיברתי איתה על הפחדים שלי בנוגע לעתיד אם לא אבחר למבחן. היא מסתכלת סביב כדי לוודא שאף אחד לא מקשיב ואומרת, "אבא שלי שמע שיש אורח מיוחד שאמור לנאום היום."

בטקס הסיום יש הרבה נואמים. המורים שלנו ינאמו, וכך גם השופטת וכמה מנהיגים אחרים של חמשת האגמים. כשכל המושבה מתכנסת, אף פעם לא חסרים דברים לדבר עליהם. אז האורח המיוחד לא נשמע כזה מיוחד עד שדיילין מוסיפה, "אבא שלי אומר שהאורח הוא מהעיר טוֹסוּ."

אני זוקפת את אוזני בעניין. "מישהו מטוֹסוּ נמצא כאן?" הפעם האחרונה שנציג רשמי מטוֹסוּ הגיע לחמשת האגמים היתה לפני שלוש שנים, כשהשופט הזקן שלנו מת. שני גברים ואישה הגיעו למושבה לבחור מנהיג מושבה חדש. לרוב, התקשורת של טוֹסוּ איתנו מסתכמת בהכרזות ממשלה רשמיות או בשיחות רדיו עם השופטת שלנו.

"זה מה שאבא שלי שמע." דיילין מלקקת את הגלידה הנמסה שנוזלת על גב כף ידה. "אבא חושב שהוא כאן כדי ללוות מועמד למבחן. אולי זאת את." חיוכה דועך לרגע. "אני ממש אתגעגע אלייך."

דיילין ואני נולדנו בהפרש של שבועיים זו מזו ואנחנו החברות הכי טובות מגיל שלוש. הוריה רשמו אותה לבית הספר בגיל החובה, שש. הורי החליטו לשלוח אותי בגיל חמש, ולכן אנחנו לא באותה כיתה. היא הביישנית, החכמה והעדינה יותר מבין שתינו. לה גם קשה יותר להתיידד עם אנשים חדשים אם אין בסביבה עוד מישהו שיתחיל בשיחה. אילולי הייתי שם כדי לעודד אותה לשתף אחרים בשיחה בשעת ארוחת הצהריים ולבלות יחד אחרי השיעורים, קרוב לוודאי שהיתה אוכלת לבדה וחוזרת לבית ריק ועצוב הרבה לפני שכל השאר עוזבים את שטח בית הספר. אמה מתה לפני שנתיים בתאונה, ואביה אמנם נחמד, אבל לא נמצא הרבה בבית, ודיילין צריכה להתמודד לבדה עם המטלות והזיכרונות. כשאנחנו בבית הספר אני מנסה לעודד אותה, אבל יש ימים שבהם צל כבד עוטף אותה. אני מפחדת שיום אחד הצללים האלה יבלעו אותה ולא יהיה שם אף אחד שיסלק אותם.

אני מחבקת אותה עוד חיבוק מהיר ואומרת, "כל שנה יש שמועה על נציג רשמי מטוֹסוּ שמגיע לטקס." אבל משהו בי לא היה יכול שלא לקוות שהשנה השמועה הזו נכונה. כדי להסיח את דעתי ואת דעתה, אני מוסיפה, "ועכשיו אני רוצה להשיג לי קצת גלידה לפני שהיא תיגמר, אוקיי?"

בדרכנו לחפש גלידת תות אני מצרפת אלינו חברים נוספים, רבים מהם עולים לשנת הלימודים האחרונה. אני מקווה שאחד מהם יפרוש את חסותו על דיילין כשהלימודים יתחילו שוב בעוד שבועות ספורים. אם לא, אמצא דרך לעזור לה.

אמי מנופפת אלי בפנים זועפות, אז אני משאירה את דיילין מחויכת עם תלמידים אחרים וחוצה את הכיכר לעבר המזרקה, שם היא מחכה. כמעט כל מי שחלפתי על פניו מנופף לי בידו או אומר לי שלום. המשפחה שלי עוברת למגורים חדשים כמעט כל שנה — לאזור במושבה שלדעת השופט זקוק לכישורים של אבא יותר מהאחרים. קשה להיקשר לבית בגלל כל המעברים האלה, אבל שלא כמו רוב האזרחים, שמכירים רק את שכניהם ואת אלה שהיו חבריהם לספסל הלימודים, אני מכירה את פניהם של רוב אנשי המושבה שלנו.

ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל בית הספר, לבושים בגדים שצבעם ירוק וצהוב בהירים, רוקדים מסביב למזרקה העגולה, שקוטרה כארבעה מטרים, ומדי פעם מתיזים מים זה על זה. אבל הם לא מתקרבים לאזור שבו אמי יושבת. הבעת פניה אומרת שמי שירטיב אותה יחטוף נזיפה. משהו שכנראה יהיה מנת חלקי בכל מקרה.

אמי בוחנת אותי. "השיער שלך פרוע לגמרי. מה עשית?"

השיער שלי, עם התלתלים והקרזול, תמיד נראה פרוע. הצעתי לספר אותו קצר, אבל אמי מתעקשת ששיער ארוך וגולש הוא נכס חיוני לאישה צעירה לא נשואה. אילו השיער שלי היה אפילו מתקרב לגולש, אולי הייתי מסכימה איתה.

צלילי התופים והחצוצרות מכריחים את אמי להפסיק להעליב את השיער שלי. הבטן שלי מתהפכת. ואז שוב. הגיע הזמן לתפוס את מקומי בין התלמידים. טקס הסיום עומד להתחיל.

אבי ואחַי מגיחים מתוך הקהל ומחבקים אותי לפני שאני מתחילה לפסוע לעבר הבמה שעליה אני וחברי הבוגרים אמורים לעמוד במהלך הטקס. אומרים שקל יותר ללמוד בבית הספר אחת־עשרה שנים מאשר לעמוד על הבמה הזאת שעתיים או יותר. אני מקווה שמי שאמר את זה רק התלוצץ.

אנחנו נעמדים בשורות, כמו שהורו לנו, בירכתי הבמה. בנים מאחור. בנות מלפנים. אני אסירת תודה על הסידור הזה, כי אחרת לא הייתי מצליחה לראות כלום. האחים שלי ירשו את הגובה של אמי ואבי, אבל אני כמו הגעתי מדור אחר. בקושי מטר שישים, הכי נמוכה בכיתה שלי.

גברת יוֹרגֶן, המורה שלנו, מתרוצצת על הבמה כדי לסדר אותנו במקומות ומזכירה לנו לפחות עשר פעמים לחייך, לעמוד זקוף ולהקשיב. זה טקס הסיום הראשון שלה במושבת חמשת האגמים ואין ספק שהיא מתוחה. כשהיא מרוצה מההעמדה שלנו על הבמה, היא מתיישבת במקומה באמצע הדוכן והחצוצרות והתופים נשמעים שוב. השופטת אוֹוֶנְס מופיעה בפתח ביתה — המבנה היחיד בכיכר שבו שלוש קומות — והולכת בנוקשות בין קהל האנשים. היא אישה חסונה ואפורת שיער ובפניה חרושים קמטים עמוקים. שמלתה האדומה כהה יותר משל רוב הנשים, בגוון המזכיר חלודה. ברגע שהיא מגיעה אל דוכן הנואמים שבקדמת הבמה, היא רוכנת אל המיקרופון שהוצב כדי להגביר את קולה ברחבי הכיכר ומכריזה, "יום טקס סיום שמח."

כולנו עונים לה באותן המילים, וכמה אזרחים מוחאים כפיים. השופטת אוונס מחכה שישתרר שקט ואז אומרת, "יום טקס הסיום הוא זמן מרגש לכולנו, אך בייחוד לתלמידים שמאחורי. ממחר, הם יהיו תוספת מבורכת לכוח העבודה של המושבה שלנו. לפני עשרים וחמש שנים החליטה ממשלת הקהילות המאוחדות לשלוח מאה חמישים גברים, נשים וילדים אל האזור הזה. הם הקימו את מושבת חמשת האגמים בתקווה שבאמצעות העבודה הקשה שלנו נוכל להפריח את הקרקע המצולקת, שפעם היתה עשירה בחקלאות וביערות. חמשת האגמים שעל שמם אנחנו נקראים נקראו פעם האגמים הגדולים. בעזרת אזרחינו אנחנו מסייעים להשיב להם את שמם המקורי. אנו זקוקים לכל חבר בקהילה שלנו כדי להצליח במשימה. יום הסיום מוסיף ארבעה־עשר מכם לטובת המטרה שלנו, ולכן אנו בני מזל. כל צעד קדימה מצריך עוד ידיים עובדות שיעזרו לקדם את השיקום. האמינו לי כשאני אומרת שלעולם לא יהיו לנו די ידיים עובדות. אני יודעת שרבים מכם טרם החליטו באיזו קריירה לבחור, אבל כולנו נכיר תודה על כל עבודה שתעשו פה בשנים הבאות."

הקהל מוחא כפיים. הבטן שלי מתהפכת בעצבנות ובהתרגשות כשהשופטת אוונס מכריזה, "הבה נתחיל בתהלוכת הסיום."

כשהחצוצרות והתופים פוצחים בצלילי תהלוכה, אני נושכת את שפתי כדי שלא תרעד. עיני מטושטשות מדמעות שלא ניגבתי, ולרגע אני לא רואה את כניסתם של מי שיהיו בקרוב חברים לשעבר לספסל הלימודים. כל שנה תלמידי בית הספר צועדים אל הכיכר, כיתה אחר כיתה, לקול תשואות רועמות. כל כיתה מכינה כרזה שנושאים שני התלמידים שצועדים ראשונים, ועליה כתובים הנושאים שנלמדו באותה שנה. אחרי הטקס יוצגו הכרזות בכיכר ותיערך הצבעה לבחירת הכרזה הטובה ביותר. לעתים קרובות המבוגרים עורכים ביניהם התערבויות ידידותיות באשר לכיתה שתנצח. לראשונה אני לא נמצאת בין הצועדים, וההבנה שלעולם כבר לא אהיה מכה בי פתאום.

הכיתה הצעירה ביותר מובילה את התהלוכה, ואחריה הולכות שכבות הגיל הבאות לפי הסדר. הן צועדות מסביב למזרקה למקצב התופים וממשיכות אל אזור משמאל לבמה שנתחם עבורם והוקף בחבל. כשכל עשר הכיתות עומדות ליד הבמה, השופטת אוונס מדברת על מערכת הרכבות החדשה שפותחה בין העיר טוֹסוּ לעשר מהמושבות האחרות ועל התוכנית להמשיך בבנייה עד שלכל המושבות יהיה אפשר להגיע ברכבת. ממקומי על הבמה אני רואה את התרגשות הקהל לשמע החדשות. כשהיא מסיימת לעדכן אותנו בחדשות מהקהילות המאוחדות, השופטת אוונס מזמינה את האזרחים האחראים למים, לחשמל, לחקלאות ולפרויקטים אחרים של החייאה לשאת דברים. הנאומים שלהם אורכים יותר משעה וכוללים הכול, מתזכורות בנוגע לשימוש נכון במים ועד בקשות למתנדבים שיעזרו לבנות מגורים לזוגות צעירים. אפילו אבי מודיע לקהל על זן חדש ובריא יותר של תפוח אדמה שהצוות שלו פיתח.

אני ממצמצת ומנסה להסתיר את הפתעתי. לא בקשר לתפוח האדמה החדש. על זה ידעתי. לזן הקודם של תפוחי האדמה היתה קליפה קשה בעובי סנטימטר וחצי, שהשחירה כשבאה במגע עם האוויר. הם היו כאלה בגלל איזו השבחה גנטית שאבא עשה להם בהתחלה כדי שיצליחו לשרוד בקרקע ההרוסה. הקליפה השחורה לרוב לא הפריעה לאף אחד. ברגע שהיו מקלפים את החלק החיצוני, היה תפוח האדמה טוב למאכל. אבל זִין החליט לנסות את כוחו בגרסה חדשה וזכה להצלחה מסחררת. אז לא, לא תפוחי האדמה הם שהפתיעו אותי, אלא המילים שאבא בחר בהן כדי לבשר עליהם. בשבוע שעבר הוא אמר לנו שהפיתוח ייזקף במלואו לזכותו של זִין.

אבל לא. שמו של זִין לא הוזכר כלל.

אני מקשיתה את גבי ומנסה לראות את זִין בקהל. האם הוא נראה מאוכזב? זה אמור היה להיות רגע חשוב עבורו. האם הוא מבולבל כמוני? אני מאתרת אותו נשען על עץ בלב הקהל המריע. כמה אנשים טופחים על גבו משום שהוא חבר בצוות של אבא. אבל חיוכו אינו מטעה אותי. לפי האופן שבו הוא מהדק את לסתו ומצמצם את עיניו, אני יודעת שהוא חש שמזלזלים בו.

אבא יורד מהבמה לקול מחיאות כפיים נוספות, והמורה שלנו מחליפה אותו מאחורי המיקרופון. הבטן שלי מתהדקת והנשימות שלי נעשות מהירות יותר. זהו זה. אני עומדת לסיים.

גברת יורגן מסתובבת אלינו ומחייכת. אחר כך היא אומרת אל המיקרופון, "אני גאה מאוד להקריא את רשימת שמות המסיימים העוברים היום מלימודיהם אל שלב הבגרות."

בזה אחר זה היא מכריזה את שמות תלמידי הכיתה המסיימת שלנו. בזה אחר זה חברי לכיתה הולכים אל מרכז הבמה, לוחצים את ידה של השופטת אוונס, וחוזרים למקומם בשורה. שמי נקרא בסוף.

"מַלֵנְסיה וֵייל."

רגלי כושלות מרוב התרגשות ונוּקשות מהעמידה הממושכת. אני הולכת אל הדוכן ולוחצת את ידיהן של גברת יורגן ושל השופטת, לקול מחיאות הכפיים של הקהל. קולות העידוד של דיילין נשמעים מעל כל האחרים, ולמראה חיוכה אני מגיבה בחיוך משלי. לבי מנתר בחזי. עכשיו אני בוגרת באופן רשמי. עשיתי זאת.

החיוך לא מש מפני, ואני חוזרת למקומי עם הכיתה כשהשופטת אוונס ניגשת לדוכן. הקהל משתתק. גל של ציפייה הופך את בטני. כפות ידי נקמצות לאגרופים שוב ושוב מרוב מתח. אם יש תלמידים שנבחרו למבחן, זה הרגע שבו יכריזו על כך. אני מותחת את צווארי קדימה ומנסה לאתר בקהל פנים לא מוכרות — הנציג הרשמי מטוֹסוּ ששמעתי עליו.

אבל אין נציג כזה. השופטת אוונס מחייכת לעברנו ואומרת, "ברכות לכל התלמידים שסיימו את שנת הלימודים, ובייחוד לבוגרים שלנו. אני סקרנית לראות מה צופן לכם העתיד."

הקהל שוב מריע ושפתי מתעגלות מעצמן לחיוך, אף שאני מאוכזבת ודמעות מצטברות בגרוני. התכוננתי לרגע הזה במשך שנים ועכשיו הוא נגמר. ואיתו חלומותי על העתיד. לא משנה כמה קשה עבדתי, לא הייתי טובה מספיק בשביל להיבחר למבחן.

כשאני יורדת מהבמה ומקבלת חיבוקים מחברי, אני יכולה רק לתהות, מה אעשה עכשיו?