הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
0
הלכה למעשה
35 

הלכה למעשה


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
0
35 
35 

תקציר

הספר "הלכה למעשה" מציע נקודת מבט חדשה על תהליכי החילון בישראל ומשמעותם. לכאורה, נדמה כי כוחה הממסדי של הדת בישראל מבטל כל אפשרות של חילוניות משמעותית, כמו גם העובדה שרוב היהודים בישראל, ללא קשר לאורחות חייהם, מסרבים להגדיר את עצמם חילונים. אולם, חילונו של המרחב הציבורי בישראל בשני העשורים האחרונים ניכר לעין בחיי היומיום: עשרות מרכזי הקניות הפתוחים בשבת, מאות החנויות המוכרות בשר חזיר, אלפי זוגות הנישאים ללא ברכתה של הרבנות האורתודוקסית ובתי קברות האזרחיים המאפשרים טקסי קבורה אלטרנטיביים.

שינויים אלה התחוללו במקביל לתהליכים הפוכים של התחזקות דתית, למרות שמעמדה הפורמלי של הרבנות נותר על כנו, ללא עלייה של ממש במספר היהודים הישראלים המגדירים עצמם חילונים, ואף ללא מאבקים חילונים משמעותיים.

 

מה אם כך יכול להסביר את השינויים האלה? ומה משמעותם הכוללת? הבנת תהליכי החילון המתחוללים בישראל, על הכוחות המניעים אותם ועל מגבלותיהם, מצריכה לחלץ תחילה את הדיון בחילון מההקשרים האידיאולוגיים והפוליטיים שבהם הוא נטוע, ולמקם אותו בתהליכים כלכליים, דמוגרפיים ותרבותיים של הגירה וחברת צריכה.

פרקי הספר העוסקים בנישואין, קבורה, מסחר בשבת ובשר, מראים כיצד המאבק האידיאולוגי החילוני בזירה הפוליטית מתחלף בהדרגה בבחירות אישיות, לעתים נטולות אידיאולוגיה וזהות פוליטית, המעצבות את המרחב הציבורי הלכה למעשה. כך, לדוגמה, קניות בשבת או אכילה במסעדות לא כשרות הן בחירות צרכניות או תרבותיות שנוטלים בהן חלק גם מי שאינם מגדירים עצמם חילונים, ונישואין אזרחיים או קבורה אזרחית יכולים לבטא בחירות אסתטיות-תרבותיות שאינן מחייבות מעורבות פוליטית, ואולי אף מבקשות להימנע ממנה.

דרך בחינת ההעדפות והבחירות של יהודים ישראלים, המשמעויות שהם מעניקים להן וההשלכות שלהן, מבקש ספר זה לבחון מחדש באופן ביקורתי את מושג החילון ואת מעמדה של הדת בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

 

המשך קריאה
  • ISBN: 978-1-61838-706-6
  • גודל (עמ'): 405
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 24/03/2016
  • שם המחבר: גיא בן-פורת
  • זמין להשאלה: כן

דת, חילון והמדינה

מאז יצאה האסקזה (הסגפנות) לשנות את העולם ולהגשים את חזונה בתוכו גברה והלכה שליטת נכסי החומר של העולם הזה על חיי בני־האדם עד שהגיעה לעצמה שלא הייתה כמוה בדברי הימים. עתה פרחה רוחה — לשעה או לעולם. מי יודע — מתוך הכלוב הזה

(מכס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית)

לפני כחמישים שנה קבע התיאולוג הארווי קוקס (Cox) הבחנה חשובה בין החילון והחילוניות:

חילון הוא תהליך היסטורי, ככל הנראה בלתי הפיך [...] [לעומת זאת] החילוניות [...] היא אידאולוגיה, השקפת עולם חדשה המתפקדת במידה רבה כמו דת חדשה (Cox, 1965: 20).

תפיסת החילון כתהליך בלתי הפיך, כפי שצפו קוקס ואחרים באותן השנים, התבדתה אל מול מציאות שבה הדת והדתיות סירבו להיעלם או לסגת מהמרחב הציבורי אל הפרטי. ואולם, המשגת החילון כתהליך חברתי, פוליטי וכלכלי שאינו בהכרח זהה לאידיאולוגיה חילונית־ליברלית, מאפשרת הבנה מעמיקה יותר של הרב־ממדיות והסתירות האינהרנטיות שבתהליך. חשוב מכך, הבחנה זו עשויה לסייע לנו להבין כיצד הדת ממשיכה למלא מקום מרכזי בחברות ומדינות העוברות תהליכי חילון, או לחלופין, כיצד מתחוללים תהליכי חילון בחברות שניתן לתארן כדתיות. לפיכך, כפי שמראה המציאות בישראל, שתידון בפרקים הבאים, החילון והדת אינם קטגוריות דיכוטומיות המבטלות זו את זו.

בפרק זה אבקש להציב מסגרת תיאורטית באמצעות פירוק של מושג החילון, של הכוחות והמוטיבציות העומדים מאחוריו ושל הדרך שבה החילון בא לידי ביטוי במרחב הציבורי. המחקרים העוסקים בחילון נוטים להתמקד במאבקים אידיאולוגיים־פוליטיים לחופש, או לחלופין בשינויים פורמאליים של הסדרים פוליטיים המחלישים את מעמדה של הדת. ואולם, בעבודה זו אבקש לטעון כי החילון אינו קשור בהכרח לאידיאולוגיה סדורה ולסדר יום פוליטי מוגדר, וגם אינו בהכרח מתבטא בשינוי פורמאלי של כללי המשחק ובמעמדה הציבורי של הדת. לטיעון זה נדרשת, בראש וראשונה, הגדרה שונה של חילון. חילון יוגדר בעבודה זו כשחיקה של הסמכות הדתית (Chaves, 1994) הנמדדת בשינוי מוסדי. שינוי זה, ראשית, אינו בהכרח תוצר של מאבק פוליטי מוגדר, ושנית, בשל כך, אינו מיתרגם בהכרח לתהליך פוליטי של חקיקה.

מקומה של הדת בחיים הציבוריים ומעמדה הפוליטי הם תוצר היסטורי של אינטרסים, מאבקי כוחות והסדרים. החלפתה של הסמכות הדתית במוסדות פוליטיים וכלכליים — המדינה המודרנית והכלכלה הקפיטליסטית — כללה מאבקים שהסתיימו בהסדרים ממוסדים של חלוקת סמכויות. אופיים הספציפי של ההסדרים היה שונה ממקום למקום בהתאם לכוחות, האינטרסים ואופי המאבקים שעיצבו אותם. אולם, יציבותם של המוסדות הייתה לעתים קרובות זמנית כאשר תהליכים מאוחרים יותר בתחומי הכלכלה, החברה והדמוגרפיה ערערו, מחד גיסא, על הסדר הקיים והמובן מאליו, ומאידך גיסא יצרו הזדמנויות חדשות ותמריצים חדשים עבור מי שביקשו, מסיבות שונות, לחולל שינוי. מעמדה של הדת בחיים הפוליטיים ושליטתה במרחב הציבורי נקבעים ונמדדים לא רק בזירה הפוליטית ובמוסדות הפורמאליים בהחלטות "רשמיות" אלא גם במוסדות הלא־פורמאליים, הידועים כ"כללי המשחק" הקיימים בכל מדינה וחברה. כך, שינוי מעמדה של הדת, התחזקותה או חולשתה, לא תמיד נגזר רק משינויים אידיאולוגיים אלא גם משינויים הקשורים בחיי היומיום ומבחירות אינדיבידואליות המצטברות לכדי השפעה. הבנת מעמדה ומשמעותה של הדת (והדתיות) מחייב לא רק בחינה של רעיונות תיאולוגיים ומוסדות דת אלא גם של פעולת הדת בחיי היומיום והפרשנות המוענקת לפעולה זו.

הדת והחילון אינן קטגוריות מובחנות המוציאות זו את זו. רעיונות דתיים ופרקטיקות דתיות יכולים להתקיים ללא שלמות תיאולוגית או מובחנות חברתית ולשמר את חשיבותם (Ammerman, 2007: 6). מסקנה דומה ניתן להסיק לגבי החילוניות ותהליכי החילון הנמדדים לא רק בעמדות, מאבקים אידיאולוגיים והחלטות פוליטיות אלא גם בפעולות והחלטות אינדיבידואליות הקשורות בחיי היומיום. פעולות אלה, עשויות להתקיים ללא הינתקות מהדת וממוסדותיה ועם זאת להשפיע, במתכוון או שלא במתכוון, על סמכותה של הדת על החיים הציבוריים (Chaves, 1994). אך דעיכתה של הדת אל מול תהליכי החילון רחוקה מלהיות הכרחית או חד משמעית. דתות ברחבי העולם ממשיכות להוות גורם חשוב בין אם בשליטה על חלקים משמעותיים בחיים הציבוריים והפרטיים ובין אם במאבקים על עוצמה פוליטית.

בפרק זה אבקש לפתח חמישה טיעונים מרכזיים שיהוו מסגרת תיאורטית להמשך הספר. ראשית, בניגוד לחילוניות סדורה ועקבית, תהליכי החילון מתבטאים במערכת לא עקבית של אמונות, פרקטיקות וערכים. שנית, החילון מונע לא רק על ידי אידיאולוגיה אלא גם על ידי "פרקטיקות של חיי היומיום", שבמסגרתן אנשים מאמצים העדפות, התנהגויות, והרגלי בילוי או צריכה המפרים כללים דתיים, אבל מסרבים להגדיר את עצמם "חילונים". שלישית, הגלובליזציה ותרבות הצריכה המתפתחת קוראות תיגר על הסדרי דת ומדינה קיימים, ומעודדים יזמים ואנשים פרטיים לחתור תחת המגבלות הדתיות המוטלות עליהם. רביעית, אף שהחילון מהווה שינוי מוסדי, הוא אינו בהכרח פרויקט פוליטי הכולל מטרות מוגדרות ואסטרטגיה סדורה. תחת זאת, החילון הוא תהליך המורכב מיוזמות, העדפות, מטרות ואסטרטגיות שונות. וחמישית, מסיבות שיוסברו בהמשך, תהליך החילון לעתים מתחולל מחוץ לזירה הפוליטית המוכרת, וכתוצאה מכך, מתחת לרדארים של חלק מהחוקרים, המחמיצים את חשיבותו ומשמעותו.

החילון: בין ביטחון לספקנות

במאה העשרים, סוציולוגים ואינטלקטואלים רבים סברו כי מותה של הדת הוא רק עניין של זמן. "בעבר, היה העולם מלא קדושה — במחשבה, בהתנהגות ובמבנה המוסדי", הסביר הסוציולוג סי. רייט מילס. "אחרי הרפורמציה והרנסאנס כוחות המודרניזציה שטפו את העולם והחילון, תהליך היסטורי נלווה, החליש את הדומיננטיות של הקדושה. עם הזמן, הקדושה תיעלם לגמרי, למעט אולי מהמרחב הפרטי" (מצוטט אצל Hadden, 1987). מכאן התגבשה "תזת החילון", אשר ראתה את החילון כחלק בלתי נפרד מתהליכי המודרניזציה, שיוביל בהכרח לשקיעתה של הדת. התגברותם של התיעוש, העיור, הפלורליזם הדתי והתפתחותן של החשיבה המדעית והרציונאלית ומגמות התמקצעות ודיפרנציאציה, יביאו לירידה במעמדה של הדת ומוסדותיה (Berger, 1996; Hadden, 1987; McClay, 2001). להסבר הוובריאני, ששם דגש על המדע והרציונאליות המסירים "את הקסם מן העולם", נוסף ההסבר הפונקציונליסטי של דורקהיים, שייחס את החילון לדיפרנציאציה של חברות מודרניות המצמיחות מומחים וארגונים, לסולידאריות חברתית הנשענת על זהויות ומבנים חדשים, ולמדינה המתפשטת לתחומי חיים נרחבים. משיתרוקנו מתפקידיהם החברתיים, חזה דורקהיים, יישארו מוסדות הדת רק עם תפקידים מצומצמים הנוגעים לטקסים ולחגיגות שההשתתפות בהם נתונה לבחירת האזרחים (Norris & Inglehart, 2004: 9). את תפקידיה האחרים של הדת ימלאו מעתה המדינה המודרנית ובעלי הסמכות המקצועית או בירוקרטיים הפועלים מטעמה ובסמכותה. הדת, בהיעדר מעמדה המועדף והדומיננטי, תהיה למוסד אחד מני רבים (Dobbeleare, 1981).

על פי תזת החילון, המדינה המודרנית, בשונה מישויות פוליטיות שקדמו לה, אינה נשענת על לגיטימציה דתית ועל רצון האל אלא על סמכות חוקית־בירוקרטית ועל העם כריבון. באותו אופן, גם גבולותיה של הקהילה הפוליטית כבר אינם נשענים בהכרח על הגדרות ושייכות דתיות אלא על הגדרות אזרחיות המרחיבות את מושגי השייכות וכוללות קבוצות דתיות שונות, כמו גם אנשים וקבוצות שאינם דתיים. העברת הסמכות אל המדינה הריבונית וצמצום כוחה הפוליטי של הדת הבטיחה סובלנות דתית כמו גם את ריבונות המדינה. ולא רק המדינה השתחררה מסמכותה של הדת. בעוד שבעבר מוסדות דתיים ואליטות דתיות התוו סטנדרטים ברורים של אמונה טרנסצנדנטית הנוגעת לכל הספֶרות החברתיות, בעידן המודרני, המדעים, האמנויות ואפילו המוסר לא נזקקים לדת כדי להגדיר את עצמם (Lechner, 1991). ניתוקה של הדת מהספֶרה הציבורית, מהחיים הפוליטיים ומהחיים האסתטיים מסמן, אפוא, את נסיגתה של הדת למרחב הפרטי ואת צמצום סמכותה רק למי שבוחרים להכפיף עצמם אליה (Bell, 1980). הפרטת הדת, הפיכתה לסוגיה פרטית ובחירה אישית, נטולת ממדים פוליטיים משמעותיים, היא ניצחון המדע, הרציונאליות, התבונה והנאורות המבטיחים קדמה וחופש. מעבר לניתוח ההיסטורי, תזת החילון הציעה גם תחזית ברורה של תהליך אוניברסלי שבו מודרניזציה, חילון וקדמה צפויים לעצב מחדש חברות מסורתיות.

מבקריה החריפים של תזת החילון מצאו את טענותיה התיאורטיות בעייתיות ואת תחזיותיה חסרות ביסוס. בשנות השבעים, לנוכח התחזקותן של תנועות דתיות ברחבי העולם קשה היה לטעון כי הדת נסוגה מהפוליטיקה או נדחקה אל המרחב הפרטי. אם בעולם ה"לא־מערבי" ניתן היה להסביר (או לתרץ) את התחזקות הדת בכישלון המודרניזציה והמשטרים הקשורים בה (Jurgensmeyer, 1995), קשה יותר היה להסביר את מעמדה האיתן של הדת בארצות הברית ובארצות "מערביות" אחרות ולעיתים אף את פריחתה המחודשת במופעים שונים של פונדמנטליזם נוצרי. מעמדה של הדת בחיים הפרטיים והציבוריים היה קשור לא רק לאמונה הדתית שנשתמרה, אלא גם לשזירתה של הדת בזהויות לאומיות ואתניות (Demerath, 2000; Mitchell, 2006) ולמוסדות דתיים שתיפקדו כ"ממלאי מקום" (Vicarious Religion) עבור מי שנזקקו להם בנקודות זמן חשובות בחייהם או שביקשו לשמר באמצעותם את זהותם הדתית, אמונתם או את הממדים הטקסיים בחייהם (Ammerman, 2007). החשוב מכל הוא שבמקומות רבים, החל משנות השמונים, הדתות סירבו לקבל את התפקיד השולי שיועד להן, והפכו לכוח פוליטי משמעותי שלא ניתן היה להתעלם ממנו (Casanova, 1994: 5).

ביקורת נוקבת על תזת החילון נבעה גם מממצאים שהעידו כי הדת ממשיכה למלא תפקיד מרכזי גם בחיים הפרטיים וכי החילון למעשה לא התרחש, או לכל היותר התרחש במערב אירופה בלבד. חלק מהחוקרים השתמשו במושגים כלכליים, כגון "צד ההיצע", כדי לתאר את החילון כירידה בביקוש לדת, שלא התחוללה (Hadden, 1987). ממצאים שהראו כי בארצות הברית האמונה באל, הביקור בכנסייה והתפילה לא השתנו, הפריכו לטענת החוקרים את תזת החילון. יתרה מזאת, המודל הכלכלי, לטענתם, הסביר מדוע ההפרדה בין דת ומדינה בארצות הברית, היוצרת היצע רחב יותר של שירותי דת המתחרים על לבבות המאמינים, דווקא מחזקת את כוחה של הדת, בניגוד למתרחש באירופה, שבה מונופול דתי המפחית את ההיצע, מחליש את מעמד הדת. אבל גם באירופה, שהכנסיות בה ריקות מאדם לעתים, מעל לשני שליש מהנשאלים תיארו את עצמם בסקרים כ"אנשים דתיים" (Iannaccone, 1995; Stark and Finke, 2000). לא רק החוקרים הביקורתיים הכריזו על מותה של תזת החילון. גם פיטר ברגר, מהוגיה המרכזיים, קבע ב־1999 כי הוא וחבריו שגו בהערכתם וכי אין בסיס לטענה שהעולם שאנו חיים בו כעת הוא חילוני (Berger, 1999:6).

ואולם, היו גם מי שביקשו לחלץ את התזה מההנחות האידיאולוגיות שהייתה כבולה בהן ומהחד־ממדיות שאפיינה חלק ניכר מטענותיה. תוך דחיית הטענה שהחילון הוא תהליך גורף ומקיף, המחליף אי־רציונאליות דתית ברציונאליות מדעית, מציעים החוקרים מבט מורכב ופחות חד־משמעי. הסוציולוג האמריקאי מארק צ'אבס (Chaves, 1994) מציע לראות את החילון כתהליך הנוגע לשחיקתה של הסמכות הדתית ולירידה בהשפעה של ערכים, מנהיגים ומוסדות דתיים על התנהגות יומיומית של אנשים, שאינה מלווה בהכרח בירידה בהזדהות או באמונה הדתית. לפיכך, אמונות, תפיסות ופרקטיקות דתיות ממשיכות להתקיים באופנים שונים, מתוך מגוון מוטיבציות וברמות מחויבות שונות, גם כאשר אינן "טהורות מבחינה תיאולוגית או מבודדות מהשפעות חברתיות [סותרות]" (Ammerman, 2007:6). באופן משלים, החילון יכול להתקיים גם כאשר אנשים ממשיכים להגדיר עצמם דתיים או לקיים חלק ממצוות הדת.

המשגת החילון כתהליך מורכב ורב־ממדי מבחינה בין תהליכים המתחוללים ברמות שונות, שאינם בהכרח עקביים. ברמת המאקרו מדובר בתהליכי דיפרנציאציה שבהם הדת מאבדת את מעמדה הבכיר בספֶרות הכלכלית והפוליטית, והן מצדן משתחררות משליטת מוסדות דתיים ונורמות דתיות (Casanova, 1994; Dobbelaere, 1999). תהליכים ברמת הביניים (meso) כוללים הסתגלות של מוסדות דתיים לעולם ההופך חילוני ויצירת "שווקים" שבהם דתות מתחרות על ליבם ונאמנותם של מאמינים. תהליכי מיקרו נוגעים לשינויים אינדיבידואליים של אמונות, זהויות, פרקטיקות וערכים, שלעתים קרובות מכילים סתירות וחוסר עקביות ביניהם (Beckford, 2002; Dobbelaere, 1999; Norris & Inglehart, 2004; Swatos & Christiano, 1999). השילוב בין ירידה בסמכות הדתית ודגש על חופש בחירה מאפשר חיבורים שונים של זהויות, אמונות והתנהגויות, אשר מצד אחד כוללים אמונה וזהות דתית ללא השתייכות כנסייתית (Believing without belonging), ומצד שני מאפשרים לכל אדם או קהילה לבחור ולברור בין מנהגים ומצוות, להחליט באילו מקומות להכפיף את עצמו לסמכות דתית ואף ליצור לעצמו זהות דתית עצמאית, המתכתבת עם הקהילה שבחר להשתייך אליה. ההפרטה של הדת, הן במובן הכלכלי והן במובן הפיכתה לסוגיה פרטית, מאפשרת ליחידים ולמוסדות דתיים לברור, לבחור וליצור לעצמם הגדרה ומשמעות דתית (Beckford, 2002; Davie, 1994; Lambert, 1999).

פירוק מושג החילון פותח אפשרויות להבנת הסתירה כביכול שבין הירידה במעמד הדת לעומת מערכות אחרות (כלכליות ופוליטיות) ובין התפקיד שממשיכה הדת למלא בחיים הפרטיים (הנמדד באמונות, פרקטיקות וערכים) והציבוריים. חשוב לא פחות, פירוק החילון מאפשר לסגור מעגל ולהבין את המודרניזציה עצמה כתהליך מורכב ורב־ממדי של ריבוי מודרנות (Eisenstadt, 2000) המשפיעים על דת ודתיות. במילים אחרות, המודרניזציה יכולה להשפיע גם על התחייה הדתית וגם על החילון, לעצב אותם ולהכילם. המורכבות הנוכחית של היחסים בין דתיות וחילוניות היא תזכורת לכך שהמודרניות לא בהכרח מביאה עמה חילון, אך היא יוצרת פלורליזם (Berger, Davie & Fokas, 2008: 12). הפלורליזם והפרטת הדת עשויים לחזק זהות והזדהות דתית, אך בו בזמן לערער את סמכותם של מוסדות דתיים מסורתיים. סתירות ומתחים אלה מתוארים בידי חוקרים כחלק מעידן "פוסט־חילוני" שבו השקפות עולם ואורחות חיים דתיים וחילוניים מתקיימים בו זמנית (Gorski & Alinordu, 2008) לצד מאבקים על עוצמה והשפעה. בעידן הזה, יותר מאשר בעבר, ה"דתי" וה"חילוני" אינם מציאויות של סכום אפס (Ammerman, 2007: 9), כך שהדת יכולה להישאר כוח חברתי משמעותי ללא קשר למעמדה הפורמאלי, או להיפך (Davie, 2007).

היכן, אם כך, מתחולל החילון? החילון, כמו שמציע צ'אבס, נמדד בירידה בסמכות הדתית ובהשפעתם של ערכים, מנהיגים ומוסדות דתיים על התנהגות אינדיבידואלית, על מוסדות חברתיים ועל השיח הציבורי (Chaves, 1994). השפעתם של תהליכים אלה על מדדים אינדיבידואליים של דתיות (אמונה או קיום מצוות) נשארת בגדר שאלה פתוחה, אבל אינה מחייבת שאנשים יאבדו כליל את העניין בדת (Lechner, 1991). הדת תשמור על השפעתה על אמונה והתנהגות אישית, אבל החילון יקבל ביטוי בשינויים חברתיים הקשורים בירידה בסמכות הדתית בתחומי פעילות משמעותיים. קשה להניח כי שינוי חברתי כמו תהליך החילון יכול להתרחש מבלי שישפיע על תפיסות והתנהגויות אינדיבידואליות, או להיפך, אבל השינויים הללו עשויים להתחולל בקצב ובעומק שונה ולהיות מושפעים מכוחות שונים, כפי שיידון בהמשך. החילון, לפיכך, אינו אוניברסאלי, לינארי או דטרמיניסטי, אלא מורכב מתהליכים שונים הנגזרים מתנאים והיסטוריה מקומית ומיתרגמים לשינוי מוסדי הקשור בסמכות הפוליטית.

חילון, דת ופוליטיקה: מסגרת ניאו־מוסדית

לעתים קרובות, מאבקים פוליטיים מתווכים על ידי ההקשר המוסדי שבו הם מתרחשים ואשר בו מתעצבים האינטרסים של השחקנים. כתופעה חברתית המשתרעת אל מעבר לאמונה ולהשתייכות אישית, לדת תמיד יש ממד פוליטי, ולכן נדרשת המשגה של התפקידים הפוליטיים שממלאת הדת ושל הפוליטיזציה שלה (Wald, Silverman & Friday, 2005). כך, מוסדות דתיים המבקשים עוצמה הופכים "פוליטיים", פוליטיקאים המחפשים להרחיב את בסיס התמיכה עשויים לפנות אל הדת, ומוסדות פוליטיים ודתיים עשויים לשתף פעולה או למצוא עצמם בעימות כאשר הם טוענים לתשובות סמכותיות לשאלות נורמטיביות הנוגעות לחיי היומיום והמרחב הציבורי (Haynes, 1998; Heclo, 2001). הכנסייה (כשם כולל לארגון דתי) והמדינה יכולות לטפח מערכת יחסים חיובית ותומכת, להתחרות על שליטה וסמכות או להיות עצמאיות זו מזו (Jelen & Wilcox, 2002: 17).

הסברים לירידה או להתחזקות במעמד הדת בפוליטיקה נוטים להישען על מניעים אידיאולוגים (Gill & Keshavarzian, 1999) ולהתמקד באספקטים הפורמאליים של הפוליטיקה ושל תהליכי קבלת ההחלטות שבהם מעורבים שחקנים דתיים וחילונים המבקשים לקדם את סדר היום שלהם. אך זיהוי הפוליטיקה, בין אם היא דתית או אחרת, עם המדינה ומוסדותיה, עלול להחמיץ את המשאים ומתנים, את האינטראקציות וההתנגדויות המתקיימות מחוץ לזירות הפורמאליות של הפוליטיקה, אך מעצבות, במודע או שלא במודע, את המרחב הציבורי (Migdal, 2001: 15). חקר הפוליטיקה והשינוי הפוליטי נדרש אפוא להפנות מבט לעבר זירות נוספות, אל הפוליטיקה שאינה גלויה לעין ושאינה נצפית בהכרח במגעים בין השלטון והאליטות (Singerman, 1995: 14), בפוליטיקה המפלגתית ובשינויים חוקתיים. השינויים בסמכות הדתית ובמעמדה הציבורי, מצדם, אינם בהכרח תוצאה של מהלכים המוגדרים או מזוהים כ"פוליטיים" אלא גם של שינויים מצטברים בפרקטיקות של חיי היומיום, בחירות שאינן אידיאולוגיות ויוזמות הפועלות מחוץ לזירה הפוליטית ה"פורמאלית".

התיאוריה הניאו־מוסדית מציעה מסגרת להבנת הדינאמיקה המורכבת של דת ופוליטיקה ותרגומה לתהליכי חילון. התיאוריה "מגשרת בין רמת המאקרו (המבנה) לרמת המיקרו (התנהגות ואמונה אינדיבידואלית) של החיים החברתיים באמצעות בחינת הדרך שבה מוסדות והמיתוסים שלהם יוצרים תפקידים חברתיים, את הסמכות הנלווית לתפקידים האלה, ואת ההתנהגות והידע של הפרטים הממלאים אותם" (McMullen, 1994: 711). מוסדות, בתיאוריה זו, הם מערכות של ערכים, נורמות, פרקטיקות והתנהגויות של קבוצות ואינדיבידואלים הפועלות כ"מערכת של כללים תרבותיים המעניקים משמעות כוללת לפעולה חברתית ומווסתים אותה בדרך מוסדרת" (Meyer, Boli & Thomas, 1987: 36). את הסמכות הדתית, במושגי התיאוריה, ניתן לקשר ל"חוקים פורמאליים, תהליכים של ציות ודפוסי פעולה סטנדרטיים" (Hall, 1986: 19). מנגד, החילון המאתגר את הסמכות הדתית או שוחק אותה יכול להיות מתואר כשינוי מוסדי.

היווצרותם של מוסדות מוסברת כתוצאה של העדפות של פרטים בעלי אינטרס וכוונה ברורה, המעוניינים בכללי משחק יציבים לתועלתם (Koelble, 1995) או כתוצאה לא מתוכננת של אינטראקציה, לעתים מקרית, בין קבוצות, אינטרסים, רעיונות ומוסדות קיימים (Thelen & Steinmo, 1992). מוסדות, על פי גישה זו, נוצרים בנקודות זמן היסטוריות כתגובה לצרכים והעדפות, אך ממשיכים להתקיים, מקנים יציבות, מעצבים העדפות ואסטרטגיות של שחקנים וקובעים את הדפוסים ה"נורמליים" של הפוליטיקה (Hall, 1986). מוסדות מזוהים עם יציבות, סדר והמשכיות המבנים דפוסי התנהגות והעדפות המשמרים את מעמדם. אולם, מכיוון שמוסדות נוצרים באופן לא מתוכנן או בהתאם לרצונות ולצרכים בתקופת זמן מוגדרת, הם אינם בהכרח מתואמים לכדי שלם קוהרנטי או פונקציונאלי (Thelen, 1999). סתירות פנימיות אלו מאפשרות שינוי מוסדי כאשר הזדמנויות נפתחות עבור מי שמוצאים את המבנה המוסדי הקיים בלתי מספק.

מעצם טיבה, מתמקדת התיאוריה המוסדית בהיבטים היציבים או ה"ממוסדים" של הסדר הפוליטי (פלד ושפיר, 2005: 22), אולם היא נדרשת גם להסביר שינויים מוסדיים המתחוללים מפעם לפעם כאשר כללי המשחק משתנים והמוסדות הקיימים אינם מסוגלים עוד להיות מסגרת מכילה למאבקים השונים ולתווך בין השחקנים והאינטרסים. תמורות בסביבתו החיצונית של המוסד עשויות לערער את יציבותו (Krasner, 1984) דרך ערעור היסודות החומריים והרעיוניים שעליהם הוא נשען. שינויים אלה מאותתים לשחקנים השונים כי כללי המשחק השתנו ואינם מחייבים כבעבר, ומעודדים אותם לשנות העדפות, מטרות ואסטרטגיות (Thelen & Steinmo, 1992). תשומת לב נדרשת לא רק לרעיונות המניעים את השינוי אלא גם "לקונטקסט החברתי הכלכלי והפוליטי שבו ממוקמים רעיונות אלה" (Peters, Pierre & King, 2005).

יציבותם של מוסדות פוליטיים עשויה להתערער ברגעי משבר ואבדן שיווי משקל (Punctuated equilibrium) בהם המוסדות מאבדים את אחיזתם ומתחולל שינוי מהיר (Krasner, 1984) או, לחלופין, בעת שינויים וקונפליקטים פוליטיים "סמויים" יותר, הדרגתיים, הפועלים לאורך זמן, ואף שהם פחות דרמטיים השפעתם עשויה להיות משמעותית (Peters, Pierre & King, 2005). שינוי מוסדי עשוי להיות תוצאה לא מתוכננת ולא מתואמת של פעולות של שחקנים שונים, שנועדו למטרות שונות ואף לא בהכרח כוונו לשינוי. בשל כך, המעבר ממוסד אחד (במובן של כללי משחק מוסדרים) למוסד אחר אינו בהכרח תהליך מסודר שיש לו התחלה וסוף, כאשר מוסד אחד עובר מן העולם ומתחלף באחר והיציבות חוזרת. בין שחיקתו וקריסתו של מוסד ובין יצירתו של מוסד אחר יכולה להתקיים תקופת ביניים שבה המיסוד רופף יחסית ונמצא בתהליך של עיצוב. תקופת ביניים כזו צפויה כאשר השינוי המוסדי איננו מתוכנן ומתואם, אלא נובע משחיקה הדרגתית של מוסד קיים, מיצירת מרחב הזדמנויות חדש עבור שחקנים וקבוצות אינטרס וממאבק מתמשך על כללי המשחק החדשים.

הגישה הניאו־מוסדית מאפשרת ראייה מורכבת יותר של תהליכי החילון, לאו דווקא כשינויים מהפכניים ומוחלטים אלא כשינויים המצטברים לאורך זמן ומשפיעים חלקית ובאופן דיפרנציאלי בזירות השונות. מעמדה של הדת בחיים החברתיים והפוליטיים מתמסד דרך תהליכים של מאבק ומשא ומתן ודרך פשרות המגדירות את מרחב הסמכות הדתית. פשרות אלו כוללת הסדרים פורמאליים המגדירים סמכות אבל גם כללים לא פורמאליים ונורמות המעצבים העדפות, בחירות והתנהגות של קבוצות ויחידים. שינוי מוסדי מתחולל כאשר ההסדרים מתקשים לתת מענה לשאלות וצרכים חדשים המתעוררים וכאשר הפער בין הכללים הפורמאליים ה"דתיים" ובין האמונות ודפוסי ההתנהגות הרווחים בציבור אינו ניתן עוד לגישור.

חקר החילון מחייב ראשית להגדיר "חילון של מה?" (Lyon, 1985) ולהבחין, בין השאר, בין אמונות והשתייכות של יחידים ובין מעמדו הפוליטי־חברתי של הממסד הדתי. שנית, נדרש המחקר להגדיר את הקונטקסט בו מתרחש החילון, החל מהגדרת ה"דת" וה"דתיות" וכלה בהגדרת המרחב הפוליטי והציבורי שבו מתחוללים התהליכים. ושלישית, לצד הבנת המבנה המוסדי המעצב דפוסי פעולה, מתבקש המחקר העוסק בתהליכי החילון לבחון גם את פעולתם של יחידים וקבוצות המחזקים את הסדר הקיים או התורמים לערעורו. דרך פריזמה רב־ממדית עשויה הגישה הניאו־מוסדית לתרום להבנת הגבולות שבין ה"דתי" או המקודש לבין ה"חילוני" ומשמעותם בחיים הפוליטיים ובמרחב הציבורי.

הסדרים פוליטיים: דת ומדינה

עקרון ה־Cuius regio, eius religio (כמו השליט, כך הדת) הפך לסמל של סובלנות דתית וניטרליות של המדינה כלפי דת מופרטת (Casanova, 1994). חילונה של המדינה המודרנית התחולל כאשר מדינות שיחררו עצמן מהתלות והמחויבות כלפי מוסדות דתיים. לא זו בלבד שהמדינה המודרנית לקחה לידיה תפקידים שקודם היו בידי מוסדות הדת והגבילה את מעמדה של הדת בחיים הציבוריים, היא גם מצאה מקורות חדשים של לגיטימציה, עצמאיים ממוסדות הדת. במקרים שונים אימצה המדינה בהדרגה עמדה ניטרלית כלפי הדת, ולעתים, ברוח הליברליזם, גם תפיסה של סובלנות דתית ופלורליזם דתי שערערו את מעמדה של הכנסייה הרשמית. הכנסיות ה"ממוסדות" במדינות חילוניות מצאו עצמן לעתים נטושות על ידי המדינה שלא הייתה זקוקה להן והציבור שמצא מקומות אחרים או נוספים לממש בהם את צרכיו הדתיים, במידה שהיו כאלה (Casanova, 1994: 22). המעבר של הדת אל התחום ה"פרטי", שבו יש לה סמכות רק על המאמינים בה, השאיר את המדינה לתפקד כסמכות־על פוליטית הנשענת על "דת אזרחית" המאחדת (או שואפת לאחד) את החברה כולה סביב המדינה והלאום, ומייצרת מיתוסים, סמלים וריטואלים המחליפים את הדת ומחלישים את מעמדה עוד יותר (Bellah, 1967).

חילונה של המדינה המודרנית התבטא, מחד גיסא, בהשתחררות המוסדות הפוליטיים מתלות בסמכויות דתיות וממחויבות כלפיהן, ומאידך גיסא בהסדרים חדשים בעקבות תהליכי החילון שהגדירו מחדש את תפקידי הדת במרחבים השונים. פוליטית, החילון מתבטא בשינויים שונים ביחסים בין הדת והמוסדות הפוליטיים. חוקתית, אופייה של המדינה אינו מוגדר עוד במושגים דתיים. כמדיניות, המדינה מפסיקה לנהל את החברה על בסיס קריטריונים דתיים ומרחיבה את סמכותה לתחומים שקודם נשלטו בידי מוסדות דתיים. מוסדית, מוסדות הדת מאבדים את מעמדם הייחודי כקבוצות אינטרס או תנועות פוליטיות כאשר סדר היום הפוליטי כולל יותר ויותר צרכים ובעיות נטולי תוכן דתי. ולבסוף, אידיאולוגית, מערכות הערכים והאמונות המניעים את המערכת הפוליטית אינם מוגדרים עוד במושגים דתיים (Moyser, 1991: 14-15). במקומות שבהם קרו, הצטברו שינויים אלה לכדי הפיכת המבנה הפוליטי למבנה חילוני ודמוקרטי, אשר מחייב את סדר היום הדתי לכללים דמוקרטיים בעוד שאת המערכות הבירוקרטיות הוא מחייב לפעול על פי כללים שאינם נדרשים לאישור דתי (Safran, 2003; Bruce, 2003). כך, לכאורה, הופכת הפוליטיקה לזירה חילונית, והסיכוי למחלוקות דתיות מצטמצם כאשר סדר היום הדתי עצמו, במידה שהוא קיים, מקודם באמצעים דמוקרטיים של שכנוע וקבוצות אינטרס (Safran, 2003). המדינה החילונית, במילותיו של פוגי, "מסירה כל אחריות לטיפוח הטוב הרוחני של אזרחיה/נתיניה או רווחתם של מוסדות הדת, ומתייחסת, לצרכיה, אל האמונות הדתיות או התפיסות הרוחניות של יחידים כלא רלוונטיות" (Poggi, 1990: 20).

במקרים רבים, למרות השינויים שתוארו, הגבולות בין ה"דתי" ל"פוליטי" נותרו נזילים ומעמדה של הדת נותר בעל משמעות. מדינות רבות חורגות מנוסחת ההפרדה הנוקשה בין דת ומדינה, חריגה המתבטאת בהענקת מעמד רשמי לדת, מתן עדיפות לדת אחת או יותר על פני אחרות, הטלת מגבלות על פעילות דתית, מימון של פעילות דתית או חקיקה הנוגעת במישרין או בעקיפין לדת (Fox, 2008). מעורבותה של המדינה יכולה לנוע בין ויסות נוקשה המאפשר קיומה של דת אחת לבין פלורליזם מוחלט המאפשר לדתות להתחרות זו בזו על לבם של המאמינים. מוסדות דתיים, מצדם, לעתים אוחזים בסמכות לא פורמאלית דרך הקשר בין זהויות דתיות ואתניות ובין דת לסדר פוליטי ומוסרי. הפוליטיקה, לפיכך, רחוקה מלהיות חילונית, כאשר פעמים רבות הדת או הדתות ממשיכות להחזיק בכוח פוליטי, סדר היום אינו (רק) חילוני והערכים האידיאולוגים מושפעים במישרין או בעקיפין מהדת. כך, גם אם הדת הממוסדת איבדה חלק ניכר מהשפעתה ובעיקר את הסמכות העליונה והמוחלטת, היא ממשיכה לא רק לצקת משמעות אל תוך החיים האישים אלא גם להיות כוח פוליטי משמעותי במדינות המוגדרות כחילוניות. תחת כנפיה של המדינה החילונית והפלורליזם הדתי יכולה להתקיים סצינה דתית ערה שבה דתות שונות מתחרות זו בזו על נשמות המאמינים או מגיעות להסכמות על כללי המשחק (Dobbbelaere, 1999: 26). חשוב לא פחות הוא, שהפלורליזם הדתי, שבו אין מונופול לאף כנסייה, עשוי דווקא לחזק את כוחה של הדת כמסגרת ערכית־מוסרית בעלת השפעה חברתית ופוליטית משמעותית. היחסים בין הדת ובין הסמכות הפוליטית נשארים, אם כך, רלוונטיים למחקר גם בתקופה הנוכחית וגם במדינות שלדת אין בהן לכאורה מעמד רשמי.

תהליכי החילון והמאבק הדתי־חילוני מצאו את מקומם בסדר הפוליטי־מודרני של המדינה שקבע את גבולות הסמכות וכללי המשחק. סדר זה נידון לעתים קרובות לאי יציבות ולשינוי בשל שלוש סיבות עיקריות. הראשונה, שנידונה בתת פרק זה, היא ההבדל והפער המתקיים לעתים קרובות בין התהליך המוסדי ה"פורמאלי" של הפרדת דת ומדינה ובין המשמעויות החברתיות והאישיות והתהליכים הפחות פורמאליים שבהם הדת ממשיכה להתקיים, כמו גם השאיפה לתפוס מחדש את מקומה. השנייה היא הכלכלה המודרנית, שבה נדון בהמשך, אשר חיזקה את תהליכי החילון אבל גם את המתח הדתי־חילוני ש"החזיר" את הדת לזירה הפוליטית. הסיבה השלישית היא תהליכי הגלובליזציה, שבבסיסם תמורות כלכליות־חברתיות, אשר העצימו (שוב) את תהליכי החילון אבל גם תהליכים נגדיים של הדתה.

שחיקתה של הסמכות החילונית היא לעתים חלקית ולא לינארית, ומושפעת לא רק מחילוניות ליברלית, אקטיביסטית ומתואמת אלא גם משינויים רחבים, שאינם קשורים באידיאולוגיה ומשפיעים על מוסדות קיימים ועל "מבנה ההזדמנויות" לשינוי (Safran, 2003: 10). על מנת לעקוב אחר החילון כתהליך עצמאי מאידיאולוגיה ולהבין את הדרך שבה חילון זה מערער את הסמכות החילונית, המיקוד צריך להיות מוסט מהזירה הפוליטית לזירה הכלכלית, ומהחילוניות (Secularism) אל החילון (Secularization).

בין חילוניות לחילון

סיפורה ההיסטורי של החילוניות המערבית, המסופר על ידי חילונים, הוא סיפור ניצחונה של החירות שהסתיים בהסטת הדת אל המרחב הפרטי, תוצאה של מאבק אידיאולוגי שהבטיח את עליונות המדינה הריבונית מזה ואת חירויות הפרט מזה. תיאור זה, שחילונים מאמצים בחדווה, מחבר יחד את החילון כתהליך עם החילוניות כהשקפת עולם או אידיאולוגיה (Cox, 1965). החילון הוא סיפור של חופש וקדמה שבו המדע, האמנויות והפוליטיקה משתחררים מעולה של הדת. החומה המפרידה בין הדת לפוליטיקה משמשת מגן לשוויון והחרות (Walzer, 1984) ומבטיחה חברה דמוקרטית וחופשית המחויבת לזכויות פרט, לכבוד ולסובלנות. הדמוקרטיה עצמה, כפי שמתאר ג'ובאני סרטורי, היא תוצאה ישירה של החילון:

החילון מתחולל כאשר ממלכת האל וממלכת הקיסר — הזירה של הדת והזירה של הפוליטיקה — נפרדות. כתוצאה מכך, הפוליטיקה אינה נשענת עוד על הדת, היא מאבדת גם את הנוקשות הנובעת מהדת (דוגמטיות) ואת האינטנסיביות הכמו־דתית שלה. מסיטואציה זו צומחים התנאים לפוליטיקה מתונה יותר. הפוליטיקה, אבקש לטעון, איננה הורגת יותר, איננה אירוע מלחמתי ופוליטיקה מתונה יותר הופכת למודוס אופרנדי של המדינה (Sartori, 1995).

תיאור זה, המאומץ בחדווה על ידי המגדירים עצמם חילונים, נוטה לבלבל בין החילון כתהליך לבין החילוניות כאידיאולוגיה, כפרויקט פוליטי וכהשקפת עולם (Cox, 1965).

אימוץ הנרטיב של החילון כמאבק ליברלי מתעלם מהאפשרות שהחילון היה לעתים גם תוצאה של שינויים כלכליים וחברתיים, וככזה הוא התחולל ללא תכנון ותוצאותיו היו, במידה רבה, בלתי צפויות (Wilson, 2001). היבט זה של החילון — היותו תהליך לא מתוכנן ולעתים מנותק מאידיאולוגיה — מבחין אותו מהחילוניות, והוא חיוני להבנת הכוחות המניעים את התהליך וכן להבנת תוצאותיו. כשינוי מוסדי הנמדד בשחיקת הסמכות הדתית, החילון מתקדם לא רק באמצעות מאבק ערכי ליברלי אלא גם דרך בחירות אסטרטגיות של יזמים כלכליים ובחירות אינדיבידואליות המתוארות כ"פרקטיקות של חיי היומיום" (Ben-Porat & Feniger, 2009). פעילויות כלכליות וצרכניות ופעילויות פנאי עשויות להתעלם מכללים דתיים או להפר סמכות דתית ללא אימוץ זהות חילונית או מחויבות לפרויקט הפוליטי החילוני.

ליברליזם וסובלנות, התוצרים המצופים מתהליך החילון, אינם מובטחים, מכיוון שגם האידיאולוגיה החילונית אינה מקשה אחת ואינה זהה לאתוס או המיתוס המכונן שלה, המעמיד אותה כהיפוכה של הדת. באתיקה החילונית ובמוסדות החילוניים מתגלים שוב ושוב שורשיהם התיאולוגיים (ובמקרה הנוצרי, הכנסייתיים), והחילוניות המערבית קשורה במאפיינים הגנריים של התרבות הנוצרית יותר מכפי שחילונים רבים יהיו מוכנים להודות (Connolly, 1999; Gorski & Alindordu, 2008). הפער שבין החילוניות כפרויקט פוליטי לבין אתוס הסובלנות הליברלית מתגלה לעתים באותן תנועות לאומיות חילוניות המאמצות, במובלע או בגלוי, סמלים דתיים, וחשוב מכך, נורמות חברתיות המשעתקות את הנורמות הדתיות וגבולות דתיים המסמנים שייכות. תנועות אלו, בעיקר בעת שהן שקועות במאבקים לאומיים, נוטות להפגין רק מידה מועטה של ליברליזם, סובלנות ומחויבות לערכי חופש ושוויון. ה"דת האזרחית", החדשה סיפקה לתנועות הלאומיות תחושת לכידות, סולידריות והסכמה ערכית, אך הזכירה לעיתים את הדת הישנה בסמלים ששאלה ממנה ובערכים שאימצה לעצמה (Cristi & Dawson, 2007).

בין הלאומיות לאמונה הדתית קיים דמיון בהתייחסות לשאלות או דילמות של גבולות, טוהר, סדר חברתי וערכי המשפחה בהם, בין השאר, מתגלם סדר זה (פרק 3). דמיון זה יכול להיות המקור לתחרות אבל גם בסיס להבנות והסכמות ומניעת התנהגות חריגה או בלתי לויאלית. לעתים קרובות, הפרויקט הלאומי־חילוני מגלה אמביוולנטיות ביחסו אל הדת ומסמן מחדש את הגבולות שקבעה קודם הדת, או לחלופין מגייס את הדת לתת תוקף לגבולות שקבע. כאשר הלאומיות נשענת על אותם סמלים וערכים דתיים ללא קשר למעמדה הנוכחי של הדת, כגון קדושת התא המשפחתי, הגבולות משתמרים והמחויבות לערכים ליברליים הופכת משנית לשימורם. במצב כזה החילוניות, ויותר ממנה החילון, קשורים קשר רופף בלבד לפרויקט פוליטי ליברלי, על מחויבויותיו השונות, ושחיקת הסמכות הדתית היא חלקית בלבד, שכן הדת, כנוכחת או נסתרת, ממשיכה למלא תפקיד חברתי ופוליטי.

כל המיוחס והקבוע? דת, כלכלה וחילון

הדיפרנציאציה של חברות מודרניות אפשרה צמיחה של תחומים עצמאיים בעלי היגיון משלהם, המשוחררים מנורמות הדת וממוסדותיה (Casanova, 2006). חשובה במיוחד הרציונאליות הפונקציונאלית של הכלכלה המודרנית (Dobbelaere, 1999), שהשתחררה ממגבלות דתיות שהצרו את צעדיה ומאוחר יותר גם מרבות מהמגבלות הפוליטיות. בשונה מהקפיטליזם המוקדם שמצא בדת, בעיקר הפרוטסטנטית, בעלת ברית, הקפיטליזם המאוחר התנתק מהברית שהפכה מגבילה.כלכלת השוק, שסירבה להכפיף עצמה לסדר הדתי, הפכה לכוח מחלן המערער את מעמדם של ההסדרים הישנים שבין דת ומדינה. הקפיטליזם, כפי שכתבו מרקס ואנגלס, היה כוח מהפכני שחתר תחת הסדר הקיים ואשר בפעולתו "כל המיוחס והקבוע־ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין" (Marx & Engels, 1848).

מצבים שאין בהם מגע בין דת וכלכלה הם מצבים מדומים או יוצאי דופן. התרחבות השפעת הדתות אל מגוון תחומי החיים האנושיים בקביעת מערכות של אמונות, נורמות ופרקטיקות מעלות מטבע הדברים שאלות לגבי המגע עם ענייני כלכלה (כ"ץ, 1995). מן הצד השני, כאשר הכלכלה מבקשת לקבוע נורמות וכללים משלה היא אינה יכולה להימנע ממגע עם דת דומיננטית והתפתחות כלכלית עשויה להשפיע על אמונה והשתתפות דתית (McCleary & Barro, 2006). במצבים שבהם נמנע העימות, הדת מציבה מסגרות נאותות להתנהגות כלכלית אשר אינן פוגעות בצרכים הכלכליים, ולמעשה מקובלות על השחקנים הכלכליים ולעתים אף משרתות את הפעולה הכלכלית עצמה. ב"אתיקה הפרוטסטנטית" הצביע ובר על השילוב האפשרי בין הדת ובין הכלכלה הקפיטליסטית המשרתת את שתיהן במערכת של "יחסים אינטימיים" (ובר, 1984: 42). לפי ובר, הפרוטסטנטיות, ובעיקר הקלוויניזם, הטיפו למחויבות לעבודה, לחריצות, ליושר, לחסכנות ולהשקעה נבונה, כולן תכונות נחוצות לקפיטליזם, שלא לצרכים הדוניסטיים של העולם הזה אלא כחובה מוסרית של הפרט. "שהרי אם האל, שהפוריטאני רואה את אצבעו בכל מקרי החיים, מזמן לאחד מבחיריו סיכוי של רווח, בודאי יש לו כוונה בדבר, ועל כן חייב הנוצרי המאמין להיענות לקריאה ולקפוץ על ההזדמנות שבאה לידו" (ובר, 1984: 79-80). ברמת הפרט, כפי שציין ובר עצמו, לא מן הנמנע שאלו הדבקים בעקרונות הקפיטליזם יהיו הרחוקים ביותר מהכנסייה ומעקרונותיה, אבל ההשפעה החברתית הכוללת של האתוס הקלוויניסטי היא התשתית המוסרית והחברתית של הקפיטליזם המוקדם.

אולם, אם בתחילת הדרך נזקקה הפעילות הכלכלית החילונית לתשתית מוסרית דתית ולדת הייתה יכולת מסוימת להשית מגבלות על הפעילות הכלכלית, כאשר עמדה הכלכלה הקפיטליסטית על יסודות איתנים לא נזקקה עוד לתמיכת הדת ואף הכפיפה את הספֶרה הדתית עצמה להיגיון הקפיטליסטי (Casanova, 1994: 23). ההדוניזם של הקפיטליזם המאוחר, הכולל תרבות צריכה, חירות מינית וחיקוי סטאטוס, עמד בסתירה לערכים הישנים: חסכנות, חריצות וצניעות. "כללו של דבר", כתב ובר, "האסקזה הפרוטסטנטית הארצית [ה"תוך־עולמית"] פעלה במלוא כוחה נגד ההנאה הטבעית הפשוטה מן הרכוש; היא צמצמה את הצריכה, בייחוד צריכת מותרות" (ובר, 1984: 84). אולם, כבר ובר זיהה את שבריריותו של החיבור בין הקפיטליזם והדת מול מה שתיאר כ"תהליך הסרת הקסם מהעולם" בו הרציונאליות מכתיבה את סדר היום, על חשבון האידיאה הדתית: "מאז יצאה האסקזה לשנות את העולם ולהגשים את חזונה בתוכו גברה והלכה שליטת נכסי החומר של העולם הזה על חיי בני האדם עד שהגיעה לעצמה שלא הייתה כמוה בדברי הימים. עתה פרחה רוחה — לשעה או לעולם, מי יודע?" (ובר, 1984: 90).

הקפיטליזם הפוריטני, שהטיף בהשפעת הדת לצניעות וחסכנות, הוחלף בקפיטליזם המודרני, המנותק ממחויבויות דתיות ואשר במרכזו עומדת הצרכנות, הממלאת תפקיד משמעותי בהבניית הזהות האישית, משנה את תפיסת הזהות של הפרט ומטשטשת את הגבולות החברתיים המסורתיים (אילוז, 2002: 65). לצרכנות המודרנית, שהיא הסיבה והתוצאה של שינויים חברתיים רבים, השפעה מתמשכת ושלילית בעיקרה על מעמדה של הדת בחיים הכלכליים והחברתיים. הולדתה של תרבות הצריכה במאה השמונה־עשרה ביטאה את עלייתו של צד הביקוש של המהפכה התעשייתית (McCracken, 1990: 4-5). הצמיחה הכלכלית התבטאה בהכנסה פנויה בידי קבוצות חדשות, במוצרים חדשים על המדפים ובתהליכי שיווק שביקשו לפתות את הצרכנים החדשים לרכוש עוד ועוד מוצרים (Stearns, 2006: 28-9). הצריכה, סיפוק צרכים בסיסיים, הוחלפה בצרכנות, התרחבות הרצונות ובהעצמת התשוקות (Bauman, 2007: 31), והחברה הפכה מושקעת יותר ויותר ברכישה ללא רגשות אשם של טובין שנועדו להנאה (Gabriel & Lang, 2006: 96). השינויים באופני הצריכה במאה התשע־עשרה בקרב הבורגנות ובקרב מי ששאפו להסתפח אליה תוארו ברומן "גן עדן לאישה" של אמיל זולה, שבמרכזו חנות הכל־בו הפריזאית הגדולה, "הקתדרלה של המסחר המודרני", הכובשת את מקומה על חשבונן של החנויות הקטנות, כמו הקניונים של ימינו. אוקטב מורה, בעל החנות ונציג היזמות המודרנית, מסביר למשקיע פוטנציאלי את עקרון הפעולה: "כשיודעים למכור, מוכרים מה שרוצים! כאן טמון הניצחון שלנו". הניצחון של היזם הכלכלי, אצל זולא, הוא כיבוש נפשה של הצרכנית הנמשכת חסרת אונים כמעט אל חנות הכל־בו הנוצצת.

והוא היה זה ששלט בהן כך, הוא זה שהחזיק אותן נתונות לרחמיו, על ידי כך שערם סחורות בלי הרף, הוריד את המחירים ומיסד את ההחזרים, נהג אבירות והפעיל פרסומות. הוא כבש את האמהות עצמן, ושלט בכולן באכזריות של רודן, שגחמותיו הורסות משפחות. יצירתו הקימה דת חדשה: את מקום הכנסיות, שהאמונה הרופסת נטשה אותן מעט מעט, תפס עכשיו הבזאר שלו, שהתנחל בנשמות המרוקנות. נשים באו לבלות אצלו את שעותיהן הפנויות, שעות הסמרמורת והדאגה שפעם היו מעבירות אותן בתוככי כנסייה (זולה, 2006: 423).

הצרכנות, של גברים ונשים כאחד, התרחבה מהאצולה אל הבורגנות החדשה ואחר כך גם למעמד הפועלים, שביקש אף הוא לממש את תשוקותיו ולחקות את המעמדות הגבוהים דרך צריכת מוצרים חדשים. ככל שהתרחב היצע הסחורות, התרחבו גם הרצונות והתשוקות אשר הפכו את מה שנתפס לפנים כמותרות — לצרכים. הצרכנות התפשטה בהדרגה למקומות נוספים, אל קבוצות חדשות ולתחומי חיים אחרים. פעילות הפנאי, החגים, החלפת המתנות, גידול הילדים ואפילו חיי הרגש הוכפפו לתרבות הצריכה (Stearns, 2006: 51-3). אנשים בחברת הצריכה החדשה עמדו מול היצע שביקש לספק לא רק את צורכיהם אלא גם את תשוקותיהם, ועד במהרה לא ניתן היה להבדיל עוד בין צרכים לתשוקות (Miles, 1998: 7).

הסתירות המתהוות בין המשמעת, הרציונאליות והסגפנות של תהליך הייצור הקפיטליסטי לבין ההדוניזם הבזבזני של הצריכה שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו (Bell, 1976), השפיעו גם על מעמדה של הדת והפכו בולטות עוד יותר בקפיטליזם הגלובלי של ימינו. "קניות", כתב בנג'מין בארבר, "אינן מגלות סובלנות כלפי חוקים מוסרניים, בין שהם מוכתבים על ידי סגירת פאבים פטרנליסטית בריטית, שמירת שבת יהודית אורתודוקסית, או אי מכירת אלכוהול בימי ראשון במסצ'וסטס הפוריטנית" (2005: 55). אל התחרות שמציבים לדת מוסדות חילוניים של המדינה, דתות חדשות, מהגרים וקבוצות דתיות אחרות או אידיאולוגיות חילוניות, מצטרפים אתגרים חדשים־ישנים של חברת הצריכה. האתגר אינו חדש, מכיוון שהצרכנות המודרנית הופיעה לפחות מאה שנה לפני הגלובליזציה בת ימינו (כמשתקף מתיאורו של אמיל זולא שצוטט לעיל). אולם תהליכים אלה, כחלק מהגלובליזציה, הועצמו והתרחבו דרך אופני הייצור והצריכה שהפכו לגלובליים בעצמם. התחזקותה של תרבות גלובלית הבנויה על הסחרה (קומודיפיקציה) וצריכה (Tomlinson, 1999) מתווכת דרך פעולתן של חברות רב־לאומית הפרושות ברחבי העולם ותופסות חלק נכבד מתהליכי הייצור, הפרסום והשיווק של מוצרים, לעתים תוך התעלמות ממנהגים ומגבלות "מקומיים". עבור צרכנים ברחבי העולם, הגלובליזציה זוכה לממד מוחשי דרך המוצרים המוכרים והסטנדרטיים שהופכים לסמלי תרבות גלובליים ושצריכתם הופכת לחוויה גלובלית. מוצרים אלה אמנם מקבלים פרשנות שונה והשפעתם איננה חד ממדית, ולעתים הם אף מעוררים התנגדות, אבל הם מעצבים מחדש דפוסי פנאי ותרבות מקומית.

הכלכלה הגלובלית העניקה תנופה לתהליכים שתוארו קודם לכן והרחיבה את מגוון מוצרי הצריכה ואת ההנאה המשוחררת מרגשות אשם ומוכוונת ל"חיים הטובים" (Gabriel & Lang, 2006: 96). ב"גן העדן הצרכני" הגלובלי (Turner, 2008), עקרון העונג ההדוניסטי מכוון את האזרח־צרכן אל הנוחות ואל סיפוק הצרכים המיידיים, והרחק מהדילמות והמחויבויות המוסריות העלולות לפגוע בזכות לעונג. "המציאות, כפי שהצרכן חווה אותה, היא המרדף אחרי ההנאה. החופש הוא הבחירה בין סיפוק גדול וקטן יותר והרציונאליות היא הבחירה בראשון על פני השני" (Bauman, 1992: 50). במציאות זו, שבה הצרכנות מעצבת או מכתיבה אורחות חיים, יש לצפות כי המחויבות הדתית וכל מחויבות אחרת תצטמצם, וההשתתפות הדתית, אם תתקיים, תהיה שטחית, זמנית, ללא תחושת אשמה או מחויבות, ואף תתבטל כליל אם הדרישה הדתית תחצוץ בין הצרכן לעקרון העונג. ואולם, חלק מהדתות והמוסדות דתיים עשויים להסתגל למציאות החדשה, להפוך את עצמם ל"סחורות גלובליות", ולצבור קהל מאמינים חדש, ולטשטש את הקטגוריות של דתיות וחילוניות המוכרות לנו.

גלובליזציה: כללי המשחק החדשים

היחסים המורכבים בין מדינה, כלכלה ותהליכי חילון בשני העשורים האחרונים מתקיימים בתוך שינויים רחבים יותר של גלובליזציה המשפיעה (בצורות וברמות שונות) על כל מרכיבי המציאות החברתית (Archer, 1990). הגלובליזציה, "תהליך או סדרת תהליכים המכילים שינוי בארגון המרחבי של יחסים חברתיים וחליפין — שניתן לאמוד אותם במונחים של עוצמה, היקף, מהירות והשפעה — היוצרים תנועות חוצות גבולות, רשתות של פעילות והפעלת עוצמה" (Held et al., 1999), מתבטאת בסדרה של שינויים כלכליים־פוליטיים. במרכזם של אותם שינויים ניתוק של שווקים משליטה פוליטית לטובת סדר ניאו־ליברלי וכלכלת שוק, שינוי של מבנים הירארכיים ופתיחתם של גבולות המדינה לתנועות של הון, ידע, סחורות ובני אדם באופן המטשטש את ריבונותה הטריטוריאלית של המדינה. הסדר הניאו־ליברלי מטשטש גבולות ומאפשר אימוץ זהויות גמישות יותר הדרושות להשתתפות בהזדמנויות החדשות. מוסדות פוליטיים ותיקים כמו המדינה, על פי הגיון זה, צפויים להיעלם או (סביר יותר) להשתנות אם הם עומדים בדרכם של אינטרסים כלכליים או תשוקות צרכניות.

מוסדות דתיים והסדרים מוסדיים של דת ומדינה הם קורבנות פוטנציאליים של הגלובליזציה ככלל ושל כלכלת הצריכה הגלובלית בפרט. התרבות הגלובלית, שהעצימה ייצור וצריכה, מציעה מגוון מפתה של סחורות אשר רבות מהן מיוצרות ומשווקות בידי חברות רב־לאומיות האדישות לרגישויות ומגבלות "מקומיות". בצד הביקוש, תרבות הצריכה הגלובלית מייצרת עוד ועוד צרכנים חדשים עם תשוקות חדשות (המתוארות כצרכים) שעשויות להתנגש עם נורמות וכללים דתיים. ימי המנוחה, לדוגמא (ראו פרק 6), תחת לחצים של בעלי עסקים וקונים, עשויים להפוך לימים המוקדשים לקניות במקום לתפילה ופעילות דתית.

למרות עוצמתה, הגלובליזציה איננה (רק) תהליך חילון מובהק (המובל בידי תרבות הצריכה) השוחק את מעמדה של הדת ושל קהילות המאורגנות סביב זהות דתית, אלא תהליך העשוי דווקא להעצים את משמעותה של הדת ולהעניק מוטיבציות וכלים לפעולה למוסדות דתיים. לצד הצמיחה הכלכלית וההתייעלות המזוהה עם הגלובליזציה, מתחדדים קווי השסע המפרידים בין מעמדות כלכליים־חברתיים בתוך מדינות ובין מדינות עשירות ועניות, ובהתאמה חלה עלייה באי שביעות הרצון ובמחאה. מעבר לכך, לזהות הקשורה למדינה, לטריטוריה ולדת ישנה עדיין משמעות לגבי רוב האנשים המחוברים אל הקהילה הלאומית מסיבות רגשיות־סנטימנטליות וחומריות־אינטרסנטיות, וזהויות אלה, יחד עם זהויות ומוסדות דתיים המכוננים אותן, עשויות להתחזק כחלק מההתנגדות ה"מקומית" לתהליכי השינוי.

הגלובליזציה היא תהליך מורכב של תנועות שונות ומופרדות (Disjunctured) של הון, כוח עבודה ותרבות שאינן מתואמות ומאחדות (Appadurai, 1990) ואינן מעצבות את המציאות כולה לכדי תבנית אחידה של זהות והתנהגות (Mittleman, 2000). הגלובליזציה, ובעיקר הכוחות הכלכליים שבה, היא כוח מחלן בפוטנציה, המייצר אתגרים שונים לסמכות הדתית. אבל, במקביל, הגלובליזציה גם מייצרת מוטיבציות ואפשרויות חדשות לסוכנים וארגונים דתיים להתארגן ולהשתמש בכלים חדשים כדי להגיע אל מאמינים, או לעצב זהויות דתיות חדשות המבוססות על חיבורים בין אמונות ופרקטיקות שנתפסו עד כה כבלתי אפשריים (Hunt, 2005: 34-5). ההזדמנויות החדשות שנפתחו עבור הדתות בעולם הגלובלי אינן בהכרח קשורות בהסתגלות שלווה למציאות הגלובלית, בתצורות דתיות המותאמות לעידן הניאו־ליברלי ובהתפתחות פלורליזם דתי החי בשלום לצד זהויות אחרות. לעתים, המתח שבין השקפות העולם הדתיות והחילוניות וסירובה של הדת לסגת מהמרחב הציבורי, מולידים קונפליקטים קשים בין הממסד הדתי וקבוצות דתיות ובין אורח החיים החילוני, תרבות הצריכה והמתירנות.

לעתים, הדת מסתגלת בגמישות לעולם הגלובלי, דרך הגדרתה מחדש במופעים ידידותיים ו"קלים לעיכול". ואולם, לעתים היא מביעה התנגדות נחרצת לתהליכי הגלובליזציה. כאשר קבוצות המתוארות "פונדמנטליסטיות" נלחמות על זהותן ואורח חייהן הנתפסים תחת איום. מאבקים, ההופכים את הדת לסמל של התנגדות למה שנתפס כאימפריאליזם מערבי. בנג'מין בארבר (2005) מתאר מהלך זה כמאבק בין ה"מק־עולם" החילוני והמודרני ובין "עולם הג'יהאד" הדוחה את השינויים ומבקש להחזיר עטרה ליושנה. הגלובליזציה, לדבריו, איננה לינארית אלא דיאלקטית: "הקדמה נעה בצעדים שלעתים מנתרים לאחור. במבוך הפתלתול של ההיסטוריה, הג'יהאד לא רק מתמרד נגד המק־עולם אלא גם מדרבן אותו, ואילו המק־עולם לא רק מסכן את הג'יהאד אלא גם מכוננו מחדש ומחזקו. הם גם יוצרים את הניגודים ביניהם וגם זקוקים זה לזה" (בארבר, 2005: 42).

משבר המודרניות והאכזבה מהקדמה ומהמדינה החילונית הם שורשיו של חיפוש המשמעות והאותנטיות, שאותן מוצאים לעתים קרובות בדת, כמו גם את הקהילתיות והסולידריות. התעצמותה הגלובלית של הדת מורגשת לא רק במדינות עניות ולא יציבות כמו אפגניסטן וסומליה. לדת נותר תפקיד מרכזי בחיים החברתיים והפוליטיים גם במדינות עשירות, כמו ערב הסעודית, במדינות הנמצאות בתהליכי התפתחות מואצים, כמו קוריאה והפיליפינים, וגם במדינות שמתקיימת בהן הפרדה ממוסדת בין דת ומדינה, כמו ארצות הברית (Thomas, 2005: 27). מדינות רבות נדרשות להגדיר מחדש את עצמן ואת כללי המשחק לנוכח גלי הגירה והתעוררות של זהויות חדשות וישנות, לאומיות ודתיות. קבוצות מהגרים חדשות כוותיקות מעלות דרישות שמערערות על ההסדרים המוסדיים, הנתפסים כפוגעים במיעוט תרבותי או כמונעים ממנו את זכויותיו (Tiryakian, 2004), ותובעות לאפשר להן השתלבות ללא טמיעה (Koopmans & Statham, 1999; Soysal, 1998). קבוצות אלה עשויות לערער גם על ההסדרים הקיימים של דת ומדינה, בעיקר בכל הנוגע לבלעדיות של דת או כנסייה אחת, של כללים דתיים מגבילים, או חילוניות ממוסדת הדוחקת את הדת מהמרחב הציבורי. כך, המיסוד של מהגרים מוסלמים באירופה ובצפון אמריקה (Beyer, 1999) מעלה תביעות דתיות חדשות להכרה במעמדם. לחלופין, מהגרים מברית המועצות לשעבר בישראל (כפי שיידון בהמשך) מעלים דווקא תביעות "חילוניות". זהות דתית, כמו זהויות "ישנות" אחרות — אתניות, לאומיות או מעמד — ממשיכה אפוא להיות משמעותית עבור רבים (Gans, 1994; Mitchel, 2006), ודתות מאורגנות ממשיכות להיאבק כדי לשמר או לחזק את מעמדן (Thomas, 2005: 27).

בניגוד לתחזיות של תזת החילון, במקומות רבים סירבה הדת לקבל את דחיקתה מן החיים הציבוריים אל הספֶרה הפרטית. קבוצות וארגונים דתיים לקחו לעצמם תפקידים חברתיים ופוליטיים ודרשו להכניס שיקולים דתיים, מוסריים ואחרים אל המדיניות הציבורית ואל תהליכי קבלת ההחלטות (Casanova, 1994: 5-6; Shupe & Hadden, 1989). דתות ומוסדות דתיים נאבקים לא רק על האינטרסים ה"מסורתיים" אלא גם "משתתפים במאבקים להגדיר ולעצב את הגבולות בין הספֶרה הציבורית לפרטית [...] בין חוק ומוסר, בין פרט וחברה, בין משפחה, חברה אזרחית ומדינה [...] (Casanova, 1994: 6). בשלהי המאה העשרים התחלפה הציפייה להיעלמות הדת בחשש למלחמת תרבות בין־דתית או בין הדת לחילוניות (Hunter, 1991: 42-44). המתח בין מערכות ערכים, עקרונות ואידיאלים המגדירים זהויות ואינם מאפשרים פשרות פרגמטיות, מאיים על קיומה של הדמוקרטיה (שם). אך למרות המאבקים במדינות דמוקרטיות סביב שאלות דתיות, מלחמת תרבות נמנעת בדרך כלל, בגלל אמביוולנטיות של רבים בנוגע לשאלות דתיות, נושאים אחרים שיש הסכמה ואינטרס משותף לגביהם, וכן בשל העובדה שהחילון הוא תוצר לא רק של אידיאולוגיה ליברלית ומחויבות פוליטית, אלא גם של שינויים כלכליים ותרבות צריכה. תרבות הצריכה עלולה להתנגש עם מגבלות דתיות, אבל מכיוון שהיא מתבססת על נוחות וסיפוק מיידי ספק אם קיימת בה המחויבות הפוליטית הדרושה למלחמת תרבות. עם זאת, גם ללא מלחמת תרבות צפוי המתח הדתי־חילוני להמשיך להתגבר, בין אם כתוצאה מהתנגדות דתית לתרבות הצריכה הגלובלית ובין אם כתוצאה ממאבקים של חילונים לחופש מדת. מאבקים אלה מערערים על ההסדרים הקיימים, והמוסדות המתווכים בין דת ומדינה מתקשים להכיל את התביעות החדשות.

יזמים חילונים

תהליך הגלובליזציה והשינויים הכרוכים בו יוצרים תמריצים והזדמנויות לאתגר את ההסדרים הקיימים. אבל החילון, המוגדר כאן כשינוי מוסדי, לא יכול להתחולל ללא סוכנים ויזמים, גם אם אין הם מגדירים את עצמם כחילונים או מאמצים סדר יום פוליטי־חילוני. בעוד שיזמים כלכליים מחפשים הזדמנויות לרווח, הבנת המניעים והאסטרטגיות של יזמים פוליטיים מצריכה פונקציית תועלת מורכבת יותר, הקשורה בסדר יום פוליטי, סטאטוס, מדיניות ואידיאולוגיה (Schneider & Teske, 1992). יזמים פוליטיים הם "אינדיבידואלים שלפעולותיהם השפעה המחוללת שינוי בפוליטיקה, במדיניות ובמוסדות" באמצעות שימוש במשאבים ובמומחיות פוליטית כדי לכוון אל השינוי הרצוי (Sheingate, 2003). יזמים פוליטיים יכולים לבוא מתוך המערכת הפוליטית (פוליטיקאים או בירוקרטים) או מחוצה לה (תנועות חברתיות או לוביסטים), כאשר בשני המקרים הם מכוונים לשינוי הסטאטוס־קוו הפוליטי (Meydani, 2010). מחקר היזמות הפוליטית מתמקד, אפוא, בקביעת סדר יום, שיקולי עלות־תועלת, מניפולציה אסטרטגית והצלחה הנמדדת ביכולת לחולל שינוי. יכולתם של יזמים לקדם שינוי זה או אחר תלויה במשאבים שברשותם, בסביבה שהם פועלים בה ובהשפעתם, כפועל יוצא, על פוליטיקאים ועל הציבור. המשמעות הכוללת איננה רק ה"איך" — הדרך שבה יזמים (חילונים, במקרה שלנו) פועלים לקידום סדר היום שלהם, אלא גם ה"מתי" — חלון ההזדמנויות שבו יכולים קבוצות ושחקנים פוליטיים לפעול לשינוי מוסדי (Tarrow, 1994).

יזמים חילונים הם יזמים כלכליים או פוליטיים המציעים שירותים או מוצרים אשר קוראים תיגר, במתכוון או שלא במתכוון, על הסדרי דת ומדינה קיימים. בין האינטרסים, האידיאולוגיות, המחויבויות והאסטרטגיות של היזמים השונים מתקיים לעתים קשר רופף בלבד, למעט קריאת התיגר על מעמדה המוסדי של הדת. הניסיון לקטלג את היזמים החילונים לאלה הפועלים ממניעי רווח לבין אלה הפועלים מתוך אידיאולוגיה ולשם מטרות פוליטיות, אינו תמיד תואם למציאות. יזמים כלכליים הנלחמים במגבלות דתיות פונים לעתים אל שיח הזכויות הליברליות כדי להצדיק את תביעותיהם, ואילו מאבקים אידיאולוגיים נעזרים לפעמים בטקטיקות ואמצעים כלכליים לצורך קידום מטרותיהם. היזמים מוגדרים כאן דרך פעולותיהם ולא על ידי זהותם או מטרותיהם המוצהרות. נכללים ביניהם גם מי שאינם מגדירים את עצמם (או את מטרותיהם) כחילונים אבל בפעולותיהם לוקחים חלק בתהליך החילון. השימוש במילה "פעולות" אינו מקרי, שכן היזמים נבדלים זה מזה בהשקפת עולמם ובמטרות שברצונם לקדם, שינוי כללי המשחק או הגדלת הרווחים, אך התוצאה המצטברת של פעולותיהם עשויה לחולל שינוי. הפעולות המדוברות כוללות מאבקים בזירה הפוליטית הפורמאלית, שם יזמים "אידיאולוגיים" מבקשים לשנות את כללי המשחק, כמו גם פעולות בזירות אחרות, לא־פורמאליות, שם החלטות יומיומיות "פרקטיות", אינטרסים פרטיקולריים ויוזמות אידאולוגיות שונות מאתגרים את המיסוד הקיים. גם כאן, ההבחנה בין ערוצים פוליטיים פורמאליים ולא־פורמאליים אינה חד משמעית, שכן יזמים חילונים (ודתיים) המזהים את משבר המשילות מעבירים את מוקד המאבק מהזירה הפוליטית הפורמאלית (הנתפסת כלא אפקטיבית), אל ערוצים אחרים של פעולה פוליטית, אבל ממשיכים לפעול גם בערוצים ובאמצעים המסורתיים המוכרים.

גלובליזציה ומשילות: הפוליטיקה החדשה

מחקר הדת והפוליטיקה בישראל התמקד עד כה בזירה הפוליטית הפורמאלית, שבה דתיים וחילונים נאבקים על חלוקת משאבים ועל אופיו של המרחב הציבורי באמצעות חקיקה. בזירה זו, "דתי" ו"חילוני" הם מושגים המתייחסים לציבור הבוחרים, למפלגות פוליטיות, לסדר יום ולאידיאולוגיות המנחות אותם. הפיכתם של נושאים דתיים או חילוניים ל"פוליטיים" עושה אותם לחלק מהמאבק על המרחב הציבורי ועל ה"טוב המשותף". לעומת זאת, הפיכתם ל"א־פוליטיים" מעבירה אותם מהמרחב הציבורי והפוליטי אל הספֶרה הפרטית והבחירה האישית. תיאור זה מחמיץ שתי התפתחויות חשובות שהוזכרו. הראשונה היא שלעתים החילון הוא תוצאה של בחירות אישיות שהן חלק מהפרקטיקות של חיי היומיום, בחירות המנותקות מסדר יום פוליטי וממחויבות פוליטית, שבמצטבר יש להן השפעה ציבורית ופוליטית. השנייה היא חולשה תפקודית של המדינה, הקשורה בגלובליזציה ומתבטאת בשחיקת הדומיננטיות של הפעילות הפוליטית הקונוונציונאלית, ועידוד ערוצים חדשים של פעולה פוליטית. תהליך החילון מתחולל, כתוצאה מכך, מתוך צירופים שונים של בחירות לא מתואמות ולא אידיאולוגיות של אזרחים־צרכנים, ודרך ערוצי השפעה העוקפים את הפוליטיקה הפרלמנטרית המוכרת והשינויים החוקתיים.

אינטראקציות, משא ומתן, שיתופי פעולה וההתנגדויות מהווים חלק מרכזי בפוליטיקה שלעתים משתרעת מעבר לגבולות המדינה ומוסדותיה (Migdal, 2001: 15). הבנת הפוליטיקה והשינוי הפוליטי מצריכה התבוננות מקיפה יותר שתכלול בפעולה הפוליטית לא רק את המוצהר והגלוי ולא רק את המגע הישיר עם השלטון והאליטות הפוליטיות (Singerman, 1995: 14). הרחבת ה"פוליטי" נדרשת כדי לעמוד על שינויים חברתיים בעידן שבו הערוצים המסורתיים של פוליטיקה מאבדים את מעמדם ועתידה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית לוט בערפל. בשלהי המאה העשרים נמצא כי בדמוקרטיות רבות הולך וגובר חוסר האמון בפוליטיקה ובפוליטיקאים (Boggs, 2000), דבר המתבטא באחוזי הצבעה נמוכים, בנסיגת אזרחים מחברות במפלגות ובירידה כללית במעורבות הפוליטית (Hay, 2007; Pharr & Putnam, 2000; Dalton, 2004). על פי החוקר האמריקני קרל בוגס, מהפוליטיקה "נשללו [...] כל איכויות החזון, הנאצלות והיכולת לחולל שינוי, אשר זה לא מכבר יוחסו לתנועות ההמונים של שנות השישים והשבעים" (אצל אריאן, שם).

האמון ושביעות הרצון ההולכים ופוחתים של האזרחים מתפקוד הממשלות והנציגים הפוליטיים (Dalton, 2004; Norris, 1999; Nye, 1997), יחד עם הניכור ביחס למוסדות והמנהיגים פוליטיים (Diamond & Gunther, 2001), שוחקים את יכולתם למשול (Pierre, 2000), והשחיקה עצמה תורמת לירידה נוספת באמון בממשלות. בעוד שבעבר זוהתה המשילות עם הממשלה והמוסדות הפוליטיים ועם מדינת הלאום כמקור לגיטימציה, הרי שהיום המוסדות הפוליטיים איבדו את המונופול שלהם על המשילות (Pierre, 2000) לטובת מוסדות ושחקנים חדשים ואל מול משבר משילות. משבר זה מתבטא בין השאר בצמיחתה של "אנטי פוליטיקה" אשר "מתמצה בסלידה גוברת מהמערכת הפוליטית הממוסדת ומהעיסוק בפוליטיקה ובדה־לגיטימציה של שניהם" (אריאן ואחרים, 2008: 65).

אולם, הפיחות שחל במעמדה של הפוליטיקה הפורמאלית אינו בהכרח שווה ערך לאדישות פוליטית ולירידת משמעותה של הפוליטיקה במובנה הרחב. כאשר מדינות מאבדות את השליטה על ההקצאה הסמכותית של הערכים בחברה, אזרחים מבקשים זירות חדשות להשתתפות והשפעה (Stolle, Hooghe & Michelleti, 2005). החוקרים, כותב הסוציולוג הגרמני אולריך בק, נוטים לחפש את הפוליטיקה ב"מקום הלא נכון" — הזירה הפורמאלית — כאשר הפוליטיקה "האמיתית" מצויה במקומות אחרים (Beck, 1997). כך, מחאה ואי שביעות רצון, כמו גם שאיפות לחולל שינוי, מוצאים ביטוי בערוצים שלעתים אינם מוגדרים או נתפסים כפוליטיים. הציפייה למצוא את ההתרחשות הפוליטית בערוצים הממוסדים, ובעקבותיה האכזבה מחולשתם של מוסדות אלה, מתעלמות, לדברי בק, משתי התפתחויות חשובות: ראשית, שאי־המוביליות של הפוליטיקה הממוסדת עשויה להיות מלווה במוביליות של סוכנים אחרים, הפועלים מחוץ לפוליטיקה הממוסדת; שנית, שה"פוליטי" פורץ החוצה מהמסגרות וההיררכיות, ולפיכך "אנחנו מחפשים את הפוליטי במקומות הלא נכונים, בקומות הלא נכונות ובעמודי העיתונים הלא נכונים" (שם, עמ' 17). המבט, מציע בק, צריך להיות מופנה אל ה"תת־פוליטי" (Sub-politics), הפוליטיקה החדשה הפועלת מחוץ לזו הממוסדת. "ייתכן שהפוליטי האמיתי נעלם מהמערכת הפוליטית ומופיע מחדש, שונה ומוכלל, בצורה שנדרשת לפרשנות ופיתוח כתת־פוליטיקה" (Beck, 1997).

התת־פוליטיקה מובחנת מהפוליטיקה בהופעתם של סוכנים חדשים, חיצוניים למערכת, ועיצוב החברה מ"למטה" תוך ניצול הזדמנויות חדשות לקול פוליטי ולהשתתפות בארגון מחדש של החברה. פרקטיקות של תת־פוליטיקה עשויות להימצא בסופרמרקטים, בבתי הספר, במדיה או ברחוב (Beck, 1997) — בכל מקום שבו אזרחים מבקשים למלא את הריק הפוליטי ולקבל אחריות (Holzer & Sorensen, 2001) על נושאים שונים החוצים את ההפרדה בין הפרטי לציבורי. כפי שמסביר זאת בק: "תת הפוליטיקה משחררת את הפוליטיקה באמצעות שינוי הכללים והגבולות של הפוליטי, כך שהוא הופך פתוח יותר ומושפע מקשרים חדשים — נתון למשא ומתן ואולי מעוצב מחדש" (Beck, 1999: 39-40).

הפוליטיקה, אם כן, לא איבדה מחשיבותה בכל הנוגע למצוקות, דרישות ושאיפות להשפיע, אבל התרחבה אל מחוץ לזירה הפורמאלית. אל הריק (ואקום) שמשאירה הפוליטיקה הפורמאלית נכנסים יזמים המזהים מצב של משבר ושינוי אמונות בקרב הציבור, או אי הלימה בין המערכת הערכית [הרצוי] למערכת החברתית [המצוי] (מידני, 2004). החיבור בין ההגדרה המסורתית של היזמים הפוליטיים ובין המציאות המשתנה והתנאים החדשים מצביע על סוגים חדשים של יזמות. ראשית, יזמים פוליטיים עשויים לבחור בהפניית עורף למסגרות הקיימות לטובת אלטרנטיבות תת־פוליטיות. שנית, יזמים הפועלים ללא מטרה פוליטית מוגדרת עשויים להשפיע פוליטית, בין אם התכוונו לכך ובין אם לאו. את הפעולות הפוליטיות שמחוץ לזירה הפורמאלית אפשר לתאר גם כ"פוליטיקה אלטרנטיבית (Lehman-Wilzig, 1991) בה יזמים פועלים לשינוי שלא במסגרת הכללים הקיימים, ויוזמותיהם החוץ-ממסדיות מקבלות גושפנקא חוקית לאחר מעשה (Mizrahi & Meydani, 2003). הריק הפוליטי, לפיכך, פותח מרחבים וערוצים פוליטיים חדשים עבור יזמים המבקשים לחולל שינוי שהם מאמינים כי ייטיב עמם, עם הקבוצה שהם מייצגים או עם החברה כולה.

את הגדרת הפוליטי אבקש להמשיך ולהרחיב לטובת הדיון בהמשך ולקחת בחשבון שתי אפשרויות נוספות: הראשונה היא, שפעולות של קבוצות שונות בעלות מטרות ואידיאולוגיות סותרות יכולות, ללא תכנון או תיאום, במעין "יד נעלמה", לחולל שינוי של הסדרים ומוסדות קיימים או לערער על מעמדם; השנייה היא, שהתת־פוליטיקה והפוליטיקה האלטרנטיבית מתארות, כל אחת בדרכה, פעולה מתוכננת ומודעת של יזמים וקבוצות המבקשים (מסיבות שונות) לשנות את כללי המשחק, אולם קיימות אפשרויות נוספות. הפוליטיקה מורכבת לא רק מפעולות אידיאולוגיות ומודעות אלא גם מבחירות ופעולות יומיומית אינדיבידואליות מנותקות מאידיאולוגיה ולעתים אף מכוונה פוליטית. דפוסי בילוי ופנאי, צריכה, יחסים אינטימיים וטקסי חיים אינם בהכרח מזוהים עם אידיאולוגיה או עם כוונה פוליטית מוצהרת. עם זאת, במצטבר, מאחורי גבם של הפרטים ואולי גם במנותק מהשקפותיהם הפוליטיות, הבחירות האינדיבידואליות החדשות יכולות לחולל שינוי מוסדי.

חילון: בין הגלובלי למקומי

העולם הגלובלי שלאחר המלחמה הקרה מצטייר לעתים קרובות כזירת מאבק אימתנית בין כוחות חילוניים של קדמה לבין פונדמנטליזם דתי, זירה שבה תנועות דתיות מתנגשות עם תוצאותיו השונות של תהליך החילון על מנת להגן על דרך חייהן המועדפת (Haynes, 2006) ומולן מבקשות תנועות חילוניות להאיץ את חילון המרחב הציבורי. מצב זה מתואר לעתים כ"מלחמת תרבויות" אשר בה מתעמתים בזירה הפוליטית המתוחה כוחות דתיים וחילוניים שעמדותיהם הולכות ומקצינות והם נעים לקראת התנגשות בלתי נמנעת. אירועים קיצוניים והצהרות לוחמניות מסייעים לעתים לכינונה ולגיבושה של תזת "מלחמת הציביליזציות" ברמה הגלובלית או "מלחמת תרבות" ברמה המקומית. הסוציולוג האמריקאי האנטר (Hunter, 1991) מסביר את מלחמת התרבויות כעוינות פוליטית המעוגנת בהשקפות עולם שונות על מקור הסמכות המוסרית. פער זה מיתרגם למאבקים פוליטיים על "נורמות פרוצדוראליות וקודים חוקיים המגדירים גבולות להתנהגות אישית ופעולה קולקטיבית, לאופי ולמשמעות של אחריות פוליטית והסדרת יחסי הגומלין בין מפלגות שונות בזירה הפוליטית" (שם, עמ' 52). ואולם, מתוך התהליכים שתוארו קודם לכן, המצביעים על החילון (וההדתה) כתופעות רב־ממדיות, אפשר לבחון מחדש את טיב היחסים בין דתיים וחילונים ובין דת ומדינה. בחינה זו מצביעה לא רק על התפרקות המאבק הדתי־חילוני למאבקים שונים על סוגיות שונות, אשר מגייסים קבוצות שונות עם דרגות שונות של נחישות ומחויבות, אלא גם לזירות חדשות שבהן מתנהלים מאבקים ובהן מעוצב המרחב הציבורי.

התהליכים הכלכליים, החברתיים והדמוגרפיים הנישאים בידי הגלובליזציה מזוהים לעתים עם חילון אגרסיבי, כאשר שחרורם של כוחות השוק מערער את מעמדם של ההסדרים הישנים בין דת, חברה ומדינה, ומאפשר, לכאורה, חופש בחירה אינדיבידואלי והחלשה של מעמד הדת. אך תהליכי הגלובליזציה יוצרים גם אפשרויות חדשות עבור דתות, המצליחות לעתים להיעזר בטכנולוגיית האינפורמציה כדי להעביר את המסרים וכדי לחבר בין קהילות של מאמינים במרחבים הווירטואליים (Hunt, 2005: 33). ה"שוק החופשי של הרוחניות" מעודד אנשים לחפש ולבחור לעצמם זהות דתית שהם "תופרים" בהתאם לצורכיהם. כך, אמונות ופרקטיקות שהיו מקובעות בעבר בתוך תרבויות דתיות ממוסדות חוצות כעת גבולות במה שמתואר כ"מזנון חופשי" שממנו אפשר לבחור ולבנות זהות דתית (Hunt, 2005: 34-36). וחשוב מכך, עבור רבים, דווקא אל מול הגלובליזציה ממשיכה הדת למלא תפקיד רוחני חשוב ועוגן של זהות.

הגלובליזציה היא שינוי כולל המשפיע על מבנים ומוסדות חברתיים, אבל באופן שונה ממקום למקום. בדומה, גם תהליכי החילון אינם אחידים. הם מקבלים ביטוי תרבותי ופוליטי שונה ונתקלים בהתנגדויות מסוגים שונים. מחקר החילון מציב אפוא שאלה בסיסית: מה בדיוק הופך לחילוני? (Lyon, 1985). התשובה לשאלה זו יכולה להינתן באמצעות מדדים שונים שתוארו לעיל, אבל גם במאפיינים ספציפיים של תהליכי חילון המעוצבים דרך היסטוריה, מבנים חברתיים והסדרי דת ומדינה מקומיים. לדת ולדתיות משמעויות שונות ודרגת חשיבות שונה במסגרות לאומיות ומקומיות שבהן היא מקושרת למסורות תרבותיות ולזהויות אתנו־לאומיות. בשל כך, הדת יכולה להמשיך למלא תפקיד גם בחייהם של אנשים וקבוצות שאינם דתיים בהגדרתם העצמית, או שמאמצים במקביל דפוסי התנהגות "חילונים". ולכן גם כאשר הדת מאבדת מסמכותה, נסיגתה מהחיים הציבוריים עשויה להיות חלקית בלבד במקום שבו היא ממשיכה למלא תפקיד בזהות האישית ובסולידריות הקבוצתית (Sharot, Ayalon & Ben-Eliezer, 1986).

כאשר הדת היא חלק מזהות לאומית ואתנית, החילון, במיוחד כאשר מאחוריו שינויים גלובליים ותמריצים כלכליים, יתחולל לא רק דרך בחירות וביוגרפיות אישיות, אלא גם דרך זהויות קולקטיביות המעצבות את דפוסיו. שינויים באמונה, בהתנהגות או בזהות הדתית/חילונית יתבטאו במערכות היברידיות של ערכים ופרקטיקות, היברידיות שאינה בהכרח אינדיבידואלית או שרירותית. זהויות לאומיות ואתניות הן המסגרות שבהן החילון מתרחש בדפוסים שונים. הבנת הקונטקסט שבתוכו מתחולל התהליך חשובה, לפיכך, להבנת משמעותו, כאשר תהליכי חילון גלובליים מקבלים דפוס ומשמעות דרך המפגש עם זהויות ומבנים מקומיים המיתרגמים למערכות של אמונות, פרקטיקות וערכים.

מסגרת להבנת החילון: מודל אלטרנטיבי

בשונה מהתחזיות של הסוציולוגיה של המאה העשרים תהליכי החילון לא הביאו להיעלמותה של הדת מהחיים הציבוריים. אך הדיון הכללי בחילון ובחילוניות נראה כמעט חסר משמעות ללא הגדרה של התהליך, של מדדיו ושל ההקשר המקומי שבו הוא מקבל משמעות קונקרטית. תהליכי החילון אינם רק תלויי מקום וזמן אלא הם גם רב־ממדיים. על כן הטענה הכללית בנוגע לחילון היא במידה רבה חסרת משמעות ללא "הגדרה אופרציונאלית" של התהליכים הנבחנים והמדדים של החילון (Sommerville, 1998), וללא הגדרת הקונטקסט שבו מתרחש החילון והבנת המבנה המוסדי המעצב דפוסי פעולה של יחידים וקבוצות המחזקים את הסדר הקיים או מערערים אותו. פירוק מושג החילון מאפשר ניתוח מורכב יותר ובחינה אמפירית הן של מעמדה של הדת לעומת מערכות אחרות (פוליטיות או כלכליות) והן של מעמדה בחיים האישיים (אמונות, פרקטיקות וערכים). וחשוב מכל, הבנה של החילון כשינוי מוסדי המשתנה ממקום למקום בהתאם להקשר שבו הוא מתחולל. באמצעות התיאוריה הניאו־מוסדית נוכל להמשיג את החילון כסדרת תהליכים המושפעת, ראשית, משינויים כלכליים וחברתיים, ושנית, מבחירות אישיות וקבוצתיות המשנות במצטבר את כללי המשחק — לא בהכרח בהתאם לשאיפות המעורבים ולציפיותיהם. מכאן אפשר לגזור כמה הנחות העומדות בבסיס עבודה זו:

  1. חילון נמדד, בראש וראשונה, בירידה הכללית בסמכותה של הדת ובאיתגור מעמדם של מוסדות דתיים קיימים.
  2. חילון מונע לא רק על ידי מניעים אידאולוגים אלא גם על ידי בחירות מעשיות ופרקטיקות יומיומיות המגיבות לשינויים כלכליים וחברתיים.
  3. החילון מתרגם למצרף (Bricolage) של אמונות, פרקטיקות, ערכים וזהויות המשתנים בקצב לא אחיד ולא מתואם.
  4. הקצב, המבנה, הכוחות המשפיעים ותוצאות תהליך החילון תלויים בתנאים פרטיקולריים ומקומיים המהווים את המסגרת המוסדית שבה מתחולל התהליך.

    החילון מושפע, גלובלית ולוקאלית, משינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים המבנים את התמריצים, ההעדפות והבחירות של יחידים וקבוצות. אותן פעולות והעדפות אינן בהכרח פוליטיות כאשר הן נמדדות במוטיבציות, במחויבות ובהתארגנות הפוליטית שמאחוריהן, אך הן פוליטיות כאשר הן נבחנות בהשפעתן המצטברת על מוסדות קיימים. בהמשך לדיון שנערך לעיל, כך אפשר להתוות עקרונות תיאורטיים להבנת התפתחות תהליכי החילון בראשית המאה העשרים ואחת:

  1. היחסים בין דת ומדינה, בין אורחות חיים דתיים וחילוניים ובין דת וכלכלה מצאו פשרות והסכמות שתורגמו להסדרים מוסדיים שאותם אפשר לתאר כ"כללי משחק".
  2. שינויים הקשורים בתהליכי הגלובליזציה יוצרים העדפות ובחירות חדשות המתנגשות עם כללי המשחק הקיימים וכן פותחים הזדמנויות בפני יזמים חילונים המעוניינים לקרוא תיגר על כללי המשחק.
  3. תהליכי החילון מקודמים בידי יזמים אידיאולוגיים־ליברליים ויזמים כלכליים בעלי מוטיבציות שונות לשינוי כללי המשחק המביאים עמם אסטרטגיות פעולה שונות.
  4. יוזמות חילוניות (ודתיות) עוברות מהזירה הפוליטית הפורמאלית כאשר היא נתפסת כבלתי יעילה, אל זירות אחרות אשר דרכן מאמינים היזמים שניתן יהיה לחולל שינוי.
  5. אינדיבידואלים המגיבים ליוזמות החילוניות ומשתתפים בהן תורמים, לעתים ללא קשר להעדפותיהם או מטרותיהם, לחילונו של המרחב הציבורי.

    המסגרת התיאורטית שהוצגה בפרק זה מציעה לראות את החילון לא רק כתהליך רב־ממדי ומורכב המשתנה ממקום למקום, אלא גם כתהליך המתרחש מחוץ לזירה הפוליטית הפורמאלית דרך פעולות של פרטים וקבוצות מאורגנות. בניגוד למערכת הפוליטית, הנתפסת כמאובנת, כזירה שבה כללי המשחק הקיימים מקובעים והיקף הפעילות הפוליטית מצטמצם, מתקיימת חברה אזרחית דינמית שבה משפיעים לא רק מאבקים דתיים וחילוניים — גם בחירות ופעולות שלכאורה אינן פוליטיות תורמות לשינוי כללי המשחק. כך, באמצעות "פרקטיקות של חיי יומיום" הקשורות בדפוסי בילוי והרגלי צריכה, אנשים קוראים תיגר על כללי המשחק ועל מעמדה הציבורי של הדת, גם אם הם מסרבים להגדיר עצמם חילונים, שומרים על זיקה לדת דרך אמונות ומצוות שהם ממשיכים לקיים, או מגלים אדישות או עוינות כלפי אידיאולוגיות חילוניות־ליברליות. לתהליך חילון זה, הקשור באופן רופף בלבד להשקפת עולם וסדר יום פוליטי, צפויות ההשפעות והשלכות הבאות:

  1. השפעותיו של החילון צפויות להיות משמעותיות בחלקים ספציפיים של המרחב הציבורי, שבהם שילוב של יוזמות כלכליות ומחויבות פוליטית־אידיאולוגית ישנה את כללי המשחק.
  2. יזמים חילונים צפויים להצליח יותר מחוץ לזירה הפוליטית הפורמאלית ויעדיפו אסטרטגיות הנמנעות מקונפליקט.
  3. חלק מהאזרחים המגיבים ליוזמות חילוניות (כמו גם חלק מהיזמים) יזהו את הבחירה שלהם עם מניעים פרקטיים ולא עם עמדה אידיאולוגית חילונית וסדר יום פוליטי חילוני.
  4. שינויים מוסדיים הנובעים מפעולות של יזמים ובחירות של פרטים־אזרחים לעתים קרובות לא יקבלו ביטוי בשינויים פורמאליים, אבל ניתן יהיה לזהותם במרחבים חילוניים שיצרו.
  5. חילון צפוי להיות קשור באופן רופף לאימוץ נרחב יותר של השקפת עולם חילונית־ליברלית ולפיכך השפעתו על רפורמות ליברליות כוללות יותר, הנוגעות לשוויון וחירות תהיה מוגבלת.

    פירוקו של מושג החילון מאפשר לנו להתמודד עם הסתירות שבתהליך ולהבין את השפעותיו החלקיות, בישראל כמו גם במקומות אחרים. הבנת החילון כשינוי מוסדי המשתקף בירידה בסמכות הדתית עשוי להסביר מדוע הדת והדתיות ממשיכות להיות משמעותיות גם בחברה העוברת תהליכי חילון. התקת המבט מהזירה הפוליטית הפורמאלית אל זירות אחרות מאפשרת לאמוד גם את השפעתן של יוזמות ופעולות שלא תמיד מוכרות כפוליטיות אבל השפעתן חשובה. לבסוף, ההבחנה בין חילון כתהליך רב־ממדי ובין חילוניות, השקפת עולם המזוהה עם ליברליזם, מאפשרת להבין את החילון בישראל לא רק כמצומצם בהיקפו אלא גם כתהליך המתפתח בנפרד מחילוניות. הדינאמיקה, הסתירות והמגבלות של תהליך החילון הזה יוצגו בפרקים הבאים.

    פרק שני