הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הלילה שבו הזאבים יוצאים לצוד
35 

הלילה שבו הזאבים יוצאים לצוד


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
35 
35 
גודל (עמ'): 148
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

"זה יקרה בלילה שבו הזאבים יוצאים לצוד. את תאבדי את כל מה שהיה לך, ותינתן לך הזדמנות לזכות בכל מה שרצית שיהיה. זה יתחיל עוד קודם, אולי כבר התחיל. דברים יתחילו להיעלם. דברים שחשובים לך. ובסוף הרוח תנשוב ותיקח את הכול, תישא הכול באוויר רחוק ממך. אל תנסי לגלות מי אני, אבל דעי לך שאני במקום קרוב מאוד. אם תנסי לגשש ולחשוף אותי, את עלולה למצוא את עצמך במשחק מורכב יותר מכל משחק אחר שבו הזדמן לך לשחק."

כבר שנה שגאיה ושירי בקושי מדברות ביניהן, אך כשבוקר אחד שירי מוצאת בביתה מכתב מאיים ומסתורי, היא יודעת למי עליה לפנות. יחד שתי החברות מנסות לפענח את משמעות המכתב ולחשוף את זהות מחברו. ובינתיים, דברים אכן מתחילים להיעלם. דברים שחשובים להן. וליל הזאבים רק הולך ומתקרב...

  • ISBN: 1272-164
  • גודל (עמ'): 148
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 13/02/2018
  • שם המחבר: אופיר בלומר
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון - המכתב

זה יקרה בלילה שבו הזאבים יוצאים לצוד את בני זוגם, גבוה באוויר בין מים למים. את תאבדי את כל מה שהיה לך, ותינתן לך הזדמנות לזכות בכל מה שרצית שיהיה.

זה יתחיל עוד קודם, אולי כבר התחיל. דברים יתחילו להיעלם. דברים שחשובים לך. ובסוף הרוח תנשוב ותיקח את הכול, תישא הכול באוויר רחוק ממך.

אל תנסי לגלות מי אני, אבל דעי לך שאני במקום קרוב מאוד. אם תנסי לגשש ולחשוף אותי, את עלולה למצוא את עצמך במשחק מורכב יותר מכל משחק אחר שבו הזדמן לך לשחק.

גאיה סיימה לקרוא את המכתב והרימה את עיניה. היו אלה עיניים ירוקות שנעוצות במרכז פנים עגולות עם לחיים מחייכות, ובהן שתי גומות. הפנים היו עטופות בשיער בלונדיני חלק וקצר, שנח על לחייה של גאיה כמו וילונות על זגוגיות של חלון.

"זהו?" היא שאלה בפליאה, "פה זה נגמר?"

"תהפכי," הורתה שירי שעמדה ממולה. סביב גופה הדק של שירי גלש שיער כהה וארוך מאוד. עיניה היו חומות וגדולות, ואילו פניה היו קטנות ורזות. גאיה ושירי ישבו זו מול זו על המיטה בחדר הקטן של שירי. קרן אור מסנוורת פרצה לחדר דרך חלון חשוף, ללא וילון, והצביעה על מדף ארוך על הקיר מאחורי גאיה, שעליו היה מונח אוסף של בובות פרווה. מתחתיו היה מדף נוסף, שבו המתינו לקריאה ספרים מרופטים, שומרים סודות מסתוריים. על שולחן הכתיבה שמול הדלת והמדפים, קרוב למנורת הקריאה שמעל המיטה, היו מונחות עוגיות חמאה שסבתהּ של שירי התעקשה להגיש להן. שירי לקחה עוגייה וכרסמה אותה בעצבנות. גאיה הפכה את המכתב ובחנה את צדו השני של הדף. על הנייר היה מצויר משולש שווה שוקיים וישר זווית. הוא היה מונח על הצד, כך שהמשולש הצביע שמאלה. בתוך המשולש היו מצוירים שני פסים דקים. כל אחד מהפסים היה מורכב משני קווים מעוגלים, שנראו כמו זוג כנפיים של ציפור.

"מה זה הציור הזה?" שאלה גאיה.

"אין לי מושג," ענתה שירי. "יכול להיות שאת כתבת לי את המכתב?"

"למה נראה לך שזאת אני?"

"המכתב כתוב בכתב היד שלך, לא?"

גאיה חטפה את המכתב בחזרה מידיה של שירי. ידה יישרה מבלי משים קמט בשמיכה שעליה ישבה בזמן שבחנה שנית את הכתוב. נכון, עכשיו היה ברור לה מדוע הכתב נראה לה מוכר בקריאה הראשונה. הש' ששוכבת על הצד, הצ' הגבוהה, הה' שנראית קצת כמו ק'. "זה דומה. אבל לא אני כתבתי את זה."

"אני קצת מפחדת," אמרה שירי. היא הסיטה בתנועת יד לא מודעת את שערה מעיניה החכמות, וידה חזרה לשבת ללא תנועה על ברכה.

"את?" צחקה גאיה. ששירי תפחד ממשהו כזה? "זאת בטוח סתם מתיחה. מישהו מהכיתה מנסה לעבוד עלייך."

"אף אחד בכיתה לא ימתח דווקא אותי."

גאיה הרגישה את הלחיים המוצקות שלה בוערות באשמה, אף על פי שזאת לא הייתה אשמתה שלשירי לא היו כמעט חברות מלבדה. היא גם התחילה להרגיש אשמה על האופן שבו ניתקה כל קשר עם שירי כשעברו לחטיבות שונות. היא כיווצה את העיניים והזיזה את האף מצד לצד, כאילו ניסתה לנער החוצה מראשה את המחשבות הבלתי-נעימות. "משהו נעלם? את מרגישה שמשהו חסר?" היא שאלה.

"אני לא חושבת."

"אז אם זה רק המכתב הזה שהופיע, זאת בטוח מתיחה. אם משהו ייעלם זה יהיה רציני מדי, במקרה כזה לא נראה לי שאוכל לעזור, הכי טוב שתדברי עם אמא ואבא שלך."

שירי הנידה בראשה. "הם לא בארץ. ענייני עבודה."

"שניהם?" התפלאה שוב גאיה, ושוב הרגישה אשמה. אבא של שירי תמיד נסע מהעבודה לחו"ל, אבל אמא של שירי הייתה מורה לאנגלית, והיא אף פעם לא הצטרפה אליו לנסיעות. גאיה זכרה את זה כי תמיד כשאמא של שירי הייתה מגיעה לאסוף אותה אחרי שהיו נפגשות, היא הייתה אומרת משהו כמו "אהה, איך הייתי שמחה להיות גם אני עכשיו בצרפת," ופעם אחת גאיה שאלה אותה למה שלא תיסע גם היא, ואמא של שירי ענתה לה בלי להתבייש, "כי אין כסף."

גאיה הבינה במבוכה שהיא חולמת בהקיץ, ושירי חזרה שוב על דבריה בסבלנות. "כן, שניהם נסעו, נשארתי לבד עם סבתא-דווקא. נזכרתי, סבתא-דווקא אמרה שאת מוזמנת להישאר לארוחת צהריים. אם את רוצה כמובן."

"ברור שאני רוצה!" מיהרה גאיה להגיד, "אבל זה לא אומר שאני יכולה," היא הוסיפה בשובבות. "ואני לא. יש לי משהו בקן של הנוער העובד." ואני לא אפספס הזדמנות לראות את שי, היא השלימה בלבה.

"חבל," אמרה שירי, "אבל אולי נוכל להיפגש מחר, לנסות לגלות ביחד מי שלח את המכתב, ובשביל מה."

"אולי," התחמקה גאיה. היא מתחה את ידיה אחורה, מאחורי הגב. "אני עוד צריכה לראות. אנחנו מתכוננים בתנועה לאירוע של 'הצעירה'. הוא ביום שישי ויש עוד מלא עבודה."

"עוד נדבר," הרפתה שירי. היא נראתה פתאום מרוחקת מאוד, מרוכזת במשהו אחר. גאיה שיחקה באגודליה מאחורי הגב, מגלגלת אותם זה מעל זה. "אני באמת צריכה כבר ללכת," היא אמרה.

"בסדר," ענתה שירי, והושיטה יד אל הטלפון שעל שולחן הכתיבה, לצד העוגיות.

גאיה נעמדה בחלל הצר בין הקיר החשוף למיטה ונעצרה. היא הביטה במדף שליד הדלת. בשורת הבובות המסודרת היה חור.

"איפה הכבשה שסרגתי לך לבת מצווה?" שאלה גאיה.

"אין לי מושג," ענתה שירי מבלי להרים את מבטה מהטלפון. "אם את צריכה ללכת תלכי."

גאיה הרגישה שוב בערה של אשמה, הסתובבה ופנתה שוב ללכת. היא אמרה להתראות לסבתא-דווקא, ירדה במעלית ויצאה מהבניין. בחוץ, ברחוב, אפשר היה לחוש בתחילתה של רוח.

גאיה לא חשה ברוח, היא גם לא חשה עוד באשמה שרתחה בה אצל שירי. כל גופה בעבע כעת בהתרגשות, ההתרגשות הייחודית לרגעים שלפני שהיא פוגשת את שי. היא הלכה מהר, צועדת עם רגל שמאל בקצה המדרכה, וניסתה לדרוך רק על הפסים הלבנים. פעם בכמה צעדים ניתרה קדימה, עקבה משפשף פס אדום בנחיתה. היא כבר הגיעה כמעט עד למגדל המים הגבוה שליד הקן כאשר שמעה מישהו שורק לעצמו מנגינה יפה מאחוריה. גאיה הביטה לאחור מעבר לכתפה. היא צדקה, זה היה יותם.

יותם היה חבר בקבוצת "חמרה" בנוער העובד, שבה גם גאיה הייתה חברה. הוא היה ילד נמוך עם שיער שחור, מסולסל וגבוה, ולידיים שלו היו אצבעות ארוכות במיוחד. יותם תמיד שר משהו, או שרק, או פרט על גיטרה, או תופף על כיסא, ולפעמים גאיה חשבה לעצמה שהוא מכושף בכישוף נורא, שאם אי-פעם תיעצר המוזיקה שזורמת ממנו הוא ימות. יותם גם היה תמיד שקוע במחשבות על משהו, כאילו הוא בוחן יצור בלתי נראה שמרחף ממש מול עיניו. הוא לא הבחין בגאיה, וגאיה החליטה להפתיע אותו. היא הסתובבה במהירות ונעצרה. יותם כמעט התנגש בה, הוא בלם בבת אחת, מעד וכמעט נפל לכביש. "תיזהר," היא צחקה.

"אהה, זאת את גאיה, מה שלומך?" אמר כשהחזיר לעצמו את שיווי המשקל.

"הכול טוב," היא חייכה, "אתה גם בדרך לקן?"

"עדיין לא החלטתי," הוא ענה.

"עוד לא החלטת? אז למה יצאת מהבית?"

יותם בהה באוויר בבלבול, והמשיך לשרוק את המנגינה היפה. גאיה נעמדה בצל של תחנת אוטובוס ליד מגרש חניה גדול שצמוד לקן, ויותם הצטרף אליה.

"יצאתי כדי לפגוש את שי בקן, אבל הוא כתב לי עכשיו שהוא לא בא, ואני לא יודע עדיין אם לבוא בכל זאת או לא," הוא אמר לבסוף. ידו השמאלית ליטפה את הציפורניים המטופחות שלו ביד ימין, שאותן האריך בשביל הנגינה בגיטרה.

"למה הוא לא בא?" שאלה גאיה, אבל יותם לא הקשיב לה. הוא המשיך לדבר. "גם אתמול רציתי שנשוחח על זה, אבל השיחה התפתחה לכיוון אחר."

"על מה רצית לדבר איתו?"

"אני חושב אולי לעזוב את 'חמרה'. אני כבר לא נהנה בתנועה, במיוחד עכשיו, בחופשה, כשאין עוד פעולות. שי הוא החבר הכי טוב שלי ב'חמרה' ואני רוצה עדיין להתייעץ איתו. אני יודע שהוא רוצה שאשאר."

"אני גם רוצה שתישאר, אני חושבת שאתה חשוב מאוד לקבוצה," אמרה גאיה. "אבל למה שי לא בא היום?"

"הוא כתב לי שהוא נפגש שוב היום עם הילדה שהוא הכיר אתמול."

"איזו ילדה?" שאלה גאיה במהירות. היא קפצה בבהלה כשאוטובוס צפר מאחוריה ונעצר. הוא חזר לנסיעה כשהנהג הבין שהם לא מתכוונים לעלות, והמנוע חרק במאמץ.

"לא שמעת?" המשיך יותם, כאילו לא הייתה כל הפרעה בשיחה. הוא פרם בציפורניו הארוכות קשרים בתלתליו. "אתמול הלכנו יחד למסיבה של השכבה, ובמשך כל המסיבה הוא רק ישב ודיבר בצד עם ילדה אחת, ושמעתי שאחרי שהלכתי הם התנשקו."

יותם התחיל ללכת, שורק לעצמו את המנגינה הצורמת. "אני חושב שאת צודקת, כדאי שאני אבוא היום בכל זאת לקן," הוא אמר ועצר שוב כשראה שגאיה עוד עומדת בצל התחנה. "את באה?"

"אני לא בטוחה."

"מה? גם את עדיין לא החלטת?"

"לא, אני החלטתי," השיבה גאיה, "אני צריכה ללכת הביתה. תלך לבד."

גאיה הפנתה את גבה למגדל המים והלכה לאט לכיוון ביתה. קול השריקה של יותם גווע מאחוריה.

הדרך של גאיה הביתה מהקן הייתה בקו ישר על רחוב אחד בלבד, והיא הייתה מסוגלת לעבור אותה בעיניים עצומות. היא לחצה על האפליקציה של פייסבוק בטלפון תוך כדי הליכה כדי להסיח את דעתה ממה שיותם סיפר לה על שי. הפייסבוק הודיע לה ששירי לשם חברה עכשיו של ילד בשם ג'יימס פייגן. בתמונת הקאבר שלו הופיע ילד שמן, כנראה ג'יימס, על רקע פסל החירות. מאיפה שירי מכירה ילד כזה? היא לא סיפרה לגאיה על אף אחד מחו"ל שלומד איתה בכיתה. אבל בעצם סביר שגם אם לומד ילד כזה בכיתה שלה היא לא תספר עליו לגאיה. הן באמת בקושי נפגשו השנה.

הפייסבוק לא עזר. גאיה לא הצליחה להפסיק לחשוב על שי. היא הרגישה איך הלחיים שלה צונחות, וצמד הגומות שתמיד מתוח בהן נעלם, היא הרגישה כאילו מים עוטפים את כל איבריה וכל הצלילים סביבה מעומעמים, היא הרגישה איך היא טובעת ומתנתקת מן העולם. היא דמיינה שוב ושוב את שי מניח את ידו על כתף של ילדה ללא תווי פנים, ומקרב את גופה אל גופו. גאיה ניערה את ראשה מצד לצד, מסלקת את הנשיקה שהכאיב לה לדמיין.

בארוחת הערב היא הייתה שקטה ולא דיברה בכלל. היא ישבה ליד אחיה, צוף. צוף היה קטן ממנה בשנה. היה להם שיער דומה ואותן העיניים. היא תמיד חשבה שהם נראים כמו תאומים, אף על פי שבאופי היא לא ראתה כל דמיון ביניהם. צוף היה לרוב הרבה יותר רציני ומחושב מגאיה, שהייתה קופצנית ומתרגשת בקלות. אבל הערב שניהם ישבו ושתקו עם אותה הבעה מבוגרת על פניהם. במשך כל הארוחה אמא ואבא דיברו בעליזות על התוכניות לכבוד יום ההולדת של צוף ביום ראשון, עוד שבוע וקצת. אמא סיפרה לגאיה שכל המשפחה עומדת לנסוע יחד לנחל חווארים, לטיול יום הולדת, משבת בערב. הם התכוונו שזו תהיה הפתעה, אבל צוף תפס אותם מתכננים את הקניות לטיול. אבא סיפר לגאיה על המסלול, משום שידע שהיא תמיד רוצה לדעת בדיוק היכן מטיילים. מדובר בנחל יפהפה בדרום, הוא אמר, שבלילות ירח מלא מואר ממש כאילו השמש זורחת, בזכות סלעי חוואר גדולים שזוהרים באור הירח. הלילה שבין שבת לראשון הוא במקרה ליל ירח מלא.

גאיה כעסה על הוריה ששוב אומרים שהם לוקחים אותם לנחל, והיא ציפתה שכמו תמיד לא יהיו שם בכלל מים. נחל אוויר — זה היה השם שבו גאיה וצוף נהגו לכנות נחלים כאלו. אבל היא ידעה שזאת לא סיבה לכעוס על הוריה, ולכן היא המשיכה לשתוק. כשארוחת הערב נגמרה סוף-סוף היא עלתה למעלה לחדרה שבקומה השנייה. טומי הכלב ישן במרפסת הצמודה לחדר על הפוף שלו וכשכש בזנב כשראה אותה נכנסת, אבל היא התעלמה ממנו ולא ניגשה ללטף אותו. היא סגרה את הדלת ורצתה ללכת ישר לישון, בלי לצחצח אפילו את שיניה, ולפני שניגשה למיטה רק סידרה מחדש במהירות את הבגדים שאמא החזירה בסדר שגוי לארון. אך אז נעצרה, משום שעל השמיכה המקופלת היה מונח דף לבן. היא זיהתה את המשולש שהיה מצויר על הדף. זה היה המכתב ששירי מצאה מושחל מתחת לדלת הכניסה בבוקר, המכתב שהיא הראתה לגאיה בצהריים. גאיה לא זכרה שהיא לקחה אותו איתה כשיצאה מביתה של שירי.

יד ימין מרימה עיפרון שחור שמיועד לאיורים. יד שמאל מצמידה לשולחן דף חלק בחדר חשוך. בשלוש תנועות מדודות מציירת יד ימין משולש. זהו משולש שווה שוקיים וישר זווית. יד שמאל מסובבת את הנייר לזווית אחרת. קו בודד חוצה את המשולש לשניים. יד ימין משתהה באוויר, חושבת. לאחר מכן היד רוכנת אל הדף ומציירת ציור מורכב בצדו התחתון של המשולש. ייתכן שהפעולה מעייפת את היד, משום שבצדו העליון של המשולש היא משקיעה הרבה פחות. יד ימין מפסיקה לצייר במהרה. יד שמאל מרימה את הנייר לכיוון אלומת אור דקה, שבוקעת ממנורת קריאה הקבועה במקומה על הקיר. שפתיים דקות, שהיו קפוצות בריכוז לאורך כל המעשה, נמתחות כעת לחיוך.