הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
3.6
ממוצע
1
4
2
0
3
5
4
0
5
10
42
הלביאה הלוחמת 2

במקום 44 

30.8 

הלביאה הלוחמת 2


דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
3.6
ממוצע
1
4
2
0
3
5
4
0
5
10
42

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 550
מו"ל: יהלומים

תקציר

היא

אני ממשיכה במסע, רודפת אחר הצדק שלא נעשה. את העבר לא ניתן להשיב, אבל העתיד עוד לפניי. אני לא רוצה להכות שורשים, אבל אתה מושך אותי חזק, דורש שאחשוף את עצמי ואת הסודות שנאבקתי לקבור. אתה נלחם בי כמו אריה, כמו שנלחמתי בעצמי ואתה לא מוותר, אבל אני לא מוכנה לספר לך את כל האמת שלי.

“יום אחד, את תקבלי סימן ממני. הוא יגיע כשתלכי לאיבוד בחייך.”

הוא

נכנסת לחיי והפכת את עולמי. אני רוצה להילחם לצדך במלחמה הזו, אבל את נאבקת בי כמו לביאה. את חושפת את הסודות שלי, ועדיין קוברת עמוק את שלך. מה את לא רוצה שאגלה? מעולם לא הפסדתי בקרב ועכשיו אני מוכן לקרב הקשה בחיי, אבל איך אני אמור להילחם עבורך, אם אני לא יודע על מה אני נלחם?

הקלפים נפרשים, הסודות נחשפים. רוחות רפאים מהעבר צצות מכל עבר ומאיימות להרוס את מה שנבנה בדמעות, אך הגורל ממשיך לתעתע.

הלביאה הלוחמת מאת שרון חיון גינת. ספר שני מתוך דואט הלביאה הלוחמת כחלק מסדרת האריות. עלילה סוחפת ומהפנטת, רווית מסתורין ומתח. גינת רוקמת סיפור מתוחכם ומכשף ומשאירה את הקורא חסר אוויר וצמא לעוד.

סה”כ בסדרת האריות ארבעה ספרים שמחולקים לשני דואטים, דואט הלביאה הלוחמת ודואט האריה האגדי.

  • ISBN: 3-09-2018-22
  • גודל (עמ'): 550
  • מו"ל: יהלומים
  • יצא לאור ב-: 03/04/2018
  • שם המחבר: שרון חיון גינת
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אנטוני

אני סורק במבטי את המוקד של משרדי מטריקס 6. אין ספק שכסף מאפשר הכול, ובזמן קצר מאוד; אם לא הייתי יודע איפה אני נמצא, הייתי בטוח שהגעתי לקזינו בלאס וגאס. כל עמדות המחשב שהיו כאן עוד הבוקר פונו ובמקומן עומדים מולי שולחנות פוקר, בלאק ג’ק, רולטה ועוד. ליד כל שולחן הימורים עומד דילר לבוש בטוקסידו. לאורך קירות המוקד הוקם בופה ועליו כיבוד עשיר. פינה אחת הפכה לבר משקאות ענק ובפינה אחרת הוקמה במה גבוהה ועליה שני תקליטנים.

המקום כבר מלא. הגברים לובשים חליפות טוקסידו והנשים שמלות ערב. אני לא רואה את אלה ולא מרגיש את נוכחותה.

“טוני,” קוראת גרייס, “היית אמור להגיע לפני שעה. מה קרה?” גרייס מהממת. היא לובשת שמלת ערב סגולה בעלת מחשוף עמוק.

“היא הגיעה?” אני שואל.

“לא, עוד לא.”

אני מעביר יד בשערי. איפה היא, לכל הרוחות? הלכתי לדירה שלה, אבל היא לא הייתה שם. התקלחתי והתארגנתי אצלה, רציתי לדבר איתה לפני הערב, אבל היא לא חזרה. הטלפון שלה מנותק, השיחות עוברות ישירות למענה הקולי. אחרי שהיא אמרה לי ללכת להזדיין, בפעם השנייה, לא הצלחתי לדבר איתה כל היום. אף אחד לא מדבר אליי ככה אבל היא, החוצפנית הזאת, אומרת לי את זה שמונה פעמים בשעה.

אני בלחץ מטורף, אולי היא לא תסכים לדבר איתי? היא חייבת לשמוע את מה שיש לי לומר.

אני אוהב אותה. אני לא יכול לאבד אותה. נבהלתי, פחדתי ואני עדיין פוחד. אני לא מי שהיא חושבת שאני. יכול להיות שהיא חושבת שהיא אוהבת אותי כי אני מזכיר לה את הגברים שהיא אהבה, את הקול של אביה, אבל אני לא הוא, אני לא הם. אני שונה מהם. יום אחד היא תגלה שאני איש רע ותעזוב אותי.

אנשים מברכים אותי כשאני צועד אל הבר. אני לוחץ ידיים שמושטות אליי ונד בראשי למי שמחייך אליי, שמח לראות שלמרות ההתראה הקצרה כל העובדים שלי הגיעו. נשים רבות שעובדות בדורנטו מסתכלות עליי, מחייכות בפלרטטנות. אני מתעלם ומבקש מהברמנית החייכנית ויסקי נקי.

“אז, הצלחת לדבר איתה?” שואל דיוויד, שעומד ליד הבר עם לוקאס. גרייס מחבקת את בעלה והוא מנשק אותה.

“לא,” אני עונה ביובש.

“טוני, התקשורת רוצה לשמוע אותך. אתה חייב לשתף קצת פעולה,” דיוויד משנה נושא. הוא יודע שעדיף שלא נדבר על אלה עכשיו.

“התקשורת היא הבעיה שלך, לא שלי. תטפל בזה,” אני אומר.

הוא מתחיל לומר משהו, אבל אני כבר לא שומע. אני לא רואה אותה אבל יודע שהיא כאן, אני מרגיש אותה. אני לא מסתובב, אני לא יכול. אני רק שולח מבט אל דיוויד, לוקאס וגרייס, שפניהם פונות אל הכיוון ההפוך.

עיניהם ולסתותיהם פעורות לרווחה. אפילו לברמנית יש את אותה הבעת הפנים. נראה כאילו המקום נעשה שקט פתאום וכולם הפסיקו לדבר.

“עד כמה היא יפה?” אני שואל.

“אל תסתובב,” אומר לוקאס מייד, לא מנתק את מבטו ממנה.

“טוני, תשתה עוד משהו,” אומר דיוויד, מביט לעבר אותה הנקודה.

“מה היא לובשת? היא חשופה מדי?” אני שואל שוב.

“לא, אבל זה לא משנה כי היא...” מילותיה של גרייס נעתקות והיא לא מצליחה לסיים את המשפט.

אני שותה את המשקה שלי בלגימה אחת, לפני שאני מסתובב.

נשימתי נעתקת ברגע שאני רואה אותה. זרועותיה וכתפיה חשופות ושמלתה אלגנטית מאוד, שחורה, ארוכה ונטולת מחשוף, בדיוק כמו שרציתי. אבל היא צמודה אל גופה כל-כך, מדגישה את גזרתה הפאקינג מושלמת.

שערה פזור בחלקו, והחלק האסוף חושף את צווארה.

היא מפנה אליי את פניה. מבטינו נפגשים. אני לא יודע מה היא עשתה לעיניים שלה, אבל אני יכול לראות מרחוק את ירוק האש הבוער בעיניה.

אלוהים, אני לא מאמין בך, אבל אם יש סיכוי שאתה קיים, עזור לי לא לקחת אותה עכשיו.

היא מברכת אותי במנוד ראש אדיש, נראית מלאת ביטחון, גאה להיות יפה כל-כך. אני יודע שהיא רק משכנעת את עצמה שעליה להיות כזאת. אני בטוח שלמרות כל הביטחון שהיא משדרת, בתוך תוכה היא חשה אי נוחות מול כל המבטים.

היא מסתובבת ומתחילה לצעוד, זקופה. אני חושק שיניים כשאני רואה שגבה חשוף לחלוטין. רגלה הארוכה נחשפת עם כל צעד שהיא עושה, עד לחלק העליון של ירכה.

היא מתכוונת להרוג אותי?!

“תשתה את זה לפני שתדבר איתה,” לוקאס מושיט לי כוס ויסקי נקי. אני שותה אותו בלגימה אחת ומתחיל לצעוד לכיוונה.

ג’רמי עוצר אותה. הוא מדבר עם האישה שלי. היא עומדת בגבה אליי והוא מחייך כמו ילד קטן, מהופנט ממנה. אני צועד מהר יותר, מרגיש שאני עולה בלהבות. אלה צוחקת בתגובה לדבר-מה שהוא אומר לה, כשאני מגיע אליהם.

“אלה, אני יכול לדבר איתך רגע?” אני שואל ומניח את ידי על גבה התחתון, מרגיש את עורה הנעים להפליא תחת אצבעותיי.

היא מתרחקת ממני מייד. אני רוצה לתפוס אותה בכוח.

אני שולח מבט קודר אל מנהל החשבונות שלי. הוא מבין ומתרחק מאיתנו בן רגע.

אלה מסתובבת ומביטה בי.

אין דבר יפה ממנה בעולם כולו.

“את עוצרת נשימה!” אני פולט ללא שליטה.

היא לא אוהבת מחמאות, אבל נשארת אדישה למחמאה שלי. “תודה, מר ספקטור,” היא אומרת בנימוס וצועדת צעד נוסף לאחור.

פאק!

היא כועסת ופגועה, מציבה בינינו מרחק של אוקיינוס כדי להגן על עצמה. אני מזהה במבטה את הלביאה הלוחמת, מוכנה לתקוף בכל הכוח. אני יודע שיהיה קשה להחזיר אותה אליי, קשה משחשבתי. זה מגיע לי, לעזאזל!

“תקשיבי, ניסיתי לדבר איתך כל היום. הבוקר נבהל – “

“טוני!” אני שומע את קולה של אימי וחושק שיניים לפני שאני מסתובב אליה. היא מחבקת אותי חזק.

“עשית את זה, טוני. אני גאה בך כל-כך,” היא לוחשת באוזני ומתרחקת ממני. עיניה נפערות כשהיא רואה את אלה.

“אלה! את נראית... וואו!” היא אומרת ומחבקת אותה.

החיבוק שלה מפתיע את אלה. אני מבחין בגופה שמתכווץ מייד. רגע ארוך חולף לפני שהיא מחבקת אותה בחזרה ועוצמת את עיניה. לפתע, זה נראה שהיא מתרפקת על חיבוקה של אימי.

“תודה. גם את נראית נהדר,” אלה אומרת כשהן מתנתקות זו מזו.

אימי צוחקת, “טוב, זה אירוע מיוחד עבור הבנים שלי.”

אלה מחייכת חיוך קטן, “גברת ספקטור – “

“גלנדה,” מתקנת אותה אימי.

“גלנדה,” חוזרת אחריה אלה. אני רואה שהיא קצת נבוכה. “רציתי להתנצל בפנייך על אותו יום, במסעדה.” מה היא עושה? למה היא מתנצלת?

אימי מכווצת את מצחה בבלבול, “להתנצל? על מה, מתוקה?”

אלה בולעת רוק ושולחת אליי מבט שאומר ‘תעזור לי’, אבל אני לא מבין אותה.

היא חוזרת להביט באימי, “את יודעת, על הצורה שבה דיברתי. לא הייתי צריכה לדבר ככה על הבן שלך, מולך. השתמשתי במילים גסות וזה לא היה מנומס מצידי.”

“מתוקה,” אומרת לה אימי, “לא נעלבתי, אם מזה את חוששת. חוץ מזה, גידלתי שני בנים שמדברים ככה כל היום,” היא צוחקת. “אין לך על מה להתנצל. אני זאת שצריכה להודות לך על שגרמת לי לצחוק כמו שמזמן לא צחקתי.”

אלה מחייכת חיוך נבוך, “בכל זאת, זה לא היה בסדר להגיד דברים כאלה בנוכחותך, ועוד כשהם לא נכונים. רציתי שתדעי...”

לא נכונים?!

אולי הם לא היו נכונים באותו הרגע, אבל אני צריך להזכיר לה איך היא גמרה על הזין שלי הבוקר? את כל הפעמים שבהן צעקה את שמי בסוף השבוע הזה?

“...שאני מתנצלת.” היא מסיימת את המשפט.

אימי שוב מרגיעה אותה ואז פונה לנשק אותי. “אני ממש אוהבת אותה,” היא לוחשת באוזני, “צריך הרבה אומץ כדי להתנצל ככה. אל תפגע בה,” היא שולחת אליי מבט מלא משמעות, מסתובבת וצועדת לכיוונם של לוקאס וגרייס.

אלה עדיין מתבוננת באימי.

“למה עשית את זה?” אני שואל.

“כי זה לא היה בסדר,” היא עונה בלי להביט בי.

“שמעת מה היא אמרה, היא לא מתרגשת מדברים כאלה. לוק ואני תמיד מדברים ככה לידה.”

היא מפנה אליי את ראשה באחת, מבטה חמור. “זה לא אומר שזה בסדר. היא אימא שלך, היא אוהבת אותך בלי גבול וצריך לתת לה כבוד. אני בטוחה שאם אימא שלי הייתה בחיים, היא לא הייתה מסכימה שהאחים שלי ידברו ככה לידה.”

אני רוצה לומר משהו, אבל אני שומע פתאום את אילן קורא בקול, “אלה! אלה אברמוביץ’, זאת את?!”

אלה פונה להביט בו צוחקת לקראתו. הוא ניגש אליה ופורש את זרועותיו באוויר, כמו מישהו שרוצה לחבק אותה, אבל הוא לא עושה את זה מייד. הוא אומר לה משהו בעברית קודם. אני לא מבין את המילים, אבל מהבעת פניו אני בטוח שהוא שואל אם הוא יכול לחבק אותה.

היא מהנהנת והוא אוסף אותה אליו בחיבוק חם.

היא לא נרתעת מקרבתו ומחבקת אותו בחזרה.

מה זה צריך להיות, לכל הרוחות?!

הם מתחילים לשוחח ביניהם בעברית בהתלהבות.

עודד מגיע ועיניו נפערות כשהוא רואה אותה. הוא עושה בדיוק את אותו הדבר – פורש את זרועותיו, ממתין לאישור ואז מחבק אותה. הם מתחבקים כמו שני אנשים שלא התראו מזה שנים, וכשהוא מסובב אותה ובוחן אותה מכף רגל ועד ראש, היא משתפת איתו פעולה.

מה זה, לעזאזל?! איך הם מכירים?!

האם הייתה עם אחד מהם? אולי עם שניהם? אני עומד להתפוצץ ונושם עמוק כדי לשלוט בעצמי.

אלה מדברת בשפת האם שלה. שמעתי אותה מדברת בעברית רק פעם אחת, כילדה בת עשר, בהקלטה. אז היא בכתה, ועכשיו היא צוחקת כמו ילדה קטנה. אילן ועודד משוחחים איתה בהתלהבות ומביטים בה בהערצה. רואים שהם חולקים קשר של שנים.

“מה קורה כאן?” שואל דיוויד בשקט, מתקרב ומושיט לי כוס ויסקי נוספת. אני נוטל את הכוס מידו, עדיין מנסה להשתלט על עצמי. “אני לא יודע,” אני עונה ביובש.

“אתם מכירים?” שואל לוקאס שמצטרף אלינו.

אילן מחבק את אלה והיא מחייכת חיוך גדול.

‘תוריד את הידיים לפני שאני שובר אותך!’ אני שואג עליו בראשי. לוקאס תופס את זרועי בדיסקרטיות, מנסה לסמן שעליי להירגע.

“מכירים?” עונה אילן באנגלית, “ועוד איך! לא ידעתי שהיא עובדת אצלך,” הוא אומר לי, לפני שהוא אומר לה משהו נוסף בעברית.

“אנגלית, בבקשה!” מטון קולי, כולם מבינים שזאת אינה בקשה. זאת דרישה.

“אני מתמחה כאן,” אומרת להם אלה, באנגלית הפעם, עדיין מחייכת.

“איך אתם מכירים?” אני שואל.

“מתמחה?!” שואל עודד ומתעלם משאלתי. “את לא יכולה להיות רק מתמחה.” הוא פונה להביט בי, “מר ספקטור, אתה יודע איזה יכולות יש לה? איך אתה מעסיק אותה כמתמחה?”

אני רוצה לענות, אבל אלה קוטעת אותי, “הוא היה יודע על היכולות שלי אם הוא לא היה זורק את העבודות שלי לפח כל הזמן,” היא מביטה בי במבט קודר.

מזל שאין לה אקדחים במקום עיניים, כי הייתי מת עכשיו במקום. אני גם די בטוח, שהיא הייתה זו שקוברת אותי מתחת לאדמה.

“אני יודע כל מה שאני צריך לדעת עלייך,” אני אומר בביטחון, מזכיר לה במבטי את מה שאמרתי לה אחרי שנטרלתי אותה במטבח שלה. מזכיר לה עד כמה הייתה מופתעת שאני יודע הרבה כל-כך.

היא מתקרבת אליי, נוטלת את המשקה מידי, שותה אותו בלגימה אחת ומושיטה לי את הכוס חזרה, “אתה כנראה לא יודע הכול, מר ספקטור.”

למה היא מתכוונת? מה עוד היא מסתירה?

היא אומרת לאילן ולעודד משהו בעברית מבלי להוריד את מבטה ממני. היא סקסית כל-כך כשהיא מדברת בשפת האם שלה. אני לא מבין מה היא אומרת, אבל זה נשמע כמו פקודה. שניהם נראים מופתעים, אבל הם מהנהנים בו-זמנית.

מה קורה פה, לכל הרוחות? הם חולקים סוד, אני בטוח.

“סלחו לי, בחורים, מתחשק לי לשחק בלאק ג’ק,” היא אומרת, מסתובבת, צועדת לעבר השולחן, מתיישבת ולוקחת ז’יטונים.

אילן פונה להביט בעודד, “כן, ‘לשחק’, בטח! היא מתכוונת לספור את הקלפים.” עודד מתגלגל מצחוק.

הם מכירים אותה ממש טוב. אני חייב לשים את העצבים בצד ולהשתמש בזה לטובתי. אולי אוכל להוציא מהם מידע על התקופה שבה נעלמה.

“אז מה הסיפור? מי מכם היה איתה?” אני מנסה לגשת אליהם בגישה קלילה, אבל בא לי לשבור את הקירות עכשיו.

“מה הסיפור?” שואל אילן, “ספר לנו אתה, מה עשית לה? למה היא כועסת עליך כל-כך?”

אני מושך בכתפיי באדישות, “לא עשיתי לה שום דבר.”

שקר מוחלט.

פגעתי בה, התעללתי בה וזלזלתי בה במשך חודש שלם. הכרחתי אותה להתפטר וכשהתפטרה לבסוף, הבטחתי לה שאשלוט בעצמי ובמשיכה שלי אליה. היא עזרה לי לצאת מהחרא, ואני שברתי את המילה שנתתי לה. הייתי בתוכה כל סוף השבוע, לקחתי ממנה את כל מה שנתנה לי ואז אמרתי לה שאין לנו עתיד יחד.

כן, אני בן זונה. ויש לה את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליי.

“תקשיב, מר ספקטור,” אומר עודד, “אלה חשובה לנו מאוד. אנחנו מכירים אותה מאז הייתה נערה, אנחנו אוהבים אותה כמו אחות ואנחנו חייבים לה הרבה. אנחנו מעריכים אותך מאוד, כי אתה תותח וכי אתה אנטוני ספקטור הגדול. היינו נאמנים לך עד הסוף, אבל אם יום אחד נצטרך לבחור בינך לבינה – “

“וואו! תירגעו, חברים,” אומר דיוויד. אחרי הכול, רק עכשיו סגרנו את העסקה הכי גדולה שלנו עם שניהם. “אף אחד לא בוחר באף אחד. אלה חשובה לנו מאוד. היא עובדת מצוינת ואני מבטיח לכם שהיא חשובה מאוד גם לטוני.”

אילן בוחן אותי, “עד כמה היא חשובה לך?” הוא שואל.

“היא שלי,” אני עונה מייד. “ואם יש לשניכם בעיה עם זה, אז תתמודדו איתה, כי היא נשארת שלי.”

“טוני...” מזהיר לוקאס.

אני מרים את ידי ומשתיק אותו. אני רוצה לדעת האם היא הייתה בקשר אינטימי עם אחד מהם או עם שניהם. אני רוצה לדעת אם אחד מהם מאוהב בה. אני רוצה לדעת הכול.

שני הבחורים מביטים בי, לפני שהם מחליפים ביניהם מבטים. אחרי רגע, אילן מחייך ועודד מביט בי בסיפוק.

אני מופתע מתגובתם.

“אף אחד לא טוב מספיק בשביל אלה אברמוביץ’, אבל אתה נראה כמו אחד שיטפל בה כמו שמגיע לה,” אומר עודד ומושיט לי את ידו ללחיצה.

אני לוחץ אותה ולא בטוח כיצד עליי להגיב.

אילן טופח על כתפי.

“תפסיקו להתנהג ככה ותתחילו לדבר,” אני עצבני.

“חשבנו שאתה כבר יודע את כל מה שאתה צריך לדעת עליה,” אומר אילן בחיוך תחמן.

“אתה לא יכול להפיל אותי עם מה שאני לא יודע, כבר ראיתי הכול.” אני נזכר במה שעשתה כדי שאוכל לתפוס את גינדי. שום דבר לא יכול להפתיע אותי יותר.

“אני בטוח שנפיל אותך עכשיו, ספקטור,” עודד מתגרה בי.

“נסו אותי.”

עודד מחייך חיוך גדול ומסמן לנו להתקרב אליו, כמי שעומד לגלות לנו סוד, “דורנטו,” הוא לוחש, “לא הייתה קיימת בלי אלה אברמוביץ’. היא זו שפיתחה את הפטנט שהפך אותנו לעשירים, את אותו פטנט שקנית היום.”

או-קיי, אז טעיתי.

היא עדיין מצליחה להפתיע אותי.

אילן לוקח את זכות הדיבור, “החברה שבנית הפכה היום להיות החברה הגדולה בעולם, כי רכשת את הפטנט שהיא פיתחה בגיל ארבע-עשרה.”

החדר מסתחרר סביבי.

חיכיתי לזה שנים. כל-כך הרבה פעמים רציתי שהם יגלו לי מי המציא את אחד הפטנטים הגאוניים בעולם והייתי מוכן לשלם מיליונים עבור המידע הזה. הם מעולם לא הסכימו לגלות לי. זה גם היה אחד הדברים שאהבתי בהם – הנאמנות הזאת לאדם שלישי. ידעתי שהם יהיו נאמנים גם לי, אם אתן להם את הסיבות לסמוך עליי.

עכשיו אני מגלה שמה שהפך את דורנטו לחברה גדולה כל-כך, ומה שהפך אותי להיות האיש שאני היום, הוא מה שאלה עשתה לפני שש שנים, כשהייתה נערה בת ארבע-עשרה. לא רק שהייתי בתוכה כל סוף השבוע, גם העסקתי אותה כמתמחה בחברה שלי במשך חודש שלם מבלי לדעת על זה.

“מה?!” אני צועק.

הם צוחקים עליי, נכון?

איך זה פאקינג יכול להיות?!

אני מרים אליה את מבטי. היא מדברת עם חברתה סוזנה, בעודה משחקת קלפים. סליחה, סופרת קלפים. מבטה פוגש במבטי. היא מרימה כוס מלאה במשקה, מסמנת לי ‘לחיים’ מרחוק ושותה אותו.

אני חושק שיניים. איך, לכל הרוחות, היא הצליחה להסתיר את זה ממני? ולמה היא לא לקחה בזה חלק פעיל? אילן ועודד הפכו למיליונרים כי החזיקו בפטנט שלה, הכסף הזה אמור להיות שלה.

“היא אמרה לנו עכשיו שאפשר לגלות לכם, אבל רק לכם,” מסביר אילן, “היא לא רוצה שידעו על זה, אז אתם חייבים לשמור את זה לעצמכם. היא כנראה סומכת עליכם מספיק שתכבדו את מה שהיא מבקשת.”

אז זה מה שהיא אמרה להם בעברית קודם, מה שהיה נשמע לי כמו פקודה כשעיני הלוחמת שלה הביטו בי. אני בטוח שאם לא הייתה כועסת עליי כל-כך, היא לא הייתה מגלה לי את זה עכשיו. היא רוצה להוכיח לי שהיא לא כמו כל אחת אחרת שאני זורק אחרי זיון. שהיא שונה, שהיא זאת שהמציאה בגיל ארבע-עשרה משהו שכל העולם רצה, משהו שהפך את דורנטו למה שהיא היום. ואותי לגדול מכולם.

“למה היא לא רוצה שידעו מזה?” שואל דיוויד, עדיין המום.

“יש לה את הסיבות שלה,” אילן עונה מייד.

ניכר עליו שקיימת לדבריו משמעות רבה, אבל הוא לא מתכוון לספר לנו על זה.

“אז שניכם לקחתם קרדיט מלא על משהו שלא היה שלכם?” אני מאשים.

“הרעיון היה שלנו,” מתגונן עודד, “אבל לא הצלחנו לפתח אותו. אלה עשתה את זה. היא לא רצתה שנרשום את הפטנט על שמה ולא רצתה לקחת חלק בזה. אל תאשים אותנו, אף פעם לא הסתרנו ממך שהפטנט לא שלנו, למרות שהוא רשום על שמנו.”

הוא צודק. כשטסתי לישראל לפני חמש שנים כדי לקנות אותו, הם אמרו לי שהם לא מוכנים למכור אותו כי הוא לא שלהם. אף על פי שהוא רשום רק על שמם. דורנטו הייתה אז חברה קטנה מאוד ולשני הבחורים הללו היה רעב אמיתי להצליח. ידעתי שהם יגיעו לזה ובמהירות, אז הצעתי להם לבוא לניו-יורק. הצעתי להיות המשקיע המשמעותי הראשון שלהם והבטחתי לתת להם יד חופשית בתהליך הפיתוח מבלי להתערב, בתנאי שיסכימו למכור לי את דורנטו כשהמניה שלה תעלה באופן ניכר. הם לא שיקרו. אני יודע שהם עבדו קשה.

“זה לא הגיוני,” אומר לוקאס, “הפטנט שווה מיליונים, מיליונים שאמורים להיות שלה.”

“אבל זה המצב,” אומר עודד, “ניסינו לשלם לה בסיום כל עסקה שסגרנו, אבל היא לא הסכימה. ידענו שהיא הגיעה לניו-יורק לפני חודש ושאלנו אותה למה לא יצרה איתנו קשר. היא אמרה שהיא לא רצתה שנדע שהיא עובדת עבורך, כי לא רצתה להיות מעורבת במכירה של דורנטו. הופתענו עכשיו, כשהיא אמרה לנו שאנחנו יכולים לספר לך, אבל זאת ההחלטה שלה. ואם זה רצונה, אנחנו נכבד אותו.”

“הרעיון הוא שלנו, כל העבודה שהושקעה היא שלנו,” אילן מתרגז, “אלה רק פיתחה את הפטנט. עבדנו קשה כדי שדורנטו תצליח. רצינו לתת לה את הקרדיט אבל כיבדנו את בקשתה שלא לעשות את זה.”

אני מבקש מכולם להשאיר אותי עם אילן לבד.

ראיתי שאלה קרובה לשניהם, אבל שמתי לב שהקשר שלה עם אילן שונה. הוא יודע עליה יותר מעודד. אני גם יודע שהוא נאמן לה ושלא יחשוף את הסוד שלה, אבל אני חייב לקבל קצת מידע.

אנחנו ניגשים לאחת מפינות הבר. אני מעיף מבט נוסף באלה, שמרוכזת בקלפים הפרושים מולה.

תחמנית...

“איך אתה מכיר אותה?” אני שואל.

הוא מספר לי שהגיס שלו לעתיד היה האפוטרופוס שלה לאחר שבני משפחתה נרצחו ושהוא עומד להתחתן עם אחותו, אלינור. הם היו זוג עוד בימי התיכון, הוא אומר, והיו אמורים להתחתן לפני שנים, עד שבן – גיסו לעתיד – שינה את דעתו ונסע לטייל מסביב לעולם. בן חזר לישראל לפני קצת יותר משבועיים, חזר לאהובתו ששוב הסכימה להתחתן איתו.

זה מסתדר.

בן הוא בטח הלוחם עם החיוך הממזרי שרקד איתה בבר, שהסתכל עליה כמו שמסתכלים על אחות. אני מנחש שהוא לא התחתן עם האישה שלו כי עבד עבור המוסד. לפני קצת יותר משבועיים הוא נטרל בעזרת אלה את הפיגוע שהיה אמור להתרחש בבית הספר בברוקלין. מסיבה כזו או אחרת, הוא החליט לחזור לישראל, לאישה שלו. אולי הוא פרש מהמוסד?

זו תשובה שלא אקבל, אז אני לא מתעכב עליה.

“הוא טיפל בה כשהייתה בת עשר?” אני שואל את אילן. לשמחתי, הוא עונה על שאלותיי.

“לא. הוא קיבל אותה לחזקתו באופן חוקי כשהייתה בת שלוש-עשרה.”

זה הגיוני. הרי היא נעלמה במהלך שלוש השנים הללו.

“ואיפה היא הייתה עד אז?”

אילן משפיל את מבטו ולא עונה.

“היא נחטפה, נכון?” אני שואל.

הוא מתבונן בי שוב, מנסה לומר משהו, אבל אני קוטע אותו, “אילן, אפילו אל תחשוב לשקר לי.”

הוא מבין שאין לו ברירה ונאנח, “כל מה שאני יודע הוא בגדר שמועות. היא אף פעם לא דיברה על זה, וגם בן.”

“אתה מאמין לשמועות?”

“ראיתי אותה אחרי שהיא חזרה. כן, אני מאמין שהיא עברה גיהינום.” אני מזהה כאב בעיניו.

“מה עוד אתה יכול לספר לי?”

הוא לא עונה מייד. לאחר רגע ארוך הוא נושם עמוק, “אני מספר לך את זה, כי אני מאמין שאתה היחיד שטוב בשבילה.”

אני נד בראשי לאות תודה ומקווה בכל ליבי שהוא צודק.

“אני לא יודע מה קרה, איפה היא הייתה ועם מי, אבל אני יודע שבן חיפש אותה במשך שלוש שנים ושהוא היה שבור אחרי שמצא אותה.”

“למה?” משהו בסיפור הזה מפחיד אותי.

“ערב אחד, בן היה בחדר של אחותי. כשעברתי ליד החדר שמעתי, בלי להתכוון, את בן מספר לאלינור שאלה הייתה בין חיים למוות כשמצאו אותה. אני לא יודע איפה. הוא רק אמר שהם היו חייבים לבצע פעולות החייאה כדי להחזיק אותה בחיים ושכמה ימים לאחר שהחלימה, ממש ברגע האחרון, הוא חטף סכין גילוח מידה. היא ניסתה...” הוא בולע רוק. קשה לו לדבר.

“ניסתה להתאבד?” אני משלים את משפטו בקול חנוק.

הוא נד בראשו, “לא, גרוע יותר. היא... היא... היא ניסתה...” הוא מגמגם, “לחתוך לעצמה את... הפנים, כי היא לא רצתה להיות יפה יותר.”

אני קופא במקומי. בראשי, אני מדמיין ילדה בת שלוש-עשרה, יפהפייה, אוחזת סכין גילוח בידה ומכוונת אותו אל פניה. אומנם ראיתי שהיא נבוכה מכך שמחמיאים לה, היא גם ביקשה ממני שלא לומר לה שהיא יפה או מושלמת וידעתי שהיא שונאת את העובדה שהיא יפה, אבל לא באמת הבנתי עד כמה.

אני מרים את ראשי ורואה אותה. היא מביטה בנו ומצחה מכווץ. היא בטח שואלת את עצמה על מה אנחנו מדברים. היא יפה כל-כך ואפשר לחשוב שהיא לא אמיתית.

אני מבטיח לעצמי, לא משנה במה זה כרוך, שאלה אברמוביץ’ תהיה גאה להיות האישה הכי יפה בעולם. אני אלחם גם בה אם אצטרך, עד שתלך בראש זקוף. לא כי היא תשכנע את עצמה שעליה לעשות זאת, אלא כי בסופו של דבר, היא תאמין בעצמה.