הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ הכחול שבעינייך - 2

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.9
ממוצע
1
4
2
0
3
1
4
1
5
3
10
הכחול שבעינייך 2 - החיים אחרי
25 

הכחול שבעינייך 2 - החיים אחרי


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.9
ממוצע
1
4
2
0
3
1
4
1
5
3
10
25 
25 
סדרה:‎ הכחול שבעינייך - 2
גודל (עמ'): 106
מו"ל: בוקטיק

תקציר

"אומרים שהשנה הראשונה היא הקשה ביותר. דמיינתי לעצמי קשיי הסתגלות כאלה ואחרים. כששני גופים נעים באותו מרחב שבעבר היה מיועד לאחד, זה לוקח זמן עד שהם מגיעים לתיאום מושלם. אם חשבתי לרגע עמוק בלבי שירח הדבש שהיה מנת חלקנו עד החתונה יימשך, טעיתי. טעיתי בגדול".

 

"הכחול שבעינייך" הביא לנו את סיפורם של אריק ומיקה. למרות המכשולים הרבים שעמדו בדרכם, הם הצליחו לממש את אהבתם.

בנובלה "החיים שאחרי" אנחנו מקבלים הצצה לחייהם שנה וחצי לאחר ירח הדבש, כשהם מוצאים את עצמם במסלול חיים שגרתי.

כזוג נשוי, הם צריכים ללמוד להתנהל ביחד, להתפשר ולמצוא את שביל הזהב בדרך לחיים מאושרים. 

כאשר נדמה להם שמצאו את האיזון וחייהם מתנהלים על מי מנוחות, משהו קורה ומאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם. 

 

איך מצליחים לשמור על האש והתשוקה כשהחיים עצמם נושפים בעורפנו? האם האהבה תמיד מספיקה?

 

יהודית צפורי, בת 49, נשואה ואימא לשלושה ילדים. ביום מנהלת כספים במשרה מלאה ואת שעות הפנאי היא מקדישה לכתיבה. היא מאמינה שהשמים פתוחים למי שיש כנפיים. ספרה הראשון "הכחול שבעינייך" פורסם בשנת 2014. ספריה "אבודה בזמן" ו"זמן שנשאר" פורסמו בשנת 2016 וזכו להצלחה רבה.

 

 

המשך קריאה
  • ISBN: 1296-900001
  • גודל (עמ'): 106
  • מו"ל: בוקטיק
  • יצא לאור ב-: 27/11/2016
  • שם המחבר: יהודית צפורי
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

מיקה

אומרים שהשנה הראשונה היא הקשה ביותר.

דמיינתי לעצמי קשיי הסתגלות כאלה ואחרים. כששני גופים נעים באותו מרחב שבעבר היה מיועד לאחד, זה לוקח זמן עד שהם מגיעים לתיאום מושלם. אם חשבתי לרגע עמוק בליבי שירח הדבש שהיה מנת חלקנו עד החתונה יימשך, טעיתי. טעיתי בגדול.

אני מתבוננת במראה הגדולה הקבועה על הקיר בחדר השינה שלנו ובוחנת את עצמי. חולצת הטריקו הגדולה עליי בכמה מספרים, מוכתמת בשאריות ארוחת הצהריים של גיא. אם אני אבחן אותה מקרוב, ייתכן ואמצא גם את שאריות ארוחת הבוקר. שיערי אסוף בגומייה והטייץ השחור הוא העדות היחידה לכך שהתכוונתי לעשות ספורט בשלב כלשהו. אני בוחנת את פניי והעייפות שמשתקפת מעיניי מתריסה כנגדי, כאילו אומרת ‘נו, מה יש לך לומר להגנתך?’ אז זהו, שאין לי דבר לומר. לו היו מעלים אותי כרגע לדוכן העדים במשפט ההגנה על חיי, לבטח היו אוזקים אותי. אשמה בכל הסעיפים.

מראה חיצוני עלוב – אשמה.

עודף משקל – אשמה.

שימוש יתר במילים גסות – אשמה.

רצון לתקן – אשמה.

אשמה, אשמה, אשמה.

אני רוצה לחזור להיות מיקה של פעם, להיות האישה מלאת שמחת החיים שהייתי, ספונטנית, קלילה, מאוהבת, נאהבת.

הדמות שמביטה אליי חזרה מהמראה לא רומזת ולו במעט על האישה שהייתי. הכול נעלם ואין לי את הכוח להושיט אליה יד ולמשוך אותה בחזרה מהתהום אליה היא נשאבת.

המחשבות הן החלק הגרוע ביותר; אלה שמציפות את הראש ללא הכנה מוקדמת, שמשתלטות על כל רגע פנוי ביממה. אני לא אוהבת אותן. אני מנסה לגרש אותן, מגייסת את מעט הכוחות שנשארו בי, אבל הן כדחפור שאיבד מעצורים, דוחף, דורס ומחסל כל חלקה טובה.

נסיבות חיי לימדו אותי לשרוד לבד. עידו אחי תמיד היה שם בשבילי, אבל מעולם לא הייתה לי דמות אימא שיכולתי להישען עליה, ללמוד ממנה. אז לימדתי את עצמי, ואני תוהה אם מה שקורה לי עכשיו קורה לכולן. למדתי בדרך הקשה לסמוך רק על עצמי. אני רוצה לשתף אותו, את האיש שבחרתי בלב שלם לחיות את חיי איתו. אני רוצה לצעוק לו שאני טובעת ולא יודעת איך להתרומם מהמים, אבל קולי נאלם.

"היי בייבי," קולו של אריק נשמע בבית. "איפה שני האנשים האהובים עליי בעולם?" אני מנסה לחייך ולא מצליחה.

"שנייה אני באה." אני נכנסת במהירות למקלחת ושוטפת את פניי במים קרים, שומעת את אריק מדבר עם גיא, סוחט ממנו קולות צחוק.

"מי התגעגע לאבא?" הוא מניף אותו בזרועותיו וגיא מצחקק בקול רם.

"הערת אותו." אני פולטת מבלי לחשוב.

"מה פתאום. הוא הרגיש שהגעתי ופקח את העיניים." הוא לא מבין שלקח לי יותר משעה להרדים אותו. רציתי ערב שקט. רציתי להיכנס לאמבטיה מלאה בקצף ריחני ולעצום את העיניים. ביי ביי קצף, להתראות אמבטיה, הלילה יהיה ארוך מהרגיל.

"עכשיו ייקח לי שעה להרדים אותו שוב." אני לא מצליחה לעצור את הקיטור שמטפס בעצמו ויוצא מפי.

"אבא התגעגע לאיש הקטן הזה." הוא מדגדג את גיא שפורץ בצהלות. רגעים שכאלה מעוררים בי שמחה ועצב גם יחד. האושר בפניו של אריק ניכר, עיניו מוארות והחיוך שלו רחב, וזה מצליח להגיע למקומות בתוכי. הכעס מרים את ראשו המכוער. ציפור קטנה שמתיישבת על כתפי ומנקרת ללא הפסקה בקולה המרגיז. ‘הוא לא מבין.’ אני מנסה להעיף אותה מהכתף והיא ממשיכה, עוברת לכתף השנייה. ‘הוא ייכנס להתקלח, הוא יאכל ואת תישארי לבד עם צרחות ובכי.’

"יש אוכל במיקרו. תן לי אותו. הוא צריך לישון." אני מנסה למשוך את גיא מידיו וזה בועט וצורח בכל הכוח. בגיל שנה וחצי יש לו יותר כוח משחשבתי.

"אני רעב מת," הוא מעביר אליי את גיא בחיוך ונושק ללחיי. "גם אלייך." הוא לוחש לאוזני ואני רוצה לצרוח.

"בתיאבון." אני מסננת ונעלמת בחדר של גיא.

אני מניחה אותו במיטה ומתבוננת בפניו היפות. הוא שכפול של אביו. הוא מושיט את ידיו הקטנות באוויר ומיילל. "אבא." הוא אומר בבכי.

"ששששש..." אני מנדנדת את המיטה בתנועות אוטומטיות. אתמול נדנדתי את העגלה בסופר עד שהגברת שעמדה מלפניי התלוננה שאני עושה לה סחרחורת. היא הביטה בי במבט מתנשא, ציפורניה המרוחות בלק אדום ומושלם טופפו על העגלה בעצבנות. מבטי עבר במהירות על בגדיה המגוהצים ונעלי העקב שלה, וליבי נחמץ כשהבחנתי שיצאתי בבגדים בהם ניקיתי את הבית.