הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הכוח החמישי

הכוח החמישי


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
46 
46 
גודל (עמ'): 186
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

מה המשותף לרשתות חברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם, רשתות כלכליות, ארגוני טרור ופשיעה ורשתות הנוירונים במוח? מה יכולה ללמד אותנו המחאה שהביאה למהפכות האביב הערבי על הדרך שבה מתפשטים תאים סרטניים בגוף ועל הפנים החדשות שתלבש הקריירה שלנו בשנים הבאות?


ראשית המאה ה-21 עומדת בסימן מהפכה מקיפה - מחשבתית, טכנולוגית וחברתית. מעולם של אטומים, חומר ואינדיבידואליות אנו עוברים לעולם של רשתות, מידע ושיתוף.

לשינויים הללו יהיו השפעות מרחיקות לכת על חיינו, ואין מתאים מד"ר אשר עידן, עתידן ומומחה לחדשנות, למפות אותם. בספרוהכוח החמישי מאיר עידן את הזרקור על הפוטנציאל של רשתות חברתיות ורשתות מידע לשנות את האופן שבו מתנהל העולם ועל הכוח האדיר של השילוב ביניהן. רק הבנתנו את הכוח החמישי תאפשר לנו להתחיל להשיב בתבונה על שאלות העומדות כיום בראש סדר היום, כגון האם ייעלם מעמד הביניים? מהו גורלה של המשפחה המסורתית? האם הבסטיליה החדשה ניצבת באינטרנט? וכיצד תיראה העבודה שלנו בעתיד?

עידן לוקח את הקוראים אל מאחורי הקלעים של החשיבה המדעית המתקדמת ביותר, מקום בו מתרחשות דרמות, פריצות דרך ותובנות מרחיקות לכת שהן אבני היסוד של עתידנו.

ד"ר אשר עידן הוא מרצה, חוקר ויועץ בתחומי הרשתות החברתיות בניהול, במחקר בטכנולוגיה ובפילוסופיה.

"ד"ר עידן עושה סדר במורכבות של העולם המודרני ומאפשר לכולנו להבין ולהתמודד איתה טוב יותר." מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל.

"חוויית קריאה שלאחריה ישתנה ללא היכר האופן שבו אתם מתבוננים במציאות, בעידן שבו כל חלקת חיים נדרשת להמציא עצמה מחדש." אל"מ (מיל') ישראל ג', לשעבר מפקד מרכז הסייבר ביחידה 8200

"מסע נועז ורחב היקף בנופים החדשים של עולם הרשת, רצוף בהפתעות, ברעיונות חדשניים ובפרדוכסים המאתגרים את החשיבה המקובלת." ד"ר יואב בן דב, פילוסוף של המדע, אוניברסיטת ת"א

המשך קריאה
  • ISBN: 3624921
  • גודל (עמ'): 186
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 11/08/2014
  • שם המחבר: אשר עידן

פרק 1

רשתות חברתיות וחברת רשתות: מהומו סאפיינס להומו נטוורקס

עדיין לא ראינו כלום. המהפכות והמחאות של תחילת העשור הנוכחי היו רק קדימון. רעידות אדמה בדרגה 4 בסולם ריכטר, שרק רומזות על התזוזות הטקטוניות האדירות הצפויות. בשנים הקרובות יגרמו הרשתות החברתיות למהפכות ומחאות בדרגה 9.9 בסולם ריכטר - רעידות שגוררות אחריהן גלי צונאמי אדירים. יהיו אלה נחשולי ענק חברתיים ופוליטיים, שיהפכו את האדם החושב לאדם הרשתי.

מהפכת הרשתות החברתיות פרצה למעשה ב-2005, כאשר התגלה בכנס בסן פרנסיסקו כי השלב הראשון של האינטרנט, web1.0, הסתיים, ואנחנו עוברים לשלב השני - web2.0.

עשר שנים קודם לכן נולד web1.0, עם הופעת הדפדפן כמוצר המוני. ואולם, היה זה בעצם חיקוי של צורות התקשורת הישנות. אותה גברת בשינוי אדרת. במקום לפרסם מאמר על דפי העיתון העבירו אותו ברשת והעלו אל צג מחשב. התוכן נשען עדיין על גורם מרכזי אחד, עיתון או טלוויזיה, והופץ להמונים פסיביים.

ב-2005 התברר שההמון האדיש לובש צורה חדשה ואקטיבית, והוא לא רק מסנן אלא גם מייצר תכנים: ויקיפדיה, יוטיוב ועוד. בבת אחת התגלה הכוח המהפכני של הרשתות החברתיות.

רק שלוש שנים חלפו, וברק אובמה, האנונימי למחצה והשחור, ניצח בבחירות לנשיאות המדינה הכי עשירה, הכי חזקה והכי טכנולוגית בעולם - באמצעות שימוש נכון ברשת. וזה נמשך ומתעצם: ב-2010 עברו הרשתות החברתיות את אמצעי התקשורת הישנים מבחינת נתח השוק בפרסום (שטחי פרסום) ובשיווק (מחקרי שוק). 2011 היתה שנת המפץ הגדול, עם "אביב העמים" בתוניסיה, בלוב, במצרים, אפילו בסוריה - ומבחינתנו עם ההפגנות ההמוניות בישראל, כשהרשת העצימה ותדלקה מחאת אוהלים קטנה, של צעירה אנונימית לחלוטין, בשדרות רוטשילד בתל אביב, והפכה אותה למחאה לאומית.

איור 4: בחירת האפיפיור ב-2005 לעומת בחירת האפיפיור ב-2013

(© Luca Bruno/AP, Michael Sohn/AP)

רשתות חברתיות היו קיימות מאז ומתמיד, אלא שהן עברו שדרוג דרמטי בזכות הטכנולוגיה. מתחילת שנות ה-2000 מונחת בידיהם של מיליארדי אנשים "פצצת אטום פוליטית" - מערכת תקשורת איכותית, ובה רשת קשר מבצעית בדמות פייסבוק-יוטיוב-טוויטר-ווטסאפ, מגובּה ברשת מודיעינית נטולת גבולות וחסרת תקדים (מנוע החיפוש של גוגל, הפורטל של יאהו!, Waze ועוד). העוצמה הזאת, המפוזרת היום אצל מיליארדי אנשים, משנה מן היסוד את כללי המשחק בפוליטיקה, בכלכלה, בניהול, אפילו במדע, ומשנה אפילו את המהות האנושית: מהומו סאפיינס להומו נטוורקס.

בשנת 2014, מספר מכשירי הסלולר גדול יותר ממספרם של בני האדם על כדור הארץ. בתוך כמה שנים כל המכשירים הללו יהיו סמארטפונים, וכמעט כל תושבי הגלובוס יהיו מחוברים זה אל זה דרך האינטרנט.

אם בעקבות הופעת הטלוויזייה והלוויין, באמצע המאה ה-20, גילה פרופ' מרשל מקלוהן את הכפר הגלובלי, במאה ה-21 עתידה האנושות להפוך לנחיל גלובלי. בינתיים, יותר אנשים באפריקה מחוברים כבר היום לתשתית סלולרית (המבוססת על גנרטורים) מאשר לרשת החשמל.

העולם כרשת

ארבעה חוקי יסוד נכללים בספר הבסיס של הרשתות החברתיות: "הנה בא כל אחד: איך לארגן ללא ארגונים" של קליי שירקי (2008).

1. חוק מטקלף* עוסק בעוצמה החזקתית של מספר הקשרים ברשת מול העוצמה הרגילה של מספר המשתמשים, וקובע כי מספר המשתמשים (N) ברשת נתונה יוצר N בריבוע קשרים. הנוסחה המדויקת היא N=N(N-1/2), ולפיה שני משתמשים יוצרים קשר אחד, שלושה משתמשים יוצרים שלושה קשרים, אבל ארבעה משתמשים יוצרים שישה קשרים, 12 משתמשים יוצרים 66 קשרים, ו-1,200 משתמשים יוצרים כבר 720,000 קשרים! (שפירו וריאן 1999).

2. חוק שירְקי* ממחיש את הירידה הדרסטית בעלות השיתוף בין בני אדם ברשתות החברתיות יחסית לעלויות של ממשלות וארגונים. שיחת טלפון בינלאומית עלתה לפני 100 שנה כ-250 דולר, והיום מחירה אלפית מזה. לעומת זאת, עלויות הארגון - שכירת משרדים, רכישת ציוד, משכורות וכו' - נשארו קבועות (שירקי, 2008).

איור 5: חוק מטקלף (Wikipedia)

איור 6: חוק שירקי - הירידה הדראסטית בעלויות השיתוף מאדם לאדם יחסית לעלויות הניהול והארגון (לפי נתונים שפורסמו על ידי הבנק העולמי, שנת 2002)

3. חוק אקסלרוד* מנתח את הקפיצה הגדולה באמון בין בני אדם כפונקציה של מספר סבבי התקשורת (איטרציות)§ ביניהם, וקובע כי ככל שבני אדם מדברים ישירות יותר פעמים ובתדירות גבוהה יותר, כך האמון ביניהם גדל. האיטרציות, שקיימות רק בתקשורת רבים-לרבים של הרשתות החברתיות, מחליפות את התקשורת של יחיד-רבים המאפיינת עיתונים וטלוויזיה. כלי התקשורת הישנים נוהגים למעשה בשיטת "הפרד ומשול", בדיוק כמו הממשלות של מדינות הלאום המודרניות, שמפרקות את הקהילות להמוני בני אדם, ללא קשר ביניהם. הרשת החברתית, לעומתן, מלכדת את ההמונים ומחזירה אותם לקהילות ("האבולוציה של שיתוף הפעולה", רוברט אקסלרוד, 1984).

4. חוק מקלוהן* עוסק במעבר של חברות בין מצבי צבירה שונים, כאשר אמצעי התקשורת הם גם אמצעי חימום וגם אמצעי קירור. אנשים בחברה נתונה יכולים להיות מלוכדים כמו חומר במצב מוצק, מבודדים כמו חומר במצב גז או במצב ביניים כמו בנוזל. כשהיחידים בחברה מלוכדים תחת מנהיג או רעיון לא נוצרות מהפכות. גם כשאנשים חיים בנפרד וחלוקים ביניהם אין מהפכות. המצב המהפכני מגיע בעת מעבר מגז לנוזל (קירור או התעבות) - כלומר תחילת התארגנות חדשה - או במעבר ממצב מוצק לנוזל (היתוך), דהיינו התפוררות הסדר הישן.

בספריו "להבין את המדיה" (1964) ו"הגלקסיה של גוטנברג" (1962) טען מקלוהן כי המדיום הוא המסר. כלומר, מהפכת הרפורמציה בהנהגת מרטין לותר, במאה ה-16, והמהפכה הצרפתית, 270 שנה מאוחר יותר, התרחשו לא רק משום שהדפוס אִפשר הפצה מהירה יותר של ידע, אלא בעיקר מפני שהופעתה של טכנולוגיה חדשה בחברה קפואה מקדמת דקונסטרוקציה, או מפרקת באמצעות חימום את המוסדות הישנים. כך נוצר הניצוץ הגורם פתאום למאות אלפי בני אדם, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, לצאת לרחובות, למהפכות ולמחאות משותפות. התופעה הזו נחקרת היום על ידי חוקרי חוכמת הנחיל, חוכמת ההמונים והאינטליגנציה הקולקטיבית. הם מתמקדים בחברות ובבני אדם, אבל גם בקבוצות של בקטריות, עדרי בקר, להקות ציפורים, ציי דגים, נחילי דבורים, קיני נמלים - ואפילו במולקולות שפועלות בצורה רשתית. כפי שהתגלה לאחרונה, גם בין חומרים לא-אורגניים, בריאקציות כימיות מסוימות, מתפתחות רשתות.

איור 7: רשתות חברתיות של נמלים. בלי תיאום ושיתוף פעולה, נמלה בודדת נמוכה מכדי להגיע אל הענף (Copyright © 2007 Daily Speculations)

מטרת כל המחקרים הללו היא להציג צורת חשיבה חדשה: חשיבה רשתית. אם התקופה המסורתית, תקופת הכלכלה החקלאית, התאפיינה בהסבר של אריסטו ואִבְּן חָ'לדון בדבר העולם כאורגניזם, ואם העידן המודרני של הכלכלה התעשייתית התאפיין בהסברים של דקארט, ניוטון ודרווין על העולם כמכונה, הרי שהתקופה הפוסט-מודרנית - עידן הכלכלה הדיגיטלית - מוסברת בדרך הטובה ביותר על ידי התזה של העולם כרשת.

עונת המחאות והמהפכות

בתחילת 2011, רגע לפני האירועים הדרמטיים שיתחוללו בעולם הערבי, בישראל ובניו יורק, התפרסם במגזין "Foreign Affairs" דיון חשוב בין פרופ' שירקי לבין מלקולם גלדוול, מחבר הספר "נקודת המפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים" (2000), המתאר את נקודת האל-חזור של מהפכות ושינויים ארגוניים. הוויכוח נסב סביב השאלה: באיזו מידה יכול פייסבוק לחולל מהפכות?

שירקי הביא מקרים שבהם הרשתות חוללו מהפכות או מהפכים (בפיליפינים ב-2001, בארצות הברית ב-2008) ומקרים שבהם הן נכשלו (איראן 2009, אסטוניה 2008). גלדוול טען כי בלי רשת "סניפים" לא וירטואלית, דוגמת רשת הכנסיות של מרטין לותר קינג במהפכת "הכוח השחור" האמריקאית, מחאות ומהפכות אינן יכולות להצליח.

לטענתו של שירקי, הופעת הרשתות החברתיות חוללה שינוי היסטורי כביר מבחינת ארגונים פוליטיים וארגונים עסקיים, בזכות הירידה הדרמטית בעלותו של שיתוף הפעולה בין רבים לרבים לעומת עלויות קיומם של ארגונים ועלויות יצירת קשרי יחיד-רבים. לכן, לדבריו, בזכות חוק מס' 2 של הרשתות החברתיות, חוק שירקי, בשנים הקרובות ההמון יגבר על ארגונים מסוג הון, שלטון ועיתון.

הדיון נמשך בסדרת מאמרים חשובה ב-"Technology Review" של MIT, שניתחה את המהפכות בתוניסיה, במצרים ובלוב תחת הכותרת "streetbook" (על משקל facebook). מהתזה של שירקי ומהמאמרים הללו עולה, כי ייתכן שחוקי יסוד חשובים במדעי החברה השתנו לחלוטין בעקבות הופעת הרשתות החברתיות.

דוגמה לכך היא "דילמת האסיר".§ בשנות ה-50, אחרי שהיה שותף בפיתוח פצצת האטום ובהמצאת המחשב האלקטרוני, יצר ג'ון פון נוימן את תורת המשחקים, השואפת להסביר כיצד חושבים ופועלים אנשים לאור מה שהם סבורים שאחרים חושבים ועושים. דילמת האסיר מדמה שני אסירים המואשמים בפשע שאכן ביצעו. אין ביניהם תקשורת, איש מהם אינו יכול לדעת אם השני יודה או ישתוק, ולכן אף אחד מהם גם אינו יודע בוודאות אם כדאי לו לחשוב רק על עצמו ולשתוק, כדי שעונשו המרבי יהיה שלוש שנות מאסר - או לשתף פעולה ולהבטיח שבשום מקרה חברו לא ייכנס לכלא לחמש שנים.

שלוש אפשרויות עומדות בפני שני האסירים:

א. לא לשתף פעולה: שניהם יודו באשמה, וכל אחד מהם יקבל עונש בינוני בחומרתו.

ב. לשתף פעולה: שניהם ישתקו ולא יודו באשמה, ושניהם יקבלו עונש מינימלי.

ג. לא לשתף פעולה: אחד מהם ישתוק והשני יודה. כתוצאה מכך "האגואיסט" יֵצא לחופשי בעוד שעל "הפראייר" ייגזר עונש מקסימלי (המשמעות הסוציולוגית והפוליטית היא שאגואיסטים יכולים להרוויח הרבה אם יש מספיק פראיירים, ואם אין פראיירים - עדיף לשתף פעולה).

כך חשבו עד 1984, כשה"משחק" שוכלל ל"דילמת האסיר האיטרטיבית", שבה לא נערך בין שני האסירים רק עימות חד-פעמי אלא חִזרור של כמה סיבובים. הדבר סיפק להם אפשרות להפיק לקחים בין סיבוב לסיבוב ולשנות את פעולתם בתהליך של למידה. שאלה נוספת נגעה להנחה שאין תקשורת בין האסירים - הנחה שהיתה למעשה הדמיית עולם שבו הקשר הון-שלטון-עיתון אינו מאפשר תקשורת רבים-רבים בקרב ההמון.

את דילמת האסיר האיטרטיבית המציא רוברט אקסלרוד בספרו "האבולוציה של שיתוף הפעולה" (1984), והשאלה שהוא הציג היתה: מה התנאים שבהם תתפתח קולבורציה§ (שיתוף פעולה לצורך פעולה), בעולם של אגואיסטים, בלי התערבות סמכות מרכזית?

תומס שלינג (1971), חתן פרס נובל לכלכלה ב-2005, טוען כי בעולם אנוכי, ללא סמכות מרכזית, יכולות לנבוע תוצאות אמרגנטיות. כלומר, יופיעו אצל השלם, הכלל, תכונות חדשות, שלא היו קיימות בחלקיו. חמצן ומימן, כמשל, הם גזים, אולם תרכובת במינון מסוים של חמצן ומימן עשויה ליצור איכות חדשה: מים במצב נוזל.

אם מספר הסיבובים בדילמת האסיר האיטרטיבית ידוע לכל צד - לא תופיע קולבורציה, משום שכל אחד מהשניים יוכל לחשב איך ומתי כדאי לו "לדפוק" את הצד השני, "הפראייר". אם מספרם של הסיבובים אינו ידוע (אינסופי לכאורה) הפראייר יכול "לדפוק" בחזרה את ה"בוגד", ולכן תופיע קולבורציה. במילים אחרות: אסטרטגיות מועילות כשיש זיכרון ויש היסטוריה. עם זאת, לא רק העבר - גם צל העתיד משפיע על ההווה.

בדילמת האסיר הקלאסית אגואיסט א' חושב: "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים", ומרמה את חברו. אגואיסט ב' אומר לעצמו: "ניפגש בסיבוב, יא מניאק", ובונה על העתיד. אבל, אם העתיד רחוק ויש בו אינספור סיבובים, שניהם טועים.

אמון כאן כמוהו כנדיבות: כשהיא מוגזמת היא הופכת לפזרנות, וכשהיא מצומצמת מדי היא קמצנות. מי שרוצה תגמול קצר טווח אינו משתף פעולה, והוא בעצם האגואיסט, אשר ממילא אינו מאמין כי מישהו יתגמל אותו. מי שרוצה תגמול בטווח הארוך הוא הפראייר, המתעקש להאמין בטוב ליבם של אנשים ובטוח שבסוף יתגמלו אותו.

בספרי "מהי אידיאולוגיה", שהתפרסם ב-1990 בעקבות נפילת הגוש הסובייטי ו"קץ האידיאולוגיות", הראיתי כי למרות שהקפיטליזם הוא האופיום של 99% מההמונים, ככל שרבים יותר בהמון יאמינו באידיאולוגיה אגואיסטית, כך הם יפסידו יותר בתחרות מול הטייקונים, בעלי ההון והדיקטטורים, משום שהאנוכיים אינם משתפים פעולה, וההון-שלטון עושק את ההמון בשיטת "הפרד ומשול".

המסקנה נובעת מהדמיות ממוחשבות של "דילמת האסיר הרשתית", שחידשו בשתי פנים: א. יש תקשורת בין האסירים לבין עצמם ולא רק בין הסוהרים לאסירים. ב. אין בין האסירים מפגש בודד, שעליו יקום או ייפול עתידם, אלא כמה סבבי מפגשים. לכן הם לא יסתפקו במחשבה מה ירוויחו בסבב הנוכחי, אלא מה ירוויחו בכלל הסבבים (נקמה, שינוי ביחסי הכוחות וכו').

דרגת האמון בין בני אדם היא פונקציה ישירה של מספר הסבבים ותדירותם בתקשורת ההדדית ביניהם. הרשת - והתקשורת העצומה שמתקיימת בה מכולם אל כולם - מחזקות את האמון של אדם באדם, ולכן יגבירו בהכרח שיתוף פעולה.

התבונה הרשתית והרוח ההמונית

לאורך המחצית השנייה של המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית הופיעו שלוש גישות שהתיימרו להסביר התנהגות חברתית: "הפועל הרציונלי" (גארי בקר, 1992), "הפועל הלא-רציונלי" (דניאל כהנמן, 2002) וה"סוציו-פיזיקה" - הגישה התרמודינמית לתופעות חברתיות, הקרויה גם "מערכות מורכבות של ארגון עצמי" (תומס שלינג, 1971, אשר עידן ומרסלו דסקל, 1988, דרק הלבינג ושות', 2010). הספר "האטום החברתי", מאת העורך לשעבר של המגזין "Nature", מרק ביוקנן, סיכם ב-2007 את כל התיאוריות האלה.

הניסיון להבין תופעות קולקטיביות כמו משבר כלכלי, הפגנה, הגירה פתאומית, היסטריה המונית, מהפכה או מפולת בבורסה התפתח בכיוונים שונים במחצית השנייה של המאה ה-20, אך מאז תחילת המאה ה-21 החל להופיע כיוון חדש: קולקטיבים כרשתות.

גישת "הפועל הרציונלי" היתה הדומיננטית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, והתבססה על האינטראקציות בין פועלים רציונליים אינדיבידואליים. מקורה בתחום הכלכלה, ומשם היא התפשטה לתחומים נוספים של מדעי החברה. בקר הסביר אפילו התנהגות אלטרואיסטית כרציונלית מבחינה כלכלית ומוּנעת משיקולי רווח והפסד, גם אם לא תמיד הם גלויים לעין.

ההתקפות הגיעו משני כיוונים. כהנמן ואחרים ערערו על המרכיב הרציונלי. שלינג והלבינג תקפו את המרכיב האינדיבידואלי. לפי כהנמן, בין האמפיריציזם מהסוג של ג'ון לוק, אשר לפיו אנחנו יודעים על העולם דרך החושים, לבין הרציונליזם מהסוג של דקארט, שלפיו אנו יודעים על העולם באמצעות השכל, יש מקום לגישה שלישית: אינטואיציוניזם, שהוא שילוב של אלמנטים חושיים ושכליים. לשיטתו, קיימת אצל האדם "מערכת 1",§ אינטואיטיבית, שהיא לא-רצונית אך מיידית כמו התפיסה החושית, ומולה "מערכת 2",§ רציונלית, שהיא בת-הבעה לשונית ואיטית, כפי שמומחש באיור הבא ובהסבר הנלווה אליו.

איור 8: כדי לדעת כמה קומות יש במגדל הימני מספיקה התפיסה החושית (פרצפציה). למגדל השמאלי נדרש קצת יותר מאמץ ומספיקה האינטואיציה. כדי לחשב כמה קומות ניתן לבנות מהקוביות בצורה האמצעית, יש צורך בחשיבה קונספטואלית-שכלית (מתוך הרצאת פרס נובל של פרופ' כהנמן, 2002)

לפי שלינג והלבינג, ההתנהגות של נחילים, המון, שווקים ורשתות חברתיות אינה ניתנת להסבר במונחים אינדיבידואליסטיים כמו של הכלכלה הקלאסית, והיא מצריכה תיאוריה חדשה - של קולקטיבים ושל רשתות.

איור 9: התנהגויות רשתיות של בני אדם, דגים וקיני נמלים (על פי הלבינג). תמונות a ו-d מציגות התנהגות א-סינכרונית (כמו סטטוס בפייסבוק). תמונות b ו-c מציגות התנהגות סינכרונית (כמו צ'ט קבוצתי). (© Tammy Peluso, istocphoto.com; from Helbing et al. 1997, 2005)

על רקע ההתרחשויות של השנים 2008-2011, כמו בחירת אובמה לנשיאות ארצות הברית והאביב הערבי, הופיעו תובנות חדשות בתחום הרשתות החברתיות. אחת מהן אומרת שהרשתות הללו מאפשרות לנו - לראשונה בהיסטוריה - לחקור ואף לגלות תופעות חברתיות מורכבות. כפי שטלסקופ החלל האבל זימן את האפשרות לחזות את קיומו של החומר האפל הפיזיקלי (אותו חומר בלתי-נראה, המהווה את רוב החומר ביקום, ולא היה ידוע על קיומו עד סוף המאה ה-20), כך הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לגלות את "החומר האפל הסוציאלי". החומר האפל הזה הוא ההמון, שההיסטוריונים ייחסו לו עד כה תפקיד שולי יחסית לתפקידם של מנהיגים, מצביאים ונביאים.

מיזוג בין גישת הפועל הלא-רציונלי לגישת העדרים מביא למסקנה שהדבק המחבר בין הפרטים ומסביר את המהירות ואת האפקטיביות של עדרים מקורו באותה מערכת 1 אינטואיטיבית של כהנמן, ולא במערכת 2 הרציונלית, משום שרק באמצעות אינטואיציה לא רציונלית (שהיא מהירה מאוד) מסוגלים הרבה אנשים להגיע בזמן קצר להתארגנות המונית אפקטיבית, מהסוג של מיליוני פריטי ארבה - ואז "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת".

הסינתזה הזו מצביעה על אפשרות קיומו של כוח "אינפו-סוציאלי",* הזורם ברשתות חברתיות, בעדרים ובנחילים. הכוח הזה ניתן לגילוי אמפירי, לכימות מתמטי וליישום בטכנולוגיות של הנדסת רשתות חברתיות, כפי שנעשה באלגוריתמים של גוגל ופייסבוק. את רכיב האינפו של הכוח הזה גילו לארי פייג' וסרגיי ברין באלגוריתם פייג'-ראנק§ של גוגל, ואת רכיב הסוציאל סיפקו מארק צוקרברג וחבריו בגרף החברתי אדג'-ראנק§ של פייסבוק.

מכל ההשערות הללו נובעת השערה נוספת, שלפיה יש צורך ב"מהפכה קופרניקאית" במדעי החברה. כפי שקופרניקוס הוציא את כדור הארץ ממרכז היקום ושם את השמש במקומו, כך הרשתות החברתיות מוציאות את היחיד הגיבור (גאון, מנהיג) ממיקומו המרכזי בחברה, ושמות במקומו את ההמון. התחלות של התזה הזו מצויות כבר ב"מלחמה ושלום", למשל, שם מראה טולסטוי כי הדעה המקובלת בקרב ההיסטוריונים, ולפיה המנהיג הוא המוביל את העם, היא מיתולוגיה שאין לה שום הוכחה אמפירית ואקסיומה בלתי-מבוססת של ההיסטוריה המודרנית. ההיסטוריון פרנן ברודל, בספרו "הים התיכון והים תיכוניים בימי פיליפ מלך ספרד" (1996), מצביע על כך שעמי הים התיכון והמבנה הטופוגרפי של הים השפיעו על ההיסטוריה הרבה יותר מאשר מנהיגים, גנרלים ונביאים. מישל פוקו טוען במאמרו המפורסם "מהו מחבר", כי לעורך, למערכת ולעמדת הקוראים העתידיים יש השפעה רבה יותר על תוכן הספר מאשר לכוונות המחבר.

האמת תואמת למציאות כמו שמרים ללחם

החשיבה הרשתית היא אלטרנטיבה לשתי פרדיגמות חשיבה נוגדות שהיו קיימות לפניה: החשיבה האורגניציסטית,§ שהיתה מקובלת מאז אריסטו וגרסה שהעולם הוא אורגניזם ענקי, והחשיבה המכניסטית,§ שמשלה בכיפה מאז דקארט וניוטון, ועיקרה: העולם הוא מכונה ענקית. הביקורת של לייבניץ והגל, אשר טענה שהעולם הוא אורגניזם ענקי ולא מכונה ענקית, היתה הניצן הראשון והלא-מודע של עץ החשיבה החדשה: החשיבה הרשתית.

השלב השני של החשיבה הרשתית - שעדיין לא היה מודע לה! - בא לידי ביטוי בדיסציפלינות רבות, כגון הפילוסופיה האורגנית של ברגסון, הגורסת כי האדם והטבע יובנו טוב יותר אם נתייחס אליהם כאורגניזם ולא כמכונה; הסוציולוגיה של דורקהיים, המייחסת לכוחות החברתיים ממשות כמו כוח החשמל או כוח המשיכה הפיזיקליים; והפיזיקה של החשמל - מפרדיי ומקסוול ועד לפיזיקת הקוונטים של הייזנברג ושרדינגר - אשר הפרה רבים מעקרונות היסוד במכניקה של ניוטון והחליפה אותם בעקרונות של אי-ודאות, דואליות ועוד.

ואז בא השלב השלישי של צורת החשיבה החדשה, ה"נטוורקיזם"§ - על משקל ה"אורגניציזם" וה"מכניזם" - שמצוי כבר בביולוגיה של קארל ווז (הורשה אופקית-תקשורתית ולא רק אנכית-רבייתית) ושל אשל בן-יעקב (רשתות של בקטריות) ובמדעי החברה על פי רוברט אקסלרוד וקליי שירקי (תורת המשחקים האיטרטיבית הרשתית).

חשיבה רשתית היא חשיבה שכל רכיב בה הוא חלק מרשת, להבדיל מחשיבה טיעונית מכניסטית, מסוגן של הלוגיקה והמתמטיקה. חשיבה טיעונית מבוססת על חוק הזהות,§ האומר שכל דבר זהה לעצמו ובא לביטוי בסימן השוויון המתמטי = או בסימן הזהות הלוגית º. חשיבה רשתית, לעומת זאת, מבוססת על איטרציה או ספירלה: סימן האיטרציה מחליף את סימן השוויון הקלאסי, ומאפשר להסביר תופעות כאוטיות כמו התפרצות קולקטיבית או מהפכה פרדיגמטית פתאומיות. בין שני צידי המשוואה אין שוויון סטטי אלא הזנה דינמית, שבה שני הצדדים מנפחים זה את זה.

איור 10: סימן האיטרציה מחליף את סימן השוויון הקלאסי. שני צידי המשוואה מנפחים זה את זה כמו כדור שלג או כמו צורת הפרקטל§ של מנדלברוט

מתוך המתמטיקה האיטרטיבית של מנדלברוט ניתן לפתח בעקבות הגל גם לוגיקה איטרטיבית, המתבססת על טענות כגון "אלוהים הוא אינסופי", שצורתה הלוגית היא "אלוהים = אינסוף"; "המחשב הוא הרשת", דהיינו "המחשב = הרשת"; "אמיתי הוא רשתי", כלומר "אמיתי = רשתי". אבל, אם במקום סימן הזהות נציב את סימן האיטרציה של מנדלברוט, נקבל, למשל, "המחשב הרשת".

בלוגיקה איטרטיבית רשתית הנושא משנה את הנשוא, הנשוא משנה את הנושא, וכל מילה משנה את הרשת הסמנטית כולה. העיקרון שחבוי כאן הוא העיקרון של קוויין-דוהם-קוהן, בדבר חוסר האפשרות לבודד טענה אחת מתוך פרדיגמה שלמה ולבדוק אותה בצורה אמפירית.

האמת היא הרשת השלמה, או בצורה ציורית: האמת תואמת למציאות לא בצורה מכניסטית, כמו סיר למכסה, אלא בצורה רשתית, כמו שמרים ללחם. היא מחלחלת ברשת של נימים לכל רובדי המציאות.

מאנוכיות לשיתוף

השאלה המתבקשת לאור גל המחאות המוצלח של 2011 היא: למה דווקא עכשיו? מניעי האזרחים במדינות השונות לצאת למחאה ברורים: שלטון דיקטטורי מושחת, עוני, אבטלה, פגיעה בחופש הביטוי ועוד. ואולם, המניעים הללו היו קיימים עשרות שנים, והשאלה היא למה דווקא כעת נשאה המחאה פרי.

התשובה אינה חד-משמעית, אך דבר אחד ברור: לאינטרנט, ובמיוחד לרשתות החברתיות, היה תפקיד מרכזי ביצירת כללי משחק חדשים, אשר אפשרו את הצלחת ההתקוממויות. במקום שהתקשורת, הנשלטת במדינות אלה על ידי המשטר, תהווה מקור מידע כמעט בלעדי ל"אזרח הפשוט", הוא עצמו הופך לבית דפוס ולתחנת שידור. אזרחים יכולים להעביר מידע זה לזה, לתכנן ולתאם הפגנות ופעולות מחאה, ולשתף בעדויות אודות עוולות.

המודלים המתאימים ביותר לתיאור היחסים בין האזרח לשלטון במדינות הטוטליטריות הם שוב דילמת האסיר, אשר הלקח הבסיסי שלה הוא, כזכור, כי מקסום הרווח האישי אינו מניב תוצאה אופטימלית לחברה, או Chainstore game, היוצר פרדוקס מעניין בתורת המשחקים הכלכלית - פרדוקס רשת החנויות.

סַפּק A, המחזיק בבעלותו X סניפים, אחד בכל עיר, רוצה לנטרל את המתחרים המקומיים שלו בערים השונות. הוא מעמיד בפני כל מתחרה שתי אפשרויות:

1. OUT - פְּרוש מהתחום וקבל פיצוי Y. הספק A יזכה בדרך זו ברווח Z.

2. IN - הישאר במשחק, והתשלום שתקבל ייקבע על ידי סַפּק A:

2א. Cooperative - אם A יבחר לפעול בשיתוף פעולה שניכם תקבלו את אותו תשלום - W.

2ב. Aggresive - אם A יבחר לא לשתף פעולה שניכם לא תרוויחו כלום, כי התחרות תשחק את הרווח.

מודל ה-Chainstore אינו מתאים לתיאור יחסי שלטון-אזרח, שכן הרווח של כל ספק בפרדוקס הזה הוא אישי לחלוטין, ואין משמעות לרווח קולקטיבי. לעומת זאת, ביחסי שלטון-אזרח, בפרט לצורכי מחאה, אין כמעט משמעות לרווח אישי, והצלחתה של המהפכה משמעותה בעיקר רווח ציבורי.

הבעייתיות שהפרדוקס הזה יצר הביאה לבנייתו של מודל פתרון אפשרי, הרלוונטי גם לניתוח מניעי האזרחים שלקחו חלק באביב הערבי. המודל הוצג ב-2010 על ידי הכלכלן הגרמני ריינהרד סלטן, והוא מורכב משלושה רבדים - רוטינה, דמיון ורציונליות. לטענתו, כל פרט ישתמש בהכרח באחד מהשלושה (או בשילוב של כמה מהם) על מנת לקבל החלטה. זאת, בניגוד לתורת המשחקים הכלכלית, המניחה כי החלטותינו מוּנעות מרציונליות בלבד. סלטן הוסיף, כי למרות שדמיון נחשב לדרך קבלת החלטות "נחותה" יחסית לרציונליות, יש החלטות שיכולות להתקבל רק באמצעות הדמיון ולא בעזרת ההיגיון.

לשלושת רובדי ההחלטה של סלטן ניתן להוסיף עוד שניים: האינטואיציה של כהנמן והאדפטביליות§ (או יכולת הלמידה) של אקסלרוד. ההחלטה לצאת למחאה התקבלה במידה רבה ברובד הדמיון והאינטואיציה, ולא רק מתוך היגיון צרוף. החלטה ברמה הלוגית בלבד, תחת הנחת המיקסום של האינטרס האישי, היתה מובילה כנראה דווקא למסקנה שהמעשה ההגיוני הוא לא למחות.

השילוב בין דמיון לאינטואיציה בקבלת החלטה מסביר את המחאה המוצלחת בשתי רמות:

א. בעבר היה קל יותר לקבל החלטות רציונליות טהורות, משום שמספר הגורמים שבהם היה הפרט צריך להתחשב היה קטן יחסית. במציאות של היום, הרשתות החברתיות חושפות את הפרט למידע כה רב על מעשיהם של שאר השחקנים, עד שקשה לנתח אותו באופן לוגי. לכן, החלטה לצאת למהפכה לא יכלה להתקבל אם לדמיון ולאינטואיציה לא היה מקום מרכזי בקבלת ההחלטות של הפרט.

ב. אחד הגורמים המרכזיים המניעים בודדים להצטרף למחאה הוא הידיעה שסיכויי ההצלחה שלה גדולים. בעקבות המהפכה בתוניסיה הבינו אזרחי המדינות השכנות כי יש סיכוי ממשי להצלחה. הם יכלו לפתע לדמיין מציאות חדשה, שרק כמה חודשים קודם לכן היתה בלתי-סבירה בעליל.

במילים אחרות: ההרגל והרציונליות היו שני הגורמים המרכזיים במשך עשרות שנות דיקטטורה. הופעת הרשתות החברתיות הבליטה את האינטואיציה כאמצעי לקבלת החלטות מהירות מאוד, לאו דווקא שכלתניות. הרשתות החברתיות מציפות במידע, והוא מטביע את המסרים של הממשלות (הסוהרים). ברגע ששליטתו של המידע הממשלתי התפוררה, והאינטואיציה פתחה דלת למחשבות חדשות, גם הדמיון החל לפעול. במצב החדש, שבו "הפרדיגמות של הקומונסנס" של האזרח מן השורה התפוררו, החל תהליך של למידה והסתגלות למצבים החדשים.

דילמת הסוהר1

הנחת יסוד בתורת המשחקים אומרת שכל שחקן הוא אינדיבידואלי ורציונלי. כלומר, פועל למקסום הרווח האישי שלו. מעבר לכך מניח כל שחקן כי גם עמיתיו הם שחקנים הגיוניים, ולכן יפעלו למען טובתם האישית. כמו כן, הם מניחים שאני מניח שהם רציונליים, וכך הלאה... ואולם, אם בעבר נחשבה ההנחה הזו להכרחית, במקרים מסוימים הוכח כי אין זה כך. הרשת החברתית יוצרת מצב של "ידיעה שיתופית רלוונטית לפעולה". כלומר, מעבר לעובדה שאזרח א' יודע כיצד יפעל אזרח ב', אזרח ב' יודע שאזרח א' יודע על מעשיו, אזרח א' יודע שאזרח ב' יודע שהוא יודע, וכן הלאה. שרשרת הידיעות הללו מובילה ליכולת טובה יותר של כל פרט לבצע הערכת מצב. היא גם מגבירה את הוודאות שלו ואת הביטחון בנקיטת מעשה "קיצוני" כמו השתתפות במחאה.

אם נתבונן על דילמת האסיר באופן שבו הסוהר הוא השלטון והאסירים הם אזרחי המדינה, הדילמה של האסיר א' היא אם כדאי לו לצאת נגד השלטון ולקחת חלק פעיל במחאה. אסטרטגיה א': א' יוצא נגד השלטון. אם גם ב' יצטרף אליו, שניהם יוכלו לזכות בתועלות, כגון צמצום האבטלה, הוזלת יוקר המחיה, קידום זכויות חברתיות, דמוקרטיה. אם ב' יחליט שלא לצאת נגד השלטון - המחאה לא תצליח, א' יואשם בחתירה נגד השלטון ויפסיד. גם ב' יֵצא נפסד, שכן מחאה שלא הצליחה פירושה אבטלה, דיכוי זכויות, עליית מחירים וכו', אך ברור שההפסד של ב' יהיה קטן יותר מזה של א'.

אסטרטגיה ב': א' לא יוצא נגד השלטון. אם גם ב' יחליט לא לקחת חלק במחאה, שניהם יפסידו את השיפור בחייהם שמהפכה מוצלחת עשויה להניב. אם ב' יחליט להצטרף למחאה, הפעם יהיה זה הוא שיואשם בחתירה נגד השלטון - ויפסיד. גם א' יצא נפסד במידה מסוימת, כי הפירות שהמהפכה יכלה להביא בעקבותיה לא יבשילו (המודל מוצג כאן עם שני אסירים, אך הוא תקף גם בריבוי "שחקנים").

עד כניסתם למשחק של האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, האסטרטגיה העדיפה מבחינת תוחלת הרווח עבור אסיר א' היתה "להלשין". לכן, מקסום האינטרס האישי לא עלה בקנה אחד עם מקסום הרווח החברתי. הרשת מאפשרת עקיפת איסורים על התאגדויות ציבוריות ויצירת תקשורת בין ה"אסירים". היא אינה תלויה במספר האנשים ולא במרחק הגיאוגרפי ביניהם, אינה מחייבת פגישה פיזית בזמן אמת וחושפת את כל המשתתפים למידע עשיר ומגוון, שעשוי לסייע להם להבחין בין אמת לבין השקרים שבהם מנסה להלעיט אותם ה"סוהר".

גם אס-אם-אסים ומיילים סיפקו את כל אלה. התוספת הייחודית של הרשתות החברתיות היא באספקת הערכה טובה יותר של מה יעשו שאר האזרחים/אסירים. ההערכה הזו מפחיתה באופן דרסטי את הפחד מבגידה, שהיה הגורם העיקרי להפיכת אסטרטגיית ה"מודֶה" לאסטרטגיה השלטת בדילמת האסיר המקורית. במציאות הנוכחית האסיר יודע שיש לו סיכוי סביר להצליח במאבק נגד הסוהרים, ובעזרת Common Knowledge of Action לא רק שהוא יודע טוב יותר מה יעשו אחרים, גם שאר האסירים יודעים שהוא יודע על מעשיהם, האסיר יודע שהם יודעים שהוא יודע, וכן הלאה. הסיטואציה הזו משנה לחלוטין את כללי המשחק.

השינוי המרכזי נובע מכך שנוסף ממד הסתברותי לדילמה. בדילמת האסיר המקורית עמדו בפני א' שתי אפשרויות בעלות משקל הסתברותי שווה - לשתוק או להלשין - משום שלא היתה לו שום דרך לדעת כיצד יפעל חברו. אלו היו גם האפשרויות היחידות בפניו של ב'. אם P היא ההסתברות שב' ילשין, במקרה ה"קלאסי" P אינו משתנה ושווה תמיד לחצי.2*

בדילמה שמביאה בחשבון את הרשתות החברתיות P גדל. לכן, תוחלת הרווח המרבית של כל שחקן מושגת לאו דווקא מבחירה בין הלשנה להימנעות. אם קודם היה א' שרוי בבידוד מוחלט, שיצר חוסר אמון בשאר האסירים ופחד, כעת הוא יכול להעריך אם שאר האסירים ינהגו כמוהו ולנטרל את החששות מבגידה. מאחר שתחת המודל החדש אנחנו רוצים להביא את תוחלת הרווח של א' למינימום ואת תוחלת הרווח הכללית למקסימום, נגלה כי יש מקרים שבהם אסטרטגיית שתיקה/מחאה תהיה עדיפה על הלשנה/הימנעות. מכאן ניתן להסיק למקרה הכללי: כש-P גדול מספיק, מקסום הרווח האישי יעלה בקנה אחד עם מקסום הרווח החברתי, ואסטרטגיית שיתוף הפעולה תהיה עדיפה.

אחת הסיבות שיכולות לגרום ל-P להיות גדול מספיק היא עקרון ה-Common Knowledge of Action, וניתן לבצע אנלוגיה בינו לבין אבן הבסיס של תורת המשחקים: ה-Common Knowledge of Rationality. בתורת המשחקים, הנחת הרציונליות היא זו שמאפשרת לאחד להעריך מה יעשה השני. בדומה לכך, בעולם הרשתות החברתיות הידיעה שהאדם השני יודע שאני יודע מסייעת לי להעריך טוב יותר את המצב. יש פה אמנם גם פתח למניפולציות, אבל השקיפות הגבוהה ברשתות החברתיות מקשה על כל ניסיון לארגן מניפולציות בקנה מידה רחב, ולכן השיפור ביכולת ההערכה גדול ומשמעותי יותר מההפסד שעלולות להוליד מניפולציות. התוצאה היא שלכל אחד מהאסירים יש הערכה טובה יותר כיצד יפעלו עמיתיו, כפועל יוצא מכך גדל הביטחון שלו כי "לשתוק" = "למחות", ולכן הסיכוי שהוא עצמו יחליט "לשתוק" (P) גדל.

בהתאם לחוק מטקלף, האומר כי עוצמת הרשת גדלה חזקתית בשעה שמספר המשתמשים גדל בטור חשבוני, הרשת מגדילה באופן משמעותי גם את ערכה בכל פעם שנוסף משתמש, ולכן מעצימה את כוחם של הפרטים שהיא מחברת. ובדוגמה של המחאה: כל אזרח שמצהיר על כוונותיו להצטרף למוחים מוסיף עוד ממד של ודאות לשאר האזרחים, וגם הם ירגישו בטוחים יותר להצטרף למחאה. כלומר, ערכו של האזרח הבודד שהצטרף לרשת גדול בהרבה מעצם תמיכתו האישית במחאה.

לכאורה, הדרך הפשוטה ביותר שיכול לנקוט עתה הממשל/סוהר היא לחסום את הרשתות החברתיות או את האינטרנט כולו. הוא יחזיר בכך - כביכול - את בידודו של האזרח, שהוא גורם חיוני לשלטונו. ואולם, חסימת האינטרנט אינה בת-ביצוע תמיד, ותגרור בעקבותיה תוצאות לוואי, כגון פגיעה בכלכלה או שכנוע אזרחים נוספים, שעד עתה נמנו עם תומכי הממשל, דווקא לצאת נגדו.

בעיה נוספת מבחינת הסוהר/ממשל נעוצה בכך שברשתות החברתיות נמצאים שחקנים פוליטיים אך גם א-פוליטיים. מצד אחד, לפעמים השחקנים הא-פוליטיים נגררים למחאה רק מעצם היותם נוכחים ברשת. מצד שני, השלטון לא יכול "לכבות" את הרשת, מאחר שציבור א-פוליטי עצום משתמש בה לצרכיו האישיים.

מבחינת המשטר, אם כן, הדרך הנכונה לא תהיה מלחמה חזיתית ברשתות החברתיות, אלא ניצולן בגישה תלת-שלבית: לנטר את פעילות המחאה, לפענח מה הסף שבו הפעילות נגד השלטון מחייבת ויתורים לאזרחים, ובשלב השלישי להגיב: לבצע ויתורים (או דווקא להקשיח עמדות ולסגת מוויתורים קודמים, כי המחאה רפה). בדרך זו המשטר מבטיח את שרידותו, ומבצע רק את הוויתורים ההכרחיים לשם כך.