הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
2
5
1
5
היקום נגד אלכס וודס
גאווין אקסטנס

במקום 39 

26 

היקום נגד אלכס וודס

גאווין אקסטנס

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
2
5
1
5

במקום 39 

26 

במקום 39 

26 

גודל (עמ'): 352
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מטאוריט נדיר פגע באלכס וודס כשהיה בן עשר, הותיר בראשו צלקת והועיד לו עתיד יוצא דופן. אלכס - בנה של מגדת עתידות, ילד שקדן ואוהב ספרים, הנתון להצקות תכופות מצד בריוני בית הספר - אינו נהנה מילדות קלה במיוחד.
אבל כשהוא פוגש את האלמן הסגפן מר פיטרסון, הוא מוצא בו חבר אמיתי ומפתיע. כזה שמלמד אותו שאנחנו חיים רק פעם אחת, ושעלינו לדאוג שלחיים האלה תהיה משמעות.
וכך, בגיל שבע-עשרה, כשאלכס נעצר בגבולות בריטניה ובידיו 113 גרם של מריחואנה, על המושב הקדמי כד אפר, ואומה שלמה סוערת וגועשת בגללו - הוא בכל זאת משוכנע שעשה את הדבר הנכון.
היקום נגד אלכס וודס מציג קול צעיר ומבריק שהקסים את העולם כולו. זהו ספר שנסב על האקראיות שבחיים והקשרים המפתיעים שבוראים את עולמנו.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-889-3
  • גודל (עמ'): 352
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/11/2014
  • שם המחבר: גאווין אקסטנס
  • תורגם ע"י: דנה אליעזר
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות


"לעתים הקריאה היא סוג של מנוחה. 'היקום נגד אלכס וודס' מאפשר מנוחה מנטלית ורגשית, בלי שהקריאה תגיע אל מחוזות השעמום ובלי שהיעדר האתגר הספרותי יעליב את אינטליגנציית הקורא. אף שהוא מצופף הרבה נושאים רחבי היקף בספר ביכוריו, גאווין אקסטנס (בריטי, יליד 1982) רקח סיפור קל לעיכול, שרוח נעורים רעננה שורה עליו. הספר יכול להתאים לקריאת בני הנוער, בלי לגרוע מן הפיתוי שהוא שולח לקהל מבוגר המחפש ספר מהנה, שאינו סתמי. סיפור נעוריו המיוחדים של אלכס וודס, החל מהיותו בן 10 ועד מלאת לו 17, הוא יומן מרתק מכל בחינה, שובה לב באזור ההזדהות האנושית, משעשע בזכות אפיון מצוין של דמויות, דיאלוגים לא מנומסים ומבט מספיק חיצוני באוכלוסיית הכפר האנגלי. בספר משולבות פיסות מידע מדעי, שנראות לעתים מאולצות, אך בדרך כלל משתלבות באופן המסירה של אלכס."

- תלמה אדמון, "מעריב", 2015

"הרומן שבה אותי. אקסטנס מספר סיפור ענק, שמתכתב עם יצירות של סופרים גדולים כמו קורט וונגוט, מארק האדון ('המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה') וג'ון ארווין. אפשר להבחין בנקל גם בהדים מהארי פוטר. הרומן הראשון של אקסטנס הוא אגדה לרציונליסטים."

- סוזנה רוסטין, "הגארדיאן", 2013

פעלים חריגים

בסופו של דבר עצרו אותי בדוֹבֶר, כשניסיתי לחזור לאנגליה. בהחלט ציפיתי לזה, ובכל זאת הייתי המום למדי כשהמחסום פשוט לא התרומם. מצחיק באיזו קלות אפשר להתבלבל. אחרי שהגעתי עד הלום, כבר התחלתי לחשוב שאולי אצליח בכל זאת להגיע הביתה, למרות הכול. חבל. היה נחמד אילו יכולתי קודם כול להסביר הכול לאימא שלי. אתם יודעים, לפני שאנשים אחרים יתחילו להתערב.

השעה היתה אחת בלילה וירד גשם. הסעתי את המכונית של מר פּיטֶרסוֹן עד לבִּיתן של המסלול הירוק, שבו ישב פקיד מכס אחד ויחיד. הוא השעין את משקלו על מרפקיו ואת סנטרו על הידיים, ונדמה שבלי תנוחת הפיגומים המגושמת הזאת היה גופו פשוט קורס לרצפה כמו שק תפוחי אדמה. משמרת לילה שעמום מייסר מהדמדומים עד עלות השחר ולמשך כמה שניות היה נדמה שלפקיד המכס פשוט אין די כוח רצון לגלגל את העיניים ולבדוק את המסמכים שלי. אבל הרגע הזה התפוגג בבת אחת. מבטו נע, עיניו התרחבו. הוא אותת לי לחכות ודיבר אל מכשיר הקשר שלו במהירות ובמידה ניכרת של בהילות. ואז הבנתי בוודאות. לאחר מכן גיליתי שתמונה שלי הופצה אל כל מעבר גבול אפשרי מאבּרדין ועד פּלימוּת. כך שעם זה ועם הפְּניוֹת בטלוויזיה פשוט לא היה לי סיכוי.

זיכרוני מכל שקרה לאחר מכן מעורפל ומוזר למדי, אבל אנסה לתאר לכם את הדברים כמיטב יכולתי.

הדלת הצדדית של הביתן נפתחה בתנופה, ובו ברגע עלה באפי ניחוח של שדה מלא פרחי לילך. הניחוח פשוט צץ מאי־שם, והבנתי מיד שאצטרך להתרכז עד מאוד כדי להישאר בהווה. במחשבה לאחור, לא היה קשה לנבא מבעוד מועד את ההתרחשות הזאת. אסור לשכוח שבשלב זה לא ישנתי כבר כמה ימים, ושינה־לא־סדירה היתה תמיד אחד הטריגרים שלי. שינה, ולחץ נפשי.

הסתכלתי ישר קדימה ומיקדתי את מבטי. התמקדתי במגבים שנעו הלוך ושוב וניסיתי לספור את נשימותי, אבל כשהגעתי לחמש כבר היה די ברור שזה לא יספיק. הכול נעשה איטי ומטושטש. לא היתה לי ברירה אלא להגביר את הסטריאו לשיא העוצמה. "המשיח" של הנדל הציף את המכונית פרק ה"הללויה", בעוצמה שטילטלה את האגזוז. לא תיכננתי את זה או משהו. הרי אילו היה לי זמן להתכונן לרגע הזה, הייתי בוחר משהו פשוט ורגוע ושקט יותר: נוקטורנים של שופן או אחת הסוויטות לצ'לו של באך. אבל מאז ציריך השמעתי לעצמי את כל אוסף הדיסקים של מר פיטרסון, וכך קרה שבדיוק ברגע זה הקשבתי דווקא לחלק הזה של "המשיח" של הנדל כאילו הגורל החליט לחמוד לו לצון. כמובן, זה לא ממש עזר לי לאחר מכן: פקיד המכס מסר למשטרה דיווח מפורט וציין שבמשך זמן רב התנגדתי למעצר ופשוט ישבתי לי "בוהה לתוך הלילה, מקשיב למוזיקה דתית בשיא הווליום כאילו הוא מלאך המוות או משהו". בטח כבר שמעתם את הציטוט הזה. הוא הופיע בכל העיתונים הם מתים על דברים כאלה. אבל תבינו, בזמנו פשוט לא היתה לי ברירה. ראיתי את פקיד המכס בזווית העין, כפוף ליד חלוני באפוד הצהוב הזוהר שלו, אבל הכרחתי את עצמי להתעלם ממנו. הוא כיוון את הפנס אל עיני, וגם מזה התעלמתי. פשוט המשכתי לבהות קדימה והתרכזתי במוזיקה. זה היה העוגן שלי. פרחי הלילך עדיין היו שם וניסו כמיטב יכולתם להסיח את דעתי. הרי האלפים התחילו להתפרץ לתמונה זיכרונות משוננים עוטי כפור, חדים כתער. עטפתי אותם במוזיקה. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין שום דבר פרט למוזיקה. אין שום דבר פרט למיתרים ולתופים ולחצוצרות, ולאינספור הקולות השרים בשבחו של האל. במחשבה לאחור ברור לי שבטח נראיתי חשוד למדי, סתם יושב ככה עם עיניים מזוגגות ומוזיקה בעוצמה שיכולה להעיר מתים. זה בטח נשמע כאילו הושבתי את כל התזמורת הסימפונית של לונדון במושב האחורי. אבל מה יכולתי לעשות? כשמקבלים הילה חזקה כל כך, אין סיכוי שהיא פשוט תחלוף מאליה: אם לומר את האמת, היו כמה רגעים שהייתי ממש על הקצה. רק כפֶסע היה ביני לבין הפרכוסים.

אבל אחרי זמן־מה שכך המשבר. משהו חזר להילוך רגיל. הבחנתי במעומעם שקרן הפנס עברה הלאה. היא התקבעה כעת בחלל שנמצא כחצי מטר לשמאלי, אם כי במצבי המטושטש לא הצלחתי בזמנו להבין למה. רק אחר כך נזכרתי שמר פיטרסון עדיין ישב במושב הנוסע. לא עלה על דעתי להזיז אותו.

 

הרגעים נקפו, ובסופו של דבר נעלמה אלומת הפנס לדרכה. הצלחתי לסובב את ראשי בארבעים וחמש מעלות וראיתי שפקיד המכס מדבר שוב אל מכשיר הקשר שלו, מן הסתם בהתרגשות. ואז הוא נקש בפנס על החלון והחווה תנועה בהולה מטה. אני לא זוכר שלחצתי על הכפתור, אבל זוכר ועוד איך את משב האוויר הקר והרטוב כשזגוגית החלון ירדה. פקיד המכס אמר משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא שלח יד דרך החלון הפתוח וכיבה את המנוע. המכונית דממה, ושנייה לאחר מכן גוועה ההללויה האחרונה אל תוך אוויר הלילה. שמעתי את לחשושי הגשם על האספלט מתעמעמים לאיטם, כמו מציאות שמפוגגת את עצמה. פקיד המכס דיבר ונופף בזרועותיו כה וכה במין מחוות מתנודדות משונות, אבל מוחי עדיין לא הצליח לפענח מאומה. בנקודה זו בזמן התרחש משהו אחר מחשבה שגיששה את דרכה לעבר האור. באיטיות משוועת ניסיתי לארגן את מחשבותי למילים, אבל כשהצלחתי סוף־סוף, הנה מה שיצא: "אדוני, כדאי שאגיד לך שאני כבר לא במצב כשיר לנהוג. אני חושש שתצטרך למצוא מישהו אחר שיזיז מכאן את המכונית."

מסיבה כלשהי נדמה שהוא השתנק. בפניו חלפה סדרה שלמה של עוויתות משונות, ואז, למשך זמן רב מאוד הוא פשוט עמד מולי בפה פעור. אילו הייתי אני זה שעומד כך בפה פעור, זה היה נחשב לגסות רוח איומה, אבל אני לא חושב שיש טעם להתרגז יתר על המידה מדברים כאלה. אז פשוט חיכיתי. אמרתי את מה שרציתי לומר, וזה הצריך מאמץ לא קטן. עכשיו לא היה אכפת לי להמתין בסבלנות.

פקיד המכס כיחכח בגרונו ואמר שעלי לצאת מהמכונית ולבוא איתו מיד. ומוזר, אבל ברגע שאמר זאת, הבנתי שאני עדיין לא לגמרי מוכן לזוז. ידי עדיין היו נעולות בכל הכוח על ההגה, ולא הראו כל סימן לכוונה לרפות את אחיזתן. שאלתי אם אוכל אולי לקבל עוד דקה.

"תקשיב," אמר פקיד המכס, "אני צריך שתבוא עכשיו."

הסתכלתי הצדה אל מר פיטרסון. הנימה של פקיד המכס לא בישרה טובות. חשבתי לעצמי שכנראה הסתבכתי כאן בצרה צרורה.

ידי שיחררו את אחיזתן.

הצלחתי לצאת מהמכונית, התנודדתי ואז נשענתי על הדלת לכמה שניות. פקיד המכס ניסה לדרבן אותי לזוז, אבל אמרתי לו שאם הוא לא רוצה לסחוב אותי, הוא יצטרך לתת לי רגע לחזור לשיווי משקל. זרזיף הגשם דקר את העור החשוף בעורפי ובפני, ודמעות קטנות של גשם התחילו לבצבץ על בגדי. הרגשתי את כל חושי מתקבצים מחדש. שאלתי כמה זמן כבר יורד גשם. פקיד המכס הסתכל בי אבל לא השיב. המבט אותת שהוא לא מעוניין בשיחת חולין.

 

ניידת משטרה הגיעה ולקחה אותי לחדר שנקרא "חדר חקירות ג'" בתחנת המשטרה של דוֹבר, אבל לפני כן נאלצתי לחכות בקרוון קטן שהוצב באזור הראשי של הנמל. חיכיתי שם זמן רב. ראיתי כל מיני עובדים במדים של רשות הנמלים, אבל איש לא באמת דיבר איתי. הם רק זרקו לעברי פקודות של שתי מילים, כמו "חכה כאן" ו"אל תזוז", ואמרו לי מה עומד לקרות לי עכשיו, כאילו הם המקהלה באיזה מחזה יווני קלאסי. ואחרי כל אמירה הם שאלו מיד אם הבנתי, כאילו אני קשה תפיסה או משהו. אם לומר את האמת, אולי באמת זה הרושם שיצרתי. אני לא יודע. עדיין לא התאוששתי מההתקף שהיה לי. הייתי עייף, נטול כל קואורדינציה, וכללית הרגשתי די מנותק, כאילו ראשי מלא צמר גפן. הייתי גם צמא, אבל לא רציתי לשאול אם יש מכונת משקאות שאוכל לקנות בה איזו פחית, כדי שלא יחשבו שאני מנסה להערים עליהם. כמו שאתם בטח יודעים, כשמישהו נמצא בצרות, גם שאלה פשוטה ולגיטימית כזאת יכולה לסבך אותו אפילו יותר. אני לא יודע למה זה. זה כאילו שאתה חוצה איזה גבול עלום, ופתאום אנשים סביבך לא מוכנים להכיר בקיומם של דברים ארציים יומיומיים כמו מכונות משקאות או דיאט קולה. נראה שיש מצבים שפשוט מתבקש בהם כובד ראש, ואנשים לא רוצים לרדד אותם במשקאות מוגזים.

כך או כך, בסופו של דבר הגיעה ניידת משטרה ולקחה אותי לחדר חקירות ג', שם מצבי לא השתפר במאומה. חדר חקירות ג' לא היה גדול בהרבה מארון בגדים, ותוכנן כך שיגרום חוסר נוחות מרבי. הקירות והרצפה היו חשופים. החדר הכיל שולחן מלבני וסביבו ארבעה כיסאות פלסטיק, וחלון זעיר שנראה כאילו אינו יכול להיפתח, גבוה בקיר האחורי. גלאי עשן ומצלמת אבטחה נתלו בפינה אחת, סמוך לתקרה. ובזה הסתכם סך כל הרהיטים בחדר. אפילו שעון לא היה שם.

הושיבו אותי על כיסא והשאירו אותי שם לבד למשך מה שנראה כמו הרבה מאוד זמן. אני חושב שאולי עשו את זה בכוונה, כדי לנסות לעורר בי קוצר רוח או אי־נוחות, אבל האמת היא שאין לי סיבה ממשית לחשוב ככה. זאת רק השערה. למרבה המזל, אני אוהב מאוד להיות לבד ומיומן בלהעסיק את מוחי. יש לי מיליון תרגילים שונים שעוזרים לי להישאר רגוע וממוקד.

כשעייפים אבל רוצים להישאר דרוכים, כדאי לחשוב על תרגיל מסובך להפעלת המוח. אז התחלתי להטות פעלים חריגים בספרדית, החל בהווה ואז בהדרגה לזמנים הדקדוקיים המורכבים יותר. לא אמרתי אותם בקול בגלל הטלוויזיה במעגל סגור, אבל ביטאתי אותם בקול במחשבתי, מקפיד על המבטא ועל ההטעמות. כשהגעתי ל־entiendas, ההטיה בגוף שני לא־רשמי, בזמן הוֹוֶה־סוּבּג'נקטיב, של entender (להבין), נפתחה הדלת ושני שוטרים נכנסו לחדר. אחד היה השוטר שהסיע אותי מהנמל, והוא נשא איתו לוח כתיבה עם כמה דפים. את השוטר השני לא ראיתי עד כה. שניהם נראו עצבניים.

"בוקר טוב, אלכס," אמר השוטר שלא הכרתי. "אני פַּקד הֶרְס. כבר פגשת את מפקח משנה קַנינגהם."

"כן," אמרתי. "שלום."

לא אטרח לתאר לכם באריכות יתירה את פקד הֶרס או את מפקח משנה קנינגהם. מר טְרֶדסטוֹן, שלימד אותי ספרות בזמנו, אמר תמיד שכאשר כותבים על מישהו, אין צורך לתאר כל פרט ופרט בו או בה. במקום זאת צריך למסור רק פרט אחד משמעותי, שיעזור לקורא לדמיין את הדמות. לפקד הרס היתה שומה בגודל מטבע של חמישה פני על לחיו הימנית. מפקח משנה קנינגהם נעל את הנעליים המצוחצחות ביותר שראיתי מימי.

הם התיישבו מולי וסימנו לי שאשב גם אני. ורק אז שמתי לב שקמתי כשהם נכנסו לחדר. זה אחד הדברים שלימדו אותנו בבית הספר לקום בכל פעם שמבוגר נכנס לחדר. זה אמור להביע כבוד, אני משער, אבל אחרי כמה זמן פשוט עושים את זה בלי לחשוב.

הם הסתכלו בי זמן ממושך בלי לומר מילה. רציתי להסיט את המבט, אבל חשבתי שזאת תהיה גסות רוח, אז המשכתי לנעוץ בהם עיניים וחיכיתי.

"אתה יודע, אלכס," אמר לבסוף פקד הרס, "עוררת מהומה לא קטנה בשבוע האחרון. נהיית ממש מפורסם..."

מהרגע הראשון לא מצא חן בעיני הכיוון של השיחה. לא היה לי מושג מה הוא מצפה שאומר. יש דברים שאין עליהם תשובה הגיונית, אז פשוט לא אמרתי שום דבר. ואז משכתי בכתפיים לא תגובה נבונה במיוחד, אבל קשה מאוד לא לעשות שום דבר במצבים כאלה.

פקד הרס גירד את השומה שבלחיו. ואז הוא אמר, "אתה מבין שאתה בצרה רצינית?"

אולי זאת היתה שאלה, ואולי הצהרה. הינהנתי בכל מקרה, ליתר ביטחון.

"ואתה יודע למה אתה בצרה?"

"כן. נראה לי שכן."

"אתה מבין שזה עניין רציני?"

"כן."

פקד הרס החליף מבטים עם מפקח משנה קנינגהם, שעדיין לא אמר מילה. ואז הוא החזיר את מבטו אלי. "אתה יודע, אלכס, כמה מהדברים שעשית בשעה האחרונה מרמזים שאולי אתה לא מבין. אני חושב שאם היית מבין באמת, היית הרבה יותר מודאג ממה שאתה נראה. רק שתבין, אם הייתי יושב עכשיו במקומך, אני חושב שהייתי הרבה יותר מודאג ממה שאתה נראה."

הוא היה צריך להגיד "אילו הייתי יושב עכשיו במקומך" שמתי לב לזה, כי רק לפני רגע הייתי שקוע במחשבות על הזמן הדקדוקי סובג'נקטיב אבל לא תיקנתי אותו. אנשים לא אוהבים שמתקנים להם דברים כאלה. זה אחד הדברים שמר פיטרסון תמיד אמר לי. הוא אמר שכשאני מתקן לאנשים שגיאות דקדוק באמצע השיחה, אני נשמע כמו פוץ אמיתי.

"תגיד לי, אלכס," הוסיף פקד הרס ואמר, "אתה באמת מודאג? אתה נרגע קצת רגוע מדי קצת יומיומי מדי בהתחשב בנסיבות."

"אני לא באמת יכול להרשות לעצמי להיכנס ללחץ," אמרתי. "זה לא תורם הרבה למצבי הבריאותי."

פקד הרס נשף באריכות. ואז הוא הסתכל אל מפקח משנה קנינגהם והינהן. מפקח משנה קנינגהם הושיט לו דף מלוח הכתיבה.

"אלכס, עשינו חיפוש במכונית שלך. אני חושב שתסכים איתי שיש כמה דברים שצריך לדבר עליהם."

הינהנתי. חשבתי על דבר אחד במיוחד. אבל פקד הרס הפתיע אותי: הוא לא שאל את מה שחשבתי שישאל. הוא ביקש ממני למסור, למען הפרוטוקול, את שמי המלא ואת תאריך הלידה שלי. זה התמיה אותי לשנייה או שתיים. בהתחשב בנסיבות זה נראה בזבוז זמן. הם כבר ידעו מי אני: הם לקחו לי את הדרכון. לא היתה שום סיבה לא להיכנס ישר לעניינים. אבל לא היתה באמת ברירה, והייתי מוכרח לשתף פעולה עם המשחק שלהם, יהיה אשר יהיה.

"אלכסנדר מורגן ווּדס," אמרתי. "עשרים ושלושה בספטמבר 1993."

אני לא ממש מאוהב בשמי המלא, אם לומר את האמת, בייחוד לא בשם האמצעי. אבל רוב האנשים פשוט קוראים לי אלכס, כמו שקרא לי השוטר. כשקוראים לך אלכסנדר, מעט מאוד אנשים טורחים לומר את שמך המלא. אימא שלי לא טורחת לומר אותו. היא אפילו מקצרת את שמי בעוד הברה ופשוט קוראת לי לֶקס, כמו לקס לוּתוֹר מ"סופרמן" ותדעו לכם שהיא קראה לי ככה הרבה לפני שנהייתי קירח. אחרי כן אני חושב שהיא התחילה לראות בשם שלי משהו נבואי; לפני כן היא סתם חשבה שזה חמוד.

פקד הרס קימט את מצחו, ואז הסתכל שוב אל מפקח משנה קנינגהם והינהן. הוא עשה את זה שוב ושוב, כאילו הוא הקוסם ומפקח משנה קנינגהם עוזר לו עם האביזרים.

מפקח משנה קנינגהם שלף מתחתית לוח הכתיבה שלו שקיק ניילון שקוף, ואז השליך אותו על מרכז השולחן, שם הוא נחת בקול טפיחה חרישי. התנועה הזאת היתה דרמתית ביותר, באמת. והיה ברור שהם רצו שהיא תהיה דרמתית. לשוטרים יש כל מיני תרגילים פסיכולוגיים כאלה. אתם בטח יודעים את זה אם אתם אוהבים טלוויזיה.

"כמאה ושלושה־עשר גרם מריחואנה," דיקלם פקד הרס, "שנמצאו בתא הכפפות שלך."

לא אשקר, שכחתי לגמרי מהמריחואנה. העובדה היא שאפילו לא פתחתי את תא הכפפות מאז שווייץ. לא היתה לי שום סיבה. אבל נסו אתם להגיד דבר כזה לשוטרים בערך בשתיים בלילה, אחרי שעצרו אתכם הרגע במעבר הגבול.

"זה הרבה מאוד גראס, אלכס. זה נועד רק לשימוש אישי?"

"לא..." שיניתי את דעתי. "בעצם, כן. כלומר, זה היה לשימוש אישי, אבל לא לשימוש האישי שלי."

פקד הרס הרים את גבותיו לגובה חצי מטר. "אתה אומר שמאה ושלושה־עשר גרם המריחואנה הם לא בשבילך?"

"לא. הם למר פיטרסון."

"אני מבין," אמר פקד הרס. ואז הוא גירד שוב את השומה שלו והניד את ראשו. "כדאי שתדע שמצאנו גם לא מעט כסף במכונית שלך." הוא השפיל את מבטו אל דוח המְצַאי שבידו. "שש מאות ארבעים וחמישה פרנקים שוויצריים, שמונים ושניים אירו ועוד שלוש מאות ושמונה־עשר פאונד. בתוך מעטפה בתא שבצד הנהג, ליד הדרכון שלך. זה הרבה מאוד כסף מזומן בשביל בחור צעיר, אתה לא חושב?"

לא אמרתי שום דבר.

"אלכס, זה מאוד חשוב. מה בדיוק תיכננת לעשות במאה ושלושה־עשר גרם המריחואנה?"

חשבתי זמן רב. "אני לא יודע. לא תיכננתי שום דבר. נראה לי שמן הסתם הייתי זורק אותם. או נותן אותם למישהו. אני לא יודע."

"אולי היית נותן אותם למישהו?"

משכתי בכתפיים. חשבתי שזאת יכלה להיות מתנה נחמדה לאֶלי. היא בטח היתה מעריכה את זה. אבל לא אמרתי דבר. "אין לי שום עניין אישי בזה," אמרתי שוב. "כאילו, נהניתי לגדל את זה, אבל זה הכול. בטח לא הייתי שומר את זה לעצמי."

מפקח משנה קנינגהם התחיל להשתעל בקול רם מאוד. זה היה הצליל הראשון שהוא השמיע, ולשנייה אחת קפצתי בבהלה. עד כה חשבתי שאולי הוא אילם או משהו.

"גידלת את זה?"

"גידלתי את זה בשביל מר פיטרסון," הבהרתי.

"אני מבין. גידלת את זה, ואז נתת למישהו אחר. זה בעצם היה מפעל צדקה?"

"לא. כלומר, הרי זה לא באמת היה שלי מלכתחילה. זה תמיד היה של מר פיטרסון, אז לא בדיוק יכולתי לתת לו את זה. כמו שאמרתי, רק גידלתי את זה."

"כן. גידלת את זה, אבל אין לך שום עניין אישי בחומר עצמו?"

"רק עניין פרמקולוגי."

פקד הרס הסתכל אל מפקח משנה קנינגהם, ואז נקש באצבעותיו על השולחן במשך כדקה. "אלכס, אני אשאל אותך עוד פעם אחת," הוא אמר. "אתה לוקח סמים? אתה מסומם עכשיו?"

"לא."

"האם אי־פעם לקחת סמים?"

"לא."

"טוב. אז יש משהו שתצטרך להסביר לי." מפקח משנה קנינגהם הושיט לו עוד דף. "דיברנו עם האיש שעצר אותך במכס. הוא אומר שהתנהגת מאוד מוזר. הוא אומר שכשניסה לעצור אותך, סירבת לשתף פעולה. למעשה, הוא אומר, ואני מצטט, 'החשוד הגביר את המוזיקה במכונית לעוצמה כזאת, שבטח שמעו אותה גם בצרפת. ואז הוא המשיך להתעלם ממני עוד חמש דקות לפחות. הוא נעץ מבט קדימה, והעיניים שלו נראו מזוגגות. כשהצלחתי בסוף לשכנע אותו לצאת מהמכונית, הוא אמר לי שהוא לא במצב כשיר לנהיגה.'"

פקד הרס הניח את הדף והסתכל בי. "אתה רוצה להסביר לנו את זה, אלכס?"

"יש לי אפילפסיה," הסברתי. "היה לי התקף חלקי."

פקד הרס הרים שוב את גבותיו ואז קימט את המצח חזק במיוחד, כאילו זה הדבר האחרון שהוא רצה לשמוע. "יש לך אפילפסיה?"

"כן."

"אף אחד לא אמר לי על זה שום דבר."

"יש לי את זה מגיל עשר. זה התחיל מיד אחרי התאונה." נגעתי בצלקת שלי. "בגיל עשר הייתי —"

פקד הרס הינהן בקוצר רוח. "כן. אני יודע על התאונה שלך. כולם יודעים על התאונה שלך. אבל אף אחד לא אמר לי שום דבר על אפילפסיה."

משכתי בכתפיים. "לא היה לי התקף כבר כמעט שנתיים."

"אבל אתה אומר שהיה לך התקף קודם, במכונית?"

"כן. בגלל זה אני כבר לא במצב כשיר לנהיגה."

פקד הרס נעץ בי מבט ממושך ואז הניד את ראשו. "אתה יודע, מר נוֹלס מסר לנו דיווח די מפורט, והוא לא ציין שהיה לך התקף. ואני חושב שזה מסוג הדברים שהוא היה מציין, לא? הוא אמר שישבת לגמרי בשקט ולא נראית מתוח בכלל. הוא אמר שנראית טיפה רגוע מדי יחסית לנסיבות."

פקד הרס היה ממש מוטרד מזה שאני נראה רגוע מדי.

"זה היה התקף חלקי," אמרתי. "לא איבדתי את ההכרה ולא היו לי פרכוסים. הצלחתי לעצור אותו לפני שהוא התקדם."

"וזה כל מה שיש לך להגיד בנושא?" שאל פקס הרס. "אם נעשה לך עכשיו בדיקת דם, היא תצא נקייה? לא לקחת שום דבר?"

"רק קַרבַּמָזֶפּין."

"שזה?"

"תרופה נגד אפילפסיה," אמרתי.

נראה שפקד הרס עומד לירוק. הוא חשב שאני מנסה להצחיק. הוא אמר לי שגם אם אני אומר את האמת, גם אם באמת יש לי אפילפסיה ובאמת היה לי התקף חלקי מורכב, זה אפילו לא מתחיל להסביר את ההתנהגות שלי, לפחות לא בעיניו. הם מצאו מאה ושלושה־עשר גרם מריחואנה בתא הכפפות שלי, ואני לא התייחסתי לעניין ברצינות הראויה.

"אני באמת לא חושב שזה עניין רציני," הודיתי. "לא יחסית לכל שאר הדברים."

פקד הרס הניד את ראשו במשך כעשר דקות, ואז אמר שהחזקה של סם אסור למטרות סחר היא עניין רציני מאוד, ושאם אני מתווכח עם זה, אז או שאני מנסה להצחיק או שאני ללא ספק בן השבע־העשרה הכי תמים שהוא פגש בחיים.

"אני לא תמים," אמרתי. "אתה חושב משהו אחד, אני חושב משהו אחר. זה מקרה פשוט של חילוקי דעות."

אין צורך לומר, הם המשיכו להציק עם עניין הסמים עוד ועוד. זאת היתה סיטואציה מוזרה, שבה ככל שניסיתי להיות ישר וכן, כך הם הלכו והשתכנעו שאני משקר. בסופו של דבר אמרתי להם שאני רוצה שיעשו לי בדיקת דם: חשבתי שאיתי הם יכולים להמשיך להתווכח ככה עד קץ הדורות, אבל עם המדע אי־אפשר להתווכח. אבל עד שעמדתי על זכותי לעבור בדיקת דם, אני חושב שהם פחות או יותר החליטו לעבור לעניין הבא. ובהחלט היה עוד עניין לדון בו. זה היה אמור להיות הסעיף הראשון על סדר היום, אבל כמו שאמרתי, שוטרים יכולים להיות מאוד דרמתיים אם הם חושבים שזה יעזור להם להשיג תוצאות.

"הסעיף האחרון בדוח..." פתח פקד הרס ואמר. ואז הוא הניח את מרפקיו על השולחן והציב את ראשו בין ידיו. הוא השפיל מבט ולא אמר דבר במשך הרבה מאוד זמן.

חיכיתי.

"הסעיף האחרון," פתח שוב פקד הרס ואמר, "הוא כד כסוף קטן שנמצא על מושב הנוסע. משקלו כארבעה קילוגרם ושמונה מאות גרם."

אם לומר את האמת, אני לא בטוח למה הם טרחו לשקול אותו.

"אלכס, אני מוכרח לשאול: תוכן הכד הזה..."

פקד הרס נעץ מבט היישר בעיני ולא אמר דבר. היה די ברור שהוא לא מתכוון לשאול, למרות מה שאמר, אבל כמובן, ידעתי מה השאלה. ובאמת נמאס לי לגמרי מהמשחקים הפסיכולוגיים האלה. הייתי עייף וצמא. אז לא חיכיתי לבדוק אם פקד הרס ישלים אי־פעם את שאלתו. פשוט הינהנתי ואמרתי לו את מה שהוא רצה לדעת.

"כן," אמרתי. "זה היה מר פיטרסון."

 

אחרי כן היו להם עוד מיליון שאלות, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם. כמובן, הדבר העיקרי שהם רצו לדעת זה מה בדיוק קרה בשבוע האחרון, אבל אם לומר את האמת, אני עדיין לא מוכן לדבר על זה. אני לא חושב שבאמת יש טעם ובזמנו היה עוד פחות טעם. פקד הרס אמר לי שהוא רוצה "הסבר ברור, תמציתי ומלא" של כל הגורמים הרלוונטיים שהביאו לכך שעצרו אותי במכס עם מאה ושלושה־עשר גרם מריחואנה ועם האפר של מר פיטרסון; אבל לא היה לו שום סיכוי מלכתחילה. לפעמים כשאנשים מבקשים ממך הסבר מלא, ברור לך לגמרי שזה הדבר האחרון שהם רוצים. מה שהם רוצים באמת זה שתיתן להם פִּסקה שתאשר להם את מה שהם ממילא חושבים שהם יודעים. הם רוצים משהו שיתאים בדיוק לתיבה שבטופס התצהירים של המשטרה. וזה אף פעם לא יכול להיות הסבר מלא. הסברים מלאים הם עניין הרבה יותר סבוך. אי־אפשר למסור אותם סתם כך בחמש דקות של דיווח שלא התכוננת אליו מראש. צריך לתת להם זמן ומקום להתפרשׂ.

בגלל זה אני רוצה להתחיל ממש בהתחלה, במקום שהשוטרים לא רוצים שאתחיל בו. אני אספר לכם את הסיפור שלי, את הסיפור במלואו, כמו שאני חושב שהוא צריך להיות מסופר. אני חושש שזה לא יהיה קצר.