הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2
ממוצע
1
2
2
1
3
0
4
1
5
0
1
היעלמותה של סטפני מיילר
ז'ואל דיקר

במקום 44 

30.8 

היעלמותה של סטפני מיילר

ז'ואל דיקר

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2
ממוצע
1
2
2
1
3
0
4
1
5
0
1

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 614
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

 ביולי, 1994. אורפיאה, עיירת קייט שקטה בהֶמפּטוֹנס שבמדינת ניו–יורק, עוברת טלטלה בעקבות פרשיית רצח מזעזעת: ראש העיר ומשפחתו נרצחו בביתם, וכן עוברת אורח שהייתה עדה למתרחש.

בראש החקירה, שהופקדה בידי משטרת המדינה, עומד צמד שוטרים צעירים, ג'סי רוזנברג ודרק סקוט. השוטרים השאפתנים מצליחים ללכוד את הרוצח על סמך ראיות מוצקות, וזוכים לשבחים מפי צמרת המשטרה. ואולם, כעבור עשרים שנה, בראשית קיץ 2014, עיתונאית בשם סטפני מֵיילֶר מודיעה לשוטר ג'סי כי הוא טעה בזהות הרוצח - ואז נעלמת גם היא בנסיבות מסתוריות.

מה קרה לסטפני מיילר, ומה היא גילתה? ויותר מכול: מה באמת התרחש בערב 30 ביולי 1994 באורפיאה?

היעלמותה של סטפני מיילר הוא רומן מתח מהנה ובנוי לתלפיות, שבא על פתרונו המפתיע רק בעמודיו האחרונים. מחברו, הסופר השוויצרי ז'ואל דיקר, שזכה להצלחה עצומה עם ספריו הקודמים, האמת על פרשת הארי קברט וספרם של הבולטימרים, מביט באירוניה דקה בחברה האמריקנית, בדחף האנושי האוניברסלי לזכות בתהילה, ובנושאים נוספים, בהם נקמה, כפרה, חברות, תשוקה ואהבה.

"דיקר יודע לא רק לספר סיפורים, אלא גם לעורר את הציפייה להם."

Le Point

"דיקר מציב את הדמויות שלו על שפת תהום כדי להיטיב לחזות בהן

שוקעות בתוכה."  Le Figaro  

  • ISBN: 2001535926
  • גודל (עמ'): 614
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/09/2019
  • שם המחבר: ז'ואל דיקר
  • תורגם ע"י: רמה איילון
  • זמין להשאלה: כן

ג'סי רוזנברג

יום שני, 23 ביוני 2014

33 ימים לפני הצגת הבכורה של פסטיבל התיאטרון ה־21 באורפיאה

הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את סטפני מיילר הייתה כאשר הסתננה להרמת הכוסית הצנועה שאורגנה לרגל פרישתי ממשטרת מדינת ניו יורק.

ביום ההוא התקבצו שוטרים מכל המחלקות תחת שמש הצהריים מול במת עץ, שהוצבה באירועים חגיגיים במגרש החניה של מטה המשטרה האזורי. עמדתי לצד הממונה עליי, מייג'ור מקאנה, שהדריך אותי לכל אורך הקריירה שלי וביקש לחלוק לי כבוד.

"ג'סי רוזנברג הוא אמנם קצין משטרה צעיר, אבל נראה שהוא להוט מאוד לעזוב," אמר המייג'ור ועורר את צחוק הקהל. "אף פעם לא דמיינתי שהוא יסתלק לפניי. יש משהו עקום בחיים האלה. כולם רוצים שאעזוב, אבל אני עדיין כאן, וכולם רוצים להחזיק בג'סי, אבל ג'סי הולך."

הייתי בן ארבעים וחמש ועזבתי את שורות המשטרה שמח וטוב לב. אחרי עשרים ושלוש שנות שירות החלטתי לקחת את הקצבה שהייתי זכאי לה עכשיו ולהשלים פרויקט שהעסיק אותי כבר זמן רב. נשאר לי שבוע עבודה אחד עד 30 ביוני. אחריו, פרק חדש בחיי עמד להיפתח.

"אני זוכר את התיק הגדול הראשון של ג'סי," המשיך המייג'ור. "רצח מרובע, מזעזע, שהוא פיצח בצורה מבריקה, למרות שאף אחד במחלק לא האמין שהוא מסוגל לכך. הוא היה עדיין טירון. אבל מאותו רגע, כולם הבינו מאיזה חומר ג'סי קורץ. כל מי שעבד איתו יודע שהוא חוקר יוצא מגדר הרגיל, ואני חושב שלא אטעה אם אומר שהוא הטוב ביותר בינינו. כינינו אותו 'קפטן 100%' כי הוא פיצח את כל החקירות שהיה מעורב בהן, מה שהפך אותו לחוקר יחיד במינו: שוטר הנערץ על חבריו, מומחה שמבקשים את עזרתו ומדריך באקדמיה שנים ארוכות. אגיד לך משהו, ג'סי, כבר עשרים שנה שכולנו מקנאים בך!"

הקהל פרץ שוב בצחוק.

"אנחנו לא ממש מבינים מהו הפרויקט החדש שמחכה לך, ג'סי, אבל מאחלים לך הצלחה בדרך הזאת. דע לך שתחסר לנו, תחסר למשטרה, אבל יותר מכול תחסר לנשים שלנו, שבכל אירוע של המטה בולעות אותך במבטים שלהן."

רעם של מחיאות כפיים הריע לנואם. המייג'ור העניק לי חיבוק חברִי וירדתי מהבמה כדי לברך את כל אלה שכיבדו אותי בנוכחותם, בטרם ינהרו אל המזנון.

כשמצאתי את עצמי רגע לבד, ניגשה אליי אישה יפהפייה, בשנות השלושים לחייה, שלא זכרתי שאי־פעם פגשתי.

"אז אתה הוא 'קפטן 100%' המפורסם?" היא שאלה בקסם רב.

"ככה אומרים," השבתי בחיוך. "אנחנו מכירים?"

"לא. שמי סטפני מֵיילֶר. אני עיתונאית ב'אורפיאה כרוניקל'."

לחצנו ידיים, ואז אמרה סטפני:

"אכפת לך אם אקרא לך 'קפטן 99%'?"

קימטתי את המצח.

"את רומזת שלא פענחתי אחת מהחקירות שלי?"

בתור תשובה היא הוציאה מהתיק גזיר עיתון מצולם מתוך 'אורפיאה כרוניקל' מ־1 באוגוסט 1994 והושיטה לי אותו.

רצח מרובע באורפיאה:

ראש העיר ומשפחתו נרצחו

ביום שבת בערב נרצחו בביתם ראש העיר אורפיאה, ג'וזף גורדון, אשתו ובנם בן העשר. הקורבן הרביעי הוא מייגן פאדאלין, בת 32. האישה הצעירה יצאה לריצה בזמן האירוע, וככל הנראה איתרע מזלה להיות עדה לו. היא נורתה למוות ברחוב, בפתח ביתו של ראש העיר.

את הידיעה עיטר תצלום שלי ושל חברי לצוות באותה תקופה, דֶרֶק סקוֹט, בזירת הפשע.

"לאן את חותרת?" שאלתי.

"לא פענחת את הפרשה הזאת, קפטן."

"על מה את מדברת?"

"ב־1994 טעית באשֵם. חשבתי שתרצה לדעת את זה לפני שאתה פורש מהמשטרה."

בהתחלה חשבתי שזו בדיחה גרועה של הקולגות שלי, אך מהר מאוד התחוור לי שסטפני רצינית לגמרי.

"את מנהלת חקירה משלך?" הקשיתי.

"במובן מסוים, קפטן."

"במובן מסוים? תצטרכי לומר לי יותר מזה אם את רוצה שאאמין לך."

"אני אומרת את האמת, קפטן. יש לי עוד מעט פגישה שאמורה לספק לי ראיה חותכת לכך."

"פגישה עם מי?"

"קפטן," היא אמרה בנימה משועשעת, "אני לא טירונית. זה אחד הסקופים ששום עיתונאי לא יעז להחמיץ. אני מבטיחה לשתף אותך בתגליות שלי בבוא העת. בינתיים, אני רוצה לבקש ממך טובה: גישה לתיק של משטרת המדינה."

"את קוראת לזה טובה, אני קורא לזה סחיטה!" עניתי לה. "תתחילי בזה שתראי לי את הממצאים שלך, סטפני. אלה האשמות כבדות מאוד."

"אני מודעת לכך, קפטן רוזנברג. אבל כל העניין הוא שלא מתחשק לי שמשטרת המדינה תקדים אותי."

"אני מזכיר לך שמחובתך למסור למשטרה כל מידע רגיש שנמצא ברשותך. זה החוק. אני יכול אפילו לתבוע את העיתון שלך."

סטפני נראתה מאוכזבת מהתגובה שלי.

"חבל מאוד, 'קפטן 99%'. חשבתי לתומי שזה יעניין אותך, אבל נראה שאתה כבר חושב על הפרישה שלך ועל הפרויקט החדש שהמייג'ור שלך הזכיר בנאום. במה מדובר, שיפוץ של סירה ישנה?"

"זה לא עניינך," עניתי בקרירות.

היא משכה בכתפיה ופנתה ללכת. הייתי משוכנע שהיא מעמידה פנים, ואמנם היא עצרה אחרי כמה צעדים והסתובבה לעברי.

"התשובה הייתה ממש מתחת לאף שלך, קפטן רוזנברג. פשוט לא ראית אותה."

הייתי מסוקרן ומרוגז בעת ובעונה אחת.

"אני לא בטוח שאני עוקב אחרייך, סטפני."

היא הרימה את כף ידה אל גובה עיניי.

"מה אתה רואה, קפטן?"

"את כף היד שלך."

"אני מראה לך את האצבעות שלי," היא תיקנה.

"אבל אני רואה את כף היד שלך," התזתי בלי להבין.

"זאת בדיוק הבעיה. ראית מה שרצית לראות, ולא את מה שהראו לך. זה מה שהחמצת לפני עשרים שנה."

אלה היו מילותיה האחרונות. היא הלכה והשאירה אותי עם החידה שלה, עם כרטיס הביקור שלה ועם גזיר העיתון המצולם.

איתרתי במזנון את סקוט, השותף שלי לשעבר שהיום מתנוון במנהלה, ומיהרתי אליו להראות לו את הכתבה.

"לא השתנית בכלל, ג'סי," הוא אמר בחיוך, משועשע למראה המסמך הישן. "מה הבחורה ההיא רצתה ממך?"

"היא עיתונאית. היא טוענת שפישלנו ב־1994. שפספסנו משהו בחקירה וטעינו באשֵם."

"מה?" השתנק דרק. "זה מטורף לגמרי."

"אני יודע."

"מה היא אמרה בדיוק?"

"שהתשובה הייתה מתחת לאף שלנו אבל לא ראינו אותה."

דרק היה נבוך. ניכר בו שגם הוא מוטרד, אבל הוא החליט לסלק את המחשבה ממוחו.

"אני לא מאמין בזה אפילו לרגע," הוא רטן לבסוף. "סתם איזו עיתונאית סוג ג' שמחפשת לעצמה פרסום זול."

"אולי," אמרתי, מהורהר. "ואולי לא."

סרקתי את החניה בעיניי והבחנתי בסטפני, שנכנסה למכוניתה. היא נופפה לעברי וקראה, "להתראות בקרוב, קפטן רוזנברג."

אלא שלא היה שום "בקרוב".

כי באותו יום היא נעלמה.