הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
הילדים מסמטת וילסדן

במקום 34 

27 

הילדים מסמטת וילסדן


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 34 

27 

במקום 34 

27 

גודל (עמ'): 203
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"האחזי במוסיקה שלך. היא תהיה חברתך הטובה ביותר"

כך תמיד אמרה הפסנתרנית ליזה יורה לבתה מונה בזמן שיעורי הפסנתר שהעבירה לה.

ליזה ניצלה את שעות הקירבה כדי לספר למונה על שנות ילדותה בזמן מלחמת העולם השניה, כפסנתרנית, ילדת פלא יהודיה בוינה של 1938.

ליזה ממשיכה לנגן גם כשהמורה האוסטרי אומר לה שלא יוכל עוד ללמד יהודים.

המוסיקה נשארת איתה גם כשהיא נשלחת ללונדון במסגרת ה"קינדרטרנספורט" – רכבות ששלחו ילדים למקום בטוח בזמן שבעריהם התעללו בריונים נאצים במשפחות יהודיות.

ליזה מנגנת בהתרסה גם בזמן ההפצצות על לונדון, כשהבניינים סביבה נפגעים וקורסים.

היא מנגנת במקביל לעבודה הקשה במפעל.

ליזה לא מפסיקה לנגן גם כשנדמה שהעולם סביבה מתמוטט בצלילים צורמים של מלחמה והרג.

מונה גלבק פורשת את סיפור חייה של אימה, ליזה יורה, בזמנים קשים ואפלים. ילדים בני זמננו ישאבו ממנו השראה לדבקות במטרה ועמידה איתנה מול קשיים ואתגרים.

אפשר איפה להבין את הדברים שאמרה תלמידת בית ספר למונה גולבק אחרי קריאת הספר: "אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים, אבל הספר הזה עזר לי להחליט איזה אדם אני רוצה להיות."

המשך קריאה
  • ISBN: 3625809
  • גודל (עמ'): 203
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 19/06/2018
  • שם המחבר: לי כהן, מונה גולבק
  • תורגם ע"י: ענבל מלכה
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

כפי שעשתה בכל יום ראשון מאז יום הולדתה העשירי, ליזה יורה בת הארבע־עשרה עלתה על החשמלית בלב הרובע היהודי של וינה וחצתה את העיר לעבר הסטודיו של פרופ' איסֵלֶס.

היא אהבה את הנסיעה הזו.

לחצות את העיר וינה היה כמו להיכנס למאה אחרת — לתקופה של ארמונות פאר ואולמות נשפים מהודרים. כשהחשמלית חלפה על פני היכל התזמורת הסימפונית, ליזה עצמה את עיניה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, ודמיינה את עצמה יושבת בלי לזוז מול הפסנתר הגדול על הבמה באולם האדיר. היא שמעה בראשה את הפתיחה של הקונצ'רטו לפסנתר של גְריג. היא יישרה את גבה לתנוחה המוקפדת שאמה לימדה אותה, וכשהמתח נעשה, כמעט בלתי־נסבל, נשמה עמוק והתחילה לנגן.

כשפקחה לבסוף את עיניה, החשמלית עברה ברינְגשְטרָאסֶה, שדרת העצים המלכותית שבה ניצב בית האופרה. זאת היתה וינה של מוצַרט, בֶּטהוֹבֶן, שובֶּרט, מָאהלֶר ושטרָאוס, המלחינים הגדולים בכל הזמנים. אמה של ליזה מילאה את ראשה בסיפורים עליהם, והיא נדרה בסתר להמשיך את המורשת שלהם.

הנהג הכריז על התחנה שלה בקול רועם. אך היום מילותיו היו מוזרות ושונות: "מַייסְטֶרזינגֶר־שטראסה". לבה של ליזה החסיר פעימה. מדוע הנהג לא אמר מאהלר־שטראסה?

בזמן שירדה במדרגות אל הכיכר האדירה היא הבחינה שכל השלטים עם שמות הרחובות הוחלפו. הנאצים לא ראו בעין יפה את העובדה ששדרה מרכזית כל כך נקראה על שם יהודי. היא חשה שהזעם מתעצם בתוכה, אבל הכריחה את עצמה לחשוב על השיעור שלפניה. היא ידעה שברגע שתשב ליד הפסנתר, העולם שבחוץ ייעלם.

כשליזה הגיעה ליעדה היא נעצרה בהפתעה. חייל גרמני גבוה וחסר הבעה ניצב בפתח בניין האבן הישן של הפרופסור.

היא באה לסטודיו של הפרופסור כבר כמעט ארבע שנים, אך היתה זו הפעם הראשונה ששומר ניצב בפתח.

הוא שאל בקור, "מה את מחפשת כאן?"

"יש לי שיעור פסנתר," היא ענתה והשתדלה לא להיבהל מהרובה השחור שהחזיק כנגד מדיו האפורים. "הפרופסור מחכה לי."

החייל הרים את מבטו אל החלון שבקומה השנייה. דמות הביטה למטה והחוותה בידה תנועה שסימנה שהנערה יכולה לעלות. החייל מלא הטינה התיר לליזה לעבור.

"היכנסי, העלמה יורה," אמר פרופ' איסלס ובירך את ליזה בלחיצת היד החמה שלו. היא נשמה את ריח הטבק מהמקטרת של הפרופסור לבן השיער. למשך השעה הבאה היא תוכל להתנתק מהכול ולהתאחד עם המוזיקה שאהבה.

כמו תמיד, הם דיברו קצת על דא ועל הא. ליזה הניחה את התווים של סונטת ״אור הירח״ של בטהובן על הכַּן, התיישבה על מושב הפסנתר הבלוי והתחילה לנגן. הפרופסור רכן קדימה ממושבו ועקב אחרי התקדמותה בעזרת מחברת התווים שבידו.

במשך רוב השעה הבאה ניגנה ליזה באין מפריע, והאיש הזקן ישב בדממה. היא קיוותה להבחין בחיוך על פניו. אחרי הכול, היא למדה את הפתיחה המסובכת בתוך שבוע בלבד, ושמעה אותו אומר פעמים רבות שהיא תלמידתו הטובה ביותר.

לבסוף הוא הניח את מחברת התווים שלו ופשוט הקשיב. היא הסתכלה לעברו וראתה שהבעת פניו מוטרדת. האם היא מנגנת רע?

כשסיימה, הפרופסור לא אמר דבר. הוא הביט בה רגע ארוך, וכשדיבר לבסוף נראה נבוך ואשם: "אני מצטער, העלמה יורה. אבל אני מחויב לומר לך שלא אוכל להמשיך ללמד אותך."

ליזה היתה המומה ולא הצליחה להניד אף שריר.

"יש תקנה חדשה," אמר לאִטו. "עכשיו זהו פשע ללמד ילדים יהודים."

ליזה הרגישה שדמעות מציפות את עיניה.

"אינני אדם אמיץ," אמר בקול שקט. "אני כל כך מצטער."

מבעד לדמעות ראתה ליזה את הפרופסור מרים שרשרת זהב דקה שנחה על גבי הפסנתר. תליון קטנטן בצורת פסנתר התנדנד עליה.

"יש לך כישרון יוצא דופן, ליזה, אסור לך לשכוח את זה," הוא אמר בקול שקט וענד את השרשרת לצווארה. "אולי זה יעזור לך לזכור את המוזיקה שחלקנו כאן."

ליזה הביטה מבעד לדמעות במורה שלה, שכתפיו היו שחוחות. היא פחדה שלעולם לא תראה אותו שוב. לאחר שהשתלטה על עצמה היא הודתה לפרופסור ואספה את חפציה. לאחר מכן הסתובבה ויצאה.

רוח נובמבר הקרה העבירה רעד בגופה הדק של ליזה. היא הידקה את המעיל סביבה ועלתה אל קרון החשמלית. היא הביטה לאחור וראתה את פרופ' איסלס מנופף בידו בעצב לפני שנעלם מחלונו.

למה הגרמנים אומרים לאוסטרים מה מותר ומה אסור להם לעשות? זה לא הוגן, אז למה האוסטרים מאפשרים את זה?

הנסיעה התמשכה עוד ועוד. הקסם שלה פג. היא השתוקקה לחזור לפְרָאנצֶנסבְּרוקֶן־שטראסה. כולם בשכונה הישנה הכירו אותה — הנערה שמנגנת בפסנתר. השכנים ידעו שהיא מוכשרת. הם שמעו את נגינתה באטליז ובמאפייה — המוזיקה נישאה לכל מקום. נראה כאילו הרחוב עצמו חייך כשהילדה ניגנה. אנשי השכונה התחילו לכנות אותה בתואר המיוחד ״ילדת פלא״.

המוזיקה היתה כל עולמה של ליזה: מפלט מהרחובות החשוכים, מהדירות המתפוררות, מהחנויות ומהשווקים ששימשו את יהודי וינה בני מעמד הפועלים. וכעת, המפלט החשוב מכול — מהנאצים.

כשהתקרבה לפראנצנסברוקן־שטראסה מספר 13 הפכו צעדיה של ליזה אטיים שלא כהרגלה. היא נכנסה לסלון הבית והשליכה את מחברת התווים על המושב בתנועה שהבהילה את אמה.

"מה העניין, ליזה'לה, מה קרה?" מלכּה אספה את בתה בזרועותיה וליטפה את שערה. ליזה בכתה בייאוש. מלכה ניחשה מה קרה. "זה בגלל פרופ' איסלס?"

ליזה הינהנה.

"אל תדאגי. לימדתי אותך בעבר. אני אלמד אותך שוב." ליזה ניסתה לחייך למשמע ההצעה, אבל שתיהן ידעו שהיא עברה מזמן את יכולותיה של האם.

מלכה ניגשה אל הארון, הוציאה את כל הפְּרֵלוּדים של שופֶּן והתיישבה ליד הפסנתר.

"אני אנגן את יד ימין, את תנגני את שמאל," התעקשה מלכה.

"אני לא מסוגלת."

"נגני את מה שיש לך בלב."

ליזה התיישבה לצדה וניגנה את מקצב ארבעת הרבעים של האקורדים הרועמים, החוזרים על עצמם. לאחר שהשתלטה על היד השמאלית, תפסה גם את מקומה של אמה, אשר הביטה בה בגאווה.

לאחר שסיימו נכנסה ליזה לחדרה, נשכבה במיטה ובכתה בכי שקט ככל שהצליחה אל תוך הכרית.

לאחר כמה דקות הרגישה יד חמה מלטפת את כתפה בעדינות. זו היתה אחותה הגדולה, רוזי. "אל תבכי, ליזה," היא הפצירה בה.

ליזה הסתובבה לבסוף והרימה מבט אל אחותה בת העשרים הלבושה באלגנטיות. היא תמיד שמחה כשאחותה הגדולה פינתה לה זמן, שכן בימים אלה העבירה רוזי את רוב זמנה עם ארוסה, ליאו.

"בואי, אני רוצה להראות לך משהו שלמדתי כרגע," התעקשה רוזי ומשכה את ליזה בידה.

ליזה כשלה אל חדר האמבטיה בעקבות אחותה והסתכלה בבבואה שטופת הדמעות שניבטה אליה מהמראה. רוזי רוקנה שקיק בד והציבה את כל האבקות והצבעים על ארונית האמבטיה.

"אני אלמד אותך דרך חדשה לצבוע את השפתיים — את תיראי בדיוק כמו מַרלֶן דיטריך."

כמו אינספור פעמים בעבר, רוזי איפרה בתשומת לב את שפתיה ואת עיניה של ליזה.

סוניה, אחותן בת השתים־עשרה, התפרצה אל החדר בלי הודעה מוקדמת.

"מה אתן עושות כאן?"

"תסתכלי על ליזה, נכון שהיא נראית כמו כוכבת קולנוע?"

ליזה הביטה בפניה החדשות בהתרגשות. היא נראתה מבוגרת בחמש שנים! קול הצעדים המתקרבים קטע אותן.

"מהר! אמא באה!"

ליזה שיפשפה את פניה במים וסבון ורוזי מיהרה להסתיר את האיפור, בעוד סוניה מביטה בהן ומצחקקת. רוזי כרכה את זרועה סביב ליזה בתנועה מגוננת, ולרגע העצב על פרופ' איסלס נראה רחוק ממנה. שלוש האחיות אחזו זו בידה של זו ויצאו אל אמן.