הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
היכן שאינם
חגית גרוסמן
37 

היכן שאינם

חגית גרוסמן

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
1
37 
37 
גודל (עמ'): 294
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

מלי, אישה יצרית ויצירתית, משוטטת ברחובות תל אביב בחיפוש אחר מקום שבו תוכל להניח את מיטלטליה המועטים, לעמוד מלכת ולהרגיש שייכת. כל רכושה צרור בתיק שעל גבה: מחברת, כלי כתיבה, צבעים, מכחולים, כמה ספרים ושמלה להחלפה.


את לבה וגופה היא מעניקה לגברים זרים שהיא פוגשת באקראי ברחוב, בפאבים חשוכים או על שפת הים. גם הם, כמוה, יוצרים ורעבים, כמהים ונשברים. שוב ושוב היא מסולקת או מסתלקת מהבתים שהיא מנסה בכל כוחה להפוך לביתה:

בית אחותה, מעונות הסטודנטים, דירות עלובות, בתי גברים מזדמנים שפגשה. מלי פוסעת כל העת בין המרכז לשוליים, בין שפיות לשיגעון, בין עצמאות חסרת פחד לתלותיות וחוסר ביטחון, בין יופי לכיעור. חייה חסרי יציבות ולעתים קשים מנשוא, אבל הם גם מרתקים, מפעימים, מלאי השראה ויצירה.

ברומן הביכורים שלה, המשוררת חגית גרוסמן מזמינה את קוראיה למסע מכושף, רווי ביופי, בשירה ובחסד. בעדינות ובעוצמה היא מהלכת על הגבולות הדקים, השבירים, שבין השירה לפרוזה, ובוראת במילותיה עולם אחר, חלומי ומסויט כאחד, שבו הנסתר והנגלה נמהלים זה בזה.

חגית גרוסמן היא מן הבולטות במשוררות הדור הצעיר. למדה צילום, תיאטרון, ציור וספרות. שיריה מתפרסמים בכתבי עת ספרותיים שונים. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: תשעה שירים לשמואל (2007) ולווייתני האפר (2010). היכן שאינם הוא הרומן הראשון פרי עטה.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624488
  • גודל (עמ'): 294
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 29/04/2012
  • שם המחבר: חגית גרוסמן

1

קולו של אבא נגזם כמו דשא מיד כשהבית התרוקן ממנו. רק ריח בושם "טבק" חריף נותר בחלל חדר המקלחת, היכן שבמשך שנים ארוכות נספגה הווייתו. בכל לילה בת קולו עולה מן המים באמבטיה, ממלאה נשימתי אוויר ומעלה את דיוקנו. מתוך הראי משתקפות אלי פניו.

"כולנו עשויים מאבק כוכבים," הוא אומר לי, "מאבק של כוכבים שהתפוצצו והתפזרו לכל עבר כמו פופקורן בסיר שמן לוהט בלי מכסה. אבק כוכבים יצר את האדמה ואת השמש והמים ומהאבק הזה גם אנחנו נולדנו, כך שבסופו של דבר כולנו אחים של ואן גוך," הוא צוחק וקורץ אלי בעינו התכולה. ריסיו מעלים אדים ומכסים את הראי עד שפניו נעלמות מעיני בשנית.

באותו רגע יש לי סיכוי טוב להתקפל שוב לשתיים ולבכות עד שנימי הדם במצחי יסגילו.

אני רוצה שמישהו ירים את פנַי וישאל: "איפה אבא שלך?" וכמו ילדה קטנה ואבודה אשיב: "הוא הלך."

אבל האמת היא שאיש כזה, שמרים סנטרים, מעולם לא הגיע לחדר המקלחת שלי. רק ערפילים לחים מתמזגים עם עיני, אך זה לא משנה דבר. רק מים על מים הרועדים כבנסיעה אטית באופניים על שביל אבני חצץ היישר אל קברו.

בלילה איני נרדמת. ברגע שנעצמות עיני מופיע מולי תינוק שטוען כי נולד ביום יציאת נשמתו. עיניו תכולות כעיניו של אבי. הוא העיר אותי בחמש בבוקר בבהלה. זינקתי מן המיטה ורצתי אל בית הכנסת הגדול. חדר עזרת הנשים היה סגור. נכנסתי בחשאי לחדר לימוד חשוך, בצמוד לאולם המתפללים. בין כיסאות עץ מורמים על השולחנות, מאחורי השער הנעול שמוביל לאולם הגדול, עמדתי והשתתפתי בתפילה. התפללתי בשקט לעצמי ולו וכשנשמעה קריאת קדיש קמתי על רגלי וקראתי בגרון חנוק: יתגדל ויתקדש שמה רבא בעלמא די ברא כרעותֵה וימליך מלכותֵה ויצמח פורקנֵה ויקרב משיחֵה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרתי אמן ואז באו כאבים נוראים מתמיד ונמשכו מראשי עד לאורך רגלַי. לא יכולתי להמשיך בתפילה, דקירות חדות פילחו את גבי. חשתי בדבר אחר שוכן בדממה, מן התקרה נזלו שתי מילות תחינה: ויצמח פורקנֵה ויצמח פורקנֵה.

הרי ידעתי את המילים, קראתי אותן בכל יום, אבל עתה קרסו רגלי. ביקשתי אדם אחר שימשיך ויאמר אותן בשבילו. יצאתי מבית הכנסת וחזרתי לבית של אמא. בערב שבתי לתפילת מנחה והובילו אותי המתפללים אל בניין נמוך לצד בית הכנסת הגדול. ועליתי אל דירה עמוסה ספרי קודש, מאחוריהם הסתתרו הכתלים והרצפות. במטבח מעל לכיריים הונחו הספרים כמתבשלים בלהבה לארוחת הצהריים ובפינת החדר ישבה אישה בזִקנה מופלגת, עורה שקוף ועיניה לחות. לצדה עמד איש בעל זקן ארוך ומצהיב שהסכים לקרוא קדיש, בעד שבע מאות וחמישים שקלים לשבוע.

האוויר בדירה נעמד על מקומו והאיש והאישה הלכו ונראו לעיני עתיקים כמשפטים הכתובים בספרים שמסביב. יצאתי מן הדירה וחישבתי את מחיר התפילה: "יתגדל" חמישה שקלים, "ויתקדש" חמישה שקלים נוספים, "שמה" רק שלושה שקלים וכך גם "רבא". לא היה לי שקל והשמש שקעה. חושך אדיש חלש על הרחוב כשפניתי לבית הכנסת הספרדי, שעמד בסמוך לבית הכנסת הגדול, והתפללתי ערבית. חשתי תיעוב כלפי האיש הזקן והמילים נתקעו בגרוני. חדר עזרת הנשים חבַר לאולם המתפללים דרך חלון קטן. שם ישבתי בין נערות עצורות מבט, שאחת מהן שפשפה באיבר מינה. היא הניחה עליו את כף ידה מבעד לחצאית ארוכה ודקה והיסתה אותו כתינוק בוכה.

לא הצלחתי להתרכז בתפילה, פי יבש ואור של מנורת פלואורסצנט צנח בכבדות על עינַי. לא הצלחתי להחליט אם ללכת או להישאר ורציתי רק שהתקרה תתמוטט על ראשי, שלא אהיה חייבת לחשוב עוד מחשבה. מבעד למסך הבוהק ולחלון הקטן ראיתי צל של דמות גבוהה עטופה בטלית. ביקשתי לבכות אבל הדמעות נבלמו בגרוני. ספר התפילה נותר פתוח בידי. הידקתי את שפתי והצמדתי אליהן את היד השנייה. יצאתי מחדר עזרת הנשים ונשענתי על הקיר. הבטתי על הגשם ששטף את שערי והתיר את דמעותי. הדמות הגבוהה שראיתי מבעד לחלון הצר בבית הכנסת התקרבה אלי בדממה. האיש אחז בזרועי ביד חלשה ורפה ואמר לי ללכת אחריו דרך הסמטה החשוכה אל חצר המשחקים. הגשם פסק. עלים רשרשו מענף אל ענף.

בחצר היו שתי נדנדות, וצעקות השכנות שקראו לילדיהן נסקו באוויר והתעופפו מעל צמרות העצים. ליד הקרוסלה האיש הגבוה שעיניו השחורות ברקו אלי ושערו האפור והארוך התפרץ משולי כיפה לבנה ורחבה, הרים את סנטרי, אחז בכנף טליתו וניגב את עיני.

"הנה קחי, שלא יהיה לך קר," לחש אלי ופשט את מעילו הארוך.

לקחתי את המעיל והתעטפתי בו. הלכתי אחריו אל הספסל. הוא ניקה אותו עבורי מטיפות הגשם והביט בי. "נשמה," לחש ברחמים, "נשמה." עמד לצדי וזימר את ניגון התפילה.

הייתי הרבה יותר נמוכה ממנו וחשתי את קולו זורם ונופל על ראשי כזרם חשמל ואת חום נשימתו בשערי הרטוב. הרחתי מתוך חולצתו עשן סיגריות חזק מעורב במי קולון חריפים וחשתי ביטחון אבל גם מבוכה ומחנק. לא ידעתי מה לעשות.

"תאמר קדיש בשביל אבא שלי?" ביקשתי ממנו.

"כן, אין בעיה, אכוון גם אל שמו," הוא השיב ואמרתי לו את שמו.

"כבר כמעט תמה השנה. רק עוד שלושה חודשים," אמרתי, והוא אמר: "כדאי שנחזור לבית הכנסת."

הלכתי אחריו והוא שאל: "תבואי לכאן שוב?" נעמד בפתח, סידור התפילה בידו.

"אני חייבת לחזור הביתה," התנצלתי והחזרתי לו את המעיל.

מבית הכנסת לבית של אמא המרחק היה קצר והלכתי לאט, במין ריחוף של אישה הבקיאה בקצב הרוח. חשבתי על כל מה שקרה עם האיש הזקן והכאבים החדים ושבע מאות וחמישים השקלים. הרי אל האיש הזקן פניתי כשהיה בביתו, בין אלפי מחסורי מעונו העני, אוכל לא היה על שולחנו ועל הכיריים עמדו הספרים. משוגע איש הרוח, מבקש שבע מאות וחמישים שקלים בעבור תפילה. אך באותו רגע נזכרתי שפעם ציירתי ציור ואהבתי אותו. תליתי אותו בחדרי, הוא היה גאוותי. עבר איש מתחת למרפסת וביקש לקנות את הציור ממני, שאל אותי למחיר וגם אני מיד נקבתי: "שבע מאות וחמישים שקלים." לאחר מות אבי, צלו האדיר חלף מעלי ונגלה סביבי אור בהיר של חלל אין-סופי. זו היתה האֵימה. אך ידעתי שאדום החזה אינו שוכן בין סבכי המילים, עבורו עץ הדעת קשור בעץ החיים. והוא יושב על ענפיהם ומאזין לקול מגילות ירוקות ונושמות. מאזין מתוך נימיהם ללחן שירתו. ובאשמורת ראשונה, כשהמלאכים בוכים על חורבן הבית, הוא עומד על אחד הענפים וצוחק.