הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
גם ב - Kindle
היורשת מדלהי

במקום 37 

25.9 

היורשת מדלהי


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 390
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

סאפְּנָה סינהָה היא צעירה שעובדת כמוכרת בחנות למוצרי חשמל בדלהי. משכורתה הצנועה מספיקה בקושי לקיום משפחתה הענייה. כשהיא פוגשת בסיום תפילה במקדש מיליארדר שמציע לה לָרֶשת את כס המנכ"ל של קבוצת אֵיי-בּי-סי – אם רק תעמוד בשבעה מבחנֵי חיים – היא משוכנעת שהוא מתבדח. אך כשהיא מגלה שמדובר בהצעה ממשית, היא מסכימה לאתגר, על אף חששותיה וחשדותיה. בשרשרת המבחנים שנקרית בדרכה, מסייע לה שכן נאה שבו סאפְּנָה מאוהבת בסתר.

כל מבחן שסאפְּנָה עוברת הוא למעשה שיעור שבוחן לא רק את יכולותיה הניהוליות, אלא גם את סולם הערכים שעל פיו היא חיה. במהלך הרומן היא נתקלת בדמויות מכל מעמדות החברה ההודית: כוכבות בוליוודיות, כפריים עניים, שוטרים מושחתים ואוהבים תמימים. אך האם היא אכן תעמוד בשבעת המבחנים ותהיה מין סינדרלה מודרנית? ומיהו אַצָ'ריָה, המיליארדר המוזר שמפעיל אותה ומעורר את חשדותיה? מדוע הוא בחר דווקא בה, ואֵילו סודות גדולים היא צפויה לחשוף?

כמו ב"נער החידות ממומביי" וב"תעלומה בשישה קולות" גם כאן טוֹוה ויקאס סווארוּפּ מעשייה צבעונית וסוחפת על כוחם של חלומות, על תעתועי הממון והגורל, ועל הצורך האנושי הבסיסי לדעת מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.

  • ISBN: 6740149
  • גודל (עמ'): 390
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 26/11/2013
  • שם המחבר: ויקאס סווארופ
  • תורגם ע"י: דנה אלעזר הלוי
  • זמין להשאלה: כן

המבחן הראשון

אהבה בעידן הקאפּ

"שלום אדוני, האם תרצה לראות את מבחר מסכי הטלוויזיה הגדולים שלנו? יש לנו כאן כמה מוצרים נהדרים." אני מחייכת אל הלקוח בהתלהבות חנפנית של מוכרת בערוץ הקניות.

יום שבת היום, 18 בדצמבר. שבוע חלף מאז הפגישה שלי עם אצ'ריה, ומוחי רוחש דאגות. בכל חיי מעולם לא חששתי מבחינות, אבל רק המחשבה על המבחנים של אצ'ריה גורמת לי מערבולת משונה בתחתית הבטן. בעיקר כי אני לא יודעת עליהם שום דבר, וחוסר הוודאות הזה מלחיץ אותי. ולא זו בלבד, אלא שהחנות נהייתה בית משוגעים. ההתרגשות לקראת הגביע העולמי בקריקט הגיעה לשיאה, ומכירות הטלוויזיות שלנו מרקיעות שחקים. הבוקר נתקפנו כולנו התרגשות כשנאמר לנו שפְּרִייָה קאפּוּר, השחקנית מבוליווד, תגיע לחנות בעוד שבועיים. כפרזנטורית של תאגיד "סינוֹטרוֹן", היא תגיע לקדם את המכירות של דגמי הטלוויזיה החדישים

שלהם.

היו עוד כמה התפתחויות. יש לנו קופאי חדש ששמו אַרג'וּן סוֹני, איש שמן ומרושל שלא מפסיק להעיף בוטנים באוויר כדי לקלוט אותם בפיו, ולענות על שאלות בשאלות. נילַם, אחת המוכרות, מתפטרת בשבוע הבא כי היא עומדת להתחתן. הבחור הוא הודי שחי בסטוקהולם. היא מתרגשת לקראת הנסיעה לשוודיה, ארץ שאני לא יודעת עליה כמעט שום דבר.

אחרי הצהריים קורא לי המנהל לחדרו. "סאפנה, עברתי עכשיו על נתוני המכירות שלך. הגעת שוב למקום הראשון," הוא אומר ומחייך חיוך גדול. החיוך המאולץ הזה, הצהוב והמלא שיניים, מזכיר לי את ג'יוואן, דמות של נבל מסרט הינדי ישן, ואני מיד נדרכת. מאדן מחייך רק כשהוא רוצה לבקש טובה מאחד העובדים, למשל לבקש מאיתנו להישאר אחרי שעות העבודה או לעבוד ביום ראשון.

"את זוכרת את מר קוּלדיפּ סינג, האיש שקנה משאית מלאה סחורה בשבוע שעבר?" הוא מוסיף ואומר.

"אתה מתכוון לאיכר ההוא מהריאנה?"

"כן, כן," מאדן מהנהן. "הוא התקשר היום ואמר שאף אחד אצלו בבית לא יודע איך להפעיל את המכשירים האלה. עכשיו הוא רוצה שמישהו מהחנות יבוא אליו לכפר ויסביר את הוראות ההפעלה. את מבינה?"

"כן, אז למה שלא תשלח את אחד מאנשי המכירות?"

"זאת הבעיה," אומר מאדן ונאנח. "הוא רוצה רק אותך. מתברר שהרשמת אותו מאוד. אז הנה מה שאני מציע. אנחנו רוצים שתיסעי לכפר הזה מחר ותראי לו איך הטלוויזיה ומכונת הכביסה ומערכת השמע ומכשיר הדי־וי־די עובדים. נחזיר לך את כל הוצאות הנסיעה, וניתן לך גם חמש מאות רופי בתור אש"ל."

"אני לא מבזבזת את יום ראשון שלי בשביל חמש מאות רופי."

"את יכולה לראות בזה כסף קל. ביררתי, ולוקח רק שלוש שעות להגיע לכפר צ'נדנגאר. תוכלי בלי בעיה לצאת בבוקר ולחזור בערב. זה בסדר מצדך?"

"זה לא בסדר בכלל. איך אתה בכלל מסוגל לבקש מאישה לנסוע לבד לכפר כל כך רחוק?"

"אני מבין, אני מבין." מאדן מטלטל את ראשו. "אבל גולאטי סאהיבּ יראה בזה טובה אישית. בבקשה, רק הפעם," הוא מתחנן.

"אני לא יכולה לנסוע מחר," אני אומרת ומנענעת בראשי בכובד ראש. "מחר זה יום ההולדת של אלקה."

"מי זאת אלקה?"

"אחותי שמתה לפני שנתיים."

"למה המתים צריכים להפריע לחיים?" הוא ממלמל בשקט, ואז מהנהן בוויתור. "טְהִיק האי. את יכולה לפחות לנסוע ביום שני?"

"כן, זה אפשרי. אבל אני אשאר בכפר הזה רק כמה שעות. באיזה שעה תגיע המונית אלי הביתה ביום שני?"

"מונית? מי את חושבת שאת? פרייה קאפור? את תיסעי באוטובוס, את מבינה?"

מתחשק לי להגיד לו שיקפוץ לי, אבל יש גבול לחוצפה שאפשר לדבר בה אל מאדן, ואני חושבת שהיום כבר התקרבתי לגבול הזה מספיק.

אם אצליח אי־פעם להתמנות למנכ"לית של קבוצת איי־בי־סי, הדבר הראשון שאעשה יהיה לקנות את "גולאטי ובניו" ולהפוך את מאדן למנקה. אבל בינתיים אני רק מהנהנת ובולעת את גאוותי.

אווירה של עגמומיות מעיקה שוררת בבית. הדממה האכזרית והלעגנית של הגורל. היום הוא יום הולדתה של אלקה. היא היתה אמורה להיות בת שבע־עשרה. אמא מנגבת את עיניה. אני מרגישה גוש בגרון שממאן להתפוגג. מחשבות של חרטה וכפרה עוטפות אותי בחיבוק חונק.

לא היה אפילו יום אחד בשנתיים האחרונות שלא חשבתי על אלקה. המתים אינם מתים. הם פשוט הופכים לרוחות רפאים, מרחפים באוויר, רודפים את מחשבותינו, חודרים אל חלומותינו. היעדרה של אלקה רודף אותי כל יום, ובייחוד היום. יש משהו נורא במיוחד בעצם העובדה שאני בחיים ביום ההולדת של אחותי המתה.

בעודי יושבת ובוהה בתצלום שלה, אכולה ברגשות האשמה של השורדים, שבים אלי זיכרונות מימינו בנייניטל.

גרנו אז במספר 17, בית גדול בן חמישה חדרים בקמפוס של אקדמיית וינדזור, פנימייה לבנים שבה היה אבא מורה בכיר למתמטיקה. בית הספר, שנבנה בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, נראה כמו מבצר ויקטוריאני המתפרש על פני שטח של ארבע מאות דונם, ובו מִגדלים עם חרכי ירי, חומות מָגן מאבן ומלאכים ומרזבי גרגוילים המבצבצים מהחזית הגותית של הבניין הראשי. בית הספר, הניצב בראש גבעה מוריקה, מוקף הרים אפופי ערפל ויערות של עצי אלון, אורן וארז. מביתנו יכולנו אפילו לראות את אגם נַייני שצורתו צורת עין, מנצנץ במסתוריות.

לאבא היו יחסים ממושכים עם האקדמיה, שכן הוא התחיל את הקריירה שלו שם ב־1983 והמשיך ללמד ברציפות במשך יותר מעשרים וחמש שנה. היינו משפחה ממעמד הביניים וניהלנו חיים שקטים של מעמד הביניים. האווירה בביתנו היתה אווירה של משמעת ואחריות, בליווי וכמה דברי מותרות פה ושם. במובנים רבים היו אלה חיים אידיליים של בדידות שלֵווה וחריצות מסורה, שנגדעו מדי פעם בסופות קיץ, ביציאות לשיט על האגם ובגיחות חורף לבית אבותינו בהַרְדוֹי.

אמנם גדלנו יחד באותו בית, אבל שלושתנו, שלוש האחיות, היינו שונות מאוד באופיינו ובגישותינו לחיים. אני הייתי המרובעת הביישנית והמלומדת. ניהה היתה היפה והשחצנית. ואלקה היתה הרוח החופשית שלא רקדה לצלילי החליל של אף אחד. היה לה חוש הומור נהדר, והיא יכלה להתענג על הדברים הקטנים ביותר. היא היתה שופעת חיים ומרץ, ספונטנית, נוטה להפרזות ולפעמים אפילו פזיזה. אבל ברגע שחייכה את חיוכה השובב ואמרה, "כמאל הו גאיה!" הכול נסלח לה. היא היתה בבת עיני, מסמר הערב בכל אירוע, לב המשפחה שלנו.

התחנכנו בתנאים של אחריות ושגרה, וחוקים היו חשובים מרגשות. אלקה, ניהה ואני למדנו במנזר סנט תרזה, בית ספר ששימש גם כפנימייה לבנות, בניהולן של נזירות קתוליות. שלושתנו לא התגוררנו בפנימייה אלא רק למדנו שם ללא תשלום, זכות שניתנה לנו מתוקף המשרה של אבא באקדמיית וינדזור, שהיה לה הסכם הדדי עם המנזר. לאחות אגנס, המנהלת הרודנית שלנו, היתה תפיסה ברורה מאוד באשר למה מותר ומה אסור לבנות לעשות. בַּבית הכתיב אבינו משטר דומה, שכלל איסור לצאת מהבית אחרי שמונה בערב. בלי משמעת יש רק אנרכיה, נהג אבא לומר. כמורה למתמטיקה, הוא צימצם את עולמו לחלוקה בינארית של שחור ולבן, טוב ורע. ביקום שלו לא היתה זכות קיום לשום גוון אפור.

הוא גם שירטט את עתידן של כל שלוש בנותיו. אני, הלמדנית, אגדל להיות עובדת מדינה; ניהה, היפה, תפתח קריירה של כתבת טלוויזיה; ואלקה, מלאת החמלה, תהיה רופאה.

בתור בת צייתנית, עשיתי כל מה שאבא ציפה ממני. הצטיינתי בלימודים ואז התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת קוּמַאוּן. אמנם למדתי ספרות אנגלית, אבל קראתי כל טקסט שהצלחתי להניח עליו את ידי: ממחזור החיים של העש ועד למחזור האנרגיה של כור גרעיני, מחורים שחורים ועננים חומים של זיהום אוויר ועד לשירותי מחשוב באינטרנט. שאבתי אל קרבי כל פרט מידע אזוטרי כדי להרחיב את הידע הכללי שלי, בסיס הכרחי למי שרוצה להיות עובד מדינה.

הכלל החשוב ביותר של אבי נגע כמובן לבנים. לפני כמה שנים נקלע עמית שלו, מורה בשם מר גילְדַיָאל, לשערורייה כשבתו בת השמונה־עשרה מַמְטָה ניהלה רומן עם אחראי השכבה ונכנסה להיריון. אבא היה מבועת מהמחשבה ששערורייה דומה תפקוד את משפחתו. "אם אתפוס את אחת הבנות שלי אפילו מסתכלת על בן בקמפוס, אני אפשוט לה את העור," הוא נהג לאיים עלינו. אבל הוא לא הצליח למנוע מהבנים להסתכל עלינו, או בעצם, על ניהה ועל אלקה. הן היו הבנות הכי יפות בקמפוס שטוף הורמונים, שבו כל יום התעורר עוד בחור צעיר וגילה את העולם המייסר של ההתעוררות המינית. הבנים היו בעיקר בני עשירים מפונקים ממקומות כמו דלהי, מומביי וקולקטה, שהיו רחוקים מהוריהם והיו נחושים לנצל עד תום את חירותם החדשה. אקדמיית וינדזור התגאתה בהיותה אוטופיה אקדמית, אך למעשה היא היתה מאורה של שחיתות ושל מעשי נבלה. שלל חומרים פורנוגרפיים ומשקאות אלכוהוליים הסתובבו חופשי ברחבי הקמפוס. היו אפילו לחשושים אפלים על שימוש בסמים ועל ביקורים של זונות.

אני עצמי הייתי שקועה כל כך בלימודים, שלא שמתי לב לבנים. ניהה התייחסה אליהם בבוז מוחלט. היא החליטה בשלב מוקדם למדי שנייניטל היא לא המקום שבו היא רוצה לבלות את שארית חייה, והתחמקה מהמקומיים כמו ממגפה. זה הותיר את אלקה, אחותנו הצעירה. היא היתה תלמידת בית ספר מתבגרת המנסה להתמודד עם השינויים המתחוללים בגופה. אמנם היא גדלה פיזית, אבל רגשית היא נותרה ילדה שמאמינה בסיפורים על פיות. מבחינתי, בנים היו הסחת דעת שמוטב להימנע ממנה; מבחינתה של ניהה, הם היו שעשוע חולף; אבל בשביל אלקה הם היו חידה מסתורית ומרתקת שהיא בחנה דרך המשקפיים הוורודים של הרומנים הרומנטיים שאליהם היא היתה מכורה. הגערות הקשות של אבא לא הפחיתו במאומה את העניין הרב שהיא גילתה בעולם הפנטזיה הילדותי של גיבורים יפי תואר ועלמות במצוקה. ועל סמך אופיה התמים והפרוע והבוז המוחלט שהיא רחשה לכל סמכות, היה ברור שבשלב זה או אחר ילכוד את לבה איזה רומיאו טורף.

זה קרה מהר משציפיתי. הפעם הראשונה שהבנתי שמתבשל משהו היתה ביום ההולדת החמישה־עשר של אלקה.

אבא לא האמין בחגיגות יום הולדת וראה בהן רעה חולה בדיוק כמו יום האהבה; תרבות שיובאה מהמערב ונועדה רק לקידום צרכנות ומסחר. הדבר היחיד שהוא הרשה לי ולניהה לעשות היה לחלק ממתקים לבני הכיתה בימי ההולדת שלנו. רק אלקה, המפונקת מבין שלושתנו, הורשתה לקיים מסיבות יום הולדת. המסיבות היו אירועים צנועים ובהם עוגה, כמה חבֵרות מבית הספר ומתנה לא יקרה, בדרך כלל ספר.

ביום ההולדת החמישה־עשר של אלקה היו כל המרכיבים המתבקשים, עוגה ועוגיות ומשחקי חברה נחמדים. אבל פרט לחיוניות שנשבה ממנה תמיד, אלקה שידרה הפעם מיניות שעד כה היתה חבויה. באותו ערב, כשהסתכלתי על המתנות שקיבלה, מצאתי בקבוק בושם "פּוֹיזן" של "כריסטיאן דיור" שהונח באגביות בין בגדיה.

"וואו! איזה כיף לך!" אמרתי וגילגלתי עיניים. "מי כאן בנייניטל יכול להרשות לעצמו מתנה כזאת?"

אלקה חייכה חיוך מבטל ומשכה בכתפיה, וניסתה להקל ראש בכל הסיפור. "כמאל הו גאיה, דידי! רַקְהי הקמצנית נהייתה פתאום נדיבה."

ידעתי שהיא משקרת. רקהי ראוָוט למדה איתה בסנט תרזה. בשנה שעברה היא נתנה לאלקה ליום ההולדת קופסת תכשיטים מפלסטיק שעולה חמישים רופי. לא היה שום סיכוי שפתאום היא תיתן לה במתנה בושם מיובא שעולה שלושת אלפים רופי.

והיו עוד סימנים. במשך השבועיים של חופשת חג המולד, כשהאקדמיה היתה סגורה, תפסתי את אלקה כותבת בחשאי מכתבים ומשלשלת אותם לתיבת הדואר האדומה שמחוץ לשער בית הספר. כששאלתי אותה על כך, היא אמרה שהם נועדו לחברה־לעט בברזיל. ומדאיגה אף יותר מכך היתה ההידרדרות בציונים שלה. היא החלה לסבול מנדודי שינה ואיבדה את התיאבון.

את ההוכחה הניצחת קיבלתי ביום שבו נפתחה שוב האקדמיה אחרי החופשה. חזרתי מהספרייה בערב ושמעתי צלילים עמומים בוקעים מאחורי אולם הספורט הנטוש. כשהתקרבתי לשם, ראיתי נערה ונער חבוקים בתשוקה מתחת לעץ אלון. הנערה אחזה בכתפיו של הנער והוא נישק אותה על שפתיה. הם ניתקו זה מזה ברגע שחשו בנוכחותי. הנער הסתובב, זינק במורד הגבעה ונעלם אל תוך חורשת אלונים. לא הספקתי לראות את פניו, אבל הז'קט הירוק שלו ומכנסיו האפורים הסגירו אותו מיד: אלה היו מדי בית הספר. הנערה ניסתה להסתיר את פניה ולחמוק ממני, אבל תפסתי אותה בידה. זאת היתה אלקה.

יצאנו להליכה ממושכת באותו ערב. היא סירבה לומר לי את שמו של הנער או כל פרט אחר על אודותיו, ואמרה רק שהוא הבחור הכי מגניב ביקום ובן של איש עסקים עשיר מאוד שגר בדלהי. "אני מאוהבת, דידי," היא אמרה שוב ושוב, ואפילו פצחה בשיר אהבה נדוש.

"בגיל חמש־עשרה לא מתאהבים, אלקה," אמרתי לה. "את פשוט איבדת את הראש. הילד הזה מנסה לנצל אותך."

"אהבה לא קשורה לגיל, דידי," היא השיבה בביטחון. "אהבה היא משהו שפשוט קורה. וזאת אהבה שתימשך לנצח. את עוד תראי, כשאני אתחתן איתו."

"ומה אבא יגיד כשהוא יגלה את הרומן הקטן שלך?"

"הוא לא יגלה. אני יודעת שלא תגלי את הסוד שלי, דידי. את האדם היחיד שאני סומכת עליו בעיניים עצומות."

"אז תאמיני לי שמה שאת עושה הוא לא רק טעות חסרת אחריות, אלא גם טמטום מוחלט."

אף שהעליתי כל טיעון אפשרי, כל איום וכל אמצעי השפעה, לא הצלחתי לשכנע את אלקה לשים סוף לקשר הזה. כמה שלא התאמצתי, היא היתה עיקשת כמו פרד. בסופו של דבר הגענו למעין פשרה. סחטתי ממנה הבטחה להשעיה זמנית של היחסים עם הבחור. בתמורה אני לא אספר על כך לאף אחד, בטח לא לאבא.

אמנם בטחתי באלקה, אבל מאותו יום התחלתי לעקוב אחריה בחשאי, ואפילו פישפשתי בחפצים שלה כשיצאה מחדרה. שבועיים חלפו בלי שום תקרית נוספת, ואז, ערב אחד, מצאתי חבילה קטנה שהיא החביאה בתוך אחת מנעליה. זאת היתה מעטפת קרטון מגולגלת. בתוכה היתה מעטפת ניילון שקופה ובה מין אבקה חומה. זה נראה כמו שקיק של סוכר חום, אבל ראיתי מספיק סרטים וידעתי שזה הרואין מסוג משובח.

קראתי לאלקה לחדרי וסגרתי את הדלת. "איך קיבלת את זה?" שאלתי אותה בנימה והנפתי את השקיק לנגד עיניה.

"איפה מצאת את זה?" היא שאלה בחשש.

"תעני על השאלה שלי. מי נתן לך את זה?" חזרתי ושאלתי בנוקשות.

"החבר שלי," היא ענתה והשפילה את עיניה.

"חשבתי שהפסקת את הקשר איתו."

"ניסיתי, אבל אני לא מסוגלת," היא ייללה. "הוא החמצן שלי. אני אמות בלעדיו. והוא ימות בלעדי. הוא כמעט חתך את הוורידים כשאמרתי לו שלא נוכל להמשיך להיפגש."

"זה רק מוכיח שהוא חולה נפש ולא רק סוחר סמים."

"הוא לא סוחר סמים. ואני לא צורכת סמים. התנסינו בזה רק פעם אחת. וגם זה היה רק כדי להתנסות."

"התנסות כזאת יכולה להפוך אותה למכורה ואפילו להרוג אותך."

"למה את צריכה להתייחס לכל דבר ברצינות כזאת, דידי?"

"אין דבר רציני יותר מסמים, אלקה. את בגדת באמון שלי. זה כבר יותר מדי בשבילי. אני אצטרך לדבר על זה עם אבא."

"לא, דידי," היא הפצירה בעוז ואחזה בזרועי. "אני נשבעת שאני אתאבד אם תגידי אפילו מילה אחת על כל זה לאבא."

"את תמותי עוד לפני כן מסמים, אלקה," אמרתי, והדפתי אותה מעלי ויצאתי מהחדר.

אבא היה שקוע בעיתון כשהתפרצתי לחדרו. "אלקה, הבת שלך, התחילה לצרוך סמים. בבקשה תטפל בזה," אמרתי בלי שום מילת הקדמה, ושמטתי את שקיק הניילון לחיקו כאילו מדובר בקליפת בננה.

באותו ערב קמה בבית מהומה רבתי. אבא היה ידוע באקדמיה כאדם קפדן ומחמיר. אני משערת שאני בת מזל שירשתי ממנו רק את העור הכהה ולא את המזג האפל שלו. אבא האמין תמיד שהוא נועד לגדולות ושהעבודה כמורה בבית ספר היא מתחת לכבודו. את התסכול שלו הוא פרק על התלמידים. עדיין סיפרו על הפעם ההיא שבה הוא הצליף בתלמיד שברוב טיפשותו הבריח לכיתה עותק של "פלייבוי", ולא חדל מההצלפות עד שלא נותר מהנער אלא גוש רוטט של בשר שסוע. התלמידים רעדו מפחד בקרבתו. המבחנים שלו יכלו להביא כל אדם לדמעות. הנהלת בית הספר היתה ערה למצב הרגשי הנפיץ הזה, אבל התייחסה אליו בסלחנות מפני שהוא היה מורה יוצא מן הכלל למתמטיקה, אולי המורה הטוב בארץ. הוא ידע לחשב מהר יותר ממחשב, לפתור כל משוואה ולהוכיח כל משפט.

מה שהוא לא ידע זה איך להתמודד עם חרדות ולחצים של מתבגרת בת חמש־עשרה. חשבתי שהוא יקרא לאלקה לשיחה נוקבת וירביץ בה קצת היגיון פשוט באמצעות הכוח של סמכותו המוסרית. אבל העימות ביניהם הידרדר עד מהרה לתגרת רחוב, שופעת לוחמנות תיאטרלית, צעקות וצווחות.

"אני יכול לשלוח אותך לכלא על אחזקת סמים," אמר אבא בניסיון להפחיד את אלקה.

"אז תשלח," ענתה אלקה בלי למצמץ. "יהיה לי שם טוב יותר מאשר בכלא הזה שאני גרה בו עכשיו."

בלהט הרגע נאמרו דברים רבים שלא היו צריכים להיאמר. אבא האשים את אלקה שהיא פרחחית מפונקת שמכתימה את שם המשפחה. אלקה קראה לו רודן: "הציפיות שלך לא מציאותיות, המבחנים שלך בלתי אפשריים." הדבר המעליב ביותר שאמרה לו היה כשהאשימה אותו שהוא פחדן. "כולם בבית הספר צוחקים עליך מאחורי הגב. אתה סתם אפס סוטה ופתטי, ולא מגיע לך שום כבוד," היא צרחה.

ואז נדמה שהתפרץ הר געש. "איך את מעיזה!" רעם אבא, ודם געש אל פניו כשהוא קם לפתע על רגליו. "איך את מעיזה!" הוא שב ואמר, וסטר לה על הלחי בעוצמה שהפילה אותה ארצה.

אמא, ניהה ואני עמדנו מוכות אימה ואלם. זאת היתה הפעם הראשונה שאבא הרים יד על מישהי מבנותיו.

אלקה התרוממה מהרצפה. חבּורה אדומה גדולה עלתה על לחיה וזרועה נשרטה. עיניה הכהות בערו בזעם שהיה יכול להמס סלע. היא הסתכלה בכולנו, ואז קיבעה את מבטה בי. הרגשתי כאילו קרן לייזר של תיעוב טהור וחסר מעצורים חודרת היישר אל נשמתי. "אני שונאת אותך, אני שונאת את כולכם," היא סיננה בשיניים קפוצות. ואז היא רצה אל חדרה ונעלה את הדלת מבפנים. התחננתי אליה שתקשיב לי, ניסיתי נואשות לשכנע אותה לפתוח את הדלת, אבל היא סירבה בעקשנות.

הרווחתי ביושר את השנאה שלה. הרווחתי ביושר כל דבר שהיא הטיחה בי באותו ערב.

"שתירקב בחדר שלה," אמר אבא בבוז. "כל זה קרה בגלל פינוק מוגזם מצדנו."

איש מאיתנו לא אכל ארוחת ערב באותו יום.

היום שלמחרת היה 26 בינואר. יום הרפובליקה של הודו. בית הספר לבש מראֶה חדש והתקשט בדגלים כתומים, ירוקים ולבנים, שנתלו בכל רחבי הקמפוס. דגל שלושת הצבעים ריפרף בגאון מעל העמודים הגבוהים שבמגרש הספורט. שמעתי את התלמידים מתַרגלים שירים פטריוטיים משעות הבוקר, וקולותיהם הנלהבים תרמו לאווירה החגיגית. אבל אלקה עדיין לא יצאה מחדרה, והתחלתי קצת לדאוג. דפקתי על דלתה כמה פעמים אבל לא היתה תשובה. אז נכנסתי פנימה מהחצר האחורית. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שחלון חדרה פתוח. התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה לחשוב שאלקה ברחה. ברקע שמעתי את "הַם הוֹנגֶה קַמְיַאבּ" מושר בפי הבנים ברחבה הגדולה: "אנו נתגבר... אנו נתגבר... יבוא יום ואנו נתגבר..."

פתחתי מעט את הווילון העבה, וקרן שמש חצתה את אפלולית החדר. לאורה החודר ראיתי מראה שצימרר אותי עד העצם. אלקה השתלשלה ממאוורר התקרה וראשה היה שמוט הצידה. צעיף דוּפָּאטָה צהוב היה קשור סביב צווארה. כיסא העץ הקטן שבחדר היה מוטל על צדו על הרצפה.

הרגשתי גל של סחרחורת מציף אותי. "אבא!" צרחתי וכשלתי בחזרה מן החלון.

נצעד יד ביד, נצעד יד ביד,

יבוא יום ונצעד יד ביד.

הו, עמוק בלבי אני מאמין,

שיבוא יום ונצעד יד ביד.

את כל שאר הדברים אני זוכרת בהילוך איטי, מבעד למסך של דמעות. אבא פותח בבעיטה את דלת חדרה של אלקה, עוצר את נשימתו ומתפתל כמו אדם שנשרף בלהבות. אמא מטפסת על המיטה ואוחזת בגופה הרפה של אלקה כדי לרופף את פיסת הבד שהיא תלויה עליה. ניהה מביאה סכין שבעזרתה אנו מנתקים אותה מאחיזתה.

איננו פוחדים, איננו פוחדים,

היום איננו פוחדים.

הו, עמוק בלבי אני מאמין,

שהיום איננו פוחדים.

כבר היה מאוחר מדי. החיים התרוקנו מנוכחותה של אחותי היפהפייה. השכבנו אותה על המיטה והתרנו את הצעיף הצהוב שהיה כרוך על צווארה. מעולם לא ראיתי אותו עד כה. פניה היו חיוורים ושלווים. כפות רגליה היחפות נצבעו במין כחול סגלגל בגלל הדם שהצטבר בהן — תופעה שידועה בשם היפוסטזיס. עוד פיסת מידע מיותרת שאגרתי בבנק הידע הכללי שלי. בכף ידה הימנית היתה לפותה פיסת נייר. חילצתי אותה בעדינות מבין אצבעותיה הקרות. בכתב ידה המקסים והילדותי נכתב המשפט, "האהבה לעולם אינה מתה, היא רק מחליפה צורה." זכרתי שהמשפט הזה הופיע כפתיח של סרט הינדי שראינו לא מזמן בטלוויזיה, מעין טרגדיה מודרנית. ולאחר מכן הופיע המשפט: "אני סולחת לכולכם."

עירסלתי את ראשה של אחותי בחיקי, בכתפיים שחוחות, ונכנעתי לידיעה האכזרית שדרכינו לעולם לא יצטלבו שוב על פני האדמה הזאת. לבה היה כמעט רחב מדי בשביל העולם הזה. בחייה היא נגעה בכולנו בנוכחותה הקורנת, בטוב לבה ובחִנהּ. ואפילו במותה היא בחרה לסלוח לנו. כפי שהאחות אגנס נהגה תמיד לומר על ישו, אלקה גאלה את כולנו בדמה. מעולם לא הבנו אותה באמת, ועכשיו היא אבדה לנו לעולמים, ולנוכח אובדנהּ הרגשנו כל כך

קטנים.

האמת תשחרר אותנו, האמת תשחרר אותנו,

יבוא יום והאמת תשחרר אותנו.

הו, עמוק בלבי אני מאמין,

שיבוא יום והאמת תשחרר אותנו.

המשטרה הגיעה, ואחריה אמבולנס שלקח את גופתה של אלקה. שכנים התאספו ודיברו בנימה נוגה על כך שאי־אפשר לחמוק מהגורל. הגיע גם מנהל בית הספר, שקיצר את נאומו לכבוד יום הרפובליקה. הוא נראה מודאג יותר מההפרעה לסדר היום המתוכנן מאשר ממה שקרה למשפחתנו. אמא וניהה לא התייחסו אליו. הן היו עסוקות ביללות. אני לא בכיתי. רק ישבתי שם כמו אבן, פני קפואים ופי פעור בעווית של הלם מוחלט וכאב מייסר. החיזיון האחרון של אחותי המתה נצרב בזיכרוני לנצח.

נחיה בשלום, נחיה בשלום,

יבוא יום ונחיה בשלום.

הו, עמוק בלבי אני מאמין,

שיבוא יום ונחיה בשלום ובשלווה.

לא היו שום שלום, שום שלווה. רק אשמה צורבת על טרגדיה שקרתה. בהתחלה הגיעו הסיוטים, כשהתעוררתי באמצע הלילה, שטופת זיעה ומתאמצת לנשום. ואז הגיעו התקפי החרדה, שגרמו פצעי הזיכרון המסרבים להגליד. המציאות היתה לסרט פסיכדלי, מלא חיתוכים תזזיתיים ותמונות מוקפאות של גופה המת של אלקה המתנודד ברוח. המצב הגיע לידי כך שלא הייתי מסוגלת להסתכל במאווררי תקרה בלי להיתקף ברפלקס הקאה. עצם המראֶה של כל פיסת בד צהובה עורר באמא התקפי חרדה.

רוחה של אלקה ארבה לנו בכל שעה משעות היממה. בית מספר 17 היה טבוע בריחהּ, מלא בנוכחותה. כל דבר קטן בחדרה הזכיר לנו אותה. כל תצלום ישן הביא לגל חדש של הלקאה עצמית. בסופו של דבר, לא יכולנו עוד לסבול את זה. ומשום שאת ההיסטוריה אי־אפשר לשנות, החלטנו לשנות את הגיאוגרפיה.

ניהה היא שהציעה שנעבור למקום אחר. "בואו נעבור לאיזה מקום רחוק מנייניטל. אני אמות אם נישאר כאן." אבא קיבל את ההצעה כמעט בהקלה. כתם השערורייה שהוא הקפיד כל כך להימנע ממנו התפשט הרבה מחוץ לקמפוס, הכתים את הקריירה שלו ורמס את כבודו העצמי. אפילו הוא כמהּ להשתחרר מן ההשפלה היומיומית שחווה אל מול מבטיהם המאשימים של המורים ולעגם המכוער של התלמידים. אז ארזנו את חפצינו בארבע תיבות מטען ויצאנו מהקרירות הנינוחה של נייניטל אל האוויר החם והלח של דלהי, במרחק שלוש מאות ועשרים קילומטר משם.

מרגע שהשתחררנו מהמחנק המעיק של נייניטל הקטנה, ביקשנו לשקם את חיינו ולהישטף בזרם האנונימי של הכרך הגדול. מותה של אלקה לימד אותי את משמעות החיים, כמה הם שבירים ובאיזו קלילות אנחנו מתייחסים אליהם כאל מובן מאליו. היו בקרים רבים שבהם התעוררתי בתחושה המצמררת שהיום הזה יהיה יומי האחרון עלי אדמות. ומרגע שחיים מתוך מודעות תמידית לקיומו של המוות, החיים נעשים דחוסים וממוקדים ומתנהלים בתחושה של דחיפות. אנו לומדים לחתור לקיום בעל משמעות, לחפש את הערך העליון בכל פעולה שאנו עושים. התחלתי לתרום דם בקביעות לצלב האדום. אחרי התרומה הראשונה גיליתי שיש לי דם מסוג נדיר, שידוע בכינוי "קבוצת הדם של בומביי". רק לארבעה אנשים מתוך מיליון יש דם כזה. עכשיו, בכל פעם שמתעורר צורך דחוף, מתקשרים אלי מהצלב האדום ושולחים מכונית לקחת אותי. אני נחשבת לתורמת המוערכת ביותר של הארגון.

התנדבתי גם בבית הספר לעיוורים, עד שהשגתי את העבודה ב"גולאטי ובניו". עכשיו יש לי פנאי רק בימי ראשון, ואני מנצלת אותו כדי ללמד אנגלית ילדים משכונת העוני שליד המתחם שלנו. מה שאומר שבקרוב מאוד יבואו סוּרֶש, צ'וּנוּ, ראג'וּ ואַרטי וידפקו על הדלת שלי.

שטף הזיכרונות שוכך מעט, ואני מתחילה לחפש את "מקראה באנגלית פשוטה", שבאופן בלתי רשמי משמשת לי ולכיתה הקטנה שלי ספר לימוד. מתברר שהספר נמצא אצל ניהה ומשמש כתחתית לכוס הדיאט־קולה שהיא גומעת בשקיקה. נראה שתאריך יום ההולדת של אלקה לא משפיע עליה. היא לא נראית עגמומית אלא להפך, תוססת מרוב התרגשות. "דידי, תקראי מה כתוב כאן!" היא קוראת ותוחבת לידי מכתב.

המכתב הגיע ממארגני "פופסטאר", תחרות כישרונות פופולרית שהיא עשתה לקראתה אודישן. מתוך חמש מאות אלף מועמדים היא נבחרה לאודישן הסופי במומביי, שם ייבחרו עשרים הזמרים הטובים ביותר שישתתפו בתחרות הטלוויזיונית. ארבעה מפיקים ידועים בתחום המוזיקה יהיו המנטורים המוזיקליים של התוכנית.

"זאת ההזדמנות שאני מחכה לה כל החיים. בַּס, מעכשיו אני אהיה כוכבת, את תראי, דידי," היא צווחת בשמחה.

אני שולחת אל ניהה חיוך רפה ומתפעלת מהיופי שבמזל, מתעתועי הגורל. אלקה מדהימה אותי שוב ממקומה על קיר ביתנו. אולי היא מנצחת על כל זה מהמקום שהיא נמצאת בו, עדיין גואלת אותנו, נותנת לנו עוד הזדמנויות. אני מביטה אל עיניה החמות והנוצצות. "כמאל הו גאיה! פשוט לא ייאמן!" אני כמעט שומעת את קולה מצלצל בקלילות בחדר.

המתים אינם מתים. כל עוד אנו זוכרים אותם, הם נשארים חיים בלבנו.

בוקר יום שני, והאוויר צונן ובהיר בטמפרטורה של עשר מעלות בערך. מזג אוויר כזה מעורר בנו תמיד חשק להישאר במיטה, אבל במקום זאת אני נמצאת בתחנת האוטובוסים המרכזית מַהָרַנָה פְּראטַפּ שבקשמירי גייט. המקום רוחש אנשים מכל תחומי החיים — אנשי עסקים, סטודנטים, צליינים ותיירים — שעומדים לצאת למסע ליעדים ברחבי צפון הודו. היעד שלי הוא קַרנָל, וזאת משום שאין אוטובוס ישיר מדלהי לכפר צ'נדנגאר שבו מתגורר מר קולדיפ סינג.

בחרתי להתלבש בצניעות בסלוור קמיז בצבע שמנת, עם דוּפאטה ארוך שבקושי נראה מתחת לצווארון המעיל האפור־כהה שלי. תיק קטן מכיל את כל מה שנחוץ לי לנסיעה: כמה חטיפים מלוחים, בקבוק מים מינרליים ועותק מצהיב של שירים של אנה אחמטובה.

ברציף מספר 18 אני מופתעת כשאני מגלה לשמחתי שהאוטובוס שלי הוא אוטובוס חדש לגמרי, תוצרת וולוו, עם מושבים שאפשר להסיט אחורנית וידיות מתכווננות. יש לי מושב ליד החלון, לצד בחורה צעירה במכנסי ג'ינס וקארה קצר, שנראית בערך בגילי. היא לא יפה במונחים המקובלים, ויש לה תספורת נערית ופנים רבועים, אבל היא נראית איכשהו מוכרת. מתחשק לי לדבר איתה, אבל היא שקועה לגמרי בטלפון הנייד שלה, בכתיבת הודעות אס־אם־אס. אני לא רוצה להפריע, כך שגם אני קוברת את פני בספר שלי ברגע שהאוטובוס יוצא לדרכו, בתשע בבוקר בדיוק.

כל עוד אנחנו בעיר, האוטובוס מתקדם לאט, אבל ברגע שאנחנו עולים על דרך גרנד טראנק הוא מתחיל לצבור מהירות. הכביש המהיר בעל ארבעת הנתיבים מתנחשל כמו סרט שחור בנוף רחב הידיים והשטוח המנוקד בבתי חווה קטנים, בבקתות לבנות ובאזורים של בנייה עירונית. הנסיעה חלקה כל כך, שאני כמעט נרדמת.

בסופו של דבר נראה שלאישה שיושבת לצדי נמאס מהטלפון שלה. ואז אני פונה אליה. "סליחה, נפגשנו פעם?"

היא מחייכת. "אני לא חושבת, אבל אולי ראית אותי בטלוויזיה."

"את שחקנית?"

"אני כתבת חוקרת ב'סאנלייט טי־וי'."

"אה, נכון," אני עונה ומהנהנת לאט בעודי נזכרת. אני לא צופה בדרך כלל ב"סאנלייט טי־וי", אבל ערוץ החדשות הזה ידוע בתחקירים הנוקבים שלו. ("כמו שמש שחודרת לחדר חשוך ומאירה אותו, כך אנחנו מגלים עובדות חבויות", נאמר בפרסומת לערוץ.)

"הַיי! אני שָׁאלִינִי גְרוֹבֶר." היא מושיטה את ידי, ואני לוחצת אותה בשמחה.

שאליני אומרת לי שהיא בדרכה לפָּניפַּט, לסקר רצח על רקע כבוד המשפחה שהתרחש לפני חצי שנה. היא מספרת שבני זוג צעירים — מָהֶנדֶר ורָג'יני — נרצחו כל אחד בידי הוריו והושלכו אל תוך תעלת השקיה, רק מפני שהפרו את הטאבו האוסר על נישואים של אהבה בקרב אנשי הקאסטות הנמוכות.

"רצח על רקע כבוד המשפחה בהודו?" אני מרימה גבה. "חשבתי שדברים כאלה קורים רק בשבטים באפגניסטן."

"את לא יודעת מה זה קאפּ פַּנְצַ'יָאט?" היא שואלת.

אני מנענעת בראשי. מרגע שהחלומות שלי לעבוד בשירות המדינה נגוזו, הפסקתי לטפח את הידע הכללי שלי.

"קאפ פנצ'יאטים הם מוסדות חברתיים בהריאנה, אוּטָר פְּראדֶש ורג'סטן, שמחילים מערכת משפט משלהם, נוקשה ומחמירה. המועצות האלה, המבוססות על חלוקה לקאסטות, מחשיבות את עצמן לשומרות הסף של המוסר הקדום, ואחת המטרות העליונות שלהן היא למנוע נישואי אהבה בין בני זוג מאותה גוֹטרָה, או תת־קאסטה. זוגות צעירים שממרים את פי הפַתְווה שלהם נאלצים לסבול נידוי, הלקאות, חיים משותפים כאח ואחות או אפילו מוות. המועצות האלה גרועות יותר מכל בית משפט שדה."

"כן, אבל איך הורים מסוגלים להרוג את הילד שלהם?"

"הם יכולים בהחלט ברגע שהכבוד נתפס כחשוב יותר מהחיים של הבן או של הבת. הקאפּים האלה מתקיימים כבר יותר מדי זמן בלי הפרעה. הם מורכבים מחבורות של רוצחים בריונים שמבקשים רק לשמר את הסדר הפיאודלי והפטריארכלי. אפילו בית המשפט העליון המליץ לדכא אותם ביד קשה."

"אמרת שבני הזוג האלה נרצחו לפני חצי שנה. אז מה העניין עכשיו?"

"יש הרבה בחורות כמו רג'יני בכפרים שלנו, אבל הסיפורים שלהן לא זוכים לשום תהודה. אני רוצה להפנות זרקור לדיכוי הנורא שעוברת בחורה שגרה בהודו הכפרית, אם היא בוחרת לדבוק באהבה במקום בפחד."

כשאני שומעת אותה מדברת בלהט שכזה, אני מתחילה להרגיש את הקהות המעיקה שחשתי בבית הספר בכל פעם שהמורה שאלה אותי שאלה שלא ידעתי להשיב עליה. איכשהו, כשאני קוראת עיתונים, העיניים שלי תמיד מדלגות על הסיפורים המזוויעים על נשים מוכות, כלות שנשרפו ותלמידות בית ספר

שנאנסו.

כדי לשנות את נושא השיחה, אני מסתכלת על יושבי האוטובוס. "איפה צוות הצילום שלך?"

"אין לי צוות," אומרת שאליני. "זאת רק נסיעת תחקיר, לאסוף פרטים."

"אבל מה קורה אם כתבת טלוויזיה כמוך נתקלת פתאום בסיפור לא צפוי?"

"אז זה הופך למצלמה שלי." היא מנופפת בטלפון הנייד שלה. "יש כאן מצלמה עם שנים־עשר מגה פיקסלים וחיישן CMOS שמאפשר לי לצלם סרטוני וידיאו ברזולוציה של 640 על 480, עם שלושים תמונות לשנייה. ולא רק זה, אני יכולה לשלוח את הסרטים דרך האינטרנט ישירות מהנייד לאתר שלנו, שעובד כל

הזמן."

עכשיו היא מדברת בשפה שאני מבינה. אנחנו פותחות בדיון ער על מעלות הסמארטפונים החדישים. זמן קצר לאחר מכן השיחה עוברת לסרטים הינדיים. כשהאוטובוס מגיע לפניפט, אנחנו כבר כמו חבֵרות ותיקות.

"שיהיה בהצלחה," אני מאחלת לשאליני בעודה מתכוננת לרדת מהאוטובוס. אנחנו מחליפות מספרי טלפון ומבטיחות לשמור על קשר, אבל זה מסוג ההבטחות שחברים למסע תמיד מבטיחים זה לזה בידיעה שמן הסתם לא ייפגשו שוב לעולם.

אחרי פניפט, הכביש נעשר צר יותר והאוטובוס נקלע לפקקי תנועה עד שהוא מגיע אל קרנל. העיר, על שוקיה הרוחשים ובנייניה המפוארים המוקפים צמחייה ירוקה, משדרת אווירה של מרכז משגשג בלב אזור כפרי. אין לי זמן לשוטט בה או לבחון את חרוזי הכסף החלולים שהיא מפורסמת בהם, כי אני צריכה לתפוס אוטובוס נוסף לצ'נדנגאר שרחוק ארבעים קילומטר משם. הפעם האוטובוס הוא כלי רכב חלוד וחבוט מתוצרת אשוֹק לילנד, והכביש הוא שביל עפר וחצץ מלא מהמורות. הנסיעה המטלטלת בת השעה לצ'נדנגאר גורמת לי בחילה וכאב ראש. אבל בשתים־עשרה בצהריים, אני כבר מגיעה לכפרו של מר קולדיפ סינג.

האיש גדול הממדים מחכה לי בתחנה. "בואי, בואי, בֶּטי," הוא אומר בברכה. "אני ממתין לבואך בלב מלא אושר." הוא לובש חולצה ודהוֹטי כרגיל, והשפם העבות שלו נפלא כפי שהיה בפעם הקודמת. אנחנו נכנסים לטויוטה אינובה, הנהוגה בידי נהג, ויוצאים לדרך כשמאחורינו נותר ענן אבק.

"היית פעם בכפר?" שואל אותי קולדיפ סינג.

אני מנענעת בראשי. כל חיי הייתי ילדה עירונית, וראיתי כפרים רק בחטף, מחלונות רכבת או אוטובוס. הדימוי שיש לי על חיי כפר עדיין מקובע בכפרים האידיליים שרואים בסרטי בוליווד, עם נערות יפהפיות מסתובבות בשדות ירוקים שופעים ושרות שירי עַם מלאי חיים, ואנשים שחיים חיי קהילה פשוטים ומאושרים. זאת הפעם הראשונה שכף רגלי דורכת בכפר אמיתי.

"בצ'נדנגאר יש שלושת אלפים תושבים," הוא אומר לי.

"זה פחות מעשירית ממספר האנשים שגרים רק ברובע 11 ברוהיני," אני אומרת.

"אני עדיין לא מבין איך אתם מסוגלים לגור בבניינים עם כל כך הרבה קומות ולהיות תלויים ככה בין שמים וארץ," הוא אומר ומצקצק בלשונו. "כפריים כמוני אפילו לא יכולים לדמיין את עצמם גרים במקום שבו אין גג מעל הראש וקרקע מוצקה מתחת לרגליים. חיים על האדמה, לזה אנחנו קוראים בית. הבית הוא האדמה שלנו. האדמה היא הבית שלנו."

אנחנו עוברים על פני שורה של חוות שמצוידות היטב בטרקטורים, משאבות באר וכלי דיש מכניים. אפילו הכביש לא כולו עפר: ישנם חלקים מרוצפים בחתיכות גרניט. איכר על קטנוע מנופף אלינו כשאנחנו חולפים על פניו.

"אז ממתי יש לכם חשמל כאן בכפר?" אני שואלת.

הוא מביט בי בהבעה כעוסה מעט. "את לא יודעת שהריאנה היא המדינה הראשונה בכל הודו שהתקינה חשמל בכל הכפרים שלה עוד בשנות השבעים? וכל הכפרים מחוברים היום זה לזה בכבישים סלולים. הדבר היחיד שאין לנו בכפר זה בית חולים, ואולי גם זה יגיע בעוד כמה שנים."

בזווית העין אני קולטת מגדל של מקדש מבצבץ מבין העצים וקווי החשמל במרחק. "זה מקדש אַמְבָּה, המוקדש לאלה דורגה," אומר קולדיפ סינג. "היא האלה של הכפר שלנו." הכבוד שאני רוחשת לצ'נדנגאר עולה במידה ניכרת, ואני מרכינה ראש בהכנעה.

מתברר שביתו של קולדיפ סינג נמצא לא הרחק מהמקדש. הבית — מבנה איתן, בנוי מלבנים ומבטון — הוא בית משפחה עתיק ובו שפע חדרים. אני נכנסת דרך חצר שטופת שמש שבה יושבים כמה מבני קאסטת מכיני הממתקים, שקועים בעבודה. בפינה השמאלית יש מטבח, שם יושבים עוד כמה טבחים ומבשלים בסירים גדולים מעל מדורה גלויה. הנשים, לבושות בחליפות פַּנְגַ'בִּי נוצצות, יושבות יחדיו על מיטה עשויה מחבָלים. הן שולחות לעברי מבטים ביישניים ומלאי סקרנות. הבית כולו רוחש באווירה חגיגית של חתונה מסורתית.

"מתי החתונה?" אני שואלת את המארח שלי.

"כבר מחר. בעצם, כדאי שתבואי בתור אורחת הכבוד שלנו. למה את ממהרת כל כך לעזוב?"

"עבודה," אני אומרת בנימה מעשית, כאילו בזה תמו טיעוני.

הוא מנחה אותי לעבר חדר גדול וצבוע כולו לבן, ובו רק מיטה ושידה. צבא של משרתים מגיש לי ארוחת צהריים צמחונית מלאה, צלחת טאלי עשויה מתכת ועליה שש מנות שונות. הכול טעים להפליא. המִיסִי רוֹטי הוא הכי טעים שאכלתי בחיי. אני אוכלת הכול בתוספת כמה כוסות של לאסי מתוק.

המשימה שלשמה באתי לכאן מתחילה אחרי ארוחת הצהריים. מכונית מָהינְדְרָה סְקוֹרפּיוֹ גדולה מגיע וחונה מחוץ לבית, וממנו יוצא איש לבוש סוודר שחור מעל חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. הוא נראה באמצע שנות הארבעים לחייו, גבר חסון, מגולח למשעי עם עיניים מלוכסנות במקצת. "תכירי את בָּאדַן סינג־ג'י," אומר קולדיפ סינג, ומתחיל להוביל אותי אל אחורי הבית, בכיוון הרפת. יש שם כחמש־עשרה פרות וכמה תאואים העומדים ומעלים גירה. בנפרד מהרפתות ישנה בקתה שבנויה מלבנים אבל יש לה גג קש. בתוך הבקתה, לצד ערמות חציר, מונחים כל המוצרים שקנה בחנות. נורת ניאון בוהקת מעל ומספקת את התאורה היחידה בחלל החשוך למדי. המכשירים הוצאו מארגזיהם ומוצגים לראווה. חוט מאריך גדול משתלשל מתוך שקע חשמלי ומגיע אל רגלי מכשיר טלוויזיה.

"אני לא מבין שום דבר במכשירים המודרניים האלה," אומר המארח שלי בביישנות ומחייך. "אפילו לצְ'הוֹטַן, החשמלאי המקומי שלנו, אין מושג איך מפעילים את שוטף הבגדים הזה. אז בגלל זה הטרחנו אותך לכאן. בבקשה תסבירי על המכשירים האלה לבאדן סינג־ג'י. אני מוכרח לדבר עכשיו עם המקשטים."

הוא יוצא מהבקתה ומשאיר אותי לבדי עם באדן סינג. האוויר בפנים דחוס ומחניק ואפוף ריח של חציר, ולרגע אני מתקשה לנשום.

"באת מדלהי?" שואל באדן סינג.

"כן," אני עונה.

"כל המכשירים האלה יגיעו בסוף אלינו הביתה, אז חשבתי שעדיף שאבוא הנה בעצמי. באתי במכונית מבָּטַאוּלי, כפר במרחק שלושים קילומטר מכאן. הבית שלנו ממש מול התעלה."

"אתה האבא של החתן?" אני שואלת.

הוא שולח אלי מבט נעלב. "אני החתן. אני נראה לך זקן?"

"לא, לא," אני ממהרת לומר, ונוזפת בעצמי בלבי על המעידה המטופשת הזאת.

"קראתי לעובדים שלי. עכשיו פשוט תגידי לנו איך מחברים ואיך מפעילים את המכשירים האלה. צְ'הוטן, נַנְהֵיי," הוא קורא, ומיד מופיעים שני גברים. על פי בגדיהם המאובקים, יראת הכבוד שלהם, הבעת פניהם המוטרדת וחגורות הכלים התלויות על מותניהם, אני מסיקה שהאחד הוא חשמלאי והשני שרברב.

"שנתחיל עם הטלוויזיה?" אני מחברת את התקע של הסמסונג 42C430 אל החוט המאריך. מסך הפלזמה מתעורר לחיים ומראה שלג בלוויית צליל סטטי חרישי.

"אני מבין מצוין בטלוויזיות," מכריז החשמלאי. "אני מתקין את הכבלים כאן בכפר. מכונת הכביסה, זה מה שנראה לי מסובך. תוכלי להסביר לנו קודם כול עליה?"

"בטח." אני מושכת בכתפי ומחברת את מכונת ה"ווירלפול". ברגע שאני לוחצת על כפתור ההפעלה, הנורה שמעלי מתחילה להבהב. "מה קרה?"

"מערכת החשמל של קולדיפ סינג־ג'י עדיין ישָנָה, והיא לא עומדת ביותר מדי עומס," אומר באדן סינג בלעג. "אבל אצלנו בבית אין שום בעיה. אנחנו יכולים להפעיל ארבעה מזגנים בו

זמנית."

"הגיוני שתהיה בעיה של מתח חשמלי בכפרים. אתם מוכרחים להפעיל את כל המכשירים האלה עם מייצב מתח," אני אומרת, ומנתקת את התקע.

בשעה שלאחר מכן אני מסבירה להם את תוכניות ההפעלה של המכונה, את הפונקציות השונות במערכת השמע, את חיבור ה־HDMI בין הדי־וי־די לטלוויזיה, את הדרך הנכונה להתקין את המקרר. באדן סינג ושני נושאי כליו מהנהנים בלי הרף, אבל אני בספק אם הם מבינים הכול. במהלך התדרוך שלי הם שומרים על פנים חתומים, המומים מעט וביישניים, של גברים שאינם מסוגלים לשאת את העובדה שאישה מבינה באלקטרוניקה יותר מהם.

בשתיים וחצי אחר הצהריים אני מסיימת. אני רוצה לצאת לדרך מיד. אין שום דבר שמעכב אותי בכפר המרוחק הזה, אבל האוטובוס לקרנל יוצא רק בארבע.

קולדיפ סינג עדיין מנסה לשכנע אותי להישאר לישון. "בַּבְּלי היא הבת היחידה שלי. החתונה שלה תהיה אירוע שיזכרו כאן עוד הרבה זמן," הוא אומר בגאווה בעודו מלווה אותי בחזרה לחדר האורחים. "את בטוחה שאת לא רוצה להישאר לחגיגות החתונה?"

"משוכנעת," אני עונה. "אם לא אכפת לך, עכשיו אנוח שעה ואז הנהג שלך יוכל לקחת אותי לתחנת האוטובוס."

אני נועלת את החדר, פושטת את המעיל ושוכבת על המיטה לתנומה קצרה. בחוץ יושבות הנשים ושרות שיר שנשמע כמו שיר חתונה עליז. הצלילים מרדימים אותי.

אני מתעוררת לקול רחשים עמומים הבוקעים ממקום כלשהו קרוב לחדר. אני מתיישבת ומביטה סביבי. רק אז אני מבחינה בדלת העץ שבקצה החדר. הקולות בוקעים מאחוריה.

אני שומעת בריח מוסט והדלת נפתחת כדי סדק. בחורה צעירה מציצה משם. יש לה פנים יפים ועדינים, עיני שקד גדולות, שפתיים ורודות משורטטות ושיער שחור עבות. "דידי, דידי," היא לוחשת לי, "את יכולה לעשות לי טובה?" על פניה עולה הבעה של חיה רדופה.

"כן," אני עונה בזהירות וקמה מהמיטה. כשאני מתקרבת אליה אני רואה חבּורה כהה על לחיה השמאלית, כמו שושנה נזעמת הפורחת על עורה הבהיר. היא חיוורת להחריד ועיניה אדומות ונפוחות; ברור לי מיד שהיא בכתה עכשיו.

"את יכולה לשלוח את זה בשבילי?" היא מושיטה לי פיסת נייר מקופלת.

"מי את?" אני שואלת.

"אני בּבּלי," היא עונה.

"אה, אז זאת את שמתחתנת?"

היא מהנהנת.

"מזל טוב."

היא לא עונה, אבל הבעת העצב העמוק שבעיניה אומרת יותר ממה שמילים יכולות לומר.

"בבלי? למה את עדיין בחדר שלך?" אני שומעת קול של אישה קורא לה מהצד השני.

"אני יודעת שאת חוזרת היום. אם רק תוכלי לשים את זה במעטפה, להדביק בול של חמישה רופי ולשלשל את זה בתיבת הדואר הקרובה, אני אודה לך לנצח. כתבתי את הכתובת למעלה. תסכימי לעזור לי?"

"בשמחה," אני עונה, ולוקחת מידיה הצבועות בחינה את פיסת הנייר המקופלת.

"בבקשה אל תשכחי לשלוח את זה, דידי. זה חשוב לי מאוד," היא אומרת בקול מפציר. ואז, כמו צב הנסוג אל תוך השריון שלו, היא מושכת את ראשה אחורה וסוגרת שוב את הבריח שעל

הדלת.

אני עדיין מנסה לעכל את המפגש הלא צפוי הזה ולפתע שומעת דפיקה על הדלת. "בֶּטי, התעוררת?" אני שומעת את קולו של קולדיפ סינג. בחוץ צופר הנהג של הטויוטה. הגיע הזמן לצאת אל האוטובוס של השעה ארבע לקרנל.

אני שולחת מבט ממושך ואחרון אל הדלת הנעולה, כאילו אני נפרדת מאדם אהוב, לובשת את המעיל ויוצאת מהחדר. קולדיפ סינג מחכה לי בחוץ ובידיו קופסה גדולה של לאדוּ שהוא תוחב אל חיקי. "מכיוון שאת לא יכולה להישאר לחתונה, אז לפחות שתיהני מהממתקים האלה." הוא מחייך. אני מודה לו מקרב לב, נפרדת לשלום ונכנסת לטויוטה.

בעוד המכונית מתרחקת מהבית במהירות, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על בבלי. משהו בה מזכיר לי את אלקה. המבט העצוב והכנוע שבעיניה מעלה כמה שאלות מטרידות בנוגע לחתונה הזאת. דבר אחד ברור: בחורה בת שמונה־עשרה עומדת להתחתן עם גבר מבוגר ממנה בהרבה, מן הסתם נגד רצונה. אבל נישואים כאלה מתקיימים בארץ הזאת כל הזמן. אין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה. אני רק עוברת אורח. אין לי זכות להתערב בענייניה הפרטיים של המשפחה.

כמעט נגד רצוני אני תוחבת יד אל תוך כיס המעיל ושולפת את פיסת הנייר שנתנה לי בבלי. המכתב ממוען למישהו ששמו סוּניל צַ'אוּדְהָרי שגר בוַואישָאלי, רובע 4, גַזְיאבָּאד, ואני לא יכולה להתאפק ומציצה בו. אני מגלה פתק כתוב בכתב יד רועד של תלמידת תיכון, על דף שורות שנתלש ממחברת. וזה מה שכתוב, בהינדי, בלשון צנועה:

סוּניל היקר שלי,

מחר מכריחים אותי להתחתן.

נישואים אמורים להיות חיים משותפים של שני אנשים שאוהבים זה את זה ומקדישים זה לזה את חייהם. אבל הנישואים האלה הם נישואים של דיכוי ואילוץ, כי למשפחה שלי חשוב לזכות ביוקרה יותר משחשוב לה האושר שלי.

מוכרים אותי לבאדן סינג. בשביל אבא זה מהלך עסקי. בשביל אמא זאת דרך להיפטר ממני. לאף אחד בבית לא אכפת מהרגשות שלי. לכולם נהיה לב של אבן.

סלח לי על שלא יכולתי ליצור איתך קשר בשלושת החודשים האחרונים. אחרי שגירשו אותך מכאן, כלאו אותי בבית ולא הרשו לי לצאת אפילו לדקה. אבל היום בערב אהיה חופשייה.

אני רק רוצה שתדע שתמיד הייתי שלך ותמיד אשאר שלך. אם לא בעולם הזה, אז בוודאי בעולם הבא.

שלך,

בבלי

ידי נעשות קרות כשאני קוראת את המכתב. זה לא מכתב אהבה: זה מכתב התאבדות, שמזכיר באופן מצמרר את המכתב שכתבה אלקה לפני שתלתה את עצמה.

אני יודעת שבבלי לא סתם מפריחה איומים לאוויר. היא תבצע את תוכניתה. ראיתי את המבט ההוא בעיניה, מבט של בחורה שאיבדה כל תקווה. "היום בערב אהיה חופשייה". צמרמורת עוברת בכל גופי.

כשאנחנו מגיעים לתחנה, האוטובוס לקרנל כבר מחכה לנוסעים האחרונים. "הגענו בדיוק בזמן." הנהג מנגב את מצחו בהקלה. "מהר, גברת." הוא יוצא וניגש לפתוח לי את הדלת, אבל אני נשארת במכונית ומוחי מסתחרר מרוב היסוסים וחרדה.

מה יכול להיות קל יותר מלעלות לאוטובוס ולשכוח מבבלי ומהכפר הזה? אני יכולה לבחור אם לשלוח את המכתב שלה או לקרוע אותו לגזרים ולהשליך אותו על המדרכה כמו כרטיס נסיעה משומש. אבל משהו עוצר בעדי. אני יודעת שאלה רגשי אשמה שחגים מעלי כמו עוף טורף. פתאום עולה לנגד עיני חיזיון של גוף מת תלוי על יריעת בד צהובה, המשתלשלת ממאוורר תקרה. כשהגוף מתנודד שמאלה, אני רואה שזהו גופה של אלקה. וכשהוא מתנודד ימינה, זה גופה של בבלי. אני עוצמת את עיני אבל החיזיון לא עוזב אותי, כמו מצגת מעוּותת שאני לא יכולה להתיק ממנה את עיני. אל התמונות הצורבות מתלווה צרחה אילמת של סבל שמציפה את כל חושי. היא מהדהדת כמו רעם ובוקעת מכל נקבובית בעורי. כשהיא משתתקת, אני פוקחת את עיני ומיד רוצה להקיא.

"גברת, מה קרה?" הנהג מסתכל בי בדאגה.

"שום דבר," אני עונה, וקורי ההיסוס מתחילים להיפרם במוחי. "קח אותי בחזרה לבית."

"בחזרה לבית?" הנהג נראה המום.

"כן. אני לא נוסעת לקרנל. אני חוזרת לבית של קולדיפ סינג. אני חושבת שבסופו של דבר כן אבוא לחתונה."

"כן, גברתי," אומר הנהג שמגלגל את עיניו בהגזמה, חוזר למכונית ומתחיל לנסוע.

רבע שעה לאחר מכן אני נמצאת שוב בבית. קולדיפ סינג מברך אותי בשמחת הפתעה. "יֶה גוּוִי נָה בָּאט. אני כל כך שמח שהחלטת לחזור. היום בערב תראי איך חוגגים חתונה אצלנו בהריאנה."

אני רוצה לדבר עם בבלי בדחיפות, אבל גברות הבית מתעקשות שאצטרף אליהן לטקס הסַנְגִיט. אז אני יושבת בשורה הראשונה ומעמידה פנים שאני נהנית ממופע השירים והריקודים העולה בחצר בליווי קצבִּי של כף עץ הנחבטת בתוף דְהוֹלַ. הכלה אמורה להיות נוכחת בסנגיט של הנשים, אבל גם כעבור שלוש שעות בבלי לא נראית בשום מקום. אני חוקרת בנימוס את אשתו של קולדיפ סינג, אישה שמנמנה וחמורת סבר.

"בבלי הלכה לסלון יופי," היא אומרת לי.

"יש אצלכם בכפר אפילו סלון יופי?"

"מה חשבת?" היא מגחכת ועיניה נוצצות בשביעות רצון של מנצחים. "אנחנו לא מפגרים כמו שחושבים אצלכם בעיר."

השעה כמעט שבע וחצי בערב כשבבלי חוזרת בלוויית שלוש נשים מבוגרות. כשהיא חוצה את החצר מבטינו מצטלבים לרגע. אני רואה שהיא נבהלת כשהיא רואה אותי, ומבע של פחד חולף על פניה. אני שולחת לעברה חיוך מרגיע ומנסה לאותת לה שהסוד שלה שמור עמי. אני קולטת במבטה תשובה, כאילו זה עתה כרתנו ברית חרישית.

בסלון היופי עשו עבודה טובה. הנפיחות שסביב עיניה נעלמה והחבּורה שעל לחיה כוסתה ביד אמן במייק־אפ. שערה מסורק אחורנית לפקעת סבוכה ועורה זוהר בניצוץ מלאכותי. היא לובשת סלוור קמיז בוורוד פוקסיה וצ'וּני תואם, ונראית כמו כלה זוהרת ולא כמו הנערה במצוקה שפגשתי אחר הצהריים. רק העצב הנוגה שבעיניה מאותת לי שהחזות החיצונית היא רק מראית עין.

אחרי ארוחת ערב מרובת משתתפים, שבה מוגשים מעדנים כמו מוּלי קֶה פָּרַנטְהֶה, קַדְהי פָּקוֹרה, ג'ירָה צַ'וָואל ובֶּזָאן פּיני, אני כבר ערוכה לשינה. קולדיפ סינג מציע לשכן אותי בחדר מפואר בבית סמוך, אבל אני אומרת לו שאני מעדיפה את חדר האורחים ששהיתי בו קודם לכן.

מרגע שאני נכנסת לחדר ונועלת את הדלת, אני הולכת על קצות האצבעות עד לדלת שממול ומצמידה אליה את אוזני בניסיון לשמוע מה יש מעבר לה. אני שומעת יבבות עמומות וכמה נשים מדברות. נראה שבבלי לא לבד.

אני חוזרת למיטה, מכבה את האור וממתינה בסבלנות עד שבנות לווייתה יירדמו. אבל בית בעת היערכות לחתונה הוא כמו חדר מיון בבית חולים, שאינו יודע רגע אחד של מנוחה. מישהו תמיד נמצא בדרכו לאיזה מקום. ועם חריקת לוחות הרצפה, געיית הפרות, נביחת הכלבים, נקישת השרשראות, קרקוש הסירים וזרימת המים מהברזים, אני מתחילה לצאת מדעתי מרוב עצבנות.

אני נשארת במיטה, נועצת מבט בתקרה האפלה, ומנסה להתרגל לסביבה הלא מוכרת. בשתיים בלילה אני קמה ומציצה מבעד לווילונות. דממה כבדה יורדת על החצר. נפש חיה לא נראית בכל המתחם כולו. הבית הלך סוף־סוף לישון.

אני הולכת על קצות האצבעות בחזרה לדלת של בבלי. ברור לי שהיא עדיין ערה ושהיא מתוחה כמוני. "בבלי! בבלי!" אני לוחשת בדחיפות. "אני רוצה לדבר איתך."

במשך כמה דקות לא קורה שום דבר. בדיוק כשאני עומדת להרים ידיים, אני שומעת צליל שפשוף חרישי. זה צליל הבריח שמוסט בזהירות הצידה. ואז הדלת נפתחת כמה סנטימטרים ובבלי נכנסת לחדרי, לבושה כתונת לילה ממשי. באור הירח החיוור היא נראית כמו בובת חרסינה שברירית. היא רועדת לרגע ברוח הקרירה הנושבת מהחלון הפתוח. אני ממהרת להסיט את הווילונות, ועל החדר יורדת עלטה.

בתחילה שוררת בינינו מבוכה מגושמת, כבדה מרוב מחשבות שלא נאמרו. אני מוכנה להקשיב, אבל בבלי עדיין לא מוכנה לשתף. היא חרישית ונזהרת.

"היתה לי אחות שקראו לה אלקה," אני אומרת. "היא התאבדה כשהיתה בת חמש־עשרה."

"למה?" שואלת בבלי.

"היא היתה מאוהבת בבחור שהיה מכור לסמים. ניסינו להפריד ביניהם."

"בגלל זה חזרת? כדי להפריד ביני לבין סוניל?"

"לא. חזרתי כדי להגיד לך שהחיים יקרים. ושאין לנו זכות לגזול חיים, לא של אחרים ולא של עצמנו."

"תגידי את זה לאבא ואמא שלי, שלקחו לי את החיים שלי."

"כולנו כועסים לפעמים על ההורים שלנו. אבל הם תמיד פועלים אך ורק לטובתנו."

"את נשואה?" היא שואלת אותי.

"לא," אני עונה.

"אז איך את יכולה להבין כמה אני סובלת? מה שיקרה מחר זה לא החתונה שלי; זה הלוויה שלי."

"אני יודעת שאת לא רוצה להתחתן עם באדן סינג. אז למה שלא פשוט תגידי את זה לאבא שלך?"

"הוא זה שהכניס אותי למצב הזה מלכתחילה. אני אוהבת את סוניל. אם לא אוכל להתחתן איתו, אני אמות. היום בערב."

"מה את מתכוונת לעשות?"

"לשתות בקבוק שלם של חומר הדברה. וכשאני אעלה לשמים אני אשאל את אלוהים, למה אסור לנו, הנשים, לחיות כמו שאנחנו רוצות לחיות? למה אני לא יכולה להתחתן עם הבחור שאוהב אותי ושאני אוהבת אותו?"

"סוניל דיבר עם ההורים שלך ואמר להם שהוא רוצה להתחתן איתך?"

"בטח שהוא דיבר איתם. ואבא שלי סירב לו. רצינו לברוח, אבל בָּאוֹ־ג'י גילה את זה ודיווח עלינו לקאפ. בַּס, השמים נפלו עלינו. הקאפ פסק שנישואים בינינו יהיו כמו נישואים בין אח ואחות, וזאת משום שהגוֹטְרָה של סוניל קשורה לתת־הקאסטה שלי. ומהיום הזה והלאה כלאו אותי בבית. את סוניל גירשו מהכפר, ואיימו עליו שאם אי־פעם יחזור לכאן, יהרגו אותו. תגידי לי אַת, דידי, עשינו איזה פשע? למה נתנו לנו להרגיש כאילו אנחנו פושעים?"

"ומי הוא באדן סינג הזה?"

"הוא אשמאי זקן שתמיד חיזר אחרי. אני בטוחה שהוא שיחד את ראש הקאפ פנצ'יאט שיפסוק נגד סוניל."

"את יודעת מה מספר הטלפון של סוניל?"

"לא. ואפילו אין לי טלפון נייד. הקאפ אסר על בחורות לא נשואות להחזיק טלפונים ניידים. אני גרה בבית כלא, דידי, לא בבית."

אני מהנהנת לאות הזדהות. אלקה אמרה את אותו הדבר עצמו.

"לפעמים אני מרגישה שלהיוולד בת זאת הקללה הכי גדולה שיש," היא מוסיפה ואומרת. "המאבק מתחיל אפילו לפני שאנחנו נולדות, ונמשך עד שאנחנו מתות. אני רק מתפללת שבחיים הבאים אוולד בתור בן."

"אל תהיי כל כך פסימית. ומה אם אצליח איכשהו לבטל את החתונה הזאת?"

"ואיך תעשי את זה?"

"כרגע אני לא יכולה להגיד לך. אבל אני נשבעת לך בזיכרון של אחותי המתה שלא ארשה לנישואי התרמית האלה להתממש."

"אפילו אלוהים לא יוכל לבטל עכשיו את החתונה. זה יקרה רק אם אמות."

קולה מתחיל להישמע היסטרי. אני תופסת את ידה ואוחזת בה. "תבטיחי לי, בבלי, שלא תעשי הלילה שום דבר נמהר. בעצם, אני רוצה שתיתני לי את הבקבוק הזה עם חומר ההדברה."

בבלי לא אומרת דבר במשך זמן רב, כאילו היא הופכת ברעיון שוב ושוב ונאבקת בגורלה. ואז היא מתכופפת מתחת למיטה שלי ושולפת משם בקבוק פלסטיק עטור מדבקות אזהרה: "סכנת רעל", "להרחיק מילדים", "אסור לבלוע". לא היה לי מושג שהחדר שלי משמש כמקום המסתור שלה.

"החיים שלי נתונים עכשיו בידייך, דידי." היא מושיטה לי את הבקבוק ועל פניה העגומים הבעה מפצירה. ואז, באותה דממה שבה נכנסה אלי לחדר, היא חוזרת לחדרה שלה.

אני מחזיקה את בקבוק חומר ההדברה בידי ונתקפת תחושה עזה של דז'ה ווּ. כבר הייתי במצב הזה פעמים רבות כל כך בעבר, בעיני רוחי, בחלומותי. מה היה קורה אילו? השאלה הזאת מנקרת בי מאז מותה של אלקה. מה היה קורה אילולא הלשנתי על אלקה לאבא? לא יכולתי להציל את אלקה, אבל אולי אוכל להציל את בבלי. זהו רגע של חסד, הזדמנות לגאולה. אני לא אעשה את זה למען בבלי. אני אעשה את זה למען עצמי.

יש רק בעיה אחת. הבטחתי לה הבטחה שעכשיו אין לי מושג איך אקיים. לנסות לתקן עוול נושן זה עניין אחד, אבל עניין אחר הוא לארגן סוף טוב למצב שעל פי כל הסימנים הוא טרגדיה בלתי פתירה.

אני יכולה רק לקוות שיום המחרת יביא עמו את התשובה.

צ'נדנגאר הוא כפר של משכימי קום. עוד לפני שהשמש מפלסת את דרכה אל מעבר לאופק, בני הכפר כבר עובדים במרץ, שואבים מים מהבאר, חולבים פרות או מקיימים את טקסי הניקיון היומיומיים שלהם, כמוני.

בביתו של קולדיפ סינג לא שמעו על הרעיון של חדרי אמבטיה צמודים. השירותים המשותפים ממוקמים בקצה המערבי של המתחם, בסגנון הודי מסורתי. אני צריכה לסחוב איתי גם לוֹטָה עולה על גדותיה, כי הברז בשירותים מוציא אוויר, לא מים. זה מה שאני שונאת בחיי הכפר. תנאי התברואה הגרועים. כל שנה לקח אותנו אבא בחורף להרדוי, עיירת אבותיו, שם היה לסבא בית רחב ידיים עם חורשת עצי מנגו. אבל הזיכרון היחיד שלי מהבית הזה הוא של החור באדמה שתיפקד כבית שימוש. וסבלתי תמיד מסיוטים שיד בלי גוף תעלה מתוך החור, תתפוס אותי ותמשוך אותי אל ערמת החרא שלמטה.

אחרי מקלחת זריזה וקרה אני יוצאת לחפש את קולדיפ סינג. הוא שרוע על מיטה עשויה מחבלים בפינת החצר, ומקבל עיסוי מידיו של מעסֶה רזה עם אצבעות גרומות.

במרכז החצר עומדים פועלים ובונים את המַנְדַפּ, שם יתקיים הערב טקס החתונה.

אני נשארת בחדרי עד שהעיסוי נגמר וקולדיפ סינג חוזר ללבוש גופייה. "אני יכולה להחליף איתך מילה?" אני שואלת, ואדי אוויר מתהווים לנגד עיני.

"בּילְקוּל, כמובן," הוא אומר בנדיבות. "בואי, שבי איתי כאן." הוא טופח על מיטת החבלים.

אני מתיישבת בקצה המיטה וניגשת לנושא בזהירות. "אתמול נודע לי שהחתן של בבלי הוא באדן סינג־ג'י..."

"כן. באדן סינג הוא גאוות הקהילה שלנו. יש אפילו טחנת אורז ששייכת לו. בבלי תחיה כמו מלכה."

"אבל אתה לא חושב שפער הגילים ביניהם גדול מדי?"

"מי אומר, הה?" פתאום הוא נראה מתוח. "בבלי דיברה איתך?"

"לא... לא. אני שואלת מסקרנות, זה הכול."

"גיל של אדם זה לא דבר חשוב. כמו שאומרים אצלנו בכפר, 'ג'וֹבַּן לוּגאי קָה בּיס יָה טיס, אַר בֵּל צָ'לֵיי נָאוֹ סָאל. מַרְד אוֹר גוֹרָה קָדֵיי נוֹ הוֹ בּוּרהָה, אַגָר מילֵה קְהוּרַק.' אישה נשארת צעירה רק עד שהיא בת עשרים או שלושים, ושור נשאר פעיל במשך תשע שנים; אבל גבר וסוס, אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, לא מזדקנים אף פעם."

"אני רק מקווה שבבלי שמחה על הנישואים האלה כמוך."

"בטח שכן," הוא אומר, ומדגיש את המילה האחרונה. "את מכירה בחורות. עצוב לה להיפרד מהמשפחה שלנו. אבל בחורה היא פָּרַאיָה דְהָאן, רכוש של מישהו אחר. יום אחד היא צריכה לעזוב את בית אביה ולעבור לבית של בעלה. גם את תתחתני יום אחד. אם את רוצה, אני יכולה להציע לך כמה בחורים נחמדים מהכפר."

"לא, תודה," אני אומרת וקמה מהמיטה.

"לאן את הולכת עכשיו?"

"אני רוצה לבקר במקדש אמבה."

"אני יכול לבקש שיסיעו אותך באינובה."

"אני מעדיפה ללכת ברגל ולנשום קצת אוויר צח."

אני יוצאת בנחת מהבית, לבושה באותם בגדים שלבשתי אתמול. מרגע שאני מתרחקת מעט, אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ולוחצת על המספר של קאראן.

"איפה את?" הוא שואל.

"בכפר צ'נדנגאר, בהריאנה."

"מה את עושה שם?"

"זה סיפור ארוך. בינתיים אני צריכה שתמצא לי מישהו."

"מי? את האח התאום שלך שהלך לאיבוד בין אלפי המאמינים בקוּמְבּמֶלָה?"

בשביל קאראן הכול בדיחה. אבל בשבילי מדובר בעניין של חיים ומוות של בחורה צעירה. "מישהו שקוראים לו סוניל צ'אודהרי, שגר בגזיאבאד." אני מקריאה את כתובתו של סוניל. "אני רוצה שתשיג לי את מספר הטלפון הנייד שלו."

"חכי רגע," אומר קאראן. כמה דקות לאחר מכן הוא מתקשר אלי, "יש לך מזל. לסוניל צ'אודהרי יש טלפון של 'אינדוּס'. תרשמי את המספר."

אני מתקשרת לסוניל, אבל נתקלת בהודעה מוקלטת. "המנוי של 'אינדוס' שאליו חייגתם לא זמין כרגע. אנא נסו במועד מאוחר יותר," אומר קול של אישה. אני מתקשרת למספר שלו אחת לשתי דקות, אבל לא מצליחה להשיג אותו.

כשאתה מנסה נואשות להשיג מישהו, הדבר הכי מתסכל בעולם זה טלפון שממאן למלא את תפקידו הבסיסי ביותר. בכל פעם שאני מנסה להתקשר לסוניל, אני נתקלת בקול הזדוני מעט של האישה, ומתחשק לי להעיף לה סטירה.

בסופו של דבר אני לוחצת על מספר הטלפון הנייד של מאדן, ומודיעה לו שלא אוכל להגיע היום לעבודה. "אני עדיין תקועה בצ'נדנגאר עם שלשול נורא ואיום."

"מה אכלת?" הוא שואל בנוקשות.

"את כל מה שקולדיפ סינג נתן לי. אוי, הבטן כואבת לי כל כך." אני מתבלת את המשפט באנחה גדולה. "לא היית צריך לשלוח אותי לכאן."

"תראי, אני ממש מצטער. זה בסדר. תנוחי קצת וקחי פּוּדין הָרָה. אני אחזיר לך את הכסף."

אני מתענגת על ההזדמנות הנדירה לשמוע נימת חרטה בקולו היהיר של מאדן. בזחיחות ובשביעות רצון אני יוצאת למקדש אמבה, שנמצא כבר ממש לידי. הוא ניצב על שפת אגם קטנטן ויש בו פסל עתיק של דורגה בעלת שמונה הזרועות. אני מרכינה את ראשי מול האלה ומבקשת שתעניק לי כוח לקראת הקרב שבו אלחם למען בבלי.

אני יוצאת להסתער על היום, מחוזקת בברכתה של דורגה מָא. הגברים כבר יצאו לעבודתם בשדות או בטחנות הסמוכות; הנשים עסוקות בהכנת חומרי בעֵרה לבישול מגללי פרות.

כשאני יוצאת ממתחם המקדש אני רואה ג'יפ שעל גגו פנס אדום ועל לוחית הרישוי שלו כתובת מוזהבת שמכריזה: אחראי פיתוח אזורי.

האפ"א, כך אני יודעת, הוא נציג בכיר שאחראי על תכנון ויישום תוכניות שונות של הממשלה. עיני ניצתות לנוכח המזל הטוב שנקרה בדרכי. אם יש ישות אחת שתוכל לחלץ את בבלי ממצבה הנורא, הרי זו הממשלה.

מתברר שהאפ"א הוא סיקי חבוש טורבן בגיל העמידה ושמו אינְדֶרְג'יט סינג, שמתהדר בזקן מאפיר ולא מטופח. אני מספרת לו על מצוקתה של בבלי ומבקשת לגייס את עזרתו בפתרון המצב.

הוא מאזין לי באהדה. "תראי, אני לא מכיר את הסיפור של בבלי ושל סוניל, אבל כבר קרה כמה פעמים שהקאפ המקומי עשה בעיות לזוגות שיצאו נגד רצון הקהילה. פעם אחת הם הכריחו את הבחור לשתות שתן; בפעם אחרת הם הצעידו אותו עירום בכל רחבי הכפר."

"אז אתה לא אמור לעשות משהו כדי לעצור את הזוועות האלה?"

הוא מנענע לאט בראשו. "אני לא יכול לעשות שום דבר בעניין. אף אחד לא יכול להילחם בקאפ."

"גם כשאתה יודע שמדובר בחוסר צדק ובעבֵרה פלילית?"

"כן. אני יודע שהעמדות שלהם פוגעות בדרך כלל בעניים ובנשים," הוא אומר בכנות. "אבל להתערב בהיררכיה החברתית המקומית זה סתם לחפש צרות."

"אם אתה לא, אז מי יוכל לעזור לי?"

"את מוכרחה לנסות להבין שאנחנו בכפר, לא ב'שער הודו' בדלהי, שם את יכולה לארגן הפגנות ומשמרות מחאה. אין כאן פעילים חברתיים שיכולים לעמוד מול הקאפ. הגברים כאן אדישים והנשים פוחדות."

"אני לא פוחדת. אני אעמוד מול הקאפ. מי עומד כאן בראש הקאפ פנצ'יאט?"

"סוּלטָן סינג. וזה הבית שלו." הוא מצביע על בית מרוחק, בנוי מִלֵבנים אדומות. "אבל יהיה טיפשי מצדך לחשוב שאת יכולה פשוט לדבר איתו בהיגיון."

"אז אולי אני טיפשה. אבל כמו שאומר פתגם הינדי ידוע: עכשיו, כשכבר החלטת להכניס את הראש למכתש, למה לפחד מהעלִי?"

"אז טוב, שיהיה לך בהצלחה," אומר האפ"א ויוצא לדרכו בג'יפ.

כעבור רבע שעה של הליכה אני מגיעה ליעדי. סולטן סינג הוא איש זקן ומקומט, שמשדר מנהיגות מרשימה של מושל מקומי רב שנים. אני מוצאת אותו על מרפסת ביתו, האוֶולי מתפורר שידע ימים טובים יותר, לבוש ז'קט שחור ואוחז בידיו המיובלות מקל עץ. "כן, מה את רוצה?" הוא אומר בנוקשות ונועץ בי מבט חשדני של משגיח באכסניית בנות.

"אתה היושב־ראש הנכבד של הקאפ פנצ'יאט ונושא הדגל של עקרונותיו. אז חשבתי שאפגש איתך ישירות ואבקש שתעשה צדק עם בבלי."

"בבלי? מי זאת בבלי?"

"הבת של קולדיפ סינג."

"אה, הצְ'הוֹרי ההיא," הוא אומר, ועוצר להפסקה רבת רושם. "וָה טוֹ אָאפַט קי פּוּדיה סאי. רק צרות היא עושה."

"אתה יודע שהיא אוהבת את סוניל. אז למה אתה גוזר עליה נישואים אומללים עם באדן סינג?"

"את לא יודעת שבבלי היא מגוֹטְרה ג'וֹרוָואל וסוניל הוא מגוֹטְרה ג'איפָּל? אצלנו בכפר, אנשים משתי התת־קאסטות האלה מנהלים כבר מאות שנים חיים של אחים ואחיות. אז נישואים בין אנשים משתי הגוטרות האלה הם דבר אסור."

"למי אכפת בימינו מהגוטרות האלה? אני אפילו לא יודעת מאיזה גוטרה אני."

"אני מרחם על ההורים שלך. הם לא לימדו אותך שום דבר על המורשת והמסורת הנפלאות שלנו."

"היו זמנים שבהם גם הסאטי נחשב חלק מהמסורת ההינדית. אלמנות היו צריכות להישרף חיים במדורות הקבורה של הבעלים שלהן. זה מתועב לא פחות לרדוף אנשים מאוהבים ולהרוג

אותם."

"מי אמר שאנחנו הורגים אנשים?" הוא אומר בלהט, וכמעט תוקע את המקל שלו בפרצוף שלי. "זאת השמצה שמפיצים אנשים מהקאסטות הנמוכות. הקאפ שלנו מילא תמיד תפקיד חיובי במניעת תשלומי נדוניה וצריכת אלכוהול כאן בכפר."

"אבל אסרתם על סוניל להיכנס לכפר. ועכשיו בבלי מאיימת להתאבד."

"אז שתמות. אף אחד לא יזיל עליה דמעות. ילדה שלא מכבדת את ההורים שלה היא כתם על כל המשפחה," הוא אומר בהחלטיות.

"אז לאהבה אין שום ערך בעיניך?"

"הנטייה המודרנית הזאת לגחמות של הלב זרה לגמרי למסורת שלנו. קאפ הוא מוסד, מוסד ותיק ומכובד. אל תתערבי במנהגים שלנו. לכי ותגידי לבבלי שמה שאי־אפשר לשנות, צריך פשוט ללמוד לחיות איתו."

"תגיד לי, סולטן סינג־ג'י, כמה נשים חבֵרות בקאפ פנצ'יאט שלך?"

"אף אחת."

"אז נשים צריכות רק לשבת בשקט ולקבל את ההחלטות שלך?"

"ההחלטות שלנו מבוססות על היגיון ותבונה. נישואים בין בבלי לסוניל הם כמו גילוי עריות. איך נוכל להרשות תועבה כזאת?"

"אבל בחוק הנישואים ההינדי שעבר בפרלמנט הוחלט להתיר נישואים כאלה."

הוא צוחק. "זה הכפר שלי. כאן פועלים לפי החוקים שלי, לא של ממשלת הודו."

אני מקשיבה לו ונתקפת שאט נפש. לפעמים אני מרגישה שאין עוד ארץ בעולם שיש בה כל כך הרבה סיפורים של אהבה לא ממומשת. במקום לקדש אוהבים שמעיזים לחלום על חציית גבולות של קאסטות ומעמדות, כוחות הדת והמסורת מפרידים ביניהם, פוגעים בהם, מענים אותם, מרעיבים אותם, רוצחים אותם, מוצאים עוד ועוד דרכים חדשות ונוראות למגר את האהבה. עדיין לא החלטתי איזו זוועה קיומית גדולה יותר: אבות שמאבדים כל צל של אנושיות ומטילים מומים בבניהם ובבנותיהם בגלל רגשות מעוותים של בושה, או האצילות התמימה והמטופשת של אוהבים צעירים שמעדיפים למות ולא להיפרד. אני רק יודעת שלא ארשה ששמה של בבלי יתווסף לרשימה האומללה הזאת, יהיה מה שיהיה.

אני נפרדת מסולטן סינג וממשיכה בדרכי על פני השדות ואדמות הבור. הנוף נראה שונה למדי מגן העדן השלֵו והציורי שמתואר בסרטים שביים יאש צ'וֹפְּרָה. במקום שדות מלבלבים ושטופי שמש בצבעי צהוב וירוק, הנוף הוא בעיקרו חוּם. במקום כפריים עליזים, אני רואה רק נשים וגברים זועפים המעבדים את שדותיהם. הקשישים יושבים על מיטות חבלים ומעשנים נרגילות, והפעוטות משחקים בבוץ.

האזור הזה של הכפר עני יותר, הבתים הם בעיקר בקתות בוץ עם גגות קש. הנשים נועצות בי מבטים כועסים בלי שום סיבה, ואיש לא מציע לי אפילו כוס מים.

פתאום אני רואה את צ'הוטן, החשמלאי, רוכב על קטנוע. "מה את עושה כאן?" הוא שואל.

"שום דבר. סתם יצאתי לטייל."

הוא יורד מהקטנוע ומתחיל ללכת לצדי. הוא מספר לי שהכפר הוא סיר מבעבע של יריבויות קהילתיות ומלחמות קאסטות. "יש בצ'נדנגאר שלוש־עשרה קאסטות שונות," הוא אומר לי. "בני הקאסטות הגבוהות, כמו קולדיפ סינג, הם כמעט חצי מתושבי הכפר; השאר הם הָריג'אנִים ובנים לקאסטות נמוכות אחרות, כמוני."

"ואיפה נמצאת תחנת המשטרה?"

"למה? את רוצה לדווח על משהו?"

"לא, אני סתם שואלת."

"בצד המזרחי, בקצה הכפר, ממש ליד הנהר."

"אני אשמח מאוד לראות את הנהר."

"אני נוסע לכיוון ההוא. אם את רוצה, אני יכול להרכיב אותך."

דקה לאחר מכן אני רוכבת בשבילי העפר של הכפר. אנשים מסתכלים עלי בסקרנות, כאילו מעולם לא ראו עד כה אישה יושבת על קטנוע.

הנסיעה המיטלטלת עוברת על פני בית הספר של הכפר, שם יושבים תלמידים ונחים תחת עץ נִים. "המורים בבית הספר הם כמו אֵלים," אומר צ'הוטן בלגלוג. "כולם מאמינים בקיומם אבל אף אחד לא רואה אותם." השוק של הכפר הוא מקבץ של כמה חנויות מכולת, חנויות חומרי בניין, דוכני ירקות, דוכנים לממכר אטריות מאגי וביצים קשות, דוכן עם קלטות וידיאו ובהן שובְרי הקופות האחרונים של בוליווד ואפילו אינטרנט־קפה. נדמה שהקִדמה מגיעה אל צ'נדנגאר אט־אט ובצעדים בוטחים.

אחרי התנודדויות וקפיצות אני מגיעה סוף־סוף לגדת הנהר המלאה תלמים ומהמורות. צ'הוטן מוריד אותי ליד גשר תלוי ויוצא לדרכו. מי נהר היָאמוּנה נוצצים תחתי בכסף ובחוּם. אנחנו בתקופת היובש של החורף, ולכן הנהר שהתכווץ חושף את גדותיו החוליות.

כעבור זמן קצר אני מוצאת את תחנת המשטרה. התחנה היא מבנה לבֵנים בעל חדר אחד בלבד, עם חצר מוקפת חומה. מפקח־משנה אינדֶר וַרְמָה, הקצין האחראי, נראה כמו שוטר אופייני בסרטים הינדיים: לועס פאן, עם כרס גדולה, מן הסתם מושחת עד היסוד. הוא שומע את דברי וצוחק. "מה את, מין סוג של עובדת סוציאלית?"

"זה לא חשוב מה אני. אני מדווחת לך על נישואים בכפייה."

"מאיפה לי שאלה נישואים בכפייה? איפה הבחורה? למה היא לא באה להגיש תלונה באופן אישי?"

"אמרתי לך, כלאו אותה בבית."

"אז תוציאי אותה משם. תביאי אותה הנה. ושהיא תראה לי הוכחה שכבר מלאו לה שמונה־עשרה. ואז אני אוכל לפעול."

"אתה מבטיח?"

"תראי, גברתי, התפקיד שלי הוא לשמור על החוק. אבל החוק דורש ממני לוודא שהבחורה בגירה. אם תוכלי להביא את בבלי הנה, אני מבטיח לפעול למענה."

בפעם הראשונה חודרת ללבי קרן של תקווה. מפקח־משנה אינדר ורמה, האיש הקשה הזה, אולי יתגלה בסוף כמושיע המפתיע של בבלי.

כשאני יוצאת מתחנת המשטרה, אני מנסה לתפוס שוב את סוניל. זה כנראה רגע המזל שלי, כי הפעם מישהו עונה לטלפון. "הלו?" אני שומעת קול זהיר.

אני מציגה את עצמי ואז שואלת אותו את שאלת מיליון הדולר. "סוניל, אתה עדיין אוהב את בבלי?"

"בטח שכן," הוא אומר.

"אז למה שלא תתחתן איתה?"

"הה!" הוא משמיע צחוק מריר. "את לא יודעת מה עשו לי חברי הקאפ? לפני שלושה חודשים הם השפילו אותי והכריחו אותי לצעוד בכל רחבי הכפר עם נעל בתוך הפה. ואז הם גירשו אותי מהכפר ואיימו שאם אחזור לשם, הם יהרגו לא רק אותי אלא גם את בבלי."

"טוב, אז עכשיו העניינים החמירו. היום בערב מכריחים את בבלי להתחתן עם באדן סינג."

"לא!" הוא משמיע יללה שנשמעת דרך קו הטלפון כמו רעש סטטי.

"סוניל, תקשיב. אם תוכל להגיע לכפר מיד, נוכל למנוע את החתונה הזאת. דיברתי עם המשטרה; הם יעזרו לך ולבבלי."

"חבל שלא אמרת לי את זה אתמול."

"ניסיתי שוב ושוב לתפוס אותך בטלפון אבל הוא היה מכובה. עדיין לא מאוחר מדי. תוכל להגיע לכאן מגזיאבאד תוך כמה שעות."

"כן, אבל עכשיו אני בצֶ'נאי, במרחק אלפיים קילומטר."

"אוי לא!"

"אל תדאגי, אני אעלה על מטוס. אני אבוא הכי מהר שאפשר. בשביל בבלי אני אעשה הכול."

"טוב מאוד. אני אחכה לך. פשוט תתקשר אלי למספר הזה כשתגיע לצ'נדנגאר."

"תודה," הוא אומר, ואז, לאחר רגע של היסוס, מוסיף "דידי", ויוצר בינינו קרבה מיידית.

עוד לפני שאני מסיימת את השיחה מתחילים להתגבש במוחי קווי מתאר של תוכנית. הדבר הראשון שאני צריכה כדי לממש את התוכנית זה מכונית מילוט.

"יש כאן מקום שאני יכולה לשכור בו מכונית?" אני שואלת תושב מקומי שחוצה עכשיו את הגשר.

הוא מסתכל עלי כאילו הגעתי מהחלל החיצון. כן, הדבר האחרון שאפשר לצפות לו בכפר כמו צ'נדנגאר הוא סוכנות להשכרת רכב.

"אתה מכיר לפחות מישהו שיש לו אופנוע?"

הוא מהנהן. "בַּבָּאן שייח, המכונאי. יש לו הירו הונדה."

"איך אני יכולה להגיע אליו?"

"בואי, אני אקח אותך למוסך שלו," הוא אומר. "הוא נמצא באוטר פראדש, מעבר לנהר."

אנחנו חוצים את הגשר, ואני מוצאת את עצמי בשכונה מוסלמית. יש כאן מקבץ קטן של בתים וערבוביה של חנויות. כמה מאמינים מזוקנים משוטטים ליד מסגד ישן.

המוסך הוא לא יותר מצריף פח. בבאן שייח הוא גבר נמוך ושרירי באמצע שנות הארבעים לחייו, עם פנים מחוטטים ומבט חשדני. הוא לבוש בסרבל מלא בכתמי שמן, וכשאני מגיעה הוא עובד על אופנוע בַּגָ'אג' פּוּלְסֶר חבוט. יש לו גם עוזר, נער בן חמש־עשרה או שש־עשרה, לבוש כמוהו אבל עם שיער צבוע בחום־בהיר, שעסוק בשיפוץ קווסאקי נינג'ה.

"אה... בבאן בְּהַאי, אני יכולה לדבר איתך רגע?" אני פונה למבוגר מבין השניים.

בבאן שייח מניח את המצת שהוא מנקה, מנגב את ידיו בסמרטוט ומרים אלי את עיניו. "כן, גברתי, איך אני יכול לעזור?"

"אמרו לי שיש לך הירו הונדה."

"כן, זה נכון."

"טוב, אז היום בערב יש חתונה, ו..."

הוא שומע את התוכנית שלי ומנענע בראשו. "אנחנו מנהלים כאן עסק מכובד. אנחנו לא גנגסטרים שמבריחים כלות צעירות. אני לא יכול לעזור לך."

"העתיד של הבחורה תלוי בזה," אני מפצירה, אבל הוא בשלו.

העוזר הצעיר מגלה יותר אהדה. "הגברת צודקת, אַבּוּ," הוא מתערב בשיחה, וכך אני מבינה שזהו בנו של בבאן. "אנחנו צריכים למנוע את החתונה הזאת. אני יודע שסָלים איליאסי היה עושה את זה. הוא הציל את פרייה קאפור בדיוק לפני שהכריחו אותה להתחתן עם הנוכל ההוא, פְּרקאש פּוּרי, ב'אהבה בבנגקוק'."

האב לא מוכן אפילו לשמוע על זה. "אז מה, התחלתָּ עוד פעם לראות סרטים? אתה לא יודע שאימאם סאהיבּ הטיל איסור מוחלט על צפייה בסרטים הינדיים, עם כל השירים המלוכלכים האלה?"

"אני יודע, אבו, אבל מה אפשר לעשות. אני פשוט לא יכול להשתלט על עצמי כשמגיע סרט חדש עם סלים איליאסי."

"הסרטים האלה הם המקור של כל החוליים בחברה שלנו. תראה עוד סרט אחד ואני אלשין עליך אישית לאימאם סאהיב. ואז תבלה עד סוף חייך בניקוי שטיחים במסגד," נוזף בבאן בבנו, ורק אז שם לב שאני מקשיבה לשיחה. "לָמה את עדיין כאן?" הוא פונה אלי. "ביזבזת לנו מספיק זמן. עכשיו לכי מפה."

אני צועדת בדכדוך בחזרה אל הגשר, ומרגישה שאכזבות היום מוחצות אותי תחתיהן, כמו אצבע ענקית. השמש נמצאת עכשיו ברום השמים, אבל לבי שקוע בתהומות של ייסורי מצפון על כך שאני עומדת להכזיב את תקוותיה של בבלי.

בדיוק כשאני חוצה את הגשר עוצר לידי אופנוע. זה הקווסאקי נינג'ה, ועליו המכונאי הצעיר. "אני מצטער על ההתפרצות של אבּאג'אן שלי. אני אעזור לך," הוא אומר ומחייך חיוך רחב.

"ומה עם אבא שלך?"

"הוא חושב שאני מחזיר את האופנוע ללקוח. שהוא לא ידאיג אותך. אני יודע איך לטפל בו. אבל איך נטפל באבא של הבחורה? ומה אם הוא ירדוף אחרי?"

"אז תצטרך פשוט לנהוג יותר מהר. ואני אשלם לך בשביל זה."

"לא, אני לא מוכן לקחת כסף," הוא מצהיר, ומחקה את שוויון הנפש המהוקצע של סלים איליאסי. "כדי להגן על המוּחָבָּאת — האהבה — אַסלאם שייח מוכן אפילו למות."