הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
5
3
היה יהיה 2010

היה יהיה 2010


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
5
3
30 
30 
גודל (עמ'): 284
מו"ל: האגודה למדע בדיוני ופנטזיה

תקציר

סופרי המדע הבדיוני והפנטסיה הם אנשים שחולמים בעיניים פקוחות. הם רואים את עצמם ואת העולם סביבם בצורה מעט שונה, ויכולים לסייע גם לנו לראות כך את העולם. בספר שבידכם יש תריסר סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה מקוריים, פרי עטם של סופרים ישראליים. זו השנה השנייה ש"היֹה יהיה" מספק במה למחברי הספרות הספקולטיבית הישראלית, ולקהל הרחב הוא מציע הצצה לספרות המרתקת הזו.
האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה נוסדה בשנת 1996, והיא פועלת מאז לקידום הז‘אנר בארץ. האגודה היא בית לכל מי שהמדע הבדיוני והפנטסיה קרובים ללבו, ופעילותה כוללת ארגון כנסים ומפגשים, קידום היצירה המקורית בז‘אנר, תרומת ספרים לספריות ברחבי הארץ, פרסום כתב-עת מודפס (עד שנת 2008) וכתב-עת מקוון, וכמובן, הוצאה לאור של שנתון זה.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-91529-4-0
  • גודל (עמ'): 284
  • מו"ל: האגודה למדע בדיוני ופנטזיה
  • יצא לאור ב-: 07/10/2010
  • זמין להשאלה: כן

גיא חסון הוא סופר מדע בדיוני ישראלי. ספריו "הצד האפל" ו"מציאות: המשחק" יצאו לאור בהוצאת ביתן. סיפוריו הקצרים התפרסמו בשש שפות. ספרו הבא “מחשבות נסתרות” יצא לאור ב-2011 בארצות-הברית ומיד לאחר מכן בתרגום לעברית. הסיפור שלפניכם מתרחש אמנם בארצות-הברית, אבל הוא רלוונטי בכל מקום.

דור האמוטיקונים

גיא חסון

לפני חצי שנה התגנבתי לחדרה של בתי בת החמש עשרה כאשר היא ישנה, ״שאלתי״ את האייפון שלה, והתחלתי לבדוק מה היא מעוללת.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ואני צפיתי בכתבה של בריאן ווילסון על פדופילים ברשת. הם נמצאים אי-שם, מדברים עם הילדות שלנו בעילום שם, מפתים אותן להתרחק ממחשביהן ולהגיע לפגישות בעולם הממשי. להורים אין מושג מה בנות העשרה עושות ברשת. וכמובן שבריאן ווילסון השתמש בשורת המחץ, ״האם אתם יודעים מה הילדים שלכם עושים?״

הדרך משם למימוש זכותי ההורית להפר את פרטיות בתי הקטינה הייתה קצרה: חמש דקות ואפס שניות.

הנה מה שגיליתי. בשבועיים האחרונים היא קיבלה לאייפון שלה עשרות אלפי סימני קריאה בצבעים שונים ועשרות אלפי אייקונים דמויי ירח מכל מי שבספר הכתובות שלה. אלפים מבין האייקונים של הירח היו חצאי ירח, אלפים היו רבעי ירח, אלפי אחרים היו שמיניות ירח והאחרים היו ירחים אפילו קטנים יותר. באותו פרק זמן היא שלחה את אותם אייקוני ירח חידתיים וסימני קריאה צבעוניים בחזרה כמעט לכל מי שבספר הכתובות שלה. עשרות. אלפי. אייקונים.

האם אתם יודעים מה המשמעות של הירחים או למה סימני הקריאה צבעוניים? אני לא ידעתי.

באותו יום, בשעה לפני שנרדמה, היא הייתה בקשר עם ילד מכיתתה שאני יודע שהיא שמה עליו עין מאז תחילת שנת הלימודים. היא שלחה לו בשעה הזו ארבעת אלפים אייקונים דמויי ירח. הוא שלח בחזרה בערך אותו מספר של אותם אייקונים. וזכרוּ שכל אחד מהאייקונים האלה צריך לשלוח בנפרד, בפעולה נפרדת של המשתמש.

מה יכולה להיות המשמעות של האייקונים האלה? איזו סיבה יכולה להיות למישהו לשלוח את אותו דבר שוב ושוב אלפי פעמים? איך התנהגות כזאת יכולה למלא שעה שלמה של נערה מתבגרת שנמצאת על סף הפרעת קשב וריכוז? איך שליחת אותו אייקון הלוך ושוֹב, שוּב ושוּב, יכולה להיות דיבור או צורת תקשורת כלשהי? איזו מקבילה תהייה לכך בעולמי? איזו מילה או צליל אני יכול להחליף פעמים כה רבות בפרק זמן כה קצר ועדיין לתקשר?

החדשות הטובות היו שלא מצאתי כל סימן לכך שהייתה בקשר עם אנשים שהיו זרים לי לחלוטין. החדשות הרעות היו שהדימוי העצמי שלי כאבא צעיר, מגניב, בעניינים, זורם, בן ארבעים ושתיים שהוא למעשה בן עשרה בלבו, נופץ לחלוטין.

״האם אתה יודע מה הבת שלך עושה?״ שדרן דמיוני בראשי הציק. והתשובה שלי הייתה שאף-על-פי שנראה שהיא בטוחה מפני טורפים מיניים, לא היה לי מושג מה היא עושה.

יש שורה של אלכס פ׳ קיטון מקשרי משפחה שמתנגנת במוחי כשאני חושב על כישוריי כהורה: ״אני מגניב. אני פיגוזי. והכל אני עושה באיז-איז-איזי...״ באותו לילה, הבנתי שזה אומר הכול: השורה הזו היא משנות השמונים, וגם אני. אני לא מגניב. אני לא פיגוזי. והפכתי להיות אידיוט באיז-איז-איזי.

הבת שלי מדברת בשפה שונה, אם אפשר לקרוא לאייקונים האלה שפה. היא חיה בעולם רגשי, גשמי וחברתי שלא ידעתי עליו דבר.

נבהלתי. רציתי להעיר אותה, לחקור אותה ולהאשים אותה על שהיא לא חלקה אתי הכול. איך היא מעזה לחשוב שלא הייתי מבין? איך היא מעזה לחשוב שאני לא מתבגר בגוף שהתבגר?

עד שהחזרתי את האייפון למקומו, הבנתי שאם אתעמת אתה אזכה רק בעוינות, התמרמרות והתרחקות לנצח.

החלטתי לנצל את הדברים שבהם אני טוב. אני עיתונאי, וזו תופעה חברתית. אני אערוך תחקיר. אני אטמיע את עצמי. אני אראיין אנשים. אני אהפוך את התופעה החברתית למשהו שאני מכיר היטב מספיק כדי לכתוב עליו ספר.

ואז, כאשר אדע ממה עולמה מורכב, אדבר אתה, פנים אל פנים, כשווה אל שווה. אז אני כבר אהיה בפנים. כאחד הילידים.

החודשים שבאו לאחר מכן היו חודשי התגלות בנוגע למצב הנוער האמריקאי בימינו, בנוגע לתנועה האטית והבלתי ניתנת לעצירה לעבר חברה שונה לחלוטין מהחברה שאותה אנחנו, הורינו וסבינו ואבותינו דמיינו. אמריקה מתחילה לנוע בכיוון שונה, כיוון שמעולם לא ידענו שהוא קיים.

זה מתחיל בדברים הפשוטים.

מתחת לפני השטח, מתחת לחזות המחוצ׳קנת, הקלישאית, המרדנית של רוב בני העשרה, מאחורי גישת האתה-לא-מבין-אותי המעצבנת שוכן עולם שרובנו המבוגרים לא מודעים לו בכלל. יש להם תפיסות משלהם, מילים חדשות, תחומי עניין שונים, אידאלים ייחודיים שעלולים להיות לחלוטין לא מובנים לנו. המסע שלי לעולמם של בני הנוער חשף את הסיפור של דור שלם שרובנו לא יודעים עליו דבר וחצי דבר: דור האמוטיקון. או, כפי שהם מעדיפים לקרוא לעצמם, דור ה-E.

האם אתם יודעים מה בני העשרה שלכם עושים? אני חושש שלא.

אני אספר לכם.

***

בלו דיימונד היא אחת מהעיירות הקטנות ביותר בנבדה. קטנה הרבה יותר ממואפה טאון בנבדה (928 תושבים בספירה האחרונה), קטנה יותר מגאבס הסמוכה (318 תושבים, על פי השלט), אבל גדולה יותר מגודספרינגס (218 אנשים טובים, אם לא אכפת לכם). בבלו דיימונד 281 אנשים מאז המוות או הלידה האחרונים, והיא שוכנת בלבם של הרים יפהפיים, ירוקים הרבה יותר מההרים של אריזונה (מדרום) וקליפורניה (הסמוכה לה ממערב). ואף-על-פי-כן אפשר לתאר את המקום בכנות כחור. בחיים לא תוכלו למצוא חיבור WiFi, ואפילו קשר טלפון סלולרי לא קיים: הייתי צריך לנסוע למרחק שעה מהעיירה כדי שאוכל לבדוק אם בתי הגיעה הביתה בלי בעיות. ובכל זאת, בלבה של בלו דיימונד בנבדה, המרואיין שלי הצליח להצית את לבותיהם של דור ה-E, כשהוא משתמש בחיבור אינטרנט אטי בקו הטלפון במרתף של אמו.

מהפכות מתחילות במקומות המוזרים ביותר.

אנתוני רוקוול הוא בן תשע עשרה. פֵיַת היופי לא בירכה את פניו של הגבר הצעיר הזה, אפילו לא במעט. ובכל זאת אין ספק שהוא ייראה טוב יותר אם הוא יתקלח יותר מפעם בשבוע ולא ישטוף את פניו רק פעם ביומיים. לבגדיו ריח כאילו ישן בהם שלושה ימים ברציפות והם מוכתמים בשלל משקאות שנשפכו (משקאות קלים, לא קפה או אלכוהול). אבל כאשר מביטים בפניו, יש עוצמה בעיניו, נחישות והתרגשות שרואים בדרך כלל רק אצל מנהיגים אמיתיים. וכאשר הוא מדבר, לאחר שמבינים שהוא אינו מדבר שטויות ושהוא ראוי לכבוד, אי-אפשר שלא להבין איך בנות עשרה נופלות לרגליו, לפחות בסייברספייס.

אנתוני הוא משורר. לפני שתקראו את המשפטים הבאים, מוטב שתשבו. אני עומד לומר משהו מגוחך לחלוטין, אבל אמיתי: אנתוני כותב שירת אמוטיקונים. ״אני משורר האמוטיקונים הראשון,״ הוא אומר בגאווה לא מוסתרת. ״אני עושה היסטוריה.״

אם התגובה שלכם דומה במשהו לתגובתי, היא מזלזלת, ממעיטה וגובלת בצחוק. ובכל זאת זו בדיוק הנקודה שבה כולנו מרגישים זקנים. סביי חשבו שהרוקנרול של הוריי היה רעש ללא מנגינה. הוריי חשבו שתקליטי גנז אנ׳ רוזז שלי היו רעש ללא מוזיקה. האם אנחנו לא פוטרים את העניין של ילדינו באמנות אמוטיקונים באותה הדרך שבה פטרו הורינו את העניין שלנו באמנות?

כמה באמת הייתה רחוקה שירת האמוטיקונים? מתבגרים בארץ כולה משתמשים בפחות ופחות מילים. בטוויטים שלהם (״ציוצים לצוציקים״ נהגתי לקרוא להם, אבל לא עוד), הם מוגבלים למאה וארבעים תווים בלבד. את המילים שלהם לא היה צריך לאיית עוד כראוי (cu l8r), או לאיית כלל (ROFL, OMG, IMO) והן אפילו לא היו צריכות להיות מילים כלל (w00t, pwned). כתבי-עת מקוונים (הנקראים וובּזינים או אי-זינים) קיימים הרבה יותר מעשור שנים, אבל כעת יש וובּזינים הנקראים טוויטזינים, המוקדשים רק לסיפורים שאורכם עד מאה וארבעים תווים, סיפורים שאפשר לפרסם בטוויט. עשרות ״סופרים״ שולחים את ה״סיפורים״ שלהם לכתבי-העת האלה, שדוחים את ה״רעים״ ומקבלים את ה״טובים״. לכתבי-עת אלה קהל קוראים הולך וגדל ש״קורא״ את ה״סיפורים״ ומגיב ברשת. מתקשים להאמין? גגלו את זה. קדימה. אני אחכה.

ללא מקום לעלילה, ללא מקום לאפיון דמויות, להתפתחות, למפנים בעלילה או לעומק מסוג כלשהו, הסיפורים האלה הופכים לשיגעון החדש, ואלו שכותבים אותם הופכים ל״סופרים״. כמה מכתבי-העת הוציאו לאחרונה אסופות בכריכה רכה של מיטב הסיפורים האלה שפורסמו ברשת. ואנחנו המבוגרים? אנחנו פשוט לא מבינים את זה. אנחנו זקנים ומיושנים.

ברוכים הבאים לארץ הפלאות, גבירותיי ורבותיי. זו היא רק התחנה הראשונה.

אנתוני מאמין שמילים הן רעות. ״אנחנו לא צריכים מילים. אנחנו צריכים רגשות.״

אנתוני לא משתמש במילים רבות. אני לא בטוח שאוצר המלים שלו מכיל מילים רבות.

אבל האיש הזה הוא כוכב, ובני דור ה-E רואים בו מה שאנחנו ראינו בסלינג׳ר. שווה להיצמד לאנתוני, לקלף את שכבות הבצל בזו אחר זו, להביט מעבר לבן העשרה ולהגיע למה שהוא רוצה לומר. לא רק שהדברים הבסיסיים שלו תקפים, הם עלולים לתפוס את מקומנו יום אחד.

אנתוני אומר שלא צריך להשתמש במילים כדי לתאר, אלא כדי להעביר רגשות. לא משנה באילו מילים אתה משתמש כדי להשיג בחורה, עצם השגת הבחורה חשובה לך. סיפורים מעוררים תגובות רגשיות, הוא טוען. וזה מה שהוא מנסה לעשות כשהוא מדבר אתי. הוא מנסה לגרום לי לחוש כפי שהוא חש לגבי מילים.

״אמוטיקונים הם לא מילים. אמוטיקונים הם רגשות.״ הוא לא מדבר על הסמיילי או הפרצוף העצוב או הפרצוף הקורץ שכולנו מכירים. יש אלפי אמוטיקונים ברשת, רובם מוגנים בזכויות יוצרים, ואת זכות השימוש בהם יש לקנות.

לכל משורר וסופר יש מילון. תלמידי המכללות היום לא צריכים לסחוב מילון, הם נכנסים למילונים שלהם ברשת. לאנתוני יש ״מילון״ שונה לגמרי. על הדף הראשון שלו יש פרצוף מפוחד, פרצוף שעושה לנו אצבע משולשת, פרצוף שמראה לנו את התחת, סמיילי של שטן, סמיילי עם סימני דולרים בעיניים, סמיילי עם מסכת סדו-מזו ועוד כמה. זהו הדף הראשון ממאות.

בשעה שאנחנו מדברים, המחשב מאחוריו, שפתוח באתר של רשת חברתית ומחובר רק בחיבור האטי של אמו, משמיע צליל דנדון חרישי כל כמה שניות. הדנדון מסמל משתמש חדש ששולח לו ״לב״. למעלה מתשעים וחמישה אחוזים מאלה הם ממעריצות. למעלה מתשעים ותשעה אחוזים מהן הן מתחת לגיל תשע עשרה. המעריצות האלה לא יודעות מיהו אנתוני. הן מכירות אותו רק כאנתוני ר׳. הן מעולם לא ראו את תמונתו והן לא יודעות את שמו האמיתי. הן מכירות אותו רק דרך הנוכחות שלו ברשת, וחשוב יותר, דרך שיריו.

עד הריאיון שלי איש לא ידע את שמו האמיתי של אנתוני או את מיקומו. כאשר שכנעתי את אנתוני ר׳ לדבר אתי, הבטחתי לו אנונימיות. הוא לא רצה בה. הוא משתמש במאמר הזה כדי להוציא את עצמו מהארון.

לקראת סוף הריאיון, כאשר אני שואל אותו מה הוא חושב שיקרה לו עכשיו כשכולם ידעו מי הוא, הוא חוזה שעירו הקטנה בלו דיימונד בנבדה תהפוך למכה עבור בני דור ה-E. אין ספק שיש בכך מרכיב לא קטן של רצון לפגוש פנים אל פנים את מעריצותיו.

יכול להיות שקהל המעריצים של אנתוני ר׳ הוא אופנת נעורים חולפת. אולי הנערות המעריצות ייעלמו ברגע שהן יראו חפץ נוצץ אחר, כמו סרט ערפדים חדש. אבל האמת היא שהשורה התחתונה שלו היא מרתקת ובעלת משקל: ״אוצר מלים גדול פוגע בשירה.״

אוצר מלים גדול הוא מכשול בפני המשורר, הוא אומר. בלב שכבות הבצל נמצאת טענתו שאומרת כך: בתחילה, כאשר השפה נוצרה, היו מילים מעטות מאוד. השפה, בהכרח, הייתה שירית, מכיוון שאנשים נאלצו לתאר תפיסות, רגשות, חפצים ומאורעות באופן יצירתי, תוך שימוש רק במילים שהתקיימו. ממילים ספורות אלו, היה צריך לחלץ מטפורות ודימויים ומשמעויות. צורה זו של ״חילוץ״ היא לירית, ויפה.

קשה להודות בכך, אבל אם תבדקו עם בלשנים, תמצאו שיש צדק בדבריו. ד״ר ג׳ים שליקשבילי, בלשן מאוניברסיטת פנסילבניה, הוא במקרה ממוצא גיאורגי. בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, בלי לדעת מה נושא השיחה שלנו וללא הכנה, הייתה לו דוגמה מוכנה. ״הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לשלוף לך מהשרוול,״ הוא אומר בקולו המחוספס, המרוגש, ״היא משפת אמם של הוריי. בבית, כשהיית שואל אישה ׳האם תתחתני אתי?׳, המשמעות המילולית של השאלה שלך הייתה ׳האם תצאי אתי למסע ארוך?׳. נכון זה יפה?״ זה אכן יפה. גיאורגית היא שפה עתיקה עם אוצר מילים קטן ביחס לאנגלית.

שבוע לאחר שיחתנו, כשפגשתי את ד״ר קליקשבילי במשרדו, הוא היה חמוש בתריסר דוגמאות. ״התנ״ך מלא בהן,״ הוא אומר, אצבעו הכחושה עוברת על הרשימה, עיניו מתרוצצות ממני לרשימה, וחזרה אליי. ״אל תשכח שהוא נכתב לראשונה בעברית עתיקה ובארמית שעכשיו היא שפה מתה.״

הוא מתחיל לקרוא מהדף, ״לעברית העתיקה חסרה מילה ל׳קריטריון׳, והם השתמשו ב׳אמת מידה׳. ׳אמה׳ בזמנו הייתה כמו ׳רגל׳ היום. יחידת מידה. זה כמו לומר ׳סרגל מידה׳. הם צירפו שתי מילים ישנות ליצור מילה חדשה.״

עוד דוגמה מהעברית העתיקה היא מילה שפירושה המילולי הוא ״לשכוח.״ האל אומר לבני ישראל שכאשר הם קוצרים את היבולים הם שוכחים לעתים קצת מהיבול, ולכן העניים יכולים ללקט אותו. מה שנותר מאחור היה ״שכחה.״

״בשפות רבות, עד לעת האחרונה,״ ד״ר קליקשבילי אומר, ״המילים המשמשות במשמעות ׳לחתום על חוזה׳ היו ׳ללחוץ יד׳, אבל לא באנגלית.״

ובאנגלית?

״בטח. המשמעות של ׳שורשים׳ היא ׳שושלת אבות׳, אבל המקור שלה, כמובן, היא בעולם הצומח. השימוש שלה יפהפה. באנגלית ׳להיות צל׳ של מישהו פירושו לעקוב אחריו באופן צמוד. שאלנו את השימוש במילה ׳צל׳, שכבר הייתה לנו בהקשר אחר, כדי ליצור מילה שלא הייתה לנו. זה לירי למדי.״

אבל לבטח רעיונותיו של אנתוני לא מכסים את כל מרכיבי השירה. אני מצטט לאנתוני, מהזיכרון, את השורה האהובה עליי משקספיר ״לבי הפך לאבן. אני מכה בו וידי כואבת.״ השורה של שקספיר יפהפייה, והוא לא משתמש בשום תחבולות לשון.

״לא מזיז לי,״ אומר אנתוני.

מה עם אוזימונדיאס של שלי? אני מצטט את המעט שאני זוכר מהשיר והוא עדיין יפהפה. שלי לא משתמש שם במילים בדרכו המיוחדת של אנתוני.

״לא מזיז לי,״ אומר אנתוני.

מה שאנתוני אומר, בדרכו הבן-עשרית, הוא שהוא מצא את הנישה שלו, ומהשאר הוא בוחר להתעלם. מה שאני אומר נכון, אבל גם מה שהוא אומר נכון. הוא לא צריך להשתמש בכל כלי השירה כדי ליצור שירה טובה. לעתים מספיק לשלוט בנישה.

ככל הנראה אחרים מאמינים שהוא מספיק טוב בשביל שהוא יוכל לומר לי בפרצוף רציני, ״אני המשורר הראשון בשפה חדשה. מה שאני עושה היום לשפת האמוטיקונים... בעוד מאות שנים אנשים ילמדו בבתי ספר.״ מאוחר יותר הוא אומר לי שחלומו הוא להיות המשורר הלאומי של אמריקה, ויום אחד להחליף אמוטיקונים עם הנשיא מדי יום.

מטריף ככל שזה יישמע לנו, השירה שלו ומה שהביע בה פרטו על מיתר בלב הנוער של היום. לא רק לשיריו, אלא גם לפילוסופיה שלו, יש הד בפורומים בכל רחבי העולם. האם זה בגלל שהוא צודק? או בגלל שהוא נותן להם תירוץ לא ללמוד יותר מהמעט שהם כבר יודעים?

הדבר העצוב הוא שיש אמת בדעותיהם. חלק מהיופי בשפה נמצא לעתים באופן שבו אנחנו מפצים על מגבלות השפה. ככל שיש לנו יותר מלים, כך לכל מילה יש משמעות אחת בלבד, וכך יש לנו מילה לכל מחשבה או לכל תפיסה שעולה בנו. כך אנו מגיעים למצב המגוחך שבו מילים שלא צריכות להתקיים, מתקיימות. הדוגמה החביבה עליי לעושר היתר של השפה האנגלית היא זו: משמעות המילה Mopery היא התערטלות בפני אדם עיוור. מה המצב שיצר צורך במילה זו, אי-אפשר שלא לתהות. האם הייתה מגפה? מה עם ׳דפנסטרציה׳, השלכת אדם או חפץ מבעד לחלון? עוד מגפה?

השפה החלה עם אוצר מילים קטן וגדלה במהלך אלפי שנים. לצדה, הידע שלנו גדל באותה מהירות ומילים נוצרו להתאים לידע החדש. במאה וחמישים השנים האחרונות הידע שלנו צמח באלפי סדרי גודל מדי עשור. ככל שהידע התרבה, אוצר המילים המתמחות צמח אתו. כמה מילים יש לרופאים, שעליהן לא שמעתם מעולם? (כיחלון הגפיים, סכיסטוסומיאזיס, בילהרציה? לא?) מהנדסים? (אסינכרוניות, מדרוג עקומות, אצטאלדהיד? משהו?) פיזיקאים? (קווי פראנהופר? מוליכים למחצה מטיפוס-N? שום דבר?) ביולוגים? (סוככות אמה? צנפה?) מתכנתים? (דילוג אלפא? מטה-היוריסטי?) מתמטיקאים? (אוטומורפיזם?)

ככל שיש לנו יותר מילים, אנחנו צריכים פחות מטפורות, דימויים או שיריות. האם הידע העצום שלנו הוא גם מפלתנו? האם אמוטיקונים, אבסורדיים ופשוטים ככל שהם, כאוצר מילים, מחזירים את השירה שלנו? האם הדור החדש, דור ה-E, ימצא שיריות שוב? האם הוא יצטרך לזנוח את מרחב אוצר המילים ולשכוח את מה שעמלנו כה קשה כדי לדעת, על-מנת להחיות משהו ממה שאיבדנו? כי האל יודע שהנוער של היום לא יודע מילים רבות אחרות.

זה מה שאנתוני טען כל הזמן: אוצר מילים קטן הוא יתרון. כך הוא מתאר את התהליך שלו, ״כשאני כותב שירה, אני שוכח כל מה שאני יודע, שוכח את המילים, ומתמקד ברגשות. משפט שלי יכול להיות רצף של רגשות, אמוטיקונים, והרצף הוא יפה. לפעמים אני שם מילה אמיתית ליד רגשות אמיתיים. החיבור הוא יפה.״

הנה אחד משיריו המפורסמים של אנתוני, ששמו ״שירה.״ מסיבות של זכויות יוצרים, אנחנו לא יכולים להראות באופן גרפי את האמוטיקונים עצמם. כתבתי תיאור קצר בסוגריים במקום כל אמוטיקון. תתכוננו. אתם לא תאהבו את זה.

שירה

מאת אנתוני ר׳

חרוזים... [פרצוף עצוב]

משמעות... [פרצוף מוציא לשון]

סימבוליזם... [פרצוף, עם יד שהאגודל שלה מופנה מטה]

אסכולה ישנה... [פרצוף, עם יד שזוקרת אצבע משולשת]

דור ה-E... [פרצוף, עם שתי ידיים עם אגודלים מורמים]

האם דבריו של אנתוני מתערערים, מחוזקים או לא מושפעים מהעובדה שקראתם את השירה שלו?

זה לא משנה. מכיוון ששירת אמוטיקונים היא רק גרגר במנגנון העצום שהוא דור ה-E. בצד אחד נמצא משורר בודד מהדור הבא בקישור אטי, המהמם את מוחות הצעירים ממרתף אמו בבלו דיימונד שבנבדה. בצד האחר נמצא העולם העסקי. למרבה הזרות, המנכ״ל שמוצריו הם הפופולריים ביותר בקרב בני העשרה כיום משקף את רגשותיו של אנתוני.

״אנשים לא צריכים מילים,״ אומר לי מרק פוקס, מנכל פינג! בע״מ. ״אנשים צריכים תשומת לב.״

אנחנו יושבים בקפיטריה של המשרדים החדשים של פינג!. פוקס קנה לא מזמן בניין משרדים שלם במרכז שיקגו לשימוש חברת ההיי-טק הצומחת שלו. חצי שנה קודם לכן, כאשר שיחרר את המוצר הראשון שלו למרחבי הפרא של האינטרנט, איש לא שמע עליו. היום עושים שימוש במוצר שלו, הפינג!, אפילו יותר מאשר בטוויטר, ועל פי הדיווחים לא מזמן הוא הכניס לו את מיליארד הדולרים הראשונים בהשקעות שגויסו.

מרק פוקס הוא גבר מקסים בן שלושים, מגולח למשעי, שחליפות הן דבר חדש ולא נוח לו, והרבה יותר מחובר למציאות מכפי שהייתם מצפים מאדם שבדיוק חתם על העסקה של עשרה גלגולי חיים.

״יש רק שתי מילים שבני אדם באמת צריכים לומר,״ פוקס מסביר. ״האחת אומרת ׳תן לי תשומת לב׳, האחרת אומרת ׳עוף מפה׳. זה הכול. מההתחלה עד הסוף. אם יש לך אוכל על השולחן, ואתה לא נלחם על חייך, כל אוצר המילים שאי-פעם תצטרך הוא שתי המילים האלה.״ אז הוא מוסיף בקריצה, ״כלומר, אם אתה כן עם עצמך.״

למרבה האירוניה, בשביל פינג! פוקס המציא בדיוק שתי מילים, אבל שונות מאלה שהוא מתעקש שאנו צריכים לומר. זה החל במילה אחת. זוכרים את סימני הקריאה והירחים הבלתי מובנים שמצאתי באייפון של בתי? הם של פוקס. כל אחד מהם הוא מילה שאין לנו בשפה האנגלית.

הרעיון עלה במוחו של פוקס לילה אחד, כאשר קרא את הטוויטים של ידיד. הטוויט שהסב את תשומת לבו של פוקס היה מורכב רק מחצאי מילים, ראשי תיבות ואמוטיקונים. לפתע פוקס ראה תערובת של סמלים, והוא החל להבין מילים בצורה שונה. ״זה היה רגע של תפוח-נפל-לי-על-הראש,״ הוא אומר.

הבהירות של טבעם האמיתי של האמוטיקונים רדפה את פוקס: ״אמוטיקונים אינם מילים, הם קטנים יותר ממילים.״ בלי להבין מה הוא עושה, הוא יצא מהבית וישב ברחוב שעות, עד שבארבע לפנות בוקר הרעיון התגלה לו.

״המחשבה שרדפה אותי הייתה זו: כמה קטנה מילה יכולה להיות, ועדיין להיות מילה? מה הוא הרגש הקטן ביותר שאי-פעם אצטרך להעביר?״ באותן שעות ספורות הוא השתעשע עם אלפי מילים ותפיסות ורגשות, בחיפוש אחר הקטן ביותר מהם האפשרי. לבסוף הוא מצא אותו.

״מצאתי אותו!״ הוא קורא, ובעיניו יש אש גם היום. הוא באמת רואה את עצמו כניוטון שני, שגילה משהו שהיה מונח לפני האף שלנו אך מעולם לא הכרנו בו. ״מילה אחת ויחידה בלבד. המילה היחידה שאי-פעם תצטרך.״ הוא רוכן קדימה, עיניו מתנוצצות. ״פינג!״ הוא לוחש.

פינג! נכתבת כסימן קריאה והיא נושאת משמעות שרק בני נוער (נכון לעכשיו) מודעים לה. כאשר אדם שולח פינג! לאדם אחר, הוא אומר, ״אני חושב עליך.״ או, בשפתו של פוקס, ״אני מעניק לך תשומת לב.״

זוכרים? אנשים לא צריכים מילים, על פי פוקס, הם צריכים תשומת לב.

ברגע שפינג! שוחררה למרחבי הפרא של האינטרנט, היא התפשטה כאש בשדה קוצים בין בני העשרה השולחים טוויטים.

בתוך שבוע, בני עשרה בכל רחבי ארצות הברית, ולמעשה בעולם כולו, שלחו סימני קריאה זה לזה. בשנייה שבן עשרה מקבל סימן קריאה, היא או הוא יכולים לשלוח סימן קריאה חזרה. חברות יכולות לדעת שהחברים שלהן חושבים עליהן. חברים יכולים לתקשר עם החברות שלהם ולהחמיא להן, בלי להזדקק לשיחות טרחניות. מעריצים אלמוניים יכולים לשלוח פינג!ים למושאי אהבתם. לא רק שבתי ספר ברחבי העולם הפכו לחממה לתשומת לב, אלא שתשומת הלב הושבה.

שבוע לאחר מכן, הכול השתנה. ״ההתפתחות באינטרנט מאוד מהירה,״ אומר פוקס. ״אם אתה ממצמץ לכמה ימים, תחמיץ הכול. ואז אתה מת.״

פוקס לא ממצמץ. הוא הבחין שאחרי שבוע אנשים לא הסתפקו במשלוח פינג! בודד. אנשים שלחו חמישה, עשרה, חמישה עשר ועשרים סימני קריאה בבת אחת. בני עשרה רצו להראות איך הם באמת באמת באמת באמת מרגישים, ולא היה די ב״באמת״ אחד. מסרים בפייסבוק וטוויטר ואי-מיילים והודעות אס-אם-אס התמלאו בעשרות ולעתים במאות פינג!ים ברצף.

בתוך יום אחד פוקס המציא ושיחרר את המוצר הבא שלו: פינג!ים צבעוניים. פינג! שחור רגיל הוא סימן קריאה רגיל. פינג! צהוב (סימן קריאה צהוב) מייצג חמישה פינג!ים. פינג! כתום מייצג עשרה פינג!ים וכך הלאה: אדום הוא מאה, ירוק אלף, סגול עשרת אלפים וכחול אינסוף.

נדלג ימים אחדים קדימה, ונדמה שהנחת היסוד של פוקס שאנחנו לא צריכים מילים אחרות נכונה מתמיד. בכל רחבי הארץ, תיכונים, קמפוסים של מכללות, בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים מלאים בבני עשרה שלא משחקים, אלא יושבים ומחליפים פינג!ים ללא הרף. ראיתי כמה סרטי אבטחה מכמה בתי ספר. זה נראה כמו סצנה מתוך הציפורים.

זהו דבר קצת לא מובן לנו המבוגרים: איך לחיצה על כפתור אחד, איך שליחת אייקון אחד שמשמעותו ״אלף פינג!ים״ יכולים להיות הוכחה לאהבה? אין בכך מאמץ. זה רק תו אחד. אני תוהה האם יש אמת במה שאני חש, או שאני סתם שוטה זקן שמדבר על כמה הדברים היו שונים ״כשאני הייתי צעיר״?

פוקס לבטח מאמין שלשלוח פירושו להתכוון. הוא קנה לאשתו תוכי ולימד אותו להגיד מילה אחת בלבד: ״פינג!״. אשתו עובדת מהבית ופוקס עובד מהמשרד. ובכל זאת כשהוא לא שם, היא שומעת זאת כל הזמן: ״פינג!״ ״פינג!״ ״פינג!״

טוב, אז ה-פינג! פופולרי. אבל עד כמה הוא נפוץ? תשאלו את הוליווד. רק בשבוע שעבר (נכון לכתיבת שורות אלה) יצא הסרט הראשון בבימויו של פטריק דמפסי מזה חמש עשרה שנה, ״מלכת הפינג,״ גרסה חדשה של אחד הסרטים שבו כיכב כאשר שנינו היינו נערים: ״אי-אפשר לקנות אהבה.״ זו העלילה שלו: תלמידת תיכון לא פופולרית רוצה להיות פופולרית. היא משתפת פעולה עם חנון שמוצא דרך לשלוח לה פינג!ים ולגרום לכך להיראות כאילו היא מקבלת אותם ממעריצים רבים. מספר הפינג!ים שהיא מקבלת הופך אותה פופלרית בן-רגע בבית הספר, ומסוגלת לבחור מבין מיטב הספורטאים מישהו שייקח אותה לנשף. בסופו של דבר היא לומדת כמה שטחית היא ההצלחה ומתאהבת בחנון.

הסצנה האחרונה בסרט מסתיימת בכך שהם הולכים ומתקרבים זה לזה. ״פינג!״ הוא אומר לה בשובבות. ״פינג,״ היא עונה בנועזות. בשעה שהמצלמה נעה כלפי מעלה שומעים אותה אומרת כאילו באורגזמה, ״פינג פינג פינג!״ והוא חוזר אחריה, בקול אורגזמי באותה מידה, ״פינג פינג פינג פינג פינג!״ קרדיטים. סוף הסרט.

בינתיים, השמועות בעולם הטלוויזיה טוענות שאחת הדמויות הגבריות בעונה החדשה של ״חוף ג׳רזי״ מתייחס לפין שלו כ״מכונת הפינגים.״ זה הרבה יותר נאלח - ופחות מלוכלך - מכפי שזה נשמע. ״מכונת הפינגים״ שלו יוצרת לא מעט פינג!ים (תשומת לב, ועוד חיובית) מהנשים. בכך היא מכונה לייצור פינג!ים.

המעצר הראשון הקשור לפינג!ים היה בעיר צ׳יופי במסצ׳וסטס. נער צעיר בן חמש עשרה היה כה מאוהב בנערה מכיתתו שהוא התחיל לשלוח לה עשרות פינג!ים לכתובות האי-מייל שלה, לאייפון ולמחשב בבית. כאשר נאמר לו במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים שהחיזורים שלו אינם מתקבלים בברכה, מוחו שלא ידע להתמודד עם המצב החברתי כפה עליו להמשיך לשלוח לה פינג!ים ללא קץ. ראשית התערבו המורים, אחר כך ההורים ולבסוף המשטרה. בנים שלא יכולים לדבר עם בנות יכולים בכל זאת לשלוח להן פינג!ים.

אנתוני רוקוול, משורר האמוטיקונים מהעיר בלו דיימונד בנבדה, השתמש בפינג! בשירתו. הנה עוד שיר משיריו. גם כאן אני אעביר את המשמעות שמאחורי הפינג!ים בצבעים השונים ולא אשתמש בפינג!ים עצמם.

אמריקה

מאת אנתוני ר׳

אמריקה [פינג!]

אמריקה [חמישה פינג!ים]

אמריקה [עשרה פינג!ים]

אמריקה [מאה פינג!ים]

אמריקה אמריקה אמריקה [אינסוף פינג!ים]

האם השיר עצוב בגלל שהנוער של אמריקה שלא יודע קרוא וכתוב חושב שהוא טוב, או האם הוא טוב באמת? האם רגשותיו הפטריוטיים של אנתוני פחותים משלי, רק מכיוון שאני מבטא אותם במשפטים בנויים לתלפיות בעוד שכל מה שהוא צריך לעשות זה ללחוץ על כפתור במכונה?

האם אלה רק בני עשרה שמתנהגים בטיפשות? או שמתרחש כאן משהו גדול יותר? האם האינרציה קבועה, או שהיא תשתנה כאשר זה יעבור לבני העשרה, כפי שההיפים של שנות השישים הפכו ליאפים של שנות השמונים?

חכו עם השיפוט שלכם, בבקשה. שמעתם רק את הראשונה משתי ה״מילים״ של פוקס. יש עוד אחת, המשלימה את המהפכה.

בואו נחזור להתפתחות המהירה להפליא של עולם האינטרנט. זוכרים שפוקס לא ממצמץ? ובכן, מישהו היה מהיר ממנו. עולם בני העשרה מלא במתכנתים צעירים ונלהבים שמחפשים דרכים חדשות לכופף את הכללים. צוות קטן, שזהותו עדיין אינה ידועה, כתב תוכנה שמפיצה, בכוחות עצמה, תשומת לב קבועה למי שאתה בוחר. לתוכנה יש ב״מ (בינה מלאכותית) בסיסית, שמאפשרת לה לשלוח פינג!ים במרווחים שנראים אקראיים ולא, נגיד, במרווחים של שלושים דקות בדיוק (או שלושים שניות, אם אתם באמת בני עשרה). הב״מ מאפשרת לתוכנה הרובוטית להיראות פחות רובוטית.

חברים כבר לא היו צריכים להקדיש ולו תשומת לב קטנה שבקטנות לחברות שלהם כאשר הם לא ביחד: הייתה להם תוכנת מחשב שתעשה זאת בשבילם.

שמועות על קיום התוכנה הזו הגיעו לצד הנשי של הרשת והידע נפוץ במהרה. עכשיו כולם היו צריכים למצוא דרך לשלוח פינג! ולהוכיח שאתה הוא השולח, ולא תוכנת מחשב. לפתע, לא היה די בפינג!. בתי הספר התיכונים כבר היו מסה רוחשת של בני עשרה התאבים לתשומת לב מיידית יותר ויותר, אלא שעכשיו היא נמנעה מהם.

הפעם, פוקס לא מצמץ והיה הראשון ששלף את האקדח.

הוא פיתח רשת מקוונת שעקבה אחרי מי שולח פינג!ים. רשת הפינג!ים עוקבת אחרי הפינג!ים של חבריך, ואתה יכול לעקוב אחרי כל הפינג!ים שנשלחו על ידי כל מי שאישר אותך כחבר ברשת הזו. בנים לא יכולים לשלוח פינג! לשתי בנות בלי שהבנות ידעו על זה. הרשת הפכה למעין חגורת צניעות לנערים בני העשרה. אלא שבעת ובעונה אחת, היא גם הגדילה את מספר הפינג!ים שבני העשרה החליפו. אם את בחורה, ושלחת לחברה אלף פינג!ים, את יודעת שהחברה האחרת שלך תיעלב אם לא תשלחי לה בדיוק אותו מספר פינג!ים, אם לא יותר. כמובן, עד שהרגעת את חברתך השנייה, החברה הראשונה כבר שכחה את העידוד שלך מקודם, וצריך להרגיע אותה שוב. ואת כל הפינג!ים, כמובן, צריך להחזיר עם עוד משמעות ועוד פינג!ים או שמקבלת הפינג!ים תיעלב.

וכך רשת הפינג!ים גרמה לחילופי הפינג!ים לנסוק.

שבועות ספורים לאחר מכן, אקדוחן חדש הופיע בזירה, בניסיון להתעלות על המקצוען הוותיק, פוקס. האקדוחן, שלמעשה נקרא ״האקדוחן,״ מצא דרך להסתיר את ה-IP של המשתמשים (כלומר, ״כתובת השולח״ בלשון האינטרנט) בעת משלוח הפינג! ולפתע אפשר היה לשלוח פינג!ים אנונימיים, בלי להשאיר עקבות. ה״סצנה״ השתנתה. בחור נאה בן שבע עשרה שישב בקניון עם חברים הותקף לפתע בעשרות פינג!ים בצבעים שונים שיכלו להגיע מכל אחת מהנערות שעברו בסביבה. בנות היו חשופות אפילו יותר לשליחת פינג!ים אנונימיים אינסופית. הגבול בין הטרדה להערצה נעלם.

בנקודה זו של האינרנט המשתנה ללא הרף, פוקס שיחרר את ה״מילה״ השנייה שלו. המילה הזו נקראה ״רוג׳ר״.

רוג׳ר הוא אייקון בגודל אות, המורכב מעיגול מלא. המשמעות שלו היא ״אני מאשר קבלה,״ של פינג! או של כל דבר אחר. אם מישהו שולח לך פינג! אתה יכול לאשר שקיבלת אותו, ובכך להעניק לשולח תשומת לב, אבל פחותה. אם אתה לא במצב רוח להעניק תשומת לב מלאה, כמו למשל אם אתה רוצה לסיים את השיחה אבל עדיין רוצה להעניק תשומת לב, אתה שולח רוג׳ר.

פוקס ידע היטב שבעולם נלהב ומורעב לתשומת לב, אפילו אישור יש לאשר. וכך הוא שיחרר את האייקון של חצי עיגול (המאשר קבלת רוג׳ר), את רבע העיגול (המאשר קבלת חצי רוג׳ר), את אייקון שמינית העיגול (המאשר את קבלת רבע הרוג׳ר) ואת שש עשרית העיגול (המאשרת את קבלת שמינית הרוג׳ר). וזהו זה. מכיוון שיותר מזה כבר היה מגוחך, נכון?

זוכרים שהאייפון של בתי היה מלא ירחים, חצאי ירחים, רבעי ירחים, שמיניות ירחים ואפילו ירחים קטנים יותר? עכשיו אנחנו יודעים מה הם. אבל עכשיו אנחנו יודעים גם מה היא עשתה בשעה שלפני השינה. בואו נגיד שהיא שלחה לבחור פינג! אבל הוא כבר היה עייף והגיע הזמן לישון. הוא שלח לה רוג׳ר. היא שלחה לו חצי רוג׳ר. הוא שלח לה רבע רוג׳ר. היא שלחה לו חזרה רבע רוג׳ר, וסירבה לרדת נמוך יותר. הרגש שלה נגע ללבו ומכיוון שלא רצה להיות הראשון שירד נמוך יותר, הוא שלח לה בחזרה רבע רוג׳ר. זאת הגרסה של דור ה-E לשיחות ״אתה תנתק!״ ״לא, את תנתקי!״ שיכולות להימשך שעות. הם דילגו מעלה ומטה בסולם הרוג׳ר, הגיעו לעתים לשמינית רוג׳ר ואפילו לשש עשרית רוג׳ר, ואז טיפסו חזרה במעלה סולם האישור.

אבל האם אנחנו עדים רק לגרסת דור ה-E להתנהגות שאנו כבר מכירים? האם יש חדש תחת השמש? פוקס אומר שהדברים השתנו.

״אמוטיקונים הם לא מילים,״ הוא אומר לי שוב. ״הם חצאי מילים. הם מילים על דברים כל כך קטנים שלא צריך להגיד אותם במילים שלמות. קח סמיילי למשל. אפילו מבוגרים בגילנו משתמשים בו. אבל איך תגיד את זה כשאתה מדבר אתי? אתה לא תגיד. נימת הקול שלך או שפת הגוף שלך יביעו אותו, או שלא תאמר את הדברים.

״ונגיד שהיית רוצה לומר את זה. אמירת הדברים במילים מעניקה להם משקל שלא ראוי להם בתשומת הלב שלנו. היא משנה את משמעות המשפט. אמוטיקונים הם חצאי מילים, מכיוון שצריך לומר אותם רק למחצה. אמירת הדברים במלואם תגדיל אותם ותיתן להם משמעות חדשה. גם כתיבתם כמילים מעוותת את המשמעות שלהם. אמוטיקונים הם דרך להביע דברים שאתה מרגיש או חושב אבל מילים ממש אינן מתאימות להביע אותם, מכיוון שהן גדולות וכבדות משמעות מדי. כשהמצאתי את הפינג! והרוג׳ר, חיפשתי את חצאי המילים הקטנים ביותר שיכולים להתקיים.״

קולו של פוקס הולך וגובר בהדרגה לקרשצ׳נדו, והוא חותם את נאומו בשורת הסיכום, ״השאלה היא לא ׳האם האופנה של האמוטיקונים לא הורסת את אמריקה?׳, השאלה היא: ׳איך שרדנו עד עכשיו בלי אמוטיקונים?׳״

אבל האם הנוער אכן שורד? אפילו אם נקבל את הנחת היסוד של פוקס, ששתי מילים הן כל מה שאתה צריך אם יש לך מזון על השולחן, לדור ה-E יש מזון על השולחן. אבל בעוד כמה שנים הם יצטרכו להתחיל לעבוד, להפגין מיומנות, ידע, או שהמזון שעל השולחן ייעלם. האם הם יצטרפו למעגל העבודה או יתעלקו על הוריהם לנצח?

בתכנית ״דו״ח קולבר״ מה-2 בבפרואר 2010, סטיבן קולבר התמקד בכמה אתרים שאנחנו המבוגרים חושבים שהם מוזרים: ijustmadelove.com, רשת חברתית שבה אנשים מדווחים איפה ומתי ובאיזה תנוחות הם קיימו יחסי מין; ו-blippy.com, רשת חברתית שבה כל דבר הכי קטן שאתה קונה מתפרסם אוטומטית ברשת. קולבר, שמחובר באופן מרשים לאופנות של הקהל שלו, החמיץ את הפינג! והרוג׳ר. כשאנו מביטים באתרים מחרידים אלה בעיניו של פוקס, אנחנו מבינים אותם כפי שהם: בני עשרה המחפשים תשומת לב. הם מפרסמים משהו רק כדי לקבל תגובה ותשומת לב. ואז הם עוקבים אחר התגובות לפרסומים שלהם, ואחר המהירות שבה תגובות אלה מגיעות.

הפינג! והרוג׳ר הופכים אתרים כאלה למיושנים כי הם מעניקים לבני העשרה את סם תשומת הלב שלהם בלי הטרחה של עשיית משהו כדי לזכות בתשומת הלב.

חשיפתו של פוקס את התשוקה האמיתית של דור ה-E מאיימת להישאר לתמיד, בניגוד לאתרים שהוזכרו, פשוט בגלל שהפינג! והרוג׳ר הם כל מה שבני עשרה חפצים בהם. כל בני העשרה רוצים תשומת לב. וכאן כל מה שבני העשרה מקבלים הוא תשומת לב, עוד ועוד ועוד. וכל מה שבני העשרה צריכים לעשות הוא להעניק למישהו אחר תשומת לב. הטבע האנושי הוא שאם אתה לא זקוק ליותר ממה שיש לך, לא תעשה יותר ממה שאתה עושה. מעגל הקסמים נגמר כאן, והוא עשוי להישאר עמנו למשך עשרות שנים.

עד כמה גרועים הדברים? ד״ר רוז אלברט היא פסיכיאטרית העובדת כמעט אך ורק עם בני נוער, וראתה במו עיניה עד כמה הדברים גרועים.

״הצורך של חלק מבני הנוער האלה בתשומת לב הוא כה חמור עד שהייתי צריכה לשלוח חלק מהם לגמילה ואחרים לאשפוז,״ היא אומרת.

ברצינות? אלה רק אס-אם-אסים.

״לא ראית מה שאני ראיתי.״ אנחנו יושבים בביתה, לאחר שהייתה יום שלם בקליניקה. אין טלוויזיה בבית. ״ראיתי נערה מתחילה לצרוח, כי עברו חמישים שניות מאז שהיא שלחה פינג! ואף אחד לא אישר לה קבלה. צורחת! היא חשה כה לבד בעולם, כאילו כולם נטשו אותה.״

ד״ר אלברט מטפלת, מטבע הדברים, במקרים הקיצוניים. אבל משיחות שקיימתי עם בני עשרה, היא לא טועה מאוד. מרי (שם בדוי), תלמידה בת שש עשרה שנראית מאוזנת לחלוטין בכל המובנים סיפרה לי. ״הזמן הכי גרוע בעולם זה הזמן שבין פינג! ורוג׳!,״ היא אומרת לי. ׳רוג׳ ׳ הוא קיצור ל׳רוג׳ר׳. ״השניות האלה עוברות כל כך לאט.״

חברתה של מרי, סאלי (גם זה שם בדוי), מסכימה, ״זה נעשה כל כך גרוע שאת מתחילה למדוד כמה אנשים אוהבים אותך לפי הזמן שלוקח להם לשלוח רוג׳ חזרה. יותר מחמש שניות, ואת יודעת שהם לא אוהבים אותך מספיק.״

מרי מהנהנת, ״שנייה אחת, הם משוגעים עלייך.״

סאלי מסכימה, ״נכון.״

מה אם את צריכה ללכת לשירותים? אני שואל.

״את לוקחת את הנייד אתך,״ הן אומרות יחד.

ד״ר אלברט מסבירה את התופעה. ״לא בריא לקבל כל מה שרוצים. ככל שאתה מקבל יותר תשומת לב, אתה זקוק לה יותר. כשאתה מקבל מעט, אתה יודע איך להתמודד כשאתה לא מקבל תשומת לב. צריך להגיע לאיזון.״

במהלך השיחה שלנו, בתה נכנסת. היא בת חמש עשרה, יפה ומאוזנת, שמותר לה להשתמש באייפון שלה רק שעה ביום, להשתמש במחשב שלה רק כדי להכין שיעורים, ואסור לה לצפות בטלוויזיה. זו הדרך שבה אמהּ בחרה כדי להגיע לאיזון. יותר מדי? פחות מדי? האם הייתם יכולים לעשות את זה לילדים שלכם? או האם אתם מפנקים אותם ללא הכר, לא מציבים להם גבולות, מסתחררים במערבולת האינסופית כמו המים בכיור?

הילדים שלנו, על פי ד״ר אלברט, מפונקים. הודות לפוקס, הם מקבלים בדיוק מה שהם רוצים כל הזמן, מה שרק גורם להם לרצות את זה יותר. התשוקה היחידה של הילדים שלנו היא לשלוח או לקבל פינג!. האם חברה שבה זה כל מה שהם מקבלים ועושים נמצאת רחוק בעתידנו? האם הנוער של אמריקה הולך למקום שבו לא יזדקק למילים, שבו לא יזדקק לידע, שבו הוא זקוק רק לתשומת לב - ומקבל אותה?

נראה שכן. ואני לא בטוח שאני רוצה לחזות בעשור הבא. ובכל זאת, כל הזמן, אני עושה כמיטב יכולתי להישאר עיתונאי, לראות את נקודת מבטו של האחר, ולזכור שאני המבוגר המשרך רגליים שלא מבין את הנוער, ושכל המבוגרים שבאו לפני בכל הדורות שעברו כולם טענו שהדור החדש הורס את מרקם החברה. זה מה שמבוגרים עושים וזה מה שמתבגרים עושים. עד עכשיו שרדנו. למעשה, הצלחנו לא רע. אולי זה לא כל כך גרוע. אולי אני מגזים בתגובתי. אולי אני פשוט לא מבין. אולי זה טוב לנו.

***

אז דיברתי עם הבת שלי.

אמרתי לה שאני יודע שהיא משתמשת בפינג! וגם שאני רוצה להחליף אתה פינג!ים. הסברתי לה שחקרתי לא מעט בחודשים האחרונים ושאני כנראה יודע על זה יותר ממנה. אז אם היא אי-פעם רוצה לשמוע מה למדתי, הוא מוזמנת. סיפרתי לה גם (איך יכולתי לא לספר לה? התכוונתי לכתוב על זה!) על החדירה שלי לפרטיות שלה לפני כל אותם חודשים, ואמרתי שאני מתנצל, ושאני לא אעשה את זה שוב.

בתשובה לכל זה, היא העניקה לי בדיוק מילה אחת, מילה שגם היא לא נמצאת במילון: ״פּפֵה!״ ולאחר שאמרה זאת היא צרחה עליי בתסכול (לא מילים, רק תסכול), הסתלקה, והסתגרה בחדרה.

לאחר ה״פפה״ הייתה לי התגלות, רגע של תפוח-נפל-לי-על-הראש, אם תרצו.

אנתוני טעה. מילים גדולות מאפשרות רעיונות גדולים. מילים קטנות מאפשרות רק רעיונות קטנים.

כדי לשכנע במשהו גדול ומורכב צריכים להסתמך על נושאים מורכבים ותפיסות מורכבות. ראשית צריך להגות רעיונות מורכבים, ואז לתת להם מילים. ואז נשענים עליהן, משתמשים במילים האלו ליצור עוד תפיסות מורכבות, שייבנו על התפיסות הקודמות שלך. חזרו על התהליך הזה פעמים רבות, ותוכלו להטיס אנשים לירח, לרפא סרטן, לפטור את העולם מרעב, ליצור עושר לכולם.

מילים גדולות, רעיונות גדולים. מילים קטנות, רעיונות קטנים.

זה לא עניין של מבוגרים. אני לא סתם מתנהג כמו מבוגר. זה נושא חשוב ודור ה-E טועה בנוגע אליו, ועומד בפני סכנה שייעלם מעל פני כדור הארץ.

אוקיי, עכשיו שאתם יודעים שאני לא הבעיה: עופו מהחצר שלי!

הציטוט מ״אותלו״ מתוך:

ויליאם שקספיר / אותלו. תרגם: נתן אלתרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש״ם. ע׳ 100.