הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ החממה - 3

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
3
גם ב - Kindle
החממה 3: מלכודת בלב ים
גיורא חמיצר, דניאלה זליגובסקי
37 

החממה 3: מלכודת בלב ים

גיורא חמיצר, דניאלה זליגובסקי

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
3
37 
37 
סדרה:‎ החממה - 3
גודל (עמ'): 240
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

האם יש משהו נפלא יותר משיט תענוגות על ספינת פאר באיים הקריביים?
איימי משוכנעת שאין! למרבה הצער היא לא מוזמנת!
עומר, המלך הטרי של נוביה, מזמין את מציליו — אלה־לי, דניאל, דינה, מנו, מתי ואלונה — לבלות איתו שבוע על היכטה המלכותית, אבל החופשה המושלמת הופכת לסיוט המוחלט! שם בלב ים אורבת לחבורה מלכודת מסוכנת, שתפריד ביניהם ותהפוך את השיט החלומי להרפתקה מסחררת.
דניאלה זליגובסקי (ספרי האי, החממה ושכונה) וגיורא חמיצר (יוצר הסדרות השמיניה, האי, החממה ושכונה) שולחים לחופשה את הנערים האהובים עליכם מסדרת החממה, אבל מציבים בפניהם אתגרים מסוכנים בעלילה חדשה שלא תראו על המסך.
האם גם הפעם יצליחו גיבורי החממה לצאת מצרות ולהציל את העולם ממזימה קטלנית?
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655661019
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 19/08/2015
  • שם המחבר: גיורא חמיצר, דניאלה זליגובסקי

פרק 1

חופשה חלומית

"שבוע שלם של חופש," נאנחה דינה בהנאה. היא צנחה על הספה לצד מנו, שהיה מרוכז בשלט הפלייסטיישן.

"הי," מחה מנו, "את מפריעה לשדה הראייה שלי, זוזי!"

"ככה אתה מדבר אל חברה שלך?" נעלבה דינה.

"את לא החברה שלי," ענה מנו ברצינות, "אם היית החברה שלי, דינה, היית יודעת לא להפריע בדיוק כשאני עומד לשבור... שיאאא!!!! יש!!!"

"באסה," אמר דניאל. הוא זרק את השלט שלו על מנו, קם מהספה והתמתח. "אני לא מאמין שאצלנו הצביעו בעד האקס בוקס החדש במקום פלייסטיישן 5. בפעם הבאה אני קורע אותך, מנו."

"שמענו עליך," מנו התמתח בעונג ופוקק את אצבעותיו לזוועתה של גלי, שפלטה צווחת גועל. מנו התעלם וחבק בזרועו את כתפיה של דינה.

"באמת?" אמרה דינה ונעצה בו מבט נוקב, "אני כבר לא מפריעה לשדה הראייה שלך?"

"מפריעה?" התפלא מנו ונעץ בה מבט מעריץ, "אַת הדבר הכי יפה שעלה על השדה הזה, מותק..."

"נו טוב," התרככה דינה, "אם אתה חושב שחנופה תציל אותך... אתה צודק!"

"זה הסימן שלי לפרוש," אמר דניאל בהבעה כאובה, "אם אני צריך לצפות במֵיצגֵי דביקות רומנטית יש לי את זה גם בנשרים... רון ואיימי..." הוא הוסיף כתשובה לשאלה בעיניהם של העורבים. "...בלתי נסבלים, באמת."

"אם אתה שואל אותי, איימי בלתי נסבלת בפני עצמה," מילמלה אלה־לי בעודה מעלעלת בספר ההיסטוריה, "מישהו התחיל ללמוד למבחן על המהפכה הצרפתית ונפוליאון בונפרטה?"

"השתגעת?" דינה הביטה באלה־לי בפליאה, "המבחן עוד שבוע וחצי, מה יש ללמוד מעכשיו?"

"תכלס, היא צודקת," אמר דניאל, "ממילא מה שנלמד עכשיו, נשכח עד המבחן."

"לא... תהיו יותר שטחיים," אמרה אלה־לי, "זה חומר מעניין דווקא."

"את ורון," אמר דניאל, "שני האנשים היחידים שחושבים שהחומר מעניין."

"אתה רציני?" התפלאה נטלי, "רון?"

"אם כבר, הייתי חושבת שאיימי תהיה זאת שתרצה ללמוד איך להשתלט על העולם," אמרה אלה־לי במבטא זר מזויף.

"יש בה משהו מה'איוֶול ג'יניוס'," הסכימה דינה, "היא טיפוס חכם ומרושע."

"בכל מקרה, רון ביקש מישי עוד חומר קריאה על המלחמות הנפוליאוניות," אמר דניאל. "ישי נתן לו לקרוא סדרה של ספרים על המלחמות הימיות ואיזה טיפוס בשם הוֹרנבּלוֹאֶר..."

"אז אולי איימי היא השפעה טובה עליו," הירהרה נטלי בקול.

דינה השמיעה נחרת בוז, "ממש..." אמרה.

"אל תזלזלו ברון," אמר דניאל, "הוא לגמרי לא אידיוט, למרות שלפעמים הוא מתנהג קצת כמו טמבל."

"גם אתה..." אמרה אלה־לי.

"בדיוק..." אמר דניאל. "זה שאנחנו מתנהגים כמו טמבלים לא אומר שאנחנו לא גאונים מרושעים, הה, הה, הה," צחק צחוק מרושע ויצא ממועדון העורבים.

"דניאל נעשה הרבה יותר נחמד מאז שאבא שלו צץ פתאום," ציינה דינה.

"הוא תמיד היה נחמד," אמרה נטלי, "נכון, אלה־לי?"

"כן," אמרה אלה־לי באדישות, "הוא נחמד לאללה..."

"אל תתלהבי כל כך," התבאסה נטלי, "הוא רק הציל אותך ואת עומר ורץ אחריכם עד נוביה."

"הוא סבבה, טוב?" תיקנה אלה־לי בחיוך, "הכי אחלה וסבבה בעולם."

"או־קיי," הסכימה נטלי, "אני יכולה לחיות עם ההגדרה הזאת."

"וואו," צעק מתי פתאום, "בדקתם אי־מיילים לאחרונה?"

"אני לא," ענתה דינה באדישות, "השארתי את הלואי על המיטה. משהו מעניין?"

"וואו," אמרה אלונה, שקועה גם היא במחשב הנייד שעמד מולה, "מדהים."

"דברו," תבעה דינה, "מה מדהים? מתתיהו..."

"מייל מעומר," אמר מתי, "לכולנו... סליחה," הוא הביט בגלי במבט מתנצל והציץ על יפתח, שישב בפינה עם אוזניות וניסה להתרכז בחומר לקורס. "כמעט לכולנו..."

נטלי כבר הספיקה לפתוח את המייל בלואי שלה, "יואו, איזה כיף," קראה.

"נטלי, אני מזהירה אותך," אמרה דינה.

"או־קיי, או־קיי," אמרה נטלי בהתרגשות, "זה מעומר..."

"את זה כבר הבנו," אמרה אלה־לי, שעדיין לא איבדה תקווה להצליח להתרכז בספר הלימוד.

"אל תפריעי לה," אמר מנו.

נטלי התעלמה. "הוא מזמין אותנו לשיט בספינה המלכותית שלו שעוגנת ב..." נטלי עשתה פאוזה תיאטרלית, "ברבדוס."

"שזה..." המשיכה דינה, "ב..."

"באיים הקריביים," אמר מנו.

"מה?" אלה־לי מיהרה לפתוח את הלואי שלה, "שיואו, אני לא מאמינה, זה באמת מדהים... ובדיוק עכשיו כשיש לנו שבוע חופש, זה בא מה־זה בזמן."

"בול," אמרה דינה, "ענק... ומי זה 'כמעט כולנו'?"

"את מוזמנת, דינה," אמרה אלה־לי, "ומנו ומתי, ואלונה, נטלי, דניאל ואני... כל מי שעזר לו מהחממה..." היא הגניבה מבט ביפתח, שישב על כורסה מרוחקת, לא מודע לאי־הכללתו בקבוצה המוזמנת.

"את חושבת שלואיס ייתן לנו לנסוע?" פיקפקה דינה.

"למה לא?" שאלה אלה־לי, "הוא אמר שמי שרוצה יכול לנסוע הביתה לשבוע, אז למה לא לאיים הקריביים עם עומר?"

"אני הולכת לשאול אותו," אמרה נטלי בהחלטיות, "זאת בהחלט הזדמנות שאני לא מתכוונת לפספס."

"ומה עם יפתח?" שאלה דינה בשקט את אלה־לי, "הוא לא הוזמן?"

"לא," אמרה אלה־לי. "קשה להאשים את עומר, הוא באמת לא ממש עזר לו..."

"ההפך, אם כבר," הוסיף מנו ללא מבוכה.

"באמת," נזפה בו דינה.

"זה בסדר," אמרה אלה־לי, "זאת האמת, ואני לא חושבת שיפתח מחבב את עומר הרבה יותר משעומר מחבב אותו... חוץ מזה, יפתח עסוק עם הקורס, ולא נראה לי שהוא יצליח להתפנות להַפלָגת תענוגות."

"הפלגת תענוגות?" גיחכה דינה.

"מיושן מדי?" שאלה אלה־לי.

"מדהים מדי," ענתה דינה, "אני בהחלט מוכנה לצאת ל'הפלגת תענוגות' בספינה המלכותית המפוארת... מה אתה אומר, מתתיהו?"

"אני בעד," אמר מתתיהו, "ואת, אלונה?"

"הממ," אמרה אלונה, "אני צריכה לשאול את ההורים שלי."

טפיפות רגליים ממהרות נשמעו במדרגות, ונטלי התפרצה לחדר קצרת נשימה.

"הוא אומר ש... כן!!!" צעקה.

"יש!" צעקו כולם.

"אז נוסעים!" סיכמה אלה־לי בהתרגשות.

"לאן?"

אלה־לי הסתובבה. מאחוריה עמד יפתח, נטול אוזניות. "מה קורה כאן?" הוא שאל בסקרנות.

***

"אז אתה לא מתבאס שאני נוסעת?" שאלה אלה־לי בפעם המאה.

"ממש לא," אמר יפתח, "יש לי טונה חומר ללמוד, ואת יודעת שאני לא מעריץ של המלך."

"לא מבינה מה הקטע שלך איתו," אמרה אלה־לי בשקט, "אם כבר, אז הוא צריך לא לאהוב אותך."

"והוא באמת לא סובל אותי," אמר יפתח.

"די," אמרה אלה־לי, "לא סובל זה קצת חזק מדי."

"ומדויק במקרה הזה," אמר יפתח. "נו באמת, ללי, אל תתבאסי. תיסעי, תעשי כיף, תנקי את הראש, תשתזפי... עם קרם הגנה 50." הוא העביר לה את הבקבוק, והיא הכניסה אותו לתיק בהבעה סבלנית. "את לבנה נורא. אם לא תיזהרי — תישרפי בשמש ותהרסי לעצמך את כל החופש."

"טוב, סבתא," חייכה אלה־לי.

"תיזהרי ממני," אמר יפתח, "אני אמנם לא הקפטן של העורבים, אבל עוד יש לי קשרים בהנהלה... נכון, נטלי?"

"מה, קפטן?" שאלה נטלי בהיסח הדעת.

"רואה?" אמר יפתח, ואלה־לי גיחכה.

"בסדר," היא הבטיחה, "אני אמרח קרם הגנה. אני, מתי ואלונה נשב כל היום בצל עם קרם על האף כשכולם ישחו וישתזפו. טוב לך?"

"כן," אמר יפתח, "אני פשוט רוצה להיות בטוח שלא תיהני בלעדי!"

"אוף, אידיוט," צחקה אלה־לי.

"תגידו, אתם לא שומעים פה כלום?" אהובה, מזכירת החממה, התפרצה לחדר קצרת נשימה. "אוף, כמה מדרגות... ההסעה שלכם הגיעה."

"תודה, אהובה," אמרה נטלי. "יאללה, קחו תיקים, וקדימה נזוז. להתראות עוד שבוע, יפתח."

"ביי," אמר יפתח, "תעשו חיים!"

החבורה יצאה בעליזות אל הלימוזינה שחיכתה להסיע אותם לנוביה. התחלה מושלמת לחופשה חלומית.

***

"מטוס פרטי," אמרה דינה והתרווחה במושב העור המרווח, "אפשר להתרגל לזה."

"איזה כיף לך, עומר," אמר מנו, "טוב להיות המלך, מה?"

"יש יתרונות," הודה עומר, "למרות שיש גם חסרונות, למשל, ניסיונות חיסול..."

"אני יכולה להעיד באופן אישי," אמרה דינה, "שניסו לחסל אותי לא מעט פעמים בשנתיים האחרונות, ולא קיבלתי שום מטוס או לצורך העניין יכטה בתמורה..."

"הבנתי את הרמז, דינה," חייך עומר, "אני אפסיק לקטר ואתחיל לפנק. ואליד?"

דייל במדי צבא יצוגיים התקרב אליהם בחיוך, "אני יכול להזמין לכם משהו?" שאל עומר, "משהו לשתות אולי?"

"אני אשמח לתה, אבל אולי זה הזמן להתחיל להתאמן על הערבית שלנו," הציעה נטלי. "שאי מן פדלכּ, ואליד?"

"יפה," אמר עומר, "לא רע בכלל."

"פיני אטרח לכ כעוכ מע אלשאי?" שאל ואליד.

נטלי התבוננה בעומר בחוסר אונים.

"אני מבין שלא הגעתם עד לעוגיות," גיחך עומר, "תרצי קצת עם התה?"

"לא תודה," חייכה נטלי, "לא, שוקראן," היא חזרה בערבית לטובת ואליד.

"לעולם לא אתרגל לטיסות," קיטרה דינה שישבה לצד אלה־לי. "אני מתה מפחד."

"תירגעי," אמרה אלה־לי, "ידוע שהחלק הכי מסוכן בטיסה הוא הנסיעה לשדה התעופה."

"סטטיסטית," ציינה דינה, "זה לא משכנע אותי."

"אני מבטיחה לך," אמרה אלה־לי, "שבלי שום קשר לסטטיסטיקה, ההסתערות שלך על רובי בדירה שלו היתה הרבה יותר מסוכנת מהטיסה במטוס הפאר הזה לברבדוס. אז אני מציעה שתתרווחי במושב המאוד נוח שלך ותיהני מהחוויה."

"עם כל הכבוד לעיצוב המקסים פה, עדיין מדובר במפלצת מתכת כבדה שאין שום סיבה הגיונית שתישאר באוויר," מילמלה דינה בעוגמה, הרכיבה את האוזניות והשלימה עם גורלה.

"אפשר להתחלף איתך?" שאל מנו את אלה־לי.

"אם אתה שואל אם אני מוכנה לעבור למקום שבו לא ינעצו לי ציפורניים בזרוע בזמן ההמראה והנחיתה," ענתה אלה־לי, "אז כן, אתה מוזמן לשבת ליד החברה שלך."

אלה־לי קמה וסקרה את המקומות הפנויים. נטלי ודניאל ישבו בכורסאות צמודות מול מסך פלייסטיישן גדול, ואילו מתי ואלונה מצאו כורסאות נוחות משני צדיו של לוח שחמט מהודר, והיו בעיצומו של משחק לוהט. אלה־לי חשה צביטת געגוע. "חבל שיפתח לא הוזמן," חשבה, "למרות שאחרי שהוא הלשין על עומר ואז מסר אותו ממש לידי המתנקשים של הדוד המרושע שלו, די צפוי שהוא לא יופיע ברשימת האורחים המלכותית."

אלה־לי גלשה למושב הפנוי לצדו של עומר, "פנוי?" שאלה.

"בטח," חייך עומר, "שבי."

"אני לא מפריעה לך?" אלה־לי הביטה בערימת התיקים והניירות שנחו על השולחן לפניו.

"זה תמיד ככה," נאנח עומר קלוֹת, "להיות מלך זה קצת פחות זוהר ממה שנראה בטורי הרכילות."

"הי, אל תהרוס לנו," הזהירה אלה־לי, "מה עם כל המטוסים, הארמונות והיכטות?"

"זה נכון."

"והבנות?" שאלה אלה־לי. "בטח המון דוגמניות זורקות את עצמן עליך."

"זה לא הסגנון שלי," אמר עומר ברצינות. "חוץ מזה, בסופו של דבר אני אמור להתחתן עם מישהי מהמשפחה הרחוקה שלי, איזו בת דודה של בת דודה. יש מספיק מועמדות."

"יפות?" חקרה אלה־לי.

"יש לא רעות," חייך עומר, "אבל סתם יפה זה לא מה שאני מחפש. אני מחפש מישהי חכמה, עצמאית, עם דעות משלה וחוש הומור. מישהי שיהיה לי כיף ומעניין לחיות ולמשול לצדה."

"אני בטוחה שתמצא," חייכה אלה־לי, "מי לא תרצה להתחתן איתך?"

"כי אני מהמם?"

"כי אתה מהמם לגמרי," אישרה אלה־לי.

"למען האמת," אמר עומר בביישנות פתאומית, "יש כרגע ארבע מועמדות אפשריות. כולן מקסימות וחכמות, אולי אוכל לספר לך עליהן ותייעצי לי. אשמח לדעת מה דעתך."

"בכיף," אמרה אלה־לי, "למרות שאני בעצמי לא ממש סגורה על הבחירות שלי בדרך כלל, אז אולי אני לא האדם הנכון להתייעץ איתו."

"יותר קל לבחור לאחרים מאשר לעצמך," ציין עומר בתבונה, "בודקים אובייקטיבית."

"אבל בסוף הלב בוחר, וכל השיקולים הרציונליים הולכים לעזאזל," חייכה אלה־לי.

"נכון," הודה עומר, "למרות שזה לא ממש הסגנון אצלנו. לא נותנים ללב לקבל את ההחלטה החשובה הזאת, יותר מדי דברים תלויים בה."

"אני רואה שאלה־לי ועומר קרובים מתמיד," העירה נטלי, "אולי אנחנו ישנים לצדה של מלכת נוביה העתידית?"

"אז עדיין לא ויתרת על התקווה לתפוס את יפתח בריבאונד?" גיחך דניאל. "כמה גמלים הבטחת לעומר אם הוא יסלק את אלה־לי מהשטח?"

"אידיוט," נטלי נעצה בו מרפק מחודד במיוחד.

"אאוץ'," דניאל שיפשף את מותנו בהבעה כאובה, "אולי תאכלי משהו? את כולך עצמות, זה כואב."

"אז אולי תיזהר בפעם הבאה לפני שאתה פולט שטויות כאלה," הציעה נטלי בחביבות, "ולידיעתך, אלה־לי ואני דיברנו על הכול והבהרתי שאני יורדת מהסיפור של יפתח, שאגב לא היה מתחיל אם הם לא היו מעמידים פנים שהם נפרדו כדי לרמות בתחקיר."

"את לא נשמעת מרירה בכלל," אמר דניאל.

"כאילו שאתה לא היית שמח אם הם היו נפרדים," ציינה נטלי בחוכמה. "היית מסתער על אלה־לי כמו נמר על איילה בסרנגטי."

"יש שם נמרים?" התעניין דניאל. "לא הייתי בספארי באפריקה, לדעתי האריות הם הציידים שם."

"מיציתי את השיחה," הודיעה נטלי. "וכיוון שזה עתה גם חיסלתי אותך במשחק, אני נפרדת ממך לטובת האייפוד שלי."

"אז מה אני אמור לעשות עוד עשר שעות?" התמרמר דניאל.

"הנה," נטלי העבירה לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. "תוכנית על אריות. תלמד קצת טקטיקות ציד, לפעם הבאה שאלה־לי ויפתח ייפרדו."

"רגע תני לי לשלוח לך חחחח... בלואי," אמר דניאל.

"אסור, אנחנו בטיסה," אמרה נטלי, הרכיבה את האוזניות ועצמה עיניים לצלילי בּלאק אַייד פּיז.

***

"אני לא מאמינה שהעורבים האפסים האלה נסעו לאיים הקריביים במטוס פרטי כדי לבלות שבוע על יכטה מלכותית," התמרמרה איימי. "בשביל מה בכלל? הרי ברור שמתי ואלונה לא יוציאו את האף מחדר המחשבים בספינה... כן," היא ענתה לשאלה בעיניו של רון, "יש כזה, מתי בירר..."

"לא רק עורבים נסעו," הזכיר רון, "גם דניאל שם."

"כן, כן," ביטלה איימי את האמירה בנפנוף יד מזלזל, "צדיק בסדום. ואולי גם נטלי תצא קצת החוצה. אבל הערפדיות האלה, דינה ואלה־לי, אין סיכוי שהן ישבו בשמש אפילו דקה. איזה בזבוז מטורף. אני הייתי יודעת לנצל את החופשה הזאת כמו שצריך. אתה יודע מה זה לבלות על יכטה ענקית מפוארת שנוסעת מנמל לנמל?"

"אין לי מושג," הודה רון בניסיון להפגין אמפתיה, אף שזאת היתה הפעם העשירית באותו יום שהנושא עלה.

"אז תן לי לספר לך." איימי רק החלה לצבור תנופה. "אני הייתי עם ההורים בשיט בדרום צרפת. כשאתה עוגן בנמל, כל האנשים 'הרגילים' באים להסתכל על היכטות ולחפש 'סלֶבּס' על הסיפון. אתה יכול לתאר לעצמך איזה כיף זה לשכב על הסיפון ולהשתזף עם משקפי הדולצ'ה החדשים שלך בבגד ים מהמם של ויקטוריה סיקרט וליהנות מהמבטים המקנאים שלהם?"

"אני מניח שצריך להיות בעלים של ביקיני ורוד כסוף כדי להבין את האושר," ציין רון ביובש. "קשה לי להאמין שהייתי גורר קריאות התפעלות במכנסי הגלישה שלי וכובע החאקי מהטירונות של אחי."

"אתה לא מבין כלום," אמרה איימי במרירות, "אני נועדתי לחופשות כאלה, זה לא פייר!"

"אם היו בוחרים את מי שהכי מתאים לחופשה כזאת, אני בטוח שהיית נבחרת," ניחם רון והוסיף בציניות, "למרבה הצער, עומר החליט להזמין דווקא את האנשים שהצילו את חייו..."

"שבמקרה זה הם," אמרה איימי. "אם הוא היה מגיע למועדון הנשרים, אנחנו היינו מצילים אותו, והיינו עכשיו על המטוס לקריביים."

"תרשי לי להזכיר לך, שאת היית הכי בעד להסגיר את עומר לדוד שלו כשהנושא עלה," אמר רון ברגע של חוסר זהירות.

"סליחה?" התקוממה איימי, "כשחשבנו שהוא סתם פולש לחממה, וכדי להציל את המדינה ממלחמה. אם הייתי יודעת שהוא נסיך רווק, אתה חושב שהייתי מסגירה אותו למישהו?"

"אז אני מניח שזה המזל שלי שלא גילית בזמן שהוא רווק פנוי ומבוקש," גיחך רון. הוא הרים בעדינות את סנטרה של איימי ונישק אותה בשפתיה. "תצטרכי להסתפק בי בינתיים."

"מה להסתפק?" אמרה איימי במבט מאוהב, "אני חולה עליך, נשמה! לא מחליפה אותך בשום נסיך."

"מה עם הארי מבריטניה?" חקר רון המעודכן.

"עד כאן," פסקה איימי. "עם כל האהבה, רון, אני מקווה שברור לשנינו שאם הנסיך הארי מגלה בי עניין, כל ההימורים בטלים."

"מקובל עלי," אמר רון, "כנ"ל לגבי בר רפאלי."

"תשכח מזה," אמרה איימי במבט קשוח.

"שכחתי!" אמר רון. "בואי לקפיטריה, אני מזמין אותך לשייק פירות טרופי!"

"אתה החבר הכי שווה בעולם," נישקה אותו איימי, "יאללה בוא!"

***

"מי האיש שהתחבקת איתו עכשיו? זה עם כל הילדים? הוא נראה לי מוכר," שאלה אלה־לי בסקרנות את עומר, שזה עתה הצטרף אל החבורה שעמדה מחוץ לשדה התעופה בברידג'טאון, ברבדוס.

"לא זיהית?" שאל עומר, "מלך סעודיה. הוא הגיע עם כל המשפחה לבלות בבית הנופש שלו במרטיניק. הנשים שלו ביקשו לעצור פה לקניות."

"אז זה היה מפגש פסגה מלכותי?" שאלה אלה־לי.

"יכול להיות שהוא יהיה הבא שיגיע להסכם שלום עם ישראל," אמר עומר.

"אינשאללה," חייכה אלה־לי.

"אז כולם מוכנים לבלות?" שאל עומר, "קדימה לרכבים..."

"אני כבר אוהב את הקריביים," אמר מנו והתמקם במושב הלימוזינה, לוגם בהנאה משקה קר שחיכה לו שם. "מה את אומרת, דינה?"

"חם ולח פה כמו בגיהינום," אמרה דינה, "אבל פייר, מהמם!"

הם יצאו מהשדה ונסעו כעת בשתי לימוזינות לאורך החופים הלבנים לכיוון מעגן היכטות של ברידג'טאון, בירתה של ברבדוס.

***

"אני בהחלט יכולה להתרגל למטוסים הפרטיים וללימוזינות. יהיה קשה להידחק במושבים הפשוטים בטיסות שֶׂכר אחרי הפינוק הזה," הצהירה נטלי.

"אני דווקא מרגישה קצת לא נוח עם כל המטוסים הפרטיים והלימוזינות," אמרה אלה־לי, "התושבים כאן נראים לי די עניים, הם בטח שונאים אותנו."

"אני רואה שאת סוציאליסטית," אמר עומר לאלה־לי. הוא ומאבטחיו חלקו את הרכב עם אלה־לי ונטלי.

"זה מהבית," אמרה אלה־לי, "קשה להתנתק מהרגלים ישנים."

"לא צריך," אמר עומר, "דווקא יפה להיות צנוע ומתחשב ברגשות של העם, יש לי עוד מה ללמוד ממך."

"היא יכולה להיות נסיכה מצוינת," המליצה נטלי, "הנסיכה של העם, כמו דיאנה."

"לא, אולי תדברי עוד קצת שטויות, נטלי," אלה־לי היתה כעת אדומה כמו עגבנייה.

"היא בהחלט צודקת," אמר עומר והתבונן באלה־לי בחיבה, "את יכולה להיות נסיכה מצוינת."

"עוד מילה ואני עוצרת את הלימוזינה וחוזרת לארץ בטיסה הראשונה במחלקת תיירים," אמרה אלה־לי.

"לא צריך," אמר עומר, "הגענו."

הלימוזינות פנו כעת למעגן ועצרו ליד סירת מנוע גדולה ונאה.

החברים יצאו מהלימוזינות והחלו לפרוק את התיקים.

"אין צורך," אמר עומר, "יש לנו כאן חבר'ה שזה התפקיד שלהם, תנו להם לבצע אותו."

הילדים החלו לעלות על הסירה, מתלהבים מכל תגלית חדשה.

"איך זה יחסית ליכטה של אבא שלך?" שאלה נטלי את דניאל.

"בערך כמו פורשה מול ריקשה," אמר דניאל בחיוך, "אין ממש מקום להשוואה, למרות שהיא לא הרבה יותר גדולה. אני לא יודע איפה כולנו נישן כאן."

"אני מבקש מכולם לשבת," נשמע קולו של הסקיפר, "יש לנו שיט קצר של כמה דקות עד שנגיע ליעד."

"מה זאת אומרת?" שאלה דינה, "יש יעד?"

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה אלה־לי את עומר.

"ל'עזיזה', כמובן," ענה עומר בפליאה, "היכטה שלי."

"מה זאת אומרת ליכטה?" תהתה אלה־לי, "ומה זה?"

"זה דינגי, סירת המנוע שתיקח אותנו ליכטה," אמר עומר. "היכטה המלכותית גדולה מדי. היא לא יכולה לעגון כאן. זאת ה'עזיזה', שם," הצביע עומר, ונשימתה של אלה־לי נעתקה. "אבא שלי קרא לה על שם אמי..."

"וואו," אמרה אלה־לי, "וואו, זה באמת מדהים..."

היכטה היתה למעשה אונייה קטנה בעלת שלוש קומות וסיפונים רחבים. צלחת לוויין ענקית ניצבה על הסיפון העליון לצד מה שנראה מרחוק כמו מנחת מסוקים.

"אני יכול לנחש מה את חושבת," אמר עומר, "בכסף שהיא עלתה אפשר היה להאכיל הרבה משפחות רעבות."

"למען האמת," אמרה אלה־לי, "עוד לא הגעתי למחשבה הזאת. אני עוד ב"וואו, וואו... היא מדהימה, ואני ממש לא באתי לכאן כדי להעביר ביקורת על המשטר בנוביה. באתי בתור ידידה שלך, ואני מאוד מודה לך על ההזמנה."

"בכיף," אמר עומר, "אני מעריך את זה ואת כל מה שעשיתם בשבילי, ואני רוצה לפנק אתכם כמו שצריך."

"אני חושבת שנצליח להתמודד עם שבוע של פינוק," צחקה אלה־לי בהתרגשות. "מה דעתך שלא נגיד לחבר'ה כלום, וניתן להם לגלות את 'עזיזה' בעצמם?"

***

"אני לא מאמינה... זה לא ייאמן..." אמרה דינה בפעם המאה בעודה מסתובבת על היכטה הענקית. "בכלל לא ידעתי שיש כאלה דברים."

"אני ידעתי שיש," אמרה נטלי, "אבל לא חשבתי שאי־פעם תהיה לי הזדמנות להיות על יכטה כזאת. אני מרגישה כמו ז'קלין קנדי־אונאסיס."

"את גם נראית כמוה עם המשקפיים האלה," החמיאה לה אלה־לי.

"אתן לא מאמינות," מתי הצטרף בהתרגשות לבנות שעמדו על הסיפון והביטו על חרטום האונייה המפלחת את הגלים. "יש פה חדר מחשבים פצצה."

"סליחה?" הפנתה אליו דינה את פניה הנוזפות, "האם אתה מנסה לומר שאת הבוקר שבו בדקנו את חדרי האורחים, הסלונים, חדר ההקרנה, חדר המשחקים, חדר האוכל, הסיפונים השונים של היכטה וכל הגאדג'טים מאופנועי ים ועד בננות ואבובים, אתה, מתתיהו, בילית בחדר מחשבים אפל בלי חלונות?"

"יש שם חלונות," מיהר מתי להתגונן, "די קטנים וגבוהים, אבל יש כמה..."

"יואו, מעולה," דינה זייפה התרגשות, "תבלו... שנודיע לך ולאלונה כשההפלגה תסתיים?"

"אלונה?" מתי תהה במבוכה, "אלונה לא בחדר מחשבים. בעצם, אין לי מושג איפה היא..."

"הי, איפה היית?" דעתה של דינה הוסחה בגלל מנו שהגיע בהתלהבות מתפרצת, חיבק והרים אותה מהקרקע.

"עזוב אותי, משוגע," היא צווחה בצחוק, "מה יש לך?"

"יש לי חברה מהממת..." מנו נישק אותה והניח אותה בחזרה על רצפת הסיפון. "דניאל ואני הבאנו אותה בחתיכת משחק סנוקר... יש כאן שולחן ביליארד בחדר המשחקים."

"מי ניצח?" התעניינה דינה.

"נו, מי את חושבת?" שאל מנו בגאווה.

"דניאל," ענתה דינה.

"טוב, את צודקת," אמר מנו, "האיש אלוף."

"הכול עניין של אימון," אמר דניאל שהצטרף כעת לחבורה יחד עם אלונה. "אני מבטיח לך, מנו, שעד סוף הנסיעה אתה ואלונה תגיעו לרמה אחרת."

"אה," אמרה דינה כלאחר יד, "גם אלונה שיחקה איתכם?"

"טורניר משולש," אמר מנו. הוא לקח אשכול ענבים מקערת הפירות המפוארת שעמדה על שולחן האוכל הגדול במרפסת היכטה, "וואו, מעולה," אמר בפה מלא ענבים, "את חייבת לטעום..."

"ומה אתן עשיתן כל הבוקר?" שאל דניאל.

"מה שעושים אנשים נורמליים שמגיעים לאוניית פאר," אמרה אלה־לי, "השתזפנו על הסיפון, סנוקר אני יכולה לשחק גם בתל אביב."

"לא רק סנוקר," אמר מנו בפה מלא ענבים, "יש שם הכול, פלייסטיישן, אקס בוקס, קולנוע קטן..."

"כן, מנו, פלייסטיישן זה מה שחסר לנו בחיים," אמרה דינה בתרעומת קלה על כך שאלונה בילתה את הבוקר בחברת מנו.

"יואו, איזה כיף כאן," מנו התמתח, "איפה הנסיך?"

"המלך," תיקנה נטלי.

"עומר בשיחת ועידה בחדר ישיבות," אמרה אלה־לי, "בניגוד אלינו, יש לו עבודה."

"אין יותר עבודה להיום," נשמע קולו של עומר מאחוריהם. הם הסתובבו. עומר הביט בהם מחויך, "אפשר להזמין אתכם לארוחת צהריים שהשף הכין?" שאל.

"ברור," אמר דניאל, "בדיוק התחלתי לחשוד שאני עלול להיות רעב."

"אתה שפוי?" נעצה בו נטלי מבט המום. "לפני שעתיים טחנת ארוחת בוקר שאין דברים כאלה. אתה בור ללא תחתית..."

"אני חושב ש'חילוף חומרים מעולה' הוא הביטוי שאת מחפשת," טפח דניאל בשביעות רצון על בטנו השטוחה. "חוץ מזה, הוצאתי מלא אנרגיה כדי להביס את אלונה ומנו."

"חשבתי שאתה האלוף הבלתי מובס," העירה אלה־לי.

"אלוף, אלוף," נאנח דניאל, "אלונה אייסית... עוד כמה ימים ולא יהיה לי סיכוי נגדה. היא יודעת לחשב זוויות באופן טבעי."

"בטח," אמר מתי בגאווה, "אין עליה בגיאומטריה."

"טוב, אל תגזימו," הסמיקה אלונה.

"באמת תפסיקו להתלהב מעצמכם ובואו נשב," אמרה דינה בחוסר סבלנות, "לא יפה שהשף יחכה."

החבורה העליזה התמקמה סביב השולחן הרבוע במרפסת, שנערך כעת בזריזות על ידי צוות המטבח.

"זה גן עדן," נאנחה נטלי, "אין לי מושג איך חוזרים מכאן לעולם האמיתי."

"ממש אין צורך לחשוב על זה עכשיו," אמר עומר, "החופשה שלכם רק התחילה. יש לנו עוד חמישה ימים מלאים לבלות על היכטה, והכנתי לכם כל מיני תוכניות והפתעות."

"באמת?" שמח מנו, "מה למשל?"

"אם הוא יגיד, זאת לא תהיה הפתעה," נזפה בו דינה.

"את ההפתעה של היום כבר מותר לגלות," חייך עומר. "קיבלנו להקרנה את 'משימה בלתי אפשרית 5' החדש. נצפה בו אחרי ארוחת הערב, ואז נצא לראות קצת כוכבים. יש לי איש צוות חדש שבין שאר כישוריו הוא גם אסטרונום חובב, ותאמינו לי — כשמכבים את האורות על הסיפון, רואים כוכבים כמו שלא רואים בשום מקום אחר."

"זה נשמע מקסים," אמרה אלה־לי באושר.

***

"אני באמת לא חושבת שיש משהו יותר רומנטי מאשר לשבת בלב ים ולצפות בכוכבים," אמרה אלה־לי לדניאל שישב על כיסא נוח לצדה.

"שמיכה?" שאל דניאל הפרקטי והעביר אליה פְליז צמרירי.

"יואו, איזה כיף," התכרבלה אלה־לי.

"ההרצאה היתה ממש מעניינת," אמרה אלונה, "אסטרונומיה זה תחום שלא כל כך התעמקתי בו, אבל הוא ממש מרתק, נכון, מתי?"

"בהחלט," הסכים מתי, "וג'ונה מרצה נהדר. את יודעת, אלונה, הוא גם איש המחשבים של היכטה. כדאי לך לבוא איתי מחר, יש פה כמה דברים מעניינים."

"לא תודה," ענתה אלונה במהירות, "יש לי מספיק מחשבים בחממה. אני חושבת שאמשיך להתאמן עם דניאל ומנו."

"אני לא מאמינה על האלונה הזאת," לחשה דינה לאלה־לי, "קודם היא התלבשה על מתי, ועכשיו היא נדבקת למנו. היא רודפת אותי?"

"אין לך מה לדאוג," גיחכה אלה־לי, "מנו לא רואה אף אחת ממטר חוץ ממך, ואני לא חושבת שמשהו מתקדם בין אלונה ומתי. לדעתי היא בכלל בורחת ממתי ולא רודפת אחרי מנו."

"אולי היא בכלל בעניין של דניאל," הציעה דינה בתקווה. "הם יהיו שידוך קצת מוזר, אבל לפעמים ניגודים נמשכים."

"אני לא רואה את זה קורה ביניהם," אמרה אלה־לי בנחישות שהפתיעה גם אותה.

"הכול בסדר?" שאלה דינה, ובתשובה למבט נוקב מאלה־לי המשיכה, "לא, כי זאת היתה אחת התשובות האגרסיביות... יש משהו בינך ובין דניאל שאת רוצה לספר לי עליו?"

"נראה לך?" דחתה אותה אלה־לי, "ממש לא. יש לי מספיק עניינים עם יפתח. אני לא צריכה לסבך את הדברים עוד יותר."

"'לא צריכה', בחירת מילים מעניינת," ציינה דינה, "את לא נשמעת ממש סגורה על עצמך."

"שוקו חם עם מרשמלו?" שאלה נטלי, שהגיעה עם עומר ושני מגשים עמוסי כוסות מהבילות.

"זהו," אמרה דינה, "עכשיו החיים מושלמים."