הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
1
החיים שאנו קוברים

החיים שאנו קוברים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
1

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

גודל (עמ'): 312
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ג'ו טלברט נחלץ בעור שיניו מבית ילדותו העגום והבעייתי ועכשיו הוא לומד בקולג' ובסך הכול נהנה מהחיים; אפילו מעבודתו בפאב, שם הוא נאלץ מדי פעם לשכנע לקוחות שיכורים מדי לסגור את היום ועל הדרך חוטף מכה או שתיים.

בקורס לספרות מוטל עליו לראיין זר מוחלט ולכתוב ביוגרפיה קצרה שלו. ג'ו מוצא מרואיין אידיאלי: קרל אייברסון – ותיק מלחמת וייטנאם, שריצה שלושים שנות מאסר בכלא על אונס ורצח של נערה ועכשיו גוסס מסרטן בבית אבות מקומי. לטיפוס כזה בטוח יש סיפור מעניין. ג'ו מתחיל בתחקיר ומתקשה להבין איך קרל, שסיכן את חייו במלחמה והציל חברים לנשק ממוות ודאי, נעשה אנס ורוצח. הוא משתכנע שקרל נכלא על לא עוול בכפו ויוצא למסע להוכחת חפותו. אלא שזה לא כל כך פשוט, בעיקר כשיש מישהו שמאוד לא מעוניין לנער את האבק מתיק החקירה הזה.

החיים שאנו קוברים הוא מותחן מרגש על נקודות הקיצון שאנשים מגיעים אליהן, על הרוע האנושי וגם על טוב לבם של מי שנחושים להוציא את הצדק לאור.

  • ISBN: 3625489
  • גודל (עמ'): 312
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 26/02/2019
  • שם המחבר: אלן אסקנס
  • תורגם ע"י: ניצה פלד
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אני זוכר את תחושת הפחד שהציקה לי ביום ההוא בדרך למכונית, גל של מועקה מבשרת רעות שהתערבל סביב ראשי והתנפץ לאדוות קטנות באוויר הערב. יש בעולם אנשים שקוראים לזה תחושה מוקדמת, אזהרה מאיזו עין שלישית פנימית שמסוגלת לראות גם מעֵבר לזמן המתעקל. אני עצמי מעולם לא האמנתי בדברים כאלה. אבל אודה שלפעמים אני חושב שוב על היום ההוא ותוהה: אילו היה הגורל לוחש באוזני - אילו ידעתי איך תשנה הנסיעה ההיא דברים רבים כל כך - האם הייתי בוחר דרך בטוחה יותר? האם הייתי פונה שמאלה במקום שבו פניתי אז ימינה? או שבכל מקרה הייתי נוסע בנתיב שהוביל אותי אל קרל אַייבֶרסוֹן?

קבוצת הבייסבול שלי, מינסוטה טווינס, עמדה לשחק באותו ערב ספטמבר צונן נגד קליבלנד אינדיאנס במשחק על אליפות הבית המרכזי. אורות אצטדיון טרגט פילד עמדו להציף את קו האופק המערבי של מיניאפוליס, לזנק אל שמי הלילה כמו כתר תהילה. אבל אני לא אהיה שם לראות את זה. עוד דבר שלא יכולתי להרשות לעצמי כלכלית בתור סטודנט בקולג'. במקום זה תכננתי לעבוד בשמירה בכניסה לפאב של מוֹלי ולהגניב מבטים אל המשחק בטלוויזיה שמעל הבר אגב בדיקת רישיונות נהיגה והדיפת טענות של שיכורים - לא קריירת החלומות שלי, אבל זה מה שמימן לי את שכר הדירה.

מוזר, אבל היועצת בתיכון שלי מעולם לא הזכירה את המילה "קולג'" בשום פגישה מהפגישות שלנו. אולי הריחה את דיכאון הייאוש שדָבק בבגדים המשומשים שלי. אולי שמעה שהתחלתי לעבוד בבר מפוקפק בשם פידמוֹנט קלאבּ יום אחד אחרי שמלאו לי שמונה-עשרה. או שידעה - וזה ההימור שלי - מי אמא שלי והניחה שאי-אפשר לשנות צליל של הד. אני דווקא לא האשמתי אותה על שלא ראתה בי חומר מתאים לקולג'. האמת היא שהרגשתי נוח יותר בטינופת של הבר מאשר באולמות השיש של האקדמיה שבהם השתרכתי כמו בנעליים לא לי.

באותו יום התיישבתי בקפיצה במכונית שלי - הונדה אקורד חלודה בת עשרים - שילבתי להילוך ופניתי מהקמפוס דרומה, השתלבתי בזרם התנועה של שעת השיא בכביש 35 והאזנתי לאלישה קיז ברמקולים יפניים מפוצצים. כשהגעתי לכביש הראשי שלחתי יד לעבר המושב שלידי וגיששתי בתיק הגב שלי עד שמצאתי את פיסת הנייר עם הכתובת של מושב הזקנים. "אל תקרא לזה מושב זקנים," מלמלתי לעצמי. "זה כפר גמלאים או מרכז לאזרחים ותיקים או משהו כזה."

ניווטתי דרך מבוך הרחובות של ריצ'פילד הפרברית עד שמצאתי לבסוף את השלט בכניסה ל"אחוזת נוף הרים", היעד שלי. השם שהעניקו למקום הזה אמור כנראה להיות מין בדיחה. הרים לא נראו בו, ולא נמצא שם ולו שמץ של הדר שאליו מרמזת המילה "אחוזה". הנוף מן החזית היה של שדרה סואנת בעלת ארבעה נתיבים, ועורפו של הבניין השקיף אל קצה אחוריו של שיכון דירות ישן ורעוע. עם זאת, נדמה שהשם הגרוע הזה היה הפרט הכי שמח ב"אחוזת נוף הרים", על קירותיה האפורים המוכתמים בטחב ירוק והצמחייה המרוטה בצבע נחושת מחומצנת שגדלה פרא ונכרכה על משקופי העץ של כל החלונות. המקום כרע על יסודותיו כמו אירוע הכשלה בפוטבול, ונראה מאיים כמוהו.

כשנכנסתי ללובי, גל של אוויר מעופש, טעון בריח חריף של חומר חיטוי ושל שתן, הכה באפי והעלה דמעות בעיני. זקנה בפאה נוכרית עקומה ישבה שם בכיסא גלגלים ובהתה נִכחה כאילו חיכתה למחזר מן העבר הרחוק שיגיח ממגרש החניה וייקח אותה איתו. היא חייכה כשעברתי לידה, אבל לא אלי. לא הייתי קיים בעולמה כשם שרוחות הרפאים של זיכרונה לא היו קיימות בעולמי.

עצרתי לרגע לפני שניגשתי אל דלפק הקבלה, הקשבתי עוד פעם אחת אחרונה להרהורי הכפירה ההם שלחששו באוזנִי, מחשבות קצרות רוח שאמרו לי לנטוש את הקורס ההוא בספרות לפני שיהיה מאוחר מדי ולהחליף אותו במשהו הגיוני יותר כמו גיאולוגיה או היסטוריה.

חודש ימים קודם לכן עזבתי את הבית שלי באוסטין שבמינסוטה. עשיתי את זה בהיחבא, כמו ילד שבורח כדי להצטרף לקרקס. בלי להתווכח עם אמא שלי, בלי לתת לה הזדמנות לנסות לשנות את דעתי. פשוט ארזתי תיק, אמרתי לאחי הצעיר שאני עוזב והשארתי פתק לאמא שלי. עד שהגעתי למשרד הרישום של האוניברסיטה, כל הקורסים הנורמליים בספרות כבר היו מלאים, אז נרשמתי לקורס ביוגרפיות, כזה שיאלץ אותי לראיין אדם זר לי לחלוטין. בתוך-תוכי ידעתי שאגלי הזיעה הַדביקה שכיסו את מצחי כשנכנסתי ללובי מקורם במטלה הזאת של שיעורי הבית, שכבר זמן רב מדי חמקתי ממנה. פשוט ידעתי שזאת תהיה עבודה גרועה.

פקידת הקבלה של "נוף הרים", אישה בעלת פנים מרובעות, לחיים חזקות, שיער מתוח ועיניים שקועות ששיוו לה מראה של סוהרת בגולאג, רכנה מעל הדלפק ושאלה, "אפשר לעזור לך?"

"כן," אמרתי. "זאת אומרת, אני מקווה שכן. המנהל נמצא כאן?"

"אנחנו לא מקבלים סוכני מכירות," היא אמרה, ופניה התעדנו כשמיקדה בי את מבטה.

"סוכני מכירות?" שלחתי לעברה חיוך מאולץ והחוויתי בידַי בתנועה מפצירה. "גברתי," אמרתי. "אני לא מסוגל למכור אש לאדם הקדמון."

"טוב, אתה לא דייר כאן ולא מבקר, ואתה בטח לא עובד כאן. אז מה נשאר?"

"שמי ג'וֹ טַלבֶּרט. אני סטודנט באוניברסיטת מינסוטה."

"אז מה?"

הצצתי בתג השם שלה. "אז... ג'נֶט, הייתי רוצה לדבר עם המנהל שלך על פרויקט שהטילו עלי."

"אין לנו מנהל," אמרה ג'נט וצמצמה את עיניה לעברי. "יש לנו מנהלת, גברת לוֹרְנְגְרֶן."

"סליחה," אמרתי וניסיתי לשמור על ארשת פנים נעימה. "אז אני יכול לדבר עם המנהלת?"

"גברת לורנגרן היא אישה עסוקה מאוד, וזו שעת ארוחת הערב -"

"רק לדקה."

"אז אולי תספר לי על הפרויקט שלך ואני אחליט אם ראוי להטריח בשבילו את גברת לורנגרן."

"מדובר במטלה לימודית," אמרתי. "לקורס שלי בספרות. אני אמור לראיין אדם זקן - כלומר קשיש, ולכתוב את הביוגרפיה שלו. את יודעת, לספר על המאבקים שלו ועל הצמתים בדרכו שעיצבו אותו למי שהוא."

"אתה סופר?" ג'נט בחנה אותי מכף רגל ועד ראש כאילו יכלה ללמוד את התשובה מהמראה שלי. הזדקפתי למלוא קומתי - מטר שבעים וחמישה. הייתי בן עשרים ואחת וכבר השלמתי עם העובדה שגבוה יותר לא אהיה - תודה לך, ג'ו טלברט האב, תהיה היכן שתהיה. אז נכון שעבדתי כשומר סף, אבל לא הייתי בריון מגודל כמו שרגילים לראות בפתחי ברים, ובעצם נחשבתי לשומר סף עלוב יחסית.

"לא," אמרתי. "אני לא סופר, רק סטודנט."

"והטילו עליך לכתוב ספר שלם בשביל הלימודים?"

"לא. זה שילוב של כתיבה ותקציר," אמרתי בחיוך. "צריך לכתוב רק חלק מהפרקים, התחלה וסוף ונקודות מפנה חשובות. והרוב יהיה סיכום. זה פרויקט די גדול."

ג'נט עיקמה את אפה הפחוס ונדה בראשה. ואז, משהשתכנעה חלקית שאני לא מוֹכר שום דבר, הרימה שפופרת של טלפון ודיברה בקול נמוך. עד מהרה הגיעה מן המסדרון שמאחורי דלפק הקבלה אישה בחליפה ירוקה והתייצבה לצדה של ג'נט.

"אני המנהלת לורנגרן," הכריזה האישה בראש זקוף ויציב כאילו נשאה על ראשה ספל תה. "אני יכולה לעזור לך?"

"אני מקווה." נשמתי נשימה עמוקה וסיפרתי שוב את כל הסיפור. גברת לורנגרן הרהרה בדברי במבט תוהה על פניה ואז אמרה, "למה באת הנה? אין לך הורה או סבא שאתה יכול לראיין?"

"אין לי קרובי משפחה בסביבה," אמרתי.

זה היה שקר. אמי ואחי התגוררו במרחק שעתיים מדרום לטווין סיטיס, אבל גם ביקור קצרצר אצל אמא שלי עלול להיות הליכה בשדה קוצים. את אבי מעולם לא פגשתי, ולא היה לי מושג אם הוא עדיין ממשיך לטנף את העולם הזה. אבל את שמו ידעתי. הרעיון המבריק של אמא שלי היה לקרוא לי בשמו בתקווה לעורר אצל ג'ו טלברט האב רגשי אשמה שיגרמו לו להישאר איתה קצת, אולי להתחתן איתה ולפרנס את ג'ואי ג'וניור הקטן. זה לא עבד. היא ניסתה את זה גם כשאחי הקטן גֵ'רֵמי נולד - וגם אז זה לא הצליח. כל חיי הייתי צריך להסביר שלאמא שלי קוראים קתי נלסון, לי קוראים ג'ו טלברט, ולאחי קוראים ג'רמי נֵיילוֹר.

באשר לסבא וסבתא שלי, פגשתי רק את אבא של אמי, סבא ביל, שאותו אהבתי. הוא היה איש שקט שידע להשליט קשב במבט פשוט או בניד ראש. איש שניחן במידות שוות של כוח ועדינות ועטה את שניהם לא בשכבות אלא בתערובת, כאילו היו עור משובח. היו ימים שבהם ניסיתי במיוחד לזכור אותו, שבהם נזקקתי לחוכמה שלו כדי להתמודד עם נחשולי הגאות והשפל של חיי. והיו לילות שבהם קול הגשם הניתך על שמשת חלון היה מחלחל לַתת-מודע שלי, ואז הוא היה פוקד אותי בחלומותי - חלומות שהסתיימו כשאני מזדקף באחת במיטתי, מכוסה זיעה קרה וידַי רועדות כי ראיתי אותו במותו.

"אתה מבין שזה מוסד סיעודי?" שאלה גברת לורנגרן.

"בגלל זה באתי הנה," אמרתי. "יש לכם פה אנשים שחיו בזמנים מרתקים."

"נכון," היא אמרה ורכנה לעברי מעל הדלפק שחצץ בינינו. מקרוב ראיתי את הקמטים שהשתרגו מזוויות עיניה וחרצו את שפתיה כמו קרקעית יבשה של אגם. וכשדיברה הרחתי בשטף מילותיה ניחוח עמום של ויסקי. היא המשיכה בקול חרישי. "הדיירים נמצאים כאן מפני שאינם יכולים לטפל בעצמם. רובם סובלים מאלצהיימר או מדמנציה או ממחלה נוירולוגית אחרת. הם לא זוכרים אפילו את הילדים שלהם, ובטח שלא פרטים מחייהם."

על זה לא חשבתי. עכשיו הרגשתי שהתוכנית שלי מתחילה לקרוס. איך אוכל לכתוב ביוגרפיה של גיבור מלחמה אם הגיבור לא זוכר מה עשה? "אין לכם אף אחד שזוכר?" שאלתי, ונשמעתי מעורר רחמים יותר מכפי שהתכוונתי.

"אולי ניתן לו לדבר עם קרל," התערבה ג'נט.

גברת לורנגרן נעצה בג'נט מבט זועם כמו שנועצים בחבר שמקלקל לך שקר מוצלח.

"קרל?" שאלתי.

גברת לורנגרן שילבה את זרועותיה והתרחקה מעט מהדלפק. אני המשכתי בשלי. "מי זה קרל?"

ג'נט הביטה בגברת לורנגרן וחיכתה לאישור. כשגברת לורנגרן הנהנה לבסוף, ג'נט רכנה לעברי מעל הדלפק. "קוראים לו קרל אַייבֶרסוֹן. הוא רוצח מורשע," אמרה בלחישה כמו תלמידה שמספרת סיפור בלי שקיבלה את רשות הדיבור. "הוא נשלח הנה מאגף השיקום לפני שלושה חודשים. הוא קיבל שחרור מוקדם מכלא סטילווֹטֶר מפני שהוא גוסס מסרטן."

גברת לורנגרן התנשפה ואמרה, "סרטן הלבלב הוא כנראה תחליף הולם להפליא לשיקום פלילי."

"הוא רוצח?" שאלתי.

ג'נט הביטה סביבה כדי לוודא שלא מקשיבים לה. "לפני שלושים שנה הוא אנס ורצח ילדה בת ארבע-עשרה," לחשה. "קראתי על זה בתיק שלו. אחרי שהוא הרג אותה הוא ניסה להסתיר ראיות ושרף את גופתה במחסן הכלים שלו."

אנס ורוצח. באתי ל"נוף הרים" כדי למצוא גיבור ובמקום זה מצאתי פושע. לא היה לי ספק שיש לו סיפור, אבל האם זה הסיפור שאני רוצה לכתוב? חברַי לכיתה ודאי יגישו סיפורים על סבתא שילדה על רצפה מטונפת או על סבא שראה את השודד הנודע ג'ון דילינגֶ'ר בלוֹבּי של בית מלון, ואילו אני אכתוב על אדם שאנס ורצח ילדה ושרף את גופתה במחסן. הרעיון שאראיין רוצח היה קשה לעיכול בהתחלה, אבל ככל שחשבתי על כך יותר נפתחתי אליו. דחיתי את מטלת הלימודים הזאת כבר זמן רב. ספטמבר כמעט נגמר ונותרו לי רק כמה שבועות עד להגשת העבודה. הסוסים של חברַי לכיתה כבר יצאו לדרך, ואילו הסוס הצולע שלי עדיין לעס לו חציר באורווה. אז שקרל אייברסון יהיה הנושא שלי - אם הוא יסכים.

"אני חושב שארצה לראיין את מר אייברסון," אמרתי.

"האיש הוא מפלצת," אמרה גברת לורנגרן. "לא הייתי רוצה לתת לו את הסיפוק הזה. אני יודעת שזה לא נוצרי מצדי, אבל עדיף שהוא יישאר בחדר שלו וימות בשקט." גברת לורנגרן התכווצה לשמע דבריה שלה - דברים שמותר לאדם לחשוב, אבל אסור לו לומר בקול רם, במיוחד לא באוזני זרים.

"תראי," אמרתי, "אם אכתוב את הסיפור שלו, אז אולי... לא יודע... אולי אצליח לגרום לו להודות בשגיאות שהוא עשה בחייו." אני כנראה בכל זאת איש מכירות, חשבתי לעצמי. "וחוץ מזה, יש לו זכות לקבל אורחים, נכון?"

גברת לורנגרן נראתה כמי שדחקו אותה לפינה. לא היתה לה ברירה. קרל לא היה אסיר ב"נוף הרים"; הוא היה דייר והיתה לו זכות לקבל ביקורים כמו כל דייר אחר. היא שמטה את זרועותיה השלובות והניחה שוב את כפות ידיה על הדלפק שבינינו. "אצטרך לשאול אותו אם הוא רוצה לקבל אורח," אמרה. "בחודשים הספורים שהוא נמצא כאן היה לו רק ביקור אחד."

"אני יכול לדבר עם קרל בעצמי?" אמרתי. "אולי אני אצליח -"

"מר אייברסון." גברת לורנגרן תיקנה אותי ונשמעה להוטה להשיב לעצמה את עליונותה.

"כמובן." משכתי בכתפַי כמתנצל. "אני יכול להסביר למר אייברסון על מה העבודה שלי, ואולי -"

צלצול הטלפון הסלולרי שלי קָטע את דברי. "מצטער," אמרתי. "חשבתי שכיביתי אותו." שלפתי את הטלפון מכיסי ואוזני האדימו למראה המספר של אמא שלי.

"סליחה," אמרתי והפניתי את גבי אל ג'נט ואל גברת לורנגרן בתואנה של שמירת פרטיות.

"אני לא יכול לדבר עכשיו, אמא, אני -"

"אתה חייב לבוא לקחת אותי, ג'ואי." אמא שלי צווחה בטלפון. היא נשמעה שיכורה, הבליעה מילים והיה קשה להבין אותה.

"אמא, אני חייב ל -"

"הם שמו עלי אזיקים דפוקים."

"מה? מי?"

"עצרו אותי, ג'ואי... הם... השמוקים האלה. אני אתבע אותם. אני אקח את העורך דין הכי בן זונה." עכשיו היא צרחה על מישהו לידה. "אתה שומע אותי, חתיכת... זין אחד! אני רוצה את המספר האישי שלך. אני אדאג שיפטרו אותך."

"אמא, איפה את?" דיברתי לאט ובקול רם בניסיון להחזיר אלי את תשומת לבה.

"הם שמו עלי אזיקים, ג'ואי."

"יש שם שוטר?" שאלתי. "אני יכול לדבר איתו?"

היא התעלמה מהשאלה שלי ועברה בחדות מרעיון בלתי-מובן אחד לאחר. "אם היית אוהב אותי היית בא לקחת אותי. אני אמא שלך, לעזאזל. הם אזקו אותי... תזיז את התחת שלך... בחיים לא אהבת אותי. אני כן... אני לא... אני צריכה פשוט לחתוך לעצמי את הוורידים. אף אחד לא אוהב אותי... אני אתבע אותם."

"אוקיי, אמא," אמרתי. "אני אבוא לקחת אותך, אבל אני רוצה לדבר עם השוטר."

"אדון שמוק, אתה מתכוון?"

"כן, אמא. אדון שמוק. תני לו רגע את הטלפון ואחר כך אני אבוא לקחת אותך."

"בסדר," היא אמרה. "הנה, שמוק. ג'ואי רוצה לדבר איתך."

"גברת נלסון," אמר השוטר, "זה הזמן להתקשר לעורך דין, לא לבן שלך."

"הֵיי, שוטר שמוק, ג'ואי רוצה לדבר איתך."

השוטר נאנח. "אמרת שאת רוצה לדבר עם עורך דין. את צריכה לנצל את הזמן הזה להתקשר לעורך דין."

"השוטר שמוק לא מוכן לדבר איתך." אמא גיהקה בטלפון.

"אמא, תגידי לו שאני מבקש יפה."

"ג'ואי, אתה צריך -"

"לעזאזל, אמא," צעקתי בלחש, "תגידי לו שאני מבקש יפה."

רגע של דממה ואז, "בסדר!" אמא שלי הרחיקה את הטלפון ובקושי שמעתי אותה. "ג'ואי מבקש יפה."

שתיקה ארוכה, אבל אחר כך השוטר לקח את הטלפון.

"הלו."

דיברתי מהר ובשקט. "אדוני השוטר, אני מתנצל על כל העניין הזה, אבל יש לי אח שהוא אוטיסט. הוא גר עם אמא שלי. אני צריך לדעת אם אמא שלי משתחררת היום כי אם לא, אני חייב לדאוג לאחי."

"טוב, אז ככה. אמא שלך נעצרה על נהיגה בשכרות." ברקע שמעתי את אמא שלי מקללת ומייללת. "אני לוקח אותה לתחנה במחוז מוֹאֶר לבדיקת נשיפה. היא עמדה על זכותה לראות עורך דין לפני הבדיקה, אז היא היתה אמורה לנצל את הזמן הזה כדי להתקשר לעורך דין, לא אליך שתבוא לקחת אותה."

"אני מבין," אמרתי. "אני רק צריך לדעת אם היא משתחררת הלילה."

"אז התשובה היא לא." השוטר ענה באופן כזה שאמא שלי לא תשמע מה צפוי לה. ואני שיתפתי איתו פעולה.

"היא הולכת לגמילה?"

"כן."

"לכמה ימים?"

"בין שניים לשלושה."

"ואחר כך ישחררו אותה?" שאלתי.

"לא."

חשבתי לרגע. "מהגמילה למעצר?"

"נכון, עד שהיא תתייצב למשפט."

אמא שמעה את המילה "משפט" והחלה שוב לצרוח. מרוב שכרות ותשישות, המילים שלה התנודדו והיטלטלו כמו גשר חבלים רעוע. "לעזאזל, ג'ואי... בוא הנה. אתה לא אוהב אותי... כפוי טובה שכמוך... אני אמא שלך. ג'ואי, הם... הם... בוא הנה. תוציא אותי מפה."

"תודה," אמרתי לשוטר. "אני מעריך מאוד את העזרה. ובהצלחה עם אמא שלי."

"בהצלחה גם לך," הוא אמר.

סיימתי את השיחה והסתובבתי בחזרה אל ג'נט וגברת לורנגרן, שהסתכלו עלי כמו על ילד קטן שזה עתה למד שכלבים עלולים לנשוך. "אני מצטער," אמרתי. "אמא שלי... היא... לא בסדר. אני כבר לא אוכל לפגוש היום את קרל - אה, מר אייברסון. אני חייב לטפל במשהו."

עיניה של גברת לורנגרן התרככו, הבעת פניה הנוקשה התפוגגה ונעשתה אוהדת. "זה בסדר," אמרה. "אני אדבר בשבילך עם מר אייברסון. תשאיר שם ומספר טלפון אצל ג'נט ואני כבר אודיע לך אם הוא מסכים להיפגש איתך."

"אני מודה לך מאוד," אמרתי. רשמתי את הפרטים שלי על פתק. "יכול להיות שהטלפון שלי יהיה מכובה לזמן-מה, אז אם אני לא עונה, פשוט תשאירי הודעה ותגידי לי מה מר אייברסון אמר."

"בסדר גמור," אמרה גברת לורנגרן.

עצרתי בחניה במרחק של רחוב אחד מ"נוף הרים", לָפַתי בכל כוחי את ההגה וטלטלתי אותו בפראות. "לעזאזל!" צרחתי. "לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! למה את לא מסוגלת לעזוב אותי לנפשי!" מפרקי אצבעותי הלבינו וכל גופי רעד כשגל של כעס הציף אותי. נשמתי נשימה עמוקה וחיכיתי עד שהדופק בצווארי יירגע וראייתי תתבהר. רק אחרי שנרגעתי טלפנתי אל מולי כדי להודיע לה שלא אגיע לעבודה בפאב. היא לא היתה מרוצה, אבל הבינה. אחרי שסיימתי את השיחה זרקתי את הטלפון על המושב לידי ויצאתי לדרך הארוכה דרומה כדי לקחת את אחי.