הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
3
החייל מס' 2
גדי בלום, פזית בן נון בלום

במקום 44 

27 

החייל מס' 2

גדי בלום, פזית בן נון בלום

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
3

במקום 44 

27 

במקום 44 

27 

גודל (עמ'): 269
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

אף אחד לא היה יכול לשמוע את זעקותיה קורעות הלב של הצעירה הכלואה במרתף הבית הישן והמבודד, בלב יער עבות בפולין. אף אחד. 

חוץ מהאיש שלכד אותה שם.
היא לא הראשונה שמוצאת את עצמה אסורה בשלשלאות באותו מקום טחוב וארור. ממש לא. הרוצח הסדרתי, שזכה לכינוי "הקברן מלובלין", כבר פועל שנים ארוכות, ובין הגופות המבותרות שהותיר מאחוריו מחבר סוד קודר ונורא.

2,350 ק"מ משם, דורי גזית, עיתונאי חוקר ותיק של העיתון היומי "זכות הציבור", מקבל טיפ: שריפת הענק שמשתוללת באותם ימים במעלה הר גמלא היא רק סיפור כיסוי לפשע אפל בהרבה. גזית – עיתונאי ספקן, מריר וציני, שכבר השלים עם העובדה שהקריירה שלו, בדיוק כמו חייו הפרטיים, בהליך מתקדם של קריסה מוחלטת – מוצא את עצמו מסובך בפרשה חובקת עולם; קנוניה שזרעיה נטמנו מאה שנה קודם לכן – אבל פירותיה מבאישים את האליטה הפוליטית של המדינה בזמן הזה.


הוא ותמרה איינהורן, דוקטורנטית מבטיחה לסוציולוגיה, מנסים לפצח יחד את התצרף המרושע והרצחני שאליו נקלעו, אבל כוחות אדירים שפועלים נגדם יעשו הכול כדי שהסודות שלהם – כמו הגופות – יישארו במקומם: קבורים עמוק-עמוק באדמה. עד מהרה, דורי ותמרה מפסיקים להיות רק מי שמנסים לחשוף את הסיפור. הם הופכים לסיפור עצמו.

"החייל מס' 2" הוא סיפור מתח עוצר נשימה שסוחף את הקורא למסע מטלטל חוצה ארצות וזמנים, המדלג בין מציאות לבדיון (ולהפך). בדרך מצליחים המחברים לגעת גם בשאלות לא-פשוטות על ישראל של כאן ועכשיו – וזאת אף על פי שלכאורה מדובר בסיפור פיקטיבי לחלוטין.
או שאולי לא?

המשך קריאה
  • ISBN: 3625151
  • גודל (עמ'): 269
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/02/2016
  • שם המחבר: גדי בלום, פזית בן נון בלום

1. יצר הישרדות

חודש קודם לכן, יום ב', 25 באוגוסט

בניגוד לרצונו, נמשך שוב מבטו אל צג הסלולרי שבידו.

כבר יותר מעשרים דקות שהוא ממתין לבוס שלו, סגן עורך העיתון היומי הנחשב "זכות הציבור" וראש מחלקת התחקירים, ארז שריד. יושב בחוץ מול עמדת המזכירה, גופו הגדול מכווץ באי-נוחות בכיסא מדגם "מיאמי", שכמו הונדס במטרה לקצר ביקורים, צדם החיצוני של גזעי ירכיו לחוץ כנגד החלל שבין משענת היד והמושב.

הנה שוב מרימה את עיניה המזכירה הצעירה, במבט שלרגע דורי סובר כי הוא מהול בחמלה, ואומרת ששריד עדיין לא עונה בסלולרי, שהוא בפגישה מחוץ למשרד שכנראה התארכה.

בעבר לא היו עושים לו את זה, חשב לעצמו דורי. עד לפני שנתיים או שלוש, לא היה סיכוי ששריד או כל אחד אחר בעיתון היה מייבש אותו ככה. ללא ספק, זוהי עדות נוספת להידרדרות מעמדו.

כעבור חמש דקות נוספות של השפלה, המזכירה פנתה אליו שוב: היא באמת מצטערת, אבל גם אם שריד יגיע עכשיו, הוא ייכנס ישר לפגישה אחרת, שממש לא סובלת דיחוי. "ואתה", הוא דמיין אותה ממשיכה את המשפט, "בהחלט סובל דיחוי".

"סליחה, דורי. מאז שהוא מוּנה גם לסגן העורך," התנצלה, "באמת קשה לתפוס אותו."

דורי קם בתנופה, מחלץ עצמו מהכיסא הקטן בחוסר חן. הוא שיווה לקולו נימה אדישה והפטיר לעבר המזכירה שיֵצא לערוך כמה פגישות קצרות במערכת, ושתסמס כששריד יתפנה אליו. הוא גמא את המסדרון בכמה צעדים רחבים ונפנה אל הארכיון.

את תשע-עשרה השנים האחרונות לחייו הקדיש דורי גזית לשתי מטרות עיקריות: להציל את הדמוקרטיה ולשעשע את קוראיו במהלך ארוחת הבוקר. הוא היה עיתונאי חוקר ב"זכות הציבור" והפיק במו אצבעותיו הנקניקיות, העבות מדי להקלדה יעילה על מסך המגע של הטלפון שלו, כמה מהחשיפות העיתונאיות שטלטלו את המדינה. לשעה וחצי בערך. מדינת ישראל לא מטולטלת בקלות יתרה, לא לזמן רב בכל אופן.

בין תחקיר אחד למשנהו הצדיק את משכורתו הלא-רעה בהפקת ראיונות מזדמנים עבור חלקם האמצעי של מוספי סוף השבוע. הוא נודע באבחנותיו הפסיכולוגיות החדות לגבי עליבות מרואייניו ובראיית רנטגן הפולחת דרך כל הסתרותיהם וסתירותיהם, ואשר על כן פסקאותיו השנונות והמלמדות ביותר נותרו דרך קבע בסל המִחזור על הדסקטופ של העורך.

באשר לענייניו האישיים היה דורי קצר רואי. בשנים האחרונות הפכה ההדחקה לקלה עבורו, כמעט טבע שני. הוא הכחיש את מצבו ביסודיות רבה כל כך, עד שלפעמים כמעט שכח מי הוא. כך שכבר במדרגה השלישית היורדת אל מרתף הארכיון האפלולי, נשמטה מזיכרונו חצי השעה האחרונה.

דורי הסב אל השולחן וחיטט בערימת ניירות. שמאי-צדק. בהבהוב כמעט אחרון של יצר הישרדות קיבל על עצמו להכין כתבה שגרתית שאמורה לשפוך אור על דמותו של עזריאל שמאי-צדק, אשר הקים לאחרונה מפלגה חדשה, זעירה אך טרנדית. היתה זו למעשה כתבה ללא תאריך יעד, שיכלה להתפרסם ובאותה מידה לא להתפרסם לעולם, בדיוק מהסוג שדורי נהג למסמס אחרי שבועיים או שלושה של העמדת פנים שהוא בודק את הנושא. האייטם נראה לו חסר עניין, אבל בשיחה עם שריד, שהיה גם, לפחות בעבר, חבר קרוב - נרמז לו שכדאי מאוד שיגיש בהקדם טקסט בר-פרסום.

כמנכ"ל לשעבר של החברה הממשלתית "מוצרי נפט", שמאי-צדק היה דמות מוכרת למדי בציבור הישראלי, בוודאי לעיתונאי משופשף כדורי, ובלי שאולץ לכך מכוח ההמתנה לבוס המתמהמה שלו - לא היה טורח לקרוא עליו מילה אחת לפני קיום הריאיון. אבל כעת, משהניחה בפניו הארכיונאית צרור דפים מודפסים המאגד בתוכו כמה כתבות שבהן סוּקר שמאי-צדק בעבר, שקע בקריאה עצלה.

בתחילת שנות התשעים עלה שמו של שמאי-צדק לכותרות לאחר שהתעמת בפומבי עם השר לאיכות הסביבה דאז, בדרישה לתקצב מתקנים לצמצום זיהום האוויר והמים כתוצאה מפסולת דלקים. כעשור לאחר מכן הפך ספרו "אנרגיה למחר" לקאלט בקרב צעירים רוחניים ומחבקי עצים מקצועיים. בשנתיים האחרונות, מאז הקים את מפלגת "שורשים", עשה לעצמו שמאי-צדק שם של פוליטיקאי מזן אחר, ומה שנחשב תחילה לאפיזודה קצרה וכושלת של אידיאליסט נאיבי המנסה את מזלו בפוליטיקה, צבר עם הזמן תאוצה, עד שהמפלגה החדשה שייסד זכתה למקום של כבוד בסקרים, עם סיכוי סביר לעבור את אחוז החסימה.

על אף עברו הטרגי של שמאי-צדק, שאיבד את משפחתו בשואה, הוא לא הִרבה לסחוט את בלוטת האמפתיה הכל-ישראלית הזאת לקידום מטרותיו הפוליטיות. בקרב מצביעיו אמנם היה גרעין קשה של משפחות ניצולי שואה - מפלגתו הבטיחה להפנות כספים מתקציב המדינה לסיוע לניצולים ההולכים ומתמעטים - אבל למרבה הפלא זכתה תנועתו לתמיכה גם בקרב קהלים מגוונים אחרים. בשם המלחמה בשחיתות, הרגישות להגנת הסביבה וחזון מעורפל-משהו על "ישראל האחרת", נהו אחריו מחד גיסא פעילי שכונות מהפריפריה, ומאידך גיסא - אמנים ואנשי רוח אמידים. ועדיין, עניינו של שמאי-צדק גרר התייחסות תקשורתית מועטה יחסית. זהו הרגע המתאים להכין עליו כתבה שתמסגר אותו כ"דבר הבא", כ"קול החדש", כ"דובר של דור", או כל קלישאה אחרת שתטשטש את העובדה שזה בדיוק אותו ריאיון עם קורא התיגר התורן, כמו זה שנערך עם קודמו של שמאי-צדק ויתקיים עם אלו שיבואו אחריו.

דורי הביט סביבו. המרתף היה ריק: רק הוא והגברת של הארכיב. עיניהם נפגשו לרגע, והיה נדמה לו שזיהה רחמים במבטה. אחרי הכול, איש כבר לא ירד לכאן לנבור במיקרופישים הישנים - עמיתיו נהגו לגגל את מושאי כתיבתם מהקיוביקל שלהם, או להשתמש בארכיון הדיגיטלי המוצלח למדי של "זכות הציבור". אף שהיה מנוי בטוויטר, כמו כל עיתונאי בן דורו, היה חשבונו בלתי-פעיל להחריד. הוא לא צייץ מן השטח, וגם לא הפיץ מידע באופן ויראלי, לא ריטווט, כמעט שלא הוריד אפליקציות, לא היגג מרחשי לבו בבלוג או בפייסבוק, לא עקב אחר שינויים טכנולוגיים, ומעבר להתעדכנות מקרית בציוצים של עיתונאים זרים מרכזיים מה"ניו יורק טיימס", מאן-בי-סי ומסי-אן-אן ובהודעות ווטסאפ מנוכרות מבנו יותם - הרשה לעצמו ליפול מעגלת הטכנולוגיה, שהתגלגלה ממנו והלאה במהירות גוברת והולכת.

מבחינתו, הנוסחה לתחקיר טוב היא עבודת רגליים סיזיפית פלוס נחישות של בולדוג פלוס אינטואיציה פלוס השקעת זמן ומאמץ בבירור פרטים, בנבירה בארכיון וביצירת רשת מקורות. ותחקיר חזק באמת דורש גם את תמיכת העורכים שמעליו. מה שעושים הצעירים זה מִחזור של דעות אינסטנט, והוא לא העריך את זה, לא אהב את זה, וכמובן - לא היה טוב בזה. אז עכשיו הוא כאן, כמעט לבד, בארכיון הזה.

במה כן היה טוב? תהילת העבר שלו, זו שגלגלה אל מיטתו לא מעט נשים, חלקן נשואות לכמה ממכריו, התבססה בעיקרה על חשיפה פרי עטו של פרשה שהסתיימה בפרישתו של שר האנרגיה והתשתיות לשעבר, אלישע שפירא, ומאוחר יותר אף בהרשעת השר לשעבר בשורה של אישומים כבדי משקל - ובכלל זה ארבעה סעיפים של לקיחת שוחד, וכן מרמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. שפירא, שלא שיתף פעולה עם הפרקליטות, זכה בגזר הדין החמור ביותר שקיבל שר בישראל מאז ומעולם ונידון לאחת-עשרה שנות מאסר. אלא שאיש לא ידע שאת המסמכים שהובילו לתפנית הקריטית בפרשה, תיעוד מוצק לכך שהשר העביר מידע על מכרזים רגישים לאחת מקבוצות הפשע המאורגן, מסרה לדורי רחל שפירא, אשת השר, שחשדה שבעלה בוגד בה.

דורי לבדו ידע מה עלובה החשיפה הזאת ונשא בלבו בסודיות מוחלטת חטא מייסר: הוא גילה בשלב מוקדם שחשדותיה של האישה בנאמנותו של בעלה אינם מוצדקים, ובכל זאת המשיך לעמעם את תשובותיו לתחינותיה שיגלה לה את האמת, איומה ככל שתהיה. ההפך הגמור היה הנכון: השר אלישע שפירא אהב את אשתו, ורבות מהפעולות שבגינן הסתבך נעשו מתוך חשש לגורלה ולגורל שתי בנותיהם היפות. אבל חמור מכך היה שדורי תמרן את רגשותיה וניצל את פגיעותה של האישה היפה, שהיתה מבוגרת ממנו כמעט בעשור, וניהל איתה רומן סוער, שבמהלכו העבירה לידיו לא רק את גופה הבשל, אלא גם את העתקי המסמכים המרשיעים, בעודה חדורת נקם. משהבינה זאת האישה, זמן קצר אחרי מעצרו של בעלה, שקעה במרה שחורה, ועל דורי עצמו, שממילא היה היגון בן בית בתוך נפשו השסועה, השתלטו אדישות וחוסר אנרגיה.

הוא נאנח ועצם את עיניו, משעין את מצחו על כף ידו. הזיכרונות לא עשו לו טוב. כששמע רחש קרוב אליו, פקח את עיניו. לא בבת אחת, אלא לאט-לאט. כאילו כבר לא ציפה לשום דבר בחייו. זו היתה הארכיונאית שהניחה ברעש על השולחן מולו מעטפה חומה דקה למדי שעליה כתוב "שמאי-צדק". היה זה חומר ארכיוני שהכיל כמה התייחסויות לשמאי-צדק משנים קדומות יותר, שהעיתון טרם מִחשב. דורי הרים את עיניו אל אשת הארכיון, שכעת נגעה לרגע בכתפו, והמחווה הקטנה הרעידה משהו בתוכו.

כשהתרחקה משם נדד מבטו אל הסלולרי. 15:58 והמזכירה של שריד עוד לא התקשרה. הוא נשכח.

דורי משך את הכתבות מהמעטפה ועלעל בהן. בכתבה שסיקרה עמותה לזכויות גמלאים, ששמאי-צדק עמד בראשה, צוין שעלייתו לפלשתינה של שמאי-צדק הצעיר באוניית מעפילים בדצמבר 1947 מונצחת בתיעוד של צלם עיתון, שהסתנן לאחד מאירועי ההעפלה החשאיים. הוא הציץ במעטפה וגילה שני גלילי מיקרופילם, מתח את הפילם ובחן במבט מאומץ את הדמויות הקטנות שנשקפו בו.

אז כאן ימצא גם כמה תמונות לכתבה שלו.

הארכיונאית כמו ציפתה לרגע הזה, וכבר הציבה מולו מכשיר הקרנה ישן והתנצלה שאי-אפשר להחשיך את הארכיון כולו, אבל אם יכוון את המקרן לפינת העמדה שלו, יוכל לראות היטב. אצבעותיו העבות התקשו בפעילות מוטורית עדינה, אך הוא הצליח במאמץ לא קטן להשחיל את הסרט למכונה, שהופעלה בסיבוב אטי של ידית מתכת קרה. היא נשארה לעמוד מאחוריו, עד שהפנה אליה את ראשו, והיא הלכה.

הוא לא ידע מה בדיוק הוא מחפש.

כשהריץ את הסרט, התגבשו מולו תמונות ישנות של אונייה ליד שפך הירקון, שבמבט ראשון לא עשו עליו רושם רב. אך ברבע הסרט זיהה את שם האונייה, ששורבט בתחתית אחד התצלומים בכתב יד עגול: "הפורצים". כעיתונאי, דורי הכיר את אבן הדרך הזאת בסיפור התקשורת הישראלית: אחת התמונות מהעפלת "הפורצים" התגלגלה למערכות העיתונים של היישוב היהודי, אשר שמחו בסקופ המרגש וחשפו את הצלחת המבצע, ובכך הביאו לתגובה בריטית חריפה שהתבטאה בקיצוץ במכסת אשרות הכניסה לניצולים היהודים. דוגמה מובהקת להשפעה שלילית של המסקר על המסוקר. תמרור אזהרה מעלה אבק בעידן שבו הכול כמהים לתשומת לב תקשורתית. אבל שאר הסרט הכיל רק תמונות עלייה סטנדרטיות של אוניות מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב' בשלהי שנות הארבעים, שבהן היה נדמה לו שהצליח להבחין בילד או שניים, אם כי לא היה משוכנע שאחד מהם הוא שמאי-צדק בילדותו.

הוא החליף לסליל השני. כבר בתחילתו ראה את מושא הכתבה שלו. בכיתוב בתחתית הצילום צוין: "עזריאל גורביץ, לימים שמאי-צדק, על האונייה 'הפורצים', חוף תל אביב, 1947". שמאי-צדק נראה רציני כבר כזאטוט כבן שלוש. הוא אחז בידה של צעירה נאה, בהירת שיער ומצועפת מבט. ככלל, נראו המעפילים בתמונות נרגשים, אם משום שקיבלו את ההודעה על החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר במהלך ההפלגה, אם משום שהצליחו לחמוק ממשחתת בריטית שאיימה לחשוף ולגרש אותם, ואם משום ששמחו לחוש באדמת ישראל היציבה תחת רגליהם אחרי המסע הימי המפרך. ואולם שמאי-צדק הקטן נראה מצוברח. הנערה החזיקה בו בימינה, ובשמאלה נשאה מזוודה חומה, קטנה למדי.

דורי לא מצא כל מידע מוצק על משפחתו של שמאי-צדק בחומרים שקרא, והצטער שאין כל פרט מזהה על הצעירה הנאה שבתצלום. הוא היה שמח להיווכח שניצולת השואה היפה היא קרובת משפחתו של מושא הכתבה. העורך יהיה מרוצה מאוד לגלות תמונת וינטג' של בלונדינית מצודדת בכתבה על פוליטיקאי מזדקן. בשאר חלקי סלילי המיקרופילם לא הצליח לזהות את ראש המפלגה החדשה.

דורי נשען לאחור. ככל הנראה הפגישה עם שריד כבר לא תתקיים היום. הוא העיף שוב מבט בחומרים שהניחה הארכיונאית על השולחן וגרף אותם לחיקו, אם כי בינו לבינו גמר אומר להסתפק במה שכבר מצא. הוא הודה לה במבטו. היא חייכה אליו, והוא גילה שכשהיא מחייכת היא נראית צעירה יותר. משום מה לא זכר אותה בצעירותה, אפילו שכבר שנים הם עובדים יחד. כאילו כבר כשהגיעה לכאן היתה מבוגרת, מתוקף עמדתה כשומרת מכמני האתמול.

הוא יצא מהארכיון, שירך רגליו בכבדות בדרך אל החניה ונכנס לסקודה הישנה שלו. פטפוטי הרדיו ליוו אותו בדרכו הביתה. הוא חשב שאולי אם יצליח לחלץ תמונה של שמאי-צדק הצעיר, בתוספת כמה פרפראות בענייני שואה ותקומה, יהיה לו מה למכור לשריד מעבר לריאיון טריוויאלי עם ראש המפלגה הזעירה, והוא יוכל להצדיק שבועיים-שלושה שהקדיש לכאורה לאיסוף החומר ולכתיבה. אולי יוכל אפילו להכין כתבה מקיפה שתתפרש על פני עמודים אחדים ותהיה מיוחדת מספיק להיחשב כתבת שער, אם יתמזל מזלו ובשבוע שבו יגיש אותה לא יימצאו חומרים מעניינים יותר מסיפור שואה גריאטרי. כתבת שער שתצא תחת ידו צפויה לתת לו אוויר לנשימה לשבועות ארוכים נוספים של בטלה מבורכת. לאחר מכן אולי יפנק את עצמו בקפיצה קצרה לבריטניה, לתפוס איזה משחק של הליגה האנגלית. לבדו.

רגע לפני שיצא ממכוניתו תחב את ידו למעטפה כדי לוודא את הימצאותו של המיקרופילם. "אאוץ'," קרא בקול, כשאצבעו נחתכה מסרט הצילום. הוא קירב את אמתו לפיו ומצץ את הדם. אחר כך הוציא את הסליל, מתח את הסרט והביט בו אל מול האור העמום במכונית. פניו של שמאי-צדק הפעוט היו מרוחות בדם הטרי.