הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
1
5
2
0
החייל האחרון
ינון ניר
44 

החייל האחרון

ינון ניר

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
1
5
2
0
44 
44 
גודל (עמ'): 223
מו"ל: אריה ניר

תקציר

בצה"ל בוחרים בנות איכותיות שנראות טוב לתפקיד מאבחנות. כשאתה בן שש עשרה וחיילת יפה שיושבת מאחורי שולחן מגלה בך עניין, זה בקלות יכול לסובב לך את הראש. לא מעט מלש"בים יוצאים מהריאיון משוכנעים שהמאבחנת ניסתה להתחיל איתם.
אני רוצה לספר למאבחנות על תעשיית העופות. כשהאפרוחים בוקעים מהביצים, עובדות בשכר מינימום שלובשות כפפות לטקס לבנות מפרידות בין הזכרים לנקבות. הנקבות נשלחות לבתי גידול, והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותם אל המגרסה.
אני רוצה לצעוק את השמות של החברים שלי שנהרגו בלבנון ולהסביר למאבחנות את התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להחליף את המדים בבגדי עבודה. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים. אליאב קדוש גדל במושב בכורות. במושבים הטובים בדרום כשמישהו מתקבל לקורס טיס או מסיים קורס קצינים, המשפחה שלו תולה שלט בכניסה לחצר כדי שכולם ידעו איזה גיבור גדול הבן שלהם. בבכורות אף אחד לא תולה שלטים ולא מתקבל לשום מקום. אבל זה לא הפריע לקדוש להאמין שהוא יכול להיות טייס. או לוחם בסיירת. או צנחן. הוא לא דמיין שכך ייראה השירות הצבאי שלו.
זהו רומן על איש צעיר המחפש נקודת אחיזה בעולם, על שירות בצה"ל בשנות התשעים, על פערים ומעמדות בחברה הישראלית, ועל כמיהה גדולה לשקט פנימי. החייל האחרון כתוב בכישרון גדול, ברגישות ובהומור, ומנצל בתבונה ובריסון חומרים פוליטיים, חברתיים ואנושיים רבי עוצמה.
ספריו הקודמים של ינון ניר, "פעמיים קברו את ברטה", "התקופה הכחולה" ו"עלילות פרומות", זכו בשבחי הביקורות.
המשך קריאה
  • ISBN: 550-228
  • גודל (עמ'): 223
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 19/08/2015
  • שם המחבר: ינון ניר
  • זמין להשאלה: כן

חלק ראשון

השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון. יש אנשים שהשירות הצבאי שלהם מתחיל אפילו לפני, בית הספר האזורי מעלה דגן מלא בהם, זה מידבק. עם הרקע שלי אני בכלל לא אמור ללמוד כאן. זה היום הראשון ללימודים ואני יושב במשרד של אהוד תבן, המנהל.

כבר נפגשנו פעם אחת בעבר. לפני כמה חודשים הוא הגיע אלינו הביתה לבכורות, אחרי שדיבר בטלפון עם אמא שלי. היא לא רצתה שהוא יבוא וניסתה להתחמק, אמרה שהיא לא מרגישה כל־כך טוב וצריכה ללכת לקופת חולים, אבל זה לא עזר. הוא התעקש שמדובר בביקור קצר. לא פגשתי אנשים כמוהו לפני שהוא הגיע אלינו הביתה. ידעתי שהם קיימים. קראתי עליהם בספרים. בבכורות יש ספרייה שכמעט אף אחד חוץ ממני לא נכנס אליה ומגרש כדורגל עם שערים חלודים. הדשא במגרש מלא קרחות, כמו הראש של אבא שלי ושל האחים הגדולים שלי, פסח ודורון, שגרים בבאר שבע. בניגוד אליי, הם העבירו את רוב הילדות שלהם במגרש הזה, שיחקו בקבוצת הנוער של מועדון ספורט בכורות, וחלמו לשחק בהפועל או בבית"ר כשהם יהיו גדולים. אחריהם נולדו להורים שלי שלוש בנות: מזל, מלי ואתי. ובסוף אני. פסח ודורון רצו שאמשיך את המסורת. הם ציפו שיֵצא ממני לפחות חלוץ מרכזי. השתדלתי לא לעשות בושות. שיחקתי כדורגל עד כיתה ד' והפסקתי כשהבנתי שלא יֵצא לי מזה כלום. חלומות גדולים ובכורות לא בדיוק הולכים יחד יד ביד. פרחים לא צומחים בלולים חלודים. רק עשב וסרפדים. וקוצים. גם כל השמש שיש כאן לא ממש עוזרת.

אהוד תבן החנה את הג'יפ על השביל בכניסה לחצר שלנו ואמא שלי פתחה לו את הדלת. הוא גבוה ורחב, יש לו ידיים גדולות והראש שלו עגול וקירח. בהתחלה היא חשבה שעשיתי משהו לא בסדר. היא עמדה מולו מכווצת ואמרה שאני ילד טוב ושלא יכעס עליי. יש לה חוויות רעות מבית הספר. האחים הגדולים שלי אף פעם לא אהבו בתי ספר ובתי ספר אף פעם לא אהבו את האחים שלי. אהוד תבן חייך. הוא אמר שהוא לא כועס, להפך. אבא שלי בדיוק חזר מהעבודה ואהוד תבן לחץ לו את היד. הם התיישבו בסלון ואהוד תבן הסביר להורים שלי שקיבלתי במבחן הפסיכוטכני את אחד הציונים הגבוהים ביותר בדרום ושהוא רוצה שאבוא ללמוד אצלו בבית הספר האזורי מעלה דגן. הוא דיבר לאט כדי להיות בטוח שהם מבינים את מה שהוא אומר. מעלה דגן הוא בית הספר הכי טוב באזור ואחד הטובים בארץ. אהוד תבן אמר שבמקום כמו מעלה דגן תהיה לי הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלי ושני ההורים שלי שתקו. מילים כמו פסיכוטכני ופוטנציאל מבלבלות אותם.

אחרי שאהוד תבן הלך, אבא שלי אמר שכל הילדים של המנהלים במפעל שהוא עובד בו לומדים במעלה דגן. הוא לא המשיך ולא הצלחתי להבין אם הוא רוצה או לא שאלמד שם. הוא רק ישב שם על הכורסה בסלון, בהה בטלוויזיה ושתק עד שנרדם. שני ההורים שלי לא מדברים יותר מדי. ובכל מקרה גם לא היה הרבה מה לומר. אהוד תבן כבר החתים אותם על כל הטפסים. הוא התעקש לסגור את כל הקצוות. לפני שהלך הוא לחץ לי את היד ואמר, "תיכנס למשרד שלי ביום הראשון של הלימודים..."

אמא שלי חזרה לסירים ואני יצאתי לרוץ. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות. הגוף שלי קצת התנוון בשנים שלא התאמנתי והחלטתי לקחת את עצמי בידיים.

מאז הביקור של אהוד תבן ועד תחילת שנת הלימודים, רצתי שלוש פעמים בשבוע סביב המושב, והתחלתי וסגרתי את היום עם כפיפות בטן ושכיבות סמיכה.

אהוד תבן יושב מאחורי השולחן ומחייך את החיוך שלו. הוא נראה כמו מישהו שתמיד מאוד מרוצה מעצמו. אני משער שגם אם הוא היה חוטף עכשיו כדור ישר בבטן והמעיים שלו היו נשפכים החוצה והרצפה של המשרד הייתה מתכסה דם, זה לא היה מפריע לו להמשיך להיות מרוצה מעצמו.

אהוד תבן לא גדל במושב כמו בכורות. בניגוד לכל המשפחה שלי, הוא מלח הארץ במלוא מובן המילה, מחובר בדם לאדמה ומחובר לאדמה בדם. לפחות חמישה מהמשפחה שלו נהרגו במלחמות וזה לא הספיק בשביל להפריע לו להיות אלוף משנה. אפילו לא קצת. אמא שלו עודדה אותו כבר מילדות. היא איבדה בעל, שני בנים ושני אחים והיא אחת מאותן אמהות שכולות אשר נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה שלקסיקונים לביטחון ישראל אוהבים כל־כך לפאר.

מבחינתו זה ממש מפעל חיים, לחנך אותנו להיות מלח הארץ ולשלוח אותנו לעשות חיל בצבא. בדיוק כמוהו.

אהוד תבן הוא מסוג האנשים שמסוגלים לדבר על עצמם במשך שעות, מבוקר ועד ערב, וגם לפני השינה. הוא לוחם, עובד אדמה ומחנך. אף פעם לא פגשתי מישהו שמתגעגע כל־כך למשהו כמו שהוא מתגעגע לשירות הצבאי שלו. העשרים שנה שהוא בילה בצבא עשו לו רק טוב. הוא שירת כמפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד גדוד וסגן ומפקד חטיבה במיל', ובכל הזמן הזה הוא ראה את עצמו כאיש חינוך לא פחות מאשר כמפקד.

"אז מה אתה אומר, קדוש?" הוא שואל אותי.

זה שם המשפחה שלי. קוראים לי אליאב. אבא ואמא שלי רצו לקרוא לי אליהו כדי לעשות כבוד לסבא שלי. מלי ומזל אמרו שזה שם של זקנים ושכנעו את ההורים שעדיף אליאב. באמת עדיף. במיוחד כאשר מקריאים את השם שלך ברשימת הנוכחים בבית ספר כמו מעלה דגן. בין בלקין, בצר וגינוסר מצד אחד לרבינוביץ', שולברג ותדהר מצד שני, לא נשאר יותר מדי מקום לאליהו קדוש.

אהוד תבן מחכה לתשובה ואני שותק. מדי פעם אני מציץ החוצה. מבעד לחלון נשקפים שדות מלאים בתאילנדים.

"אתה יודע מה הבעיה שלך, קדוש?" הוא ממשיך.

בגיל חמש־עשרה וכמה חודשים, האישיות שלי עדיין לא מעוצבת, ואין לי מושג מה הבעיה שלי. אני יכול לנחש שזה קשור לבית שגדלתי בו. לרקע שלי. בזמן האחרון הרבה מאוד אנשים מדברים על הפריפריה. בחדשות בטלוויזיה וגם ברדיו ובעיתונים. הם פחות או יותר אומרים את אותו הדבר: שאין לי סיכוי להשיג שום דבר בחיים, ובגלל זה המדינה צריכה להשקיע בפריפריה יותר כסף. זה די מדכא העניין הזה כי גם אם המדינה תשקיע כאן מיליונים אין סיכוי שאני אראה מזה שקל, ואחר־כך המדינה גם תדרוש ממני בחזרה את כל הכסף שהיא נתנה למישהו אחר.

אין הרבה טעם לומר את כל זה לאהוד תבן. בכל מקרה, הוא כבר יודע את התשובה לשאלה שלו. הוא יודע אותה מאז הטירונות. אהוד תבן עונה במקומי שאין לי מספיק כבוד עצמי.

אהוד תבן מעריך אנשים שיש להם כבוד עצמי. כבר בתפקיד הראשון שלו בצנחנים, כמפקד כיתה, הוא נהג לומר לחיילים שלו שמי שרוצה שיכבדו אותו צריך קודם כול לכבד את עצמו. לא להפך. הוא עדיין נוהג ככה במילואים. רחמים עצמיים לא עוברים את הש"ג. גם לא ויתור עצמי. יש לו טביעת עין לאנשים והוא מסוגל לזהות כבוד עצמי ממרחקים. גם אצל התאילנדים. כן, התאילנדים, התאילנדים שלו. כבר כמה שנים שהם עובדים אצלו בחממות, התאילנדים שלו. הם החליפו את הפלסטינים אחרי שהקיפו את עזה בגדר. הם יותר חרוצים מהפלסטינים, והם כמעט אף פעם לא עושים בעיות. חוץ מאשר כשיש פשיטה של ארבה.

אהוד תבן צוחק, כמו שצוחקים כשנזכרים בפשיטה של ארבה.

הוא אומר שהתאילנדים אוהבים לאכול חגבים, זה מזכיר להם את הבית, ובכל פעם שהארבה מגיע הם נתקפים געגועים ומתנדנדים כמו שיכורים בחממות. לפני שנה, כשלהקות ארבה פשטו בנחילים על הדרום, והשדות, הכבישים, החצרות והמרפסות של הבתים במושב, התכסו בארבה, ואי־אפשר היה לצאת מהבית בלי לדרוך עליהם, הוא נתן לתאילנדים שלו חצי יום חופש. הוא לא ידע שתאילנדים מסוגלים לרוץ כל־כך מהר ותוך בערך חצי שנייה החממות התרוקנו. נחיל של תאילנדים פשט על הארבה. הוא נשאר לבדו בחממות, או ככה בכל אופן הוא חשב, עד שהוא גילה ששני תאילנדים נשארו בחממה הדרומית והמשיכו לעבוד. הוא אמר לשני התאילנדים שהם רשאים ללכת, להצטרף לסעודה של החברים שלהם, אבל הם העדיפו להישאר ולעבוד בחממה. הוא לא בדיוק הבין מה הם אמרו אבל הבין דברים אחרים. היה להם מספיק כבוד עצמי כדי לא לתת לצלחת מלאה בחגבים לסובב להם את הראש. הוא ידע להעריך את זה. ובשבוע אחר־כך הוא מינה את שניהם למנהלי עבודה.

הוא מדבר עליהם, על שני התאילנדים שלו, בכזאת התלהבות ואי־אפשר לעצור אותו. אפשר לחשוב שהילדים שלהם יהיו הדור הבא של מלח הארץ.

אהוד תבן שוב אומר שהוא יכול לזהות אנשים עם כבוד עצמי ממרחקים. "אתה מבין, קדוש..."

הוא לא נח לרגע. התאילנדים היו רק הקדמה. הגיע הזמן לדבר על הקריירה שלו כמנהל בית הספר. אהוד תבן חוזר על חלק מהדברים שהוא אמר להורים שלי כשהוא בא אלינו הביתה. זאת השנה השביעית שלו בתפקיד והוא מאוד גאה בהישגים שלו. הוא מסביר שעתיד המדינה תלוי בחינוך. כשהוא קיבל את התפקיד הוא עבר על רשומות התלמידים וגילה שאין בבית הספר אף תלמיד מבכורות, שאף אחד מבכורות לא למד אי־פעם במעלה דגן, וזה נראה לו בלתי מתקבל על הדעת שמאז שנות החמישים לא היה אף אחד מתאים. הוא החליט לתקן את זה. הוא שואל מה דעתי על זה, "אז מה אתה אומר, קדוש?"

לרגע אני רוצה לומר שהגיע הזמן שמישהו יתלה לכבודי שלט. כמו שהוא אמר, אני הראשון מבכורות שהתקבל אי־פעם לתיכון הזה. במושבים הטובים באזור שלנו כשמישהו מתקבל לקורס טיס או לסיירת, או מסיים קורס קצינים, המשפחה שלו תולה שלט בכניסה לחצר כדי שכולם יֵדעו איזה גיבור גדול הבן שלהם. הרבה פעמים גם המועצה המקומית תולה שלט. הבוקר, כשאהוד תבן נסע במושב שלו, הוא ראה את השלטים והתמלא גאווה, כאיש חינוך.

בבכורות אף אחד לא תולה שלטים ולא מתקבל לשום מקום. ככה כבר כמעט ארבעים שנה.

אני לא יודע מה לומר. אהוד תבן לא מחכה לתשובה. הוא מדבר לאט כדי להיות בטוח שאני אפנים את מה שהוא אומר. המילים שלו מחלחלות כמו מי תהום ואני מרגיש אותן בהתחלה בבטן ואחר־כך בכל הגוף. הוא מאמין שאני לא פחות טוב מכל התלמידים האחרים בבית הספר שלו. וגם אם הרבה מהם יחשבו בהתחלה שאני פחות טוב מהם, הם טועים. זאת האחריות שלי ורק שלי להוכיח להם שהם טועים. אני צריך לזכור שאם אני רוצה, אני יכול להשיג כל דבר. שאין דבר העומד בפני הרצון והכול בראש. אני רק צריך לסמן לעצמי מטרה ולחתור אליה במלוא המרץ. להתעלם מעמדת הפתיחה שלי ולהסתער קדימה בכל הכוח. זה יהיה קשה, אבל הוא בטוח שאני לא אשבר. אני אצטרך להתמודד עם הרבה דברים וזה טוב כי בית הספר יכין אותי לצבא. כלומר לחיים.

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר־כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל־כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה גדולה יותר. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

וככה, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, התגייסתי לקורסטיס. קורס מספר 235, מחזור ינואר... לכל קורס בצבא יש מספר אבל בקורס טיס המספר הזה חשוב במיוחד וצריך לזכור אותו, בשביל העתיד, כי כשתהיה טייס ותיפגש עם טייסים אחרים, הם ישר ישאלו אותך באיזה קורס היית. קורס 235.

בקורס טיס יש ארבעה שלבים; מכין, בסיסי, ראשוני ומתקדם. בשלב הראשון, המכין, מחלקים את הפרחים לחמישה גפים:א' מתחילים בטיסות, ב' מתחילים במנהלות, ג' ו־ד' בטירונות וגף ה' בלימודים. אני שייך לגף א'. זאת ממש קייטנה, כמו מחנה קיץ של הצופים רק עם מדים פחות יפים ויותר שעות שינה. אנחנו שמונה באוהל. אייל, עידו, רן, אבידן, הילל, תומר וחגי. חוץ מעידו וממני כולם ותק"צים שזה קיצור של ותיקים בצבא. לתומר ולחגי יש פז"מ של יותר משנתיים. ארבעת האחרים כבר בקבע.

גף א' מורכב מקצינים, מחיילים ותיקים ומחיילים כמו עידו וכמוני שעברו יום שדה לפני הגיוס. עידו ואני מתחילים בטיסות כדי שאם ידיחו אותנו תהיה לנו אפשרות להשתתף בגיבוש סיירות. עידו בכלל לא רוצה להיות טייס, למרות שאבא שלו, נועם ורד, הוא אחד מטייסי ה־F־15 הראשונים של צה"ל. עידו רוצה לראות איך זה להטיס מטוס ואז לעבור לסיירת מטכ"ל. הוא מתכנן לחתום ויתור במקרה שלא ידיחו אותו, ומרוב התלהבות הוא כמעט חותם ויתור כבר בשבוע הראשון, עוד לפני שהוא מספיק לעלות על מטוס. לימודי קרקע, בדיקות לפני המראה, ספר הוראות הפעלה של המטוס, כל אלו די מיותרים למי שרק רוצה להטיס מטוס כמה פעמים על חשבון הצבא אבל לא רוצה להיות טייס. יש לו המון ביטחון עצמי, לעידו, וכולם באוהל בטוחים שהוא יגמור את הקורס ויהיה טייס קרב. לעובדה שהוא לא רוצה להיות טייס אין כל חשיבות. ידוע שרוב הטייסים לא רצו להיות טייסים בהתחלה. בכל פעם שהם עברו שלב בקורס, הם החליטו להישאר עוד קצת ולראות מה הלאה, ככה עד שהם הגיעו למסדר כנפיים. ברגע שנותנים לך את הכנפיים כבר הרבה יותר קשה לברוח. שמעתי על טייס אחד שביקש לחתום ויתור שבוע לפני סוף הקורס. מיד הכניסו אותו לכלא, לשבועיים, כדי שיבין שהוא עושה טעות.

יש מעט מאוד אנשים שהם טייסים מלידה. עידו ורד הוא אחד מהם: טייס מלידה. בשבוע הראשון, בלילה של יום רביעי, לפני השינה, הוא מודיע לכולם שמחר, דבר ראשון על הבוקר, הוא חותם ויתור.

"כן, בטח, טייסים מלידה תמיד מדברים ככה," אייל צוחק עליו. הוא אפילו לא מרים את הראש שלו מהכרית.

"חכה, חכה. נראה איך הפרצוף שלך יֵראה מחר בבוקר," עידו עונה.

"כן, כן, בטח..."

אייל שירת עד לא מזמן כקצין מודיעין באוגדת עזה. במסגרת התפקיד הוא למד לעשן סיגריות אסקוט ולקלל בערבית.

סיגריות אסקוט באות בחפיסה צהובה ומחלקים אותן בחינם לאסירים בבתי כלא צבאיים. הן כל־כך מסריחות שאם במקרה אחד האסירים יצליח לברוח הכלבים מיד יאתרו אותו לפי הריח. אייל התחיל לעשן את הסיגריות האלה אחרי שהוא ראה מפעילים של השב"כ מעשנים אותן. בצבא כמעט לכל אחד יש שלב שהוא רוצה להידמות למישהו אחר. זאת הדרך הכי קלה להרגיש יותר חשוב. טירונים בצנחנים רוצים להיות כמו מפקדי הכיתות שלהם. מ"כים עם שאיפות קצונה רוצים להיות כמו המ"מ. לפעמים הם מחקים את ההליכה ואת סגנון הדיבור שלו, בדיוק כמו שהחיילים שלהם מחקים אותם. המ"מ רוצה להיות כמו המ"פ, המ"פ כמו המג"ד, וכן הלאה וכן הלאה, עד הרמטכ"ל שבטח רוצה להיות אזרח או בלרינה. אני לא אתפלא אם הוא מגלח את השערות מהרגליים.

אני לא יודע מה עבר לאייל בראש בפעם הראשונה שהוא הוציא את הסיגריות האלה באוהל, אבל אני יודע מה קרה אחר־כך. הוא בטח חשב שהוא יעשה הרבה רושם עם הסיגריות המסריחות שלו ושאנחנו נחשוב שהוא מינימום איזה סוכן שב"כ. אבא של אבידן היה בעבר סוכן בשב"כ. הוא סיפר לו שאחרי שכבשו את השטחים ב־67', הסוכנים של שירות הביטחון הכללי ניסו ללא הצלחה להשתמש בסיגריות האלה כדי לגייס מודיעים, אבל הפלסטינים לא שיתפו פעולה. אפילו למשת"פים של השב"כ יש סטנדרטים ואני לא אתפלא בכלל אם אחד הערבים אמר לאחד הסוכנים שיש גבול, שקיימים חוק בינלאומי ואמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, וזה שצה"ל הצליח לכבוש את עזה ויהודה ושומרון בשישה ימים, לא אומר שאפשר להתייחס אל הפלסטינים כמו אל כלואים בכלא צבאי. לסיום, הוא הציע לשב"כניק לדחוף את הסיגריות האלה לתחת. אם הערבי הזה היה רואה את אייל הוא בטח היה אומר שמחוץ לכלא שש, היחידים שמעשנים אסקוט הם קציני מודיעין מאוגדת עזה. הם מעשנים את הסיגריות האלה בגלל שהם ראו סוכני שב"כ צעירים מעשנים אותן. אבל מה שהם לא יודעים זה שהסוכנים הצעירים מחקים את הסוכנים הוותיקים בעניין הזה והסיבה היחידה שהוותיקים מעשנים אסקוט היא שב־67' שירות הביטחון הכללי נתקע עם סטוק עצום של סיגריות שהפלסטינים לא רצו.

בקורס טיס, אייל עישן את הסיגריות הנוראיות האלה רק פעם אחת. שלוש שניות אחרי שאבידן הריח את הסירחון שלהן, הוא הוציא לו את החשק לעשן אסקוט עד סוף החיים. "אלוהים ישמור," אבידן אמר, "למה אתה מעשן את הזבל הזה? אתה עושה לי חשק להיות תתרן. תגיד לי, אטיאס, אתה בכלל מודע לצחנה שאתה מפיץ? מה אתה, דפוק בשכל? אתה בקבע! לא משלמים לך מספיק באוגדת עזה כדי לקנות סיגריות נורמליות? אתה רוצה שאני אלווה לך כסף? שנעשה בשבילך מגבית. באמת." ואז אייל כיבה את הסיגריה ובהזדמנות הראשונה הוא קנה לעצמו בשק"ם מרלבורו.

אבידן הוא כמו אח גדול שחוזר מהצבא ביום שישי ומושיב אותך על הברכיים כשאתה ילד. הוא לא ייתן לעידו לחתום ויתור ולפרוש מהקורס. בבוקר יום חמישי, כל הציוד של עידו כבר ארוז והוא כבר עם רגל וחצי בחוץ. מבחינתו, הטפסים עם השם שלו כבר מוכנים. "בוא לרגע. אני רוצה לדבר איתך..." אבידן עוצר אותו.

עידו משאיר את הצ'ימידן באוהל ושניהם יוצאים החוצה. הם נראים כמעט כמו שני אחים. הם מאוד דומים מבחינה חיצונית, למרות שעידו בלונדיני עם עיניים כחולות ולאבידן יש שיער שחור ועיניים חומות והוא יותר שחום ממני. שניהם גבוהים, שזופים ושריריים. הם גרים די קרוב אחד לשני. אבידן גר בהרצליה פיתוח ועידו ברמת השרון, במערב, לא רחוק מהים. שניהם למדו באותו תיכון לאמנויות בהפרש של כמה שנים, שיחקו כדורסל, התאמנו באותו חוג ההכנה לצה"ל, הכירו את אותן בנות, ויצאו לאותם מקומות בתל אביב בשישי בערב.

אבידן בן עשרים ושתיים, סמ"פ לשעבר בסיירת צנחנים, הוא יודע על מה הוא מדבר. תוך פחות משתי דקות הוא משכנע את עידו לא לפרוש. שניהם חוזרים מחייכים לאוהל, ועידו מודיע שהוא החליט להישאר, בינתיים, עד שהוא חותם ויתור. לאף אחד אין ספק שהוא טייס מלידה, יש לו אפילו שם של טייס, ואייל לא מפסיק להזכיר לו את זה.

ביום שישי אחר הצהריים אנחנו משחקים כדורסל ועידו לא מפסיק לקלוע. הוא לא מתאמץ יותר מדי. גם אבידן לוקח דברים בקלות. אייל הוא אחד האנשים האלה שממש משגע אותם אם הם לא מנצחים. הוא כל הזמן מתווכח וכמעט בכל פעם שהוא מחטיא הוא טוען שעשו עליו עבירה. בהתחלה אני שומר עליו וכמעט בכל התקפה הוא עוצר את המשחק. כשעידו מחליף אותי הוא מפסיק לבקש עבירות.

בדרך למקלחת שאחרי המשחק, אני שואל את עידו על השיחה עם אבידן, מנסה להוציא ממנו מה אבידן אמר לו שגרם לו לשנות את דעתו ולהישאר. עידו אומר שהוא לא שינה את דעתו והוא עדיין מתכוון לחתום ויתור במקרה שלא יעיפו אותו. אבידן הסביר לו שאם הוא יעזוב את הקורס עכשיו, מיד יספחו אותו למדור מעבר בבקו"ם על תקן של בשר טרי, והוא יעשה שם עבודות פקידותיות או עבודות רס"ר. במקרה הטוב הוא יסדר קלסרים או יענה לטלפונים, במקרה הרע הוא יטאטא כבישים ומדרכות או יאסוף עלים מבוקר ועד ערב, ככה במשך שלושה חודשים, עד לגיבוש לסיירת, ובכל הזמן הזה שהוא יהיה שם הג'ובניקים בתל השומר לא יפסיקו לחפש דרכים לנצל אותו יותר ויותר. הם מאוד יסודיים, הג'ובניקים, בלעשות כמה שפחות, ומהר מאוד הוא ימצא את עצמו עושה גם את העבודה שלהם. כמו חזיר שחתכו לו את הכנפיים ועכשיו ממתין למטחנת בשר.

אבידן אמר שזו תהיה ממש צעירות לחתום עכשיו ויתור, ועידו הסכים איתו.

"כן, זאת באמת תהיה צעירוּת," גם אני מסכים.

אני מרגיש מאוד מרוצה מעצמי בכל פעם שאני אומר את המילה הזאת, "צעירוּת". כן, "צעירוּת". בצבא יש מילים מידבקות, ו"צעירות" היא בלי ספק אחת מהן. בניגוד למחלות, המילים האלה גורמות לך להרגיש טוב עם עצמך. כמו שמיכת צמר בבוקר קר.

אחרי שעידו מבהיר לי שהוא חזר לתוכנית המקורית שלו גם הוא מאוד מרוצה מעצמו. "אבל זה לא משנה כי כולם יודעים שאתה טייס מלידה," אני ממשיך.

"אוי, קדוש, אתה כזה צעיר."

"ואתה טייס מלידה."

"צעיר."

"ואתה גם צעיר וגם טייס מלידה."

"צעיר."

"טייס מלידה."

"צעיר."

"טייס מלידה."

אנחנו כל־כך מרוצים מעצמנו, שאם במקרה יעבור כאן מפקד חיל האוויר הוא ישר מוותר לנו על הקורס ומעניק לעידו ולי כנפיים של טייסי קרב. מסדר פרטי בדרך למקלחת עם תזמורת חיל האוויר, תרגילי סדר, כובעים שזורקים באוויר, אמהות בוכות, חברות יפות, נאומים וכל השאר. אולי חבל שהוא לא כאן.

"צעיר."

בקושי שבוע חלף מאז שהתגייסנו אבל בזכות הוותיקים באוהל כבר למדנו די הרבה דברים על הצבא, אם בכלל אפשר לקרוא לגף א' בחודש הראשון צבא. קייטנה, זה תיאור הרבה יותר מתאים. בגף א' הקצינים הם אלה שנותנים את הטון. במקרה של עידו ושלי, הקצינים דואגים שניפטר מהמנטליות של הטירונים, תכף ומיד, עוד לפני שנספיק לפתח אותה. אין דבר יותר בזוי ומטומטם ממנטליות של טירונים. אולי רס"רים וקצינים צעירים שרק יצאו לפני רגע מבה"ד 1. אמינות זה שלא תופסים אותך.

כשחתמנו על ציוד באפסנאות היה קצין אחד מגבעתי שניסה להרים כובע ב' ותפסו אותו. העיפו אותו מיד מהקורס, בלי פשרות, ואחר־כך כינסו את כולנו, את כל הקורס, כולל את האומללים שעשו טירונות באותו זמן, במגרש המסדרים, כדי להסביר לנו כמה מה שהקצין ההוא עשה חמור, ולהראות לנו כמה הם רצינים. הרס"ר של המכין צעק על כולנו ואחר־כך מפקד הקורס עמד על הבמה ונאם. הוא אמר שהשלמת ציוד היא אולי עניין מקובל בחיל ירוק אבל לא בחיל האוויר, ובטח שלא בבית הספר לטיסה. הקצין מגבעתי הודח כי הוא פעל בניגוד לדפוסי ההתנהגות, הערכים, התרבות והנורמות הנדרשים מטייסים. העובדה שהוא היה קצין עשתה את העניין לחמור הרבה יותר, כי למרות שבקורס קצינים וחוגרים נמצאים באותו מעמד, הוא מצפה מקצינים לתת דוגמה אישית. מפקד הקורס דיבר שוב על דפוסי ההתנהגות, הערכים, התרבות והנורמות הנדרשים מטייסים, ואז התפזרנו. כל גף לדרכו. הטירונים האומללים הלכו לעמוד בזמנים, לתזז ממקום למקום, לסחוב אלונקות ולעשות את שאר הדברים שעושים בטירונות, ואנחנו הלכנו לישון. זה באמת היה מעייף כל העניין הזה.

כשהתעוררתי, אייל בדיוק התחיל להכין את הקפה על הגזייה בתוך האוהל. הוא מסביר לעידו שצריך קודם להגביר את האש עד שהקפה רותח ומבעבע ואז להנמיך ולערבב עם כפית. ככה שלוש־ארבע פעמים. לפחות. אייל קנה את הפינג'אן הקטן בשוק של עזה. הוא בטח התמקח כמו שהוא משחק כדורסל.

מדי פעם אני מציץ החוצה דרך החלון. המפקדת ליאת אמרה שאסור להדליק אש בתוך האוהל. בקורס הקודם הייתה שרֵפה באחד האוהלים. הרס"ר ערך ביקור פתע במאהל, ואיזה חייל מבוהל החביא גזייה דולקת מתחת למיטה. אייל אמר שזו אפילו לא צעירות. רס"רים לא מסוגלים לעשות ביקורי פתע. הם תמיד צועקים. גם כשהם מדברים לעצמם הם צועקים מתוך הרגל ואפשר לשמוע אותם ממרחקים.

אייל הוא האחראי הראשי על החינוך של עידו ושלי. הוא מינה את עצמו לקצין תורן. הוא התווכח עם אבידן על העניין הזה. אבידן אמר לו שהוא מקלקל אותנו, שאם נעוף מהקורס יהיה לנו מאוד קשה להסתדר אחר־כך שלוש שנים בצבא, ואייל הרגיע אותו, "לעידו לא צריך לדאוג, הוא טייס מלידה וקדוש..." הוא לא המשיך.

במשך השבוע יש רק שעה אחת ביום שמותר ללכת לשק"םאו לדבר בטלפון. זאת הגרסה של קורס טיס למשמעת צבאית, כדי שנרגיש שהתגייסנו לצבא ואנחנו כבר לא תלמידי תיכון. ויש גם עונשים, ומפקדת. המפקדת ליאת שהיא רק בשנה יותר גדולה מעידו וממני.

היא מאוד מתוקה, המפקדת ליאת. יש לה שיער שטני ועיניים ירוקות והיא רזה ונמוכה. היא נראית כמו מישהי שמרגישה בנוח בתוך המדים כבר מגיל מאוד צעיר. לפני שנה היא בטח הייתה מדריכה בצופים או משהו כזה. אני יכול בקלות לדמיין אותה עומדת מול קבוצה של חניכים בכיתה ה' ומסבירה שצופיות זה ממש ממש סבבה וצריך לעזור לזולת. בצופים גם הכינו אותה לצבא וסביר להניח שאבא שלה שירת כטייס בחיל האוויר. קוראים לזה דור ההמשך. חיל האוויר אינו שונה מכל עסק משפחתי אחר, אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל ששירתו בחיל האוויר זכאים להביא לחיל את הבנים והבנות שלהם.

המפקדת ליאת מסבירה לנו את הנהלים. מי שיעבור עליהם ייענש בחומרה, ככה היא אומרת, ומדגישה את המילים, כדי שנוכל להעמיד פנים שאין לנו ספק שהיא רצינית או שלפחות לא נשאל שאלות. כמובן שזה לא עוזר לה. היא לא נראית מאיימת במיוחד עם כל הנמשים. צעיר שוקיסט שואל אם אפשר לעוף מהקורס בגלל זה. בהתחלה היא לא יודעת איך לענות לו וכל הוותק"צים מחייכים. בינתיים הם שומרים את הצחוק בבטן. המפקדת ליאת שואלת אותו מה הוא חושב והצעיר, שמתעקש להמשיך להפיץ את ריח הבקו"ם שלו לכל עבר, עונה שהוא לא יודע ולכן הוא שואל. אם הוא היה יודע הוא לא היה שואל. הוא עדיין קצת בהלם מהנאום של מפקד הקורס אחרי שהעיפו את הקצין ההוא מגבעתי.

המפקדת ליאת מנסה שוב. "מה לדעתך יקרה למי שידבר בטלפון או ילך לשק"ם, בזמן שאסור לדבר בטלפון או ללכת לשק"ם, ועוד אחרי שאסרתי את זה במפורש?"

הצעיר לא עונה.

המפקדת ליאת שואלת אם יש מישהו אחר שיודע מה יקרה. חלק מהוותק"צים צוחקים והשאר שותקים ומתאמצים לקבור עמוק עמוק את החיוך שלהם. המפקדת ליאת חוזרת ומודיעה שמי שיעשה את זה ייענש בחומרה. כדי לעשות רושם ולהראות שבקורס טיס לא משחקים מִשחקים, היא מוסיפה עונש. המפקדת ליאת מצפה מכל אחד מאיתנו להגיש לה במסדר שינה דף שכתוב עליו חמש־עשרה פעמים, "הטלפונים והשק"ם הם מחוץ לתחום חוץ מאשר בשעת שק"ם־טלפונים."

על טעויות משלמים. זה הכלל הראשון בצבא.

אני מספר על זה בטלפון לנועה. החברה שלי. הכרנו בשיעור היסטוריה בשבוע השני של כיתה י'. נועה ישבה ליד יערה ואני ישבתי לבד בשורה האחרונה, ואחרי שבוע שהיא ויערה לא הפסיקו לדבר, איציק, המורה להיסטוריה, החליט לעשות סדר חדש בכיתה. הוא עצר לרגע את השיעור על הסכם סייקס־פיקו באמצע ההסבר על איך שהבריטים והצרפתים הסכימו לחלק ביניהם את שטחי האימפריה העותומנית מיד אחרי שהמלחמה תיגמר, והחליף ביני ובין יערה. מאז אנחנו ביחד כבר יותר משלוש שנים.

נועה ואני דיברנו רק פעם אחת מאז שהתגייסתי. השיחה הייתה מאוד קצרה. התקשרתי אליה בשעת שק"ם־טלפונים ולא היה לי נעים לדבר הרבה זמן כי המון אנשים חיכו לטלפון. השיחות בשעת שק"ם־טלפונים הן תמיד מאוד קצרות: אוהב, מתגעגע, נשיקות, הכול בסדר, מחזיק מעמד, לא קשה במיוחד, יוצא/לא יוצא שבת, ביי... אף אחד לא רוצה שיתנקמו בו בסוציומטרי, וחוץ מזה, ביום שישי בצהריים, מרגע שנכנס נוהל שבת, אפשר לדבר בטלפון כמה שרוצים.

"התקשרת כבר לאמא שלך?" נועה שואלת.

"לא. לא היה לי זמן."

נועה אומרת שאמא שלי מאוד מודאגת. היא התקשרה לאמא שלי אחרי השיחה הקודמת שלנו, כדי להודיע שאני בסדר, והיא הייתה צריכה להרגיע אותה. נועה אומרת שזה ממש חוסר אחריות שלא התקשרתי הביתה באותו יום. "אתה לא בסדר."

אני לא יודע מה לומר.

כבר היו לנו כמה שיחות כאלה לפני שהתגייסתי. ההורים שלי חושבים שקורס טיס זה דבר מסוכן. אין הרבה טעם להסביר להם שקורס טיס זה לא בדיוק קרבי, ניסיתי, יותר מפעם אחת. מכל כיוון אפשרי. לא עזרו כל ההסברים שלי. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה. באותה מידה יכולתי לנסות להסביר להם את משפט גֶדֶל או את תורת היחסות. הם מקרה אבוד, שניהם. במיוחד אבא שלי. לא נכנס לו שום דבר חדש לראש מאז 1959, השנה שבה הקימו את בכורות.

"אני אתקשר ביום שישי," אני אומר.

נועה אומרת שהיא אוהבת אותי ומתגעגעת. מאוד מתגעגעת.

גם אני מאוד מתגעגע.

כשמגיע יום שישי אני שוב מתקשר אליה ונועה שוב שואלת אם התקשרתי כבר הביתה.

לרגע אני רוצה לענות, "כן, אמא," למרות שלא התקשרתי. בסוף אני אומר את האמת.

"דיברת איתם בכלל מאז שהתגייסת?"

"לא, לא היה לי זמן."

"זה לא בסדר, אתה לא בסדר."

"אני אתקשר יותר מאוחר." אני באמת מתכנן להתקשר, במיוחד אחרי שהיא שוב נוזפת בי. "מתי אתם מגיעים מחר?"

"בצהריים."

"מי יגיע?"

"איתי ודנה ואולי גם יערה."

איתי הוא ידיד של נועה וגם של יערה ודנה, אבל בעיקר של נועה. הם גרים באותו המושב, ארבעתם, והם מכירים כבר מהגן. כשהתחלתי לצאת עם נועה הם פשוט היו שם, כמו שאר הדברים שמלווים אותך מהילדות, ולא הולכים לשום מקום, רק נמצאים שם, ומחכים, אף אחד לא יודע לְמה, או לָמה. הם לא בדיוק חברים שלי.

ארבעתם מגיעים בשבת, במכונית של אמא של נועה, עם צידנית ומחצלת, ליתר ביטחון.

בין השער הפנימי לשער החיצוני של הבסיס בחצרים יש פארק עם עצים ושולחנות שקוראים לו יער המשפחות. הקימו אותו כדי שלא נתגעגע יותר מדי כשאנחנו נשארים שבת. חברים, קרובי משפחה, בשבת, כולם מוזמנים, כמו מחנה קיץ או פנימייה לילדי עשירים, ושום דבר לא יכול לקלקל את האווירה. יש מספיק מקום לכולם, גם לבאר שבעים, ששמעו שיש מקום כזה וישר באו לרחרח, הרגישו בנוח ונשארו, וגם הביאו איתם את כל המשפחה, ובשר. הרבה בשר. אחרי שכל אחד תפס את המקום שלו ליד איזה שולחן או מתחת לעץ, והריח של הבשר הצלוי מזכיר לך את הילדות, האורחים מצפים שתספר להם על הקורס. תובעים את חלקם בתהילה.

וככה, גם אני יושב שם, מתחת לעץ, עם האורחים שלי.

יערה ודנה רוצות שנעבור למקום אחר, פחות צפוף. איתי אומר ששתיהן באו כדי להכיר טייס ודנה מסמיקה. הן בטח דיברו בהתלהבות כל הנסיעה על הטייסים שהן תכננו להכיר. הן בטח ציפו למצוא כאן שדות של טייסים, או לפחות מטעים, וזה יהיה כמו קטיף, רק שבמקום תאילנדים שעובדים בשמש, שתיהן יהלכו בין השבילים. קטיף של טייסים.

הן התלבשו יפה לכבוד הביקור, ועם משפחה מבאר שבע בכל צד ואף טייס באופק, שתיהן די מאוכזבות.

אני מתאפק לא לספר שכדאי להן לחכות כמה חודשים, או לפחות עד אחרי הצ'קים, כי רוב מי שהן יפגשו היום יודחו מהקורס בשלושת השבועות הקרובים. חלק גדול מהאנשים בגף א' בכלל לא הזמינו את הקרובים שלהם ונשארו במאהל. במיוחד הוותק"צים. אייל צחק עליי כששאלתי אותו אם המשפחה או החברים שלו באים לביקור. "אתה כזה צעיר. מה אתה חושב שזאת הפעם הראשונה שאני נשאר שבת בצבא? אני סגרתי שבתות כשאתה עוד היית ביסודי... צעיר..."

אייל הגיע לקורס אחרי שנה בקבע, הוא התגייס כשהייתי בכיתה ט', אבל לא אמרתי שום דבר. זאת באמת הייתה צעירות אם הייתי מתקן אותו.

נועה מוציאה מהצידנית את האוכל שהם הביאו: דג סלמון, אורז וסלט תפוחי אדמה עם מיונז וביצים. אמא של נועה תמיד משאירה את הדג יותר מדי זמן בתנור. אני כבר רגיל.

"הבאנו גם שניצלים," נועה אומרת, "ותותים."

נועה שואלת מה עשינו במהלך השבוע. בקושי סיפרתי לה על הקורס בטלפון. לפני שעת שק"ם־טלפונים הראשונה היה לנו תדריך ביטחון שדה ולא הייתי בטוח מה מותר לומר בטלפון. גם לא התחשק לי לכתוב, "אסור לגלות סודות צבאיים בטלפון," חמש־עשרה פעמים במקרה שהמפקדת ליאת תתפוס אותי.

"עד עכשיו בעיקר לימודים," אני חוזר על מה שאמרתי בטלפון.

נועה אומרת שאני עדיין חושב שאני בתיכון.

"כן, זה די דומה, אבל בצבא ישנים יותר."

אני מספר להם קצת על הלימודים בשבוע הסבה. בד"ח, נוהלי טיסה, מבנה מטוס, שימוש בקשר, מפה של אזורי הטיסה... העיקר להיראות כמו מישהו שיודע על מה הוא מדבר. הלימודים בקורס טיס מאוד קלים. במיוחד המפה. בטיסה הראשונה אני אעבור מעל המושב שלהם.

יערה אומרת שנראה שמוצא חן בעיניי להיות טייס עכשיו כשאני בקורס.

אני שותק ומחבק את נועה.

בשבוע האחרון הדיבורים של עידו בהחלט השפיעו עליי. חשבתי על כמה אפשרויות. הראשונה, שעידו ואני עוברים את הצ'קים ומסיימים את הקורס. השנייה, שעידו ואני חותמים ויתור והולכים לסיירת. השלישית, שאני עף מהקורס ועידו חותם ויתור ושנינו הולכים לסיירת. את יתר האפשרויות פסלתי מראש.

"אתם רוצים להישאר קצת לבד?" איתי שואל ונועה עונה שכן.

יערה, דנה ואיתי יוצאים לטיול קצר ביער המשפחות. שתיהן בטח הולכות לחפש טייס, ואיתי מצטרף אליהן. הם חוזרים די מהר, ואנחנו בקושי מספיקים להתחבק ולהתנשק. כבר כמעט ארבע, ונועה צריכה להחזיר את המכונית לאמא שלה.

אני מלווה אותם למכונית. בדרך איתי שואל מתי מתחילות הטיסות ואני עונה שביום ראשון. כלומר מחר.

"אתה מתרגש?"

"לא."

וכדי להשלים את הרושם אני מבקש מהם להסתכל לשמים ביום ראשון, ומבטיח לנופף להם לשלום כשאני אעבור בטיסה מעל הראשים שלהם.

אין הרבה סיבות להתלונן בקורס. הכול באמת בסדר גמור.האנשים, המפקדת ליאת, התנאים והיחס, האוכל ושעות השינה... מי לא היה רוצה לזכות בכזה שירות, אני בקלות יכול להישאר כאן עד השחרור. יש רק בעיה אחת, הטיסות. אם רק אפשר היה לוותר על הטיסות.

עבור לא מעט פרחי טיס שעפו במכין החוויה העיקרית מהקורס היא בחילה.

בטיסה הראשונה אני בקושי מוציא את הראש משקית ההקאה. הבחילה מתחילה כבר בהמראה. המדריך יושב מאחורה ואני מקדימה ויש מראה שמקשרת בינינו, הוא רואה לאן אני מסתכל ומה אני עושה ואני רואה משקפי שמש ושפם.

קצת אחרי שהגלגלים של המטוס עוזבים את הקרקע, הוא שואל אם הכול בסדר איתי.

"אני חושב שאני עומד..." אני לא מצליח לסיים את המשפט.

המדריך לא מתרגש. בטיסות הראשונות כמעט כולם מקיאים. גם ותק"צים, למרות כל מה שהם יודעים על הצבא. למערכת העיכול אין כבוד לפז"מ.

אני מנסה לחזור לעניינים כמה שיותר מהר. המדריך אומר, "אתה לוקח," ואני שוב מקיא. המטוס מאבד גובה והמדריך אומר, "אני לוקח. אתה מזהה את היישובים למטה?"

אני מזהה את היישובים למטה.

"אתה לוקח."

אני שוב מקיא והמטוס שוב מאבד גובה. המדריך מחזיר אותנו לגובה שאנחנו אמורים להיות בו.

יש מדריכים שאומרים, "אני לוקח," ואז גורמים לך להקיא בכוונה. הם מתערבים ביניהם מי יצליח להעיף יותר חניכים. בכל כמה טיסות מתחלף מדריך. מי שלא עף בצ'ק חמש וממשיך לשבוע השני של הטיסות יכיר לפחות עוד שני מדריכים מתוך המבחר המגוון שמציע הקורס. לאחד המדריכים קוראים טל שייטת מטכ"ל ואם נפלת עליו אתה יכול כבר עכשיו לארוז את הדברים ולהתחיל לרוץ לקראת הגיבוש לסיירת. חוץ ממנו יש גם את רון מנביל הפרחים בעל המבט המצמית, דן המפיל, אלדד האיום, כל אחד והמלחמה הפרטית שלו נגד פרחי הטיס, וכמובן, גיל המכשיל שהוא ממש אגדה. הוא האלוף, ובקורס שלנו המוטיבציה שלו בשחקים. בכל ההיסטוריה של קורס טיס היה רק מדריך אחד עם ממוצע יותר גדול של הפלות. קראו לו וגנר ובכל ההתמודדויות ביניהם גיל המכשיל הפסיד. בקורס 235 הוא קיבל הזדמנות לנקום כשהבן של וגנר הצטרף לצוות המדריכים.

הבן של וגנר הוא המדריך שלי בטיסות 6-9. שמן ועצבני כמו שלא ראיתי בחיים. הוא מתחיל לצעוק עליי עוד לפני שאנחנו עולים למטוס. הכנף של הפייפר עשויה מבד, ובבדיקות לפני המראה אני מבחין שיש חור בחלק התחתון של הכנף הימנית. הוא צורח עליי שאני מתעכב יותר מדי זמן ליד הכנף, וכשאני מנסה לספר לו על החור, הוא מגביר את הקול ומסביר לי שאין שום בעיה עם חורים בכנף, ושאני אזיז את התחת שלי ואכנס כבר למטוס. זה חור בערך בגודל של הראש שלי, ואני לא כל־כך יודע מה לעשות. יש לי הרגשה רעה בקשר לטיסה הזאת. המדריך הזה כל־כך שמן ואני מפחד שהמטוס לא יצליח להמריא, ושבגלל המשקל שלו אני לא אצליח לעשות שום דבר שכתוב בבד"ח. בשביל שמנים כמוהו צריך בד"ח מיוחד. הוא שוב צורח עליי.

הוא יושב כבר בתוך המטוס ואני עדיין עומד ליד הכנף עם החור. מרגע לרגע הוא נעשה יותר עצבני. הוא מהאנשים האלה שהכול מעצבן אותם. אני לא יודע מה לעשות. לא מתחשק לי להתרסק ושהדבר האחרון שאשמע בחיים יהיו הצרחות שלו. הוא עדיין צועק. אין לי ברירה. אני נכנס למטוס וחוזר בראש על כל הדברים שאני אמור לעשות: מצערת לעשר פתח, שעון בדוק, ידית הרם... אני כבר כמעט מוכן, כשפתאום מגיע בריצה אחד הטכנאים ומודיע לנו שאנחנו לא יכולים לטוס במטוס הזה ושניקח אחד אחר. הבן של וגנר מיד צועק גם עליו, ואחרי שהטכנאי מצביע על החור בכנף, הבן של וגנר מחלץ את עצמו מהמטוס ואנחנו הולכים לחפש פייפר אחר. זה מאמץ אדיר מבחינתו להיכנס ולצאת מהמטוס בכל פעם מחדש עם כל השומנים שלו. אחרי שתי דקות הליכה, בדרך למטוס השני, הוא כבר נראה כמו אחרי יום שלם של טיסות. החולצה שלו רטובה מזיעה. הוא ממש כועס. מבחינתו פרחי טיס בכלל לא אמורים לעלות על מטוס. כל הרעיון שיֵצאו מהם טייסים הוא מופרך. חוסר אחריות מוחלט. פרחי טיס לא מבינים שום דבר, בכלום, ולהשאיר להם מטוסים עם חורים בכנף ליד מטוסים תקינים כבר גובל בשערורייה. פרחי טיס לא מסוגלים להבחין בשום דבר ובטח שלא בחורים בכנף.

בתחילת כל קורס המדריכים עוברים תדריך בטיחות בחדר התדריכים של הטייסת. הבן של וגנר הגיע באיחור בשבוע שעבר אבל הוא הספיק לשמוע את קצין הבטיחות אומר שתאונות קורות, זה חלק מהחיים, אבל חשוב שמי שייהרג ייהרג לפי הנהלים.

"תאר לעצמך מה היה קורה אם הטכנאי בדיוק היה הולך להשתין בזמן שאתה בדקת את המטוס. אתה יודע כמה טפסים אני הייתי צריך למלא אחרי שהמטוס היה מתרסק... ואחר־כך עוד הייתי צריך ללכת אליך הביתה ולהסביר לאמא שלך שאתה נהרגת בגלל שבקורס טיס משאירים מטוסים עם חורים בכנף ליד מטוסים תקינים... אתה בכלל מסוגל להבין איזה בלבול מוח זה?"

זה באמת היה יכול להיות בלבול מוח, מבחינתו, לנסוע לבכורות ולצרוח על ההורים שלי אחרי שיקברו אותי. וגם מבחינתם, אף פעם לא צעק עליהם טייס.

אני מקווה שהוא יֵרגע קצת כשנהיה באוויר למרות שאני יודע שאין סיכוי שזה יקרה. הוא ממשיך בשלו. ההתקדמות מטיסה לטיסה מאוד מהירה. בכל יום צריך ללמוד תרגילים חדשים. ומדי פעם, כשאני מצליח להוציא את הראש משקית ההקאה, אני מנסה לבצע אותם. אני לא מצליח לעשות אף תרגיל כמו שצריך. ברגע שאני מתחיל את התרגיל הוא ישר מפריע לי. "מה אמרו עכשיו בקשר?" ועוד לפני שאני מספיק לענות הוא צורח, "אתה בכלל לא מקשיב לקשר. אני רוצה שעכשיו אתה תעזוב את הכול ותקשיב רק לקשר. מעכשיו שום דבר לא מעניין אותך חוץ מהקשר." וכמה שניות אחר־כך כשהמטוס מתחיל לצלול הוא צורח, "אתה לא שם לב שהמטוס מאבד גובה..."

אין טעם להתווכח איתו.

בזמן הטיסות לא חשבתי שיש לי הרבה סיכוי לשרוד את צ'ק עשר. אני לא טייס מלידה, כמו עידו. הוא לא מקיא בטיסות וכולם בטוחים שבאוויר הוא מצליח לעשות את כל התרגילים. עידו ממשיך לדבר על התוכניות שלו לחתום ויתור וללכת לסיירת. יש כמה אנשים שזה מאוד מעצבן אותם והם מקווים לעבור את צ'ק עשר רק כדי להתנקם בו בסוציומטרי. שלושת השבועות של הטיסות הם בעצם התחשבנות אחת גדולה, בלתי פוסקת, התחשבנות עם עצמך ועם האנשים האחרים. לכל החלטה יש מחיר ומשמעות. משבוע לשבוע האוהלים מתרוקנים, ומסביב האנשים שנשארו הולכים ממקום למקום ומדברים לעצמם, מדקלמים את הבד"ח ואת הטיסה הבאה, או יושבים על המיטה באוהל ומסמלצים. וכשהם מבקשים ממך עזרה ההתחשבנות מתחילה.

אחרי הטיסה השלוש־עשרה ממלאים שאלון סוציומטרי. צריך להעריך את כישורי המנהיגות, התאמה לקצונה, התאמה לצוות אוויר, דבקות במטרה, אמינות... ולבחור את שלושת החניכים שהכי מתאימים להיות טייסים ואת השלושה שהכי פחות מתאימים.

ההתחשבנות מאוד פשוטה. בזמן שאתה עוזר לאנשים אחרים אתה לא יכול ללמוד את הטיסה שלך. אם לא תעזור הם יתחשבנו איתך בסוציומטרי. לפני הכול אנחנו כאן כדי להוכיח שאנחנו מסוגלים להטיס מטוסים. הטיסות הן המבחן האמיתי. אבל גם רוצים לראות שאנחנו מסוגלים לעבוד בצוות. ממלאים את השאלון הסוציומטרי בשבוע השלישי ואם ידיחו אותך לפני לא תהיה שום משמעות לכל האנשים שעזרת להם. צריך לדעת למי לעזור. אין הרבה טעם לעזור למי שמודח בשבועיים הראשונים. אין טעם לעזור בכלל. אבל צריך לעבור את הסוציומטרי. צריך לעזור כמה שפחות ולהיראות כאילו שאתה עוזר כמה שיותר.

עידו לא היה חלק מזה. הוא טייס מלידה והכול מבחינתו מאוד קל. הוא עוזר לי לעבור את צ'ק עשר. הוא עוזר להרבה מאוד אנשים בלי להתחשבן. ויש כמה שממש שונאים אותו בגלל זה. הם מחכים לסוציומטרי כדי לסגור איתו חשבון אבל לעידו זה לא ממש מזיז. הוא עדיין מתכנן לחתום ויתור. בסופו של דבר הוא חותם ויתור אחרי שהוא עבר צ'ק חמש־עשרה. גם אני עברתי.

בחוץ יורד גשם. וקר. אנחנו יושבים בחדר התדריכים שלהטייסים ואחרי שמקריאים את השמות של מי שעבר ומי שהוסב למגמת נווטות, עידו קם ומודיע שהוא רוצה לחתום ויתור. זה עושה הרבה מאוד רושם. אני חושב שחוץ ממני אף אחד בקורס לא התייחס ברצינות לכל הדיבורים שלו על חתימת ויתור. המפקדת ליאת מבקשת ממנו להישאר בחדר אחרי שכולם יֵצאו. אבידן, הילל ויתר האנשים שעברו את צ'ק חמש־עשרה מתחילים לצאת. "גם אני רוצה לחתום ויתור," אני אומר. עידו כמעט מחבק אותי מרוב שמחה. אני לא רואה את עצמי ממשיך את הקורס בלעדיו. עידו מחייך ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי כזאת התרוממות רוח. גם אני מחייך. כדאי מאוד שאשתלט על עצמי לפני שאתחיל לרקוד. המפקדת ליאת יוצאת מהחדר וחוזרת עם ערמת טפסים. "קח, תתחיל למלא," היא אומרת לי ומבקשת מעידו להתלוות אליה. מפקד הקורס הזמין את עידו לשיחה. הוא הולך אחריה מבלי לומר מילה. נותרתי לבד עם טופס טיולים. זה הטופס שממלאים לפני שעוזבים מקום בצבא.

אחרי שעזבתי את קורס הטיס עזבתי גם את חיל אווירוהגעתי לבקו"ם. בסיס קליטה ומיון, בתל השומר. וכמו כל מי שמיועד לגיבוש סיירות גם אני סופחתי למדור מעבר. למשרד של איילת. היא סגן משנה, איילת, עם ארון אחד על כל כתף וסיכת מ"מ, אבל פונים אליה בשמה הפרטי ולא צריך לקרוא לה המפקדת. יש לה שיער קצר והיא צובעת אותו לבלונדיני. כשהיא עם משקפי שמש אפשר לחשוב בטעות שהיא נראית טוב, אבל רק עד שהיא מורידה אותם, והאשליה האופטית מתפוגגת במהירות. יש לה עיניים חומות וגבות שחורות וביחד עם השיער הבלונדיני זה שילוב די מזעזע. אולי כדאי שמישהו יציע לה לצבוע את הגבות.

איילת לא אוהבת אותי כבר מהרגע הראשון.

את כל האחרים שעפו מקורס טיס והמתינו לגיבוש סיירות היא מאוד אוהבת. היא והם גדלו באותה סביבה, ואפילו למדו באותו בית ספר, למרות שהיא למדה ברעננה והם למדו ברמת השרון או בתל אביב או בהרצליה...

הם נכנסים לפניי לריאיון אצלה ויוצאים עם חיוך מרוח על הפנים.

אף אחד מהם לא הגיע מבכורות. כשהיא עוברת על טופס הקליטה שלי, איילת אומרת שהיא בכלל לא ידעה שקיים מקום כזה. "תזכיר לי איפה זה," היא מבקשת ואחרי שאני מסביר לה, היא מביטה בי במבט הסתום שלה ואומרת שיש בעיה, תל השומר הוא בסיס פתוח, בלי סידורי מגורים, מי שמשרת בו גר בסביבה וחוזר כל יום הביתה. היא אומרת שאני גר רחוק מדי ושהיא תיאלץ להוציא אותי לדח"ש. דחיית שירות.

לפי התכנון שלה אני אמור להשתחרר מהצבא לחודשיים, עד אחרי הגיבוש לסיירת, ולהתגייס עוד פעם במרץ או בתחילת אפריל, תלוי מה הצבא יחליט לעשות איתי.

איילת מוציאה מהארון מאחוריה את המסמכים בשביל דחיית השירות ומניחה אותם על השולחן. אין לי שום כוונה לצאת לדח"ש. נועה התגייסה לפני שבוע ומאז היא חוזרת הביתה רק בסופי השבוע, וגם כל השאר מסביבי כבר בערך באותו מצב, ברור לי שאם אני חוזר לבכורות, במקרה הטוב אני אמות שם משעמום, אין לי סיכוי למצוא עבודה. לפני הגיוס עבדתי בתחנת הדלק בכניסה למושב וכשעזבתי מיד נתנו את העבודה למישהו אחר. אין הרבה עבודה באזור של בכורות.

אני אומר לאיילת שאני לא מוכן לצאת לדח"ש.

"אין לך ברירה. אתה גר רחוק מדי. אתה יכול להתייצב כאן כל בוקר בשעה שמונה וחצי?"

כדי להגיע מבכורות לתל השומר אני צריך שלושה אוטובוסים; מבכורות לבאר שבע, מבאר שבע לתל אביב ומתל אביב לתל השומר. זה ייקח שעות. האוטובוס הראשון מבכורות לבאר שבע יוצא בחמש וחצי בבוקר והוא עובר בכל המושבים בסביבה.

"אני יכול להגיע בתשע וחצי. אולי בתשע."

"לא. זה לא מספיק טוב. אתה תאחר למסדר בוקר."

"אני לא רוצה לצאת לדח"ש."

"אין לך ברירה. אם אתה לא רוצה, אתה יכול לוותר על הגיבוש והצבא כבר ימצא מה לעשות איתך."

אני לא מתכוון לוותר על הגיבוש.

"אני לא רוצה לצאת לדח"ש."

"אל תרים עליי את הקול. צא החוצה."

לא הרמתי את הקול, אבל אין טעם להגיד לה את זה, כבר הבנתי עם מי יש לי עסק.

אני יוצא החוצה. כל שאר המסופחים כבר הלכו. מול מדור מעבר יש סככה, כדי שלחיילים שממתינים לריאיון יהיה קצת צל. אני מתיישב שם על הספסל. מסביבי המון פחיות קולה ריקות וממש מתחשק לי לבעוט בהן ולראות אותן עפות. אני לא עושה את זה. פסח ודורון בטח היו בועטים בפחיות ונכנסים לצרות. כל ההסברים אחר־כך לא היו עוזרים. וזה בכלל לא משנה אם הם מרימים או לא מרימים את הקול.

אני יושב שם ולא יודע מה לעשות, ככה במשך שעתיים, עד שהילה, המש"קית של איילת, מגיעה. איילת שלחה אותה לחפש אותי.

היא מאוד נחמדה, הילה. יש לה פנים עגלגלות, שיער בלונדיני ועיניים ירוקות וגדולות. היא מנסה לעודד אותי. היא אומרת שהרבה מאוד חיילים יוצאים לדחיית שירות וזה לא סוף העולם, וחוץ מזה, גם אם אצליח לשכנע את איילת והיא תסכים להשאיר אותי מסופח למדור מעבר, זה יהיה טירוף לנסוע כל יום מבכורות לתל השומר ובחזרה. היא גרה בקריית אונו והיא הייתה מתה אם היא הייתה צריכה לנסוע כל יום לבאר שבע, ובכורות זה אפילו אחרי באר שבע. היא בדקה במפה. הילה מנסה לשכנע אותי. אבל אני ממשיך להתעקש. היא שואלת אם יש לי איזה קרוב משפחה או מישהו אחר באזור המרכז שאני יכול לגור אצלו במשך כמה שבועות עד הגיבוש. חבל שלא ידעתי את זה קודם. מזל ורמי גרים ברמלה ואני די בטוח שלא יפריע להם אם אישן אצלם בינתיים. הילה מציעה שהיא תדבר עם איילת ואני נשאר מחוץ למשרד. היא חוזרת ונותנת לי פס עד שמונה וחצי בבוקר.

ליד מדור מעבר יש טלפון ציבורי. אני מוציא את הטלקארד מהארנק ומתקשר למזל. "ברור שאתה יכול לבוא," היא אומרת. "הכנתי עוף ממולא באורז וזיתים לארוחת ערב." אני מסתלק מתל השומר כמה שיותר מהר.