הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
32 דירוגים
2.8
ממוצע
1
5
2
9
3
7
4
8
5
3
24
גם ב - Kindle
החוב המסתורי
אמילי מק'קיי

במקום 29 

24.1 

החוב המסתורי

אמילי מק'קיי

דרג ספר זה מתוך 5
32 דירוגים
2.8
ממוצע
1
5
2
9
3
7
4
8
5
3
24

במקום 29 

24.1 

במקום 29 

24.1 

גודל (עמ'): 208
מו"ל: שלגי

תקציר

איל ההון קווין מק'קיין לא מיהר לנקום. הוא החליט שיגבה את מלוא המחיר, אבל רק כשהזמן יתאים. בפעם האחרונה שראה את אשתו, היא חתמה על מסמכי ביטול הנישואים שלהם. עכשיו היא הגיעה אל משרדו, התחננה לעזרתו, והציעה בפניו את ההזדמנות המושלמת לנקום בה!
אווי העצבנית נאלצת לפנות דווקא אל הגבר שאותו השפילה, כשאביה האכזרי הכריח אותה לבטל את נישואיהם.
קווין מוכן לעזור תמורת מחיר גבוה... ליל הכלולות שנמנע ממנו.
המשך קריאה
  • ISBN: 50-1574
  • גודל (עמ'): 208
  • למבוגרים בלבד: כן
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 01/01/2011
  • שם המחבר: אמילי מק'קיי
  • תורגם ע"י: רות גור

פרולוג

לפני ארבע-עשרה שנה

הם היו במרחק של פחות משמונה קילומטר מגבול המחוז, כשאווי מונטגומרי ראתה את האורות האדומים-כחולים המהבהבים במראה האחורית של המכונית. קווין מק'קיין שישב לידה קילל, דבר שהוא עשה לעתים נדירות ביותר בנוכחותה.

אווי נשענה מעבר ללוח המכשירים של הב-מ-וו אם 3 שלה כדי להציץ במד המהירות ואחר כך בקווין – בעלה מזה בדיוק שלוש שעות וארבעים ושבע דקות.

הם תכננו הכול במשך השבועות האחרונים. בבוקר של יום הולדת שבעה-עשר שלה הם יתחמקו מוקדם, ייסעו אל בית המשפט ויתחתנו שם בטקס פשוט. ברגע שיהיו נשואים, דבר לא יוכל להפריד ביניהם. לא הרעיונות המיושנים של אביה לגבי מעמדות חברתיים. לא ההזנחה של אביו השתיין.

"לא עברת את מגבלת המהירות," היא אמרה. "למה הם מסמנים לך לעצור?"

העור שסביב פיו של קווין נמתח, והידק את פיו לקו שטוח. הוא לפת את ההגה בשתי הידיים, פרקי אצבעותיו לבנים. קווין נהג, אף על פי שזו הייתה מכוניתה של אווי – זו שאביה קנה לה ליום הולדתה הששה-עשר. כאילו המחיר של המכונית יוכל לפצות על כך שהמתנה הגיעה באיחור של שלושה שבועות, כי הוא מעולם לא זכר את תאריך יום ההולדת שלה.

לקווין, כמובן, לא הייתה מכונית. לאבא שלו הייתה שברולט חלודה שעמדה על בלוקים לפני קרון המגורים שבו גרו. לפני חודש חסך קווין מספיק כסף כדי לקנות ארבעה צמיגים משומשים מהמוסך שבו עבד אחרי הלימודים. הוא בילה שבועות בניסיון לגרום למכונית לתפקד, עד שנכנע כשלא יכול היה להרשות לעצמו להחליף אלטרנטור. גם אז הוא קילל. הוא כל כך רצה לנהוג במכונית משלו בדרך לבית המשפט.

הגאווה העיקשת שלו הייתה אחד מהדברים שאהבה בו במיוחד. זה והעובדה שבעיירה של כמעט עשרים אלף תושבים הוא היה האדם היחיד שראה אותה בתור יותר מבתו של סיירוס מונטגומרי ושחשב שהיא עשויה לרצות יותר מחיים מוגבלים ומוגנים של עושר ושלמות.

פחד כיווץ את בטנה. "למה הם עוצרים אותנו?" היא שאלה שוב, מקווה, אך לא ממש מאמינה, שהוא יוכל למצוא תשובה הגיונית.

קווין האט את המכונית מחמישים וארבעה קמ"ש באזור של שישים, לחמישים, ואז לארבעים וחמישה. "אולי הפנס האחורי שלך שבור?"

"לא." עם כל תנודה של מד המהירות, הדופק שלה טיפס בהדרגה. "אל תעצור," היא ציוותה באימפולסיביות.

המכונית האטה לשלושים. "אני חייב לעצור." קווין שלח אליה מבט נוקב. "אווי, מה קורה?"

היא נאבקה להעביר למילים את הפחד הלא מוגדר שכרסם בה. "אם תעצור, יקרה משהו נורא."

"מה?" הוא לחץ.

"אני לא יודעת. אבל משהו רע. אני פשוט יודעת את זה. זה היה קל מדי. אני בטוחה שאבא שלי יעשה משהו נורא, כמו לגרום למעצרך, או משהו."

"לא עשיתי שום דבר רע," הוא טען בהיגיון. "שריף מורוני לא יעצור אותי."

"אבא שלי הוא פחות או יותר הבעלים של העיירה. החברים שלו יעשו כל מה שהוא ירצה שיעשו."

"זה לא – "

"חוקי? לא, זה לא. זו המציאות." והיא למדה לא להמעיט בערכה של נחישותו של אביה. "הוא יעצור אותנו. ימצא תירוץ לחפש במכונית. אולי יגיד שהיא גנובה. משהו. הם ישתלו ראיות. אולי זה אפילו ישכנע שופט."

"אז בגלל זה דאגת. למה עודדת אותי לתקן את השברולט?"

היא הייתה רוצה להיות מסוגלת להכחיש זאת, אבל הפניקה כרסמה בה. מה אם אני צודקת? מה אם הם ימצאו דרך להפריד בינינו? מה אם הגעתי כל כך קרוב לאושר רק כדי שהוא ייחטף ממני?

"אני לא יכול להמשיך לנהוג," הוא ציין, מנסה להשמיע את קול ההיגיון. "אני אצטרך לעצור מתי שהוא."

"אתה לא חייב לעצור במחוז מייסון." קולה היה מעובה מהתנגדות. מחיים שלמים של התמודדות עם אביה. "יש לנו מכל שלם של דלק. אתה יכול לנסוע לרידג'מור, ולהיכנס אל מגרש החנייה של המשטרה שם."

אבל בעודה אומרת את המילים נעשו האורות המהבהבים שמאחוריהם בהירים יותר. אווי הסתכלה מעבר לכתפה וראתה ניידת נוספת מצטרפת אל הקודמת.

רידג'מור הייתה במרחק של לפחות עשרים דקות נסיעה. אם קווין לא יעצור את המכונית קודם, השוטרים יפעלו על סמך ההנחה שהוא בורח מהמשטרה. היא ראתה מרדפי מכוניות בטלוויזיה. ראתה נהגים שהוצאו ממכוניותיהם בכוח והוכו.

"אני עוצר עכשיו," הוא אמר בשקט. "שריף מורוני הוא אדם הגיוני. אני מכיר אותו כל חיי. אני אדבר איתו. חוץ מזה, נצטרך לעמוד בפני אנשים במוקדם או במאוחר. זה יכול להיות עכשיו."

"לא, אנחנו לא חייבים. אנחנו יכולים פשוט לעזוב, אנחנו יכולים להמשיך לכל מקום שהוא. דאלאס. אל.איי. לונדון. כל מקום."

"אנחנו לא יכולים ללכת לכל מקום." זו הייתה נקודת המחלוקת היחידה ביניהם. "את אפילו לא סיימת את התיכון ויש לנו בסך הכול מאתיים דולר במשותף. חוץ מזה, אני לא יכול לעזוב את אבי." קווין העניק לה מבט קשה. "אני יכול לדאוג לך."

"אני יודעת את זה." הם היו נשואים עכשיו. שום דבר לא יוכל להפריד ביניהם.

"זה יהיה בסדר. נהיה ביחד בקרוב."

הוא אמר בדיוק את אותו הדבר בכל פעם שהיו ביחד, כל פעם שאמרו להתראות.

"נטייל למקום רחוק שאת שפתו אנחנו אפילו לא מדברים," היא אמרה, כמו שאמרה תמיד. זה היה חלק מהפנטזיה המפורטת שטוו ביחד. "נשתה קפה בבית קפה קטן על יד הפארק ונזמין מאכלים שלא נוכל אפילו לבטא את השמות שלהם."

"נגור במלונות הטובים ביותר," הוא הוסיף.

"נשתה שמפניה יקרה."

"ואני אמטיר עליך יהלומים," קווין אמר כשאותת ועצר בשולי הכביש.

לפני שקווין הספיק אפילו לפתוח את הדלת, היא קפצה אל מחוץ למכונית. "שריף," היא התחילה, אבל הוא קטע אותה לפני שביטאה את מחאתה.

"אל תתערבי, אווי."

"לא."

שריף מורוני העניק לה מבט חמור. פיו היה מהודק לקו ביקורתי. "זה לא קשור אליך."

"במה מדובר, אדוני?" קווין שאל, יוצא מהמכונית.

"אתה תצטרך לבוא איתי, קווין."

"למה?" היא תבעה לדעת. "הוא לא עשה כלום."

השריף לא פגש את מבטה אבל נעץ את עיניו בקווין במבט מזהיר. "אתה נוהג במכונית שדווחה כגנובה."

היא הייתה המומה. "זו המכונית שלי," היא התעקשה. "היא לא גנובה."

"שמו של אביך רשום על המסמכים, אווי. אל תעשי את זה קשה יותר מכפי שזה חייב להיות."

"אתה לא יכול לעשות את זה. אני לא אתן לך." היא שלחה את ידה אל השריף, בלי לקלוט שאחד מהסגנים התגנב מאחוריה.

היא לא ידעה אם הוא היה נלהב מדי, או שפשוט לא פירש נכון את מעשיה. כששלחה את ידה לכיוון השריף, הסגן אחז במותניה, ריתק את זרועותיה אל צדי גופה והרים אותה מעל האדמה. היא צווחה במחאה.

קווין זינק עליהם, אבל השריף היה מהיר מדי. הוא הכניס לקווין ברך בבטן ומרפק בכתף. קווין נפל נפילה קשה. הדאגה שלה גרמה לה להיטרף מכעס. היא נלחמה בשובה שלה, בועטת וצורחת. ללא הואיל. היא לא הצליחה להשתחרר. היא לא יכלה לעזור לקווין.

היא התבוננה, חסרת אונים, כשהבחור שאהבה, בעלה במשך פחות מארבע שעות, הורם מהאדמה, נדחף אל החלק האחורי של הניידת והוסע אל הכלא. היא התחננה אל השריף, אל הסגן, אל כל מי שיקשיב.

לא, היא לא נחטפה. לא, המכונית שלה לא נגנבה. לא, היא מעולם קודם לא ראתה את האקדח שהם טענו שהיה בכיסו של קווין. לא, היא לא ידעה איך הוא הצליח לשים את ידו על מחרוזת היהלומים של אמה, שהם טענו שנמצאה על גופו.

הם לא נתנו לה לראות אותו. הם לא אפשרו לה להתקשר אל עורך דין עבורו. הם אפילו לא נתנו לה ממחטת נייר.

היא חיכתה שעות בחדר הקדמי של הכלא. ואז, קצת לפני חצות, אביה צעד פנימה. רגוע, שלו ושולט בעניינים לחלוטין. ומוכן לבטל הכול. קווין יוכל להשתחרר. בתנאי אחד. כל שאווי הייתה צריכה לעשות היה לחתום על ניירות ביטול הנישואים שאביה ניסח. אחרת קווין מצפה לחמש עד עשר שנים בכלא פדרלי.

אז היא חתמה על הניירות.

זו הייתה דרך איומה לבלות את יום הולדתה השבעה-עשר.