הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4.4 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
4
0
החברים של אדם

החברים של אדם


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4.4 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
4
0

במקום 36 

18 

במקום 36 

18 

גודל (עמ'): 157
מו"ל: דני ספרים

תקציר

"חשבתי על המשפחות האחרות של עודד, של ניר ואפילו של רוני ונדב. נזכרתי במה שהם סיפרו בכיתה על ההורים שלהם כשהמורה לימור דיברה על יום המשפחה. גם אצלם העניינים לא נראים משהו. לא הייתי בטוח אם יש בכלל מישהו שהכל במשפחה שלו טוב. שאלתי את עצמי: "למי יש משפחה מושלמת? או אפילו סתם מאושרת?".

 

אדם הוא ילד יחיד במשפחה שלא מדברת הרבה. אביו מרבה לנסוע לחו"ל במסגרת עבודתו ובקושי נמצא בבית, ואמו מדברת אִתו רק כשיש לה משהו להעיר לו. לעומת זאת בביתו של דניאל, חברו הטוב ביותר, אין רגע של שקט; אבל זוהי אינה המולה של שמחה, כי גם במשפחתו מתרחשות טלטלות. ומה עם משפחתה של נֹגַהּ, הילדה שבה מתאהב אדם? האם שם הכל דבש?

במהלך שנת הלימודים של כיתה ו' לומדים אדם, דניאל ונֹגה להכיר זה את זה, להבין שמשפחה היא עסק לא פשוט, ואפילו להסתבך בפרשה מסוכנת שתחולל בהם תהפוכות נפש.

 

זהו ספרה החמישי לנוער של אורה קרופיק. שני ספריה הקודמים, "מריה" ו"חברות עם שחר", זכו להצלחה גדולה הן בקרב הקוראים הן בקרב המבקרים.

גם בספרה החדש חודרת אורה קרופיק אל תוך נבכי לבם של בני הנוער בכתיבה מרגשת ואמיצה, ומציבה בפניהם מראה אל עולמם הפנימי המורכב.

המשך קריאה
  • ISBN: 390-2901
  • גודל (עמ'): 157
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 17/07/2014
  • שם המחבר: אורה קרופיק
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

"איזה שעמום היה היום!" רטן דניאל כל הדרך מבית הספר. "יכולתי כבר לעבוד אצל אבא שלי," המשיך, גורר את רגליו בעייפות.

"ואצלו לא משעמם?" שאלתי תוך שאני בועט באבן.

"לא משעמם, רק מרגיז." רק שלא ימשיך לדבר על אבא שלו, חשבתי.

"מה יותר מרגיז: לעבוד בחנות הירקות, לסחוב ארגזים מפה לשם ולמיין פירות רקובים עם אבא שלך - או ללמוד?" שאל עודד. הוא לא חיכה לתשובה והמשיך, "בטח לעבוד עם אבא שלך. כמו סבל, נכון?"

"עודד, תיזהר ממני!" אמר דניאל וצמצם את עיניו בצורה מסוכנת.

הרגשתי שהוא מתחיל לאבד שליטה וחיפשתי דרך לשנות נושא. בינתיים הם המשיכו להקניט זה את זה. דניאל אמר שיוצא לו לראות את אבא שלו יותר מכל הילדים בכיתה.

"מתי אתה רואה את אבא שלך, עודד? דקה לפני שאתה הולך לישון?"

עודד שתק. ידענו שאבא שלו עורך דין עסוק שמגיע הביתה בשעות מאוחרות. גם אותי המילים האלה השתיקו, כי גם אני בקושי רואה את אבא.

"ניפגש בארבע במקום הקבוע," אמר דניאל לפני שנפרדנו.

"אני לא יודע אם אני אספיק," מלמלתי "יש המון שיעורים."

"תספיק, תספיק," ענה דניאל כשכל אחד פנה לדרכו.

"לא בטוח," צעקתי.

למען האמת, לא כל כך רציתי להגיע למגרש הכדורגל. בכל פעם כשאבא שלי טס לחוץ לארץ, אני לא רגוע. לפעמים אני אפילו מתעצבן על כולם; על אמא שלי ועל החברים שלי.

אמא שלי רק רואה אותי חוזר מבית הספר - ומתחילה עם השאלות שלה: "אתה מרגיש טוב? קרה לך משהו? למה אתה נראה לי עצוב?"

"תעזבי אותי," אני עונה לה והולך לחדר שלי, מתיישב מול המחשב ומשחק במשחקים שבהם אני הגיבור הראשי ויש לי מכונית יוקרתית, מטוס, ספינת מרוץ והכי הרבה כוח. אני מסתובב עם רובה והורג את כל מי שמעצבן אותי. מי שמנסה לפגוע בי אף פעם לא מצליח.

אבל היא מתחילה: "האוכל מוכן!"

אני לא עונה.

"בוא לאכול, האוכל מתקרר!" היא לא עוזבת אותי.

"רק רגע," אני מנסה להרוויח זמן. "אני כבר בא."

כשהיא מתחילה עם ה"אני אכבה לך את המחשב" אני מוותר.

"למה אתה בקושי אוכל?"

"אני לא רעב."

"מה אכלת קודם?"

לא עונה.

אמא שלי לא מדברת הרבה בזמן הארוחות. רק כשיש לה משהו מיוחד שהיא רוצה לספר, היא מדברת.

גם אני לא דברן גדול. כשנגמרות לה השאלות שנינו יושבים ושותקים.

פעם הבאתי חתלתול הביתה, אבל בהזדמנות הראשונה שהיתה לו הוא עזב. בטח הבית השקט שלנו הבריח אותו. כשאבא שלי חוזר, הוא לפעמים קונה לי משהו: נעלי כדורגל מיוחדות, כדורגל מעור. אבל אף פעם אין לו ממש זמן להיות אתי. הבוקר, כשהוא התארגן לטיסה, לא רציתי לדבר אתו.

"נו, אדם, אל תהיה כזה! תגיד לי מה אתה רוצה שאני אקנה לך."

"לא רוצה כלום," אמרתי.

"למה אתה כועס? הפעם זו טיסה קצרה, לקפריסין." הוא ניסה לחבק אותי. התחמקתי ממנו בשנייה האחרונה.

"אל תיגע בי!" צעקתי.

"אתה הילד שלי. מה, אסור לי?"

יצאתי מהחדר ולא דיברתי אתו. איך אפשר להסביר לו שעד שאני מתרגל שהוא בבית הוא טס, ועד שאני מתרגל שהוא לא בבית הוא חוזר.

אמא שלי מאוד גאה באבא. בשיחות עם החברות שלה אני שומע אותה אומרת דברים כמו "בזמן האחרון אבנר נוסע לכל כך הרבה כנסים, מציג מחקרים חדשים בתחום הרפואה ועושה כבוד למדינה." ממש מעניינים אותי כל המחקרים האלה. רק פעם אחת שמעתי את נאוה, החברה הכי טובה של אמא, שואלת אם זה לא מפריע לי שאחרי שהוא היה כל כך הרבה זמן בבית, עכשיו הוא בקושי נמצא. "ילדים מתרגלים מהר למצבים חדשים. גם אדם," ענתה לה אמא במהירות. לא יכולתי לסבול את השקר הזה וטרקתי את הדלת. נאוה, שמכירה אותי מהיום שנולדתי, נכנסה לחדר שלי.

"אדם, מותק, מה שלומך?"

"בסדר," עניתי והמשכתי לשחק במחשב.

"כן? איך בלימודים?"

"כרגיל. אותו דבר."

"אתה שמעת את השיחה שלנו?"

"אני לא מקשיב לשטויות," עניתי לה.

היא ליטפה את הראש שלי ואמרה: "אני כל כך אוהבת את התלתלים שלך," והלכה.

בכיתה, באמצע השיעור, חשבתי עליו. נראה לי שדניאל הבין מה שעובר עלי, כי כל הזמן הוא כיבד אותי בדברים שהביא מהבית. הוא גם ניסה לעזור לי ללמוד טוב יותר.

אחרי ארוחת הצהריים אמא נכנסה לחדר ואמרה לי לסדר אותו לפני שהעכברושים יבואו לבקר.

"תפסיקי להגיד לי מה לעשות!" צעקתי עליה.

"אלף פעמים אמרתי לך לעזוב את המחשב ולהתחיל לסדר את החדר!"

"לא רוצה, בסדר? מה תעשי לי?"

היא לחצה על הכפתור, כיבתה את המחשב וניתקה אותו מהחשמל.

"תשכח מהמחשב שלך," היא אמרה. כל מה שמצאתי בדרך עד לדלת היציאה מהבית העפתי: כסאות, ספרים, בגדים, מגבות מטבח, אפילו כוס מזכוכית. כבר לא היה אכפת לי.

"השתגעת? השתגעת?" היא קראה אחריי, אבל אני כבר הייתי בחוץ.

ישבתי על הספסל בגן השעשועים וחיכיתי לכולם. במגרש הכדורגל שממול תמיד יש ילדים שמשחקים. נראה לי שגם אם אגיע באמצע הלילה מישהו ישחק במגרש.

"אדם, איפה דניאל?" שאל אותי עודד, מכדרר בכדור שהביא.

"כבר בא."

"אתה רוצה לשחק אתנו בינתיים?"

רציתי להיות חלוץ. הכדור היה מסכן כשהוא הגיע לרגליים שלי. בעטתי בו כל כך חזק עד שהשוער, רק מהפחד, ברח.

"פחדן אחד!" צחק עודד.

השוער התעצבן, התקרב אל עודד וצעק עליו: "אתה קורא לי פחדן? אתה פחדן!"

"תתרחק ממנו, אתה שומע?" צרחתי עליו ותפסתי לו את החולצה.

"תירגע, אדם," אמר עודד.

"בסדר, בסדר, תעזוב את החולצה שלי," אמר השוער, אבל אני לא הקשבתי לו. הפלתי אותו על הדשא והתחלתי להרביץ לו. הוא שכב שם והסתכל עלי המום. מישהו תפס אותי והעיף אותי לצד. זה היה דניאל. הוא הגיע פתאום מאיפשהו ועזר לשוער לקום.

"שב על הספסל שם ותירגע," אמר לי דניאל. הרגליים שלי רעדו כשהלכתי לספסל. התיישבתי וגיליתי שכל הגוף שלי רועד. נהיה לי קר נורא. בטח השתגעתי. אמא שלי צדקה: אני משוגע. אני ילד משוגע.

"אתה בסדר?" שאל דניאל.

לא עניתי.

"אדם, כמעט הרגת אותו במכות."

רעדתי ולא עניתי.

הוא סחב אותי למתקן השתייה. "תשתה ותרחץ את הפנים." טוב שלא אמר לי לנשום נשימות עמוקות כמו שהוא אוהב להגיד.

"אני הולך לשחק. כשתירגע תצטרף לקבוצה שלי. הבנת?"

הנהנתי.

עקבתי אחרי המשחק. הבעיטות של דניאל היו מדויקות, אבל השוער הזה קלקל לקבוצה.

ניגשתי אליו. "תזוז, אני אהיה שוער."

"מעולה," אמר והצטרף לדניאל.

התרכזתי במשחק ועצרתי כל בעיטה שנייה לפני שהכדור נכנס לשער.

"אדם, אפשר לחטוף ממך התקף לב!" צעק דניאל. "כל רגע אני בטוח שתוקעים לנו גול - ואתה מצליח לבלום. איך אתה עושה את זה?"

"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול!" הריעו לי כל החברים מהקבוצה בסיום המשחק. ניצחנו 0:4.

כשהחשיך כולם חזרו הביתה. דניאל חזר אתי. הוא לא יודע לשתוק כמוני. בדרך הוא סיפר על אמא שלו, על האחיות שלו ואפילו על אבא שלו.

השכנה שלנו, שרה, זאת שתמיד יודעת על כל השכנים, ישבה על הספסל בין הבתים שלנו. "נו, דניאל, הכול טוב בבית?"

"כמו תמיד," הוא ענה.

"ואצלך, אדם, גם הכול טוב, נכון? לאן אבא שלך טס הפעם?"

"לא עניינך!" עניתי והסתכלתי על פס השיער הכתום שקישט את השיער השחור שלה. הוא היה בולט.

"מה אמרת?"

"אמרתי שזה לא עניינך." הפעם הסתכלתי לה ישר בעיניים הגדולות והחומות שלה.

"איך אתה מדבר אלי, חצוף!"

"ואת חטטנית."

"אני חטטנית? אני אספר לאמא שלך!"

"תספרי, מה אכפת לי."

באמת כבר לא היה לי אכפת; לא משרה, לא מאמא שלי ואפילו לא מאבא שלי.

"כואב לו נורא הראש," דניאל ניסה לעזור לי. "הוא לא מבין מה הוא אומר. את יודעת מה זה כשכואב הראש, נכון?"

"או-הו, אם אני יודעת... זה באמת תופס את כל המוח."

בזמן שהם דיברו, הלכתי לכיוון הבית. הלכתי לאט. לא רציתי לחזור הביתה. מרחוק כבר ראיתי את הראש של אמא שלי מציץ מהחלון.

"אדם, איפה אתה?"

"אני כאן, את לא רואה?"

"תגיע כבר."

פתחתי את הדלת ישר לתוך העיניים של גור כלבים שחור עם כתמים לבנים ואוזניים ארוכות ושמוטות.

"מוצא חן בעיניך?" שאלה אמא ומסרה לי אותו.