הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
הזמן הפלסטני

הזמן הפלסטני


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1

במקום 42 

29.4 

במקום 42 

29.4 

גודל (עמ'): 544
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

ביוני 1967, בעיצומה של אופוריית מלחמת ששת הימים, לצד חלומות מגוונים שצצו בישראל על שכנות טובה, על סיפוח, על אוטונומיה, ומה לא, נכנסה הממשלה מיד להילוך גבוה של ניסיון, תמים ואופטימי, להגיע לפתרון בעיית היחסים עם תושבי השטחים שנכבשו כמעט בהיסח דעת בסערת המלחמה. אלא שדי מהר, במרוצת שלוש השנים המתוארות בספר, התברר שהדו־שיח בין היהודים והפלסטינים הוא דו־שיח של חירשים. הצד הישראלי, ברובו, חושב במסלולים ריאליים ופרקטיים ולכן מוכן לפשרה, ולעומתו, הצד הפלסטיני מדבר במונחים של צדק, אלא שצדק הוא מוחלט ואינו מכיר פשרות
בספר הזמן הפלסטיני מגולל ההיסטוריון יואב גלבר את מסכת הניסיונות שעשו ממשלות ישראל להגיע לפתרון המקווה, את מעורבות ארצות הברית, את היחסים החשאיים שנרקמו בין ירדן וישראל, ואת צמיחתם של הפלסטינים לעם, כולל המעמד הבינלאומי שרכשו לצד השתלטותם על ממלכת ירדן. את הספר מסיימת הדרמה עוצרת הנשימה של ספטמבר 1970 בירדן, הקרויה ספטמבר "השחור", שלו הסתיימה אחרת, היתה מובילה את אזורנו מי יודע לאן. יואב גלבר הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ומחברם של ספרים רבים העוסקים בתולדות היישוב, המדינה והסכסוך, ובהם התשה, קוממיות ונכבה, שורשי החבצלת, מולדת חדשה, למה פירקו את הפלמ"ח ותולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה
המשך קריאה
  • ISBN: 15100946
  • גודל (עמ'): 544
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 23/08/2018
  • שם המחבר: יואב גלבר
  • זמין להשאלה: כן

הקדמה

באוקטובר 1968 סיימתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית וחזרתי לשירותי בצה״ל. לקראת סיום הלימודים נפגשתי עם צביק'ה עופר שאך זה קיבל את הפיקוד על יחידת חרוב ובסיומה של הפגישה סוכם שאגיע ליחידה, ״אסתובב״ כמה חודשים כדי לחזור לעניינים, אלמד את השטח (החדש לי) של בקעת הירדן ואת הפעילות שמבצעות בו היחידה הזאת ויחידות אחרות, ובבוא הזמן אקלוט את הפלוגה שתתגייס בפברואר 1969. תהליך הדרגתי של לימוד בדרך חזרה לפעילות פיקודית, הדרכתית ובסופו של דבר מבצעית — ממש מסלול אידיאלי.

שתי הפלוגות המבצעיות של חרוב שכנו אז במחנה ירדני לשעבר במרכז הבקעה, שנקרא עתה על שמו של גדי מנלה, ליד מפקדת החטיבה ששכנה במחנה ירדני סמוך שנקרא עתה על־שמו של אריק רגב, מח״ט הבקעה. שניהם, אריק וקצין המבצעים של החטיבה גדי, נהרגו במרדף אחרי פדאיון ארבעה חודשים קודם־לכן. כאשר הגעתי לבקעה בסוף אוקטובר, מצאתי צבא שונה מאוד מזה שעזבתי בצאתי ללימודים בקיץ 1966. בשבועיים הראשונים בבקעה הספקתי להשתתף בשניים או שלושה סיורים לאורך הגדר, לצאת לשני מארבי דגן, להיתקל ללא תוצאות בדרך לאחד מהם, ולהשתתף בחדירה אחת אל מעבר לנהר הירדן שבה הטמנו מוקשים בשפת הע'ור (המדרגה שמעל ערוץ הנהר).

אף־על־פי־כן, מן המסלול שעליו סוכם נותר מעט מאוד. כששבנו מאותו ינשוף, כפי שנקראו החדירות האלו, קרא לי צביק'ה עופר ואמר לי כי תוכניתו לגבי השתנתה ועלי לקבל בו ביום את הפיקוד על פלוגת מאי 1968, הצעירה מבין שתי הפלוגות המבצעיות. אין לי מושג מה קרה בלילה ההוא (או לפני־כן) בין צביק'ה לאבנר הלוי, המ״פ שהחלפתי, שפיקד על חדירה מקבילה לזו שאליה הצטרפתי. צביק'ה, מן המפקדים היותר מוערכים שתחת פיקודם שירתי, נהרג כעבור שבועות מעטים במרדף שעוד יסופר עליו בהמשך. אבנר ואני נפגשנו שוב, מאוחר יותר, בבה״ד 1 ונשארנו חברים גם אחרי שהשתחררתי מהצבא, ושירות הקבע שלו והמילואים שלי זימנו אותנו שוב בקרבה אחד לשני. הוא נהרג באחד מפיגועי הכביש הראשונים בידי נהג משאית פלסטיני שפגע בכוונה ברנו 4 שלו, בכביש הנקרא היום 443. בכל השנים האלו לא דיברנו אף פעם על מה שקרה בלילה ההוא מעבר לירדן.

יצאתי מצביק'ה, נכנסתי למשרד הפלוגה, ריכזתי את רשימת החיילים, שמנתה 93 שמות, ואמרתי לרס״פ להעמיד את הפלוגה במסדר בעוד חצי שעה. במסדר עמדו 48 חיילים. לא היה רישום מסודר היכן נמצאים השאר והפקודה הראשונה שנתתי היתה עוצר יציאות עד שיתברר היכן נמצאים החסרים ועל סמך אילו אישורים (אם בכלל) יצאו. עברו ארבעה או חמישה שבועות עד שקיבצנו את רוב פזורי הפלוגה מבתי חולים, בתי הבראה או בתיהם הפרטיים והבאנו אותה למצבה סבירה.

פלוגת פברואר 1969 גויסה על־ידי חברי המנוח אסא קדמוני, והיתה אחת הפלוגות הטובות והמצליחות בתולדות חרוב. אני שכחתי מהסתגלות הדרגתית לחיי צבא מחודשים, ונכנסתי בבת אחת לעיצומה של מערבולת חיי היומיום של פעילות מבצעית אינטנסיבית שחלקה מתואר בפרק אחד־עשר להלן. עד כאן, למען הגילוי הנאות ובגוף ראשון, הקשר האישי שלי למתואר בספר, שמאוד השתדלתי לא להתייחס אליו בטקסט ולא לאפשר לו להשפיע עליו.

הסכסוך היהודי־ערבי בארץ־ישראל הוא מן המורכבים והממושכים בעולם, ודאי בין הסכסוכים הנמשכים ומתקיימים בימינו אלה. ראשיתו שנויה במחלוקת, אבל הכול יסכימו שאינה מאוחרת מ־1917, מועד מתן הצהרת בלפור. את נקודת הסיום שלו אי אפשר לחזות. לבו של הסכסוך הוא בין היהודים בארץ־ישראל והערבים תושבי הארץ, שבעקבות מלחמת ששת הימים החלו לכנות את עצמם, ולהתכנות על־ידי אחרים, פלסטינים. בין השנים 1949 ו־1975 עמדו במוקד הסכסוך יחסי ישראל עם מדינות ערב. הפלסטינים נדחקו לשוליים וחדלו להתקיים כישות פוליטית וצבאית. אחרי מלחמת ששת הימים הם חזרו לזירה, ולאחר התייצבות היחסים בין ישראל ומדינות ערב בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הם שבו ותפסו את מקומם במרכז הסכסוך.

כמות החומר שנכתב על הסכסוך הזה אדירה, והיא מגוונת מבחינת הדיסציפלינות ונקודות המבט שלה: ספרות היסטורית, משפטית, פוליטית, צבאית, גיאוגרפית, אנתרופולוגית, מגדרית, סוציולוגית, פסיכולוגית, ממוארית, בדיונית, שירית ופולמית, וכזו המנסה לשלב דיסציפלינות אחדות מתוך אלו. רובה כתוב מנקודת מבטם של הצדדים המעורבים: יהודים, ישראלים, ערבים, פלסטינים, מוסלמים, המעצמות שהיו מעורבות בסכסוך בתקופות שונות שלו וארגונים בינלאומיים. מעט מאוד מתוך מה שנכתב מנסה להתמודד עם המשימה הבלתי־אפשרית של הצגת הסכסוך לכל אורכו ועל כל מורכבותו, מתוך שמירה על ריחוק ממטען האידיאולוגיה והרגשות העצום הנלווה אליו. מעטים עוד יותר הם אלה שהצליחו לעשות זאת, אפילו חלקית, ומהם ראוי לציון בני מוריס בספרו קרבנות.1

רוב הספרים העוסקים בסכסוך נוגעים בו כחלק מהיסטוריה רחבה יותר של התקופה ושל האזור על המדינות השונות בו, או כרקע לדיון מפורט בסוגיה ספציפית, לעתים אפילו מיקרו־היסטורית, הקשורה בו. כאלה הם ספריו של בני מוריס, אולי ההיסטוריון המובהק ביותר של הסכסוך, על בעיית הפליטים והמשכה במלחמות הגבול של ישראל בין מלחמת העצמאות למלחמת סיני, המונוגרפיה שלו על מלחמת העצמאות והביוגרפיה שלו על גלאב פחה, אם לציין רק אחדים מהם.2 דוגמה עדכנית לסוג האחרון, הכתיבה המיקרו־היסטורית, היא ספרו של אליעזר טאובר על פרשת דיר יאסין שראה אור זה לא כבר.3

בעשרים השנים האחרונות התרחב המחקר של תולדות הסכסוך למלחמת ששת הימים ולשנים שאחריה. אין בינתיים מחקר כולל על השנים האלה (1967-1973) וגם אני, שכתיבתו היתה שאיפתי מלכתחילה, ויתרתי עליה. מחקר כזה, כפי שכותב בני מוריס על ספרו קרבנות, אינו יכול להיכתב על סמך מקורות ראשוניים — זו משימה גדולה מדי לחוקר יחיד אפילו על אודות פרק זמן מצומצם יותר. מחקר כולל הוא בהכרח סינתטי ונשען על כתיבה מוקדמת בנושאים פרטניים. בינתיים, הכתיבה המחקרית על נושאים ספציפיים בשנים האלו עדיין חלקית ואינה מספקת בסיס להיסטוריה כוללת של התקופה.

לצד מחקרים, נכתבו כמה ביוגרפיות של דמויות מרכזיות מן הצד הישראלי: לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, מנחם בגין והמשורר נתן אלתרמן — ממייסדי התנועה למען ארץ־ישראל השלמה.4 נכתבו גם כמה ביוגרפיות של המלך חוסיין ואחת של וצפי אל־תל.5 כל הביוגרפיות האלה מכסות, כמובן, פרקי זמן ארוכים בהרבה, ולשנים שבהן עוסק חיבור זה מוקדשים בהן פרקים ספורים בלבד.

מלבד הביוגרפיות, נכתבו גם כמה מונוגרפיות, כמו המחקר היסודי של משה אלעד על שנותיו הראשונות של הממשל הצבאי, מחקר מפורט של שמואל ברקוביץ על ירושלים וסוגיית המקומות הקדושים, ספרו החלוצי של משה ז״ק על המגעים של ישראל עם המלך חוסיין וספרו של ראובן פדהצור על מדיניות ממשלת אשכול בשטחים לאחר המלחמה ועל ראשיתה של תוכנית אלון.6 אריה נאור כתב על האידיאולוגיה והפוליטיקה של התנועה למען ארץ־ישראל השלמה ומרדכי בר און כתב את ההיסטוריה של מחנה השלום הישראלי, אלא שהשנים שחיבור זה עוסק בהן משמשות לו מבוא בלבד והטיפול בהן אינו ממצה.7 בספרו של תום שגב על שנת 1967, התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים היא בעיקר אפילוג למלחמה.8 גרשום גורנברג כתב על ראשיתה של ההתיישבות בשטחים, וזאב דרורי כתב מחקר חלוצי על מלחמת ההתשה שהתנהלה באותן שנים לאורך גבול ירדן.9 האויב העיקרי של צה״ל במלחמה ההיא היו ארגוני המחבלים הפלסטיניים, אך לעתים היא התרחבה וכללה את צבא ירדן ואת חילות המשלוח הערביים שחנו בממלכה. אהוד מנור כתב על הוויכוח הפנימי בישראל על אודות הגדה המערבית בעשרים השנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, אך עיסוקו בעשור הראשון הוא רק מבוא תמציתי לעשור השני, שתופס את עיקר הספר.10

לצד הביוגרפיות של המלך חוסיין כתב ג'וזף מסד מנקודת־מבט פוסט־קולוניאלית על גיבושה של הזהות הלאומית הירדנית והתמקד בשני תחומים, מערכת המשפט והצבא.11 היסטוריונים ירדנים ומערביים כתבו כמה ספרים על ההיסטוריה של ירדן שעוסקים גם בחלקה של ירדן במלחמת ששת הימים, בתוצאותיה ובהשפעותיה על הממלכה. ספר השופך לעתים אור מעניין על שנעשה מאחורי הקלעים של השלטון בירדן הוא ספר זיכרונותיו של ג'ק או׳קונל, מי ששימש בשנים 1971-1958 ראש תחנת ה־CIA בעמאן ולאחר־מכן פרקליטהּ של ירדן בוושינגטון. הבעיה העיקרית בספר הזה, מלבד חולשת הזיכרון, היא שמחברו מערבב לעתים קרובות בין שני תפקידיו.12

משה שמש כתב מחקר מקיף על היווצרותה של הישות הפלסטינית מסוף שנות החמישים ועד ההכרה באש״ף בוועידת הפסגה הערבית ברבאט בשנת 1974, וכן פרסם מאמר חשוב על השיחות הישראליות־ירדניות בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.13 המחקר הפלסטיני הרלוונטי הטוב ביותר הוא ספרו של יזיד סאיח׳ על התנועה הלאומית הפלסטינית מסיומה של מלחמת העצמאות ועד להסכם אוסלו בשנת 1993, שחלק נכבד ממנו מוקדש ללחימה ולפוליטיקה הפלסטיניות אחרי מלחמת ששת הימים.14 עדנאן אבו־עודה — מדינאי ירדני שמוצאו משכם אך נשאר נאמן למשטר ההאשֶמי גם בעת המשבר בספטמבר 1970 ואחריו — כתב ספר מקיף, שחוטא בלא מעט פרטים אבל מלא תובנות מעמיקות ומעניינות, על התפתחות היחסים בין ירדן והפלסטינים מנקודת מוצא מיוחדת שמנסה לשמר זיקה בין שתי הזהויות המנוגדות.15

ספר אינטגרטיבי שמנסה לבחון את המשולש ישראל, הפלסטינים וירדן אחרי מלחמת ששת הימים מכל שלוש צלעותיו הוא ספרו של אבי רז הכלה והנדוניה.16 זהו המחקר היסודי והממצה ביותר עד כה בתחום, אך הוא מצטמצם לשנה וחצי הראשונות אחרי המלחמה, ומתמקד בשאלה אם ניתן היה להגיע במהלכן לשלום בארץ־ישראל. זוהי היסטוריה דיפלומטית במיטבה, ממוסמכת ומתועדת כהלכה במרב המקורות הדיפלומטיים הזמינים, אך מנותקת מכל הקשריו והיבטיו האחרים של הסכסוך. אין בהיסטוריה של רז מבט על אווירה ציבורית ודעת קהל, על פוליטיקה פנימית ולחצים פנימיים, על מסורת ותקדימים, על דת ואידיאולוגיה ועל פערים מנטליים ותרבותיים בין חברות כה שונות.

הנחת יסוד אחת של רז בספרו היא שהפלסטינים וחוסיין רצו אחרי מלחמת ששת הימים הסדר שיחזיר להם את הגדה (בין אם כחלק מירדן או כישות עצמאית) והיו מוכנים לתת תמורתו לישראל שלום וביטחון. הנחת יסוד שנייה היא שאילו היתה אז ההנהגה הישראלית חכמה וענווה יותר, אפשר היה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. עיוורון מדיני וגבהות לב של המנהיגים הישראלים, טוען רז, מנעו השגת פתרון כזה בימי ראש הממשלה אשכול, ומכיוון שלא הושג בימי אשכול הגמיש (לכאורה) אבד הסיכוי כאשר בראש הממשלה עמדה גולדה מאיר הקשוחה והצדקנית (שוב, לכאורה). הוא מטיל את מלוא כובד האשמה על ההנהגה הישראלית וטוען כי בעצם סובבה את העולם בכחש מאז המלחמה ומטרתה הנסתרת היתה לספח את השטחים.

יש במחקרו של רז טענות וקביעות נכונות. ההנהגה הישראלית אכן היתה עיוורת לפלסטינים ולא ראתה בהם גורם מדיני. היא גם היתה משוכנעת שמוטל על חוסיין, בהיותו הצד המפסיד במלחמה, לשלם את מחיר הפסדו, המחיר שהתבטא במונחים טריטוריאליים וסמליים. היתה אז בהנהגה הישראלית קשת של דעות, מניצים קיצוניים ועד יונים צחורות, אבל גם ה״יונים״ לא חשבו להחזיר לערבים את ירושלים ולוותר על הירדן כגבול מזרחי אפילו בהסדר שלום. חילוקי הדעות נגעו למה שיהיה ממערב לירדן ולמי יהיה השלטון שם — לירדן או לנכבדי הגדה המערבית. אפילו היונים שדגלו בהחזרת מרב השטחים לא חשבו להחזיר אותם לפני חתימת הסכם שלום שישאיר בידי ישראל לפחות את ירושלים.

לצד קביעות נכונות יש במחקרו של רז גם לא מעט פרכות. הזהות הפלסטינית החדשה לא התגבשה אחרי המלחמה תחת הכיבוש בגדה ובעזה, אלא במחנות הפליטים בירדן ובלבנון וסביב אישיותו של ערפאת ולחימתם של הפדאיון. אלה לא היו אז שותפים להסדר בשום תנאים שהם. מקרב נכבדי הגדה לא היה אפילו אחד שהיה מסוגל לחתום על הסדר עם ישראל שיחייב מישהו מלבדו, וודאי לא אלה שרז וכמה ממקורותיו מציגים כמועמדים לשותפות כזאת ואת ההתעלמות מהם כהחמצה. המתונים שבנכבדים דיברו על גבולות החלוקה מנובמבר 1947, וגם עליהם דיברו כשלא היו ערבים אחרים בסביבה שישמעו זאת. כאמור, זמנה של פוליטיקת הנכבדים הפלסטינית עבר, וראשי העיריות כמו מוחמד עלי אל־ג'עברי בחברון או חמדי כנען בשכם לא היו חלופה לערפאת או לחוסיין, לא מבחינת הפלסטינים בשטחים ולא מבחינתה של ישראל.

בעקבות מורו אבי שליים, אחד הביוגרפים של חוסיין, מציג רז את המלך כרודף שלום. יש בהצגה זו אמת, חלקית לפחות, אך אין זו כל האמת. בתנאים ששררו בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים השלום שרצה המלך, או כל הסדר אחר שמתקרב לשלום, לא היה אפשרי. הוא דחה לא רק את תוכנית אלון שהוצגה לפניו, אלא גם את תוכנית רוג'רס מדצמבר 1969 שהלכה לקראת דרישותיו מרחק רב מאוד. יעדו של חוסיין לא היה שלום אלא הישרדות. כדי לשרוד הוא תמרן בכיוונים שונים ולעתים סותרים, והשיחות עם ישראל היו רק פן אחד של תמרוניו.

אחד האילוצים שהגבילו את יכולת התמרון המדיני של חוסיין היה תלותו בשליט מצרים גמאל עבדול נאצר. השיחות החשאיות עם ישראל היו חשאיות מבחינתה של ירדן הרבה יותר מאשר מבחינתה של ישראל, ומספר שותפי הסוד הירדנים להן לא עלה על ארבעה או חמישה. אילוץ אחר הציגו לו הפלסטינים, בירדן ובשטחים, ובעיקר ארגוני הפדאיון שבשנים ההן דחו במוצהר, ולמעשה, כל צורה של קיום מדינה יהודית בארץ־ישראל.

מקובל לראות את סיפוחה ואיחודה של ירושלים המזרחית כמכשול העיקרי שמנע את האפשרות לשלום עם חוסיין. כבר יותר מעשרים שנה יש שלום פורמלי בין ירדן וישראל וירושלים עדיין מאוחדת ותחת שלטון ישראל, לפחות להלכה. לא היא היתה המכשול לשלום אלא שאיפתו של חוסיין, אותה ירש מסבו המלך עבדאללה, להיות מלכם של הפלסטינים ומייצגם. כל עוד דבק בשאיפה זו לא היה יכול להסכים לוויתורים, ודאי לא בשמם, לא בגדה, קל וחומר לא בירושלים. כאשר החליט להתנתק מהפלסטינים נסללה הדרך לשלום, תחילה מתחת לרדאר ובסופו של דבר גם מעליו.

המפעל המחקרי, שחיבור זה הוא חלקו השני, מעסיק אותי כבר ארבעים וחמש שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים. במרוצת השנים האלה עקבתי אחרי ספרות הרפורטז'ה והאפולוגטיקה שהתפרסמה, אחרי ניצני ספרות המחקר ואחרי סרטים דוקומנטריים, כתבות טלוויזיה וראיונות, וראיתי כיצד תמונת התקופה כפי שנוצרה ב״זיכרון הקולקטיבי״ של החברה הישראלית הולכת ומתרחקת מן המציאות של הימים ההם. כדרכה של המטאפורה המכונה ״זיכרון קולקטיבי״, היא גם התחלפה פעמים אחדות בהתאמה לשינויים בערכיה של החברה הזוכרת. תפיסתי את תפקידו של ההיסטוריון היתה תמיד שהוא אינו שופר או סוכן של הזיכרון הקולקטיבי אלא המבקר שלו. במגבלות הקיימות עדיין של גישה לחומר המקורות, זה מה שניסיתי לעשות גם במחקר הנוכחי, כמו בכל מחקר אחר שעשיתי.

תחילה התכוונתי לכתוב היסטוריה כוללת של תקופת בין המלחמות, שתקיף את כל תחומי החיים ואת הזיקות השונות ביניהם. במהלך איסוף החומר ועיבודו התברר לי שזו יומרה מופרזת שלא אוכל לעמוד בה, ואפילו אם אצליח לעשות זאת, התוצאה תהיה ספר בעל ממדים עצומים שספק אם יימצא מו״ל שיסכים להוציאו לאור, ורק מתי מעט ירצו לקרוא בו. נאלצתי אפוא לוותר על כמה מן התחומים, לא משום שחשיבותם פחותה בעיני אלא מפני קוצר ידי לעסוק בהם. גם במסגרת המצומצמת־יחסית הזאת (בהשוואה ליומרה ההתחלתית), החומר עצום ורב. בשלב מסוים בחרתי לעסוק ראשית במחצית הראשונה של התקופה, מגמר מלחמת ששת הימים ועד סוף הקיץ של שנת 1970, שהוא נקודת מפנה בולטת עם סיום מלחמת ההתשה, מלחמת האזרחים בירדן ומותו של שליט מצרים גמאל עבדול נאצר, ואחר כך, בחלק השני, לעסוק בהתדרדרות למלחמת יום הכיפורים למן הסתיו של שנת 1970. בהמשך העבודה התברר לי שגם דיון במחצית התקופה חורג מהיקפו של ספר אחד, והחלטתי לחלקו לשני ספרים. הספר הראשון, שבמרכזו התהליך המדיני ומלחמת ההתשה בחזית המצרית, כבר ראה אור.17

הספר הזה עוסק במשולש ישראל־ירדן־פלסטינים, מתום מלחמת ששת הימים ועד ספטמבר ״השחור״ 1970. מלכתחילה התייחסה ישראל — הנהגתה והציבור הרחב — בצורה שונה לשטחי סיני ורמת הגולן מאשר לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הראשונים נתפסו כפיקדון עד לחוזי שלום, ואילו האחרונים נראו לחלק גדול מהציבור חלקי מולדת משוחררים, אשר ייתכן שיהיה צורך לוותר על מקצת מהם כדי לשמר את אופייה היהודי של המדינה.

פרקיו הראשונים של הספר עוסקים במפגש בין הישראלים לשטחים ותושביהם בשבועות שלאחר הניצחון ובהתפוגגותה ההדרגתית של האופוריה שפקדה את החברה ישראלית אחרי הניצחון במלחמה; בהתגבשותו של מחנה המתנגדים לנסיגה; בהופעת ניצניו הראשונים של מה שייקרא לימים ״מחנה השלום״ ובשיח הציבורי והמפלגתי על גורל השטחים ועתידם. קבוצת הפרקים הבאה עוסקת בשיחות הגישוש שניהלה ישראל חליפות ובמקביל עם נכבדי הגדה ועם המלך חוסיין, שיחות שלא הניבו תוצאות ויש הטוענים, כמו אבי רז ואבי שליים, שלא היו אלא הונאה מכוונת, טענה שאני כופר בה, ובראשיתו של ערוץ הקשר החשאי שנבנה בהמשך בין גולדה מאיר למלך. קבוצה שלישית של פרקים דנה במרי האזרחי בשטחים, במאבקם של ארגוני המחבלים בשטחים ומעבר לקווי הפסקת האש ובצעדי הנגד של ישראל מול הטרור/גרילה הפלסטיניים, וכן במלחמת ההתשה שהתפתחה בגבול המזרחי עוד לפני שפרצה בחזית תעלת סואץ. שני הפרקים האחרונים עוסקים בהיווצרותה של מדינת הארגונים הפלסטיניים בתוך מדינת ירדן, בחיסולה בספטמבר 1970, בחלקה של ישראל במשבר ובהשפעתו על מעמדה בעיני ארצות־הברית ועל יחסיה עמה.

המחקר הזה נעשה בעזרת מענק מחקר נדיב שקיבלתי מהקרן הלאומית למדע וסיוע שקיבלתי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה בעת שלימדתי בו עד לאחרונה. החומר הארכיוני הישראלי רוכז ברובו על־ידי צוות של עוזרי מחקר שפעלו בהנחייתי בארכיון המדינה בירושלים, בארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, בארכיון יד טבנקין באפעל ובארכיון מפ״ם בגבעת חביבה. יבואו על התודה צוותי העובדים בארכיונים האלה וכן רבקה אלבו, יאיר קליינבאום, פנינה שוקר ואלי קורנגולד. רן נווה ואלעד אוזן ריכזו קטעי עיתונות בנושאים רלוונטיים. את העבודה הארכיונית בחוץ־לארץ, בארכיון הלאומי הבריטי ובספריות הנשיאים ג'ונסון וניקסון, עשיתי בעצמי בכמה גיחות בשנים 2014-2010, וברצוני להודות לצוותי הייעוץ בשתי הספריות הנשיאותיות על היחס האישי המסור ועל העזרה המועילה שקיבלתי בהן. פרופ' יוסי בן־ארצי קרא חלקים רבים מן המחקר, העיר להם הערות בונות והשיא לי עצות מועילות והוא ראוי לתודה מיוחדת. ד״ר צבי צמרת קרא את הפרקים העוסקים בחברה הישראלית והעיר הערות חשובות הנוגעות להם. למותר לציין שהכתוב כולו הוא על אחריותי בלבד.