הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
23 דירוגים
3.5 ממוצע
1
4
2
5
3
1
4
1
5
12
7
הזדמנות שנייה

הזדמנות שנייה


דרג ספר זה מתוך 5
23 דירוגים
3.5 ממוצע
1
4
2
5
3
1
4
1
5
12
7
15 
15 
גודל (עמ'): 70
מו"ל: בוקליק - הפצת ספרים

תקציר

"תנשקי אותי, יולי, תנשקי אותי כמו פעם." עיניו הכהות מפחידות אותה.

אין ספק שהוא מצליח לעורר בה את מה שהרגישה כלפיו לפני שנים רבות, אך בהתחשב בעובדה כי זה ההיפך ממה שרצתה לעשות, היא פוחדת כי היא מרחיקה לכת בכך שהיא שוקלת את ההצעה שלו.

 

"תפסיק." היא לוחשת בקול צרוד אבל כשאישוניה מתרחבים בשל דבריו, הוא מבין שהוא קלע בול במטרה. תמיד הוא היה חד אבחנה ובמקרה שלה, הוא אף פעם לא היה צריך להתאמץ. כמו תמיד, הרגשות שניסתה אי פעם להסתיר השתקפו בעיניה וגם עכשיו זה קורה.

יולי סגל, חוקרת פרטית, נשלחת למשימה בה תפגוש בגבר שיחזיר אותה עשר שנים לאחור. מוכת הלם ומסוקרנת, היא נשאבת לתשוקות העבר בגלל נוכחותו.

האם היא תיקח את ההזדמנות השנייה שניתנה לה? או האם שוב, כפי שנהגה בעבר, היא תברח?

רעות ממן היא בת שלושים, נשואה ואם לשתי בנות. "הדרך לדרור" הוא ספר הראשון שכתבה, ויצא בהוצאת היהלומים של ביבוקס.

המשך קריאה
  • ISBN: 425020162504
  • גודל (עמ'): 70
  • מו"ל: בוקליק - הפצת ספרים
  • יצא לאור ב-: 12/10/2016
  • שם המחבר: רעות ממן
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

יולי נכנסת בצעדים מגושמים למשרד החקירות הפרטי במרכז תל אביב בו היא עובדת.

גיא לוין בן השישים יושב במשרדו הצנוע ועובר על מסמכים. הוא מעיין בהם בקפידה ובריכוז מופתי כך שהוא לא מבחין כי החוקרת הפרטית הטובה ביותר שלו ובמקרה גם אחייניתו, כבר יושבת בכיסא שמולו ומציתה את הסיגריה המונחת בין שפתיה. רק כשהעשן הסמיך נשלח ישירות לעבר פניו, הוא מרים אליה את עיניו.

"אז מה המשימה שלי להיום, בוס?" היא שואלת, מניחה את המצת הכסוף על שולחן הזכוכית. אין בה שום כוונה לבקש את רשותו לפני שהיא עושה זאת ועל כן היא מצליחה להעלות את חמתו. יש לה מזל גדול שהיא חביבה עליו כאילו הייתה חלק ממנו, כמו בתו הקטנה. הוא סולח לה.

"אני מקווה שלפני שאת מכניסה את הרעל הזה לתוכך, הכנסת משהו לבטן שלך. רזית." הוא מסנן והיא ממצמצת קלות. הדבר הראשון שהיא עושה בתחילתו של כל יום עבודה שלה הוא לעשן. גיא שמעולם לא ניסה ואפילו פעם אחת בחייו לעשן, מתעב כשהיא עושה זאת. וכן, היא רזתה בחודשיים האחרונים כמה קילוגרמים נכבדים.

"שתיתי קפה שחור וחזק," היא משקרת. "עכשיו תן לי שם, קדימה!" היא פוקדת עליו נרגשת, בדיוק כפי שהיא נרגשת בכל משימה ומשימה שעליה לבצע. הוא מחייך לעברה ומניח לניירת.

"אלמוג זיו," הוא מציין. היא מעוותת את פניה קלות כשהעשן שורף שורף את דרכו בתוך ריאותיה.

"מי הוא ומה הסיפור שלו?" היא שואלת ולוקחת שאיפה נוספת וארוכה מהסיגריה שבידה. ככל הנראה גם האחרונה.

"הוא - המשימה שלך." הוא מדגיש.

"ומה אני אמורה לעשות עם המשימה שלי הפעם?" היא שואלת בגיחוך קל ומשרבבת את שפתיה המרוחות בליפסטיק אדום. שיערה השחור המסופר בתסרוקת קצרה שמגיעה עד קו הלסת שלה, ממסגר את פניה היפות כשל בובה. עורה לבן כשלג וצח מפגמים כפסל של חרסינה, עיניה בצבע הענבר אינן מותירות אף אחד אדיש, אך לפי ארשת פניו של גיא, היא חוששת שהפעם המשימה העומדת בפניה תהיה קשה בהרבה מכל משימה אחרת. היא בולעת גוש מחניק שתקוע לה בגרון.

"המשטרה מבקשת את עזרתנו בחקירה סודית שמתנהלת נגדו." הוא מנופף לעברה בניירת לבנה.

"משטרה? ממתי אתה משתף פעולה עם המשטרה?" היא שואלת מסוקרנת ומופתעת בה בעת. היא מרימה לעברו גבה משורטטת ומזיזה את אפה הסולד מצד לצד. לחייה מאדימות כשגיא נועץ בה מבט מתכתי.

"מאז שאני צריך כסף כדי לשלם לך ולשני חוקרים נוספים משכורת."הוא קובע נחרצות. לא היה לה מושג שגיא נמצא בקשיים כלכליים עד כדי כך שיעשה את הדבר הנורא מכל וישתף פעולה עם המשטרה.

"מה אני אמורה לעשות? לצלם אותו? לעקוב אחריו?" היא שואלת שאלות בקצב מסחרר, גורמת לו לסחרחורת איומה אך בכל זאת הוא מרגיע את עצמו, שואף לריאותיו נשימה עמוקה. היא לא תקבל את מה שיש לו לומר לה. הוא כבר יודע.

"הפעם את לא תחפשי אחרי הוכחה, את תהיי ההוכחה. את תפרצי למעגל החברתי שלו, תפתי אותו ותוציאי ממנו מידע." הוא פוסק. סחרחורת איומה פוקדת את ראשה ובכל זאת ארשת פניה נותרת חתומה. היא נוהמת בצחוק ומסיטה קצוות פוני סוררת מעל עיניה.

"כשאתה אומר לפתות, למה אתה מתכוון?" היא שואלת בחשש.

"למה שאת חושבת." הוא עונה באגביות. לא ייתכן שהוא הרגע ביקש ממנה שתפתה גבר זר במכוון על מנת להפיל אותו. היא מעולם לא עשתה דבר כזה, ולא משנה אם הוא פושע, סוחר סמים או חף מפשע.

"אתה רציני?! אתה לא יכול להיות רציני! גיא, זה הגבול שלי. הגבול האדום שלי." היא לוחשת, עיניה צורבות מהעשן. היא מכבה את בדל הסיגריה במאפרה הכסופה שעל השולחן, שמן הסתם מונחת כאן אך ורק לשימושה. כשהיא מחליפה בין רגליה, עקביה מתקתקים על הרצפה ברעש מהדהד. היא מניחה את ידיה על השולחן ורוכנת לעברו.

הוא נסוג מעט לאחור ומעסה את העורף שלו. שניהם יודעים בלבם שגם אם יש סיכוי שהאיש הזה חף מפשע, הוא ייפול ישירות לתוך רשתה כי היופי שלה בשילוב הקסם שהיא מפזרת סביבה הוא קטלני.

"את מוכנה לוותר על ארבעים אלף דולר במזומן?" הוא שואל במפתיע ומתעלם לחלוטין מחששותיה. היא שורקת בפליאה בזמן שעיניה המלוכסנות נפקחות בתדהמה. היא מבינה שאם המשטרה מוכנה לשלם סכום כסף כזה גדול בעד התפיסה, אז אין לה שום נתיב בריחה. היא חייבת לעשות את זה.

"מה יקרה אם העניינים יסתבכו?" היא מרימה את סנטרה מעלה וגורמת לו לאבד את הסבלנות שבו. הוא לא מעסיק אותה כדי שהיא תחליט מתי ואיך מתחשק לה לצאת למשימות. היא צריכה להודות לו מדי יום על שהיא בכלל כאן.

"אני סומך עלייך." הוא עונה לה.

"לא. תן את זה למישהי אחרת." היא פוסקת.

"אין לי מישהי אחרת. את הבחורה היחידה כאן מבין שלושה חוקרים. לפי מה שידוע לי, אלמוג עדיין לא הומו." הוא מנסה לבדר אותה אבל מצליח לעשות את הדבר ההפוך לגמרי. הוא גורם לה להזעיף את פניה בכעס ולנסות להיחלץ מהכיסא. כשהיא לבסוף מצליחה להתרומם על רגליה באחת, היא מיישרת את שוליה של חצאית העיפרון האפורה שלגופה. כשהיא פונה לאחור ומסבה לו את גבה, הוא מטיח את ידו על השולחן. היא קופאת במקום ונעצרת.

"אם לא תעשי את זה, את תמצאי את עצמך מפוטרת!" הוא יורה והיא בולעת גוש מחנק. היא לא מאמינה שהוא יעז להרחיק לכת עד כדי כך. היא פשוט לא מאמינה.

"אל תכריחי אותי לעשות את זה. אבל אני מודיע לך חגיגית שלכל אחד יש מחליף, במיוחד לך!" הוא ממשיך להפעיל עליה מכבש לחצים. היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוקות, צמרמורת רעה עוברת במורד גופה כשהיא מוצאת את עצמה בין הפטיש לסדן.

"גיא, אל תעשה את זה." היא מתחננת אליו ומסתובבת אליו בחזרה. כל הביטחון שלה יורד בדיוק כפי שכוח המשיכה מדביק את רגליה לרצפה. היא משפילה את פניה ודמעות מאיימות לפרוץ מעיניה הגדולות. היא כמו ציור אנושי של מרגרט קין.

"אני לעולם לא אשכח את היום הזה, לפני חמש שנים, שלקחתי אותך מאימא שלך." הוא נוהם. קולו כמעט וקורם עור וגידים ויוצא מפיו בצורת מפלצת. הוא יודע שאין לו ברירה אחרת ורק כך הוא יכול להחזיק אותה, למנוע ממנה ללכת.

"אני לא רוצה לדבר על זה בדיוק כמו שאני לא רוצה לצאת למשימה הזו," היא ממשיכה להתחנן אך לשווא כי הוא לא מקשיב לדבר ממה שהיא אומרת.

"את יודעת טוב מאוד שאם אני, הדוד שלך, לא הייתי לוקח אותך אליי ומגדל אותך, את היית היום מסוממת וזרוקה ברחובות. לא היית מכירה כלום חוץ מלזרוק את עצמך מגבר לגבר!" הוא עובר את הגבול כפי שלא עשה מעולם.

"את צריכה להגיד לי תודה שבמקום לתת לך למכור את הגוף שלך בכסף כמו שאימא שלך עשתה ולמלא את הוורידים שלך בקוקאין בדיוק כמוה, נתתי לך את העבודה הזו!" צעקתו מרעידה את הרצפה. זה חמש שנים שהיא הדחיקה ממוחה את העובדה שאימא שלה נפטרה ממנת יתר, ממש זמן מועט אחרי שלקח אותה תחת חסותו.

היא מודה לו, אבל יש גבול.

"היא אחותך. איך אתה מדבר עליה ככה?" היא שואלת פגועה. הוא משתמש בבעיות הדפוקות של אימא שלה כדי ליישר אותה. אמנם עד עכשיו הוא הצליח אבל מה יקרה כשהוא כבר לא יהיה לצדה?

"זאת המציאות." הוא יורה.

"אני מודה לך על כך בכל יום א־בל, א־ני,"היא מגמגמת בהיסטריה. זיעה קרה מצטברת בכפות ידיה והיא מנסה לנשום נשימות עמוקות על מנת להירגע. אולי בכל זאת אם תפנה ללבו הוא יוותר לה. היא נושאת אליו את עיניה תוך כדי שהוא עוקף את השולחן וצועד לעברה. כשהיא מביטה בו בעיניים כלות היא מבינה שאחרי כל מה שעשה בשבילה, היא חבה לו את חייה. הוא דמות האב שמעולם לא היה לה.

"אני לא רוצה לעשות את זה,״ היא ממשיכה לסרב בתוקף.

״אני לא רוצה לפטר אותך כי אני יודע כמה יהיה לך קשה לצאת לרחובות מבלי שרוחה של אימך תרדוף אותך, אבל תביני שהעסק שלי כושל ובלי ההזדמנות הזו גם המוניטין שלו יירד, אני לא אפספס את ההזדמנות הזו כי את נתקפת לך פתאום בבושה," הוא אומר בקול מרוכך ואוסף את ידה בידו. והיא לוקחת לתוכה נשימה עמוקה. הבושה היא לא הבעיה כאן, אלא משהו גדול הרבה יותר מכך. הוא כנראה לא מבין את זה.

"תגידי לי שתבצעי את המשימה על הצד הטוב ביותר, כמו שאת יודעת, ותסיימי איתה כמה שיותר מהר. אני לא צריך להזכיר לך את הכללים, את כבר יודעת אותם היטב." הוא לוחש ומלטף את גב כף ידה העדינה. היא בהחלט יודעת מה הם הכללים הברורים - אסור להתאהב ואסור להיכנס למיטה. בנוסף, היא תצטרך לקחת איתה את האקדח שלה. רק לצורך איום והגנה.

בעל כורחה, היא מהנהנת בראשה להסכמה והוא נאנח בהקלה ומחייך. כשהוא חוזר לשולחנו, הוא שולף מתיק המסמכים השמן תמונה קטנה ומושיט אותה לעברה. היא לוקחת אותה בידיים רועדות ומעפעפת קלות, עיניה מתעוותות והיא מנסה לייבש את הדמעות שכמעט פרצו מתוכן. היא מביטה בתמונה ורואה גבר כבן שלושים לכל היותר, נאה וגבוה. בתמונה הוא לובש חליפה בהירה, אולי לבנה. כוס אחוזה בידו ועיניו חבויות תחת משקפי טייסים כהים. לצווארו ענודה שרשרת כסופה ודקיקה אך את התליון היא אינה מצליחה לראות.

היא נושמת עמוקות ופונה אל הדלת, אך רגע לפני שהיא יוצאת היא מסובבת לגיא את המבט.

"אתה תקבל את ההוכחה הזו. אתה תראה. אחרת, תראה אותי כמפוטרת."היא פוסקת ומושכת בידית. היא יוצאת מהדלת אל היעד הבא שלה. ככל הנראה היעד הכי מסוכן שלה אי פעם.