הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.3
ממוצע
1
5
2
0
3
1
4
2
5
1
1
גם ב - Kindle
הוטל מלטה
עדנה שמש

במקום 38 

28.5 

הוטל מלטה

עדנה שמש

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.3
ממוצע
1
5
2
0
3
1
4
2
5
1
1

במקום 38 

28.5 

במקום 38 

28.5 

גודל (עמ'): 403
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

הרומן הוטל מלטה, ספרה השלישי של עדנה שמש הוא ראשית כל יצירה מענגת ומעוררת מחשבה. ביכולת תיאור נדירה ובעין בוחנת, רוקמת המחברת עלילה מורכבת ומרתקת. בתבונת מספרת וביד בטוחה היא מובילה את גיבוריה - דמויות רב ממדיות ובעלות עומק פסיכולוגי - בסבך מאורעות, בעולם פנימי עשיר ומסוכסך, המלא בתשוקות גלויות ונסתרות.
הוטל מלטה הוא סיפור מחיי הארץ המתאר את קורותיהם בהווה של בני הזוג אווה וארנסט בלום, שמוראות מלחמת העולם השנייה שיבשו את חייהם, ומספר על אימוץ נכדם, שחיי המשפחה שלו הולכים ומתערערים. בהבלחה של רגש דוחק, מבקש ארנסט מנכדו בקשה המחזירה אותו לתקופה טעונה בחייו שמציתה בלבו את זכרם של שלושה ימים רחוקים, סוערים ומלאי תשוקה, בנאפולי של שנות ה-50. בקשה זו מניעה את העלילה עד לקצה הבלתי צפוי, ומשנה בתוך כך לא רק את חייו של ארנסט בלום אלא גם את חייהן של דמויות אחרות, קרובות ורחוקות.
במהלך העלילה ובין השורות מעלה הספר שאלות מגוונות וביניהן, מהי אהבה? מה משקלם של שלושה ימים מאושרים כנגד חיים שלמים? מה יהיה על בני הדור הצעיר החיים בארץ, על מצוקותיהם הערכיות, הכלכליות והאישיות? מה מקומה של סופרת בתוך חיי דמויותיה? ואולי השאלה מכמירת הלב מכולן - האם אפשר למות מאושר?
המשך קריאה
  • ISBN: 31-9006071
  • גודל (עמ'): 403
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 29/07/2015
  • שם המחבר: עדנה שמש

1. מה יש לסבתא אווה נגד גבינת פִּיקוֹרִינוֹ

הערב היה בראשיתו. שעון החורף עוד לא הושב על כנו וימי ראשית הסתיו עדיין ארוכים, והדמדומים אף הם ארוכים ומודלקים, ופנסי הרחוב – בבזבוז שאין לו מחילה – נדלקים כנגד שמיים בהירים, עוד לפני שהחושך יורד. החניתי את המכונית והתחלתי לצעוד על המדרכה, שמח על שחניתי שני רחובות מהבית של סבא וסבתא שלי. בפעם הקודמת חניתי מול דירתם ושכחתי שהחל מחמש בערב החנייה מותרת רק לדיירי הרחוב ואחר כך מצאתי דו"ח חנייה פסקני תחת המגב.

שכחתי את הסל באוטו.

חזרתי על עקבותי. בדרך התחדדו בתוכי תווי פניה של הקבצנית שמיהרה אלי גם היום במעין שמחה משונה בתחנת הדלק שליד הסוּפֶּר, כשמילאתי דלק. הפעם דווקא רציתי להתחמק ממנה אבל היא הבחינה בי ומיד ניגשה אלי כאילו אנחנו כבר מכרים. היא כבר לא מבקשת ממני כלום במילים, יודעת שמיד כשהיא מתקרבת אני נותן לה מטבע של עשרה שקלים או שטר של עשרים שקלים, תלוי מה יש לי בכיס. בכל פגישה קצרה כזאת אני לומד עוד פרט על האישה הזאת: שהיא עושה את זה בשביל ניתוח לבת שלה, שאין לה כסף לאוכל, שעולה ממנה ריח רע, שהיא איבדה כבר מזמן את הבושה ואת המבוכה, ותודה רבה, אתה בן אדם טוב.

רכנתי והוצאתי מהמושב האחורי את שקית הבד הירוקה של השופרסל הגדושה במצרכים שקניתי, וטרקתי את הדלת. בתוך כך שרקתי לעצמי שיר של כרמלה גרוס ואגנר. אך התרחקתי מהמכונית וכבר שבתי להתלבט איך אספר לסבא שלי על הילד, ואם בכלל טוב שאספר לו, כי לא נעלם ממני הייאוש והקור שנדפו מהילה כשרציתי להניח יד פשוטה על בטנה והיא חמקה ממני באופן שהעיר בי תמיהה ועלבון; גם התשוקה שלי אליה נענית באחרונה באדישות מדוקדקת או בהתחמקות דקה, וכבר הולך וגָבֵהַּ בינינו קיר סתום. דווקא עכשיו, שילד, הילד שלנו, נהיָה בתוכה. האמת – אני כבר לא מבין שום דבר. אבדה לי היכולת לקרוא את הסימנים המוסכמים ביני לבינה. ומאז שהבנתי את זה הולכת ומתבררת בתוכי, למרות הכחשותי הסותרות, הידיעה שמשהו ממשי מאוד הולך ונגרע מחיי, בניגוד לכל היגיון, וכי ה'משהו' הזה עתיד לקבל בקרוב מאוד את צורתו הסופית.

אחזתי בסל הירוק ופניתי שמאלה. ארבע מדרגות ואני במפלס נמוך יותר, חוצה גן שעשועים קטן שיש בו נדנדה קטנה וקרוסלה מעץ – קיצור דרך שאני עושה מאז שהותר לי ללכת לבקר את סבא וסבתא שלי לבדי. השמש נטתה. הדמדומים חידדו בי את הפקפוק. אולי לא אספר לסבא ארנסט על הילד לפני שאני עצמי יודע איך כל זה ייגמר. עוד לא סיפרתי כלום גם להורי ועוד לא שלחתי הודעה שמחה במייל לדגנית וללִיָה, שתי אחיותי העליזות הרחוקות שמבלות להן כבר שנים אחדות בחוף המזרחי של אמריקה, במערב מנהטן ליתר דיוק, לא הרחק מנהר ההדסון האפרורי. הרחבתי את צעדי ונשפתי נשיפה ארוכה. בדרך לכאן, כדי לתת לסבא ולסבתא שלי את המצרכים שקניתי בשבילם ולבקר אותם ביקור קצר, עוד הייתי בטוח שאספר להם בפשטות ובשמחה על ההיריון של הילה. אבל עכשיו כלל לא הייתי בטוח בזה.

'העניין הנוסף' עלה בי באי רצון: סבא ארנסט אמר לי בטלפון, "אני רוצה לבקש ממך משהו, אמוץ. תיקח בחשבון להישאר אצלנו עוד קצת אחרי הסוּפֶּר, בסדר? יש לי משהו חשוב לבקש ממך," ולא פירט. סבא הניח את השפופרת ברגע שנשמע ברקע קולה הרם של סבתא אווה. האם הוא מסתיר ממנה משהו? זה היה משעשע קצת, אבל בה במידה גם מדאיג: אולי מה שסבא ארנסט רוצה לספר לי קשור למצב הבריאותי שלו? יצאתי מגן השעשועים הקטן שגוּדר בשיחי לוונדר אפורים והלכתי בקצה השדרה הארוכה שגיל העצים הנטועים בה ברווחים קצובים הוא לפחות כגילה של העיר. רגלי נתקלה בבליטה במדרכה. "שיט," פלטתי וייצבתי את גופי לפני שהבחנתי בהתגבהות האספלט מעל לשורש עבות. ופתאום שמתי לב שכמעט כל המדרכה מלאה בגבנונים האלה, שהיא ממש מורמת מכוחם של השורשים הסמויים – אני פוסע מעל ליער של שלוחות הזוחלות תחת רגלי: ארג שלם, שתי וערב של שורשים מגששים תחת כובד האספלט, פולשים לעובי האדמה, תאבי מים ואיזון. כאב דק חלף בשוק רגלי הפגועה, אולי בגלל הסתיו המתחדש, בגלל חילופי מזג האוויר התדירים. גבר מכונס איברים קרב מולי והביט בי רגע בפליאה סתומה, שנייה לפני שהסטנו איש־איש את כתפנו והמשכנו ללכת.

פניתי מהשדרה ונכנסתי לסמטת מבוא הים, שבתיה הקטנים נבנו הרבה לפני שפשה ברחוב עירוב סגנונות וגבהים, וכל תוספות הבנייה שמטליאות את הרחוב לתמונה הולכת ומתכערת. במבוא הים 19 נכנסתי לבניין. קומה ראשונה על עמודים, דירה מספר שתיים מצד שמאל, ביתם של אווה וארנסט בְּלוּם, כחרוט באותיות מעוקמות על שלט החרס שהכנתי לכבודם בילדותי ועדיין הוא דבק בקיר, מעל לפעמון.

תקעתי את המפתח במנעול ונכנסתי פנימה כבן בית.

"שלום סבא ארנסט ושלום סבתא אווה!" קראתי.

רוחי נפלה למראה האיש הזקן היושב מול התריס: סבא שלי, שקם בבוקר ולא בטוח, לעתים, לשם מה בעצם קם ומה יעשה בכל הזמן הזה שמבקש לשאוב אותו אל תוכו; שכבר ראיתי אותו הולך בנחישות מפַקפקת אל המטבח – אולי רצה לאכול שזיף צהוב או לשתות כוס מים קרים, אלא שלא היה רעב ולא היה צמא, ושתה בכל זאת, אם כבר קם, ושזיפים אין כי זו בכלל לא העונה לשזיפים עכשיו – וחזר והתיישב במקום שהוא יושב בו לעתים וסימן שאלה רוצע את מצחו. אולי הוא באמת מוטרד בדבר הזה שהוא רוצה לדבר אתי עליו. גם סבתא אווה מתבלבלת קצת בזמן האחרון, אם כי אני חושד בה שהיא עושה את זה מסיבותיה שלה, בכוונה גמורה. "הסבא שלךָ מתלונן ששמתי לו טל־העמק בצלחת בארוחת הערב במקום פיקורינו עם פלפל שחור!" רעמה בקולה בשבוע שעבר והרימה אצבע מעוקלת בתוכחה, "אמרתי לאדון בלום ששמתי לו טל־העמק מפני ששכחתי מה שהוא רצה, זה למה, ומאיפה הוא בכלל הקריץ את הגבינה הזאתי פיקורינו? מה – אמרתי לו – הפכת לי פתאום לנפוליטני?!"

הלעג בקולה לוּוה בשורש העווית שהיא מעווה את שפתיה תמיד כשהיא הוגה בבוז את המילה "נפוליטני!"

רציתי אז לצחוק, אבל ידעתי שמוטב שלא אצחק בפניה. יש לה, לסבתא־אווה־שלי, רגישות גבוהה למילה הזאת, לעיר הזאת, אולי לכל איטליה כולה. רק אומרים 'נאפולי' בנוכחותה ומיד היא מקשיחה את הבעת פניה וזוקרת את חזהּ, מפנה עורף לנוכחים והולכת לקשקש בסירים במטבח; לא סובלת שום דבר שמריח כמו נאפולי, נשמע כמו נאפולי ולכן הוא מזכיר לה את נאפולי. "בכלל," היא נוהגת לומר, "נאפולי עיר מכוערת. ויש בה המון גנבים."

בזמן האחרון – אם כי אין לי שום ודאות שהסיפור הזה לא מתרחש ככה כבר הרבה זמן – פורצות בין סבתי לבין סבי מריבות חדשות, מוזרות ומיותרות, שתכליתן או סיבותיהן אינן ברורות לי, רק שהתדירות שלהן גדלה והולכת. לפעמים ארנסט כל כך מתרגז על אווה שהוא רוטט לעברי, הקלוע בין שניהם, שבבקשה אעזור לו לקום ואקח אותו מפה או, אם אין לי זמן לזה, לפחות שאזמין בשבילו מונית, מפני שהוא רוצה לזוז מפה, העיקר לזוז מפה, ואווה עוד פעם צריכה את האוטו.

לאן? אבל השאלה רטורית. אני יודע: כשארנסט רוצה 'לזוז מפה', הוא רוצה להגיע לקפה ארומה שבקומת הקרקע בקניון. לכל הפחות ישב שם קצת וישתה קפה עם שאר הפנסיונרים הארגנטינאים שיושבים בבית הקפה מדי יום שעות ארוכות והם, אולי, החברים היחידים שלו, ואולי גם אֶפִי, השכנה החדשה ממול. חוּלְיוֹ וסרג'יו, איזק ויוסף תופסים כבר כמה שנים את אותו שולחן פינתי מרובע שממול לו שני דרגשי עץ מרופדים בריפוד אדום שנפגשים בזווית ישרה. החבורה אוהבת לשבת שם לא רק מפני שזה המקום הקבוע שלהם, אלא גם כי משם תכסית השטח שלפניהם מצוינת והם יכולים לראות את כל היוצאים והנכנסים אל בית הקפה – על פי רוב נשים צעירות עם עגלות ילדים, חיילים מזדמנים עם קיטבג ונשק שאוכלים משהו קטן בעמידה וממהרים לדרכם – ובעיקר, הם יכולים לראות את פניהן של עובדות בית הקפה החביבות עליהם, שגופן הצעיר נעלם כמעט עד מִפתח חולצתן מאחורי הדלפק המוגבה מדי לטעמם. מפינתם הם יכולים כולם – חוליו ויוסף, סרג'יו ואיזק, וגם ארנסט שכאן מכנים אותו ארנסטו – להעיר בקולי קולות את כל ההערות שיש להם על החיים ועל המצב, על העבר ועל העתיד, על פוליטיקאים ועל ספורטאים, הכול בבלילה של עברית וארגנטינאית מתנגנת שכולם מבינים מלבד ארנסט. וכשניגשות אליהם שתי נשים בשלות, בשלות מדי – לא כמו חגיתי שלהם, שעובדת בארומה כבר חצי שנה – והן נרכנות אל חמשת הגברים הזקנים ומבקשות מהם בזעף ביחד, כאילו הן זוג המפטי־דמפטי מקומי, "תדברו קצת יותר בשקט בבקשה כי אתם לא לבד ויש פה עוד אנשים חוץ מכם," חוליו מחייך אליהן את הטוב שבחיוכיו ומפיס את דעתן, "בסדר, גיברת וגיברת, נדבר יותר חלש," וכשהן מתרחקות הוא מפטיר, "בְּרוֹחַאס!", מכשפות!

אחרי חמש דקות הם שבים לטונים הרגילים. בעיקר הם מדברים בקולות רמים על פוליטיקה – כי על מה כבר יש לזעוק ולמרר כאן חוץ מעל הפנסיה שמצטמקת עם השנים בגלל חוסר האחריות של הממשלה, על הריבית הנמוכה עד גיחוך שהם מקבלים בבנקים על הפיקדונות שלהם, על הפרררזיטים שהורסים את המדינה, ועל ביבי שרק סרג'יו חושב שהוא בסדר גמור – "הכי חשוב הבריאות, כל השאר לא חשוב כּוֹמוֹ הבריאות, אִיחוֹ, כי בלי זה מה כבר יעזור." ובכל זאת, יש בהם תזזית וחשמל שגם אם אינם מוצאים את ביטוים בגוף הרופס שלהם, הם מתגלמים היטב על לשונם המושחזת, בקולותיהם הרועמים, בשמחת החיים שמתעוררת באיבריהם אחרי מנת הקפה ומעצם המפגש המשותף – הם הרי ממש כוח, ככה כולם ביחד – ומתעלמים בלי קושי ממבטיהן הרושפים של אימהות צעירות, כי מה כבר יקרה אם יעירו תינוק אחד? כל החיים לפניו; וחוץ מזה הם לקוחות יומיומיים ותיקים בארומה, אף אחד לא יבקש מהם לקום ולפנות את מקומם לאחרים.

החיוניות שלהם מתפוגגת רק כשהם בדרכם הביתה, אל הישיבה הרפוסה מול הטלוויזיה, במטבח או בסלון, בבית שנעשה גדול ממידותיהם וההד שבו הולך ומתחדד. בינתיים כל באי בית הקפה שומעים אותם אם הם רוצים ואם לא. הם מזמינים שני סיבובים של קפה חזק וגם אוכלים כריכים חצויים לשניים עם טונה או עם סוֹלוֹמוֹן (רק חוליו מזמין תמיד כריך תוניסאי חריף שאף פעם לא די חריף בשבילו) וחגית, עובדת ארומה הקטנטנה שחוסכת לאוניברסיטה וכבר היתה בטיול מד־הִים בדרום אמריקה ניגשת אליהם לפעמים לשאול "הכול בסדר, אמיגוס, אתם צריכים עוד משהו?" למרות שהמקום אינו נותן שירות, היא פשוט נהנית לקשקש אתם קצת בספרדית הקלושה שבפיה. דווקא את איזק, הממזר הזה, שהוא שתקן אבל עיניו המרוכזות תחובות כל הזמן במִפתח חולצתה והוא היחיד שלא קורא לה כל הזמן בחיבה, בואי, רוּבִּיָה! – בואי, בלונדינית! – דווקא אותו היא מחבבת מכולם. רוח של נחת מנשבת על פניו של איזק בכל רגעי שְהִייתה הקצרה של חגית במחיצתם, רגע לפני שהיא מחייכת אל הגברים הזקנים האלה חיוך שמבקש לכבוש שהם כבר מזמן שכחו את טעמו, ומסתלקת אל מאחורי הדלפק.

ארנסט אוהב להצטרף אל חוליו וסרג'יו ויוסף ואיזק, גם כשאין לו סיבה לכעוס על אווה אשתו, וגם אם לא הרגיזה אותו עד כדי כך שיקום ממקומו בזעם כבוש וירצה לצאת מהבית למרות הטרחה הכרוכה בכך. אפילו אמוץ כבר אבחן שסבו מצטרף אל החבורה בארומה לא לפני שהוא מעמיד פנים, משום מה, שפניו למקום אחר; שהוא חולף על פני פתח בית הקפה הזה באקראי, מופתע לגמרי לראות את סרג'יו טוב הלב שלובן שיערו הפרוע מסנוור ממש ואשר מניף לעברו את ידו הבריאה כי שיגרון כמו שיש לחוליוֹ אין לו בָּרוּכָשֵׁם ואילו את השבץ שהוא כן קיבל בנובמבר שעבר הוא קיבל בצד השני. וארנסט אינו מתרצה עד שסרג'יו קורא אל האיש גבה הקומה בנועם, "בואנס דיאס, ארנסטו, תבוא לשבת אתנו קְסָת..." ומיד הוא מזיח את גופו העצום לשמאל וכמו בתגובת שרשרת חוליו מזיז את יוסף ויוסף מזיז את איזק וכולם אומרים בתוך כך, "אוֹלָה, אולה, ארנסטו," וריפוד הפלסטיק האדום נחשף תחתיהם כלשון אדמדמה שמלקקת בהיחבא את ישבנם.

"שלום סבא!" קראתי שוב לפני שנעניתי. ארנסט ישב היכן שהוא מעדיף לשבת לעתים, מול התריס הפתוח למחצה, ספר בחיקו, וצפה ארוכות אל החוץ הנגרע בקצבו של האור המקליש ונראה כמי שלא זז מכאן מאז שנכדו בא לבקר אותו בפעם האחרונה, למרות שזז, וקם והלך, ובא, ואפילו עבד בגינה המשותפת שם יש לו חלקה קטנה ובה הוא מגדל צמחי תבלין; עתה הביט בריכוז בשוּרת המלבנים הנמתחת לכל רוחב התריס, רואה לסירוגין פלחים מבית יד־לבנים ומהברושים הכהים העבותים שנטועים משלושת עבריו. עד לפני שנים אחדות היה בית יד־לבנים בניין לא גדול, צבוע לבן, מוקף בשורה ישרה של ברושים מחודדים. אחרי השיפוץ, שהתארך מעבר למתוכנן והתפרש על פני שמונה־עשר חודשים במקום התשעה שמהנדס העיר הבטיח ופרע את חייהם של כל תושבי הרחוב, בית יד־לבנים הוא עכשיו אשכול של חללים פנימיים מסוגננים שהמבקרים הולכים בהם לאיבוד. רק ספסלי העץ שהוספו בתום העבודה לאורך השביל שבחזית הבניין משמחים את ארנסט. הוא פוסע אל הספסלים בימים יפים שבהם השמש אינה קרה מדי ואינה חמה מדי, ובדרך הוא תמיד מתוח שמא לא יהיה לו מקום לשבת, ובדרך פלא תמיד יש מקום פנוי. והוא יושב ופוגש כמה משכניו הישנים שעוד גרים בסביבה ואין לו שום עילה או הזדמנות אחרת לפגוש בהם, וחוזה יחד אתם בחיים החולפים על פניהם: אימהות ואבות עם עגלות ילדים או מנשאים תפוחים, צעירים ממהרים, רוכבי אופניים, חיילים וחיילות שבאים לפעמים בקבוצות גדולות, ונבלעים בתוך הבניין. לא פעם ארנסט תוהה אם לא הלכו קצת לאיבוד שם, בפנים. ורק כשהם יוצאים החוצה, כמקשה ירוקה, הוא מתחייך, וכמו נושם לרווחה.

"סבא, הכול בסדר?" אני שואל. המחצית השמאלית של פני סבי משוכפלת על מסך הטלוויזיה הכבויה הניצבת בסלון – קעורה בעיקר בזווית הפה. הפה משתפל מעט מאז השבץ המוחי הקל מאוד שאירע לו. קל ככל שהיה, האירוע הותיר בו סימנים, אף על פי שלמרבה השמחה לא נקפדו יכולת הדיבור שלו או יכולת התנועה. נפשו היא שנחבלה בחבלה הקשה ביותר.

"הכול בסדר גמור," עונה ארנסט. "קנית מה שסבתא ביקשה?"

"כן, אני חושב שהבאתי הכול."

"ואצלך? הכול אצלך בסדר, אמוצי?"

"כן, סבא, הכול בסדר גמור."

במשפחת בלום הכול בסדר גמור גם כששום דבר לא בסדר.

ארנסט מהורהר. כל הבוקר התמרד כנגד חשבון הנפש הבלתי פוסק שכופה עליו הישיבה הארוכה מול התריס. הוא שמֵח שאמוץ בא, וקוטע בלי צער את הדיון המהורהר שהתדיין עם עצמו, ועכשיו נשארה ממנו רק תמציתו. הוא יודע, מיד לאחר שנכדו ילך, ישוב אל השאלה הטורדת אותו זה זמן כי באמת, מה חשבון הרווח וההפסד על חשבוניית ימיו? האם בכלל יש טעם לעשות את החשבון? כשהוא לבדו והוא עסוק במחשבותיו הישנות והחדשות, הזמן מפתיע אותו בתעתועיו – כמה מהר הוא עובר, כמה לאט. היום, למשל, הזמן עומד על מכונו, המחוגים כמו תקועים בחוגם – לא שניות, לא דקות, לא שעות, רק מין בְּלִילה צמיגה של הֶיוֹת; ועולה בדעתו שאילו חיפושיות הזבל המצריות האגדיות היו קיימות בעליל, אפשר שאפילו הן לא היו מצליחות לגלגל היום את השמש מרומו של העולם ולהגיע את היום הזה אל קצו. אולי בגלל שהמתין כל היום לאמוץ, ארנסט חושב; אולי מפני שגזעיהם של הברושים בחוץ, שגדלו, לא זזים עוד ברוח ואיתנותם משרה עליו קיפאון. טוב שהילד בא, סוף־סוף.

אך לא רק ימיו של ארנסט טעונים אלא גם לילותיו, שאז הוא עסוק בחלומות הפוקעים בו כבועות ממהרות. רק רושם קלוש נשאר בו מהם, כמו טעם של משהו שאכל לפני שנים וקהה אולם לא נעלם כליל. הוא עוד לא מספר לאיש: נוֹרָה באה לבקר אותו בלילות והיא צעירה, ויפה, ועולים ממנה ריח בשרה וטעם דמה והם מסעירים אותו היום כמו שהסעירו אותו אז, וטעם הדם מתוק על לשונו כמו ביום ההוא, בהוֹטֶל מַלְטָה. בהתחלה ניסה להתכחש להתעוררות הפתאומית שנורה מתעוררת בתוכו בלילות, בשנתו. עכשיו הוא כבר מוכן להודות בפני עצמו שנורה באה אליו כמעט כל לילה וכאשר הוא פוקח את עיניו לפנות בוקר, ממש על סף זריחת האור, הוא מרגיש בתוכו בּעירה, ועוררות, ועליצות מעקצצת, והוא צריך להבליע את החיוך שבוקע מאליו משפתיו ואת סימני הבכי שממתין לתורו. גם חלציו כמו נענים. הוא לא מתבייש בזה, למרות גילו, להיפך, רק שהוא לא יודע לאן יוליך את התשוקה המאופקת המתחדשת בו. אווה־שלו, היא עצית כבר מזמן.

גם אווה חשה בטעם שנתו. היום למשל, כשעוד היו במיטה, הפנתה אליו את פניה הרצועים בקמטים, שנראים בשוכבה כמו בד שכוּוץ בתכים הדוקים מדי ושאלה אותו בקול הבוקר הצרוד שלה, "מה קרה, אֶרְנוֹ, עוד פעם חלמת על בחורות?" אחר כך חקרה אותו בגבות מכווצות, "תגיד לי, כמה בונדורמין אתה לקחת בערב?"

פעם אחר פעם ארנסט ענה לה בנחת, "אני לא לוקח בונדורמין כבר הרבה זמן, אֶוִויקֶם, באמת שלא. אני כבר מזמן לא צריך." ובינתיים אווה כבר היתה לבושה ומסורקת ונמרצת לגילה, כמו שכולם אומרים לה, סובבה לו את הגב והתיישבה מול מראת הטואלט הישנה שלה שמתחת לחלון. שטופת פנים ואור שמש, היטיבה על שפתה העליונה את פי השפתון שגון סגולו כה כהה שהוא קרוב לחום עכור, וחיככה שפה בשפה כדי שהמשחה השמנונית תחליק יפה אל שולי שתי שפתיה החרבות. מבעד לַמראה הביטה בבעלה ואמרה לו, "לא יכול להיות ארנו שאתה לא לוקח כדורים. אתה ישן מאוד־מאוד עמוק בזמן האחרון, אפילו לנחור הפסקת." השפתון של אווה שב והחליק אל תוך הגליל המוזהב כמו שהחליקה פנימה פיסת הבשר האדומה שרטטה בין רגליו של כלב הזאב שלהם, טִיבִּי, שהיה דון ז'ואן גדול ומת בשיבה טובה וכל חושיו ותשוקותיו עמו. אווה זקרה את סנטרה אל בבואתה. שפתיה המשוחות בשפתון נראו לה קרות, כמעט כחולות, אבל התוצאה מצאה חן בעיניה בכל זאת. מיד השקיעה את פניה במראה האחרת, המגדילה, כדי שתוכל למרוט בקלות את שלוש השערות העיקשות שצומחות בתחתית סנטרה. עינה הנתונה במראה נדמתה כדג החומק במי אגם וכל קמט בפניה גדל והעמיק. ועלתה בה תמונת תשוקותיו המחזוריות של טיבי שלהם, ואיך נהג לשבת על ארבעותיו באוזניים זקופות ובלשון מלחיתה ופתאום היתה פיסת הבשר מחליקה החוצה, בין רגליו, ואיברו השעיר נע בקצב נשימותיו ופרח פתאום באודם עז. הם היו צוחקים במבוכה, אבל לא הסבו את עיניהם מן הבשר השלוף, ועוד לפני שמבוכתם תפרח לסומק על לחייהם נעלם קליע הבשר הארגמני כלא היה, וטיבי קם והתנפל על דלת הכניסה ופתח אותה בעצמו לפני שחמק החוצה.

אם אווה לא רוצה להאמין לו, שלא תאמין. ארנסט הידק את מכנסי הפיג'מה שלו למותניו בשני השרוכים העבותים שהולכים ומתקצרים עם השנים והפשיל את שפתיו, "אם את לא רוצה אז אל תאמיני, אבל אני לא לוקח בונדורמין כבר חֶצי שנה."

אווה פטרה אותו בזקירת הסנטר הנודעת שלה, כאילו העניין כבר סוכם – היא לא מאמינה לו וזהו, וענדה לצווארה את מחרוזת אבני הטורקיז הקטנות שהסוגר שלה הוא קופסית בצורת לב ובפנים יש תמונה ישנה, שלה ושל אמה, שגזרה במספריים בפנים חתומים, לפני שנים.

"אם אתה צריך עוד משהו תגיד עכשיו ארנו, אני ממהרת לספרייה," זירזה את בעלה.

"לא, תודה, אני לא צריך כלום," נשף ארנסט לעברה, "עוד יש לי לגמור חצי מהעמוס עוז שהבאת לי בפעם הקודמת."

הוא יודע שלא לכך כיוונה.

אווה הלכה. אווה יוצאת ונורה נכנסת. נורה נכנסת וארנסט שב ומתרכך בתוכו. כל כך טוב לו ששָקֵט, שיש לו שֶקט כזה טוב, שהוא עוצם את עיניו ובתוך כך מקמט את אפו. לשווא ניסה לחזור אל מראות החלום שחלם בשנתו. יותר משביקש לשחזר בראשו את מהלכו של החלום, ביקש לביית את ריכוזו בשבריר הרגע שבו פקח את עיניו ובעצמותיו ובלבו עוד היו ספוגים זמן שאיננו עוד, וריחות שמבזיקים לפעמים, ואנשים שלא שייכים לכאן יותר, ואישה אחת שהתאהב בה פעם בכל לבו. הוא מודה על האמת – בזמן האחרון רק המחשבות על נורה משחררות את הסוס המכונף הכלוא בו. בגללו הוא רוצה לדבר עם אמוץ; בגלל הסוס המטלטל את רעמתו בתוכו ובוטש בפרסותיו בקרביו. לא פעם הוא מבקש להסות את צניפותיו, שאווה לא תשמע.

כל כך הרבה פעמים בחייו ביקש לנתח לעצמו את הסיפור הזה. איך איבד את ראשו ככה בגלל נורה? והרי תמיד היה כבד ראש, אפילו בתור ילד היה בו משהו כבד ראש וספוג בהגיוֹנוֹת, וכשהגיעו להוטל מלטה כבר אהב את אשתו – אהבה כנועה ומלאת חמלה, זה נכון, שהיתה כרוכה בהסתגלות ובפיכחון אבל ככה אהב אותה את אווה־שלו, איך שאהב, והיו ביניהם תשוקות גוף נואשות שאותן השֹביעו זו כנגד זה בלילות קודחים וארוכים. היתה ביניהם, איך לומר את זה, איזו התאמה מוכחת, כמו היו כפפה ויד תואמות, כמו נעל נוחה לכף רגל דאובה, כמו- ואילו עם נורה זה סיפור אחר, סיפור אחר לגמרי. בין שניהם נוצרה כימיה מיידית, מהרגע שנחפז ואחז במרפקה כשמעדה שם במדרגות המתפתלות. אצבעותיו חשו בחשמל ודם כמו זרם ממנה אליו חם וגועש כאילו הערתה חיים חדשים בעורקיו. כל פרט בנורה – צבע שיערה, אופן הליכתה, מגעה האגבי, חיוכה, הריצוד החם בעיניה הבהירות – כה עוררו את רוחו ואת גופו שהיה צריך לרסן את עצמו בכוח בכל פעם שחלפה על פניו ואווה לצדו. די היה במראֶהָ או בקולה להעיר את הלב הרדום בחזהו וזה בטש בו מבפנים כמבקש לצאת. ריחה המזדמן סחרר את ראשו, לידה היו כוחו וממדיו גדלים בתוכו מאליהם עד שהיה נכון לעמוד בפני נחשולים לא צפויים, שיצריכו אולי שישליך את נפשו מנגד – הוא, שכבר שכן בתוכו גבר שפוף ומוכה במוראות מלחמה – הרגיש פתאום נמרץ וערני כפי שלא היה מעולם.

שוב ושוב נעור בפי ארנסט טעם דמה של נורה. בטנו התכווצה וחמרה וידיו נתקפו רעד. כימיה! באמת היתה ביניהם כימיה, הוא חושב. אז לא ידעו על זה כלום, אבל מאז כבר קרא הרבה על עוללות ההתאהבות, על הפיזיולוגיה של הרגשות. מאמרים חדשניים של חוקרי מוח התדיינו על הדברים האלה בכתבי עת מדעיים והוא קרא את תמציתם באינטרנט בפנים מכורכמים; קרא על אנשים מאוהבים שהוכנסו למכשירי תהודה מגנטית ואצל כולם נדלק אותו אזור במוח, אזור ה־VTA; קרא על חומצות־האמינו הרלוונטיות ועל ההורמונים המעורבים בתהליך, על פניל־אתיל־אמין ועל נוראפינפרין, על אוקסיטוצין ועל אדרנלין. המאמרים החכימו אותו אבל עיוו את פניו ככל שהתעמק בהם ועוררו בו שאט מפני שהם רידדו את המסתורין שבאהבה הניצתת בין גבר לאישה לכדי חומרים בני מדידה, ואת הכמיהה והתשוקה אל מושא ההתאהבות לסוג מעורר חמלה של התמכרות. ולמה דווקא באלאונורה בּוּכְבִּינְדֶר התאהב ולא בשום אישה אחרת? הִקשה בכל זאת. האם גם על כך יש תשובה ניצחת לכימאים ולחוקרי המוח? וידע, יש.

הנכד שלו עומד מולו ותהייה בעיניו. ארנסט מתנער מהרהוריו, "מה שלום אימא ואבא?" בתוך כך בוקע מפנימו חיוך שאינו עגום ואינו שמח. דווקא כשהוא תאב לגשת ישר אל העניין הוא מוצא עצמו הולך סחור־סחור. הצורך הזה, להתאפק, משעשע ומעציב אותו. בילדותו חונך לרסן את רגשותיו, לבטל את רצונו מפני רצונם של אחרים, להתאפק התאפקויות בזוּיות. ימי המלחמה רק חיזקו בו נטיות אלה, שהרי בימי המלחמה העולמית השנייה דוכאו הנפשות כפי שלא דוכאה נפש אדם מעודה. לפחות כך האמין.

"מצוין, אני חושב. הכול אצל אבא ואימא כרגיל. עובדים, חיים, אני יודע, אין משהו חדש. הכול סבּבּה."

בסך הכול אני לא מבקר הרבה את הורי. אצל סבא ארנסט וגם אצל יונה ותקוה, ההורים של הילה, אני מבקר יותר מאשר בבית של אימא ואבא שלי. למען האמת, כבר למעלה משבוע שלא התקשרתי אליהם למרות שאמי השאירה לי שתי הודעות קצרות במשיבון של הטלפון הקווי, שנדמו לי כהושטה שקטה ונואשת של שתי זרועותיה לחיבוק. נשמתי נשימה ארוכה ונשפתי בקול את כל האוויר מריאותי. פתאום בא לי לומר לסבא משהו חדש ומסעיר ומשמח, אבל אני מתאפק. הבטחתי להילה שלא אספר וממילא גם אני כבר נדבקתי בחוסר הוודאות שלה וגם אני כבר לא בטוח בזה יותר.

ארנסט מקמט את מצחו. מכעיסה אותו ההתנהגות הזאת של נכדו כלפי הוריו, אבל הוא כבר מזמן איבד את השליטה על נכדו. פעם היה לש אותו כרצונו, באהבה רבה ובחומרה גדולה, ותמיד האמין שהוא מכוון את צעדיו של הילד/הנער/הבחור אל סף הדרך הנכונה; שהוא עושה בשביל אמוץ את מה שאף אחד לא עשה כמו שצריך, אפילו לא הבת שלו, לילי, ורוּבֶּן, בעלה – האימא והאבא של אמוץ. בעומק לבו הוא כבר יודע שאמוץ נוטר לו כל השנים על מה שהוא תופש כהתערבות בלתי נסלחת בחייו, ואולי באמת כדאי שיתנצל בפני הילד יום אחד. כך או כך, לו עצמו כבר אין שום כוח או חשק לנסות לנווט את חיי בני משפחתו. הגיע הזמן שכל אחד יעשה את השטויות ואת הטעויות שלו לבדו. ממילא כבר לא מקשיבים לו. רק מכאיב לו שחיים שלמים צריכים לעבור עד שהבן אדם יבין דברים פשוטים כל כך. ארנסט מרחיב את חיוכו שעכשיו הוא כבר מאה אחוז עגום: זו דרכו של העולם. עכשיו גם הוא. רוצה לנווט רק את חייו שלו אל המישורת האחרונה. רק עוד תוכנית אחת פשוטה, אפילו מופרכת במקצת יש לו, ובשביל זה הוא צריך את אמוץ. תיכף ידבר אתו. והוא צוחק בלבו ומתפלא פליאה משועשעת על תחושת הדחיפות שהוא חש לדבר על נורה, ועל הדחייה הכמעט ילדותית שהוא דוחה את המילים המפורשות הממתינות על סף שפתיו, כמשהה, רק עוד קצת, את העונג הצפוי לו כשידבר עליה וייזכר בכל פרט הקשור בה, ועוצמת הנאתו והתרגשותו ודאגתו ממה שיעלה נכדו בחיפושו, יהיו גדולים פי כמה.

קימטתי את רשימת הקניות והשלכתי אותה לפח. הנה קניתי גם חלה מתוקה. "אל תשכח, בלי צימוקים," הורתה לי סבתא אווה בטלפון, "והכי חשוב המברשת לניקוי אסלות. סבא שלך, שיהיה בריא, עושה בזמן האחרון טינופת לא קטנה כשאתה־יודע־מה, תסלח לי, ואת זה אני שצריכה לנקות אחריו." נטרתי לה על הדברים האלה. למה היא מדברת ככה על האיש שאתו היא חיה כמעט כל חייה? היא תזזיתית וערנית כמו שממית, סבתא אווה, נראית צעירה לגילה, הראש שלה צלול לגמרי ופיה חד ודורסני. ועכשיו היא גם הולכת ונעשית מסתורית עד גיחוך. עסוקה כל הזמן בנסיגות חפוזות, הולכת לאן שהיא צריכה ללכת במחווֹת גוף קטנות ובלתי מפורשות, שאין היא משתפת אותנו במשמעויות שלהן אף לא במרומז. אם לא הייתי יודע מה גילה המדויק ואם היא לא היתה הולכת ומתכערת בכיעור הכפוי הזה של הזִקנה, הייתי משער שיש לה מאהב! סבתא אווה מסתלקת ברגע שלא שמים לב אליה, אחרי שהיא משלימה את חלקה בעסקה לא־כתובה בינינו, אהוביה: שמה על השולחן מגש נירוסטה עם עוגה קנויה שפרסה, שנאכל.

"תכניס הכול למקרר, אמוץ," ביקש סבא, "שלא יתקלקל בחום," ובא והתקרב אלי וחיבק אותי, ראשו במִפתח לבי. מן הצד היינו עשויים להיראות כשני מתגוששים שעייפו, הצעיר החסון והזקן הנידף שהחיים ניסו לשבור אותו לא פעם והוא עמד מול מִשבריהם עם החיוך הזה המפורסם כל כך במשפחת בלום, חיוך המשוך תחת שפמו הדק רוב הזמן אך נעדר, משום מה, מלֹא מעט תמונות משפחתיות. השבתי לחיבוקו באיגוף זרועות והוספתי נשיקה קצרה על לחי שקועה, חלקה וחמה, שיש לה כל השנים אותו ריח מתקתק של מי גילוח בְּרוּט. בזמן האחרון היתוסף לגופו של סבא ארנסט הריח העז והלא נעים הזה שאני לא יודע את מקורו, כאילו פושים בקרבתו של האיש הזקן איזה ריקבון חתרני או תסיסה פתאומית.

"נו," שאל סבא לאחר שהרחקתי ממנו את גווי, "מה נשמע בנמל?"

משכתי כתפי ולא עניתי. הוצאתי מתיק הבד את סבון הטואלט שקניתי והלכתי אל השירותים. ריח מתקתק עלה משם בגלל הבושם הישן שסבתא אווה מזליפה בחלל הסגור כדי להסיר איזה סירחון עקשני שרק היא מריחה אותו. ומפני שכבר הייתי שם שטפתי ידיים ושרקתי שלום חנוך. בתוך כך שרבבתי את ראשי באלכסון מבעד לפתח והפטרתי אל סבא שמבטו החקרני עקב אחר מחצית גופי ומחצית תנועותי, "מאה ארבעים שקל."

"אני כבר מחזיר לך, אמוצי, ואם אשכח את זה בדרך לארנק, אל תתבייש להזכיר לי, או שתוריד לך לבד מהירושה."

בחודשים האחרונים סבא מתבדח הרבה על השִכחה. על הפחים הקטנים שמוחו טומן לו והוא נופל בהם – בדברים של מה בכך לכאורה – פעם אחר פעם, כמו אידיוט גמור: איזה יום היום, בעצם? דודה סימה המסכנה מתה ב־1989 או ב־1998? איך קוראים לדוד שלךְ מחַיְפָה, אוויקם, זה שהבן שלו, זכרונו לברכה, התרסק עם האווירון ביוֹמַכִּיפורים? ככה זה עכשיו. ימיו וליליו אינם סבים עוד על ציר הזמן על פי סדרו. היום זה היום, אתמול זה כבר אבוד, ומי יודע מה יהיה מחר. אין הוא מקשיב עוד לרמיזות המותזות אליו. הוא יודע שהכול בו כבר נשחק – הסחוסים, הזיכרון, במידה מסוימת גם יכולת התנועה. מזל שיש לו את אווה. אלא שאווה לא עושה לארנסט בעלה שום הנחות: "היום יום חמישי, מר בלום, ובחמש וחצי יש לך תור לד"ר מוזס, האורתופד שלך, גם את זה אתה שכחת כבר?" או "דודה סימה המסכנה לא מתה ב־1989 ובטח־ובטח לא ב־1998, ארנו, היא מתה ב־2001; לבן של אלישע זכרונו לברכה קראו ידידיה, ריבונו של עולם! באמת עוד מעט צריך לקנות נר נשמה. איזה גבר שהוא היה, ידידיה, בחיי, איך בכלל אפשר לשכוח טרגדיה כזאת."

דאגה כנה נבטה בי, כי אולי מלבד השבץ הקל מאוד, הסבא שלי חולה באחת מהמחלות הדגנרטיביות האלה שמדברים עליהן בנשימה אחת עם הביטוי 'מאבד צלם אנוש', 'כבר אי אפשר להחזיק אותו בבית' וכולי, וזה השלב הראשון שלה? ונחרדתי, איזה שטויות עולות לך בראש.

עיניו של סבא ארנסט בהירות מעיני, ירוקות ומקובעות עמוק מאוד בארובות שלהן, מתחת לגבות עבותות, כמעט נחבאות תחתיהן. גבותיו המסודרות המעוגלות של ארנסט שעוררו ברואיהן רושם שהאיש נתון בתהייה בלתי פוסקת, אינן עוד; גדלו פרע ונעשו לסבכי שיער שִֹיחִיִים לבנים שבעליהם מסרב לצבוע או לקצוץ אותם למרות המלצתו הנשנית של הספּר החדש שהוא ואווה מצאו אחרי שאופיר, הספּר הנאמן שלהם, מת במפתיע. סבא גירד את לחְיו ומיד פרחה אדמומית במקום הגירוד. הוציא מכיסו את ארנקו וחיטט במדוריו ולבסוף משך ממנו שני שטרות, "זה בשביל הקניות. עודף? מה פתאום שתחזיר לי עודף, אמוץ, השתגעת? לך תקנה לך מסטיק," וצחק. כשסבא ארנסט צוחק בפה פעור נחשפים לשון שלייתית ושני טורי שיניים טובות, שרק מיעוטן צהובות מעט וחבולות. אחר כך מותח את שולי האפודה המשובצת שהוא לובש מעל לחולצתו, למרות החום. שנים על שנים אוכף סבי על עצמו חוקים נוקשים שהוא מסרב לעבור עליהם, יהיה מה שיהיה: באחד באוקטובר הוא עובר לבגדי הסתיו שלו; אפודה, מכנסי טרילין ארוכים ונעליים חצאיות סגורות; באחד בדצמבר הוא עובר לישון בפיג'מת חורף מהוהה מפלנל סרוק במקום התחתונים־גופייה של הקיץ, ובאחד במרץ הוא חוזר לחולצה קצרה ולמכנסיים קצרים ולסנדליו החומים הישנים שהוא מסרב בתוקף להחליף אותם בחדשים; וכשהקיץ שב בגל חום גדול שמחסל סופית את פרחי הבר, הוא לובש גופייה לבנה על חזהו הכחוש שסבכי שיער לבנים מותזים ממנו. וכך, כל שנה.

"דרך אגב, הלך לנו המיקרו," אמר.

"לגמרי, סבא? לקנות לכם חדש?"

"לא, תודה, אני רוצה לבקש מאימא שלך. היא ואבא עוד קונים בחנות ההיא של מה שמו, ניסני, בפסאז'? שם תמיד עושים להם הנחות."

"לא, סבא," עדכנתי אותו, "הם סגרו את החנות הזאת מזמן. עכשיו יש שם קונדיטוריה," ועיניו המימיות של יוני, הבן של בעל החנות לדברי חשמל, כאילו שבו ועקבו אחרי במבט עגמומי מעבר לחלון הראווה, כמו אז, מזמן, לאחר שיצאתי מהחנות ונתקלתי בהילה שחשבתי אותה לתמר.

"נו, אז בכל זאת, לפני הכול, תגיד לי איך הולך לך בעבודה בנמל? קוראים עליכם בעיתונים בשבוע האחרון. איזה בלגן."

"הכול כרגיל בנמל," התעקשתי והתעלמתי מצרותיו של ראש הוועד, למרות שבנמל אין דבר כזה, 'כרגיל', כל יום וההפתעות שהוא מזמן: אניות ענק שנראות כמו ערים צפות, שיחות אקראיות עם אנשי צוות זרים בכל מיני שפות שאיש מלבדם אינו דובר אותן ושפת הידיים הבינלאומית מפצה על מחסומיהן; ריקוד מגושם של עגורנים הנעים יחד, חמישה־שישה מנופים בו זמנית, כולם נוסעים מזרחה על מסילותיהם ואחר כך, בתיאום מושלם, כולם נעים מערבה, החופָנים הענקיים נוגסים במלתעותיהם בסגסוגת ברזל עד שאין יודע כי באה אל תוכם; מעוף הציפורים הבאות והולכות, מראה הים המשתנה מדי כמה שעות, ביום ובלילה – כחול או ירוק, לבן או שחור. בכל יום עבודה אני עדיין נרעש כמו ילד שקיבל ג'ויסטיק. אבל אני לא מספר את כל זה לסבא כי הוא מתעניין בנמל רק מתוך נימוס גלוי ועוקצנות מוסווית. מרגע שגילה שהתחלתי לעבוד בנמל, סבא ארנסט מתעב את עיסוקי בבוטות מבזה, בטוח במאה אחוז שאני מבזבז את העתיד שלי ושעם השכל שיש לי בראש, אני יכול להצליח הרבה־הרבה יותר, אם רק-

אם רק.

הדיבורים הפסקניים האלה של סבי כבר הציתו בין שנינו מריבות קשות ושתיקות רבות משמעות. סבא ארנסט הותש ראשון, נואש והפסיק את הוויכוחים לזמן מה. כשהתאושש חזר לדחוק בי שאחזור ללימודים, שבשביל העתיד שלי ושל הילדים שיהיו לי יום אחד אני מוכרח לחזור להנדסת אווירונאוטיקה בטכניון, או איפה שלא יהיה. "מה שמתחילים גומרים. תגיד לי, למה בכלל עזבת את החוג?" חזר תמיד על אותו משפט, "הרי אם לא היית כזה מוכשר במקצועות הריאליים – בכימיה, בפיזיקה, במתמטיקה – לא היו מזמנים אותך לקורס טיס, לא? תגיד לי אתה!", שלא לדבר על כך שהוא ואווה שילמו עבורי את השכר לימוד ואת השכר דירה בחַיְפָה עד הגרוש האחרון והוא היה מוכן – מָזוֹתוֹמֶרֶת, עדיין הוא מוכן – לשלם בשבילי ה־כול, רק שאלמד! ולא התאפק והוסיף שהוא וסבתא מאוד ישמחו אם יהיו לי ברזומה מילים יפות כמו שיש אצל דגניתי, שלמדה מחשבים עם התמחות במעגלים משולבים ועכשיו עושה חיל בחברת היי־טק באמריקה! פעם אחותי ניסתה להסביר לי מה היא עושה, דיברה על מיקסְד סיגנָלְס, על פְלִיפְּ־פְלוֹפִּים, על שערים לוגיים, מילים כאלה קרות ומדויקות שרק יודעות ויודעי דבר מבינים, בטח לא אני ולא אימא שלי לילי ולא אבא שלי וגם ליה אחותי לא. עד היום, כששואלים את אימא שלנו מה הבת הגדולה שלה עושה, היא אומרת שדגניתי עובדת בג'וקים ובצ'יפסים ולפעמים גם בווייפרים, שזה וואפל בלגי מאוד טעים למי שלא יודע... וכולם צוחקים, גם אימא שלי, שאמרה את החוכמות האלה.

עד לא מזמן סבא ארנסט הִרבה להצהיר באוזני, שלו עצמו לא היתה הזדמנות פנטסטית כזאת: ללמוד! "היתה מלחמה, חבּיבּי, וִילָאג הַבּוֹרוּ – מלחמת עולם – לא אוניברסיטה ולא טכניון! לימודים גבוהים בגיל צעיר נשארו בשבילי רק חלום רחוק, וזה כאב הלב שלא יעבור לי אף פעם. הדבר הכי נכסף היה אז אֶגְיְי סֶלֶט קֶנְיֶיר, פרוסת לחם אחת, כמו שאתה יודע!" כשסבא שלי מתרגש ההונגרית, שפת אמו, מבצבצת והוא טופח על ברכיו שתי טפיחות חזקות למתן תוקף לדבריו ומוצָא לתסכולו הישן. ככה תקע את מילותיו בראשי כמו שתוקעים מטבעות לקופסת חיסכון, ושם הן העלו חלודה וחמיצות.

לדגנית, שהיא הכי מוצלחת בעיניו בגלל המקצוע שלה וגובה המשכורת שלה, סבא ארנסט לא אמר דברים דומים. בסוף גם היא וגם ליה עפו מכאן כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. רק אני זכיתי להיצרב בבגידת הורי: אם רובן אבי ולילי אמי היו בטווח־שמיעה כשסבא ארנסט היה פותח בוויכוח הזה כאילו שהבן שלהם איזה בן שבע־עשרה מושתן, שניהם היו קמים כאיש אחד והולכים למטבח לעזור לסבתא אווה לשטוף כלים/להחזיר את מערכת הכלים החגיגית שלה למדף העליון בארון/להכין קפה/לעשן קצת ולהיחנק בעשן עצמם, אדישים כביכול למילים המותזות בסלון ממנו אלי ובחזרה, מקשיבים לנו ממרחק בטוח. ולא שדעתם לא היתה כדעתו של סבא, אלא שבבית שלו הם נתנו לו את קדמת הבמה. במילים אחרות, הם נתנו לו לעשות את העבודה השחורה. עד שיום אחד משהו פקע בתוכי ואני צרחתי בקול שכמו התחלף לי פתאום, "אני לא רוצה ללמוד כלום! ח'לאס. תבינו כבר שהתחלתי ללמוד מאוחר מדי וזה לא התאים לי. למה? אני אגיד לכם עוד פעם אחת אחרונה למה: כי אני שונא את חַיְפָה! ולמה אתם לא מסוגלים לתפוס את זה כבר – הקורסים היו קשים מדי בשבילי. כן! אולי אני לא דגניתי? אולי אני לא כזה גאון תורן כמו שאתם חושבים שאני? אהה, על זה לא חשבתם! אז תעזבו אותי בשקט. ואתה סבא – תלך אתה לטכניון אם עוד תואר אקדמי זה החלום הרטוב שלך! אין הגבלת גיל!" ומה, הם לא מבינים שאני כבר לא ילד והגיע הזמן שכולם יצאו לי מהווריד? וטרקתי דלתות וכולי, וכולי.

הרגשתי שח'אלס, באמת הספיק לי. ולמרות שלא היה ברור לי אז איך אשלם שכר־דירה וממה אחיה, אספתי את החפצים שלי – לא היה לי מי יודע מה לאסוף – ועזבתי את בית הורי בצעדים נחושים, גורר אחרי את הקיטבג הענקי שקיבלתי מהם שבוע לפני שהתייצבתי בבקו"ם ביום הגיוס לצבא. כשעזבתי את הבית, הרבה חברים שלי מהתיכון ומהצבא עוד גרו בבית של ההורים בניסיון לחסוך את הכסף שחסַר להם כדי לעבור למקום משלהם או כדי לקנות – פעם, בעתיד הבכלל לא נראה לעין – דירה; אכלו כמוני על שולחן הוריהם, כינסו כמוני את כתפיהם כשהנ"ל שילחו אליהם הערות, גערות וטרוניות, שמתאימות לבני עשרה ולא לגברים באמצע שנות העשרים שלהם ואחרי שירות קרבי (או אחרי חצי שירות קרבי, כמו שלי). מרוב ייאוש התחילו לרוץ בינינו בדיחות בז'אנר חדש: "אני גרה עם שני שותפים מקסימים," הגביהה שמרית את השוט שלה באוויר והערתה את כל מנת האניֶיחוֹ שלה – שמונים ושבעה שקל לשוט – אל גרונה, רגע אחרי שפיזרה קורט מלח על גב ידה וליקקה אותו ומיהרה למצוץ את פרוסת הלימון ועינה האחת נעצמה מאליה מפני המליחות והצריבה, והתכוונה לאימא ולאבא שלה שאתם חזרה לגור כי אין לה שקל על התחת, או "שמעתם על 'פנויים־פנויות' החדש?" התבדח מורן – "אימא, את פנויה לקחת את הילדים מחר לחוג שחמט, אבא אתה פנוי ביום שלישי לקחת את הילדים מחוג טניס?" ליאור, למשל, הגזים ממש, וזו לא בדיחה. הוא התמקם יחד עם איריס והתינוקת שלהם בחדר נעוריו ששופץ והוגדל על חשבון פינת האוכל, ואחרי כמה חודשים פלש עם העריסה ועם ערימות הצעצועים גם לחדר העבודה הסמוך – טוב כמה כבר אפשר לישון עם הפִּיצִית – ויחד עשו בבית כזה בלגן שלא נותרה להוריו ברירה והם עזבו את הבית ועברו לגור בדירה שכורה, אתם שמעתם דבר כזה?! וזו באמת לא היתה בדיחה.

אם כן, קמתי והלכתי. לא היה לי כסף, לא היה לי שום דבר, אבל גם לא היה אכפת לי. אז אחיה בצמצום גדול משקיוויתי. להישאר בבית הורי היה קשה לי פי אלף, ומביך ובלתי נסבל. פעם למשל, לפני שהספקתי לעצור אותה, לילך אחת יצאה מהחדר שלי בשעת בוקר מאוחרת סתורת שיער ומנומנמת, לבושה רק בתחתוני תחרה צהובים מלבבים. אבא שלי בדיוק יצא מהאמבטיה ונתקל במראה שדיה העגולים שפטמותיהם כהות ועבות והוא בהה בהם באי אמון ובערגה שלא הצליח להסתיר. אמי התעשתה ראשונה וצבטה בחוזקה בזרועו וסיננה מבעד לשיניים הדוקות שיֵצא מההלם ויפסיק לבהות בבחורה העירומה, ועקפה בסנטר מוגבה את לילך המסמיקה שמיהרה להצליב את זרועותיה על חזהּ, ונבלעה בחדר השינה. לילך לא רצתה לבוא אלי יותר, אחר כך ממילא נפרדנו. סמוך לתקרית הזאת אספתי מעט ממה שהנחתי שהוא שייך לי ועזבתי את הבית. מצאתי דירה, אבל לא קרוב לים כמו שרציתי: דירת חדר וחצי מאולתרת בקצה תל אביב, צמודה לחצר הגדולה של בעלת הבית, ליתר דיוק צמודה לקיר חדר השינה שלה וסביבה גרוטאות מתכת לא מזוהות. החדר השלם היה זעיר ומטונף והמקלחון צר ומעופש ואילו החצי חדר בכלל לא התאים להגדרה. שכרתי את הדירה בלי למצמץ. חושי אמרו לי שלא אמצא מקום זול או נאה יותר. אחר כך אודה ביני לביני בסיבה נוספת: דיתה, בעלת הבית הלא צעירה, שלחה אלי מבטים לחים מהרגע הראשון ומצא חן בעיני שאני עשוי לקבל שניים במחיר של אחד: גם דיור וגם זיון.

בשבתות נשארתי בדירה העבשה שלי שבקיצור ובצדק כיניתי אותה 'דיר', וחייתי עם זה בשלום. בתוך כך חיפשתי עבודה ולא מצאתי, לכן שקלתי לנצל את הזמן הנמתח ואת הייאוש הזמני שלי ולכתוב ספר. סבא חושב כל השנים שאני טוב בפיזיקה ובכימיה אבל מתעלם כשאני אומר לו שיותר מכול אני אוהב לקרוא ולכתוב, בדיוק כמוהו למען האמת. אווירונאוטיקה זה טוב, אבל מילים קונות אותי יותר. כך או כך, לא כתבתי כלום. לא היה לי מה לכתוב. ישנתי כל יום עד הצהריים וכשהתעוררתי נשארתי במיטה והקשבתי בסקרנות ובלאות למריבות קולניות ולשירים מתפרצים מרדיו קולני, שעלו בערבוביה מהבית הסמוך. בעצמי שמעתי אליס אין צ'יינז, קווין, הרבה אירוסמית', היהודים, בת' הארט, קימבּרה, פט מת'יני. את 'אנטוניה' של מת'יני בהופעה חיה בווינה השמעתי שוב ושוב, כשבוי. השיר הזה, יותר מכל שיר שהייתי מאזין לו באותה תקופה, העלה בעיני לחלוחית סתומה ובלבי תמהיל מכווץ של עצב דק ותמיהה. שעות ביליתי בבהייה בתמונה היחידה התלויה על הקיר מול המיטה: ציור בגודל בינוני של אישה אדמונית לבושה בשמלה ארגמנית ארוכה ועומדת בתנוחה מתריסה. שעות ארוכות עוד יותר ביליתי במחשבות, שוטטתי בעיר, ושוב חיפשתי עבודה. הביתה לא נסעתי גם כשהמקרר הקטן התרוקן לגמרי, גם לא לאחר שהורי צרו עלי בטלפון, כל אחד ממכשיר אחר – אבי ככל הנראה בטלפון שבסלון, אמי באלחוטי שבחדר השינה – והבטיחו לי בשני קולות כנים ודאוגים שמעכשיו והלאה יניחו לי לנפשי, והתנצלו זה על גב דיבורו של זה, העיקר שאבוא הביתה בשבתות, לפחות לצהריים, גם סבא וסבתא באים, ומלמלו אלי ביחד 'שלום ונשיקות' רפה, לא לפני שאימא שלי הזכירה בזהירות שכבר קיץ, שלא אשכח שאני לבנין־הכרוּב – כמו שהיתה מתבדחת אתי בילדותי – שאשים קרם הגנה אם אני הולך לשחות בים.

הגב התחיל לכאוב לי מרוב בטלה. לילה אחד התקשיתי להירדם. שכבתי ער במשך כל השעות הקהות והארוכות, ושיחרתי לבוקר. שמתי אוזניות ושמעתי את הגרסה הארוכה של Again של להקת Archive שוב, ושוב, ושוב.

"זו רק התכווצות שרירים, יש משחת וולטרן בַּארון־תרופות," אמרה אמי בַּהזדמנות הנדירה שבאתי לביתם, ולא הסבה אלי את גופה הרכון מצג המחשב שהניחה על השולחן, במטבח, העיקר שנהיה ביחד. אבא עמד, מטלית ירוקה בידו, ניגב צלחות נקיות.

"סחבת דברים כבדים?" הרים אלי את עיניו המימיות ששקיות עור קמוטות תפחו תחת עפעפיהן ואני כבר לא זוכר אותו בלעדיהן.

"לא אבא, לא ממש," אמרתי והבטתי מזווית העין באצבעותיה הנחושות של אמי שאינן נחות לרגע, בשיערה הקצר שהיא צובעת לבלונד כהה שמבליט את גבותיה השחורות ועל כן גם את העובדה שהוא צבוע. והצצתי בפליאה באבי המפויס, איש עדין ומופנם שכל חייו פיטם מקטרת בטבק ומצץ את פייתה, שואב אל תוכו את עשנה כאילו הוא שואב אל תוכו חיוניות וטעם, ולא חדל ממציצותיו אלא רק לאחר שרופא המשפחה גער בו, "אני כבר שומע צפצוף בסמפונות ואני בטוח שהריאות שלך כבר שחורות ויום אחד הן פשוט יקרסו, מר דֶה הַאן, וזה יהיה הסוף שלך, עם בלון חמצן והכול," ואבא שלי נבהל ועכשיו הוא מוצץ כל הימים מקטרת ריקה. לפעמים ידו מתרוממת מאליה לדחוס טבק לתוך הפּייה, נזכרת באמצע התנועה, ושבה למקומה.

אולי אני עצמי התבגרתי אז מעין התבגרות מאוחרת, חשבתי, כי רק בתקופה ההיא החלו הורי להתפענח לי כשני זרים גמורים. לא ידעתי בוודאות אם אני הוא זה שמשתנה או אבי ואמי, לילי ורובן, הם שמשתנים – שני הורי שהיו גבוהים ממני כל חיי ומזה זמן הם הולכים ומאבדים מקומתם, מתמזערים לנגדי באופן מסתורי, אף שצמיחתי שלי פסקה מזמן. אני כבר לא יכול לראות בהם את מָגִנַי והם, לצערם, איבדו לגמרי את השפעתם עלי. אילו ידעו עד כמה עמקו טביעות ידיהם בלבי. עכשיו אני חש שאפילו הטינה שאני רוחש להם כל השנים – לאמי על חוזק ידה ולאבי על רפיסותו – הולכת ומתרככת בי, לפליאתי. וניצתה בי ההכרה שלעולם לא אוכל לגמור אתם את החשבון שרכיביו תפחו בתוכי כל חיי למספר דמיוני, בלתי נתפש.

לא להאמין, נשפתי אוויר מהנחיריים. לו חייתי באמריקה הייתי רואה אותם רק בחג המולד או בחג ההודיה, בין לבין הייתי אומר להם בטלפון "הַי מַאם", "הי דֶד", ונגמר הסיפור. אבל כאן, עכשיו, השקט שעטף אותם בביתם שהתרוקן משלושת ילדיהם חמק אל חוט הטלפון ועשה את כל הדרך אל אוזני הכרויה, הממאנת. לא אחת הנחתי את השפופרת מהר מדי ונאנחתי, אתה מניאק, והמשכתי לשבת בבטלה גמורה, בוהה בציפורנֵי בהונותי שעל אחת מהן כבר השתלטה אז פטרייה אפורה־צהובה. נכנעתי לה, לפטרת העיקשת, ורק קיוויתי שהאצבע הנגועה לא תדביק את אחיותיה. אני זוכר: כשהרמתי את ראשי מהבהונות התמקדה קרן שמש מרוכזת על מצחי, כאילו איתרה את המקום המדויק שאליו תחדור יום אחד הכרה חדשה, ראויה יותר, ואני אדע מה באמת אני רוצה ויכול לעשות עם החיים שלי. רק סבא ארנסט, שהיה אז חד ונמרץ, המשיך לרטון לנגדי בכל פגישה. לא הרפה ממני, לא ויתר עלי, הוכיח אותי בדיבורים בוטים. "במקום לקחת את כל הכסף שהרווחת בעבודות המזדמנות שלך – ועבדת נורא קשה עד היום, אין מה לדבר – ולשוטט שנה באוסטרליה, היית יכול לחסוך אותו ועכשיו היה לך משהו ביד! איך לימדתי אותך? לשמור גרוש לבן ליום שחור! לפחות היית משאיר חצי מזה לשכר דירה, לאוכל, לדלק, חושב קצת על העתיד! מה זה כל הדור הזה שעף מפה לגוֹאָה – אהה, גואה כבר מזמן לא באופנה? – אז לאן אתם נוסעים עכשיו כל הצעירים העיקר לא להיות פה, לתאילנד? לקוסטה ריקה אתה אומר? לקובה? מה יש לכם לחפש בקובה, קובה זו ארץ עם קומוניזם מאובן ועוני נוראי שתקועה בשנות השישים בגלל קסטרו וקנדי. אני יודע שאתה יודע. אז מה אתם מחפשים שם, יופי?"

לא עניתי. כמו ברוב הוויכוחים האלה פשוט קמתי ויצאתי החוצה והלכתי לצד האחורי של הבניין, שם הצטמחה האזדרכת הצעירה־אז מתוך פיסת מדשאה לא מטופחת והגזע שלה היה עדיין דק וכבר עקמומי. השענתי את גבי אל השפריץ הדוקרני של קיר הבניין ועישנתי סיגריה במציצות עצבניות. שנה באוסטרליה! בחיים לא הייתי מחליף את הטיול לאוסטרליה בחיסכון לשכר דירה או לשד יודע מה שעכשיו כולם מצפים שכבר יהיה לי, בתור בחור אחראי. ונזכרתי בְּחיוך בפעם הראשונה שעמדתי בשולי ה־murky water, כמו שקרא לזה ליאם ידידי האוסטרלי ובהתחלה לא הבנתי מה זה, וכשהתקרבתי מאוד אל המים הירקרקים והצמיגים שצמחי מים יפהפיים צמחו בהם והעכירו את צלילותם, משך אותי ליאם בחולצה שלי לאחור כי באותו רגע נעו המים ובעבעו, וזוג עיניים צהובות־ירוקות קרות שפסיק אנכי במרכזן סקרו אותי לרגע ושבו ונעלמו תחת המעטה הירוק. "היית עושה עוד צעד אחד מֶיְיט," אמר ליאם במבטא הרך שלו, "והתנין היה נותן לך ביס. בקווינסלנד לא מתקרבים למים עכורים אבל !No worries! No drama, לא קרה לך כלום." אז נכון, היו לי באוסטרליה הרפתקאות גדולות יותר מזוג עיני התנין שאולי כמעט טרף אותי ואולי לא, אם כי כבר שמעתי אז על הצעיר ההוא, בילי משהו, שתנין בוגר משך אותו אל תוך המים בנוֹרְתֶ'רְן טֶריטוֹרי והטביע אותו למוות, וגופתו מעולם לא נמצאה.

הטלפון צלצל. סבא ביקש את סליחתי, הרים את השפופרת ושקע בשיחה נרעשת עם סרג'יו חברו. הבטתי בסבא בעיניים כעוסות. הכסף הזה שסבא שלי כל כך היה רוצה שאשים בצד אחראי לשנה הכי המאושרת בחיי. את ליאם, בחור מבריסביין שכבר הספיק לסיים תואר אקדמי אחד בגיאולוגיה ובכל זאת היה בן גילי, פגשתי בסידני במקרה והחלטנו לטייל ביחד כמה חודשים. ליאם קיבל בהשאלה וָאן גדול ומאובזר מהדודה שלו ובמשך חודשים הקפנו באמצעותו את היבשת. עשינו דברים מטורפים: קפצנו בנג'י, צללנו בשונית שיצרו שרידי היוֹנְגָלָה הטבועה, צנחנו צניחה חופשית בשעת שקיעה במִישְׁן ביץ', עשינו gate crushing – התפרצנו למסיבות שלא הוזמנו אליהן ואשר דבר קיומן ומיקומן עבר מפה לאוזן – רקדנו לאור מדורות, וב'שעת הבירה' – שהתבררה לי כחמש אחרי הצהריים – שתינו בירה אֶקְס־אקס־אקס־אקס מרירה עם צעירות צחקניות, שמענו בוָאן בווליום מחריש את Good Intent של קימבּרה הניו זילנדית, ונסענו. ונסענו. ונסענו. ליאם נהג בוָאן. הוא פחד מהאינסטינקטים המוטבעים בנהגים שרגילים לנהוג בצד ימין של הכביש, הצד ה'לא־נכון' לטענתו. התחלנו בהרים הכחולים, המשכנו לטאונסוויל, טיפסנו על הר פָּלוּמָה בכביש צר ומתעקל, טיילנו במטעי סוכר ענקיים בצפון, שטנו לכמה איים ועל אגמים, עברנו אזורי אקלים, כמעט הוכשנו בידי עכבישים ארסיים או מדוזות זעירות קטלניות, חצינו מדבריות ריקים מאדם והעמקנו ללב היבשת, השתקענו בפארקים, וכל הזמן עשינו טרקים. בהליכות הארוכות לפעמים כאבה לי שוק הרגל הפגועה אבל הכאב היה תמיד משני לסיפוק שחשתי לאחר כל כיבוש ולרגשות שעלו בי למראה בעלי־חיים שמעולם לא ראיתי, נחל מפכה בכוח מתחת לגשר גבוה מאוד, תצורות סלע נפלאות או ילידים שחורים־אדומים שתווי פניהם מבהילים במבט ראשון, אחר כך מרתקים. לבסוף ליאם טס בחזרה לבריסביין והשאיר לי בנדיבות אדישה את הוָאן של דודתו – "אם תעשה עכשיו תאונה זה בינך לבין אָנְטִי מֶרִי," אמר – עד שאשלים את ההקפה ואשוב לסידני ואחזיר לה אותו שם. לכן נשארתי ביבשת עוד שמונה חודשים שהחוויות והזיכרונות שלי מהם עזים. רציתי לנסוע גם לפפואה ניו גיני, ארצם של מקורזלי השיער או לניו זילנד ארץ המאורים, אבל כבר לא נשאר לי כסף. זמן מה עבדתי כמדריך במועדון צלילה בנִינְגָלוּ ריף באקסמָאוּת' וכשצברתי את הסכום הדרוש לכרטיס טיסה לארץ נסעתי בוָאן עד לסידני, החזרתי אותו לדודה של ליאם, שאף אירחה אותי כמה ימים בביתה וטסתי הביתה דרך הונג קונג. כעבור שנתיים נסעתי לעוד טיול, קצר בהרבה, בארצות הברית. גם זה היה מזמן.

בסוף הם הציעו לי כסף, ההורים שלי, עזרה לתשלום שכר הדירה, עד שאמצא עבודה. את הכסף לקחתי. אטמתי עצמי לטיעונים שלהם ונשארתי בדיר. באשר לבעלת הבית, יצא שחושי לא הכזיבו. דיתה היתה גרושה ללא ילדים, בודדה ורעבה למגע כמוני, ובמהרה מצאתי עצמי במיטה הרחבה שלה. לא היתה שום אהבה בסיפור, רק תאווֹת גוף בריאות, הדדיות ובהולות, שהושבעו במפגשים מזדמנים שלאחריהם הייתי חוזר לדיר שלי בלי נקיפות מצפון. וכמו שלמדתי את דרכי אל יצועה ואל צמתֵי גופה, כך מצאתי את דרכי גם אל המקרר והסירים שלה, ואל מסך הטלוויזיה הגדול שלה ואל הניקיון הריחני בחדריה, וביליתי חלק לא מבוטל מזמני בביתה הנאה ולא בדיר המעופש שלה, שעכשיו היה גם שלי לזמן קצוב. אפילו את סקרנותי השבעתי כששאלתי אותה לילה אחד מה זה הציור הזה שתלוי מול המיטה החורקת שלי, עם הג'ינג'ית המכוערת שדומה לקְרוּאֶלָה דֶה וִיל. דיתה אמרה, "גם אני מתעבת את ההדפס הדהוי הזה, אבל לא מעזה לזרוק אותו כי הוא שייך לאימא שלי. זה ציור של אוטו דיקס," אמרה, "הדיוקן הנועז־לזמנו של אֲנִיטָה בֶּרְבֶּר. ולא, אין לי שום מושג מי היא היתה, אניטה ברבר הזאת."

לי לא היה מושג מיהו אוטו דיקס.

כיוון שהשבעתי גם את רעבַי וגם את חשקַי אצל דיתה, נזקקתי עוד פחות לשירותיהם של ההורים שלי או לתשומת לבם, והגדלתי את ריחוקי מהם עוד יותר. למרות זאת שמחתי לגלות שאמי ואבי אינם מוותרים עלי: הם המשיכו לצלצל כל כמה ימים, פעם אמי, פעם אבי, כמו על פי תור מוסכם. ולאחר שהצליחו סוף־סוף ליצור אתי קשר, ביקשו רשות – אבא בחיישנותו הידועה ואימא בכעסה העצור – באו לביקור קצר עם קופסאות פלסטיק מלאות באוכל שאני אוהב: שניצלים מטוגנים, קציצות בשר בקר, עוגת שוקולד־שכבות ועוגיות סומסום, והלכו הביתה בידיים ריקות וזעזוע מאופק על פניהם. בכל פעם שסגרו אחריהם את הדלת והלכו היה הזעזוע שחשו משתהה בחדרי שעה ארוכה בצד המועקה שעוררו בי כי לא ידעתי איך להסביר להם שנמאס לי להיות שבע, שאני רוצה להיות רעב, מת להיות רעב. וכשנואשו והשינוי המקווה לא התרחש, שילחו בי את הבת־דודה המתוקה שלי, תִּרְזָה, שגרה בעמק יזרעאל ולא ראיתי אותה מאז שפגשתי בה, באקראי, בטיול להר תבור והיא עקצה, "מה, אמוצי, פעם בחמש שנים אתה בסביבה ואתה לא בא לבקר אותנו?!"

בסוף נגמר גם הסיפור ביני לבין דיתה, בעלת הבית. ערב אחד נקשה על הדלת במקום לפתוח אותה ולהיכנס פנימה כבת בית. גבר מבוגר, נאה ונינוח, עמד לצדה ולחץ את ידו של הדייר שלה לחיצה איתנה. דיתה הכריזה בחיוך מאיר ואישוניה המכווצים הנעוצים באישוני מְזָרִים את מה שהתרתה בי בלי מילים, "אמוץ תכיר, זה בועז, החבר שלי," ויותר לא ראיתי אותה אלא פעם בחודש כשבאה לקחת ממני את דמי השכירות. או אם היתה סתימה באסלה, ואני נאלצתי לבקש מבועז – שכבר גר אצלה והתגלה שיש לו סבלנות ברזל וידי זהב – שיתקן את הדרוש תיקון.

לא הודיתי בכך, אבל הפרידה שנכפתה עלי מדיתה ומשלוות חדריה והגעגוע המפתיע לאמי ולאבי שצמצמו בהדרגה את עלייתם לרגל אלי עם קופסאות הפלסטיק, שלא לדבר על געגועי לפלאי הסל"דים של מכונת הכביסה והייבוש שלהם, כל אלה פוגגו את שארית גאוותי. שוב לא רציתי להיות רעב כל כך. וכשנמאס לי מזה שאני לא יכול לעשות בדיר יותר מחמישה צעדים בלי להיתקל בְּקיר והאי סדר הקבוע החל לתת בי את אותותיו, התחלתי לבוא הביתה, להורים, כל שבת שנייה, כמו בצבא. אבל כשהילה – שאז כבר פגשתי בה בפתח חנות החשמל של יוני ניסני – נפרדה ממני לפרק זמן בלתי מוגדר, התחלתי לנסוע הביתה כל שבת. לפעמים הייתי בא אפילו חמשוש. מצאתי עצמי יושב בשעת ערב בין רובן אבי לבין לילי אמי וצלחת מלאה אוכל מונחת על ברכי, צופה אתם באחת מתוכניות המציאות שהם אוהבים לראות ואני די לא סובל. זה הספיק כדי לתת לי תחושת בית בסיסית. גם דגנית וליה, שעוד שהו אז בארץ אבל כבר לא גרו בבית, היו באות הביתה בזמנים קצובים ואז התמלא הבית בריחות תבשילים ובקולות דיבור רמים ובפרצי צחוק מתפרעים, ואיזו חיוניות חדשה היתה נמסכת בעורקי הורי וכמו שב הבית והתבצר בין קירותיו וכמו שבו והעמיקו יסודותיו באדמה.

ראשונה נסעה מכאן דגנית ואחרי חצי שנה ליה נסעה אליה לביקור "לכמה חודשים", ולא חזרה לארץ. אף אחת משתי אחיותי לא חזרה. טוב להן בניו־יורק; כל מחסורה של ליה, לפחות בהווה הנראה לעין, על דגנית, התפוח הגדול מרגש "טוֶונטִי פוֹר סֶבן" כמו שליה צוהלת – בארים בוויליאמסבורג, הצגות בברודוויי או באוף־ברודוויי, מועדוני ג'אז באפֶּר ווסט־סייד, מוֹמָה המד־הִים, הפריק, המטרופוליטן, האורות הנוצצים על ההדסון בלילה – בקיצור, חיים משוגעים על חשבון הברונית וזה עוד בא עם בונוס: 'אין ערבים אין פיגועים' כמו שליה אומרת בסקייפ במשיכת כתף כמעט מתנצלת, כן, ויש שם שקט מקסאמים־מחנין־זועבי־מביבי־ושרה־מליברמן־מכולם, ודגנית חייכה מצג המחשב וחיבקה את אחותה הקטנה, "הכול טוב פה, אחינו, אין מה לדבר. רק חבל שהזהב לא מתגלגל ברחובות."

סבי עוד דיבר בטלפון עם סרג'יו כשהגיעו שני מסרונים מהילה. "אני חייב ללכת," סימנתי לו בידי כדי לא להפריע לו.

"סרג'יו, חכה רגע," אמר, "אמוצי, לאן אתה הולך?"

"הילה קצת לא מרגישה טוב, סבא. אני חייב לחזור הביתה," ושלחתי לו נשיקה באוויר.

"נמשיך בקרוב, תבוא," וגם סבא שלח נשיקה באוויר לפני שהחזיר את פניו אל השפופרת.

★★★

דווקא כשכבר התחילו להימאס עלי המשחקים של הילה בטלפון והפגישות היזומות שלה בבתי קפה או אצלי בדיר – כן־ולא, אוהבת־אֲבל, מתה עליך אבל צריכה אוויר – כל זיוני־השכל האלה שלה שעד היום אני לא אוהב – דווקא אז היא חזרה אלי נרעדת מתשוקות חדשות ורותחת מאהבה עולה על גדותיה, כלפי. חזרנו לישון כפיות, להתלקק כל היום, היינו כל כך גוף־אל־גוף שלא ידענו איזו בטן מקרקרת מרעב, שלי או שלה. לילה אחד בלתי נשכח אכלתי פופקורן על הרצפה, שעון אל הקיר, והילה התחילה לרקוד מול התריס השבור לקולו של ג'ו קוקר ששר בפול ווליום You can leave your hat on וכמו קים בסינג'ר פשטה מגופה החטוב את הטי־שרט הקרוע בחיוך ובעיני חתול עצומות למחצה, את החזייה ואת תחתוני דלתא השסועים שלה בשפתיים משורבבות, את גרבי הספורט בתנועות קרסול יפות ופתייניות, והכול, הכול נגמר במיטה.

היו ימים שחשבתי שאני מתרגל להפכפכות שלה. אולי באמת התרגלתי. לאחר שהתחדש הקשר בינינו באופן הלא צפוי שבו התחדש – אף אחד משנינו לא יכול היה לאבחן מה בדיוק השתנה ואיך שבנו להיות זוג – מצאנו עצמנו חיים יחד בחור העלוב שלי, משעבדים את המיטה החורקת לתשוקתנו ההדדית, הקולנית, מנסים לתת זה לזה מרחב סביר בצפיפות הכפויה, לומדים להתעלם מן הבוז הקלוש, הלא הוגן, שהחל להצטייר על שפתיה של דיתה בעלת הבית, בפעמים שפגשנו בה בפתח הדיר. מאז שחזרתי לחיות עם הילה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי לכלכל את עצמי, ובמידה לא מבוטלת גם אותה. עבדתי בכל עבודה בזויה – בזויה במובן זה שנוצלתי בה עד תום והמשכורת שלי היתה דפוקה – וגם השתתפתי בשפתיים קוצפות ובגרון נצרד בשתיים־שלוש הפגנות מחאה בכיכר רבין ומול שער הכנסת בירושלים, והוספתי להתעלם מעיניהם הכלות של הורי שלא שיתפו אותי במה שהעיק על לבם מאוד: מה יכולים מקושש־שקלים־עלובים כמוני וסטודנטית לקולנוע־או־משהו־כזה להרוויח יחד? איזו נקודת פתיחה נמוכה הבן שלהם גוזר על עצמו, על שניהם, בעיקשות היהירה שלו? הורים יודעים לומר די הרבה בלי לומר אף מילה, והורי עשו זאת כל השנים בהצטיינות יתרה. חוכמה גדולה. הרי רוב הזמן, כאמור, הם נתנו לסבא ארנסט לעשות את העבודה השחורה.

בהתחלה הרגשתי שאני מאוהב בהילה עד כדי כך שהייתי מספיד אותה בחשאי ביני לביני, נחרד מן המחשבה שכפתה עצמה עלי וטרפה אותי תמיד כשלא הייתי מוכן לה – שקרה לה משהו. או שיקרה לה משהו. בדמיוני ממש ראיתי אותה מוטלת מתה, נניח, במיטה הסתורה, בכביש סואן באמצע תל אביב או על הרצפה החלקלקה בחדר המקלחת העבש בדיר. וכשראיתי בדמיוני את הקבר שלה, הכרוי, חשתי את כובד אובדנה באיברַי באופן כל כך מוחשי שלבי התקשה מצער. והיתה לי בזכותה גם מין פריחה חברתית: פתאום היו לי הרבה חברים – רובם חברים שלה – מהתיכון, מהצבא, מהלימודים, מהמסעדה שמלצרה בה: יוגי וגידי המטורללים, שרון ונוריאל שאיימו להתחתן כל שני וחמישי, שימי ואדווה, גיא שכבר כמה שנים הוא שחקן קולנוע מתחיל, טליה המתוקה שיושבת ליד הילה בכל ההרצאות, איקו, בֶּסֶר, נצר הטחוּן והיו עוד כמה. לפעמים היה מגיע גם יוני ניסני, הבן של בעל החנות לאביזרי חשמל שנסגרה, יושב בשקט רוב הערב ורק מביט בעיניים מימיות בהילה או במי שהתבדח באותו רגע. אני זוכר שאף פעם הוא לא שתה שום דבר ולא עישן שום דבר. היינו הולכים כולנו יחד לברים בתל אביב, לפעמים למועדוני לילה ביפו – לראות מופעי טרנסג'נדרים עוד לפני שגילינו, לתדהמתנו, איך בדיוק בֶּסֶר משיג לנו כל הזמן כרטיסים בהנחה גדולה; בשבת נפגשנו הרבה על חופי הים – "מחדרה עד גדרה" כמו שנאווה אבחנה יום אחד מתוך הביקיני השסוע שלה – שיחקנו מטקות, השתוללנו במים עם שני "האמסטפים־הפודלים" של אִיקוֹ, מדי פעם בנינו אוהלים ונשארנו לישון אחד־בתחת־של־השני על החוף. ובכל פעם שההורים של נצר לקחו דיל למעיינות החמים בקרלו ויווארי – קרלסבאד של ילדותם – נצר היה מזמין אותנו לעל־האש בגינה הענקית שלהם ביבנה.

נשכתי את שפתי. היה לי שמח עם החברים של הילה, שחלקם היו לחברי. אחר כך הכול נעשה כל כך דינאמי בחיים שלי, כאילו עליתי על סחרחֶרת. שום דבר לא הסכים עוד לעמוד במקום. כלום לא נשאר יציב, אפילו לא לרגע. ונאנחתי, מחשבות של איש זקן יש לך היום. אבל האמת היא שאנחנו כבר מזמן לא נפגשים, בטח לא ככה, כולנו ביחד. ומאז שההורים של נצר נפגעו בתאונה מחרידה במכונית שכורה בדרך מפראג לשדה התעופה והם כבר לא לוקחים דילים בחו"ל, גם חסל סדר על־האש בגינה שלהם ביבנה.

"ציפורים־ציפורים־ציפורים!" זעַף סבא ארנסט בקול עמום בביקורי השבועי אצלו. "זה הדבר הכי מעניין שקורה לך בעבודה, נכון?" מי ההדחה געשו באסלה, סבא דיבר אלי מעבר לדלת. "היית יכול להיות היום מָשוּ בהיי־טק!"

זה מגוחך, נואשתי. כמה זמן עוד אנהל את הוויכוח רב השנים הזה עם סבי, טיעון וטיעון נגד, נביחה כנגד נביחה? אין לזה סוף. אפשר לחשוב שעבודות מעולות חיכו לי בתור ואני הדפתי את כולן. את הלימודים הרי עזבתי באמצע. לא הייתי מוסמך בשום דבר ולכן עבדתי בכל מיני עבודות. את רובן השגתי דרך חברים או דרך חברים־של־חברים. לנדב, חבר מהיחידה, שלא נטר לי עוד על 'השירות־המקוצר־שסידרת־לעצמך', היה עסק פרטי לגינון. הוא שאל אותי, "תגיד, בא לך לעבוד קשה בעבודה פיזית?" בא לי. תקופה ארוכה ויפה הקמנו ותחזקנו גנים. אהבתי את הנסיעות לאזורים מרוחקים, לקנות שתילים בזול, לקנות עצי זית לגינות של עשירים אצל יאסין. אהבתי לטפל באדמה, לחתור תחתיה, לחפור ולזרוע בה. בתוך כך התוודעתי לגוֹנֵי העושר. במיוחד התאהבתי בגן אחד בכפר שמריהו, פרויקט של גן תבלינים ועצי זית עתיקים ששתלנו. במשך ימים התרוצצנו במשאית בגליל, אצל בעלים ערבים של כרמי זיתים, ונדב שידל אותם למכור לנו עצי זית. את הנאים ביותר קנה מיאסין כָּרים, יאפי מוסלמי – אין לי הגדרה יותר טובה – שלא רצה לחיות מחקלאות, וכרמי הזית שירש מסבו רק סיבכו לו את החיים, כך אמר. אנחנו היינו מגיעים ליאסין בבגדי עבודה מיוזעים, והוא היה מקבל את פנינו בבגדים שקונים בכיכר המדינה, אפו מכווץ בגלל האבק שהעלו גלגלי הטרקטור הצהוב שנהג בו מג'יד, אחיו הצעיר.

"וואללהִי, אני רק רוצה לצאת מהכפר, באמת," אמר במבטאו הרך, והביט במג'יד שעקר בשבילנו, בענייניות ובמקצועיות, מעציהם נִפתלי הגזע. נדב התווכח עם יאסין במשך שעות. הפעיל עליו את הגיונו ואת קסמו אבל נאלץ לסגת מפני שלוות רוחו ואדישותו של היאפי, שלא הסכים לרדת במחיר כי ידע שעצים יפים ועתיקים כאלה היהודי לא ימצא בשום מקום אחר. ובאמת, העצים שיאסין מכר לנו היו מלאי הדר מאופק כשל זקני כפר, והמחיר – גבוה ורק במזומן. במהירות ובמיומנות נהג מג'יד את הכלי הגדול שהכף שלו דמתה לעוקץ של עקרב צהוב. הוא חפר חפיר עמוק מסביב לעץ, רופף את שורשיו בטלטלות מבוקרות ונסוג לאחור, מעלה אבק, ושב ותקף בכף המשוננת, עד שהעץ הותש והוכנע ואחיזת שורשיו בקרקע רפתה. נדב ואני קפצנו לבור וניסרנו במסורי יד את השורשים העבים, ויחד עם יאסין כבלנו את העץ בשלשלאות מצלצלות אל אנקול המתכת. מג'יד קיבל את הפקודה – שריקה חדה משפתיו הקפוצות של אחיו – ועקר את העץ מהאדמה בפנים מרוכזים. ופתאום העץ היה למעלה, באוויר, צמרתו גזוזה, גדמי ענפיו חשופים, הגזע שלו מיטלטל, ואני נזכר שלקח לי רגע עד שחדל הכאב המשונה שחצה את גופי מעל לסרעפת, ומנע ממני לנשום, ואילו יכולתי הייתי מחבק את העץ ומנחם אותו ארוכות. וקצת לפני שפתחנו בנסיעה הארוכה בחזרה למרכז ועץ הזית הענקי כבר אזוק אל הפלטפורמה של המשאית, שורשיו עטופים יפה בתחבושת יוטה חומה ורטובה, עמדנו ליד הקבינה וחיכינו לנייר שיאסין צריך היה לחתום עליו. הוא שוב דיבר בטלפון בערבית רכה, מחזיק את הנייר מגולגל, כמו שמחזיקים דיפלומה בטקס סיום. כשסיים ירק יריקה קצרה ומבזה ובחן את שנינו במבט עקמומי ועייף שהצטופפו בו, בצד הלאות והבוז, גם חשדנות וחוסר עניין. אחר כך הרים את ידו בפסקנות ולחץ את ידנו, בזה אחר זה, "יאללה, מעָ סלאמה."

מבעד למראת הצד ראיתי אותו מניח את ידיו על מותניו. חוגת השעון היקר שלו זהרה באורה הממוקד של השמש. כשזזנו יאסין בחן את הבור הגדול הפעור לרגליו, לפני שמג'יד יזדרז ויכסה אותו בכף הטרקטור, אחר כך בטח ישתול בו שתיל דק של זית סורי, שלא יבואו לו ממס הכנסה וְיִסְפּרוּ לו את הבורות וידעו בדיוק כמה עצים יקרים עקר ומכר. כבר אמר פעם לי ולנדב, "אם ישאלו אותי במס הכנסה אני אגיד להם שהעץ נרקב. הם טיפשים שמה במס־הכנסה, לא יודעים שעץ זית מגדל חוטרים אפילו מגזע רקוב בן חמש מאות שנים וככה הוא ממשיך, חדש וחי, מתוך ישן ומת, אפילו עוד אלף שנה!"

אני בחיים לא הייתי עוקר עצים כאלה.

הכול נגמר ברגע שנדב נרשם לרוּפִּין ללמוד אדריכלות גנים ואמר שייקח הרבה זמן עד שיחזור לשטח. היתה לי עוד עבודה אחת, לפרק זמן קצר, לפני שהתחלתי לעבוד בנמל: מלצרתי בבית קפה "לינדה ואִירָה" הצבוע לבן מט כולל מישורת העץ בחוץ. בבית הקפה הרגשתי כמו תרנגול בלול ובלילות ישנתי שינה עמוקה ורצופה מרוב עייפות. הייתי המלצר היחיד, השאר היו מלצריות אחרי צבא שיעופו מכאן לתאילנד, לצ'ילה או לפרו ברגע שיחסכו די כסף. יפרח, בעל בית קפה ששיערו הקדים להקליש ועל כן כפה על גולגלתו קרחת כולית מבריקה, התעמר בי – עד הסיפור עם הכוסות, שהיה גם סוף הסיפור: ביום ששוטף הכלים החדש, בָּנוֹג, לא הגיע לעבודה יפרח נעמד בפתח המטבח וצרח בנייד, "קָם טוּ ווֹרק רייְט נאוּ, יא כָּלְבּ, אוֹר אָי פָייֶר יוּ!" וכשראה אותי מזווית העין הולך מכיוון שולחן 14 למטבח התיז רוק משפתיו, "תעזוב הכול ותבוא מיד לשטוף כלים עד שבנוג מגיע, או שאני מפטר אותך!" קשרתי למותני את סינר הלינוליאום הקשיח של בנוג והבטתי בכוסות. באור אחר הצהריים התבררו על פיסות הזכוכית שאריות אנושיות: טביעות אצבע, שיערה, סימני שפתיים או שפתון, שרידי ליחה ושומן שנמהלו בשיירי משקה. הבטתי בהם בעיניים מצומצמות. חבל שאני לא יכול לפתוח איזה קובץ במוח, חשבתי, ולשמור בו את כל טביעות־הגוף האלה כאילו הן הודאות חד־משמעיות, מרשיעות, במשהו לא ברור. עלה בי גועל. בתנועה רחבה הגלשתי את הררי הכוסות המטונפות אל תוך הכיור והקשבתי לבְּלוּפּ שהשמיעו כששקעו במים העכורים. וכשמפלס המים עלה והם החלו לגלוש החוצה, התרתי את הסינר, ניגבתי את הידיים ויצאתי מהמטבח.

"לך תזדיין!" קראתי לעבר יפרח. זמן רב הייתי גאה על האומץ לזרוק הכול ולהסתלק, כי לא הייתי עורך־דין, לא רואה־חשבון ולא בוגר שמונה־מאתיים. לא הייתי כלום, ובראש שלי עקבו עיניו המצומצמות של סבא שלי אחר גבי המתרחק וקולו הרעים עלי, "נו־הִנֵה, אתה רואה אמוצי, אפילו בעבודה פשוטה כמו מלצרות אתה לא מחזיק מעמד, אז מה יצא ממך בחיים האלה, בֶּנָדָם?"

עד כמה שזה תלוי בי, לא אחליף יותר את מקום העבודה שלי, לפחות לא בקרוב. אף פעם לא חשבתי שאוכל להיות מאושר בעודי תלוי, פחות או יותר, בין שמיים וארץ בתא קטן. כשהתקבלתי לעבודה – בעקבות ההשתדלות הנמרצת של החבר הכי טוב שלי, ניצן, שגם אבא שלו, דויד הדר, ושני אחיו, עובדים בנמל – בהתחלה עבדתי כסוור, אבל בעזרת מילה טובה של דויד במקום המתאים נשלחתי לשני קורסים מקצועיים, שבסיומם טיפסתי בפעם הראשונה אל ראש עגורן. בו במקום החלטתי בלבי שאקרא לו דאוס – כל כך הוקסמתי מהמכונה הענקית. ועוד היו טבועים בי רשמיה של סדנת אחר הצהריים לתיאטרון שבה השתתפתי כשעוד למדתי בטכניון. 'האל שבתוך המכונה' אקרא לעגורן, חייכתי לעצמי, האל שמניע את העלילה – אל הפתרונות הדחוקים שמותיר את הצופים מפקפקים וספקניים, מצקצקים בלשונם על עליבות התחבולה. עד היום לא ברור לי איך נקלעתי לסדנת התיאטרון הזאת, אבל נשביתי מהר ונהניתי להיות חלק מהקבוצה הקטנה והפעילה. בתחילה לא הבנתי אם אנחנו לומדים קצת משחק כדי להעלות מחזה בפני הסטודנטים בסוף הסמסטר או עוברים טיפול קבוצתי בפסיכודרמה, כדי שנהיה יותר דרמטיים אבל פחות פסיכים. כך או כך, מצאתי עצמי מאוהב בכְּלִיל, סטודנטית אדומת שיער לבינוי־ערים שפחדה, כמדומה, מהצל של עצמה עד שלמדה במפגשי התיאטרון האלה לפתוח את הפה והשילה את קליפותיה, ובקעו ממנה כוח ממגנט ואיזו שלמות מעוררת אהדה. את התפקידים שלנו – היא תהיה פנלופה ואני אהיה רוח המערב, בפירוש החדשני הקצר שנעלה בתום החזרות מול קומץ סטודנטים ומרצה אחת שנקלעה להצגה בטעות – למדנו בחדר של כליל במעונות. שם השתחלתי אל מיטתה כשחברתה לחדר נעדרה ודנו בכובד ראש בתפקידים התיאטרליים שלנו, לאחר שהתעלסנו שעה ארוכה. דנו גם בעניינים הרי גורל כמו למשל האם פיסקארדו היא איתקה של אודיסאוס, כפי שהומרוס כתב, והאם מפרץ המים הצלולים הוא אכן המקום שאליו שב מן המסע. רק כמה שורות אני זוכר בעל פה, "אף כי נביא אינני ולנחש בציפורים לא אדע", ו־"אולם אודיסס משתוקק לראות בעיניו עשנהּ של ארצו מתאבק במרחק, ואחרי כן תמות נפשו", או משהו כזה. לאחר שוויתרתי על הלימודים ועזבתי את חיפה, נפרדתי מכליל בצער. גם לא שבתי עוד להתעניין בעיבודים תיאטרוניים ליצירות קלאסיות.

בפעם הראשונה שנכנסתי לתא העגורן, מתנשף ממאמץ הטיפוס, הכה בי ריח עז של שתן. "מה אתה מתפלא," אמר לי ניצן, שכבר עבד בנמל, "אולי גם אתה לא תצליח להתאפק ארבע שעות ותשתין לתוך בקבוק, נו, כמו במארב – אה, שכחתי, אתה אף פעם לא שכבת במארב – אז פשוט תעשה מה שעשה פעם בן־הרוש, מה זאת אומרת מה עשה, השתין מלמעלה בקשת!" ושנינו צחקנו. בהתחלה לא אהבתי את תא העגורן. על קיר אחד היתה מודבקת תמונה גזורה של בחורה עירומה שהשמש הדהתה את רוב גופה. רק פמלה אנדרסון, שהודבקה מולה, שרדה בשלמותה. למרות ששום תא עגורן לא עתיד היה להיות שלי באופן בלעדי ואני עליתי וירדתי בעגורנים על פי סידור העבודה, תלשתי אז את הצילומים הדהויים מהקיר. בתוך כך נחשף סדק ארוך בקיר של תא העגורן שמישהו סתם בקרעי עיתון והסתיר בתצלומה של הבחורה העירומה. בגלל ריח השתן מיהרתי לפתוח את החלון והרוח הסיעה פנימה אוויר ים מלוח. איך שהרוח חלפה על פני, הרגשתי מאושר. במרפסת העליונה סוככתי בידי על עיני והבטתי בים. הרגשתי כמו מלח בספינת שודדים שפקדו עליו לטפס אל ראש התורן ולבדוק אם כבר רואים פיסת יבשה על קו האופק.

האנייה הגדולה הראשונה שפרקתי היתה סִירִיוּס סטאר, אנייה הולנדית שהביאה בסַפנותיה מטען גדול של תנורי חימום. בתום העבודה הייתי מלא אדרנלין וסיפוק. ניצן מחא לי כפיים, מלמטה. אחר כך נשארתי למעלה עוד קצת. מגבוה נראו המכוניות שנפרקו כמו מכוניות צעצוע של ילד מסודר. בזו אחר זו הוסעו המכוניות מִסַפְנוֹת אניית הרוֹ־רוֹ שעגנה לצד האנייה ההולנדית ועדיין היתה מחוברת אל הרמפה המוליכה אל הרציף ומשם אל מגרש חנייה ענקי. כבר בהתחלה המשכורת שלי בנמל היתה טובה מאוד. לראשונה בחיי חשבון הבנק שלי היה בפלוס. המשכורת התבססה בעיקר על פרמיות והיות שהן היו קשורות בתפוקה שלי ובזו של ה'יַד' – צוות העבודה – עבדתי ביעילות ובריכוז. למזלי תמיד יש הפסקות או תקלות: אנייה מתעכבת, הפסקת חשמל, כבל נקרע, מכולה מתפרקת, ושמחתי גם לגלות שמגיעה לי הפסקה של ארבעים דקות כל יום אחרי עשר בבוקר. בכל פעם שיכולתי, התבוננתי בציפורים שכמו באו לקראתי ומיהרו לחלוף על פני והמשיכו במעופן דרומה, אל אפריקה החמה.

מעוף הציפורים הסעיר אותי.

"אתה משחק או מתחיל לעבוד?" צעקו לי מלמטה.

"והאחיות שלך?" דג אותי סבא ורֶמז תלונה בקולו, "מה שלום ליה ודגניתי המתוקות שלנו? אתה שומע משהו מהאחיות שלך, שמה באמריקה? בזמן האחרון רק דגנית מחוברת לסקייפ וגם כן לא תמיד היא עונה לי."

"ניסית לשלוח להן אי־מייל? ממה שאני יודע שתיהן בסדר, אין חדש. דגנית מצאה עבודה חדשה בחברה גדולה ועובדת בלי הפסקה וליה, כמו שאתה יודע, עוד מחפשת את עצמה. אנחנו כל הזמן במייל. תנסה גם אתה." משום מה סבא לא נוהם תחת שפמו, כשהחיים של ליה עולים על הפרק. זה גורם לי אכזבה חמוצה.

לארנסט יש חשבון מייל וחשבון פייסבוק וכמה עשרות חברים, רובם בני משפחה. הוא שולח הרבה תגובות אנונימיות למאמרים תחת השם המפוקפק "הירושימה אהובתי" (פעם לא התאפק וגילה לי שזה הוא), וממש השבוע הופתעתי לקרוא תגובה מנומקת ומפורטת שלו למאמר שהתפרסם בוויינט, ובה הוא בז לראש הממשלה שתוקע את תהליך השלום בשביל לשמור על כיסאו, וכדי לרצות את הפעילים הימניים במפלגה, שתופסים אותו בביצים. "מה אתנו?" הזדעק הירושימה אהובתי, "יהודים וערבים כאחד, קטנים וגדולים, מלאי תקווה ומיואשים, צברים וניצולי שואה, שאין לנו אינטרסים אופורטוניסטים, כלכליים ופוליטיים, כמו למנהיגינו ולמנהיגי הפלסטינים? מה יהיה עלינו בסוף?! כמה חיילים עוד נוכל לשלוח לצבא וכמה מהכסף הציבורי עוד ילך להתנחלויות ולפנסיות של הצבא, שהתקציב שלו גדל עוד פעם בכמה מיליארדים?! צריך שניים לטנגו, ושניים לאהבה ולמלחמה, ושניים לשלום!" וכן הלאה. קראתי את הכתוב בעניין ובשעשוע, ומיהרתי להגיב למגיב בשם 'אמיץ וחזק, ומסכִּים' וחיוך רחב עלה על שפתי כשעשיתי לסבא גם 'לייק'. בסוף מחקתי את הכינוי וחתמתי בשמי המלא, אמוץ דה האן. וקיוויתי שסבא יקרא.

★★★

כל כך שקט היום הבית ברחוב מבוא הים 19, עד שנדמה לי שבעלי שני הקולות הגבוהים הפולשים פנימה מכיוון המרפסת שוטחים כאן, ממש בין סבא ארנסט לביני, את טיעוניהם הנרגזים. גם הילה שבה ופלשה לראשי. חשבתי על הבטן שלה שתתעגל ותתפח בעוד כמה חודשים, אולי אפילו בעוד כמה שבועות, ושנינו לא נוכל עוד לשמור לעצמנו את החדשה המרעישה. בתוכי הרגשתי משהו חדש ונועז לכאורה: החיים שלי תופסים כיוון, אולי הם כבר לא רק רצף של אירועים בלתי תלויים. משהו מתהדק בהם, מתברר, כמו בדפים אחרונים בספר טוב. אבל לבי אמר אחרת: אין לי שליטה על שום דבר. לא באמת. וקינן בי החשש שאני רק משלה את עצמי.

סבא קם. עקבתי במבטי אחר שלבי קימתו. אם ראשו יסתחרר כמו שהסתחרר לפני כמה שבועות לא יהיה מי שיאחז בבתי שחיו וימנע ממנו את הנפילה ואת ההיחבטות, ואת הריצה לחדר המיון עם חשש לשבר. עלתה בי תרעומת על סבתא אווה החמקנית, למרות שבסופו של דבר הסחרחורת של סבא היתה רק אפיזודה יחידה, לא סיבה לדאגה, "נו מר בלום קם מהר מדי מלשבת לעומד, זה הכול," אמרה הרופאה שעיינה בתיק שלו, "לחץ־דם שלו בסדר גמור ובצילום רואים שאין שברים בְּעצמות."

מאחור סבא נראה צעיר לגילו למרות שיערו הלבן. אולי זה עורפו הגלוי, אולי קו השיער הישר שעיצב לו הספּר, השפם הדק שהוא מטפח כל השנים. פעם היה סבא שלי איש גדול־גוף שאהב להתל בממדי הגוף הזעירים עד גיחוך שלי, נכדו, והיה מרים את האפודה שלו אל מתחת לסנטר שלו, מוציא את חולצתו מתוך המכנסיים וחושף בטן מוצקה ושעירה שטבורה שקוע. וכך, גלוי בטן, היה גוחן אל הילד הקטן שהרים את ראשו אל גבהי האיש. הצצתי בפתח המנהרה הקצרה המובילה כנראה אל מעמקי הבטן שלו כשאמר לי, "נו, אמוצי, היידֶה, תן אגרוף. אל תפחד. תן אגרוף!" קצה ראשי הגיע אז אל מִפתח לבו של סבי רק אם האיש המתגרה בי התכופף אלי – ואני הייתי קומץ את אצבעותי לאגרוף נוקשה וחושק את שיני והולם בקשת בכל כוח זרועי בבטן העירומה, מתפעל מן הקשיוּת הפוגשת את פרקי אצבעותי. בהיחבא הידקתי את לסתותי בגלל הכאב באצבעותי הקטנות, רגע לפני שסבא אחז בבטנו בשתי ידיים והתקפל מכוח המהלומה וגנח, "אַי, אי, אמוץ, הרגת אותי. איזה אגרוף ברזל יש לך!" והילד הסמוק והגאה שהייתי העלה על פניו הבעת ניצחון על עוצמתו המוחצת של האגרוף שלו, על הנוק־אאוט הנקי שהצלחתי להשיג בחבטה חרמשית אחת, והושטתי את ידי באבירות ועזרתי לו להתיישר. תמיד היה סבא מתיישר בבת אחת ומחייך חיוך של שביעות רצון ופוטר אותי בניד יד ושומט את האפודה ואת החולצה, והן היו שבות ומכסות על הכרס השעירה. רק כשגובהו של הנער־שנעשיתי כמעט בן לילה הצמיח את עיני עד לסנטרו של סבא, וכשהחבטה המשועשעת והנחושה שחבטתי פעם אחת בבטנו הצעידה את האיש צעד אחד, מופתע ומתחמק, לאחור, רק אז חדלנו שנינו מן המשחק.

הלכתי בעקבות סבי אל המטבח. הוא קילף תפוז בשביל שנינו ואני הכנסתי מצרכים למקרר. כיוון שתקעתי את ראשי בחלל הקריר ורוב איברי הוסתרו מאחורי דלת הנירוסטה של מקרר ה'אמנה' – נדמו שתי רגלי כקטועות מהשוקיים ומעלה. כשסגרתי את הדלת נגלה כל גופי והוא שלם, וסבא כמו פלט אנחת רווחה. הנחתי את הכיכר הפרוסה בארגז הלחם וכשהתחלתי לסבן את ידי ולשרוק "בואי, נרקוד נשכח", סבא נעמד לצדי וסגר את הברז.

"לא ראית איך בר רפאלי התייבשה לנו מרגע לרגע כל הקיץ, בפרסומת בטלוויזיה?" עשה עצמו מתרגז, "נו, באמת קנית כל מה שסבתא ביקשה?"

"קניתי הכול, סבא. גם קרקרים עם זעתר," ופתחתי את הברז לכדי זרזיף ושטפתי את הסבון במים. אני אוהב את סבא ארנסט.

"כל הכבוד, אמוץ," התחייך סבא והגיש לי פלח תפוז, "ואם שכחת משהו, אין דבר, הגנרלית כבר תצעק עלי."

אנחנו צוחקים ברשעות מבודחת, נהנים להשתלח בסבתא אווה שלא בפניה, וכשאנחנו חוזרים אל הסלון וארנסט מתיישב על הספה, שבה הבעת הדחיפות אל פניו.

"נו סבא, דבר אתי. אז מה קורה אתך, על מה רצית שנדבר?" אני מבקש סוף־סוף לדעת.

עיני סבי הערניות נודדות רגע אל מלבני החוּץ הרוצעים את חווקי התריס. חיוכו מאולץ. מצטייר רק על פיו. עיניו נידפות. חיוך שהעיניים לא משתתפות בו הוא לא חיוך, אני זוכר, והאהבה אל האיש ההולך ומַקשיש הזה, שבעבר היה איש אחר לגמרי, מציפה אותי פתאום. ארנסט מפוקק את פרקי אצבעותיו. גופו נמתח. פיו נפער ונסכר וממהר לשוב ולהיפער, אולי יפוג תוקף מילותיו הממתינות אם ישתהה בשתיקתו יתר על המידה.

אני מחכה. סבא כמו מחפש את המילים, קלוע בהיסוסו.

"בעצם איפה סבתא בדיוק?" אני פולש אל היסוסו. בזמן האחרון סבתא אווה נעלמת מהבית לעתים קרובות, הולכת לכל מיני מקומות, לפעמים לשעות, משאירה את סבא לבדו בבית הריק. פעם היא בספרייה העירונית, פעם היא בשוק, עורכת קניות בקניון או מבקרת חברות שלה שנעשות חולות באופן קבוע מאז הוכרז שהסתיו חוזר. יש לה הרבה חברות, לאווה סבתי. לסבא ארנסט אין באמת חברים, אולי רק חוליו ואיזק ושאר בני החבורה הרועשת מארומה, אלה שאתם יש לו יחסי אהבה־שנאה בלתי פתורים.

"לא יודע איפה סבתא," מגרש סבא זבוב קטן מקצה אפו ושוב כמו חוזרת הדריכות והזקיפות אל החוליות בגבו, זקיפות שבגללה תמיד אמרו שמר בלום הוא איש ישר מכל הבחינות.

"סבתא אמרה לך מתי היא חוזרת?"

"לא," עונה סבי ומניח כף יד על כף יד, "סבתא שלך כבר לא אומרת לי שום דבר. בוער לה התחת כל הזמן, מה אתה צוחק. בחיי, כל הזמן יש לה עיסוקים. רק בשבילי אין לה זמן," ומגחך ומשתתק כמו כדי לאמוד את הרושם שמשאירים בי דבריו וממשיך, "אבל אל תדאג, מר דה האן הצעיר, היא בטח תחזור עוד מעט." סבא ארנסט אוהב לומר, 'מר דה האן הצעיר'.

אלא שאווה הלכה לא כל כך מזמן, ולפעמים חולפות שעות עד שארנסט שומע את ה"יוּ־הוּ! חזרתי, ארנו, אתה עוד יושב כאן?" המתרעם שלה. לפעמים נדמה לארנסט שכשהיא שומעת את תשובתו – כן, אני עוד כאן, לאן היה לי ללכת היום – עולה נימת אכזבה מקולה. באשר לו, היעדרותה או נוכחותה של אשתו כבר לא מפריעה לו כל כך. בכל זאת הוא מודה: כשעוברים לו כאבים פתאומיים בזרוע, בלסת או ברקה, הוא נחרד מאוד ולוקח איזה רגע עד שהוא נרגע. אז הוא מגדף את עיסוקיה הרבים של אווה־שלו ומנסה בכל כוחו להיזכר במספר הטלפון הנייד שלה, אף שהוא לא צריך לזכור אותו, המספר כתוב בספר הטלפונים שלהם ונמצא בזיכרון של הטלפון הנייד שלו. וליתר ביטחון הוצנע גם פתק קטן מסודר עם כל מיני טלפונים חשובים במגירת הסכו"ם במטבח.

"נו, סבא, אז מה בעצם הבעיה?" אני שואל בטון ענייני ומשׂכל את הרגליים. "אני עוד מעט צריך ללכת. אתה אומר שאתה רוצה לספר לי משהו, אבל אתה משתתק, ולא מספר." קולי עירום ודאגתי כנה.

"אתה צודק, אמוצי, אתה צודק. אני קצת לא מרוכז היום," אומר ארנסט. "אני צריך לבקש ממך משהו." הנה הגה סוף־סוף את המילים האלה והוא עצמו מתפלא על שהצליח לאפק את דיבורו עד עכשיו.

"משהו שאני צריך לעשות?" אני מתרונן. אני הרי אוהב מטלות. עוד כשהייתי ילד קטן אהבתי שמטילים עלי מטלות, ואהבתי להצליח בהן ו- אבל עכשיו נטרדתי, כי חוץ משאחזור ללימודים ושאקנה להם מצרכי מזון וחומרי ניקוי במרכז המסחרי, סבא ארנסט אף פעם לא מבקש ממני שום דבר, בטח לא בהבעת פנים רצינית וחרֵדה כמו זו המצוירת עכשיו על פניו.

פתאום אני מבין במה מדובר.

אוי ואבוי, אני אומר בלבי.

"סבתא עוד פעם עשתה את זה?" אני שואל בחשש.

"עשתה מה?"

"אתה יודע, מה שהיא עשתה לפני שאָבְרִי בא–" וכך נודע לשנינו מה עשתה סבתא אווה, לפני שאברי בא: סבא עמד מול קרש הגיהוץ המחופה בד פרחוני דהוי וגיהץ לעצמו חולצה קצרת שרוולים. בדלת נשמע צלצול אחד ארוך. אדים לִחששו מנחירי המגהץ אל השרוול המקומט עדיין, כאילו ננשפו מאפו של דרקון. ביקשתי לעזור אבל סבא לא רצה שאגהץ בשבילו שום־דבר־תודה־רבה, הוא עוד יכול לעשות את זה בעצמו, אם אווה לא עושה את זה בשבילו. הנחתי על השולחן את ספל התה שכתוב עליו באותיות אדומות מוטות 'הסבתא הכי טובה בעולם' שסבתא אווה קנתה לעצמה בפוֹקְס הוֹם בקניון, והלכתי לפתוח את הדלת.

"סבא, זה אברי, מהבנק," קראתי אל מעבר לכתפי, מופתע, ופניתי אל האיש עגלגל הפנים, "שלום אברי, מה קורה, זה פורים עכשיו?" כי אברי, פקיד הבנק שלנו, היה לבוש במכנסיים כחולים כהים של שוטר ובחולצה כחולה בהירה עם סמל המשטרה על הכיס, כובע שוטרים רחב מצחייה לראשו ואקדח קְצר קנה תחוב בחגורת מכנסיו.

"מה קרה לך, לא פורים ולא נעליים," ענה פקיד הבנק במורת רוח מעושה והניח את ידיו על מותניו, "פרשתי מהסניף – כן, אפילו לא הרגשתם – וכבר שנה אני מתנדב במשטרה. ארבע פעמים בשבוע, פּוּנְקְט."

באמת לא פורים ולא נעליים, כמו שאברי אמר, כי מעבר לכביש חנתה ניידת משטרה גדולה שהמנוע שלה פעל.

"כל הכבוד על ההתנדבות אברי," אמרתי לפקיד הבנק לשעבר, "אז מה אתה עושה פה אברי, מתרים למשטרה או משהו?"

אברי גירד בראשו וליקק רגע את שפתו התחתונה, "תגיד, אמוץ, הסבא החביב שלך בבית? אני צריך לדבר אתו."

סקרתי את פני האיש שידע עד לא מזמן את ערך הניירות שסבא שלי החזיק בבנק לפני שמכר אותם בחתף בעצתו, בהפסד גדול, בעת המשבר הכלכלי שעוד לא ממש נגמר, וגם את גובהו המדויק של סכום הכסף שהיה מעביר כל חודש בהוראת קבע לחשבון שלי בחיפה, כשעוד למדתי שם, עד שנתן את הוראת הביטול כשעזבתי את הלימודים. אברי ידע גם מה שארנסט ואני לא ידענו אז: שאווה, הגברת בלום, באה לסניף הבנק יום אחד – זמן לא רב לפני שפרש – וביקשה ממנו בקול מונמך שיאשר לה הלוואה על סכום לא מבוטל, ועד היום הוא תוהה אם מישהו מבני ביתה יודע שהיא לקחה הלוואה כזאת, ולמה לקחה, ומאין החזירה אותה בשלמותה, כולל הריבית שהיא רצחנית להלוואות קצרות מועד ו- "מר בלום, הנה אתה, שלום לך, מה שלומך!"

הסבא כבר ניצב בפתח, מאחורי הנכד, מופתע ורוׂוה נחת כאחד מן הביקור הלא צפוי של הפקיד החביב הלבוש עכשיו במדי שוטר. כעבור רגעים אחדים יסתמן על החולצה המקומטת למחצה מתווה המגהץ המתנשף שנשכח על שרוולה, וריח החריכה יזעיק את השלושה פנימה, כל אחד בקצבו, להרים את המגהץ, להוציא אותו מהשקע החשמלי, ולפתוח את החלון. ומשיוברר מעל לכל ספק שלא אירעה שריפה של ממש – רק נחרכה החולצה הפשוטה על קרש הגיהוץ והורמה בחתף, כמו שמרימים תינוק שפלט את אוכלו והוא עתיד, חלילה, להיחנק בקיאו, רק היא היתה חרוכה לגמרי וכתם מחודד בקצהו נותר טבוע על חלקת הבד הפרחוני העוטף את הקרש – רק אז התפנה אברי להיזכר בסיבת בואו וארשת פניו הבהולה התחלפה בענייניות מהולה באי נעימות.

"באתי, איך לומר את זה..." שב לגרד בראשו, "להחזיר לכם את אווה. היא בניידת."

"את אווה? קרה משהו לאווה?" קרא סבי והפימה שלא היתה פעם בקרקעית סנטרו נחרדה ונרעדה.

אברי מיהר להרגיע אותו, "לא קרה כלום, אדון בלום. לא צריך להיבהל. זאת אומרת קרה משהו קטן, אבל לא לגברת בלום, היא בסדר," ובלי שהרגיש בכך החל לנופף בכובע המצחייה שלו על פניו כאילו עלה בו גל חום פתאומי.

"בוא תשב, תשב," הזמין אותו מר בלום, שייכנס לסלון ויֵשב על הספה.

"לא, תודה," המשיך פקיד הבנק לשעבר לעמוד על מקומו, "נעשה את זה קצר כי אני צריך לחזור לתחנה. אז ככה: זה ממש לא נעים לי להגיד לך, אבל תפסו את הגברת בלום, אֶה, גונבת במשביר לצרכן."

אחרי ההתכחשות, וחוסר האמון, והבושה, שנפקחו בזה אחר זה על פני סבי במין מצעד צפוי של הבעות אנושיות מוסכמות, ואחרי שהצליח להתיישב בעצמו על הספה, הביט בי סבי באי אמון. אחר כך פתח בסדרה של שיעולים בהולים שזעזעה את בטנו עד שכמעט נתפסה לו הסרעפת וגרונו נחנק, והוא רכן מעט לפנים והאדים.

מיהרתי למטבח להביא לו כוס מים. בינתיים טפח לו אברי על גבו.

"מה היא גנבה מהמשביר, אווה שלי?" מחה סבא את עיניו כשנרגע שיעולו.

"גרביונים."

אוי ואבוי, חשבתי.

"גרביונים? זהו?" ופקד את סבא ארנסט פרץ צחוק ארוך ופרוע.

"גרביונים או יהלומים, מר בלום, מבחינת החוק זה אותו הדבר," הרצין אברי, "להגיד לך את האמת, אם לא הייתם בין הלקוחות הכי סימפטיים שלי בבנק הייתי לוקח את הגברת בלום לַתחנת משטרה ישר מהקניון, והיו, אֶה, פותחים לה תיק. מה לעשות. אבל, בגלל שיש לכם מזל ויצא ששלחו דווקא אותי להיענות לקריאה," המשיך אברי, "החלטתי פשוט להחזיר אותה הביתה. הספיק לה, המסכנה, כל האי־נעימות הזאת, אני חושב. גם מזל שאשתי חברה טובה של לריסה, שמוכרת במחלקת הבגדים במשביר, כי רק לריסה הצליחה להרגיע את המנהלת. בקיצור, במזל זה ייגמר בלי פתיחת תיק. אז בואו בבקשה, תוציאו את הגברת בלום מהניידת. היא לא רוצה לצאת."

הלכתי אל החלון הפונה לכביש והבטתי בעדו. בניידת ישב שוטר מימין למושב הנהג והתעסק בטלפון הנייד שלו. ראיתי בבירור את צדודיתה של סבתא אווה שישבה מאחור.

"סבתא באמת בניידת," אישרתי.

אברי הטה את ראשו הטיה מזערית כאומר, אמרתי לכם. פתאום הוקל לארנסט כל כך שלא רק שאבד לו החשק לשוב ולצחוק אלא שהוא נראה עתה כשוקל בכובד ראש לכרוע על ברכיו הדואבות ולנשק לחרטומי נעליו המצוחצחות של פקיד הבנק לשעבר.

"אני לא יודע איך להודות לך, אברי," אמר סבא, וסירק באצבעותיו את שיערו לאחור ותחב את חולצתו בתוך מכנסיו וחלף על פני פקיד הבנק לשעבר ויצא אל חדר המדרגות, "אבל אתה הרי יודע מה היא עברה במלחמה, אווה, נכון? זה מסביר כמה דברים, עד היום." בעצמו לא היה בטוח אם הטיעון משכנע. בכל זאת, לגנוב גרביונים? אווה מעולם לא גנבה שום דבר. ועלה בו פקפוק.

ובאמת, אווה ישבה במושב האחורי של הניידת שהמנוע שלה פעל, מאחורי שוטר שחייך אל הבאים בטור חיוך המאשרר שכל האירוע כבר מאחוריהם – אין מה לדאוג יותר. החשודה נבהלה כהוגן ולמדה את הלקח ונראה שהתחרטה ובוודאי לא תעבור שוב את עבירה 383 לחוק העונשין. וגם הוא, שבסך הכול גם הוא רק מתנדב, מסכים לגמרי עם אברי, עמיתו. אפשר לשחרר את הגברת בלום לביתה ולהעלים עין. הפעם.

אבל סבתא אווה הרכינה את ראשה אל השטיחון האפור הרוטט על רצפת הניידת וסירבה לצאת. שכל השכנים יראו אותה יוצאת מניידת משטרה? בחיים היא לא תוכל להראות יותר את הפרצוף שלה בסביבה. בשום פנים ואופן לא. שייקחו אותה ישר לַבית סוהר.

ארנסט דחק את מחצית גופו פנימה במאמץ, וצבט קלות בזרועה. לא די במה שעוללה? "בבקשה אוויקם, תצאי מיד מהניידת וניכנס הביתה."

כלום לא עזר. אווה סירבה.

פתאום נדלק זיק בעיניו הקטנות של אברי. הוא ביקש שניכנס לניידת, עקף את מכסה המנוע, נכנס והתיישב בעצמו בכיסא הנהג. חיכה עד שכולם – הגברת בלום, ומר בלום, והנכד שלהם שגדל כל כך – יצטופפו מאחור, וכך נסענו לאיטנו מלוא הניידת מרחק שני רחובות. שם, בעיקול הרחוב, הסכימה אווה לצאת מהניידת. היא יצאה אל המדרכה ראשונה, יישרה את שולי שמלתה המנוקדת נקודות זעירות וחייכה אל אברי ואל השוטר המתנדב האחר, חיוכי תודה שמִזערוּ את הכיעור שהתכערו פניה עם השנים. עמדה ונופפה לשני השוטרים הנוסעים לדרכם בתנועות יד רחבות, כמו מלכת אנגליה המנופפת לקהל נתיניה.

כשהגענו הביתה, ארנסט ניסה לנצל את ההזדמנות ולנזוף באשתו, כי הסיפור הזה היה חמור בעיניו מהפעם ההיא, שבה הביאה באמתחתה זרעי אופיום מן הגן הבוטני בעיר קיימברידג'. כאז כן עתה, סירבה אווה להינזף. היא זקפה את גבה ואמרה לשנינו בפסקנות, "אני לא רוצה לדבר על זה!" ופנתה ללא שהיות למטבח, לא לפני שגערה בבעלה על החולצה ועל קרש הגיהוץ החרוכים.

"מה אתם רוצים לאכול, עוגה או פשטידה?" שוּלח קולה מן המטבח, רעם במסדרון ופגש בארנסט ובי בין הסלון לבין פינת האוכל. עדיין עמדנו שם, המומים וכבר לא משועשעים מהסיפור.

"יש זֶ'רְבּוֹ," הטעימה, מנסה לפתות את ארנו־שלה ואת הנכד שלה בעוגת השכבות ההונגרית שיופייה וטעמיה – שוקולד מריר, ריבת משמשים ואגוזים – השתכללו תחת ידיה כל השנים ואיש אינו יכול להכין אותה טוב ממנה, לטענתה גם לא הקונדיטור שעל שמו קרויה העוגה, שֶחוּא כבר מת לפני שנים.

מכל מקום, מאז המקרה עם אברי, סבתא אווה לא גנבה יותר בחנויות. למיטב ידיעתנו. ולמרות שלא ביקשה זאת, גם סבא וגם אני לא סיפרנו לאף אחד על ה'אינצידנט' כמו שהיא כינתה את האירוע בהרמת הגבות שלה, שהיה בה איום מרומז והתכחשות מופגנת לכל הסיפור. ומאז, בכל פעם שאווה הראתה לנו משהו חדש שקנתה – תיק עור קטן, חולצת ויסקוזה, מגררת זעירה לאגוז מוסקט או טבעת כסף מבריקה – הקפידה לנופף בקבלה מהחנות, שאפילו לא יעלה בדעתו של ארנו־שלה לחשוד בה שהיא לא שילמה תמורתם.

"אה, לא," אמר עכשיו סבי, "זה בכלל לא קשור לסבתא."

הוקל לי. בכל זאת התגבש בעיני חשש קל.

"אתה זוכר שפעם, עוד כשהיית נודניק קטן, אמוצי," פתח ארנסט, "היית מבקש שאספר לך עודפָּם ועודפָּם על אָאוּרָה?"

"כן, בטח שאני זוכר. אבל אני אף פעם לא ביקשתי." סבא היה חוזר ומספר לי ולשתי אחיותי את סיפור הפלגתם באנייה אָאוּרָה, דלוק עיניים, נרעש, ונדמה היה שהוא חי בכל פעם מחדש, שלא בטובתו את טלטלות העקירה, והנסיעה, והלם ההגעה, וקשיי ההיטמעות בחיי הארץ ובשפה העברית. הייתי מקשיב בכתפיים מתוחות לפכפוך המילים, דמיוני נעור. בעיני רוחי ראיתי את גוף האנייה הענקית ובאוזני הכרויות שמעתי את רעש הגלים הנסוגים מפניו. חקרתי את סבא על גודל הירכתיים ועל גובה התורן ורוחב המפרשים (אָה, התאכזבתי שוב ושוב, לא היו לאָאוּרָה תורן גבוה ולא מפרשים שחורים רחבים כמו לספינת פיראטים ולא משוטים ארוכים ודקים כמו לספינה של ח'ופו הפרעון), אך לא נואשתי וביקשתי בקדחתנות לדעת מה עובי החבלים וגודל העוגן ומה צבע מדי המלחים, ושאלתי לשמו של רב החובל ואם עשן שחור עלה מתוך הארובה השחורה, ולא נחה דעתי עד שביררתי לאשורו את מיקום המצפן ומכשירי האיזון, והתפרצתי לזרם המילים של סבא שלי כי חשדתי בטיב תשובותיו, ועשיתי ככל יכולתי להוליך את הסיפור להיכן שסקרנותי כיוונה את שאלותי. סבתא אווה קינחה לי את האף, הזינה תוך כדי הסיפור את פי הפעור בפלחי קלמנטינה מחורצנים בקפידה או תחבה אל חכי גבינה לבנה תשעה אחוז, רוטנת אל ארנסט מבין שפתיים הדוקות, "ארנו, לא סבלנו מספיק שצריך לחזור על זה עוד פעם? תעזוב כבר את הילדים," וגלגלה את הממחטה על כף ידה כחובשת אותה בתחבושת והלכה למטבח בצעדים רועשים וקשקשה שם בצלחות בקול גדול. סבא היה מחייך חיוך ממזרי וקורץ בעינו אלי וממשיך, ומספר.

עכשיו נאנח. "אז יופי. אז אתה בטח זוכר שסיפרתי לך שבדרך לפה עגנו בנאפולי. באמת אתה זוכר? היית כל כך קטן. בכל אופן, קרה משהו שמה בנאפולי, בדרך לפה." וקולו התעבה והתדקק חליפות והוא קישת את גבותיו כאילו יש משהו שלמרות כל השנים האלה עדיין מדהים אותו ביופיו, בעוצמתו או באי סבירותו המוחלטת. לחלוחית זיגגה את עיניו.

"אני רוצה לדבר אתך על אישה, אמוץ. בבקשה אל תסתכל עלי ככה. אתה כבר לא ילד קטן. הייתי משוכנע שארצה לדבר עליה רק אחרי שסבתא שלך, אֶה... תלך לעולמה כמו שאומרים, אבל אווה שלי, שתחיה־עד־מאה־ועשרים, בריאה כמו שור, ולא, חס וחלילה שתבין אותי לא נכון. אני מאחל לסבתא שלך חיים ארוכים וטובים למרות הצרות שהיא עושה לי כל החיים... למה אתה צוחק? אני רציני, טוב, אז תצחק, לצחוק זה בריא, אבל אולי זה אני שכבר לא בריא כמו שור. אהה, עכשיו הפסקת לצחוק. כי ברצינות, מי יודע? מבחוץ אי אפשר לדעת מה קורה אצלנו בפנים, בייחוד אחרי השבץ שהיה לי ואני כבר לא יודע מה מתבשל לי שמה, לפעם הבאה. לא, אתה לא צריך להגיד כלום. רק תקשיב. פעם באמת חשבתי שאם הבן אדם מרגיש טוב אז הכול בסדר אצלו. אבל הנה, תסתכל, רוּבִיק – חבר שלי במשך ארבעים שנה שפעם גם הוא התאגרף קצת – נפל מהסולם, ומת. סבתא לא סיפרה לך? באמת לא ידעת שרוביק מת, המסכן? אז הנה אני מספר לך. רק אחרי שהוא מת גילו שהיתה לו מפרצת. מה זה אומר? זה אומר שהמסכן כנראה קודם מת, ורק אחר כך נפל מהסולם. הלך ככה, מהרגע להרגע. ואז התחיל להציק לי שאולי גם אני אהפוך לברוך־שפטרנו בקרוב, אולי אפילו מחר בבוקר. מי יודע? זה לא בשמיים בגיל שלנו. נו, אל תסתכל עלי בעיניים כאלה, אתה כבר לא ילד קטן. אולי סבא לא צריך לדבר על זה עם הנכד שלו, אבל אין לי מישהו אחר לדבר אתו. וכמו שאמרתי לך, מאז שרוביק מת נבהלתי שעוד לא דיברתי עם אף אחד על מה שאני רוצה לדבר אתך והחלטתי שגמרנו, אני לא מחכה יותר. אני יכול למות יום אחד אפילו מהאולקוס שלי."

"אבל אין לך אולקוס."

"אה. אבל אולי יהיה לי."

שנינו צוחקים.

"אתה יודע מה קראתי איפשהו?" שאל סבא והסיע את ידיו הלוך ושוב על ברכיו, "היפנים מוזרים, נכון? אבל יש להם לב. נו, תשאל למה. אז אם אתה לא שואל, אני אספר לך: אם בחור יפני יתום מתחתן ועצוב לו לבד, הוא יכול לשכור לעצמו בני משפחה בתשלום. כמה שהוא רוצה. והם מתלבשים יפה לכבודו, מביאים לו ולכלה מתנות וכותבים לו ברכות ואיחולים, ומצטלמים יחד אתו, ורוקדים בחתונה שלו. כל הַשפיל. וככה גם בלוויות שמה, ביפן, אפשר לארגן את זה מראש טיפ־טופ. אף אחד לא צריך ללכת לדרכו האחרונה לבד."

סבא השתתק. לרגע הייתי שקוע יחד אתו בבדידותם של אנשים רחוקים אבל מיהרתי להתעודד, "אל תדאג סבא. כאן אף אחד לא צריך ללכת לשום מקום לבד."

סבא חייך לעברי חיוך שהיו בו הכרת תודה וגם לאות, וכשנד בראשו לעצמו היתוספו לחיוכו גם קבלת הדין וייאוש שקט.

על איזו אישה סבא רוצה לדבר אתי? ואיך היא קשורה לאנייה אָאוּרָה שבאה מנאפולי?

"תגיד, סיפרת את זה לסבתא?" שאלתי בחשש.

"לא," אמר סבא בקוצר רוח, "זאת בדיוק הבעיה, שעל זה אני לא יכול לדבר עם הספּתא שלך." שתי המילים האחרונות ניתזו מפיו כמו רוק לְוואִי שניתז מהגיית מילים מבזות. הרמתי גבה כמעט בלי שחשתי בכך.

יעברו עוד כמה רגעים עד שיינשפו אל אוויר העולם שתי ההברות הקצרות וארנסט יהגה ברכּוּת את השם נורה; יחלפו דקות ארוכות עד שארנסט יגלם למילים את מה שהוא דוגר עליו בראשו מאז שעלה בו הרעיון והמילים החלו להתדפק על סגור שיניו, אורבות, מתחננות, עטופות בתחבושות; עד שאמוץ יבין למה משוכים על פני סבו כל העת, בדַבְּרוֹ, אותות גלויים של געגוע דק; למה עיניו הפוכות פנימה וכמו בוחנות מחדש את המעקשים שזימנו לו חייו, כאילו עוד יש סיכוי כלשהו שיחדל להינגף בהם. ואולי יהלך, לפחות פעם אחת, בדרך ישרה וחלקה והיא תביא אותו אל מטרתו. גופו של ארנסט התנודד פתאום לצדדים כמו שהתנודד על סיפון האנייה ההיא, אָאוּרָה. שם הופר שיווי משקלו שוב ושוב בגלל הגלים המתגבהים שנגחו באָאוּרָה וניגפו על ירכתי האנייה שנשאה אותו ואת אווה אשתו אל חוף מבטחים מפוקפק; ויחלפו דקות ארוכות עוד יותר עד שארנסט יאחז ביד נכדו ויצעיד אותו, בקצבו, לאחור – אל הוטל מלטה, בית מלון קטן ויפה שרכבת מעשנת תפרוק אותו ואת אווה־שלו ועוד כמה משפחות כמוהם, כמעט בפתחו, לאחר נסיעה ארוכה וחרֵדה. שם יישארו שלושה ימים בטרם יעלו בכבש אל האנייה ויפליגו בה מזרחה.

אָאוּרָה היתה בסך הכול אניית משא כעורה וחבוטה. זו אניית סוחר, אמרו להם, שסובבת כל הימים בים התיכון ותחילה עליה לפרוק את הסחורה שבמחסניה – מפקקי שעם ועד למכונות תפירה 'זינגר' חדישות. צִברֵי הנוסעים שהיא מעלה על סיפונה בכל הפלגה הם רק כבודה משנית, הסבירו להם בקריצה, כסף טוב להרוויח מהצד מטרמפיסטים שממשלות מעלימות עין מקיומם – עניין הומניטרי אמרו – שגם אותם יפרקו בנמל האנגלי בחַיְפָה וימשיכו משם לביירות. זאת האנייה שתיקח אותם אל ביתם החדש, אמרו להם לאחר שיָרדו מהרכבת בנאפולי. פקידים מהסוכנות שטרחו בעניינם הובילו אותם מתחנת הרכבת, במורד רחוב, אל דלפק הקבלה של בית המלון הסמוך לתחנה. אם לא יהיה עיכוב בלתי צפוי, הבטיחו להם, הם יוסעו כעבור שלושה ימים באוטובוס אל הנמל, ומשם יפליגו.

הם עשו מה שהורו להם. כולם. "המלחמה לימדה אותנו לציית להוראות שניתנות לנו בקול סמכותי, ואנחנו הרמנו את המזוודות, אמוץ, והלכנו מתחנת הרכבת ברגל עד הוטל מלטה, רחוב וִיָה מילאנו מספר 40." כלום הוא לא שכח.

האנשים שירדו מהרכבת נאספו במבואה במלון ומי שקיבלו את פניהם והובילו אותם לחדרים שבהם ילונו היו, משום מה, נזירות לבושות בגלימות אפורות. אחת הנזירות ביקשה מארנסט ומאווה שיבואו אחריה, בבקשה. הם לא הבינו איטלקית, אבל היא חייכה אליהם חיוך מאשש וליוותה את דיבורה במחוות יד ברורה ועדינה. כשהרימו את שתי המזוודות שלהם, נמלכה הנזירה וסימנה בידה לארבעה בני משפחה נוספת שאווה והוא כבר פגשו ברכבת ואפילו החליפו אתם כמה מילים בדרך, שיבואו. כך יצא שכל השישה החלו לצעוד בעקבות הנזירה, נוקשים וחרדים מפני הערעור שהתערערו חייהם בימי המלחמה; כי כבר היתה אצלם, בִּפנים, כניעות גדולה שדומה היה שלעולם לא תתפוגג. גם לא היה עוד כוח בנפשם לשאת הפתעות חדשות, אפילו לא את מראהו של חדר זר במלון קטן, מול תחנת הרכבת בנאפולי.

הם עלו לקומה השנייה בגרם מדרגות מעוצב ורחב, מחופה בשטיח ארגמני שהודק במוט מתכת מוזהב בין השֶלח והרום. כשהסתיימו המדרגות והם הגיעו לקומה העליונה פתחה הנזירה דלת אחת והזמינה אותו ואת אווה להיכנס. רגע עמדו על הסף לפני שנכנסו אל חדר גדול ונקי ששֶקט עדִין שרר בו. בני המשפחה האחרת, משפחת בוכבינדר שמה – אימא, אבא, ושתי בנות – נותבו אל החדר שלימינם.

"לגדולה קראו נורה," הטעים ארנסט את שמה וריכז את מבטו בעיני כדי לראות אם עולה בי רושם מן השם היפה, "ולקטנה, שרה."

הצצתי בשעוני. האנשים האלה והסיפור הזה לא זכורים לי מילדותי. סבא שלי לא סיפר לי את זה ככה כשהושיב אותי על ברכיו וליה ודגנית רצו לחדרן לשחק. כל השאר – האנייה אָאוּרָה, המסע הארוך, העגינה בנמל חיפה – כל אלה היו מוכרים לי כמו סיפור אגדה שחוק שהספיק לעבור במשפחה רק דור אחד. את השם בוכבינדר שמעתי עכשיו לראשונה. שבתי והצצתי בשעוני כאילו לא הצלחתי לצרוב בתודעתי את השעה המדויקת בניסיון הראשון.

מן החלון הפתוח למחצה פלשה פנימה נגינתו המקרטעת של מישהו בבניין סמוך שמתאמן בנגינה בגיטרה. הנגינה היתה מהוססת, לא בטוחה בעצמה, מודעת יותר מדי לאי שלמותה.

כבר מאוחר. אני צריך לחזור הביתה. הילה תהרוג אותי.

"כבר סיפרת לי את הסיפור על האנייה הרבה פעמים, סבא," אמרתי בעדינות.

"נכון," חייך ארנסט ועיניו הבריקו כנעליים מצוחצחות, "אבל אני חושב שאף פעם לא אמרתי לך שאלֶה היו שלושת הימים הכי מאושרים בחיי."

אני נשאר. שהילה תהרוג אותי. אסביר לה אחר כך.

בחנתי את פני סבי כאילו אני רואה לראשונה את קווי המתאר של מי שהאיש היושב מולי היה פעם: גבר. אף פעם לא חשבתי על סבא ארנסט כעל גבר, וככל שסיפר לי עוד על הימים הקצרים ההם בנאפולי, המאושרים בחייו, נדמה היה שמראה פני סבי הולך ומזדקק לנגד עיני מעוצמת גילוייו; שיד נסתרת מרימה שעון חול לא נראה והופכת אותו על ראשו: מול עיני הלך סבא שלי ופרח לאחור, שיער ראשו הלך וכהה ושרירי גופו התמצקו והתעצבו תחת בגדיו כמקודם, ותווי פניו הוחלקו והתעדנו ובה בעת התחשלה הבעתם, ואני שאלתי את עצמי אם אושר פתאומי, או לפחות הצהרה על אושר, יכולים לחולל דבר כזה, להפֵּך חייו של אדם לאחור. ועלו בי רחמים: סבא אמר 'שלושת הימים הכי מאושרים בחייו'. שלושה ימים? כמה נורא. חיים שלמים, ורק שלושה ימים מתוכם היו מאושרים באמת? למה הוא מספר לי את זה עכשיו? ולמה בלם את דיבורו כל השנים על סף האושר הזה? האם עומד להתגלות לי סוף־סוף מה אירע בנאפולי שבגללו סבתא אווה מזדעפת כל השנים, ונכנס בה אי שקט לא מנומק ותמיד היא הולכת למטבח בצעדים גדולים ומקשקשת שם בסירים ובמחבתות, ונופלת לה מסננת הנירוסטה מהיד ונשמע הבום העמום שמקפיץ את שנינו – בכל פעם שסבא מזכיר את נאפולי? תמיד הוא משתתק תחת זעמה הקוצף של אווה, אשתו, לכל היותר מעז ומשלח קול עוקצני אל מעבה המטבח, "משהו נשבר, אוויקם? איזה קטסטרופה קורית לך שמה במטבח? כל הרעש הזה רק בשביל להכין פסטה נפוליטאנה?"

"אתה מוכן לשמוע?" שלה אותי סבא ארנסט ממחשבותי. בראשו כבר התנגן השיר היפה שהוא זוכר ממנו רק את, "ווֹלָארֶה, הו־הו, קנטארֶה, הו־הו־הו־הו", שהושמע שוב ושוב ברדיו הקטן בחדרם במלון בנאפולי. רק כעבור כמה שנים, כשכבר היו בארץ, שמע את השיר הזה שוב בגל הקל, והתוודע לשמו, נֶל בְּלוּ דִי פִּינְטוֹ דִי בְּלוּ, ומנגינתו היפה וקולו של הזמר השר העירו בגופו רגש עז.

"כן, בטח. יש לי זמן, סבא, אבל רגע," אמרתי והוצאתי את הנייד מהכיס ושלחתי להילה בזריזות מסרון קצר: 'מתעכב קצת אצל סבא ארנסט', והחלקתי את המכשיר בחזרה אל כיס המכנסיים.

"זה לא עניין של זמן," מלמל ארנסט. מי צריך זמן לדברים שקפאו בתוכו ורושמם מעולם לא קהה? הם נותרו בתוכו זכים ומלוטשים, ימים אחדים שהזינו חיים שלמים. אולי הוא קצת מגזים, זה נכון, אבל הוא כבר יודע: גם אם רחק מן העובדות, מה שבוער בתוכו – חיי רגש דחוקים שינקו מזיכרון מתוק אחד, אש שהוזנה מזרד דק אחד – מה שבוער בתוכו כִּלכל אותו במשך כל חייו. רצה לומר את זה לאמוץ, ולראשונה לא מצא את המילים הנכונות. נכון יותר, לא מלאו לבו לצער את נכדו. כבר ציער אותו די. ארנסט נאנח. אלה תובנות של איש זקן, ארנו. אמוץ צעיר, עוד יש לו ציפיות. הילד עוד רואה לרחוק. ואילו אתה, ארנסט בלום, רק רוצה לבקש ממנו שימצא בשבילך את נורה. שיעשה אתך את החסד האחד הזה.

ליטפתי את כף היד החמימה שיש לה חמש שלוחות עבות וחזקות, וכתמי שמש קטנים מנמרים את גבהּ. סבא השפיל את מבטו כאילו ביקש לדעת של מי היד הבהירה, החמימה, שמלטפת ככה את ידו.

"אז זה משהו שקרה לך שמה במלון, סבא? התאהבת שם?" קולי היה רך. עיני היו טובות אליו.

"כן."

כן. מילה אחת נחרצת כל כך.

מהנייד שלי עלו דנדונים של פעמוני רוח. הוצאתי אותו מהכיס, על פני התנצלות.

'בסדר צ'ירוקי. אבל אל תאחר יותר מדי!' ענתה לי הילה במסרון עם סימן קריאה. היא כל הזמן קוראת לי צ'ירוקי וסבא ממשיך עם האמוצי שלו. מה יש לכולם?

"אתה מוכן לשמוע את מה שיש לי להגיד?" הזעיף סבא את פניו, "או שכל הזמן תתעסק עם השטויות האלה בנייד, כמו כולם?"

"אבל יש לך ד"ש ונשיקות מהילה, לא טוב?"

"טוב מאוד," התבהרו פני סבי, "כשתגיע הביתה תמסור לה נשיקות בחזרה. ועכשיו, אם אתה רוצה לשמוע, תשמע. אני לא מספר לך את זה בשביל הנוסטלגיה. תאמין לי. אני, כמו שאמרתי, צריך ממך את הטובה הזאת. אז הנה מה שמבקש ממך אדם זקן," אמר ארנסט בקול צרוד וכחכח כבולע איזו מרירה עכשווית, ואין היא נבלעת, "תמצא לי את נורה."

לרגע הייתי המום.

"איך?" שאלתי.

השאלה במקומה. נורה בשר ודם שייכת לזמן אחר, רחוק מאוד, ואילו נורה האידיאה, החלום, מושא געגועיו של ארנסט בלום חיה רק בראשו כל השנים. איפה היא עכשיו? מי היא עכשיו? האם היא בכלל חיה עדיין? המחשבה האחרונה העבירה בארנסט רעד.

לרגע חָסו השניים איש־איש במחשבותיו. ליה מעשית יותר מאחיה, חשב ארנסט. אילו היתה כאן היה מבקש את זה ממנה ולא ממנו. אבל ליה רחוקה, ואמוץ כאן. מחשבותיו הסתכסכו, עקובות מתקווה ומייאוש. איזה סיכוי יש לו למצוא את אלאונורה בוכבינדר אחרי כל השנים שחלפו? מצד שני כבר ניתח כל היבט אפשרי בסיפור: תלה תקווה נואלת במזל, באופן המופלא שבו דברים מתרחשים לפעמים – הלא בארץ שלנו די בחיטוט קצר בראשם של אחרים, וכבר יענה הד להד והמבוקש יימצא; אחר כך תלה את תקוותו בהגיונה של הסברה, שנורה אשר ירדה מהאנייה בחיפה כמוהו וכמו אווה, וכמוהם ניגפה בחבלי הכבש המיטלטלים והוכתה באי הוודאות החדשה, הלומת אור יום עז – עודה כאן, כמוהו, ואולי היא קרובה אליו יותר משהוא יודע. הוא גם קיווה בכל לבו שהיא עוד בחיים. אין לטעות בארנסט – הוא אינו רומנטיקן. מעולם לא היה רומנטיקן, אפילו רומנטיקן מר מאוד כדברי זך, המשורר החביב עליו, לא היה. אווה אשתו מתלוננת על כך כל חייה. ועכשיו הוא איש זקן ומפוכח; גם נורה ודאי אישה זקנה. מה שהיה היה, ובאמת מה כבר היה. וכשהוא חושב על כל זה, לבו נחמץ: הכול כבוי בו כבר, למעט הדבר הזה. מאווה הוא כבר לא מפחד. אווה היא אווה, אִתה הוא יודע להסתדר. ממילא הוא כבר "לא בראש שלה", כמו שדגנית אמרה לאחיה בפשטות לפני שנסעה כדי להמשיך בקריירת המחשבים שלה, "לסבתא יש עניינים ועושה רושם שהיא לא משתפת אותו בהם." לא מזמן אווה לבשה את שמלתה הכחולה המנוקדת נקודות לבנות ויצאה מהבית בשש בערב. אמרה לו בדרך אגב שהיא הולכת לשיעור ניסיון בחוג לריקודים לטיניים. משנדהם, הזדרזה להסביר לו שהיא לא מזמינה אותו בתור בן זוג לריקודים מִסיבות מובנות – אולי התכוונה לרגלו האחת, נפוחת הוורידים, אולי התכוונה לעובדה הפשוטה שהוא אף פעם לא היה רקדן גדול.

"זה רק שיעור ניסיון," הרגיעה אותו, "אולי החוג מלא רק בצעירים והוא בכלל לא מתאים לי," הצטדקה. ארנסט לא מחה. איך אווה תרקוד על בהונותיה המעוותות עוד מימי המלחמה? אבל שתעשה מה שהיא רוצה. היא כבר מזמן עצמאית ועיקשת. לכן הוא גוזר עכשיו גזירה שווה גם לגבי עצמו: מותר שגם לו יהיה עניין אחד דוחק, חזק ממנו, שהוא לא משתף בו את אשתו. ובשביל זה אמוץ יהיה הרגליים שלו, והעיניים שלו, והלב שלו. אמוץ מתמצא טוב ממנו באינטרנט ובכל האפשרויות החדשות שיש היום והוא ימצא בשבילו את אלאונורה בוכבינדר. ואז, סוף־סוף, יוכל לראות פעם אחת איך הִיפְּכוּ בה השנים וידע, סוף־סוף, איזה חיים היו לה לנורה הפרועה ואת מי ילדה ואת מי הולידו אלה שילדה; יותר מכול הוא רוצה לראות אם נשמר משהו מיופייה ומפראותה. ודבר חשוב יש לו לומר לה, רק שאת זה לא יאמר עכשיו לאמוץ. את זה יאמר לנורה עצמה, אחרי שיפגוש אותה. אם יפגוש. ומפני שאווה מתאחרת ואת נורה עוד לא מצא, נאנח, הוא יעלה על יצועו לבדו, יביט רגע במיטה הגדולה שידעה רגעים לא מעטים של אהבה ושל תשוקה טובה, וייזכר איך שטו עליה שניהם, הוא ואווה־שלו, בימים אחרים, אל אי השלווה הזמנית שלהם, הלוא הוא אי השכחה.

"יוּ־הוּ!" פניה של אווה מופיעים בדלת. "שלום ארנו, שלום נכד שלי! הנה לך נשיקה, והנה עוד אחת! חמודי אתה בא או הולך?"

"את לא רואה מה השעה?" מורה ארנסט באצבעו על לוח המחוגים של שעון היד שלו.

"עוד לא שעת חצות," צוחקת אווה ומטלטלת את שיערה.

"ואת לא סינדרלה," עונה לה ארנסט בנחת.