הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.5 ממוצע
1
3
2
1
3
0
4
2
5
5
8
הוא חזר

הוא חזר


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.5 ממוצע
1
3
2
1
3
0
4
2
5
5
8
34 
34 
גודל (עמ'): 278
מו"ל: סלע מאיר

תקציר

אדולף היטלר מאבד את הכרתו בסוף מלחמת העולם השנייה, ומתעורר שישים ושש שנים מאוחר יותר, ב-2011 בגרמניה אחרת. התימהוני המבולבל, מחוסר הבית והמסמכים המזהים, הופך בזכות דמיונו המופלא לצורר הידוע, ותפיסת מציאות מטורפת - שנתפסת כקריצה של קומיקאי גאוני - לסנסציית Youtube וכוכב טלוויזיה.

אל מול חוסר מוכנותה של גרמניה המודרנית להתייחס אליו כיותר מבדיחה, מנסה היטלר מצדו להשתמש בפופולריות המחודשת שלו ככפיל מעורר צחוק ומחלוקת, בכדי לחזור לשלטון.

הסאטירה המטורפת של טימור ורמש, שיצאה לאור ב-2012, היא התופעה הספרותית המדוברת ביותר בגרמניה בשנים האחרונות. הספר שתורגם ל-42 שפות ברחבי העולם ונמכר בלמעלה מ-2.3 מיליון עותקים, זכה לשבחי המבקרים ברחבי העולם כפצצת צחוק שערורייתית.

"וורמוס יצר קומדיית טעויות גאונית הצוחקת או על היטלר וחוסר הבנתו את המציאות המודרנית או על העולם המודרני שלא מצליח לקחת אותו ברצינות... תקראו את הספר הזה". הניו יורק טיימס

"סאטירה ברמה הגבוהה ביותר... הוויכוח האם תקין לצחוק בסאטירה חסרת הפשרות על היטלר עדיין לא הוכרע... אך דבר אחד כבר ברור, אל מול ספר כזה, קשה שלא להחזיק את הבטן". ניוזוויק

"שערורייתי ומענג". הגרדיאן

המשך קריאה
  • ISBN: 800-1502009
  • גודל (עמ'): 278
  • מו"ל: סלע מאיר
  • יצא לאור ב-: 18/01/2016
  • שם המחבר: טימור ורמש
  • תורגם ע"י: עידו נחמיאס
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות



הרודן הגדול חוזר בגדול – למסך הקטן!

היטלר מתעורר מתרדמת אחרי 70 שנה בגרמניה המודרנית. אופן דיבורו ותפיסת המציאות המעוותת שלו נחשבים בעיניי בני הגרמנים בני זמננו כמצחיקים בהיסטריה, חיקוי מושלם של היטלר המועבר על ידי סאנטאפיסט מן המעלה הראשונה

בקומדיה של טעויות וחוסר הבנה משווע של כל הצדדים הופך היטלר לכוכב, שהמערכונים שלו צוברים פופולריות במהירות שיא. אבל היטלר מבין עד מהרה שהנה נסללה לו דרך לצמרת - בלתי צפויה אמנם אבל הוא בהחלט מזהה חלון הזדמנויות כשהוא רואה אחד, והוא מנסה לשוב ולהשתלט על גרמניה. האם יצליח?

הספר כתוב בגוף ראשון דרך עיניו של הצורר, שעושה הכל כדי להתאים את המציאות לאידיאולוגיה המעוותת שלו.
שנון ומעורר מחשבה על החברה והתרבות שלנו, על טירוף ושפיות ועל האופן בו ניתן עד היום לסחוף את ההמונים...

התעוררות בגרמניה

העם היה זה שהפתיע אותי יותר מכל.

עשיתי כל מה שיכול אדם לעשות כדי להחריב את האפשרות להמשך הקיום על האדמה הזו, האדמה שטומאה בידי האויב. גשרים, תחנות כוח, כבישים, תחנות רכבת — את כל אלו ציוויתי להשמיד. ובינתיים הספקתי גם לבדוק מתי הוצאה הפקודה — זה היה במרץ, ואני חושב שהבהרתי את עצמי בצורה הברורה ביותר. הוריתי לחסל את כל שירותי האספקה — מערכות לאספקת מים, מערכות הטלפון, אמצעי ייצור, מפעלים, בתי מלאכה, משקים חקלאיים, כל הנכסים החומריים, הכל, וכשאמרתי הכל התכוונתי בדיוק לזה: להכל! במקרים כאלה חייבים להקפיד ולדייק, בפקודה מסוג זה אסור להשאיר מקום לספק. הרי ידוע לכל כי החייל הפשוט, שמשרת בחזית ומן הסתם לא רואה את התמונה החורגת מהגזרה שלו, ואין לו הבנה של ההקשרים האסטרטגיים והטקטיים, יכול לבוא ולומר: "כן, האם אני חייב באמת לשרוף גם את ה... ה..., נגיד, דוכן העיתונים הזה כאן? האם אסור שהוא ייפול בידי האויב? האם זה כל־כך נורא אם הדוכן ייפול לידי האויב?" ברור שזה נורא! גם האויב קורא עיתונים! הוא סוחר בהם, הוא יפנה את הדוכן נגדנו, הוא יפנה נגדנו את כל מה שהוא ימצא! צריך להרוס את הכל, ואני חוזר ומדגיש זאת, את כל הנכסים החומריים. לא רק בתים, גם דלתות. וידיות. ואז גם את הברגים. ולא רק את הגדולים. את הברגים יש להוציא ואז לעקם אותם ללא חמלה. ואת הדלת יש לטחון לנסורת. ואז לשרוף אותה. ואם לא נעשה זאת, האויב ייכנס ויצא בלי טיפת רחמים דרך הדלת הזו בכל פעם שיתחשק לו. אבל עם ידית מקולקלת וברגים מעוקמים בכל מקום וערמה של אפר — אז אני מאחל לאדון צ'רצ'יל הרבה הצלחה בעניין הזה! בכל מקרה ההכרח הזה הוא התוצאה האלימה של מלחמות, זה היה ברור לי לחלוטין מאז ומתמיד. לכן לא ייתכן שהייתי מנסח את הפקודה באופן אחר מזה שנתתי, גם אם הרקע לפקודה היה שונה.

בשלב הראשון, בכל מקרה.

כבר אי אפשר היה להכחיש שהעם הגרמני יצא בסופו של דבר מן המאבק האפי עם האנגלי, עם הבולשביזם ועם האימפריאליזם כשידו על התחתונה, ובזאת, אם לומר את הדברים בשפה פשוטה, ויתר על המשך קיומו, אפילו ברמה הפרימיטיבית ביותר של ציידים-לקטים. בכך הוא גם איבד כל זכות למערכות מים, גשרים ורחובות. וגם ידיות של דלתות. לכן נתתי את הפקודה, וגם קצת מטעמי יסודיות, כי מן הסתם עשיתי בזמנו פה ושם כמה סיבובים מסביב למשרדי קנצלר הרייך ולא היה טעם להכחיש: האמריקני והאנגלי עם המבצרים המעופפים שלהם עשו עבורנו חלק גדול מהעבודה בנוגע לפקודה שלי. באופן טבעי, לא פיקחתי בתקופה שלאחר מכן על כל פרט ופרט בביצוע הפקודה. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם היה לי הרבה מה לעשות — להפוך את המצב מול האמריקאים במערב, להגן מפני הרוסים במזרח, המשך פיתוח עיר הבירה העולמית גרמאניה וכן הלאה, אבל למיטב הערכתי הוורמאכט כבר היה חייב להסתדר עם ידיות הדלתות שנשארו. ובמובן זה העם הזה כבר לא היה אמור להמשיך להתקיים.

אבל, כפי שאני רואה כעת, הוא עוד כאן.

העניין הזה לא לגמרי מובן לי.

מצד שני: הרי גם אני עוד כאן, וגם זה לגמרי לא מובן.