הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
ההזדמנות להתחבק
שושנה יובל

במקום 38 

28.5 

ההזדמנות להתחבק

שושנה יובל

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
1

במקום 38 

28.5 

במקום 38 

28.5 

גודל (עמ'): 271
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

אחוזה יפהפייה מוקפת גן שהוקמה בשלהי המאה ה-19 על ידי סבם וסבתם של לילי ואחיה אדם, על אחת הגבעות הסמוכות לאבו גוש, היא הרקע לרומן החדש, השישי במספר של שושנה יובל.
הציר המרכזי סביבו נארגים פרקי הרומן "ההזדמנות להתחבק", מתאר משפחת אדריכלים ישראלית, ודמויות אחרות המקיפות אותה, ומעורר תהייה בדבר הגורל הצפוי להן למול המסתורין של המצב האנושי.
תוך כך מתהווה מרקם סיפורי עשיר, עמוק, מרתק ועתיר דקויות וגוונים, שנמסר בתבונת התבוננות, ונשען על זוויות מבט מתחלפות המרחיבות את מוקד המעגל הפנימי. ועל כולן חולשת לילי, 'האם הגדולה', שעל פיה יישק דבר.
ראשיתו של הרומן בהתכנסות משפחתית באחוזה, למפגש ראשון עם מאיה, חברתו של גיא, בנם של לילי וזאב. תוך כך מתואר מארג יחסים מורכב, החושף את עולמן הפנימי של הדמויות וקיומן האנושי והרגשי.
מורכבות זו מעלה קשת רגשות: קרבה או פיצול, אהבה ושברונה, תשוקה שאינה ניתנת למימוש, חתירה לחיפוש משמעות, שבר אידיאולוגי, חולי, מרירות וקנאה. ומעל לכל היאחזות בדברים הפשוטים בצל המוות, ובנוחם שנברא מתוך כוחות החיים.
את סגנונה הטבעי, הגמיש והזורם של שושנה יובל, אפיין הסופר יעקב סימן-טוב: "כתיבה זו היא גילוי מפתיע של מורכבות נפשית... יובל היא סופרת של "אוזן", בעלת שמיעה חדה ומדויקת".
המשך קריאה
  • ISBN: 31-9005992
  • גודל (עמ'): 271
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 04/04/2015
  • שם המחבר: שושנה יובל

פרק ו: הנשף או אהבה

האוויר היה גדוש בקולות, במוסיקה, בתנועה, אנשים הסתובבו, מחפשים משקה, מחפשים בני זוג, ולילי נבלעה ברחבת הריקודים הצפופה, נחטפה, כפי שאדם אמר, מיד לאחר שהציג אותה בפני כמה ממכריו.

גם זאב אבולעפיה עמד שם. גבוה, אלגנטי, עיניו האפורות נוצצות, נאה מאוד. הוא לחץ את ידה ומלמל, לא ידעתי שלאדם יש אחות צעירה, ונתן בה מבט סקרני. עיניהם נפגשו כי גם לילי הביטה בו כמנסה לאמוד אותו, אך לא התנגדה כשמישהו אחר הזמין אותה לרקוד. וזאב חייך לעצמו באנחת רווחה, טוב שבאתי לבד, והמשיך להסתובב כה וכה, מברך לשלום עמיתים וסטודנטים צעירים, ניגש אל בר המשקאות, וויסקי עם קרח, בבקשה, ורק אז חזר לרחבת הריקודים, נדחק בין הצופים ותר בעיניו אחר לילי, מנסה להבדיל בינה לבין האחרים, וגל של סיפוק עלה בו כאשר הבחין בראשה הבהיר ובמבטה החולף על פני הרוקדים כמחפשת - אותו? בקושי התגבר על עצמו שלא לקרוא בקול, הנה אני, אני כבר בא, כשבדיוק פצחו הנגנים בנעימת סלואו פופולרית והוא החל לפלס את דרכו אליה, דוחף בזהירות זוגות שחסמו את דרכו, מפטיר, סליחה... מצטער…ולילי שהבחינה בו התחייכה, והוא טפח על שכם בן זוגה, מלמל, סליחה, ואסף אותה אל בין זרועותיו בביטחון מוחלט של מי שמצא את תכליתו.

וגם היא חשבה (כן, טענה תמיד, כבר אז ידעתי) טוב שבאתי לבד. ולעומת הבחורים האחרים שהכירה, שהיו פותחים בזמן הריקוד בשיחה על דא ועל הא, שואלים שאלות, מנדבים פרטים על עצמם, זאב לא אמר מילה. וגם היא לא. והם רקדו בשתיקה, בריכוז, קשובים אחד לשני, מתנועעים בתואם, ערים לגופם, ערים אחד לגופו של השני, עוברים מריקוד לריקוד, וכאשר בהמשך הערב "חתכו" אותם רוקדים אחרים, זאב היה יוצא בצייתנות ממעגל המחוללים וממתין בזרועות משׂוכלות לרגע מתאים. ואז היה חוזר ונדחק בין הרוקדים, מפריד אותה מבן זוג זה או אחר, וכמו במשחקי פיתוי היו חוזרים ונפגשים ונפרדים חליפות, מביטים זה בזה, וכמו קושרי קשר, כאילו הוסכם ביניהם, עדיין לא הוציאו מילה, אך בכל פעם נצמדו יותר, ובכל פעם עלתה וגאתה התרגשותם, עד אשר שפתיו החליקו על שערה, ועל לחיה, ורִפרפו על שפתיה, ובפעם הזו, לילי פקחה את עיניה ולחשה למי שניסה להפריד ביניהם, לא, תודה, וסירבה להינתק. ואדם (שהיה בא מדי פעם להציץ על אחותו) ראה שבמשך הלילה ידה לא זזה מידו של זאב, או שרקדו או שאכלו או שדיברו - כי היה רגע בו זאב הפר את השתיקה ולחש באוזנה של לילי שאולי כדאי לנוח מהריקודים, וללכת לאכול ולשתות.

- והקסם התפוגג, לילי אמרה שנים אחר כך בצחוק, והפכנו לאנשים מן היישוב.

אדם חרק בשיניו. כל כך ברור היה שהם רואים רק אחד את השני, והרי זה היה הוא שהציג בפניה, אמנם בשפה רפה, את זאב אבולעפיה שדווקא הפעם הגיע בגפו, ועיקם את פיו כשלילי הביטה אחריו בסקרנות, ושאלה, מי זה? הוא שבטיפשותו נכנע לאמו שהפצירה בו, מה אכפת לך? והזמין את לילי לנשף הסטודנטים השנתי המפורסם של הטכניון כאשר רטנה בהתפנקות שאינה רוצה ללכת עם אף אחד אחר, שהיא רוצה להיות חופשייה.

חופשייה? אדם זעם כשהביט בשניהם, בשביל זאב?

וכשהנשף התקרב לסיומו והוא ראה אותם חבוקים על רחבת הריקודים, היסס, אך לא ניגש להיפרד מהם, ועזב אותם שם בנקיפת אשמה קלה, והזמן חלף, והקולות נדמו, והשעה כבר היתה מאוחרת מאוד, והמוסיקה היתה איטית ונמשכת, והרוקדים המעטים עוד נעו צפופים זה לזה בעייפות שנבעה גם מהתאפקות, רגליהם כבדות מעומס התשוקה, נצמדים ולא מרפים, ולילי חשה שכבר נצח שהיא מתנועעת בעיניים עצומות בתוך זרועותיו החובקות־תומכות של זאב שראשו היה רכון אליה, פיו על פיה, גופו צמוד אל גופה, ללא זמן, ללא מקום, והוא נמלא רוך בלתי מוּכר ואימץ את המעולפוּת המתמכרת של לילי, מבין, לא כרעם ביום בהיר, אלא במין מובנוּת שקטה שהלכה וגברה במשך הלילה, שככה זה יהיה ואין צורך לחכות כדי לדעת.

הנגנים כבר החלו לאסוף את כליהם, וזוג אחר זוג נותקו מגוש המחוללים הדליל שהמשיך עדיין לנוע על מקומו, האמנם נגמר? והעיניים העצומות נפקחו, וחיוכים מהססים ריחפו על שפתיים פסוקות, ולילי וזאב עצרו במבוכת התפכחות, בדומה לענפים משורגים שהותרו מהתפתלות ממושכת, פוסעים חרש על האדמה הכבושה, אוחזים ידיים, נרתעים מזוגות אחרים שעברו על פניהם. בזה אחר זה נדלקו מנועים לתוך הדממה, ומכוניות ניסוטו ממקומן בצריחת גלגלים, וידיהם האחוזות נשמטו נכלמות זו מזו, וזאב פתח בפניה את הדלת וחיכה שתיכנס, ועבר לצידה השני של המכונית והתיישב במקומו, והם ישבו שותקים, מגלים מחדש את זהותם הנבדלת, כל אחד במושבו, מביטים נִכחם בהימנעות מהססת מפגישה, מודעים לדלתות הנטרקות, למגע הזכוכית הקרה, למראה השמים המחווירים, ולילי ניחשה שהם מתרחקים ממקום שלא יחזור וגולשים למקום שעוד לא קיים, וזאב שאל בעדינות, נוח לך? והיא הניעה בראשה בהקלה, וכבר ברווח בין החוויה שהיתה בדרכה אל הזיכרון לבין הוודאות במה שיבוא, חלף במוחה - על אף טפיחת הכנפיים החרישית של הזרוּת הספונטנית שנרעדה בחזה - טוב ששמרתי את זה.

וזאב חשב, כן, ככה! ללא שאלות.

וכשהם עלו על הכביש בדרך לירושלים, הצטמצמו הדיבורים הלוחשים, וזאב ראה בלב נכמר את ראשה של לילי מיטלטל קלות על מסעד הכיסא, וחש לראשונה בחייו רגש נטול היסוסים, אך בו בזמן, כבר בתוך הסחרחורת של העייפות, זיהה גם את ההפך ממה שקיווה לו, והבין פתאום, כמו בהתגלות, שדווקא באהבה אין הפרדה בין אושר וסבל, ושמעתה יהיה האושר כרוך בייסורים והמתיקות בכאב, כאב שכבר עכשיו כיווץ את חזהו ועצר את נשימתו, ושנים אחר כך, כששקע בהעלאת הזיכרון של אותו לילה, תמה על עצמו, איך ידע כבר אז, כשתפש, בד בבד עם האמון הכמעט מיידי ברגשותיו, והטבעיות בה חשב אהבה, גם את המורכבות והסתירות הצפויות, ושדווקא בגלל אותה צריבת כאב התייצב בפניו הביטחון, שאהבתו אל לילי תהיה הדבר האמיתי כמו היתה שם מימים ימימה. ותוך כדי שהסיע אותה, נרדמת ומתעוררת חליפות, נדרך בכל פעם שחש את מבטה הנבוך מגלה אותו מחדש.

ולילי, נים ולא נים בתנודות המכונית, הבחינה בצמרות העצים החולפים, מתנמנמת, וחוזרת ופוקחת את עיניה, תוהה, היכן אני? וכשעצר כמעט ללא קול, נזכרה וחייכה אליו באופן שהוא פירש כהתמסרות.

 

בסופי השבוע נהגה משפחתה של לילי לבלות באחוזת אבותיהם על אחת הגבעות של אבו גוש. זאב לא הניד עפעף כשהתברר לו לאן עליו להסיע את לילי בתום הנשף. אדם היסס, בכל מה שהיה קשור בלילי היו צרכיו נסוגים מעט. הוא רטן דבר מה וחשב שאולי זו לטובה, כי בדרך הארוכה שיעשו ביחד לילי תשתעמם עד מוות ובזה ייגמר העניין. מילדותם היתה ההגנה על לילי כמו טבע שני עבורו, כמעט בניגוד לטבעו הכולל, וצריך להודות שהנערה שבזרועותיו, כשבאו לבשר לו בזמן אחת ההפסקות של התזמורת שהוא יהיה חופשי, וזאב יחזיר את לילי הביתה, היתה נאה במיוחד, אחת הבולטות בנשף, ויצרו הפיג את חששותיו. הוא ידע שזאב בחור אחראי והיה בטוח שלא יאונה לאחותו כל רע, והאם יכול היה לנחש שמהערב התמים הזה יתפתח דבר מה שיקבע את עתידה של לילי, ובמובן מסוים גם את עתידו?

כי האמת היא שאדם לא סבל את זאב. דווקא המהוגנות שלו, עלתה על עצביו. אך להתלונן על כך שזאב הוא אדם הגון? אפילו אדם לא העז.

זאב, לעומת זאת, חיבב את אדם. היתה באדם עירנות שהדביקה את האחרים, וכשהיה נכנס למקום כלשהו היה נדמה שהכול מסתחרר סביבו. הוא היה נוכח בעצם קיומו. אפילו לאנוכיות שלו התייחסו במין לגלוג סלחני, אולי מפני, כך חשבו ידידיו, שלא היה בו שום דבר קטנוני או פוגע במתכוון. שמחת החיים שלו סחפה בנדיבותה, מי שיבוא אתי, כמעט הכריז, חזקה עליו שייהנה גם הוא. זו יכלה להיות סיסמת חייו. מאז שעמדו להיות גיסים זאב רחש לאדם חיבה יתירה על אהבתו ללילי ומעולם לא חש קנאה על הקִרבה ביניהם, להפך, היתה בו מעין אסירוּת תודה על שבכל הקשור ללילי הוא יכול לסמוך עליו. אבל, אם כי מעולם לא הפטיר אפילו מילה אחת על כך, זאב לא העריך את אדם. ואולי לכן לא חשש, אפילו לא בראשית יחסיהם, שהקִרבה בין לילי לבין אחיה הבכור, משמעה שהיא נתונה להשפעתו. ואם חלפה המחשבה במוחו האמין שבסופו של דבר הוא יהיה זה אשר ישפיע עליה, היא שהיתה כל כך צעירה, וכפי שטעה לחשוב, עדיין לא מעוצבת.

מרבית האנשים לא עמדו על טבעו של זאב ומעטים השתדלו או התאמצו. בדרך כלל הוא נטה להסתגר מבחינה חברתית, וכשלא ניתן לו פתח לדבר על מה שעניין אותו, שתק. אנשים כפרטים לא עניינו אותו, אנשים עם סיפור שיעממו אותו, ורק בצומת של בני אדם ובעיות חברתיות, נדלקה בו איזו חיוניות שהיה בה כוח מושך אשר פעל על אלה שלא ראו בו טרחן. הוא ידע שאין בו שמץ מהברק של אדם, אבל היה בטוח שבבגרותו ורצינותו יש כוח שיתחרה ביחסיו של אדם עם לילי. הוא גם תפש בחוש שדווקא התעניינותו בנושאים חשובים, התעניינות שהתפתחה להיות מרכז חייו, היא זו שמעלה את ערכו בעיניה. היה חשוב מאוד שלילי תראה בו אדם שונה לחלוטין מכל הבחורים שפגשה עד היום.

ואמנם כך היה.

כי עד היום מקומה של לילי במוקד תשומת הלב היתה עובדה שאין עליה עוררין וחוויה מרכזית בתפישתה את עצמה. הצעירים שנמשכו אחריה נהגו בה זהירות, ולא משום שהיתה פגיעה, אלא שעיניה הירקרקות־אפורות שנצצו באיזה שעשוע העמידו אותם על המשמר, בפרט כשאדם היה נוכח כאשר באו לאסוף אותה. כולם חשו בקיומה של שפת סימנים נסתרת בינה לבין אחיה, כמו שני שחקני פינג פונג עם כדור שלא נראה. רוב הבחורים הרגישו שלא בנוח עד שיצאו אִתה מהדירה, חוששים שפרצי צחוק יבקעו מהאח הגדול, שכמעט התרה בהם להיזהר ממנה. אל תתפתו, התאפק לא להתגרות, אין לכם שום סיכוי. ואמנם היא בלבלה אותם. זו היא שהיתה בשליטה. וכשנפרדה מהם נלחצת בכל גופה לחיבוק ארוך אחרון, הסבה את פיה מהנשיקה, ועוד לפני שהבינו שהיא נפרדת, כבר נעלמה מאחורי דלת העץ הכבדה, והם נשארו לעמוד דלוקים בתשוקה שעוררה בהם ההילחצות המתחככת והמומים מהמהירות בה הותירה אותם לבד.

אבל למה? שאלו מאוכזבים כשסירבה לצאת אִתם שוב, למה לא? לא בילית טוב?

- ביליתי טוב מאוד, היתה אומרת בעליצות, אבל אני עסוקה.

ולאחר ששבה מבילוי, היתה שוקעת בספה הרכה, מבלה את המשך הערב עם אדם שחזר מבילוייו, והוא היה מעסה את רגליה שנחלצו מנעליה בעלי העקב הגבוה, מתלוננת בפינוק, שלא הפסיקה לרקוד. זו הדרך היחידה להתחבק בלי לתת להם רעיונות, צחקה. והוא אמר, מסכנים, הם לא יודעים לאן הם נכנסים. כי היה בה משהו שחדר מתחת לעור, רטנו המאוכזבים, אלה שלא הפסיקו לקוות. ואולי בגלל אותה הילחצות או בגלל הנשיקה הנעדרת, הם לא נפטרו בקלות מהריגוש שעוררה בהם, מהציפייה להמשך, ואחר כך מהעלבון, כשלאחר פעמיים, שלוש, נעלה בפניהם את דלתה.

מבחינתה של לילי נבע העוקץ בחילופי הבחורים, בגיוון של המגעים, וממה שבא אחר כך. מהיכולת לדבר עליהם עם אדם, לתאר את הבילוי, את המשחק. מעולם לא חשבה שזו יהירות או זלזול, שהרי הקשר היה קצר מכדי לגרום נזק, ובסך הכול, למרות שנשאר טעם קל של ניצחון מההרפתקאות הללו, גם לאדם היה ברור שבגרעין התנהגותה מוצפנת המודעות שלילי שומרת את עצמה. ודווקא היא, ששיחקה בבחורים כמו בקוביות, פיתחה ציפייה נרגשת לאהבה שתכה בה כמו ברק. שתדע מיד. לא במהלך איטי, לא בספק מענה, אלא באופן הטבעי והפשוט ביותר. וכשהאהבה תצהיר: אני כאן! היא תהיה מוכנה, ותענה בהתלהבות: כן, כן, כן, אני רוצה!

והסימן המובהק להתאהבותה כפי שהגדירה זאת מאוחר יותר היה טמון בעובדה שלפתע נגוז החשק לקשקש עם אדם. למחרת הנשף, בארוחת הבוקר המאוחרת, אדם הופיע מפוהק כולו, כמעט עיוור למתרחש, שתה בהיסח הדעת מיץ תפוזים, מזג לעצמו קפה חזק מהקנקן ששמר על חומו, ורק אז נשא את עיניו וראה את לילי יושבת בחלוק בית לבן, נשענת על זרועה כשסנטרה נתון בכף ידה, ובעיניה מבט חולמני.

- נו - הוא חייך אליה, נו - ולילי נפנתה אליו, חייכה ולא אמרה דבר. ואדם לא ויתר, וגם היא לא, וכאשר אמם נכנסה למטבח וראתה את שני ילדיה נוכחה שדבר מה חדש אירע בפרט כשאדם פנה אליה בטון חותך, את יודעת מתי היא חזרה? והיא נתנה בו מבט משתומם, והוא אמר, היא שותקת, ולילי חייכה במתיקות ואמרה, אני הולכת להתלבש, עוד מעט זאב בא לקחת אותי, ויצאה.

- זאב? מי זה זאב? בשבת?

 

- את אשמה, אדם התיז כעבור שבועיים. למה שלא תיקח אותה פעם אחת, הלעיג בחיקוי מעוות את קולה של אמו, לקחתי, וכמו דג היא נלכדה ברשתו של השעממן הכי גדול, אני מזהיר אותך, הרים את קולו, היא מכינה לנו הפתעה.

- מה אתך, אמו אמרה, בסך הכול היא יוצאת אתו קצת, ואם הוא בחור מוצלח, אז למה לא? אולי זה דווקא יצא לטובה.

- לטובה? אדם געש, היא בקושי התחילה לחיות. כל הסטודנטים האלה שהיא יצאה אִתם, זה הרי היה משחק בשבילה, וזו הפעם הראשונה שהיא נפגשת עם מישהו מבוגר, והוא לא ירפה, אני מכיר אותו, וגם את תתאהבי בו, הוסיף במרירות, ובזה הוא צדק.

לילי השיגה כמובן את שלה והם נישאו כחצי שנה לאחר שהתגייסה. שלא כמרבית בנות דורה לא התייחסה לשירות הצבאי כמהלך מובן מאליו. להפך. ובעוד שחברותיה התווכחו אם עדיף שירות קרוב או דווקא רחוק מהבית, חשה רתיעה מעצם השירות. הצבא לא מתאים לי, פסקה, וגברת רבינוביץ שהתנודדה בין היסוס לעידוד, מלמלה, כפי שנהוג היה להגיד על נערות שנישאו כדי להשתחרר מהשירות, בעצם, את משתמשת בנישואים כמו בחבל הצלה.

- אני לא מתכוונת לעשות שקר בנפשי ולהעמיד פנים, לילי התעלמה מדברי אִמה, אז מדוע להמתין?

ואכן, כפי שטענה האם באוזני אדם, שנחרד מההתפתחות המהירה ומכך שהוא מאבד לפתע את השפעתו על אחותו, כל התנאים כשרים. לילי לא רוצה להישאר בצבא ואולי היא צודקת, אולי זה לא מתאים לה.

- מה זה מתאים או לא מתאים, אדם התפרץ, כולן משרתות בצבא וזהו זה.

אבל אמו המשיכה, יודעת לאן פניה מועדות, והובילה את השיחה:

- זאב מבוגר ממנה בשתים־עשרה שנה, בחור סולידי, הרי אתה הכרת ביניהם בנשף הארכיטקטים בטכניון, לא? אדם נתן באמו עיניים מורעלות, האם היא מיתממת? הרי הזיכרון הזה מכה בלבו בכל פעם מחדש, או שמא היא מנסה להעמיס את האחריות להשתלשלות העניינים על שכמו ובכך להשתיק אותו? אבל היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה, זאב הוא לא איזה ילד מאוהב שאיבד את עשתונותיו ולילי...

היא השתתקה ושקעה בהרהורים. מצד אחד אין להכחיש שיש טעם לפגם בחיפזון הזה ובכך שהשירות הצבאי מתערב בקביעת עתידה של לילי... אין ספק שמוטב לא להזדרז. עניין כל כך רציני דורש שיקול דעת, והם הרי בקושי מכירים זה את זה. אך מצד שני, אין להכחיש, זאב מאוד מצא חן בעיניה. היא גם ידעה שעקשנותה של בתה היא לעתים חומה בלתי עבירה, ואם לילי החליטה... ובכל זאת עדיין היססה ואמרה לה בשפה רפה, זאת הרי לא נסיעה לחוץ לארץ שמחליטים עליה חפּ־לפּ, אבל לילי קטעה אותה בקוצר רוח, אמא, בעוד שנה זה יהיה אותו דבר אז לשם מה לעבור את הסבל הזה. ואתה במיוחד צריך להיות מרוצה, קִנטרה את אדם, תוכלו לעבוד ביחד. ואולי אתה כועס כי אתה יודע שעכשיו אעבוד עם זאב ולא אתך, וחרצה לו לשון, ומי יודע, בסוף אולי גם אני אלך ללמוד אדריכלות ואפתח משרד לעצמי. אבל היא טעתה כשחשבה שטינתו של אדם נובעת רק מקנאתו לה, ולכן, כאשר הוסיפה כמנחמת, אפילו אם לא היה העניין של הצבא, היינו מתחתנים עכשיו, אדם עיווה את פיו ונתן בה מבט קשה.

סוניה רבינוביץ מלמלה:

- נו, בזה אני דווקא לא בטוחה.

סוניה רבינוביץ האמינה שאלמלא העיתוי, הנושא כלל לא היה עולה על הפרק, בוודאי לא כל כך מוקדם. וחשדה בלילי שגם היא יודעת. אבל, היא נאנחה, אין טעם להתווכח. ולאחר כמה שיחות, שבחלקן אדם לא השתתף, החליטה לחדול להתאמץ. שהרי בעומק לבה היתה מרוצה מאוד מבחירתה של לילי. קודם כול זאב היה גבה קומה ויפה תואר, לא פרט שולי, בן למשפחה מיוחסת ועתירת נכסים (ולמרות שהחשיבות איננה בכסף עצמו, הזדרזה להבטיח לעצמה, לא צריך לזלזל בו). אמנם הוא ממוצא ספרדי והיא טרם פגשה את הוריו, בדיוק עכשיו הם נעדרו מהארץ לביקור משפחתי ממושך בלונדון, אך היא העריכה שהם בני מעלה ולעדות הרי די להכיר את זאב אשר החינוך המעולה שהעניקו לו (בכך לא היו לה ספקות) ניכר בכל הליכותיו. וכמובן שאין להקל ראש שאדריכלות זה מקצוע מכובד, ולפחות בעניין הזה, התריסה כלפי אדם, לא יכולות להיות לך טענות. וכאשר זאב שוחח עמה והסביר לה בנעימות מדוע אין סיבה לדחות את החתונה, הסיקה שעומד מולה איש צעיר עם תחושת חיים מפותחת כשל אדם בעל ניסיון ממושך. למען האמת הבינה מה שרצתה להבין.

כי במציאות, עד פגישתו עם לילי, יחסיו של זאב עם נשים היו אקראיים ובלתי מספקים. לעתים קרובות התבודד, והיה בו מין קור, איזו ריקות, שהיתה נפרצת מפעם לפעם, אך בעיקר בחלומות בהקיץ. ואז היה מתמלא בגעגועים מטושטשים לאהבה, געגועים ערטילאיים, כל כך חרישיים עד שהיה לו ספק בקיומם.

האם זה משהו בי? שאל את עצמו, האם אני חסר כישרון לאהוב, או קטן אמונה? כי תמיד התבונן בספקנות באוהבים המתנאים באהבתם, תמה בקוצר רוח, האם הוא חסר דמיון? ואם זה כך, האם הדמיון הוא זה אשר מעורר את האהבה, או שדווקא הדמיון הוא זה שאחראי להשתקפויות השקריות שלה, לאחיזת העיניים המפתה אותנו להאמין באפשרות למימושה, ובאין תשובות, דחה מעצמו כאשליה את מה שנתפש כאהבה בעיני אחרים.

וכך כאשר נמשך מדי פעם לנערה כלשהי, חשד שזהו חשק שיפוג תוך זמן קצר, מה שאמנם קרה. אך כשהנערות אשר יצא עמן האשימו אותו שלבו עקר ושאינו יודע מה זו אהבה, התנגד במרירות תקיפה לחלקה הראשון של התלונה, אך הסכים לגבי חלקה השני. אך מדוע אשמה? האמנם הוא נושא באחריות? והיה מתמלא מפעם לפעם בכמיהה לעצם הדבר, מזהיר את עצמו לא לשקוע באדישות, כפי שאירע לו לעתים קרובות, ולהפסיק להעמיד את עצמו במבחן. כי הספק שללא מבחנים אי אפשר לדעת, אי אפשר להיות בטוח, ליווה אותו גם כשהיה משתעשע בהזיות, כשדימה את עצמו שוכב עם הנערה האחרונה שיצא עמה, מלא עדנה וחיבה, מקיף אותה בזרועותיו ולא מרפה, וכשהיה נדמה לו שהנה הנה, חם, חם, היה מתעורר למציאות דלה, סתמית, מאוכזב ששוב חמק ממנו הדבר האמיתי.

אך כשקם למחרת נשף הסטודנטים, הביט במראה בחדר האמבטיה, וידע מיד שנפל דבר בחייו. שיכור התרגשות הסתובב כמו בתוך ערפל בתחושה כל כך חריפה של אושר שכמעט לא יכול היה לעצור בעצמו מלהריע בקול. והמבחן העיקרי עבורו היה שחדל להעמיד את עצמו במבחן. הוא אפילו לא שאל את עצמו, מה היא מרגישה, איך תקבל את פניו. ביטחונו בלילי נבע מתוך עצמו ולא מכך שהבין אותה. בעצם מעולם לא שאל את עצמו. אך אדם שכן שאל את עצמו, טען, בניגוד להכחשותיה של לילי, שלילי וזאב אינם תאומי נפש, ולא שינה את דעתו לאורך כל שנות נישואיהם.

- אז מה כן מתרחש ביניהם, שאל בספקנות קנאית את אמו, מה יש כאן? כי מעולם לא הבין שדווקא זרותו של זאב, העובדה שהוא שונה, היה, בין השאר מה שהקסים את לילי.

 

 

זאב

 

אז מי היה זאב? אדריכל, בן יחיד למשפחה עשירה מאוד, ודור שני בארץ גם מצד אביו וגם מצד אמו.

- אמי נולדה ביפו בבית החולים ליולדות דג'אני, סיפר זאב ללילי, ביום בו הביא אותה לראשונה לדירתו, משונה, לא? כי היא הרי גדלה והתחנכה באנגליה. הוריה ניסו בראשית נישואיהם להתיישב ברחובות, אבל לאחר זמן קצר התחרטו, וחזרו לאנגליה. אמי, ייחסה משום מה משמעות עמוקה למקום הולדתה וחלמה להינשא ליליד הארץ ולגור בה. היא למדה עברית בנעוריה והכירה את אבא שלי כאשר הגיע מתל־אביב לאוקספורד ללמוד כמוה בפקולטה לרפואה. היא היתה אחת הנשים הבודדות באנגליה עם תואר ברפואה או עם תואר בכלל וכשהם סיימו את לימודיהם ערכו חתונה צנועה ושבו לתל־אביב.

את המשך סיפורו המשפחתי שמעו לילי והילדים פעמים רבות, ובכל פעם נוספו פרטים חדשים. הם אהבו לשמוע וזאב, על אף צניעותו, אהב לספר, וכמו לאביו היתה בו רגישות מיוחדת לאילן היוחסין של משפחתו. הוא טען בלא מעט גאווה, שהם התייחסו כנראה על אחת המשפחות המכובדות ביותר מבין מגורשי ספרד אשר הגיעו לארץ דרך תורכיה והתיישבו תחילה בירושלים. על פי המסורת המשפחתית שנשברה רק עם זאב, הבן הבכור השתתף בעסקי המשפחה והבן השני עסק ברפואה. וכך היה עוד מהימים שאחד מאבות אבותיו, כך סיפרו במשפחה, דון יוסף אבולעפיה, שהיה בעל מעמד מכובד והשפעה בקהילה היהודית, שירת כרופאו האישי של אחד המקורבים לחצר המלוכה הספרדי.

כאשר הגיעו גזירות הגירוש פנו אליו מחצר המלכות בבקשה שיישאר כנוצרי, תוך הסכמה בשתיקה שיאפשרו לו לשמור על יהדותו בסתר. משום שהיה אדם מעשי, נהגו לספר, ידע שאין לסמוך על רצונם הטוב של שליטים, כיוון שהם משנים את דעתם בהתאם למצב, וּמשום שגם הם לא תמיד שומרים על מקומם הבטוח. בסופו של דבר נבעה החלטתו לעזוב את ספרד מכך שלא רצה לחיות את יהדותו בסתר ובוודאי לא במסווה של נוצרי חדש. הוא היה אדם בעל הכרת ערך עצמי וכוח שִכנוע רב, ובעזרת פטרונו אסיר התודה, שהאמין שחיי אשתו ובנו התינוק ניצלו הודות למיומנותו ונחישותו של דון יוסף, הצליח למכור את רכושו מבעוד מועד, ולהפליג לתורכיה לא כפליט חסר כול, אלא כאיש עשיר עם כל חפצי המשפחה ושכיות החמדה שנאספו עם השנים. בתורכיה, למרות הנוחיות ויחסם הנדיב של השלטונות, חש כזר מוחלט והמשפחה על כל מיטלטליה עברה לירושלים. במשך כל חייו הקפיד להדגיש שאיש לא יגרש אותו מארץ ישראל ושהוא אינו זקוק לתמיכת השלטונות לעצם קיומו כיהודי. המשפחה השתכנה ברוב פאר והדר בבניין יפה ודון יוסף טיפל במשוגעי ירושלים מכל הדתות, יילד תינוקות יהודים, מוסלמים, ונוצרים, ונפטר בשיבה טובה כשהוא מוריש לצאצאיו את מורשתו המקצועית והדתית.

למרות שדון יוסף שמר על קוצו של יוד, מעולם לא היה קיצוני בדעותיו או באמונתו. במשך השנים, או כפי שזאב סיפר, בחלוף המאות, המשפחה התפזרה. חלק השתקע באנגליה (סבו וסבתו מצד אביו עלו לארץ באמצע המאה התשע־עשרה) והמורשת המקצועית נשמרה כמעט תמיד. בכל דור היה לפחות רופא אחד, אך המסורת הדתית נידלדלה והלכה, פחות ופחות מילוי מצוות, פחות ופחות אמונה, עד שהגיעה לאביו, שהקפיד אמנם במזון כשר וגם הלך בימים הנוראים לבית הכנסת, אך נסע בשבת ולא חבש כיפה.

זאב כבר היה כהגדרתו אתיאיסט מוחלט, ורק משום הנוהג הכללי נישאו, הוא ולילי, אצל רב, וכשאלכס וגיא נולדו ערכו לכל אחד בתורו את טקס ברית המילה, ובבוא הזמן, עלו שני הבנים לתורה כמו שאר הנערים באותה עת.

לעומת אבי, סיפר זאב, אמי היתה היסוד החתרני במשפחתה. היא ראתה עצמה ישראלית עוד לפני קום המדינה. כשלמדה בבית הספר האנגלי בלונדון וכל התלמידות שרו 'אל נצור המלכה' היתה ממלמלת את מילות 'התקוה'. היא עקבה בשקדנות אחר הפרסומים של הקונגרסים הציוניים וההתרחשויות בארץ ישראל, וטענה שרק שם אפשר להיות יהודי לא דתי מבלי להיות יהודי מתבולל. אף אחד לא יתערב בבחירות שלי או בהתנהגותי, הדגישה. ואמנם, כשהקימה את ביתה בתל־אביב חדלה אפילו ממעט המנהגים שרווחו במשפחתה, כגון הדלקת נרות ושמירה על השבת, אך בעיקר סירבה ללכת לבית הכנסת בנימוק שכל זמן שדוחקים את הנשים לכלוב כמו בגן חיות, רגלה לא תדרוך שם. במשך כל חייה, לא ויתרה אפילו פעם אחת, זאב אמר במין התפארות, את זה אתם יודעים, הרי אפילו בטקסי בר־המצווה שלכם, היא לא השתתפה. וכשהפצרתי בה, היא טענה שאם לא תוכל לעמוד לצידכם, ולהביט בכם בגובה העיניים, אתם יכולים לעלות לתורה כרצונכם, אבל בלעדיה, אתם זוכרים?

היו שראו במרדנותה קיצוניות מיותרת, אחרים טענו שהכול נובע מהחינוך שקיבלה אצל הגויים, אך בביתה היתה מורגלת לעמוד על דעתה ולא לוותר על עקרונותיה.

- סבא שלה, סלומון חייק, היה עורך דין מכובד ונואם בחסד, ככה סיפרו לי, זאב המשיך, והופעתו בבית המשפט משכה קהל רב שצבא על הדלתות, בפרט כאשר נודע עניין מיוחד במקרה הנדון. אך בביתו, כך רטן באירוניה, שולטות הנשים. סבתהּ, שמוצא משפחתה היה מעיראק, לא האמינה בעבודת נשים, לא רק משום שכך היה מקובל בעת ההיא, אלא כמו בתה חשבה שמקומה של האישה בביתה. שם היא מלכה, אמרה, וזקפה את ראשה בגאון. ואמנם כאשר שמעה הסבתא על רצונה של אמי, נכדתה, ללמוד בבית ספר לרפואה, נלחמה בה בחירוף נפש, באיומי סרק על חרם משפחתי, בנידוי, במחיקה מצוואות, וכו' וכו'... אולם לא עבר זמן רב וכולם התעייפו מהרוח הרעה שנשבה בבית, בעיקר כשהתגלה, שבעלה ובנה לא רק שהיו גאים בנערה העצמאית, אלא אפילו תמכו בחלומה להיות רופאה בארץ ישראל.

הפעם הראשונה שזאב לקח את לילי לדירת משפחת אבולעפיה, שלזאב היה בה אגף פרטי עם כניסה נפרדת, התיקה את נשימתה. היא התאמצה לשמור על קור רוחה, כי אפילו בהשוואה לבית הוריה שהיו אנשים אמידים וחיו ברווחה בולטת בתל־אביב הספרטנית משהו של אז, היו הגודל וההידור יוצאי דופן. התקרות הגבוהות, החדרים הגדולים המחופים שטיחים פרסיים, אורנמנטיקה מזרחית חרוטה בכלי נחושת עתיקים, שידות דמשקאיות, תמונות כהות, בחלקן פורטרטים של בני משפחה מימים רחוקים חבושים בתרבושים, רהיטים אנגליים מבריקים, אלפי כרכים בחדר שנקרא הספרייה, כורסאות רחבות, ספות רכות, אפלולית, שקט. יותר משקט. שררה שם איזו חרישיות מצפינת סוד, מין הליכה על קצות האצבעות. יותר מכול היתה מרוצה מהאופן בו קיבלו אותה במשפחתו, בלי הרגשנות הרוסית, התגרתה באדם, בלי הציפייה הדביקה לחיבוק משפחתי. ככה זה טוב, עלצה בלבה, ככה זה מצוין, והיתה בטוחה שיניחו אותה לנפשה ולא ינסו להתערב בפרטיותה.

המהלך שלילי נכנסה לתוכו היה מאבק על עתידה, אבל היא לא הרשתה לעצמה להידחק לפינה כדי להגן על זאב מפני אדם. היא ייחסה את התנגדותו לנישואיה לדאגתו לה, ולא ליחסו כלפי זאב, ואהבה אותו על כך, ואפילו לא נטרה לו על ההתרחקות הזמנית ששררה ביניהם. ואדם לא הסגיר בפניה את האלימות שחש כלפי זאב, כי על אף שלא תמיד התרשם מגבולות השכל הישר, כיוון שמעולם לא התרשם מגבולות כלשהם, במקרה הזה ידע לעצור ביצריו ונזהר לא לחצות אותם.

- האם היא באמת אוהבת אותו, אדם חזר וחקר את אמו בטינה סקרנית, או שפתאום היא גילתה את המין ולא יודעת את ההבדל, איך היא יכולה לאהוב אותו?

סוניה רבינוביץ הסמיקה. מזה זמן רב התרגלה לישירות דיבורו של בנה, אבל לא לגבי לילי, האם לילי וזאב... לא, היא מחקה את השאלה שלא נשאלה ואמרה בקרירות:

- בוודאי שהיא אוהבת אותו, צריך להיות עיוור כדי לא לראות כיצד היא כרוכה אחריו, וצריך להיות אידיוט או אולי סתם גבר כדי לא לראות עד כמה קל להתאהב בו. ואם לא היית כזה קנאי ובלתי צודק כלפיו גם אתה היית מבין.

אדם רתח:

- את מוכרת אותה בזול לשם הביטחון שלך! (לא כל כך בזול, חלף במוח שניהם), והזדרז להוסיף, מה הן השאיפות שלה? מה היא רוצה מהחיים? לא מזמן עוד כִרסמה את העיפרון שלה במאמץ לסיים איכשהו את בחינות הבגרות, משקיעה את המינימום הדרוש בלימודים רק כדי לא לבייש את עצמה, ופתאום מה? אישה נשואה ואולי ילדים, וכל זה לפני שתהיה לה הזדמנות להציץ בעולם, שלא לדבר להתחכך בו...

הם לא ידעו על מה עוד אפשר להסתמך. עכשיו יותר מתמיד חשו את משמעות היעדרו של האב שמת לפני שנתיים. אדם ואמו לא העזו להעלות את שם האב כדי להישען על זכר סמכותו הטבעית ולזעזע את נחישותה. לפחות כדי להמתין, לא להיחפז כל כך... מה היה אבא אומר? או, מה היה אבא עושה? לא, הם לא העזו. לילי היתה בבת עינו. הוא היה גאה בה ולא חשב שקיימת סתירה בין נשיות לבין חוסן, להפך, תמיד טיפח את אומץ לבה ועודד אותה לעמוד על שלה. אבל במקרה הזה... גב' רבינוביץ היתה בטוחה שלוּ בעלה היה חי, לילי לא היתה מרהיבה בנפשה... אבל היא גם ידעה שבתה לא תסלח להם אם הם ישתמשו בשמו.

כברירה אחרונה, אדם ניסה לשכנע את אחותו לשרת לפחות עוד שנה בצבא:

- שנה זה לא הרבה (פרק זמן מספיק כדי להתפכח, רטן לעצמו) והרי זו הזדמנות חד פעמית, ודווקא מתאים לך לחוות התנסויות חדשות, לפגוש אנשים חדשים... ובכלל להיות חלק...

לילי חייכה והחליקה על לחיו.

אז מה? אדם שאל את עצמו, הרי למען האמת, על אף השנים הרבות בהן הכירו זה את זה, בפגישות אקראיות, במסגרות כאלו או אחרות, היכרותם היתה שטחית. אדם ידע שאחרי תום לימודיו בטכניון זאב עבד שנה אחת בפריז והתמחה אצל מרסל לודז' (והושפע מאוד מהפרויקט החדשני שנקרא 'בית ספר באוויר הפתוח') ושנה אחת בלונדון, מה שעורר את הערכתו. אך הם מעולם לא התיידדו. ההבדל ביניהם גבר על המשותף.

מבחינתו של אדם היתרון העיקרי באדריכלות התבטא במה שהוא קרא: החופש ליצור. למזלו גדל במשפחה בעלת אמצעים וקשרים נרחבים, וזמן קצר לאחר גמר התמחותו במשרד גדול של אחד מידידי אביו, פתח משרד עצמאי משלו. לילי, שטעמה הטבעי היה משובח, כפי שאדם היה מציין בגאווה, נהגה להסתובב שם בשנותיה האחרונות בתיכון, להציץ בתכניות, במודלים, ולהביע את דעותיה בצורה ישירה ומעשית. על אף שלא אהבה ללמוד, למדה לקרוא תכניות במיומנות ובדייקנות, והוא היה משועשע ביותר כשדווקא עצותיה היו לעתים קרובות אלו שזכו להערכה מיוחדת. הוא, כמובן, מעולם לא העלה בדעתו לעבוד עבור משכורת ולא הטריד את מוחו במחשבה מה היה עושה 'אילו'. 'אילו' היתה מילה שנמחקה מהמילון שלו בצירוף לעוד מילים שביטאו מושגים של פגיעה בחופש, כמו למשל, 'צריך'. הוא תיעב לדבר על אדריכלות או להצדיק את בחירותיו, ואלה שפנו אליו, לאחר שהתגברו על הלם גילו הצעיר, אהבו את מה שבנה עבורם. כיוון שלא היה עסוק במרוץ אחר פרנסה, יכול היה להרשות לעצמו לעבוד לאט, ולא השתתף בתחרויות. ובעיקר, תמיד הבטיח ללקוחותיו שאם תכניתו לא תישא חן בעיניהם, הם רשאים לפנות לאדריכל אחר ללא תשלום על זמנו ומאמציו. בינתיים איש לא עזב אותו.

זאב, לעומתו, ראה בעובדה שיש לו אמצעי מחיה, יתרון המאפשר לו להתמסר לבנייה שרווח מועט בצידה. בניגוד לאדם הוא אהב לשוחח על אדריכלות, הפליג בדיבור על תיאוריות, על אמנות, ובעיקר על המחויבות של האדריכל לחברה. הוא היה בקי בהיסטוריה של האדריכלות, התרכז בפיתוח שיטות בנייה ציבורית, וניסה לפתח מודלים אשר למרות כורח הזמן ידמו ככל האפשר לבנייה בתהליך איטי. הוא סלד מהבנייה החפוזה של שכונות ויישובים, שהיתה רעה חולה ותופעה מובהקת לדעתו של העת החדשה, והאמין במה שהוא ואחרים קראו בנייה אורגנית.

כמובן שהכיר בכך שיש אילוצים סוציולוגיים ופוליטייים לצורך לבנות מהר, אבל לא היתה סיבה ממשית, טען, לאחידות המשעממת שהורסת את הנוף. בוודאי לא אחרי שהצורך בהקמה מזורזת של 'שיכונים' הסתיים. אך כיצד ניתן להתגבר על האובססיה של בנייה הנלחמת בממד הזמן על ידי העמדה של טורי בניינים הנראים כחיילים במפקד? הוא שלח מאמרים לעיתונות המקצועית ולפעמים אפילו לעיתונות היומית, אך לפי שעה לא הצליח לגייס תומכים בקרב אלה שהיו בעלי השפעה. תמיד נתקל בחומה המוזרה הזו שחוזקה התפתח לדעתו מאָבדן הסקרנות, והתמוססות המניעים הנכונים בקרב מקבלי החלטות, ומן הצד השני, השתלטות החיבור הנפשע בין הון ופוליטיקה, מהכוח החשוף של הממון, וליתר דיוק מכוחם השערורייתי של בעלי הממון וקרבתם לפוליטיקאים מושחתים.

ניסיונותיו להוכיח שאין הכרח שמגורים ציבוריים המתחשבים בצורכי האוכלוסייה יהיו יקרים בהרבה מבנייה האטומה לצרכים הבסיסיים של מגורי בני אדם, לא צלחו. המאמץ לשכנע שיש מושג כזה כמו 'עירוניות בריאה', ושיישובים או שכונות בריאים הם אלה שמאגדים בחלל אורבני אחד את כל מרכיבי החיים, מגורים, עיסוקים, עבודה, ופנאי, כלומר, חנויות, בתי קפה, בנקים, מסעדות, לא עוררו היענות. הוא לא הבין למה, הרי כל כך ברור שעירוב הוא המתכון הנכון, החי, המרתק, לעומת החלוקה הסכימטית למדורים נפרדים, שמולידה חיי פרוורים דלים, מחוסרי דינמיות ותרבות.

תביטו בשכונות כמו גילה, תכנית ל', או עיר כמו מודיעין, והוא עיווה את פיו במיאוס. הרגו את הרחוב, רוקנו את המדרכות, הכול מלא כבישים ומכוניות, אנשים הפסיקו ללכת ברגל, לטייל עם ילדים, לגלגל עגלות עם תינוקות, אין בתי קפה למפגש זה עם זה, אין חנויות בקרבת מקום לקנות לחם או חלב, לא רואים אנשים, והכיעור, ריבונו של עולם, והברוטליות, בניינים שמתוכננים כאילו אין הקשר, פוצעים את הנוף, מסתירים את הים...

- מחויבות שמחויבות... הבעת שיעמום פשטה על פניו של אדם, הוא קם מהספה, כוס וויסקי בידו ואמר, אני בונה מה שבא לי ואף אחד לא יגיד לי מה ואיך לבנות, ונחפז לצאת למרפסת לעשן ולפלרטט עם מי שהזדמנה. הוא נמנע במופגן מלהשתתף בוויכוחים שהתלהטו לפעמים במסיבות של ליל שבת סביב שאלות מעשיות אחרות, כגון בנייה לגובה או לרוחב, שימור או הריסה, ערבוב פונקציות של מגורים, עבודה ופנאי, או שכונות וערי שינה, למרות שהסכים באחת הפעמים לאשר, לפני שמיהר לחדר השני שם רקדו בחשיכה סלואו לצלילי נט קינג קול, שהרס "גמנסיה הרצליה" היה ממש פשע ועל זה היה צריך להכניס לבית סוהר... לא נשאר לשמוע את זאב שהוסיף בלהט, זה הרי היה מתחם אידיאלי למרכז תרבות ואמנות חי במרכז העיר וככה גם היו שומרים על מעט ההיסטוריה האורבנית והסמל הבולט ביותר של תל־אביב, קשה להבין, איך הם העזו... אבל הוויכוח איבד את המרכז, ורק זאב, עיוור לחוסר העניין שגילו בני שיחו שנשרו אחד־אחד ופנו לחפש משקה או בנות זוג, המשיך ברצינות עד שמישהו הפסיק אותו ברטינה, היי, זאב, בחייך, אנחנו לא בכינוס בצוותא, ובכלל מי זאת הג'יין ג'ייקובס הזאת שאתה מצטט מספרה כל הזמן, מה היא בנתה?

 

באחד הקיצים, זמן לא רב לאחר לידת גיא, זאב לקח את לילי למרסיי להתרשם במו עיניהם מהבניין המאורך שבנה לה־קורבוזיה, ותיעב אותו. הוא ראה בו אחראי לבנייה המכנית של שיכונים מרובי כניסות שהפכו למרכזי עוני ופשיעה, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה היסס מלהביע את דעתו בפומבי. הוא גם החל לשמר בתוכו חלק מדעותיו על עבודתם של ארכיטקטים ידועים, ושתיקתו הטבעית הלכה והתרחבה כמו כתם נפט במרחבי הים. ובמשך הזמן גם דעך החשק לבנות.

אבל כשלילי הכירה אותו, היה הניצוץ שנדלק בעיניו כשדיבר בהתלהבות על רעיונותיו, הדבר שריגש אותה ביותר. כי כבר בחודשים הראשונים התחוור לה שלמרות שזאב מאוהב בה עד כלות, היא אינה ממלאת את כל עולמו. העניין הבוער שהיה לו בבנייה חברתית כתכלית בעלת חשיבות עליונה ובאדריכלות המעוגנת במציאות מורכבת שיש לה גם מטרות חוץ אדריכליות, כל מה שהוציא את אדם מהכלים, הציב אותו בעצמאות מסוימת כלפיה. אפשר היה לשער, ואדם קיווה שכך יהיה, שלילי תראה בכך תחרות בלתי הוגנת, ובמשך הזמן תתאכזב, אך למעשה קרה ההפך הגמור. היא העריצה את הפן הזה בו, וביחסיהם, וזה מה שייחד אותו לעומת רוב הגברים שהכירה. בגיל שמונה־עשרה וחצי נמלאה התלהבות, ובמשך שנים רבות גם באהבה.

זאב נראה בעיניה כמעט מושלם. גם יפה תואר וגם בעל חלומות כמו...כמו... לא חשוב, הכול בו היה במידה נכונה. איזון דייקני הגדיר אותו. אפילו בחירתו בה, האמינה, היה בבחינת עדות לחוש הנאמן לעצמו. וככל שעיגנה את אהבתה בביטחון שזו הבחירה הנכונה עבורה, כך אדם זעם וסער, והיה שוטח את טיעוניו נגד זאב בפני חבריו, או על משכבו בלילות כאשר התקשה להירדם, והיה רוטן, איך העזת לקחת פרח בהיר מלא שמחת חיים ולהחדיר לתוכה את עולמך חסר הצבע, האפור, מלא רגשות אשם ושיעמום, אח, אלוהים, השיעמום, כל היום הדיבורים האלה, בלה בלה בלה לאין קץ, ומצאת בלילי שבקושי החלה לחיות, טרף קל, סוחף אותה לכל התכניות שלך שכלום מהן לא מתממש כי אפילו את עצמך הן לא משכנעות. אין לי שום בעיה, רבותי המושבעים, שכך הוא ימלא את חייו אד נאוזאום, אך מדוע הוא לא יכול להניח לאחותי ולחפש לו קרבן אחר, בשבילה הרי הכול מקסם שווא ומה יהיה כשתתעורר והנה מחצית חייה כבר חלפה. כי כוח השכנוע של הכביכול מהפכן, מסווה ביעילות רבה את התִפלות והשיממון וחוסר התוחלת. שיקספיר מתהפך בקברו, אפילו הוא לא שיער לו מין בוטום שכזה, וכו' וכו' וכו', וחבריו הקרובים היו פורצים בצחוק, למרות שבמקרים האלה לא התכוון רק לשעשע.

הדיבור בין אדם וזאב הלך והצטמצם. אבל כשדיברו על אדם בהערכה, זאב הסכים.

- וזה לא בגלל שהוא גיסי, אני באמת מאמין שהבניינים שלו מוכיחים כישרון אינטואיטיבי וטעם מעודן... אבל נזהר מלהביע את השקפתו שאין בהם ערך ייחודי או פריצת דרך אסתטית. לעומת זה, למרות שלילי לא למדה אדריכלות, זאב קיבל אותה בהתלהבות כשותפה פעילה, ואמר בהתפעלות שהיא שולטת בכל יסודות הבנייה והתִכנון. היא מעניקה לי השראה עצומה, אמר לאדם, בדיוק כפי שהיתה מעורבת בעבר בתכניות שלך. אדם הסמיק, והתאמץ בכל כוחו להתגבר על יצרו להטיח את מפית הבד על השולחן ולהסתלק.

- אבל מה אתה רוצה, לילי ניסתה להפיס את דעתו של אחיה, זאב הרי צודק, ואם לא תעצבן את עצמך כל כך, תיווכח שאתה בעצם מסכים אתו, הרי כל מה שהוא אומר נשמע הגיוני, תכנון טוב הוא לא הרבה יותר יקר, זה הרי הכול עניין של הקשבה נכונה לצרכים הבסיסיים של בני האדם, ואתה צריך להיות האחרון שיתנגד לזה, אז למה אתה כל כך כועס? הרי גם אתה משתמש בעקרונות של השכל הישר בכל מה שאתה בונה, חוץ מערכים אסתטיים, לא? ובסך הכול, הרי זאב צודק כשהוא טוען שמקצוע האדריכלות ככזה נכשל בהתמודדות עם האתגרים החברתיים של העת המודרנית, לא?

- את שומעת איך היא מדברת? הוא נפנה לאמו, פתאום היא נעשתה לי עובדת סוציאלית ...

 

 

עוד קצת לילי

 

לילי ידעה שאדם יהיה עבורה תמיד בכל הכוח שתזדקק לו. אך בשנים הראשונות לנישואיה לא נזקקה לו. מלאה באושר האהבה, ומאוחר יותר גם באושר האמהות, יכלה להסתפק בפחות. לא היה לה הכרח באישורו. ויותר מכך, היתה בה, למורת רוחו של אדם, מין גאוות סיפוק, כמעט תמימה, על כך שהיא וזאב עסוקים בעניינים המרכזיים של החיים ולא בשוליות של ההנאות הסתמיות. ואדם הבין בשמץ של מבוכה, שהשחרור האמיתי שלה כבת אדם מתרחש בין השאר בעמידתה העצמאית נגדו, ולאו דווקא בעצם אישיותה. כי את עמידתה העצמאית הרי קיבל תמיד בהערכה, אפילו בהערצה, אבל כשנוכח למגינת לבו שרעיונותיה מושפעים מזאב, התבלבלו בו העבר וההווה, וההידחקות הזו של זאב בינו לבינה הטילה צל מתארך שלא נחפז להתפזר, והאפיל על היחסים ביניהם.

 

כשאדם התבונן בה מעבר לשולחן נוכח שוב ושוב שהיא מגייסת את העצמאות שלה, הסגנון שלה, נעוריה, להגדרת מרד חדשה. הכול נתפש כגילוי, הכול נראה חדש, אבל בחלוף השנים הכירה בעובדה שהחיים אינם קופאים על שמריהם. אנשים משתנים, יחסים משתנים, גם אני משתנה, חשבה באנחה, וידעה שזאב, שלא הוטרד בשנים הראשונות מהקו הזה באופיה שבא לביטוי כאשר החלו ביניהם הוויכוחים, ואפילו כיבד אותה על כך, נפגע בשנות נישואיהם המאוחרות מהישירות הבוטה של דעותיה, והעדיף שלא תהיה דעתנית כל כך בהערכותיה. ולילי שנוכחה להוותה שעם כל רעיונותיו הנכונים, זאב אינו מעשי, שאין לו השפעה, ושמעט מאוד מתכניותיו מתממש בסופו של דבר, נשכה עם הזמן בלשונה ונזהרה יותר ויותר מלבטא את אכזבתה.

 

אבל בינתיים הם עדיין בשנת נישואיהם הראשונה, באהבתם הרעננה, בתפישתם את עצמם כמיוחדים, בירח דבש מתמשך. שיימשך... שיימשך ולא ייפסק לעולם, ולילי התכרבלה מתפנקת בין זרועותיו של זאב. ולכן גם ההפתעה היתה כל כך מבלבלת.

אצלנו הרי לא נוהגים לדבר על דברים כאלה... גב' רבינוביץ המשיכה לשבת לבדה, סמוקה כולה. ספל התה הריק של לילי נשאר על השולחן במטבח, וגב' רבינוביץ אספה לפיה את הפירורים מעוגת הפרג, נזכרת איך לילי באה נבוכה לספר לה כשקיבלה את המחזור בפעם הראשונה, ואיך היא גמגמה דברי הסבר עמומים על כל העסק הזה של הזרעים והביציות, כי הרי גם היא בקושי ידעה אז מה מתרחש שם, ועכשיו -? לא, היא ממש לא מבינה מה שורש הבעיה, האם התעוררו קשיים ביחסיה של בתה עם זאב? האם לילי החלה לחוש ספקות?

כי אחרת - מה יותר טבעי, ולא רק טבעי, זהו הרי האושר הגדול ביותר, והאם לילי לא יודעת שכאשר... כאן היא שוב הסמיקה (עדיין יושבת לבדה במטבח), נמנעת אפילו בינה לבין עצמה מביטויים מפורשים, ועובדה שגם לילי לא מצאה מילים להסביר –

כי איך זה שהם פשוט לא חשבו, לילי גנחה במועקת חרטה, איך זה שהם לא דיברו על האפשרות? הם דיברו על עצמם, למדו את עצמם, אבל לא חשבו... האם היא הניחה שזהו תפקידו של זאב? לילי לא היתה בטוחה, ואם היו שואלים אותה היתה עונה שלא, בדרך מוזרה העניין לא עלה על הפרק... וזאב - האם זאב לא ידע שגם כזוג נשוי עליהם להיזהר? הם פשוט מאוד לא הספיקו לחשוב - והיא לא היתה מסוגלת להסביר לאִמה מה בדיוק הציק לה, היא ניסתה... לא, אין לה שפה והיא מהססת בבחירת המילים, כי איך אפשר להסביר ששורש הבעיה הוא בדיוק הפוך מחשדה של גב' רבינוביץ. לא ההתרחקות היא הגורם למצוקה אלא דווקא ההתקרבות. הם הרי עוד מחפשים את עצמם בתוך גופם, הכול עוד חדש, מלהיב, מופלא, אהבתם מלאה בגירויים, הם בקושי נמנעים מלגעת כל הזמן זה בזה, ולילי בגילויי נשיותה, מזהה את גופה שוב ושוב בעינוגי האהבה בגופו של זאב, והוא, בגבריות המשכרת, מסתחרר מהתשוקה אליה, שלא מתמוססת אפילו כשהגוף נרגע.

גם זאב חושב שמוקדם מדי. עוד לא התרווח ביניהם מקום ליישות נוספת. הם עדיין בדבקותם זה בזה, בבלעדיות שלהם, ופתאום - ומה יהיה על החברוּת שנבנית בכזו עדינות, בכזו זהירות? לילי מנסה למחות. עוד לא, היא זועקת בחרטה, אנחנו עוד לא מוכנים, האם אין דרך לעצור? - האמנם אין דרך לשנות את המציאות?

- שכחנו שאנחנו חלק מהטבע, זאב אומר בניסיון נבוך לפייס אותה עם עצמה, שכחנו שגם אנחנו ילדי טבע, שהחוקים חלים גם עלינו ...

- ככה זה, אִמה אמרה בניסיון להבין את בתה, את לא יודעת שכאשר מתחתנים נולדים ילדים?

- אנחנו לא כולם.

לא, הם לא כולם. והיא חושבת, אולי - אך נשימתה נעתקת בכל פעם שמתגנבת למוחה האפשרות לעשות מעשה, היא הרי יודעת שקיימת אפשרות כזו, חתרנית, סודית, העיקר להיפטר מהצרה שנפלה עליהם. למה לא? למה לא? אבל היא גם יודעת בוודאות מוחלטת שהיא לא תעז. שהיא אפילו לא מסוגלת לרמוז לזאב, שהיא אפילו לא מסוגלת להגיד את המילה, כביכול עצם המילה תחולל מציאות, לא, זה לא יקרה... וחודש רודף חודש והבטן התופחת לאיטה הופכת לתזכורת מתמידה למה שעתיד לקרות.

לפחות זה לא יקרה מיד, לילי מנסה לנחם את עצמה, תשעה חודשים זה זמן מספיק להתרגל ולהתכונן לשינוי הצפוי, וכשנוכחה לרווחתה (לאחר שנרגעה מההלם הראשוני), שלעת עתה, אהבתם לא רק שאינה נפגמת אלא שהיא מתרחבת כדי להכיל אפילו את ההיסוס, את ההתלבטות, ואת הלחץ הבוגדני הזה בחזה... כן, בעיקר שלה, היא מודה בפני עצמה, כי בחלוף החודשים, זאב מודה בפניה שכאשר הוא חושב על החיים המפכים בתוכה, אוחזת בו רעדת התרגשות שמפתיעה אותו. הוא מקרב את אוזנו לבטנה בהקשבה, במין התרוממות רוח שמעצימה את תחושת העדנה שלו כלפיה, ונושק באהבה לבטן המתעגלת. ולילי מלטפת את ראשו ונושקת לעיניו הנישאות אליה בהבעת אמון, ומשלימה בלית ברירה עם העומד להתרחש, מבינה שכל מה שנותר להם זה להמתין ולהתפלל שהתינוק לא יקלקל להם. אלוהים, רק שלא יקלקל...

 

וכך קרה שאלוהים, ששניהם לא מאמינים בו, נטה להם חסד, והלידה, המתרחשת בתום חודשי החששות והספקות, מדהימה אותם במין התעלות נדירה כשמגיע הרגע והתינוק גולש מתוכה. והרי איש לא הכין אותה. תמיד דיברו על הכאבים, על המאמץ, על המותשוּת, אף פעם לא דיברו על העונג ועל המלאוּת החדשה שבאה בעקבות ההתרוקנות. אף אחד גם לא סיפר לה על חוויית ההיפרדות, על החוויה החד פעמית הזו, כשהתינוק, שכל כך חרדה ממציאותו - בן, אמרה האחות, ובכך קבעה את ממשותו - מתגלה כיצור חי. והיא פורצת בבכי שמפחיד את אִמה, אך ממלא את זאב במתיקות אהבתו אותה, וכשהוא גוחן ללטף את שערה הלח נמלאות גם עיניו דמעות.

לאושרם הגדול מתברר להם, מבראשית, שלחינם חששו כל כך.

אלכס הוא תינוק מתנה: תינוק שובה לב, שמח, מרוצה, חייכן. צחוקו המתגלגל ממלא את הבית. ולילי, מופתעת מעצמה, לא יודעת את נפשה מרוב נחת, ועד מהרה משתכנעת שכך הוא, כנראה, סדר העניינים הנכון.

- זה מה שצריך לקרות, היא אומרת ומתרפקת על זאב, והטבע ששונא ריקות ממלא את הבטן שהתרוקנה, באהבה למי שהתממש בתוכה, וזאב מלטף אותה, ושניהם מביטים בקורת רוח באלכס מאושרים שמי שנוצר משניהם לא רק שלא פגע באהבתם, אלא אף מגביר אותה.

ואלכס מקיים את מה שהבטיח בינקותו ומתפתח להיות ילד מתוק ונוח לבריות. מילדותו הרכה ביותר האמין שאהבתה של אמו מוחלטת וקבועה ושאין שום דבר שיעשה או לא יעשה שיוכל לכווץ אותה. מקומו במרכז חיי המשפחה ברור ובטוח והעובדה שהוא מעדיף בדרך כלל את חברתה של אמו לא מתחרה באהבתו לאביו.

כעבור שנים מעטות לילי וזאב מדברים, והפעם כמהלך מחושב, על תוספת מתוכננת למשפחה, אחות לאלכס.

- החכמנו, לילי מביטה בזאב בשאלה.

- את בטוחה?

- כן, לילי אומרת בהיסוס, הגיע הזמן.

בחודשי הריונה האחרונים, אלכס, סקרן, מלטף וממשש את בטנה הגדולה של אמו במין חשד שלא מספרים לו הכול. הוא מתקשה להאמין שבבטן של אמא יש באמת תינוקת. זה נראה לו מוזר מאוד. הוא מצמיד את אוזנו לבטנה של לילי ומכריז שהוא לא שומע כלום. אחר כך הוא חושב שהבטן הגדולה היא באמת מקום טוב בשביל התינוקת ושהכי טוב אולי שהיא תישאר שם, עדיף על כך שהיא תצא משם, כי איך היא תצא? ומאיפה?

והנה, באחד הבקרים כשהוא שואל, איפה אמא? אומרים לו שאמא בבית חולים, והוא לא מבין. האם היא חולה? לא, לא, מה פתאום, אם כך מדוע לקחו אותה לבית החולים אם היא לא חולה? וכשהוא הולך עם אבא, מלא חששות לבקר אותה, הוא מגלה לתימהונו שאמו יושבת שם בכורסא ובזרועותיה מונח יצור זעיר, עטוף כולו, ורואים לו רק את הפנים, מקומטות כאלו, עיניו עצומות, ומפיו הפעור פורצות צווחות בכי משונות. אבל אבא מחייך ומרים אותו בזרועותיו, ואומר, הנה התינוק החדש שלנו, זה האח הקטן שלך, וגם אמא מחייכת מתוך פנים עייפות. אבל איפה התינוקת? הוא תמה, ופתאום אמא לא כל כך מחייכת, ואבא אומר, במקום תינוקת קיבלנו עוד תינוק, אתה רוצה ללטף אותו? והוא מושיט אצבע קטנה ונוגע לתינוק במצח אבל מיד הוא אוסף את ידו, מעווה את פרצופו, ומסובב אליו את הגב. עכשיו הוא גם מבין שלא אמרו לו את האמת.

ובימים הבאים, כשהוא חוזר מהגן, הוא שם לב שהוריו עסוקים ומותשים, ואמו כבר לא יכולה לחבק ולהרים אותו כמו קודם, כי התינוק תפס את מקומו, מונח לו כל הזמן בחיקה ומוצץ לו בשלווה את הבקבוק, וכשהוא מנסה בכל זאת ללטף את הראש הקטן של התינוק, אמו מחייכת אליו באהבה, אבל כשלא בכוונה לחץ חזק מדי, ככה יצא לו, היא כעסה ואמרה לו ללכת לחדר שלו, כי עכשיו התינוק צריך לאכול. ומה שמגדיש את הסאה, שהיא כל הזמן אומרת שהתינוק החדש חלש וזקוק לטיפול מתמיד, אז מאיפה יש לו כוח לצרוח כל כך? ואז הוא חושב שאם גם הוא יצרח, היא תפנה עבורו מקום ותחבק ותנשק אותו כמו פעם, אבל במקום זה, אמא אומרת, זאב אולי תיקח את הילד... והוא מבין באיזה חוש ערמומי שמצפים ממנו לוותר על מקומו במשפחה לטובת היצור המגעיל הזה, ועוד לוחצים עליו להודות שהוא ממש מתוק. הוא גם מבין מהר שהם סומכים על אופיו הנוח: אתה מבין, חמודי, הם אומרים, אמא ואבא לא ישנו כל הלילה... התינוק... אוכל... חיתולים... אמבטיה... אז מה? הוא צורח בזעף, התינוק לא שייך לכאן! אני לא רוצה אותו פה! תחזירו אותו לבית החולים! ולתדהמת הוריו שסמכו על יחסיהם הקודמים, על תבונתו ועל אהבתם, הוא פוצח בזעקות שבר, ביבבות ממושכות, משליך צעצועים, מטיל את עצמו על הרצפה, וכשלילי מנסה למלמל הבטחות נחמה על הזמן העובר ועל כך שהכול יסתדר, הוא מקמץ את אגרופיו ומכה בה בחמת זעם!

לילי מזועזעת. היא מביטה בו בתדהמה, אך כשהיא רואה את אגרופיו הקטנים נשלחים בה מחדש, היא תופסת אותם בחָזקה ואומרת בחומרה – לא! זה אסור! אסור להרביץ לאמא! וכשהוא מתאמץ לשחרר את ידיו בפנים מעוותות, היא ממשיכה להחזיק בהם בכוח, חוזרת ואומרת בנחרצות שלא היה רגיל בה: אסור להרביץ לאמא! אסור! והוא נותן בה את עיניו כאומד את מצבו, ולא עומד בהבעת הנחישות שבפניה, ועיניו הכחולות נמלאות דמעות, והוא מטיל את עצמו לזרועותיה בבכי תמרורים, ולילי נושקת ללחייו מוכתמי הדמעות, והם ממשיכים לשבת חבוקים שעה ארוכה, וזאב מוציא את גיא מעריסתו ויוצא בשקט מהחדר, ולילי ממשיכה לנענע את אלכס כאילו היה תינוק, ומדי פעם פורצות מחזהו אנחות התייפחות, שהולכות ונחלשות והופכות לבסוף לנשימות עמוקות. גופו נרגע, עיניו נעצמות, והוא נרדם.

ומאז, כפי שלילי אהבה לספר (שוכחת את הצביטות, והבעיטות, והבכי, והתלונות) אלכס נמלך בדעתו, השתכנע שהתינוק החדש נשאר במשפחה ושמאומה ממה שיעשה לא ישנה את המצב, וקבע את מעמדו כאח בכור.

אלכס היה כבן ארבע כשגיא נולד. כולם ציפו מגיא שיעניק להם אותו אושר מפנק כמו אלכס. לילי לא היתה בטוחה (היא למדה להשתמש בהדחקות) עד כמה היא מאוכזבת מכך שלא נולדה לה בת. היא רצתה בת, היא אמרה שהיא רוצה בת, והפגם בסימטריות הנכונה, אבא, אמא, בן, בת, הציק לה.

- יותר מדי גברים, רטנה בחיוך מצטדק שחיפה על התסכול המביך, חיוך שנמחה במהרה כשגיא בשנתו הראשונה היה תינוק חולני, תובעני, ובכיין. לילי לא היניקה את בניה ועמדה בגבורה מול הנפת האצבע המתרה שהנה התוצאה של מזון שאינו חלב אם ולגלגה על הנוזפים ששכחו שגם אלכס לא ינק והנה צמח ועלה כפורח. לוּ גיא היה בת, האם היתה סולחת לזו שלא נולדה על הטרחה המוספת שהעכירה את חייהם?

כי גיא, צריך להודות, לא היה תינוק מתנה. סירב לאכול, התעורר בלילות לעתים מזומנות, אך בעיקר, כפי שהתברר לדאבונה של לילי, פיתח כעבור שנים אחדות טינה מטרידה על שנמנע ממנו להיות הבן הבכור, והיה מביע בדרכים שונות מין קנאה תהומית על החיבור המיוחד שנוצר (כפי שהיה משוכנע כל חייו) בין אלכס לאמו, שהתרחש, כך אמר במרירות כשהתבגר, עוד טרם שהיתה לו הזדמנות להתערב. אותו חיבור ייחודי בין אם לבנה הבכור והיחיד, בזמן פרטי משלהם, ללא שותפים או מתחרים, מצב שאינו בר שינוי ושנמנע ממנו במובהקוּת של טבעו כבן שני. וככל שחלפו השנים התמיד להאמין שעצם העובדה שמעולם לא היה זמן בו היה בנה הבלעדי של אמו, היא שחרתה בנפשו את תחושת החֶסר הקיומי. היא שהסיתה אותו להתקומם על אותם גבולות שהאמין שהם מהווים מבחן למעמדו המעורער כבן שני, וחזר והעמיד אותם במבחן, כמו גירוד בשריטה הממשיכה לדמם. ועצם המבחן הפך להיות חלק ממנו וחלק מחולשתו.

בניגוד לאלכס שהאמין שאהבתה של אמו היא אין סופית, גיא האמין שאהבתה מוגבלת בטבעה וכי הוא זוכה רק בחלק זעום ממנה. אותו צורך בסימטריה (הארורה, כפי שגיא הגדיר אותה) היה אחראי לדעתו למבנה המשפחתי של לילי־אלכס, גיא–זאב, והנציח אותו. והוא נטר לאביו השקט שקיבל על עצמו את ההתפלגות המשפחתית הזו כשאימץ אותו לחיקו במין שיוך מוגבר, ותבע בזעף את חברתה של אמו.

- זה לא הוגן, היו עולות זעקותיו, ועיניו היו נמלאות דמעות, זה לא הוגן, זה לא הוגן...

- אבל התור שלך היה אתמול, ניסתה לילי לפייס את הילד הנסער, מחר אני אהיה אתך ראשון.

אבל גיא לא נרגע והמשיך לייבב, עד שזאב שהתיישב על מיטתו, הצליח בליטופים ומלמולי נחמה להרגיע אותו לתוך תרדמה.

והתקופה הקשה חלפה. הבכי הבלתי נגמר נפסק, הלילות ללא שינה נסתיימו, וגיא למד ללכת ולדבר. תלתלים חומים רכים כיסו את ראשו והכול אמרו איזה ילד יפה, וחיוך של חיבה ניצת בפניה של לילי כשהיה מטפס על ברכיה ומתערסל בין זרועותיה, והיא שכחה לחלוטין את מפח נפשה על שלא נולד בת.

האמנם? גיא דקר את עצמו בבגרותו, האמנם שכחה את אכזבתה? וניחם את עצמו שלוּ השתוקקה באמת לבת, יכלה לנסות שוב, לא? או אולי זה היה הוא ששכח איך מפעם לפעם היתה נאנחת בצחוק משועשע על האפשרות שאחות קטנה ומתוקה תצטרף למשפחה – במקומי? נבהל אז - ובאופן מתמיה, אותה תחושת קיפוח מתמידה שמעולם לא הצליח להתנער ממנה ושהיתה מתגלה ומסתתרת חליפות בהתאם להזדמנויות ולגירויים בתקופות שונות של חייו, התפרצה בבת אחת דווקא כאשר הגיש את מאיה למשפחתו. הוא אמנם התכוון למסע ניצחון, אך משום מה התבלבל לו שם דבר מה כבר מראשיתו. ובעוד הם שרויים באותה מערכת של היכרות ראשונה, במבטים, בחיוכים, באיזו חגיגיות של אירוע ראשוני, גיא חש לפתע בבהלת רוגז שהנה הם רק נכנסו לחדר, וכבר היא מתנתקת ממנו, שידה כבר נשמטת ממנו, והיא כבר מחובקת על ידי אמו ומתחילה לנגוס, ללא בושה, בחלקו הזעום מעוגת האהבה האמהית.

מה עשיתי? החלה להזדחל לנפשו מועקת חרטה על שלא עמד על המשמר והסגיר את מאיה בקלות דעת שכזו למתחריו. מה עשיתי?... על מה חשבתי...? וטינתו הישנה לאמו שזה זמן רב היתה אילמת, התעוררה פתאום והתרחבה כדי להכיל בתוכה גם את אשתו. ולילי חשה דגדוג בראשה, מתאמצת להתעלם מפעמון האזהרה, וכבר החל לנקר בה חשש שגיא רוצה לסוב על עקבותיו, לאחוז ולא להרפות בידה של מאיה, ולהימלט! - אבל למה?

וגיא שהביט במאיה, חש כאילו זה מתרחש בו, כיצד היא מותקפת במערבולת של רשמים, מתנודדת מהכוח החשוף שקידם אותה, וכבר בתוך ההיסוס והחרטה על שהביא אותה, כמעט ללא מרווח זמן, האמין שהוא מזהה במבטה של אמו כלפיו כמו ליטוף של הכרת תודה. הכרת תודה? לבו נצבט בכאב הצער המורגל ופניו התכווצו בייאוש כשחשב שאמו מקבלת את מאיה כתשורה, כאילו נפתח לה מסך – הללויה! הנה דווקא בנה היטיב כל כך לבחור והביא לה את בתה שלא נולדה במקומו, ועיניו מצמצו כשזיהה, כך האמין, את האושר הכמעט תמים על שהודות לו, שהשיג לה בעורמה את הבת המיוחלת, הצליחה לעקוף את הטבע הקמצני.

האמנם תִכנן מראש להיות זה אשר יפצה את אמו על אכזבת לידתו? אבל לילי, למרות הזהירות, לא יכלה לשער שהוא נוטר לה על האופן בו חיבקה את מאיה ושהוא מפרש את מבטיה במונחים של 'פיצוי' ו'אסירוּת תודה'. כי מה מנע ממנו לראות בחיוך המואר שאמו הביטה בו, עד כמה היא שמחה עליו, ללא צל של היזכרות במשקעי העבר, של העמדת הדברים זה כנגד זה. והוא לא נרגע, להפך, כי כשחזר והתפלש מאוחר יותר באותות המסמנים את האמת, תפש את הקשר שהתפתח בין מאיה ואמו כשייך לאותו סוג יחסים שהיא קיימה עם אלכס, אותה ראשוניות, אותה עריבות מוחלטת, אותה אהבה שאינה עומדת למבחן ולא זקוקה לסיבות. ומאז גם שמר את זיכרון המעמד הזה כמקרה נוסף בו נהדף אל מחוץ למעגל המשפחתי.

 

בשנים שלפני השבץ, בשנים שלפני בגידת הגוף, כבר נרמזה בזאב מעין בגידת הרוח. במשך הזמן הסתננו לתחושותיו ספקות מעיקים לגבי עצמו. מי הוא? מה השיג בחייו? בתחילה הם מצאו מסתור בעיקר בחלומות, באיזו תחושת מועקה מעורפלת, אך לאט־לאט, כשההגנות התרשלו התקשה יותר ויותר להדוף אותם. ומשום מה למרות שאהבתו ללילי והילדים לא פחתה, וכשהבנים התבגרו וניכר היה שהם הולכים בעקבותיו, לא מצא מזור בחיי המשפחה. יותר ויותר היה מאוכזב מהישגיו והמשיך לחקור בנפשו, מה מקור הכישלון להשליט את רעיונותיו, האמנם טעה בהבנת המציאות, או שלא הצליח לנסח באופן משכנע את תפישתו החברתית? הוא נטה להתנחם בכך שזו תקופה של אינדיוידואליזם קיצוני, אין מי שלוקח על עצמו אחריות, בחיים הפוליטיים שורר זלזול מוחלט בלקחי ההיסטוריה, ובמרחב הציבורי שולטת אָפנתיות מוחצנת ושטחית מנותקת מההיגיון של סדר העניינים הרצוי, של הגינות, של צדק.

אבל יותר ויותר השתלטו עליו רגעי ייאוש בהם האמין שכישלונו נובע לא מחולשת רעיונותיו אלא מחולשתו שלו, ומכך שלא ניחן בכושר מנהיגות. לעתים חשש שזו גם דעתה של לילי אך שמר את הדבר בלבו ומעולם לא דיבר אִתה על אבדן אמונתו בעצמו. והשנים נקפו, ולמורת רוחה של לילי, שהבינה יותר מכפי ששיער, קפצה עליו מעין הזדקנות מוקדמת. הוא איבד חלק ניכר משערו, נכפף משהו, ואפילו גידל כרס קטנה שהיא לא פסקה מלקנטר אותו עליה, אך בעיקר היתה זו הבעת הפנים, ואיזו ארשת לא ברורה בעיניו, שגרמה למרבית האנשים שפגש לתהות, הנה בן אדם אשר יש לו כל מה שאפשר לשאוף אליו והוא אינו מאושר.