הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הדרך הארוכה אל החוכמה

הדרך הארוכה אל החוכמה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
מו"ל: הוצאת הכורסא

תקציר

אוסף מרתק של מעשיות ואגדות עם בורמזיות שפותח צוהר להיסטוריה ולתרבות של האומה העתיקה הזו


מאז שנת 1995 ביקר הסופר יאן-פיליפ סנדקר עשרות פעמים בבורמה על מנת לערוך תחקירים לספריו אמנות ההקשבה לפעימות הלב ומיתרי הלב שהיו לרבי-מכר. במהלך הביקורים הללו סופרו לו אינספור מיתולוגיות, מעשיות ואגדות עם ששבו את לבו עד שהחליט לבסוף לקבץ אותן בספר. " היו אלה אנקדוטות נוגעות ללב שהצביעו על העושר המיתולוגי של עמי בורמה השונים ועל רוחניות בני האדם, והראו עד כמה הטביעה החשיבה הבודהיסטית את חותמה על החברה במשך מאות שנים " כותב סנדקר בפתח הדבר לספר ומוסיף כי סיפורים רבים הזכירו לו את אגדות ילדותו, למעט העובדה שאת המורים, האווזים והקיפודים האירופאים החליפו קופים, נמרים, פילים ותנינים. "הבנתי עד כמה מבססות כל תרבויות העולם את המיתוסים שלהן על החוכמה האנושית האוניברסלית."


הדרך הארוכה אל החכמה מציע עשרות סיפורי-עם מרתקים שיעוררו בקוראים קשת רחבה של רגשות, ויהוו עונג צרוף לקוראיו הוותיקים של סנדקר, כמו גם למי שמגלה לראשונה את הקסם הנפלא שטמון בכתיבתו הזוהרת. הסיפורים בקובץ לוקטו ועובדו על-ידי יאן-פיליפ סנדקר יחד לורי קרנאת' ויונתן סנדקר.


יאן-פיליפ סנדקר, יליד המבורג, הוא אחד הסופרים הגרמנים המצליחים ביותר כיום. ספריו נמכרו בלמעלה מ-3 מיליון עותקים ברחבי העולם ותורגמו ליותר מ-30 שפות. הדרך הארוכה אל החכמה הוא ספרו השישי הרואה אור בעברית. אמנות ההקשבה לפעימות הלב, שהיה הספר הראשון פרי עטו שראה אור בעברית, מכר למעלה ממאתיים אלף עותקים והיה לאחד מרבי המכר הגדולים בישראל בשנים האחרונות.

  • ISBN: 126510000378
  • מו"ל: הוצאת הכורסא
  • יצא לאור ב-: 20/04/2018
  • שם המחבר: יאן פיליפ סנדקר
  • תורגם ע"י: הילית חמו מאיר
  • זמין להשאלה: כן

בורמה שלי

יאן־פיליפ סנדקר

כששמעתי לראשונה על קסמה של בורמה ועל יופייה, על תושביה הידידותיים, על רוחניותם ועל אמונותיהם התפלות, ישבתי מוקף הריסות בפינת רחוב בקוֹבֶּה שביפן. אסון טבע החריב את המטרופולין, ונשלחתי לשם מטעם כתב העת "שטרן", בלוויית הצלם האמריקאי גרֶג דייוויס, כדי לדווח על האסון. בעיר עדיין השתוללו שרפות רבות, עמודי עשן התאבכו אל על מההריסות, ואנשים תעו ברחובות בחיפוש אחר קרובי משפחה נעדרים. שנינו היינו מותשים לחלוטין בעקבות אירועי הימים ההם, שהותירו בנו את חותמם, ונזקקנו בדחיפות לפסק זמן.

זמן קצר קודם לכן היה גרג בבורמה, והנה הוא החל לספר עליה. אולי הרגיש שבתוך כל ההרס הזה, לנוכח המוות והיגון, אנחנו מתגעגעים למעט נחמה, ואולי לא רצה אלא להסיח במקצת את דעתנו בסיפור על חיים אחרים. על כל פנים, הוא החל באחת לספר על בורמה. הוא סיפר שאף שביקר במחצית כדור הארץ, מעולם לא ראה מדינה דומה לה. מדינה שאינה נגועה בצרכנות של החברה המערבית, והתושבים בה פוגשים את האורח הזר כשהם מלאי סקרנות; והם מצטיינים בהכנסת אורחים לבבית. כמעט אין בה בבורמה מכוניות, וטלפונים; וכפריה, עריה ונופיה הדרום־אסייתיים נותרו כפי שהיו חמישים או מאה שנה קודם לכן.

באוזניי נשמעו תיאוריו כמעין "שַׁנגרִי־לָה", גן עדן עלי אדמות, והתעוררה בי תשוקה עזה לנסוע לשם.

לא היה קל לשכנע את עורכי כתב העת "שטרן" לשלוח אותי לבורמה. בתקופה ההיא איש לא התעניין במושבה הבריטית לשעבר. ב־1962, בעקבות הפיכה צבאית, נטלה חונטה של גנרלים את השלטון לידיה, ובגלל חוסר מיומנות, שחיתות וכלכלה כושלת, קרסה המדינה שידעה שגשוג בעברה. מנהיגת האופוזיציה אַאוּנג־סָאן־סו־צִ'י הייתה במעצר בית, אלפי אסירים פוליטיים ישבו בבתי כלא, וב־1988 דוכאו באכזריות מחאות סטודנטים, ואלפים רבים איבדו את חייהם. המערב הגיב בסנקציות. בורמה, שבפקודת הרודנים נקראה מיאַנמָר, הייתה מבודדת הן פוליטית הן כלכלית.

גם בעבור תיירים לא הייתה בורמה מוקד משיכה. במשך עשרות שנים היה אפשר לקבל ויזה לשבעה ימים בלבד - אם בכלל - ללא ספק זמן קצר מדי לטייל במדינה שגודלה כגודל צרפת. אבל בשנת 1996 הכריזה ממשלת בורמה על "שנת התיירות", ואני רציתי להכין כתבה על הדרכים שבהן בורמה המתבודדת מתכוננת לקראת זרם המבקרים המיוחל.

הטיסה מבנגקוק ליאנגון נמשכה כשעה, ובזמן הזה - הבחנתי בכך מייד - ערכתי מסע של חמישים שנה לפחות אל העבר.

על המסלול בשדה התעופה עמד רק המטוס שלנו. בניין המסוף החד־קומתי היה בגודלו של סופרמרקט קטן. האוטובוס שהיה אמור להביא אותנו מהמטוס אל אולם הנוסעים הנכנסים חנה בבדידותו על מסלול ההסעה, דלתו האחת תלויה על ציריה, עקומה. הוא היה מקולקל.

כך גם מסוע המזוודות.

מול היציאה המתינו לנוסעים המעטים כעשרים נהגי מוניות. כולם לבשו כותונות לבנות ולוֹנגים, סוג של חצאית הנכרכת סביב המותניים, ועל פני כולם חיוכים ידידותיים. אחד מהם הושיט את ידו אל המזוודה שלי. מסרתי לו אותה באי־רצון. הוא הוביל אותי אל המכונית שלו, טויוטה חבוטה, חסרת לוח שעונים. רק בניסיונו השלישי הצליח הנהג להתניע אותה.

אט־אט נסענו העירה. כמעט לא היו כלי רכב או רמזורים בדרכים, רוב האנשים הלכו ברגל, ילדים שיחקו ברחובות, מדורות בערו בחצרות ובסמטאות, אנשים בישלו. לא היו פרסומות, לא שלטי ניאון, לא בתי קומות, והיו חנויות מעטות בלבד. בדרכנו חלפנו על פני וילות בנויות עץ טיק, על פני מנזרים ופגודות. שום דבר לא הזכיר את העולם שבאתי ממנו, אף שהיה במרחק שעת טיסה אחת בלבד. רגע אחד הייתי מבולבל כל כך עד ששאלתי את הנהג אם יש מקדונלד'ס בעיר.

הוא הרהר ארוכות, ואז פנה אליי ושאל בנימוס: "יכול להיות שהאדון שאתה מחפש הוא סקוטי?"

חלפנו בנסיעתנו ליד פגודת שְׁוֶדָגוֹן המפורסמת, שהתנוצצה בשמש בין הערביים. לרגע הסיר הנהג את ידיו מההגה והחווה קידה.

היה חם ולח, הטמפרטורה טיפסה לכארבעים מעלות צלזיוס; חודש מאי הוא החם ביותר בבורמה. הזיעה זלגה במורד מצחי ועורפי, חולצתי נדבקה אל גופי. שאלתי אם יש אוורור במכונית, אולי אפילו מיזוג אוויר. כן, כמובן. האם יוכל להפעיל אותו? לא, למרבה הצער מיזוג האוויר מקולקל.

כעבור זמן קצר עצרנו מול בית מלון עתיק מתקופת הקולוניאליזם הבריטי, שככל הנראה ג'ורג' אורוול לן בו בעבר. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, הרחובות המו מאדם, ובחזית בתים רבים ישבו גברים ונשים על שרפרפים ועל טְרַסקָלים, שתו תה, נופפו במניפות, דיברו וצחקו. נשאתי את המזוודה במהירות לחדר, וכל שרציתי היה לצאת לחקור את העיר הזרה והמוזרה הזאת.

בכל מקום שהגעתי אליו קיבלו את פניי מבטי העוברים והשבים: מופתעים, ידידותיים, סקרניים. שוב ושוב פנו אליי. בדרך כלל היו אלה אדונים מזדקנים: "Where are you from, Sir?" ביקשו לדעת. המבטא שלהם נשמע בריטי או הודי.

הנחתי שהם רוצים למכור לי חפצים חסרי תועלת כלשהם, לכן עניתי לקונית "Germany" והמשכתי בדרכי, עד שהבחנתי שכמעט אין מה לקנות. האנשים היו מעוניינים בשיחת חולין בלבד, שמחו לראות תושב חוץ, ביקשו לדבר איתו אנגלית.

לפתע שמעתי רעש קולני, קול נפץ, ואז החשיך הכול. הפסקת חשמל. אירוע יומיומי, כפי שלמדתי עד מהרה. האנשים היו מורגלים בזה והדליקו נרות. כיום מופעלים מייד גנרטורים בכל מקום ברגעים כאלה, וטרטורם ממלא את הרחובות, אבל בימים ההם כמעט לא היו גנרטורים בנמצא. בתוך דקות אחדות האירו הנרות את הרובע כולו. הם הוצבו על אדני חלונות, על מדרגות ושבילים, על שולחנות בתי התה, והאירו את העיר באור קסום. מאחר שמכוניות לא נסעו, וחשמל לא היה, כמעט לא שמעתי צלילים למעט קולות בני אדם. צחוק. לחישות. צעקות ילדים. שירה.

השירה היא שהפתיעה אותי יותר מכול, והלכתי בעקבות הצלילים, ובכל מקום שהובילו אותי אליו, בין שהיה שער כניסה, חצר אחורית או חוף נהר, התגלתה לפניי אותה תמונה: זוג אנשים צעירים יושבים זה לצד זה, והגבר שר שירים לאישה. לימים נודע לי שזוהי מסורת בורמזית של זוגות שהתאהבו זה מקרוב.

מלא הכרת טובה חשבתי על גרג.

למחרת שוטטתי בעיר, מיוזע, וללא תכלית מסוימת. לאחר זמן מה גיליתי מעל פתח בית כתובת שהגשמים טשטשו: "Bagan Book Store - English Books".

מאחר שלא דיברתי בורמזית ולא הכרתי איש בעיר, ראיתי בזה הזדמנות ליצירת קשר ראשון. נכנסתי אפוא לחנות.

היא הייתה קטנה, פחות מעשרים מטרים רבועים. על מדפי עץ, כנראה מתוצרת עצמית, נערמו ספרים עתיקים כמעט עד התקרה. באמצע החדר ישב איש זקן ליד שולחן נמוך, ומעליו הסתובב בעצלות מאוורר. הזקן לבש לונגי דהוי וגופייה לבנה מחוררת. הוא הרים את מבטו ושאל מה אני רוצה.

"להתבונן מעט", השבתי.

הוא הנהן ושב להתרכז בעבודתו. מולו היה מונח ספר פתוח, ומצבו מעורר חמלה. העמודים היו מרופטים ומלאי חורים. ליד הספר ניצבו שתי קערות קטנות, באחת גזירי נייר זעירים ובשנייה דבק. בפינצטה שלף סוחר הספרים הזקן גזיר נייר אחד מאחת הקערות, טבל אותו בדבק והדביקו על אחד החורים בעמוד. אחר כך אחז בעט ובזכוכית מגדלת, ובקפידה העתיק את האות החסרה. הספר היה בן שלוש מאות עמודים לכל הפחות, והזקן רק החל במלאכת שחזורו. על מצחו בצבצו אגלי זיעה דקים, והוא ניגב אותם שוב ושוב. האוויר בחנות היה חם משהיה ברחוב.

על הרצפה היו מונחים בערמות ספרים רבים, ומצב כולם גרוע בה במידה.

התבוננתי בספרים שעל המדפים. היו שם עשרות ספרי כיס שעברו ידיים רבות - חומר קריאה לימי חופשה שככל הנראה השאירו תיירים מאחור. את רוב השטח תפסו ספרים על בורמה, על ההיסטוריה של המדינה ועל תרבותה, על מסורותיה, אומנותה, בעלי החיים והצמחייה שבה.

"אתה מחפש משהו מסוים?" שאל.

"לא," השבתי.

"אתה כאן בפעם הראשונה?" הוא דיבר אנגלית מושלמת במבטא בריטי.

"כן. איך זה שאתה מדבר אנגלית טוב כל כך?" ביקשתי לדעת.

"למדתי אותה מהאנגלים." הוא הבחין בתדהמתי והוסיף: "אבל מאז חלף זמן רב."

הסתכלתי בעמודים הפרושׂים מולו. "מה אתה עושה שם, אם מותר לי לשאול?"

"אני משקם ספר."

"כמה זמן נדרש לך לשקם כרך אחד?"

"שניים עד שלושה חודשים," ענה.

הנהנתי. החום עייף אותי ושאלתי אם אוכל לשבת רגע. הוא קירב שרפרף. זמן־מה התבוננתי בו ובעבודתו בשתיקה.

"אתה רוצה לשתות משהו?" שאל פתאום.

"אני אשמח."

סוחר הספרים הזקן קם ממקומו ונעלם בחדר בקצה החנות. עד מהרה חזר ובידיו בקבוק תרמוס מלא תה ושני ספלים. בזהירות פתחנו בשיחה, אך זו נקטעה לסירוגין, ונמשכה רק לאחר זמן, או בימים שלאחר מכן. מדי יום ביומו בשעות אחר הצהריים נכנסתי אליו, ובכל ביקור נשארתי זמן ממושך יותר, בעוד הוא מספר לי על גורל משפחתו. בעבר השתייכו בני משפחתו אל שכבת האמידים והמשכילים ביותר במדינה. אחרי ההפיכה הצבאית בשנת 1962 והדיקטטורה שבאה בעקבותיה, אבד להם כל רכושם - למעֵט הספרים. "רק לעיתים רחוקות מתעניינים החיילים בספרים," אמר וחייך לרגע. "למרבה המזל."

כדי לשמור על הספרים מפני אבדון הוא שיקם, העתיק וכרך אותם, ואת העותקים מכר לתיירים, לדיפלומטים ולאנשי העסקים המעטים שנקלעו לבורמה בשנים ההן. אבל, למעשה, הרגיש יותר כמי שמגן על אוצר, וכל רצונו היה לשמור אותו למען הדורות הבאים. הוא הצביע על ילדה קטנה ששיחקה ברחוב; שוב ושוב רצה דרך החנות ונעלמה בדירה שמאחוריה. זו הייתה נכדתו. "אם לא אדאג לגורל הספרים, היא לעולם לא תוכל לקרוא אותם."

ככל שהארכנו בשיחה, ככל שהרביתי לשוטט ברחבי יאנגון, כן גבר בי העניין בארצו ובתולדותיה.

כאשר הגיע הרגע להמשיך במסעי צפונה, הושיט לי הזקן מתנת פרידה. ספר שהוא עצמו שיקם, העתיק וכרך. הוא אמר שאני אדם סקרן במידה יוצאת דופן, ושאלתי שאלות רבות כל כך על בורמה, ובספר זה אוכל למצוא תשובות על חלקן.

הייתי אסיר תודה ונרגש. בזהירות הפכתי את העמודים הראשונים. "The Soul of a People", נפשהּ של אומה, היה שם הספר. הוא ראה אור בלונדון בשנת 1902. בהיותי עיתונאי בדרך כלל לא היה לי זמן לקרוא ספרים שראו אור לפני מאה שנה. מאוכזב במקצת סגרתי שוב את הספר.

"תודה מקרב לב," אמרתי. "אבל הוא כבר ישן במקצת."

שקוע בהרהורים קימט הזקן את מצחו, כאילו כלל לא הבחין בעובדה זו. "נכון," הוא ענה. "אבל זה לא משנה. נפשה של אומה אינה משתנית מהר כל כך."

בשעת אחר צהריים מאוחרת ניצבתי לצד מאות נוסעים בתחנת הרכבת הראשית של יאנגון, ששכנה בבניין מרשים משנות החמישים, בנוי בסגנון הבורמזי המסורתי. רציתי לנסוע ברכבת למַנדָלֵיי, מרחק חמש מאות קילומטר משם. המילים "רכבת לילה למנדליי" נשמעו מבטיחות ורומנטיות, ועל פי לוח הזמנים הייתה אמורה הנסיעה להימשך שתים־עשרה שעות. סוחר הספרים הזהיר אותי שמן הסתם תימשך ארבע־עשרה שעות. ואולי שמונה־עשרה. או עשרים וארבע. תלוי במצב הקו, במזג האוויר ובמגוון גורמים אחרים שקשה לנבא את השפעתם.

את תחנת הרכבת עזבנו בשעה היעודה, שעת ערב מוקדמת, ושתיים או שלוש השעות הראשונות היו מהשעות היפות שביליתי אי־פעם ברכבת. שקשקנו לנו על הפסים במהירות עשרים או שלושים קילומטר בשעה, אבל לעיתים קרובות גם בקצב הליכה. אוויר חמים נשב פנימה דרך החלונות הפתוחים. רוכלים רצו לצד הרכבת, קפצו פנימה, הלכו לאורך הקרונות ומכרו מנות קארי, תה או מרקים בשקיות פלסטיק; פירות, עוגיות ומים. לאחר זמן שוב קפצו מהרכבת.

בדרכנו חלפנו על פני נוף אסייתי ציורי. שדות אורז, נהרות קטנים, ילדים שרכבו על תאואי מים. מאחורי עצי דקל שקעה השמש.

זו הייתה המהירות האידיאלית לחושים האנושיים. שמעתי את קולות הילדים המשחקים. בקרונות התפשט ריח מדורות שארוחות ערב התבשלו עליהן. כאשר התקרבנו אל נהר, התקרר האוויר, רק קִמעה, ובכל זאת במידה ניכרת. אבל אז ירדה החשכה, דבר לא נראה עוד. ספסל העץ שישבתי עליו הלך ונעשה קשה יותר ככל שנקפו השעות, ושררו חום ולחות בלתי נסבלים. שינה לא באה בחשבון. אחרי עשר שעות הייתי סחוט לחלוטין; אחרי שתים־עשרה שעות רציתי רק לצאת מתוך אותה "רכבת לילה למנדליי".

בעצירה הבאה אחזתי בתרמיל הגב שלי וירדתי. בדמדומי הבוקר ניצבתי בתחנת הרכבת של תָאזִי, מוקף מאות אנשים ישנים, ששכבו על הרציף, על קרונות המשא, על גרמי המדרגות. הם המתינו לרכבות קישור כלשהן שיבואו בזמן כלשהו. לוחות זמנים של רכבות, כפי שלמדתי במהרה, אינן אלא נקודות אחיזה רעועות.

לפני תחנת הרכבת עמדה אחת מאותן טויוטות לבנות המשמשות תכופות למוניות. בתוכה שכב גבר ישן. במרחק מטרים אחדים ממנו כבר נפתח מזנון, מעל אש היה תלוי קומקום, הלקוחות הראשונים השתופפו בעייפות על גבי שרפרפים ושתו בקול את התה שלהם. הצטרפתי אליהם, הזמנתי תה בורמזי וחיכיתי שהנהג יתעורר.

שעות רבות לאחר מכן הביא אותי הנהג לקָאלָאוֹ. ביאנגון קיבלתי מדיפלומט אוסטרלי שמות של שני אנשי קשר. נאמר לי לשאול על האב אנג'לו ועל טומי, כולם בקאלאו מכירים אותם.

האב אנג'לו, מיסיונר איטלקי שהתגורר בבורמה עשרות שנים, היה בן יותר משמונים. הוא הוביל אותי אל טומי אֶזדָנִי. מולי עמד גבר נמוך קומה, כבן חמישים ובעל מבנה עדין במקצת, ובחן אותי בעיניים סקרניות. ראשו היה עטוף מגבת רחצה צהובה, שהייתה קשורה כמעין טורבן. הוא הבחין במבוכתי והסביר אגב צחוק שזהו קישוט הראש של ה"פָּה־אוֹ", מיעוט אתני החי במדינות שאן. הוא חוזר עכשיו מביקור באחד מכפריהם.

מהרגע הראשון הייתה בינינו הבנה. בשבועות הבאים הוא היה אמור ללוות אותי בסיורים, ועד היום כמעט לא חולף מסע בלי שאערוך אצלו ביקור במדינות שאן. טומי נולד בקאלאו, אבל הוא פַּשטוּני. האנגלים, כשהיו אדוני המושבות, הביאו את סבו מאפגניסטן לבורמה. כבר בילדותו ליווה תכופות את אביו, שהיה רופא, לכפרי אזור פה־או, פָּלוֹנג, שאן וקָארֶן, וכך למד בגיל צעיר ביותר את שפות המיעוטים האתניים החיים סביב קאלאו. הכרנו זה את זה לראשונה זמן־מה אחרי שהקים ארגון סיוע לבניית בתי ספר, בארות וגשרים בכפרים המרוחקים.

לאחר ימים אחדים בקאלאו חככתי בדעתי אם מתחשק לי לבקר בחברתו בכפרים אחדים, כך נוכל ללכת ממקום למקום, ללון שם ובדרך זו אוכל להכיר צד שונה לגמרי של בורמה.

במסענו פגשנו לאחר שעות אחדות אישה שהכירה היטב את טומי. היא הייתה גבוהה ורזה, זרועותיה ארוכות וכפות ידיה מוצקות. על גבה נשאה צרור גדול של עצי בעירה שאספה ביער. הם שוחחו ביניהם בערנות, והיא לא הסירה ממני את עיניה. היא בדקה אותי בסקרנות, בעיניים בוחנות, לא בלתי ידידותיות. בסופו של דבר ניגשה אליי ורצתה לגעת בזרועותיי. פסעתי צעד לאחור ושאלתי את טומי מה היא רוצה ממני.

"היא רוצה להתחתן איתך."

הסתכלתי בו מבולבל.

"והיא מציעה חמש פרות תמורתך. אבל אמרתי לה שזה יותר מדי. הרי אתה כבר בן שלושים וחמש."

זה נחשב, כך הסביר לי, גיל מבוגר בקרב הבורמזים. תוחלת החיים הממוצעת לא עלתה שם על חמישים וחמש שנה.

אבל היא עמדה על שלה. נראיתי שונה לחלוטין מהמקומיים. היא הניחה שאשרוד זמן רב יותר.

המשכנו במסענו ולקראת ערב הגענו לכפר של הפה־או. התושבים ראו בטומי חבר טוב. זמן־מה קודם לכן הוא הניח צינור מים להזרמת מים לכפר ממעיין שנמצא במרחק שני קילומטרים ממנו. עכשיו יש משאבת מים, ואיש אינו חייב עוד ללכת מרחק קילומטרים כדי להשיג מים טריים מלוא הדלי. הוא הכיר את שפתם ואת תרבותם, והיה אורח תדיר המתקבל תמיד בשמחה. הילדים קיבלו אותנו בברכת שלום ולטשו בי את עיניהם הגדולות. הם התלוו אלינו אל ראש הכפר. ביתו היה בנוי עץ טיק ישן וניצב על עמודים. תחתיו נחר חזיר.

האיש ומשפחתו בירכו אותנו בידידותיות והזמינו אותנו להישאר אצלם בלילה.

בערב ישבנו סביב מדורה, לכבודי שחטה המשפחה תרנגולת והכינה סוג של קארי. על צלחתי נערמו, כמובן, חלקי הבשר המשובחים ביותר, ואיש לא אכל לפני שגמרתי את המנה שלי. בבורמה רק אחרי שהאורח שבע, מתחילים המארחים לאכול. זקני הכפר, גברים ונשים, הגיעו, והתבוננו בסקרנות בכל אחת מתנועותיי. הקשבתי לאש המתפצחת ולהתלחשויות ולצחקוקים של הילדים בחשכה. תינוק ייבב, אבל שב ונרגע מייד. במרחק־מה ישבה אישה מזדקנת. ילדים אחדים הקיפו אותה, והיא סיפרה להם משהו בלחש. לא הבנתי אפילו מילה אחת מדבריה, ובכל זאת היה משהו קסום בצליל קולה המלודי. שאלתי את טומי מי האישה הזאת ומה היא עושה. זו סבתא המספרת אגדות לנכדיה, הסביר לי. במסעותיי הבאים לבורמה, למדתי שמסורת זו עדיין שומרת על חיוניותה, בייחוד בקרב המיעוטים האתניים ובכפרים.

שאלתי שאלות רבות את המארחים שלי, ולאחר זמן־מה חשבתי שיהיה מעניין אם גם הם ישאלו אותי.

הם נועצו ביניהם ובסופו של דבר ביקש אחד מהם לדעת כמה זמן נדרש לי להגיע אליהם בעגלה רתומה לשוורים.

ניסיתי לאמוד, כמה זמן היה נמשך המסע מהונג קונג. שנה? שנתיים?

"יותר משנה", השבתי.

תדהמה גדולה. אשת ראש הכפר ביקשה לדעת כמה שמשות יש אצלי.

לא הבנתי את שאלתה.

היא אמרה שככל הנראה שלוש שנים תמימות לא יכולתי לעבד את השדות שלי: שנה אחת לנסיעה אליהם; שנה אחת לנסיעה חזרה; וכדי שהנסיעה הממושכת תשתלם, יש להניח שאשאר אצלם במשך שנה. הם לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם היעדרות ממושכת כל כך, אמרה, לא משנה כמה חרוצים יהיו בעבודתם. זה יכול להצליח רק אם השדות שלי פוריים במידה יוצאת דופן, ואת זאת הייתה יכולה לתאר לעצמה רק באמצעות מספר רב של שמשות, הזורחות זמן רב, יותר משתים־עשרה עד ארבע־עשרה השעות שהוענקו להן.

בהגיע השעה ללכת לישון, הם הראו לי את מיטתי: מחצלת דקה כנייר על רצפת קורות העץ. לבטח ראו בפניי המזועזעות שלא הייתי מורגל בשינה על הרצפה. אף שלא אמרתי דבר, הם אספו שמיכות ויריעות בד והתקינו מזרן בשבילי. נאלצתי לשכב עליו "שכיבות ניסיון" רבות, ורק כאשר שקעתי בתוכו, הם היו מרוצים.

כאשר נפרדנו למחרת בבוקר, נאסף כמעט הכפר כולו לאחל לנו נסיעה טובה. לי ציפתה מתנת פרידה. כך נהוג בבורמה: אין מניחים לחבר לעזוב בלי לצייד אותו במתת קטנה.

ראש הכפר הושיט לי שק גדול מלא על גדותיו תה שחור. אני אוהב לשתות תה, אבל הכמות העצומה הייתה מספיקה לי עד סוף ימיי. הודיתי בנימוס והסברתי שאולי זה טוב מדי במקצת בשבילי, ואולי במקרה יש להם שק קטן, אולי שקיק.

הוא ענה שהמתנה לא נועדה לי בלבד, אלא למשפחה שלי כולה.

אבל אני חי לבדי, השבתי. נדרש לטומי זמן־מה לתרגם זאת, ותושבי הכפר דנו ביניהם במצב.

"לבד?" הם שאלו מלאי פליאה.

הנהנתי.

אף פעם, בכל ימי חיי, לא הביטו בי אנשים רבים כל כך ברחמים גדולים כל כך כמו ברגע ההוא.

לבד.

בבורמה לא חיים לבד. בין שרווק או אלמנה, האנשים חיים בחוג משפחתם המורחבת. אדם חייב להיות בעל אופי בלתי נעים בעליל, הסביר לי טומי בדרכנו חזרה, אם איש אינו רוצה לחיות בחברתו.

כדי להפיג את המתח סיפרתי שאני נשוי. אשתי מתגוררת בניו יורק, מסיימת שם את לימודיה, ואילו אני חי בהונג קונג, אבל ככל שהדבר מתאפשר, אני מתקשר איתה מדי ערב. זה עורר שיחות, אנשים התלחשו ביניהם, הנהנו ושבו לחייך, רגועים יותר.

"באמת מדי ערב?" וידא ראש הכפר ובקולו פקפוק.

הנהנתי.

"אז בטח יש לך קול חזק מאוד."

כמעט שנה לאחר מכן שבתי שנית לקאלאו. טומי שאל אותי אם יש לי פנאי לנסוע איתו שוב אל אותו כפר. מאז הביקור שלנו שב לשם לעיתים קרובות, ובכל פעם שאלו אותו האנשים עליי, ובוודאי ישמחו מאוד לשוב ולראות אותי.

הוא לא הגזים. רק הגענו למקום, וכבר היינו מוקפים קהל קטן של אנשים. כולם ביקשו לברך לשלום את החבר הזר. לילדים הבאתי בלונים וצעצועים.

שוב הוזמנו ללון שם, אבל הפעם היה מצב הרוח שונה. התרגשות עליזה, כמעט חגיגית במקצת. אחרי הארוחה נאספו בבית ראש הכפר אנשים רבים, רבים מאלה שהתאספו שנה קודם לכן, והתיישבנו על הרצפה בשורות ארוכות וצפופות, מול ארון. ככל הנראה רצו להראות לי משהו יוצא מהכלל. לאחר זמן קצר קם המארח ממקומו ובמֶחווה חגיגית פתח את דלתות הארון. לנגד עינינו התגלה מכשיר טלוויזיה. נאמר לי שכדי לשפר את התעמולה, חילקה החונטה הצבאית בכפרים מכשירי טלוויזיה, שפועלים על סוללות. אבל האנשים לא היו טיפשים, הם התעלמו מהשידורים הרשמיים. רק תחנת שידור ציבורית אחת שידרה, פעם בשבוע בלבד, סרט קולנוע מחוץ לארץ. רצה המזל והגעתי אליהם בדיוק ביום ההוא.

במשך ארבעים וחמש דקות ראינו סרט בלשים אמריקאי מטופש באנגלית ללא כתוביות תרגום. הוא התרחש בלוס אנג'לס וניידות גדולות התנגשו בו ללא הרף, מסוקים התפוצצו, אנשים דקרו אנשים אחרים או ירו בהם. מלבד זאת לא קרה בו הרבה. תושבי הכפר לטשו עיניים לא מאמינות במסך הטלוויזיה, מדי פעם בפעם העיף בי מישהו מבט מבוהל. שהרי מבחינה חיצונית לכל הפחות, דמיתי במידה רבה לאנשים שפגעו זה בזה ללא הרף בסרט.

לאחר שנגמר הסרט התרומם בעל הבית, כיבה את המכשיר, סגר שוב את דלתות הארון, פנה לאחור ונעץ בי מבט ממושך. התחמקתי ממבטו. בחדר השתררה שתיקה של מבוכה. הוא כחכח בגרונו.

"אם תרצה, יאן־פיליפ, אתה מוזמן להישאר אצלנו. הרי שם, במקום שבו אתה חי, הכול נראֶה מסוכן כל כך."

לא נשארתי, אבל מאז שבתי לבורמה לעיתים קרובות מאוד. בתחילה כעיתונאי - פעמיים יכולתי לבקר אצל מנהיגת האופוזיציה לשעבר, ראשת הממשלה הנוכחית, אַאוּנג־סָאן־סו־צִ'י בביתה; ולימים כסופר - לערוך מחקרים לקראת הרומנים שלי - אמנות ההקשבה לפעימות הלב ומיתרי הלב - המתרחשים בבורמה. בורמה הלכה ושבתה את ליבי עוד ועוד עם כל נסיעה. אספתי רשמים וסיפורים והתחלתי להתעניין באגדות, בסיפורי מעשיות ובמעשיות בורמזיות. בכל פעם שראיתי אישה מספרת סיפורים לילדיה או לנכדיה, הצטרפתי במידת האפשר וביקשתי שיתרגמו לי אותם. נודע לי שכמו באגדות שלנו גם בשלהם יש לבעלי החיים תפקיד חשוב, אלא שבאופן טבעי כאן החיות הן נמרים, פילים, תנינים וקופים.

בלטה גם העובדה שבבורמה מספרים תכופות על החמוֹת הרעה. לעומת זאת לאֵם החורגת, המרשעת, אין משמעות כה גדולה כמו אצלנו.

כאשר ביקרתי במנזרים או לנתי בהם, שאלתי את הנזירים על אלגוריות ועל משלים בורמזיים. שמעתי סיפורים רבים על חוכמתו של הבודהה, אבל למדתי גם שאפילו נזירים מתקשים לציית לתורותיו בחיי היומיום, ועל כך בין היתר מסופר בסיפור 'מאבק בין שני פַּסָלים' או בסיפור 'הדרך הארוכה אל החוכמה', סיפור על הנזיר המאמין שעליו לבחור בין הבודהה לבין הוריו.

שנים לאחר מכן, כאשר נסעתי ברחבי המדינה לקראת הרומן הראשון שלי, החלטתי להתרכז באיסוף אגדות בורמזיות, שייתכן שאוכל לשלב אחדות מהן ברומן. וכך ביליתי ערבים רבים בישיבה סביב מדורה בחברת נשים, והן סיפרו לי אגדות, מעשיות ומשלים, והתפלאו עד מאוד על העניין שמגלה בהם אדם זר. אחדים מהסיפורים הזכירו לי סיפורים מימי ילדותי. האגדה על הארנב והצב מסופרת גם בבורמה, אלא שכאן הצב בערמומיותו מנצח סוס דעתן הבטוח בעליונותו.

מעשיות ואגדות רבות מספרות על מקורם של הדמויות, הרוחות והאלים המיתיים.

הזדעזעתי מאכזריותם של סיפורים אחדים, כמו 'המבול', שם כפר שלם מבצע פשע נורא ונענש על כך עונש זוועתי. אלא שאז הבזיק במוחי סיפור "הנזל וגרטל" או "הזאב ושבעת הגדיים", ונזכרתי שגם במעשיות האחים גרים ההתרחשויות רחוקות מאוד מלהיות עדינות.

אחדים מהסיפורים משרים עצבות נוראה. כמו האגדה 'אח ואחות' שבה האחים גוועים ברעב, ועד היום עפים כציפורים ומחפשים זה את זה.

חשבתי על האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן, בייחוד על גורלה של "מוכרת הגפרורים הקטנה", שעונייה ובדידותה העלו שוב ושוב דמעות בעיניי כשהייתי ילד.

כשכתבתי את אמנות ההקשבה לפעימות הלב החלטתי לשלב בספר את סיפור האהבה היפה להפליא על הנסיכה, הנסיך והתנין. הוא סופר סביב מדורה שלידה ישבתי בחברת כמה נשים. הדמות הראשית בספר, טין וין - בורמזי שבשנות הארבעים נשלח על ידי משפחתו לניו יורק, ונשאר בה שנים רבות - מספר אגדות בורמזיות לבתו הקטנה יוליה, וסיפור זה הוא החביב עליה ביותר. לאשתו האמריקאית של טין וין אין כל עניין באגדות מארץ מולדתו של בעלה. לטענתה הן מוזרות ומבולבלות, חסרות מוסר השכל, וכלל אינן מתאימות לילדים. יוליה, לעומתה, אוהבת את סיפורי האגדה האלה, שעולמותיהם שונים כל כך מן העולמות בסיפורים שהיא שומעת מפי אימה. מבחר קטן מסיפוריו של טין וין נמצא בכרך זה.

מדובר בנושאיה החשובים של האנושות: אהבה. אמונה. תאווה. אמון. בגידה. מחילה.

לא תמיד הטוב מנצח. מתוך סיפורים אחדים עולה קולו של פטליזם עמוק, מאחרים - התקווה להשיג צדק וכוחה הקסום של האהבה.

הם מאפשרים לנו הצצה אל תוך עולם מחשבות ואמונות זר, לפעמים אקזוטי, שלאחר עמודים אחדים בלבד נעשה בדרך מופלאה נהיר לנו באנושיותו.

הגדרת בני האדם בבורמה כמי שמאמינים באמונות תפלות שגויה. אמונה תפלה אינה מתפרשת אלא כהוקוס פוקוס, קלות דעת נאיבית או חוסר היגיון ילדותי. אבל רוב האנשים בבורמה רואים אמת מוחלטת בכך שהכוכבים משפיעים על חיינו, שיש תאריכים וימים המביאים מזל ואחרים הטומנים בחובם אסון. הם לא יבינו כלל כיצד אפשר לפקפק בזאת. זהו חלק כה מובן מאליו מחיי היומיום שלהם ומדרך ראייתם את העולם עד שאין הוא מצריך כל הסבר או אזכור. מדי פעם בפעם, במהלך מחקרי, שאלתי אנשים אם הם מאמינים באמונות תפלות. בקול משכנע ענו שלא, אפילו הכחישו זאת נמרצות, אלא שלאחר רגע סיפרו לי על נָאט, רוח המתגורר בעץ בגן שלהם ומקבל מהם מתנות מדי בוקר בבוקרו; או על הביקור האחרון שלהם אצל האסטרולוג.

במסעי הראשון ליאנגון הסיע אותי גבר צעיר ברחבי העיר במכונית שבקושי הייתה כשירה לתנועה; היא הייתה מצוידת בהגה ימני, אף שהנהיגה במדינה הייתה בימין הדרך, וכל עקיפה הייתה מסוכנת, לעיתים סכנת מוות ממש. האיש סיפר לי ששנים רבות קודם לכן שונה בן לילה הצד שבו נוהגים משמאל לימין, על פי עצתו של אסטרולוג. הצעיר לא נשמע כמי שרואה בכך משהו הראוי לציון.

על לוח השעונים של רכבו היה מודבק תצלום בשחור־לבן של אישה צעירה הנושאת תינוק בזרועותיה. בסקרנות שאלתי מי הם. הוא חייך בגאווה ואמר שזו אשתו ובתו הקטנה. היא בת ארבעה חודשים, אבל למרבה הצער הוא רואה אותה לעיתים רחוקות בלבד, כי הוא נאלץ לעבוד הרבה מאוד. יש לו חובות גדולים שעליו לשלם.

הופתעתי על שגבר כה צעיר צריך להתמודד עם נושים, ושאלתי אם נכנס לחובות בשביל לרכוש מכונית.

לא, סיפר לי, הוא עשה זאת למען בתו. אסטרולוג חישב מהו היום הטוב ביותר, אפילו השעה הטובה ביותר ללדת אותה, וכדי שלא להשאיר שום דבר ליד המקרה, הם החליטו שאשתו תלד בניתוח קיסרי, והוא היה יקר עד מאוד.

בשבילי הייתה זו תחילתו של מסע אל תוך עולם זר לחלוטין, עולם מאוכלס ברוחות, ברוחות רפאים, בשדים ובחזיונות מסתוריים אחרים. עולם מלא פולחנים חידתיים וצירופי מספרים מאגיים, עולם שבו אין זה נדיר שזכות המילה האחרונה נשמרת לאסטרולוג, לבעל אוב או למדיום.

מדי יום ביומו נתקלתי באמונות תפלות, ולעיתים קרובות היה זה ברגעים בלתי צפויים בעליל. פעם אחת נסעתי באזור כפרי בחברת חבר בורמזי בכביש שהיה ידוע לשמצה בגלל ריבוי המהמורות שבו. לפתע התחלף כביש זה בכביש מהיר של ארבעה נתיבים, בעל גימור אספלט מושלם, סימונים וקו אמצע. אך עד מהרה חלף הקסם ושוב טלטלה אותנו הדרך בעוצמה. מבולבל שאלתי איך קרה שהיה קטע הכביש טוב כל כך לפתע. חברי הסביר לי שאסטרולוג המליץ למפקד הצבאי הממונה על האזור לבנות בו משהו כדי לרַצות את הכוכבים. שאם לא כן, קיימת סכנת למעמדו. זה חייב להיות משהו שישרת את הציבור, משהו הקשור הן בתחבורה הן בספָרות 4 ו־5. לכן ציווה הגנרל לבנות את הכביש הזה בעל ארבעת הנתיבים, שאורכו חמש מאות מטר בדיוק.

ביקשתי לדעת אם זה הביא תועלת כלשהי.

חברי משך בכתפיו. המפקד, על כל פנים, עדיין משמש בתפקידו.

בשעת הנסיעה הוא סיפר לי על כמה וכמה החלטות פוליטיות שהסתמכו על עצותיהם של אסטרולוגים. למורת רוחם של הבריטים, אִצטגנין, רואה בכוכבים, הוא שקבע את היום והשעה לחגיגת העצמאות: הוא הורה לקיים אותה ב־4 בינואר 1948, בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר. עד כה לא הביאו ספרות אלה מזל רב למדינה זו, הנמנית עם המדיניות העניות ביותר בחבל ארץ זה.

גם למהומות הפוליטיות הקשות בשנת 1987 הביאו אסטרולוג וגנרל שהיה משועבד לו - במקרה זה נֶה־וִין, האיש החזק במדינה, הרודן. בן לילה בוטלו שטרי הכסף שערכם 25, 35 ו־75 קיאט ובמקומם הוכנסו שטרות של 90 ו־45 קיאט. לכאורה ניבא האצטגנין אסון לרודן, ורק 9, ספרת המזל שלו, תוכל להיטיב עם גורלו. נה־וין הכניס אותה אפוא למחזור ככל שהתאפשר לו. מאחר שלא הרשה לאנשים להמיר את שטרות הקיאט המבוטלים בשטרות החדשים בני 90 או 45 קיאט, ואבדו חסכונותיהם של אנשים רבים, פרצו הפגנות מחאה נזעמות, והצבא השתלט עליהן באכזריות צמאת דם.

גם שינוי שם המדינה מבורמה למיאנמר נעשה, לכאורה, בעצתו של אסטרולוג. ההכרזה על כך ניתנה ב־27 במאי (2+7= 9).

שנים רבות לאחר מכן, במפתיע ממש, הכריזה החונטה על כוונתה להקים עיר בירה ושמה נֵיפְּיִידוֹאוּ בתוככי המדינה. בתוך שנים מעטות התרומם מתוך הקרקע, תמורת מאות מיליוני דולרים, מושב ממשלה חדש במדינה ענייה זו. מעולם לא מסרו הגנרלים בפומבי הסבר מתקבל על הדעת מדוע היה צורך בעיר בירה אחרת במקום יאנגון. ככל הנראה גם כאן נעוצה הסיבה בנבואותיו של אסטרולוג. הוא יעץ לשליטים לעבור במהירות ממקומם, שאם לא כן תאיים קטסטרופה עליהם ועל המדינה. הוא קבע גם את התאריך ואת השעה שבהם יחל המעבר: 6 בנובמבר, בשעה שש ושלושים ושבע דקות.

תוך כדי מחקריי לקראת הרומן אמנות ההקשבה לפעימות הלב החלטתי לפנות אל אסטרולוג בקאלאו. לעיתים קרובות בתקופת מסעותיי נוכחתי לדעת עד כמה חשוב תפקיד האסטרולוגיה בחיי הבורמזים, ורציתי לחוות על בשרי את המתרחש בביקור כזה, כדי שאוכל לכתוב על כך.

חברי וינסטון סיפר לי שבקאלאו חי אסטרולוג מוערך ביותר, שאנשים מגיעים אליו ממקומות מרוחקים, כדי לשאול בעצתו בכל מגוון נסיבות החיים: האם בני זוג מאורסים מתאימים זה לזה? מה הם התאריכים שבהיותם תאריכים מבשרי טובות יהיו המתאימים ביותר לחתונה? מהו יום המזל למעבר דירה או לנסיעה? אסטרולוג זה, אמר לי חברי, יודע לקרוא בכוכבים טוב מרוב האסטרולוגים.

יצאנו לדרך. עד אותו יום לא מצאתי עניין בהורוסקופים או באסטרולוגיה. מדי פעם בפעם הייתי קורא את ההורוסקופ שלי בכתבי עת. כאשר הוא היה חיובי האמנתי בו, כאשר היה שלילי, ראיתי בו אמונה תפלה חסרת כל היגיון. מעולם לא הלכתי להיוועץ בקוראת בקלפים או במגדת עתידות, ונושא זה מעולם לא עניין אותי. כאשר סיפרו לי על חברים שהתגשמו הנבואות שקיבלו, הגבתי בחיוך ולא האמנתי לאף מילה.

וינסטון הוביל אותי אל בית עתיק בנוי עץ טיק שניצב על עמודים. עלינו מעלה בגרם מדרגות רעוע. מדרגותיו השׁחוקות העידו על המוני המבקרים שביקרו בו במרוצת השנים. גבר זקן בעל שיער לבן מסופר בתספורת קצרה בירך אותנו לשלום. הוא לבש גופייה בלויה ולונגי והזמין אותנו להתיישב על הרצפה. התיישבנו ומבטי נדד על פני החדר. על קירות העץ היו תלויים שני פוסטרים ועליהם סימני כתב בורמזיים המסבירים מעט על גופי השמיים השונים, ולצידם כמה דפי לוח שנה ובהם נופים שונים מהרי האלפּים. על כוננית עמדו מחברות וספרים ישנים שדפיהם מרופטים; מול האיש, על הרצפה, היה מונח לוח קטן. הוא מזג תה ורצה לדעת מדוע באנו אליו. מאחר שהייתי מעוניין באווירה ובטקסיות יותר מאשר בחיזויים שלו, הרי בלי לחשוב הרבה שאלתי אותו כמה שאלות תמימות על עברי ועל עתידי. הוא ביקש לדעת היכן נולדתי באיזו שעה בדיוק, היום והשנה, רשם הערות לעצמו, שלף אחדים מהספרים המהוהים ועיין בהם, ובמלוא השלווה החל לרשום על הלוח. דקות אחדות ערך חישובים, רשם צירופי מספרים, מחק אותם בפיסת בד ישנה והוסיף חדשים. לבסוף הרים את מבטו והתחיל לספר. המשפטים הראשונים על אודותיי היו כלליים ממש, אבל כולם היו נכונים. הסתקרנתי והסברתי לו שאני עיתונאי, אבל עכשיו אני כותב רומן ובעתיד ברצוני להיות סופר בלבד.

האסטרולוג ניבא לי הצלחה רבה ואמר שלא אדאג.

זה שימח אותי, כמובן, אבל בגלל גחמה או כדי להוכיח שהוא רמאי, מסרתי לו עכשיו את מקום הלידה, התאריך ושעת הלידה של ילדה קטנה, קרובת משפחה, שהייתה נגועה במחלת עיניים נדירה.

הוא ביקש שאתאזר בסבלנות ושוב החל בחישוביו הזרים לי כל כך. לאחר זמן־מה הניח מידו את הלוח ואמר: "הילדה תגרום דאגות להוריה."

זה לא בלתי רגיל, חשבתי לעצמי, בארצות המערב, לכל הפחות. האם יוכל להיות מדויק יותר?

"דאגות בריאותיות."

לרגע הפגנתי חוסר סבלנות. ילדים רבים נעשים חולים. האם אפשר לדייק יותר?

ושוב החל לחשב, להיוועץ במחברות. בסופו של דבר נתן בי מבט רציני. "בעיות בריאות בראש."

הרגשתי אי־נוחות. "אפשר לדייק עוד יותר?" שאלתי בלחש.

שוב החל בחישובים המסתוריים שלו.

"בעיניים."

בסוף ישבתי מולו ואני מבוהל עד עמקי נשמתי. לא הייתה לאיש הזקן הזה מהרי מדינות שאן כל דרך לדעת על מחלתה של ילדה זו. ובכל זאת, כך היה.

מדוע? מניין שאב את הידע שלו? לא ייתכן שהייתה זו יד המקרה או המזל, שכן המידע שמסר היה מפורט מדי. אז מה כן?

עד היום אין לי כל הסבר לכך. עם זאת איני יכול לומר שהפכתי מאז למאמין באסטרולוגיה, שהרי אם כן, היה הדבר מחייב אותי לפנות אל האצטגנין בקאלאו ולשאול בעצתו לפני כל החלטה חשובה. אבל לאחר החוויה ההיא גם אינני יכול להעמיד פנים כאילו לא התרחשה, ולטעון שאיני מאמין בכך. במסעותיי בבורמה למדתי שקיימות תופעות חידתיות בין שמיים ואדמה, שאיננו מבינים, ועם זאת לאנשים מסוימים יש בהן דריסת רגל. או, כפי שמבטא זאת אוּ־בָּה ברומן שלי אמנות ההקשבה לפעימות הלב - "לא כל מה שאפשר להסביר הוא אמת, ולא כל דבר שהוא אמת אפשר להסביר".

סקרנותי התעוררה, ומאז הספקתי לבקר אצל אסטרולוגים, מגידי עתידות ובעלי אוב רבים בבורמה, אבל מעולם לא פגשתי מישהו שנתן לי מידע מדויק כל כך.

תפקיד יוצא דופן ממלאים הנאטים בחיי הבורמזים. כבר במסעי הראשון לבורמה למדתי להכיר אותם, בשעת נסיעה במכונית בגשם זלעפות, בקרבת באגאן.

היטלטלתי ברכב שכור בדרך כפרית בקרבת עיר המקדשים העתיקה, ולפתע עצר הנהג את הרכב מול עץ באניאן מפואר שניצב בקרבת פגודה. הוא לקח לידו זר של פרחי יסמין טריים, שקנה מבעוד מועד בשעת הפסקה בבית תה, ירד מהמכונית וניגש אל העץ. הגשם תופף על השמשה הקדמית ועל גג הפח. סקרנותי גברה עליי והלכתי בעקבותיו. קוטרו של הגזע שצמח פרא, על ענפיו ובליטותיו, עלה על מטרים אחדים, ובין שני חלקי הגזע ניצב מזבח בעל חיפוי פח גלי. תחתיו ניצב פסל של יצור אגדתי מגולף בעץ, מעוטר בעלי זהב רבים. היצור היה לבוש בגד מפואר ולראשו סוג של כתר בעל חוד ארוך. הוא היה מוקף צלחות קטנות וגדולות שנערמו עליהן בננות, אגוזי קוקוס, סוכריות, עוגיות וסיגריות.

הנהג שלי צירף אליהם את הזר הקטן הלבן־ירוק. כאן, בעץ זה, הסביר לי, מתגורר נאט ששמו נודע בסביבה כולה. בכל פעם שהנהג חולף ליד העץ, הוא מביא לו מתת קטנה, כדי שהנאט ידאג לו ונסיעתו תהיה בטוחה, חפה מתאונות.

"נאט?" שאלתי. לא הייתי בטוח שהבנתי אותו היטב.

הנהג התקשה להאמין שטרם שמעתי על כך. הרי הנאטים קיימים בכל מקום. יש רוחות המופקדות על המים, על העצים, על האוויר; על נהרות, בתים, פגודות, כפרים. ויש אפילו בתים רבים שלהם רוחות מגן פרטיות משלהם. חוץ מזה היו שלושים ושבעה נאטים ראשיים, ערוכים ברשימה ומפורסמים במדינה כולה, שפסטיבלים רבים מספור נערכו ונחגגו לכבודם. רוב הנאטים, כך סיפר לי הנהג שלי, היו בני אדם בעברם, שמתו מוות אלים במיוחד. הם הקריבו את עצמם למען הזולת או נרצחו בידי השטן, או בידי יריבים, גנבים או נבלים אחרים, ובעקבות זאת נסקו באולימפוס של הנאטים. לא להביא להם מתנות דרך קבע היה בגדר הזנחה גסה.

שנים רבות לאחר מכן לקחו אותי לבקר אצל אישה זקנה באחד הכפרים. נאמר עליה שהיא יכולה לתקשר עם נאטים ולבקש את סיועם בכל המצבים האפשריים בחיים. על גרם המדרגות בחזית ביתה כבר ישבו לקוחות והמתינו. אישה אחת ישבה שם עם בתה. היא רצתה לדעת אם הרוחות יעזרו למצוא חתן לאישה הצעירה; גבר אחד ביקש עצה לגבי מריבה שהתגלעה עם שכנו. לאחר יותר ממחצית השעה הגיע התור שלנו. בתדהמה בירכה אותנו האישה לשלום - שום אזרח חוץ לא ביקש מעולם את עצתה - והזמינה אותנו להיכנס. החדר נראה כמיזוג מוזר בין חנות הכול־בדולר לבין מקדש וחנות למצרכי מזון. באחת הפינות עמדו קופסאות של עוגיות ולצידן שקיות אורז, אגוזים, חבילות אטריות, וגם שפופרות של משחת שיניים, סבון וחומרי ניקוי, כמה בקבוקי לימונדה ושמן לטיגון. נראה שרוב לקוחותיה שילמו בשווה ערך.

על מזבחות רבים ניצבו דמויות נאטים מגולפות בעץ, מעוטרות בדפי זהב, וסביבם הונחו מתנות: אגוז קוקוס, בננות, סיגריות, נרות, בקבוקי בירה, בקבוקי כיס מלאי ויסקי בורמזי. סביב אחדות מהדמויות היו מונחים בדים ורודים, אדומים או צהובים, אחרות היו עדויות בצוואריהן מחרוזות עץ או גירלנדות של פרחי יסמין. שרשרת ססגונית של נורות מהבהבות בעליזות הקיפה פוסטר של פגודת שוודגון.

התיישבנו על רצפת הלינולאום, מהמטבח ומהחצר באו והצטרפו אלינו כמה צופים סקרניים, התיישבו והתבוננו בנו בסקרנות.

האישה עצמה את עיניה למשך שניות אחדות. היא הייתה נמוכת קומה, כמעט חיננית ונראתה כבת שמונים, ומרגע שהחלו הנוכחים לשוחח על הנאטים, התמלאה אנרגיה.

היה עליי להניח במרכז שטרות כסף בערך של שלושים אלף קיאט, מחצית שכרו החודשי של מורה. האישה כרכה בד ורוד סביב ראשה, עטפה את צווארה במטפחת והחלה לעבוד. מתוך קופסה היא שלפה צדפים אחדים, השליכה אותם על הרצפה, התבוננה בהם כאילו היו קוביות משחק, ניסתה זאת פעם נוספת ופעם שלישית. אחר כך הכתה את עצמה דקות ארוכות בראש ובפלג גופה העליון, מלמלה משהו, הושיטה את זרועותיה, נופפה בהן באוויר, נעשתה קולנית ושבה ללחוש. לאחר זמן־מה הצהירה בחגיגיות שכעת רוחו של הנאט נוכחת. היא הדליקה סיגריה, שאפה ממנה פעמים אחדות והעבירה אותה בין היושבים במעגל, כאילו הייתה ג'וינט. מייד לאחר מכן ניערה זמן רב בעוצמה פחית בירה, פתחה אותה, התיזה כמזרקה את תוכנה על פני החדר, לגמה לגימה ושוב הושיטה אותה ליושבי המעגל. כאשר קירבתי אותה בהיסוס אל פי, רמזה לי במבט חמור שאין לי ברירה אלא ללגום ממנה.

רק התרוקנה הפחית וכבר פיזרה האישה גרגרי אורז על פני החדר - מתנות נוספות לרוחו של הנאט - גלגלה את שטרות הכסף שלי ותחבה אותם לבנדנה שעל מצחה. היא שפכה מלוא החופן אורז לקערית וזרקה אותה מייד היישר אליי. תפסתי אותה בלי להפיל אפילו גרגר אורז אחד. היא חייכה בשביעות רצון.

הנאט הדואג למורים, לאמנים ולסופרים נוהג בי בידידות. אשר לספריי הבאים אין לי כל סיבה לדאוג.

אף שאהבתי מאוד לשמוע זאת, הרי לא חשבתי - בניגוד גמור לבורמזים שנכחו במקום - שההצגה שלה משכנעת. הם הנהנו בחרדת קודש והביטו בי מלאי שמחה. לכאורה יושב ביניהם אדם בר מזל. לא היה עולה בדעת איש מהם לראות בהעלאת האוב סתם הוקוס פוקוס מטופש או ספסרות.

בספר זה עוסקות מעשיות ואגדות רבות, בדרך שונה לחלוטין מכפי שאנו מכירים, בנושאים כמו אסטרולוגיה, רוחות, אמונות תפלות בורמזיות וכוחם של הכוכבים.

שוב ושוב הרוחות, הטובות או הרעות, הן שבאות לעזרתם של אנשים במצוקה או מסבכות אותם בבעיות גדולות. בסיפור אחד מתאהב נסיך בנאט ממין נקבה ומוצא עצמו במבחן קשה. בסיפור אחר מסתבכים שני נזירים במריבה סוערת בשאלה אם יש לכוכבים השפעה על חיי בני האדם.

מעניין שבאגדה זו לא מופיעה תשובה על השאלה.