הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
הדירה

הדירה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
42 
42 
גודל (עמ'): 304
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

יד הגורל מפגישה בלב ניו יורק ארבע נשים צעירות בנקודות מפנה בחייהן.


כשקלייר קלי, מעצבת נעליים, מוצאת לופט ענקי בשכונת הֶלז' קיצ'ן הקוּלית, היא מצרפת אליה כשותפה את אבי ויליאמס, סופרת בתחילת דרכה. עם הזמן מצטרפות גם מורגן שלבי, אשת שוק־הון שאפתנית, וסאשה הרטמן, סטודנטית לרפואה שתאומתה הזהה היא דוגמנית־על מפורסמת. אט־אט נעשה החלל המרווח והמפנק בית מנחֵם ומדרבן לחברות שעומדות על סף הרפתקאות פרועות.
אלא שהתפתחויות לא צפויות משנות את מסלול חייהן של כל אחת ואחת מהן, ובעודן מתמודדות עם אתגרים ותובנות כואבות, מתחוורת להן האמת המרה־מתוקה, שעם הזמן יהיה עליהן לעזוב את המקום שבו נרקמו חלומותיהן.


דניאל סטיל היא סופרת אמריקנית מהפופולריות בעולם. היא כתבה עשרות רבי־מכר שתורגמו ל־43 שפות ברחבי העולם, ונמכרו ב־800 מיליון עותקים!
"דניאל סטיל היא סופרת משובחת הכותבת באמפתיה נוגעת ללב על החיים של כולנו!" לוס אנג'לס טיימס
"דניאל סטיל מבטיחה ומקיימת!" פבלישרז ויקלי

  • ISBN: 15101012
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 28/02/2019
  • שם המחבר: דניאל סטיל
  • תורגם ע"י: אמנון כץ
  • זמין להשאלה: כן

1

קלייר קֶלי עלתה במהירות במדרגות, נושאת שתי שקיות מצרכים, אל הדירה בקומה הרביעית שבה היא גרה זה תשע שנים, בשכונת הֶלְז קיצֶ'ן בניו יורק. היא לבשה שמלת כותנה שחורה קצרה ונעלה סנדלים גבוהי עקב סקסיים עם רצועות שנכרכו עד מתחת לברכיה. היא קנתה אותם בתערוכה מסחרית באיטליה שנה לפני כן. זה היה יום ספטמבר חם, יום שלישי שאחרי הלֵייבּור־דֵיי, והיה זה תורה לקנות מצרכים לה ולשלוש שותפותיה לדירה. ובכל מזג אוויר זה היה טיפוס מעייף אל הלופט שבקומה ארבע. היא גרה שם מאז שנת הלימודים השנייה שלה במכללת פּארסונס לעיצוב, כשהיתה בת תשע־עשרה, ועכשיו היתה הדירה הבית של ארבעתן.

קלייר היתה מעצבת נעליים ב"ארתור אדמס", מותג של נעליים קלאסיות אולטרה־שמרניות, שהצטיינו באיכות ייצור משובחת אבל היו משעממות ודיכאו כל חוש יצירתי שלה. וולטר אדמס, שאביו ייסד את החברה, האמין בכל מאודו שנעליים מעוצבות ומסוגננות הן טרנד חולף, ופסל את כל העיצובים החדשניים יותר שלה. כתוצאה מכך, ימי העבודה של קלייר היו מקור לתסכול מתמשך. החברה החזיקה מעמד אך לא צמחה, וקלייר היתה בטוחה ביכולתה להזניק אותה גבוה הרבה יותר, לו רק היה מאפשר לה. אבל וולטר בלם כל יוזמה שלה לשינוי, של כל דבר, בכל נושא, בכל תחום. קלייר היתה משוכנעת שלו רק הקשיב לה, החברה היתה מתפתחת והרווחים היו עולים, אבל וולטר בן השבעים ושתיים האמין במה שהם עשו, ולא האמין בנעליים אופנתיות מעוצבות. כל ניסיונותיה של קלייר לשכנע אותו לייצר עיצובים חדשים נפלו על אוזניים ערלות.

לקלייר לא היתה ברירה אלא לעשות מה שהוא דרש ממנה, אם רצתה לשמור על מקום עבודתה. חלומה היה לעצב את סוג הנעליים האופנתיות והסקסיות שהיא היתה רוצה לנעול, אבל לא היה לזה שום סיכוי ב"ארתור אדמס". וולטר שנא שינויים, למגינת לבה של קלייר. והיא ידעה שכל עוד היא שם, לנצח תמשיך לעצב נעליים קלאסיות, סולידיות. אפילו הנעליים השטוחות שלהם היו שמרניות מדי לטעמה. לעתים וולטר הרשה לה להוסיף נגיעונת שובבה לסנדלי הקיץ למען הלקוחות שלהם שיצאו לחופשות בהמפטונס, בניופורט, ברוד איילנד או בפאלם ביץ'. המוטו שלו היה שהלקוחות שלהם הם אנשים עשירים, מבוגרים ושמרנים שיודעים לְמה לצפות מהמותג. ושום דבר שקלייר עשויה היתה לומר לא היה משנה את דעתו. הוא לא רצה לפנות ללקוחות צעירים. הוא העדיף להסתמך על המבוגרים. לא היה שום טעם להתווכח עם וולטר בעניין הזה. וכך, שנה אחר שנה לא היו שום הפתעות בסחורה שהם סיפקו. קלייר היתה מתוסכלת, אבל לפחות היתה לה עבודה, משרה שבה החזיקה ארבע שנים. לפני כן היא עבדה בחברה ששיווקה נעליים זולות ומדליקות אבל באיכות ירודה. כעבור שנתיים העסק פשט את הרגל. "ארתור אדמס" הקפידו על איכות גבוהה ועיצוב מסורתי. וכל עוד היא מילאה אחר ההוראות, המותג והמשרה שלה היו בטוחים.

בגיל עשרים ושמונה קלייר היתה מאושרת אילו התאפשר לה להוסיף לפחות כמה עיצובים מלהיבים לקולקציה של החברה, לנסות משהו חדש. וולטר לא היה מוכן לשמוע על כך ונזף בה בחומרה כשניסתה ללחוץ. אבל היא לא התייאשה והמשיכה לנסות להוסיף לעיצובים שלה סממנים של סטייל עכשווי. הוא העסיק אותה מפני שהיתה מעצבת מוכשרת, מקצועית ואמינה שידעה לעצב נעליים נוחות וקלות לייצור. הן יוצרו באיטליה באותו מפעל שאביו של וולטר עבד איתו, בעיירה קטנה בשם פּארבּיאגו, לא הרחק ממילאנו. קלייר נסעה לשם שלוש־ארבע פעמים בשנה כדי ללוות את תהליך הייצור. זה היה אחד המפעלים המכובדים והמהימנים ביותר באיטליה, שייצר קולקציות מלהיבות לכמה וכמה חברות מלבדם. קלייר נהגה להביט בערגה בנעליים של אותן חברות כל אימת שהזדמנה למפעל, ותהתה אם אי־פעם תזכה לעצב נעליים שהיא תאהב. על החלום הזה היא סירבה לוותר.

שערה הבלונדיני הארוך והחלק גלש בכבדות על צווארה הלח מזיעה כשהגיעה על עקביה הגבוהים אל הקומה הרביעית. אחרי תשע שנים היא התרגלה לטיפוס, וטענה שזה מחטב את הרגליים. היא מצאה את הדירה במקרה כשהסתובבה בשכונה. היא גרה אז במעונות הסטודנטים של מכללת פארסונס, ברחוב 11, וטיילה צפונה בכיוון אפ־טאון, חצתה את צ'לסי והמשיכה לתוך מה שנחשב אז אחד האזורים הגרועים ביותר בניו יורק, אבל כזה שכבר החל לעבור תהליך איטי של מתיחת פנים והשתדרגות שמשך לשם דיירים אמידים יותר. מאז המאה התשע־עשרה יצא להלז קיצ'ן שם של מקום ששומר נפשו ירחק ממנו, אזור של שכונת מצוקה, בנייני דירות מוזנחים, מלחמת כנופיות ומעשי רצח בקרב הבריונים האירים, האיטלקים ולאחר מכן הפורטוריקנים שחיו שם במצב של מלחמה מתמדת. כל זה היה נחלת העבר כשקלייר הגיעה מסן פרנסיסקו כדי ללמוד במכללה לעיצוב. זו היתה אותה מכללה שבה אמא שלה למדה עיצוב פנים בנעוריה. חלומה של קלייר היה ללמוד עיצוב אופנה בפארסונס. ולמרות מצבם הכלכלי הדחוק, אמא שלה חסכה פרוטה לפרוטה ומימנה את שכר הלימוד שלה ומגורים במעונות בשנת הלימודים הראשונה.

בתחילת הסמסטר השני פצחה קלייר בחיפושי דירה. היא שמעה על הלז קיצ'ן אבל לקח לה זמן עד שאזרה עוז ללכת לשם בשבת אביבית אחת אחר הצהריים. בהלז קיצ'ן, אזור שהשתרע מרחוב שלושים ומשהו עד לרחוב שישים, בוֶוסט סַייד של מנהטן, בין השדרה השמינית לנהר ההדסון, התגוררו לא מעט שחקנים, מחזאים ורקדנים בזכות קרבתו לאזור התיאטרונים, לאקטורז סטודיו המפורסם, ל מרכז האמנויות ברישניקוב ול תיאטרון המחול האמריקני של אלווין איילי. רבים מהבניינים הישנים עדיין עמדו על תלם, חלקם היו מחסנים ומפעלים שהוסבו לדירות מגורים. אבל חרף השיפורים הקלים, השכונה שמרה על המראה המקורי שלה, ורבים מהבניינים נראו רעועים ומוזנחים.

על אחד החלונות היא ראתה מודעה קטנה על דירה להשכרה, ובאותו ערב צילצלה למספר הטלפון המצורף. בעל הבית אמר שיש לו לופט להשכרה בקומה הרביעית. הבניין היה מפעל ישן שחמש־עשרה שנים לפני כן הוסב לחללי מגורים, ולדבריו מדובר בשכירות מוגנת, דבר שמצא חן בעיניה. כשהלכה למחרת לראות את הדירה, נדהמה מהגודל העצום שלה. היא כללה חלל ענק בסגנון לופט שתיפקד כסלון, עם קירות לבֵנים ורצפת בטון צבועה בגוון חולי, ארבעה מחסנים גדולים שניתן להסב לחדרי שינה, שני חדרי רחצה נקיים ומודרניים, ומטבח בסיסי עם כל הפריטים החשובים, כולם מאיקאה. הדירה היתה גדולה בהרבה ממה שהיה נחוץ לקלייר, אבל היא היתה מוארת ונעימה ובמצב סביר, והבניין היה משופץ קלות. שכר הדירה היה כפול בדיוק מהסכום שהיא יכלה להרשות לעצמה, והיה ברור לה שלא תגור שם לבדה. מסדרונות הבניין היו אפלוליים במקצת, השכונה עדיין שימרה צביון מחוספס משהו, והבניין היה ממוקם ברחוב 39, בין השדרה התשיעית לעשירית. בעל הבית סיפר לה בגאווה שלפני ארבעים שנה זה היה אחד הרחובות הכי גרועים בהלז קיצ'ן, אבל עכשיו לא נותר לזה שום זכר. הרחוב נראה פשוט מוזנח ועדיין תעשייתי למדי, אבל היא נדלקה על הלופט. כל מה שהיתה צריכה זה למצוא שותף או שותפה שיגורו איתה וישלמו חצי משכר הדירה. היא לא סיפרה דבר על כך לאִמה כי לא רצתה להדאיג אותה בגלל ההוצאה הכבדה. קלייר העריכה שאם תמצא שותף או שותפה, שכר הדירה יהיה זול יותר מהמעונות.

שבוע לאחר מכן, במסיבה, היא פגשה מישהי שלמדה כתיבה יצירתית שנה שנייה ב־NYU. אֵבּי ויליאמס בת העשרים היתה מבוגרת בשנה מקלייר והגיעה לניו יורק מלוס אנג'לס. היא היתה קטנטונת, נמוכה בהרבה מקלייר גבוהת הקומה, בעלת שיער כהה מתולתל ועיניים כמעט שחורות בניגוד לשערה הבלונדיני, הארוך והחלק ועיניה הכחולות של קלייר. היא עשתה רושם נחמד מאוד ודיברה בהתלהבות על הכתיבה שלה. היא אמרה שהיא כותבת סיפורים קצרים ושהיא רוצה לכתוב רומן בתום הלימודים, וציינה כבדרך אגב שהוריה עובדים בטלוויזיה. רק בהמשך נודע לקלייר שאביה של אבי הוא מנכ"ל ידוע של רשת שידור חשובה, ושאמא שלה היא תסריטאית ומפיקה של כמה וכמה סדרות טלוויזיה מצליחות מאוד. אבי וקלייר, שתיהן ילדות יחידות, לקחו את לימודיהן ברצינות והיו שאפתניות ונחושות להצדיק את האמון שנתנו בהן הוריהן. הן הלכו יחד לראות את הדירה, וגם אבי התאהבה בה. לא היה להן מושג איך ירהטו אותה — הדרך היחידה שנראתה להן מעשית היתה ללכת למכירות־גראז' ועם הזמן למלא את הדירה — אבל הן הגיעו למסקנה שיוכלו לעמוד בהוצאה, וכעבור חודשיים, מצוידות בברכות זהירות של הוריהן ובחתימותיהם כערֵבים על החוזה, הן עברו אל הדירה. מאז, זה תשע שנים, הן גרות שם.

השתיים גרו יחד בדירה ארבע שנים, ואז — בתום הלימודים, ומתוך רצון להסתמך פחות על ההורים, להיות עצמאיות יותר ולקצץ בהוצאות — החליטו לצרף עוד שתי שותפות.

קלייר הכירה את מורגן שֶלְבּי במסיבה של ברוקרים ומנהלי השקעות צעירים באפֶּר וֶסט סַייד שהוזמנה אליה. המסיבה היתה משעממת, הגברים נפוחים מחשיבות עצמית, ובינה לבין מורגן נרקמה שיחה. מורגן עבדה בשוק ההון וגרה עם שותפה בלתי נסבלת בדירה יקרה מדי. היא אמרה שהיא מחפשת דירה דרומית יותר בדאון־טאון, קרוב ככל האפשר למקום עבודתה בוול סטריט. הן החליפו מספרי טלפון, וכעבור יומיים, לאחר שדיברה עם אבי, קלייר התקשרה אל מורגן והזמינה אותה לבוא ולראות את הדירה בהלז קיצ'ן.

ההיסוס היחיד של קלייר היה שמורגן אולי מבוגרת מדי. היא היתה אז בת עשרים ושמונה, מבוגרת בחמש שנים מקלייר, ועבדה במשרה רצינית בשוק ההון. מורגן היתה יפה, בעלת שיער כהה קצוץ ומסוגנן ורגליים ארוכות. קלייר עבדה אז במקום עבודתה הראשון בחברת הנעליים שכעבור זמן־מה פשטה את הרגל, ובאותם ימים חישבה כל סנט שהוציאה. אבי מילצרה במסעדה וניסתה לכתוב רומן, ושתיהן תהו אם מורגן לא "מבוגרת" מדי. אבל היא התאהבה בלופט במבט ראשון, וכמעט התחננה שיקבלו אותה כשותפה. המיקום הקרוב יחסית למקום עבודתה היה מעולה מבחינתה. הן נפגשו איתה פעמיים לארוחה, והיא מצאה חן בעיניהן. היא היתה מבריקה, והיו לה משרה טובה וחוש הומור וערבויות אשראי איתנות. כעבור שישה שבועות היא עברה לגור בדירה. בחמש השנים שהיא גרה איתן שררה ביניהן כימיה טובה, והן נעשו חברות בלב ובנפש.

הן עדיין חיפשו שותפה רביעית, חודשיים אחרי שמורגן נכנסה לדירה, כשאבי הכירה את סאשה הרטמן דרך חברה מהאוניברסיטה. סאשה למדה רפואה ב־NYU וקיוותה להתמחות במיילדות/גינקולוגיה, והמיקום היה מעולה גם בשבילה. שלוש השותפות שגרו בלופט מצאו חן בעיניה, והיא הבטיחה להן שבקושי יראו אותה כי היא תמיד תהיה או בהרצאה, או בבית החולים או בספרייה. היא היתה מאטלנטה, עדינה ורכת־דיבור, והזכירה כבדרך אגב שיש לה אחות בניו יורק שגרה בטרייבקה. היא לא טרחה לומר שהן תאומות זהות, עובדה שעוררה תדהמה לא קטנה כשאחותה הופיעה פתאום, עם אותה רעמת שיער בלונדינית ובאותם ג'ינס וחולצת טריקו, ושלוש הדיירות חשבו שהן רואות כפול. ולנטינה, אחותה התאומה של סאשה, נהנתה לבלבל אותן, ובחמש השנים שחלפו מאז עשתה את זה שוב ושוב. שתי האחיות היו קרובות מאוד, לוולנטינה היה מפתח לדירה, והן היו שונות בתכלית כמו יום ולילה. ולנטינה היתה דוגמנית מצליחה, מעוּרה בעולם המצליחנים והמשפיענים, ואילו סאשה היתה רופאה מסורה, שהמלתחה שלה הורכבה בעיקר ממדי צוות רפואי. עכשיו, חמש שנים לאחר כניסתה לדירה, היא עשתה את ההתמחות שלה במרכז הרפואי לנגון של NYU.

הן היו כמו רכיבים בלתי רגילים ובלתי צפויים שהצטרפו יחד לארוחה מופלאה. חמש שנים חיו ארבע השותפות לדירה יחד, עזרו זו לזו, אהבו זו את זו, והפכו לחברות הכי־טובות. לא ברור מה היה המתכון, אבל למרות שהיו שונות מאוד זו מזו, ועל אף מסלולי החיים השונים שלהן, זה עבד כמו נוסחת פלא. הן הפכו להיות משפחה מבחירה, והלופט בהלז קיצ'ן נעשה להן בית אמיתי. המגורים המשותפים, אורח החיים וסדר היום של כל אחת מהן התנהלו בהרמוניה מושלמת. הן היו עסוקות, היו להן חיים פעלתניים ועבודות תובעניות, והן נהנו מפרקי הזמן שבילו יחד. וכל הארבע עדיין הסכימו, שהדירה שקלייר גילתה לפני תשע שנים היתה מציאה נדירה. הן אהבו לגור בהלז קיצ'ן בגלל ההיסטוריה של השכונה ובגלל הצביון הקצת מרופט שלה. וכיוון שהיתה בטוחה. היו שאמרו שהיא דומה מאוד לגריניץ' וילג' של לפני חמישים שנים, ואין סיכוי שהן היו מוצאות מאתיים שמונים מטר רבוע במחיר כזה איפשהו בעיר. האזור היה נטול כל שמץ מן הברק, התחכום, היומרנות ומחירי השכירות האסטרונומיים של הסוהו, המיט־פּאקינג דיסטריקט, וסט־וילג', טרייבקה או אפילו צ'לסי. היתה בהלז קיצ'ן איזו אותנטיות, שבמקומות אחרים קהתה או אבדה כליל. ארבע הנשים אהבו את ביתן, ולא היה להן שום רצון לגור במקום אחר.

המגורים בקומה רביעית בלי מעלית היו כרוכים באי־נוחות מסוימת, אבל זה לא ממש הפריע להן. הן היו במרחק בלוק מאחת מתחנות כיבוי האש המפורסמות בעיר, כיבוי 34/חילוץ 21, ולעתים קרובות נשמעו בשעות הלילה יללות הסירנות של רכבי הכיבוי היוצאים מהתחנה, אבל הן התרגלו לזה. ארבעתן קנו במשותף מזגנים שנדרש זמן עד שהצליחו לצנן את החלל המרכזי העצום של הלופט שהיה הסלון שלהן, אבל בסופו של דבר החדר התקרר. ההסקה פעלה בצורה סבירה בחורף, וחדרי השינה שלהן היו חמימים ונעימים. הן נהנו מכל הנוחיות שנזקקו לה.

כל אחת מהן, כשעברה לגור בדירה, הביאה עמה את החלומות, התקוות, הקריירות וההיסטוריה שלה, ואט־אט הן חשפו את הפחדים והסודות זו של זו.

נתיב הקריירה של קלייר היה ברור. היא שאפה לעצב נעליים מופלאות ולעשות לעצמה שם בעולם האופנה. היא ידעה שזה לא יקרה כל עוד היא תמשיך לעצב עבור "ארתור אדמס", אבל היא נזקקה למשרה ולא יכלה להסתכן באובדן המשכורת. העבודה היתה קדושה בשבילה. היא למדה לקח מאמא שלה, שבחרה להינשא לאביה של קלייר, עזבה עבודה מבטיחה בחברת עיצוב פנים בניו יורק ועברה איתו לסן פרנסיסקו, שם הוא פתח עסק שקירטע במשך חמש שנים עד שקרס. הוא התנגד לכך שאמה של קלייר תחזור לעבוד, וכל השנים האלה היא נאלצה לקחת בחשאי עבודות עיצוב פנים קטנות ולשמור זאת בסוד כדי לא לפגוע באגו שלו. הם פשוט היו זקוקים לכסף. והחסכונות הסודיים שלה הם שאיפשרו לקלייר ללמוד בבית ספר פרטי ולאחר מכן במכללת פארסונס.

גורל העסק השני של אביה היה כגורלו של הראשון, ולבה של קלייר נחמץ כששמעה את אמה מדרבנת אותו לנסות עוד יוזמה חדשה לאחר שני הכישלונות. בסופו של דבר הוא הלך על מכירות נדל"ן, תחום שהוא שנא, והפך לאדם קודר, מסוגר ומר נפש. היא צפתה באמא שלה זונחת את החלומות שלה למענו, מקריבה את הקריירה שלה, מסרבת להזדמנויות שצצו לאורך הדרך ומסווה את כישרונותיה, הכול כדי לתמוך בו ולהגן עליו.

כתוצאה מכך קלייר פיתחה נחישות ברזל שלא להתפשר לעולם על הקריירה שלה למען גבר, ובמשך שנים נהגה לומר שלעולם לא תתחתן. קלייר שאלה את אמה אם היא מתחרטת על שוויתרה על הקריירה שלה בניו יורק, ושרה קלי אמרה שהיא לא מתחרטת; היא אוהבת את בעלה והפיקה את המיטב מהקלפים שהגורל חילק לה, אמירה שהעציבה את קלייר במיוחד. כל חייהם הם נאלצו להסתפק במועט, מנעו מעצמם מותרות ולפעמים אפילו חופשות, כדי שקלייר תוכל ללמוד בבית ספר טוב, שאת שכר הלימוד שלו אמה תמיד שילמה מהקופה הסודית שלה. בעיניה של קלייר, המשמעות של נישואים היתה חיים של הקרבה, ויתור וביטול עצמי, והיא נשבעה שלעולם לא תיתן לזה לקרות לה. שום גבר לא ישבש את הקריירה שלה או יגזול ממנה את החלומות שלה.

אותו פחד קינן גם אצל מורגן. שתיהן ראו את האימהות שלהן מצמצמות את חייהן למען הגברים שאיתם התחתנו, אם כי במקרה של מורגן זה היה קיצוני יותר. הנישואים של הוריה היו אסון. אמא שלה זנחה קריירת מחול מבטיחה בלהקת הבלט של בוסטון לאחר שנכנסה להיריון עם אחיה של מורגן, אוליבר, וזמן לא רב לאחר מכן נולדה גם מורגן עצמה. כל חייה היא הצטערה על הוויתור הזה, התמכרה לאלכוהול, ולמעשה שתתה את עצמה למוות כשמורגן ואחיה היו בקולג'. זמן קצר לאחר מכן אביהם נהרג בתאונת דרכים.

מורגן מימנה בעצמה את לימודיה לתואר ראשון בקולג' ולתואר שני בבית הספר למנהל עסקים, ורק זמן קצר לפני כן סיימה להחזיר את הלוואות הסטודנט שקיבלה כסיוע. לה לא היה שום ספק שאמה הרסה את חייה שלה כשהחליטה להקריב את הקריירה שלה כרקדנית כדי להתחתן ולהביא ילדים לעולם. למורגן לא היתה שום כוונה להניח לדבר כזה לקרות לה. עיקר זיכרונות הילדות שלה היו מריבות אלימות בין הוריה, והמראה של אמא שלה שתויה עד אובדן חושים, מקבלת את פני אחיה ואת פניה כשחזרו מבית הספר.

אחיה של מורגן, אוליבר, שהיה גדול ממנה בשנתיים, עבר גם הוא בתום לימודיו בקולג' מבוסטון לניו יורק. הוא עבד ביחצנות במשרד שהתמחה בייצוג מועדוני ספורט. בן זוגו היה גרג טרודו, שוער ההוקי־קרח הנודע ממונטריאול שהיה כוכב קבוצת הניו יורק ריינג'רז. מורגן אהבה ללכת למשחקים עם אוליבר ולהריע לגרג. כמה פעמים היא לקחה איתם את השותפות שלה לדירה והן נהנו מהחוויה, ושני הגברים ביקרו בדירה לעתים תכופות והיו כמעט בני בית.

מצבה המשפחתי של סאשה היה מורכב יותר. הוריה עברו גירושים מכוערים, משבר שממנו אמא שלה לא התאוששה מעולם. זה קרה כשסאשה סיימה את לימודיה בקולג׳, ואחותה התאומה ולנטינה כבר עבדה כדוגמנית בניו יורק. אבא שלהן התאהב בדוגמנית צעירה שעבדה באחת מחנויות הכולבו שהיו בבעלותו, וכעבור שנה התחתן איתה. עד מהרה נולדו לו שתי ילדות מאשתו החדשה, דבר שהרגיז עוד יותר את אמן של התאומות, שהוכיחה שאין זועמת יותר מאישה שבעלה נטש אותה והתחתן עם דוגמנית בת עשרים ושלוש. הוא לעומת זאת נראה מאושר כל אימת שהתאומות פגשו אותו, ואהב את בנותיו בנות השלוש והחמש. ולנטינה התנכרה לאחיותיה החורגות וחשבה שאבא שלהן מגוחך. סאשה חשבה שהן מתוקות ושמרה על יחסים טובים עם אביה אחרי הגירושים.

אמא שלהן היתה עורכת דין לענייני גירושים באטלנטה, ויצא לה מוניטין של נמרה בבית המשפט, בייחוד מאז הגירושים שלה עצמה. סאשה ביקרה באטלנטה לעתים נדירות והשתדלה להמעיט בשיחות טלפון עם אמה כי לא יכלה לשאת את ההערות הארסיות שלה על אביה, גם שנים לאחר שהוא נישא בשנית. השיחות איתה היו מתישות.

הוריה של אבי עדיין היו נשואים ואפילו די באושר, אבל היו עסוקים מאוד בקריירות הטלוויזיוניות שלהם, שלא הותירו להם פנאי להיות קשובים לצרכיה של בתם. עם זאת הם תמיד תמכו באבי ובכתיבה שלה.

הקריירות של ארבע הנשים התפתחו בהתמדה במהלך חמש שנות מגוריהן יחד. קלייר עבדה בחברת נעליים אחת ועברה לאחרת. החלום שלה היה לעבוד באחד הימים בחברת נעליים יוקרתית, אבל היא השתכרה שכר נאה, גם אם לא היתה גאה בנעליים שעיצבה.

מורגן עבדה אצל ג'ורג' לואיס, מאשפי וול סטריט. בגיל שלושים ותשע ג'ורג' בנה לעצמו אימפריה בניהול השקעות פרטיות, ומורגן אהבה את עבודתה בחברה שלו, אהבה לייעץ ללקוחות כיצד להשקיע את כספם ואהבה לטוס במטוס הפרטי שלו לפגישות מרתקות בערים אחרות. היא העריכה מאוד את הבוס שלה, העריצה אותו אפילו, ובגיל שלושים ושלוש עמדה ביעדים שהציבה לעצמה.

סאשה עשתה את ההתמחות שלה במיילדות, ורצתה להמשיך ולהתמחות בהריונות בסיכון גבוה ובפוריות, כך שהיו לפניה עוד שנים של חיים באותו קצב מטורף. היא אהבה לחזור הביתה אל השותפות שלה, להתפנק ולפטפט כשסוף־סוף סיימה משמרת וחזרה לדירה לישון ולהירגע מהמתח.

היחידה שמסלול ההתקדמות שלה עלה על שרטון היתה אבי, שלפני שלוש שנים זנחה את הרומן שלה באמצעו לאחר שהתאהבה באייבן ג'ונס, מפיק תיאטרון פרינג' אלטרנטיבי — אוף־אוף ברודווי, כפי שזה נקרא — ששיכנע אותה לכתוב מחזות חדשניים לתיאטרון שלו. הוריה והשותפות שלה לדירה העדיפו את הסיפורת שלה על פני מה שכתבה לאייבן. הוא מצדו הבטיח לה שמה שהיא כותבת עכשיו הרבה יותר חשוב ואוונגרדי ובעל סיכוי להקנות לה הכרה אמנותית מ"הקשקוש המסחרי" שכתבה עד אז, והיא האמינה לו. הוא הבטיח להעלות את המחזות שלה על בימת התיאטרון שלו, אבל לא עשה זאת בשלוש השנים שחלפו, תקופה שבה העלה אך ורק מחזות פרי עטו. השותפות שלה לדירה חשדו שהוא נוכל, אבל אבי היתה משוכנעת שהוא מוכשר, הגון וגאון. אייבן היה בן ארבעים ושש, ואבי תיפקדה כעוזרת שלו. היא ניקתה את התיאטרון, ציירה תפאורות ושימשה קופאית. למעשה, בשלוש השנים האחרונות היא היתה שפחה שלו במשרה מלאה. הוא היה רווק, אבל היו לו שלושה ילדים משתי נשים. הוא לא נפגש עם ילדיו, כי היחסים שלו עם האימהות שלהם היו לטענתו מורכבים מדי, ושיבשו את זרימת המעיין היצירתי שלו. ולמרות כל התירוצים העלובים שלו לאי־העלאת המחזות שלה על הבמה, אבי עדיין היתה משוכנעת שהוא יעשה את זה והאמינה שהוא אדם שעומד בדיבורו, חרף ראיות רבות שלימדו על ההפך הגמור. היא היתה עיוורת לפגמיו ולחטאיו, כולל הפרות חוזרות ונשנות של הבטחות. למרבה ייאושן של שותפותיה לדירה, פעם אחר פעם אבי נתנה לו צ'אנס נוסף. היחסים שלה עם אייבן היו כמו משחק במכונת הימורים שאף פעם לא מוציאה כסף. חברותיה איבדו מזמן את הסבלנות כלפיו. בניגוד לאבי, הן לא חשבו שהוא מקסים. היא נתנה בו אמון ואהבה אותו ושתתה בצמא כל מילה שאמר. שותפותיה לדירה חדלו לדבר איתה על הנושא הזה, עד כדי כך זה דיכדך אותן. היא נשבתה לחלוטין בקסמו של אייבן, הקריבה למענו את זמנה, את כתיבתה, את חייה, ולא קיבלה דבר בתמורה.

ההורים שלה ביקשו ממנה לחזור ללוס אנג׳לס, להמשיך לכתוב את הרומן שלה או להניח להם לעזור לה למצוא עבודה בכתיבה לסרטים ולטלוויזיה. אייבן אמר לה שאם תעשה זאת תהפוך לסוכנת מסחרית בדיוק כמוהם ועמד על כך שהיא הרבה יותר מוכשרת מזה. אז היא נשארה איתו והמתינה שיעלה את אחד המחזות שלה. היא לא היתה טיפשה אבל היא היתה נאמנה, תלותית ותמימה, והוא ניצל את זה בכל הזדמנות.

החברות שלה לא סבלו אותו, וחשבו שמה שהוא מעולל לה איום ונורא. אבל הן חדלו לומר זאת לאבי — זה היה חסר טעם. היא האמינה לכל מוצא פיו. הן ידעו שהוא לווה ממנה כסף כמה פעמים ומעולם לא החזיר ולו סנט. היא היתה בטוחה שהוא יחזיר ברגע שמצבו הכלכלי ישתפר. הוא גם לא תמך בכלכלת הילדים שלו ולא שילם מזונות לאימהות — שתיהן שחקניות שזכו להצלחה לאחר תום הרומן שלהן איתו, וטען שהיכולת הכלכלית שלהן לפרנס את הילדים עולה על שלו לאין שיעור. הוא היה הטיפוס שמתחמק מאחריות כל אימת שהוא יכול. הוא לכד את אֵבּי בכשפיו, וחברותיה קיוו שהיא תתעורר בקרוב. זה לא קרה במשך שלוש שנים. ועדיין לא נראה סימן להתעוררות שלה מחלום הבלהות שנקרא אייבן. השותפות שלה לדירה, לעומת זאת, היו ערות לגמרי, ושנאו אותו בגלל האופן המחפיר שבו ניצל אותה ושיקר לה.

זו לא היתה מערכת היחסים הלא בריאה הראשונה שאבי ניהלה. היא היתה "אוספת הציפורים הפצועות" הרשמית של הדירה. בחמש השנים שהן גרו יחד, היא אספה תחת חסותה סדרה שלמה של חלכאים ונדכאים, חדלי אישים, אמנים בעיני עצמם. היה שחקן תפרן שמעולם לא מצא עבודה, אפילו לא כמלצר. אבי התאהבה בו, והוא היה מאוהב בבחורה שאושפזה חצי שנה במוסד גמילה. הוא התנחל חודש שלם אצלן בדירה, ישן על הספה בסלון, עד שנמאס להן והן הכריחו אותה לסלק אותו. היה גם אציל בריטי מבריק שירד מנכסיו ולווה ממנה כספים על ימין ועל שמאל. כל הגברים האלה השביעו אותה מרורים ואכזבות עד שלבסוף נפטרה מהם. אך למרבה הצער, היא עדיין לא היתה מוכנה לוותר על אייבן.

לקלייר היו מעט מאוד דייטים בכל השנים האלה. היא עבדה קשה עד מאוחר בלילה גם בסופי שבוע, ובקושי היה לה זמן לצאת עם גברים. והאמת היא שזה לא הטריד אותה. הקריירה שלה כמעצבת היתה חשובה לה יותר מכל גבר. השאפתנות בערה בה — אותה שאפתנות שחסרה לאמה. היא הגיעה להחלטה: שום דבר ואף אחד לא ייקחו את זה ממנה. בזה היא היתה בטוחה. היא אף פעם לא יצאה עם גבר יותר מפעמיים־שלוש ומעולם לא התאהבה באיש. תשוקתה היחידה היתה לנעליים שעיצבה. כל הגברים שיצאו איתה הופתעו לגלות עד כמה העבודה שלה חשובה לה, ועד כמה בלתי נגישה היא הפכה להיות ברגע שהם גילו בה עניין. כל קשר רומנטי רציני נתפס בעיניה כאיום על עצמאותה הכלכלית ועל יציבותה הרגשית. היה לה שולחן שרטוט בפינת הסלון, ולעתים קרובות היא המשיכה לשבת ולעבוד כשהאחרות הלכו לישון.

גם לסאשה, בזמן שלמדה רפואה ועכשיו כרופאה־מתמחה במיילדות/גינקולוגיה, לא היה זמן לצאת עם גברים. מדי פעם היא ניהלה מערכות יחסים קצרות, אבל אורח חייה הפך כל סוג של חיים אישיים לבלתי אפשרי כמעט. היא תמיד היתה במשמרת או מותשת או במיטה. היא נראתה מדהים, אבל פשוט לא היה לה זמן לגברים, והיא העבירה את מרבית זמנה במדי צוות רפואי, בניגוד גמור לאחותה התאומה היפהפייה כמוה, שחייה היו חגיגת בילויים מתמדת. בתיאוריה, סאשה אהבה לדמיין שביום מן הימים היא תתחתן ויהיו לה ילדים, אבל מבחינתה זה היה עתיד לקרות רק בעוד שנים. היא הגיעה למסקנה שמבחינה מעשית פשוט יותר להיות רווקה. ממילא לכל הגברים שאיתם יצאה נמאס מהר מאוד מסדר היום התובעני שלה.

מבין ארבע השותפות לדירה, רק מורגן היתה במערכת יחסים רצינית. החבר שלה ביקר לעתים תכופות בדירה, ולמרבה המזל כל שלוש השותפות חיבבו אותו. למקס מרפי היתה דירה משלו באפר וסט סייד, אבל הלופט היה ממוקם קרוב יותר לעבודה שלו — המסעדה שבבעלותו היתה ממש מעבר לפינה. למעשה, ארבעתן פגשו אותו לראשונה כשישבו שם יחד. זה היה שנה אחרי שסאשה ומורגן נכנסו לדירה, וערב אחד ארבעתן הלכו לנסות את הבר־מסעדה החדש שנפתח בשכונה על חורבותיו של בר ישן ומוזנח, שאותו מקס מרפי קנה ושיפץ והסב למקום בילוי מדליק, ובו בר תוסס ואוכל מצוין. שלושה ימים לאחר אותו ערב ראשון הוא ומורגן התחילו לצאת. בארבע השנים שחלפו מאז, המסעדה שיגשגה והפכה להצלחה גדולה. "מקס" העסיקה את מקס יום ולילה. הוא עבד שם בכל יום עד שתיים בלילה והתייצב שוב למחרת בעשר בבוקר כדי לפקח על ההכנות לצהריים.

מקס היה בחור מקסים וכולן אהבו אותו. חובב ספורט מושבע, בשלן בחסד עליון ועובד חרוץ. גבר מוכשר בעל לב זהב. הוא גדל במשפחה אירית גדולה שבה כולם רבו כל הזמן אבל אהבו זה את זה. בגיל שלושים וחמש הוא השתוקק להתחתן ולהוליד ילדים, אבל מורגן הבהירה לו מהרגע הראשון שנישואים וילדים לא בתוכניות שלה. מקס קיווה שהיא תתרכך ותשנה את דעתה, אבל זה לא קרה בארבע השנים שהם יחד, והוא לא לחץ עליה. היא היתה בת שלושים ושלוש, הוא העריך שיש להם עוד זמן, וממילא היה עסוק מאוד במסעדה ואפילו תיכנן לפתוח עוד אחת לפחות — צעד יקר, כך שגם הוא לא מיהר לשום מקום. עם הזמן הוא הבין עד כמה מורגן נחושה בדעתה לגבי חתונה וילדים. היחסים שלהם היו טובים ויציבים, אבל בשביל מורגן הקריירה היתה מעל הכול, ולא היתה לה שום כוונה לסכן אותה בצורה כלשהי.

קלייר החליפה למכנסיים קצרים, חולצת טריקו וסנדלים שטוחים מיד עם שובה הביתה מהעבודה, וכעבור זמן קצר נכנסה אבי באוברול וחולצת בטן קרועה, שניהם מוכתמים בצבע. היו לה כתמי צבע גם בשיער ומריחה כחולה על הפנים. קלייר הביטה בה משולחן השרטוט וחייכה. מורגן התעכבה בדרך כלל בחזרה מהעבודה כדי להיפגש עם לקוחות, על פי רוב על משקה בבר, ונהגה להגיע הביתה בשעת ערב מאוחרת. סאשה היתה הכי לא צפויה — היא יכלה לחזור מבית החולים בכל שעה שהיא, על פי המשמרת שלה, ומיד הלכה לישון.

"היי," קלייר אמרה והחיוך שלה התרחב. "לא קשה לנחש מה עשית היום."

"כל היום נשמתי אדים של צבע," אבי נאנחה בעייפות וצנחה על הספה, שמחה להיות סוף־סוף בבית. לאייבן היתה בערב פגישה עם משקיע פוטנציאלי, אבל הוא אמר שאולי יצלצל אליה מאוחר יותר. הוא גר בדירת חדר פצפונת באיסט וילג', לא הרבה יותר גדולה מארון, בקומה שישית בלי מעלית, בשכר דירה מפוקח ומוגן. הוא סיבלט אותה מרוהטת מחבר.

"יש כל מיני דברים טובים במקרר," קלייר הודיעה לה. "קניתי מצרכים בדרך הביתה. יש סושי שנראה לא רע." השותפות הסכימו על סידור שלפיו כל אחת מהן קונה בתורה מצרכי מזון בסיסיים לכולן, וזה עבד הרבה יותר טוב מלנסות לחשב מי אכלה מה. כולן היו נדיבות, סבלניות והפגינו רוח טובה, ואף פעם לא רבו על כסף. הן כיבדו זו את זו, וזאת אחת הסיבות לכך שהמגורים המשותפים שלהן היו מוצלחים כל כך.

"אני עייפה מדי, אין לי כוח לאכול," אמרה אבי, שאדי הצבע עשו לה בחילה. אייבן שינה את דעתו ארבע פעמים לגבי צבע התפאורה, ובתור המחזאי, הבמאי והמפיק הוא קבע איך תיראה התפאורה. "נראה לי שאתקלח ואלך לישון. איך היה היום שלך?" שאלה אבי, בעוד קלייר חושבת לעצמה כתמיד, כמה נחמד לחזור הביתה אל אנשים שמתעניינים בך, שאכפת להם ממך. בבית, הוריה בקושי החליפו מילה ביניהם כבר שנים. ככה היה להם קל יותר.

"ארוך. מלחמה בלתי פוסקת," השיבה קלייר בהבעת פנים מיואשת. "וולטר שונא את כל העיצובים החדשים שלי ורוצה שאשנה אותם, ש'אתאים' אותם לסגנון שלהם. ויש לי סטאז'רית חדשה, בת של חבר שלו מפריז. בת עשרים ושתיים שנראית בת שתים־עשרה וחושבת שהיא יודעת הכול ושונאת כל מה שקשור לארצות הברית. לטענתה, בפריז הכול יותר טוב, ופה אף אחד לא מבין כלום. אבא שלה בנקאי, ואמא שלה עובדת ב'שאנל'. וולטר עושה טובה להוריה, אז אני תקועה איתה."

"אולי היא תרצה לצבוע תפאורות," צחקה אבי. "או לעבור עם שואב אבק על כל התיאטרון. זה יכניס אותה לפרופורציות."

"היא תעדיף להעביר ביקורת על העיצובים שלי," קלייר תיקנה משהו על שולחן השרטוט כשמורגן נכנסה לדירה בז'קט פשתן כחול מעל חצאית קצרה ונעלי עקב. שערה הכהה נקצץ בתספורת אופנתית מעל כתפיה, והיא החזיקה בידיה כמה מארזים מהמסעדה של מקס. היא הניחה אותם על שולחן המתכת התעשייתי שאמא של קלייר מצאה להן במחיר מציאה באינטרנט.

"המדרגות האלה... יום אחד אני אתפגר בגללן. מקס שלח לנו עוף בגריל וסלט קיסר." הוא תמיד דאג להן למשלוחי מזון, ובימי ראשון בערב בא לבשל בעצמו, לשמחתן הרבה. "אכלתן משהו?" מורגן שאלה בחיוך והתיישבה ליד אבי על הספה. "אני רואה ששוב צבעת תפאורה," היא זרקה כבדרך אגב. הן היו רגילות לראות אותה מוכתמת בצבע. היא לא נראתה כמו סופרת — רוב הזמן היא נראתה כמו צבעית. "תשמעי, אולי תעבדי כצבעית אצל קבלן בניין. לפחות יהיו לך תנאים סוציאליים ומשכורת נורמלית," היא עקצה אותה בעודה בועטת מעליה את נעלי העקב ומותחת רגליים. "המסעדה מפוצצת הלילה," היא אמרה.

"היא תמיד מפוצצת," אמרה קלייר. "תודה על האוכל." היא קמה משולחן השרטוט, נמשכת אל הריחות מעוררי התיאבון שעלו מהמאכלים של מקס.

שלושתן הלכו למטבח, הביאו צלחות וסכו"ם, ומורגן פתחה בקבוק יין בזמן שאבי הלכה להביא להן מפיות וכוסות. כעבור רגע הן ישבו סביב השולחן, פיטפטו וצחקו, בעיקר כשקלייר תיארה את המתלמדת הפריזאית החדשה שלה. שום דבר לא נראה רע כל כך כל זמן שהן יכלו לצחוק על זה, או לדבר על בעיה. השיחות שלהן תמיד התנהלו ברוח טובה, לא היתה ביניהן קנאה, הן היו פשוט חברות טובות בלי שום אינטרסים או מניעים נסתרים, והן הכירו זו את זו היטב, על החולשות והחוזקות שלהן. הן היו סלחניות, סובלניות כלפי מצבי רוח חולפים, והיוו קבוצת תמיכה חזקה אל מול האתגרים שאיתם התמודדו. לכולן היו עבודות תובעניות שהוסיפו לא מעט לחץ לחייהן.

כשסיימו לאכול סאשה הגיעה, שֹערה הבלונדיני אסוף בגומייה ומוערם על ראשה בעזרת שני עטים שהזדקרו מתוכו, וסטתוסקופ לצווארה. היא נעלה קרוקס ולבשה את מדי הרופאה הנצחיים שהיו עיקר הלבוש שלה. קלייר לא זכרה מתי בפעם האחרונה ראתה אותה בשמלה.

"יילדתי שלישייה היום," היא הכריזה באוזני שלוש חברותיה הישובות סביב השולחן והתיישבה ליד מורגן.

"לפחות עשית משהו מועיל," קלייר אמרה בטון מלא הערכה. סאשה ניענעה בראשה לשלילה כשמורגן הציעה לה כוס יין.

"אני עדיין בכוננות, יכול להיות שעוד יקפיצו אותי. כמעט איבדנו אחד מהשלישייה, אבל היו שלושה רופאים מיילדים בחדר. זה היה ניתוח קיסרי, והם נתנו לי לסגור את החתך. זה היה מרשים ביותר. והיו גם שלושה רופאי ילדים. האמא בת ארבעים ושש — עברה הפריה חוץ־גופית. הם נולדו פגים, חודשיים לפני הזמן, אבל נראה שיהיו בסדר. אין לי מושג למה שמישהי תרצה שלישייה בגילה. בעלה בן שישים ומשהו, יהיה קרוב לתשעים כשהם יסיימו קולג'. אבל שניהם היו ברקיע השביעי, תינוקות ראשונים לשניהם. התחתנו בשנה שעברה, ובום־טראח אינסטנט משפחה. היא איזו תותחית בוול סטריט, הוא מנכ"ל של איזו חברה. אולי גם אנחנו נעשה את זה פעם," סאשה חייכה וטעמה מהסלט. היא אכלה כריך בבית החולים, אבל אף פעם לא היתה מסוגלת לעמוד בפיתוי של האוכל הסופר־טעים של מקס.

"אל תבנו עלי," אמרה מורגן ולגמה את שארית היין שבכוסה, מדמיינת את עצמה יולדת שלישייה בגיל ארבעים פלוס. "אני מעדיפה לקפוץ מגשר."

"אני אשמח מאוד לעשות ילד," אמרה אבי בקול חרישי, "אבל עדיין לא."

"ונקווה שלא עם אייבן," מורגן אמרה בכנות, "אם את רוצה שהאב יתמוך בו. בשביל ילדים את צריכה מישהו שיש לו עבודה, את צריכה אדם אחראי." כל מה שאייבן לא היה. הן ידעו שהוריה של אבי עדיין תומכים בה כספית בגיל עשרים ותשע, דבר שהביך אותה. היא רצתה להיות עצמאית, אבל עד כה איש לא האמין במה שכתבה.

קלייר הרוויחה משכורת סבירה, ומורגן עבדה קשה כדי להרוויח את הסכומים שלה אצל ג'ורג' לואיס. ההורים שלה היו מרוששים לגמרי, והיא ואחיה יצאו לעבוד כבר בילדותם. שניהם ידעו איך זה לגדול עם מחסור בכסף. אבי וסאשה גדלו במשפחות עשירות, או לפחות אמידות. אבל נסיבות הילדות השונות של ארבע החברות לא הפרידו ביניהן. הן היו גלויות־לב בכל מה שקשור לעברן, לחייהן הקודמים, והיו מודעות היטב לכך שהחיים, עם כסף או בלעדיו, אף פעם לא קלים גם אם זה נראה כך מבחוץ.

"אני לא ארצה ילדים עוד המון זמן," אמרה אבי בטון מהורהר.

"גם את יכולה ללדת בגיל ארבעים ושש," סאשה צחקה ולקחה פיסת עוף צלוי. כולן נראו שמחות מהישיבה יחד, מהארוחה המשותפת, מהאפשרות להירגע כך בסוף היום.

"זה נשמע טיפה מאוחר," אבי עדיין נשמעה מהורהרת. היא תפסה כל דבר פשוטו כמשמעו, בדיוק כמו שהאמינה לשקרים של אייבן.

"נראה לך?" סאשה צחקה. "תזכירי לי לא לעשות ילד בגיל חמישים." אבל היא לא היתה מסוגלת לדמיין את עצמה עושה ילד מוקדם יותר. עם ההתמחות שהיא בחרה ציפו לה עדיין שנים של לימודים. "אני לא יודעת מה התשובה. החיים עוברים בצ׳יק, ואז יום אחד את מתעוררת ופתאום את זקנה. אני לא מאמינה שאני כבר בת שלושים ושתיים. אני מרגישה כאילו רק לפני שבועיים הייתי בת שמונה־עשרה." סאשה ניענעה בראשה בתסכול.

"אל תתבכייני לי — אני גדולה ממך בשנה," מורגן אמרה לה והפנתה מבט רציני אל שתי האחרות. "ואתן בכלל תינוקות." היא היתה מבוגרת בחמש שנים מקלייר, ובארבע מאבי. "הכול קורה מהר מדי, ויש כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה להספיק לעשות כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות." היא עשתה כברת דרך ארוכה בשנים שחלפו מאז סיימה ללמוד מנהל עסקים, ונחשבה מצליחה מאוד על פי אמות המידה של רוב האנשים, אבל מורגן תמיד הציבה לעצמה רף גבוה.

סאשה קמה מהשולחן בפיהוק ולקחה את הצלחת שלה למטבח כדי לשים אותה במדיח. "כדאי שאלך לישון למקרה שיזעיקו אותי," היא אמרה וכעבור שניות נבלעה בחדרה, אחרי שהודתה למורגן על הארוחה.

אבי הלכה להתקלח, לנסות להוריד את כתמי הצבע. כעבור כמה רגעים מורגן הלכה לחדרה, לשכב במיטה ולקרוא חומרים לעבודה. קלייר חזרה אל שולחן השרטוט. היה להן ערב כיפי. נדיר שארבעתן בבית ואוכלות יחד ארוחת ערב. בזכות זה היום כולו נראה רך יותר והמהמורות מטלטלות פחות. קלייר חשבה על השותפות שלה לדירה וחייכה לעצמה. כולן נשים נפלאות, והדמויות הכי חשובות בחייה מלבד אמא שלה. כולן תמכו זו בזו מול הקשיים והאתגרים. בדיוק כמו שמשפחה צריכה להיות, קלייר חשבה, מתמוגגת מפרט יפהפה שהוסיפה לעיצוב שעליו עמלה. והחלק הכי טוב — שלכולן זו לא המשפחה הביולוגית, אלא המשפחה שהן בחרו. וזה עבד נפלא.

קלייר חשבה על זה תוך כדי שרטוט וקיוותה שהן ימשיכו לחיות יחד לנצח, או לפחות עוד המון המון זמן. הדירה היתה שקטה. האחרות כבר נמו את שנתן. היא היתה הציפור הלילית שבחבורה, ואהבה לעבוד עד מאוחר. רק בשתיים בלילה היא כיבתה את האורות והלכה לחדרה. היא ציחצחה שיניים, לבשה כתונת לילה ונשכבה במיטה. מבלי שהתכוונה לכך, חשבה, היא זכתה כאן בבית ובמשפחה שתמיד רצתה. אף אחת לא היתה מרירה, ולא כעסנית, והן מעולם לא איכזבו זו את זו. ואף אחת לא נדרשה לעשות ויתורים שעליהם תצטער כל חייה. הדירה בהלז קיצ'ן היתה נמל מבטחים שכל אחת מהן נזקקה לו כדי להגשים את חלומותיה.